חידושי הרן על מגילה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ג - הקורא את המגילה
דף כא.
עומד ויושב. אם רצה עומד אם רצה יושב. קראוה שנים יחד יצאו ולא אמרינן תרי קלי לא משתמעי.
דף כא:
דכיון דחביבה להו יהבי דעתיהו. פי' יהבי דעתיהו ושמעי אחד מן הקולות וסגיא להו. ולזה הפי' אסור לאדם לומר על פה עם החזן הקורא את המגלה דלמא שמע מאן דשמע לההוא קלא דהוא על פה ולא שמע קל חזנא שהוא בכתב ולא נפיק ידי חובתיה ואית דמפרשי יהבי דעתיהו ושמעי החזן א"נ יהבי דעתיהו ושמעי תרתי קלי:
לא יברך. א"צ לברך:
בב' ובה'. עזרא תיקן שיהו קוראים והכא אשמעינן דג' הן כהן לוי ישראל:
ואין מוסיפים עליהם. שלא יקשה לצבור מפני שהן ימי המלאכה. ושבת במנחה נמי סמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילים לדרוש ואין מפטירים מהאי טעמא גופיה:
הפותח והחותם. וכו' בגמרא מפרש לה:
מה שאין כן בתורה. [שאין קורין בתורה] בצבור מיושב:
ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמים. דבתורה אפילו בתרגום קפדינן שהתרגום הוא להשמיע הנשים ועמי הארץ שאינם מבינים לשון הקדש והתרגום הוא לעז של בבלים. ובתרגום של תורה צריכין אנו שיהו מבינים כדי שידעו המצות אבל בשל נביאים לא קפדינן כולי האי:
ועשרח מתרגמים. לא גרסינן לפי שאין תרגום בכתובים:
מקום שנהגו וכו' עובר לעשייתן. ולהכי לא קאמר קודם דקודם משמע אפילו לא יעשה המצוה מכאן ואילך עד זמן מרובה אבל עובר משמע עכשיו עברה הברכה שעושה המצוה תיכף:
מנ"ח. מקרא מגלה ושעשה נסים ושהחינו. ומנהגנו לברך מנ"ח בין ביום בין בלילה כיון דעיקר חובת קריאתה ביום דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים מברכין זמן ביום ולא נפטר לי' בזמן דלילה דכל חדא וחדא מצוה באפי נפשא היא. ומנהגא ברוך האל הרב את ריבנו והדן את דיננו וכו' ברוך הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם רבא אמר האל המושיע הילכך נימרינהו לכולהו. במתיבתא לא אמרי האל הרב את ריבנו. דהא אמרינן אלהינו אלא הרב את ריבנו.
מיהו הר"מ במז"ל כתב ביום אינו חוזר ומברך שהחינו. וכתוב בנוסח הברכה של אחריה האל הרב וכו' ובמסכת שבת איבעיא לן מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון ואסיקנ' אמר רב סחורא אינו מזכיר. ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה וה"ה בפורים. ותניא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם קדושה על הכוס ולא הזכרה בברכת המזון ש"מ שאין צריך להזכיר לא חנוכה ולא פורים בברכת המזון ואם בא להזכיר מזכיר ואפילו בתפלה טעה ולא הזכיר אין מחזירין אותו אלא ביום שיש בו מוסף וכן הילכתא והכי תניא כל שיש בו קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מופד צריך להזכיר מעין המאורע ושאין בו קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים צריך להזכיר ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו.
ירושלמי אמר ר' ירמיה בשם רב כל דבר שהוא להבא אומר בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומר בהודאה ומתניתין אמרה כן נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא ותימא לי בט' באב דנהיגין בבונה ירושלים. ובירושלמי איתא בט' באב אומרו בהודיה [ונראה] שאין לשנות המנהג מיהו מסתברא אם לא הזכיר בבונה ירושלים אומרו בהודיה כבני מערבא:
הקופות. של תרומת הלשכה:
משום הנכנסים. שמא יכנס אדם לב"ה ויראה שלא יברך הקורא לאחריה יאמר אין ברכה בתורה. והוא לא ידע שעתיד אחר לקרא אחריו.
מתניתין ואין מוסיפין עליהן. וכו' שלא להטריח את הצבור דר"ח אין בהם איסור מלאכה ומועד נמי מלאכת דבר האבד מותרת בו.
גמרא אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים. גזרה משום היוצאים שלא יאמרו העתיד לקרא ישלים הפרשה.
דף כב.
ואין מתחילין. נמי משום הנכנסים שלא יהו סבורים שלא קרא זה אלא מתחלת הפרשה:
אמצעי דולג. פי' הרי"ף אמצעי היינו הב' וכגון דקרי הראשון ג' והב' שנים עם דליגת פסוק של ראשון וג' שנשארים מפרשת צו קורא א' וביום השבת וברחשי חדשיכם קורא אחר. ולהאי פירושא צריכין אנו לומר מאן דעייל מישאל שאיל דאי לאו הכי שני היכי דולג וכיון שכן קשיא לן דהא הילכתא כי"א בין בשיור כין בהתחלה אלמא חיישינן לנכנסים והא לא קשיא דהיכא דאפשר למקרי טפי מן הפרשה בלא דלוג קרינן ולא מדלגינן משום נכנסים דסמכינן אהא דמשאל שאיל. מיהו איכא לעיוני כיון דלא חיישינן לנכנסים בלא דלוג נמי מצי עביד וכגון דקרו תרי פרשת צו ד' ד' פסוקים והג' יקרא ביום השבת דהוו תרי פסוקי וחד פסוקא או תרי מובראשי חדשיכם דהא מתחילים בפרש' בפחות מג' דלא חיישינן לנכנסים והשאר יקרא האחרון ונמצאו ארבעתן בלא דלוג. וי"א אמצעי דולג היינו הג' וכגון דקרו תרי ו פסוקי' מפרש' צו ג' ג' פסוקים והג' דולג פסוק ו' וקורא אותן שנים שנשארו ומשום נכנסים ליכא דשמא תאמר משנים הראשונים חד מנייהו קו קרא אלא תרי הא ליתא לפי שאין הכל בקיאין כמה אנשי' עולי' וסברי שמא אחד עלה וקרא החמש' אבל משום יוצאין ודאי איכא שהרי משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים ואיכא גזרה דיוצאים. הא לא קשיא דבשני דרב מיעל עיילי מיפק לא נפקי הילכך לא גזרינן ליוצאים וקורא אותן שנים שנשארו עם דליגת פסוק ששי והאחרון קורא וביום השבת ובראשי חדשיכם:
והילכתא אמצעי דולג. רש"י ז"ל פירש דאמעמדות קאי ולא אראש חדש שאין בראש חדש קורא שיהא ראוי לקרותו אמצעי אלא אמעמדו' קאי שקורין ג'. וקשיא לן אטו הילכתא למשיחא אתא לאשמעינן דהא ליכא תעניות ומעמדות אלא אראש חדש קאי שקורין ד'.
דף כב:
זה הכלל כל שיש ביטול מלאכה. במה שהם מאחרין בבית הכנסת כגון תענית צבור שהוא מותר במלאכה חוץ משל גשמים אמצעיות ואחרונות אבל רוב תענית צבור מותר במלאכה וט' באב נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו. ראשי חדשים אין בו ביטול מלאכה כ"כ שאין הנשים עושות מלאכה ושמעתי שנתנה להם מצוה זאת בשביל שלא פירקו נזמיהן לעגל ומקרא מסייעו אשר נסתרת שם ביום המעש' ות"י ביומא דחולא והתם גבי ר"ח הוא דקאמר מחר חדש וקרי לערב ר"ח יום המעשה. ומועד נמי אין בו משום ביטול מלאכה באחורן לבית הכנסת כ"כ כיום חול לפי שאין עושין מלאכה אלא בדבר האבד.
דף כג.
דמצלי אצלויי. על צדדיהן לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו.
פיס' זה הכלל כו'.
גמרא סימנא בעלמא. ולא לרבויי מידי אתא. (לקמן דף ל' ע"א. ר"ח אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא [מואתה תצוה עד ועשית וחד תני וקרי מכי תשא עד ועשית] שאם יקראו מואתה תצוה עד כי תשא והז' מכי תשא עד ועשית יחשבו השומעים כי סדר היום הוא שמשלים לשם בכל שנה ושנה ואין כאן סימן לפרשת שקלים):
כנגד ז'. ג' לכל אחד ואחד.
דף כג:
אבל במקום שיש תורגמן פוסק. מפני טורח צבור.
מתניתין אין פורסין על שמע. יש מפרשים אין מברכין. תרגום והוא יברך הזבח והוא יפרוס על דבחא אלמא פורס מברך הוא. ע"א לשון פרוסה והיינו כשאדם בא לבית הכנסת לאחר שקראו צבור את שמע ועומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני ק"ש מפני הקדושה. אין פורסין בפחות מי'
כתב רבינו יעקב שאם יש כאן ששה שלא שמעו קדיש וברכו אעפ"י שהשאר שמעו יכולין הן לפרוס על שמע והביא ראיה מהא דאמרינן במסכת סופרים אין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה. רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו יי כמנין התיבות וי"א אפילו ששה שברכו ששי הוא פירוש אם יש ששה שלא שמעו והשאר שמעו אבל בשם רש"י פירשו תלמידיו שאפילו בשביל א' פורסין על שמע ואפילו קרא את שמע יכול לחזור ולפרוס על השמע בעמדו לפני התיבה ועוד כתיב במסכת סופרים ובמקום שיש ט' או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר תפלה עמד א' בפני אלו ואמר קדיש וברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו:
אין עוברין לפני התיבה. ש"צ:
ואין נושאים כפיהם. כהנים:
ואין קורים בתורה. בצבור. בספר הישר בעי אמאי צריך למתני אין פורסין ואין עוברים [לפני התיבה] (בתור') ואמאי צריך אין מפטירין כיון דאמר אין קורין. וי"ל דאיצטריך למיגרס הכי משום הא דגרסינן בירושלמי התחילו בי' והלכו להם מקצתם וגמר את שמע אפילו הכי לא יעבור לפני התיב' לומר שמנה עשרה דמילת' אחריתי היא. וכן אין קורין ואין מפטירין:
ואין עושין מעמד ומושב. למת:
והקרקעות של הקדש. הבא לפדותן צריך שם עשרה ואחד מהם כהן ובגמ' מפרש טעמא:
ואדם כיוצא בהן. באומר דמי עלי דעשרה פעמים כהן כתיב בפרשת ערכין ור"ל כהן ולא ישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות הילכך בט' ישראל וא' כהן סגיא. כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. ושמעתי בשם הראב"ד כי קדושה של יוצר אור לא צריכה עשרה משום דאופנים הוא דקאמרי לה ואינו אלא ספור דברים. אבל שאר קדושות צריכות עשרה:
ואין אבלים מן המנין. שהרי הוא אומר ברכה למנחמים בפני עצמן ולאבלים בפני עצמן.
מתניתין יותר מפסוק א'. שלא יטעה התורגמן.
דף כד.
ובנביא נ'. אם ירצה ולא איכפת לן אם יטעה דלא נפקי מנייהו הוראה:
ואם היו שלשתן. וכו' בגמרא מפרש:
מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה:
ואין מדלגין בתורה. שהקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב עליו לשמוע:
ועד כמה הוא מדלג. הנביא:
בכדי שלא יפסיק התורגמן. שלא יהא הדלוג רחוק ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל הקורא לגלול הספר ולקרות במקום הדלוג בטרם יגמור התורגמן תרגום המקרא.
גמרא אם היו שלשה פסוקים בהפטרה שכל אחד פרשה בפני עצמה. לא יקרא לתורגמן אלא א' א' בפני עצמו כגון כי כה אמר יי וגומר. דהיינו ג' פסוקים בהפטרה סמיכי אהדדי וכל חד מנייהו פרשה חדא דבין כל פסוק ופסוק איכא הפרשה. מסוף הספר לתחלתו. למפרע אפי' בנביא א':
[גרסינן בגיטין דף מ"ט ע"ב] אמר אביי נקטינן אין שם כהן נתפרדה החבילה. י"א אינו קורא לוי כלל ואית דמפרשי נתפרדה חבילה נפסק הסדר שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל אלא קורא לפי מעלתו ג' או ד' ומיהו קשיא מדתוספתא פ"ב דקאמר התם מוחזקני בזה שהוא כהן שקרא אחריו לוי. ואי אמרת אין שם כהן לוי יכול לקרות א"כ היאך ידענו שהוא כהן משום שקרא אחריו לוי דילמא ישראל הוה. י"ל שאותו לוי היה חשוב יותר מן הראשון ואם לא היה הראשון כהן הי' קודם:
ואמר אביי נקטינן. מסורת מאבותינו:
אין שם לוי קורא כהן. ודוקא אותו כהן שקרא ראשון תימא לפי מנהגם שהיו נוהגים שלא היו מברכים כל א' וא' ברכה לפניה ולאחריה אלא הראשון מברך ברכה לפני' ולא לאחריה והאחרון לאחריה ולא לפניה א"כ היאך ניכר שקורין במקום לוי בשלמא לפי מנהגינו שאנו נוהגין שכל א' וא' מברך לפניה ולאחריה כשיברך ברכ' אחרונה ויחזור ויברך ניכר שבשביל לוי הוא קורא. ויש לומר שע"י שיחזור למקומו וחוזר ועומד היה ניכר כדאמרינן בתוספתא אם אין שם אלא אחד שיודע לקרות קורא ויושב ועומד וקורא:
אמר ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום כבודו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם ומוקי לה בגמרא במוחזק באבוה דהאי דכהן הוא הילכך בראשון הוא דאיכא פגימה דאמרי אבוה נסיב גרושה וחלוצה ואחליה ומתחרטים כשקראוהו ומשום הכי עולה זה השני וממנו יתחילו לקרות ז' אבל לשני ליכא פגמא הואיל ובלוי קרא דאם איתא דאבוה אחליה למה יקרא במקום לוי הילכך על כרחין כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם משפחה אלא לראשון. ופריך בגמרא ולמאן. כלומר מי פגמו:
אי ליושבים. שם עד שיגלל ס"ת:
הא קא חזו ליה. להאי כהן ראשון דסליק למנין ז':
אלא ליוצאים. שלא ימתינו עד שיגלל הספר. לוי אחר לוי איכא פגם שניהם ואף על פי דמוחזק לן באבוה דהאי דלוי הוא ובאבוה דהאי דלוי הוא דלא ידעו אינשי הי מנייהו מן המנין דאמרי ראשון אביו נשא ממזרת ונתינה ואחליה מקדושת לויה ולפיכך חזר וקרא לוי אחר. א"נ שני נתחלל מלויה ואינו לוי אלא ישראל ובמקום ישראל קרא:
אחריהן. דכהן ולוי:
מי קוראין. כלומר תקנו שום סדר בשבתות משום דרכי שלום:
הראוים למנות. כדאמרינן במסכת שבת פרק כל כתבי הקדש איזהו ת"ח שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה:
אין קורין בחומשין. היו רגילים לכתוב חומשים כל חומש וחומש בפני עצמו וכל ספריהם היו כמגלה כס"ת שלנו. ואפי' היה עשוי החומש כתיקון ס"ת בעורות עבודין לשמה ונתפר בגידים אין קורין בו:
מפני כבוד הצבור. ואם לא היה מפני כבוד הצבור היינו קורין בחומשים [ואע"ג] דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו לא דמי התם מחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה. ואם לא מפני כבוד הצבור היינו קורין בו אבל בחומשים שלנו פשיטא שאין קורין שהרי אינן עשויין כתיקון החכמים שאינן נגללין ואינן נתפרין בגידים הילכך אין הרבים יוצאים בהן ידי חובתן והלואי שהיחיד הקורא לעצמו יהא רשאי לקרות ולברך לפניה.
ירושלמי במס' ברכות אמר ר' שמואל בר אבדימי לא למדנו ברכת התורה מברכת המזון אלא לרבים ואם לרבים אפילו בינו לבין עצמו אינו מברך. א"ר אבא מרי אחוי דר' יוסי עשאוה כשאר כל המצות מה שאר כל המצות טעונות ברכה אף זו טעונה ברכה ופירושו ברור שלא למדו ברכה לתורה מן המזון דהיינו לאחריה אלא לרבים והקשו ואם לרבים וכי אפילו בינו לבין עצמו שמא [אינו] מברך כלו' לפניה וכיון שמברך לפניה לאחריה נמי יברך ק"ו מן המזון ותירץ בינו לבין עצמו עשאוה כשאר כל המצות מה הן טעונות ברכה לפניהם ולא לאחריהם אף זו לפניה בלבד:
ואין מדלגין מנביא לנביא. (שאין) [שיש] כאן טירוף יותר מדאי.
מתניתין והמפטיר בנביא. מי שרגיל להפטיר בנביא לו תקון חכימם שיהא פורס על שמע. על ידו. בשבילו:
אבל אינו פורס וכו'. שכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן:
ואינו נושא כפיו. אם הוא כהן שאין כבוד צבור להיות כפופים לברכתו:
פוחח. מי שבגדיו קרועים פורס על שמע. דמחויב בדבר הוא. אבל אינו קורא בתורה. משום כבוד תורה:
ואינו עובר וכו'. משום כבוד צבור.
גמרא משום כבוד. כיון שהוא ממציא את עצמו לדבר שאינו כבודו תקנו לו את זו לכבוד:
משום אינצויי. דאי עובר לפני התיבה אחר א"ל האי זה עובר לפני התיבה ומקבל שכר ואני מפטיר בחנם ואתי לאינצויי. בגמרא אמרינן איכא ביניהו דקא עביד בחנם. שהעובר לפני התיבה אינו מקבל שכר למ"ד משום אינצויי ליכא משום כבוד איכא.
דף כד:
מתניתין הכי גרסינן כהן שיש בו מומין. ובגמר' אמרינן מומין שאמרו פניו ידיו ורגליו שהנושא את כפיו צריך לחלוץ מנעליו:
מפני שהעם מסתכלים בו. וק"ל במסכת חגיגה ג' אין מסתכלין בהן וכו' ובאותו זמן קא מיירי שהיו מברכין בשם המפורש. אבל בזמן הזה מותר להסתכל:
אף בלבנים לא יעבור. לקמן מפרש טעמא:
העושה תפילין בראשו עגולה סכנה. שלא יכנס בראשו:
ואין בהן מצוה. דמרובעים בעינן:
נתנה. של ראש:
על מצחו ושל יד על פס ידו. הרי זה דרך המינות. הבוזין את המדרש והולכין אחר משמע. ובמנחות יליף טעמא:
על בית אנקלי. על בית יד חלוקו ומבחוץ כנגד הקבורת ולא על בשרו ממש:
הרי זה דרך החיצון. קרוב למין הוא אבל מין גמור לא הוי דהא לא עקר ג"ש שהרי מניחה במקום קיבורת אלא שמניחן למעלה מחלוקו וק"ל והיה לך לאות ולא לאחרים לאות. וצפה זהב. נמי בעי' תורת יי בפיך שיהא הכל מן הבהמה:
בהקניות:
לנטייושי"ש בלעז:
עקומות. שנתעקמה ידו אחורנית:
עקושות. שאינו יכול לחלק אצבעותיו חיפני ובשני. כהן שהוא מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן:
זבלגם. עיניו זולגות דמעה:
דש בעירו. רגיל בעירו.
מתניתין האומר יברכוך טובים. יש שפירשו טובים שבעים. לשון ונשבע לחם ונהיה טובים:
הרי זה דרך המינות. דרבותינו דרשו עד כזית עד כביצה. ע"א יברכוך על טובים כלומר על הטוב ולא על הרע ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה:
האומר על קן צפור יגיעו רחמיך. אנשים שהיו מראים עצמן כמתכוונים להעמיק בלשון תחנונים ואומר רחום וחנון אתה ועל קן צפור יגיעו רחמיך שאמרת לשלח את האם או שאמר:
על טוב יזכר שמך. דמשמע על הטובה חייב אדם לברך ולא על הרעה:
המכנה בעריות. מפרש בגמר' קלון אביו ואמו פי' הפסוק ערות אביך וערות אמך לא תגלה אומר הוא לא עריות ממש אלא קלון שאם היה יודע דבר של קלון של אביו ואמו דמשמע אבל עריות יגלה ולהכי נקט אביו ואמו דבהני הכירו חכמים שהיו דורשים אותו בכך:
האומר מזרעך וכו'. שאומר בישראל הבא על הגויה והוליד ממנה בן לע"ז הכתוב מדבר ומחייב כרת בבא על הגויה:
מעשה עגל ראשון. בגמר' מפרש:
ברכת כהנים. בגמר' מפרש טעמא:
במרכבה:
דיחזקאל:
דף כה:
גמרא קללות וברכות נקראים ומתורגמים. ולא חיישינן דלמא פייגא דעתייהו דצבורא:
מעשה פילגש בגבעה וכו'. ולא חיישינן לכבודן דבני בנימין:
אלא אחרון. ויהיו בני יעקב שנים עשר המקרא הזה נפסק בהפסק פרשה לכך קוראי אחרון כאלו הוא פסוק בפני עצמו:
מעשה עגל השני נקרא ולא מיתרגם. פירש הרב ז"ל משום כבודו דאהרן ובגמר' משמע טעמא דשמא יטעו שומעים ויאמרו ממש היה בעגל כיון שיצא מאליו:
ברכת כהנים נקראים (ולא) ומתרגמין. הדא בריתא בהדיא פליגא אמתניתין לגרסת הרב ז"ל דבמתניתין תנן ברכת כהנים נקראים ולא מתרגמין ותמהני על הרב ז"ל שהביא בהלכותיו המשנה והבריתא ולא נשמר במה שחולקת הבריתא על המשנה. [בתוספתא] המתרגם פסוק כצורתו:
דכתיב ויראו את אלהי ישראל. ויתרגם אותו כצורתו והוא מחרף ומגדף אלא תרגומו וחזו ית יקר אלהא דישראל פירוש כצורתו וחזו ית אלהא דישראל:
בדאי הוא דכתיב כי לא יראני האדם וחי:
והמוסיף עליו וחזו ית מלאכא דיי אלהא דישראל ותחות כורסי יקריה הרי זה מחרף שמשוה כבוד עבד לכבוד קונו סליק פרק שלישי.