חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק י - הבית והעליה · דף קטז:
והעלי' שנים חולקין בעצים ובאבנים פרש"י ז"ל אעפ"י שהאחד גבו' מחבירו והאבנים ועפרו מרובין משל חבירו חולקין והקשו עליו האיך אפשר לומר שאם העליון יש לו עפר ואבנים יותר מחבירו שלא יטול יותר מחבירו ואי מפני שאינו ידוע כמה אבנים יש לו יבוא ב"ד וישומו וה"נ איתא בהדי' בתוספת' דתני' הבית והעלי' של שנים שנפלו שנים חולקין בעצים ואבנים ובעפר בד"א בזמן שהי' שנים שוין אבל אם הי' אחד מהן גדול ואחד מהן קטן זה נוטל לפי שלו וכו' ויש לי לומר לפי שיטתו של רש"י ז"ל דהב"ע כגון שהי' אחד גדול מחבירו בוודאי אלא שאין אנו יודעין אם עליון אם תחתון וכל אחד אומר שלי הי' גבוה והוזקק רש"י ז"ל להעמידה בענין זה דאילו כששניהם שוין פשיטא דחולקין ותו מאי מקשי' בגמ' ולחזי ברשות' דמאן יתבי' ולהוי אידך המע"ה ואיזו ראי' צריך כיון שאנו יודעין ששניהם שוין והם מודים זה לזה ולפיכ' העמידה רש"י ז"ל בשהי' אחד מהן גבוה מחבירו בוודאי וכל אחד מהן אומר שלי הי' גבוה וכי תימא כה"ג. נמי מאי קמ"ל דפשיטא דחולקין כיון שאין עליו עדים מי הי גבוה דאי אפשר בענין אחר לאו קושי' הוא דלמסקנא דאסיקנא בגמר' דיתבי' ברשות דחד מיניהו וקמ"ל דשותפין כה"ג לא קפדי אהדדי טובא קמ"ל שאעפ"י שזה טוען שלי מרובה והאבנים ברשותו שאפי' הכי חולקין ולמאי דמתרצינן נמי מעיקר' דיתבי' ברשותא דתרוויהו א"נ ברשות הרבים קמ"ל דאיכא ודאי רמאי כיון דאיכא דררא דממונא דתרוויהו אע"ג דלא תפסי להו ממש אלא שהן מונחין במקום שיד שניהם שוה חולקין בלא שבועה שכך הוא הדין ויתבאר ממה שכתבתי בפ"ק דמכלתין וכי אמרינן בתוספתא אבל אם הי' אחד מהן גדול ואחד מהן קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו כגון שידוע לנו איזה מהן היו גדול ולא על דרך זה משנתינו זה נראה לפי שיטת רש"י ז"ל. אבל אחרים פירשו דמתניתין נמי בשניהם שוים עסקינן בכה"ג דתניא בתוספת' וכ"ת א"כ מאי קמ"ל הא קמ"ל דחולקין בשבורות ובשלימות שלא תאמר כיון שרוב הכותלים נופלים בחבטה הא נמי בחבטה נפל ועליונות נשברו קא משמע לן דכיון דאפשר דבחבסא נפל חולקין בשבורות ובשלימות ורואין אלו האבנים הראויות להשתבר והיינו נמי' דתניא בתוספת' דכתיבנא דבשניהם שוין חולקין אבל אם הי' אחד מהן גדול ואחד מהן קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו כלומר שאותו שחלקו מרובה נוטל יותר מן השבורות. וא"ת ואפי' אחד מהן גדול למה נוטל מן השבורות יותר שהרי ספק זה שקול הוא במועט ובמרובה דאי בחבטה כולהן שבורות דמר א"כ הו"ל ממון המוטל בספק וכיון שהספק שוה בשניהם אעפ"י שהאחד מרובה מש"ח חולקין כמו שיתבאר בס"ד וי"ל דהכ' אין הספק שוה דאע"ג דאמר' דבחבטה עליתא מיתברא לאו מכולהו עליתא קאמרי' דלא אפשר דליתברא כולהו ושיתקיימו התתאה לגמרי אה"ק דבחבטה רוב עליו' נשברות ורוב תחתו' קיימת ואיפכ' בחבס' הילכ' אין הספק שוה שאם העליון מרוב' אפי' נפל בחבסא (צ"ל מ"מ העליונות רובן שלימות) ומ"ה קאמר ששמין זה הספק שאינו שוה וכל אחד נוטל לפי שלו אבל מה שהן ראויו' להשתבר בז"ובז שהוא ספק שוה אעפ"י שחלקו של אחד מהן מרוב' (יחלוקו) והכי מוכח בירושלמי בפ' שור שנגח ד' וה' דאמרי' התם תני כך שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו כך הם חולקים כלומר לפי דמים ופריך באילון אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה כלומר דבאבנים דפרקין תני בברייתא שאם נגנבו חולקין בשוה אעפ"י שהאחד גדול מחבירו אר"ש אבנים גסות הן ואי אפשר לבלול לצאת ידי כולן אבל סלעים דקים הן ולית מאן דידע אי מן הדין נסיב ואי מן הדין נסיב ואי מספק כל חד וחד נוטל לפי כיסו פי' אבני' גסות הן וכשהוא נוטלן נוטל אחת אחת הלכ' חולקין לפי שהספק שוה בכ"א וא' מהן בשעה שנוטלה אם מן המרובו' או מן המעוטות אבל סלעי' דקים הן והלוקח חופן ולוקח הרבה כאחת מסתמא יש שם מן המרובים ומן המעוטין הלכך רובא במרובין מיעוטא במיעוטין דהכא שכיחא טפי שהרי נבללים אלמא כל שהספק שוה כגון באבנים שנוטל אחת אחת אעפ"י שחלקו של אחד מהן מרובה משל חבירו חולקין בשוה וא"ת והא תנן בפרק מעשר שני מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו מה שלקט לקט למעשר שני ואם בלל וחפן לפי חשבון זה הכלל המתלקטין למעשר שני והנבללים לפי חשבון קתני מיהת המתלקטים למעשר שני ואמאי הו"ל למימר חולקין כדאמרי' באילון אבנים דהוא רבותא י"ל התם משום חומרא דמעשר שני היא והכי אתמר עלה בהדי' בירושלמי ואתמר נמי התם ר' יוסי ור' בון בשם רב הונא סלקת מתנייתא הנבללים והנחפני' לפי חשבון פי' כי קתני מתני' ואם בלל וחפן לפי חשבון לא דבעינן להו לתרוויהו אלא בחדא מיניהו סגי שאם בלל תחלה אעפ"י שלא חפן אלא נטל אחד הולכין אחר הרוב לפי חשבון וכן נמי אם לא בלל תחלה אלא שחפן בשעת נטילה ודקתני רישא מה שלקט לקט למ"ש מפני שמתחלה לא הי' מעורבין ובשעת נטילה לא חפן ולפיכ' תולין לומר שכולן של מ"ש הן ומשום חומרא כדפרישנא אבל בשנים שהטילו לכיס כיון שהן מעורבין חולקין לפי חשבון ובאילן אבנים חולקין לפי שגסות הן ולא נתערבו' מתחילה כלל ובשעת נטילה נמי אינן נחפנות אלא ניטלות אחת אחת הילכך חולקין:
שם אי הכי רישא נמי אמאי חולקין לחזי אי בחבטא נפל כך גי' רש"י ז"ל ולא גריס עליתא מתברא ותתיתא מיתברא דהא כי תנן במתני' חולקין לאו בדינא דשבורות עסקינן ופרש"י ז"ל דהכי מקשינן וליחזי אי בחבטה נפל ויטול עליון הרחוקות ואי בחבסא נפל יטול העליונות ואמאי חולקין והקשו עליו שאפי' נפלו בחבטה אי אפשר לידע סכום הלבינים של זה ושל זה וכן נמי אם נפלו בחבסא היאך אתה אומר יטול העליונות ועד איזה מקום יטול ואין זה קושי' אצלי דהכי קאמר היאך שנינו סתם חולקין דאלמא דין שניהם שוה בכל האבנים והרי אי אפשר שלא נדע בוודאי במקצת אבני הכותל שהם של עליון או של תחתון דאי בחבטה נפל אותן שהן רחוקות אצלו ודאי, שהם של עליון והקרובות הרבה וודאי שהן של תחתון ואי בחבסא נפל אותן שהן עליונת הרבה ודאי של עליון והתחתונת הרבה וודאי של תחתון וכיון שכן למה שנינו סתם חולקין דאלמא יד שניהם שוה בכל האבנים יטול כל אחד מה שהוא שלו בוודאי שהרי יש בין האבנים שהן שוות יותר מחברותיהן הילכך הוה לי' למימר שכל אחד יטול מה שנדע בוודאי שהוא שלו והשאר יחלוקו ואוקמי' דנפל בלילה כו' זה נראה לי לפי שיטתו של רש"י ז"ל אבל לפי פירוש האחר שכתבנו במשנתינו דכי תנן חולקין דינא דשבורות קמ"ל הכא ה"ג נחזי אי בחבטה נפל עליתא מיתברא ואי בחבסא נפל תחיתא מיתברא כלומר למה חולקין בשוה בשלימות ובשבורות אי בחבטה נפל יטול עליון רוב השבורות ואי בחבסא נפל יטול תחתון רובן ופשיטא הוא:
שם ואי בעית אימא שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי כתב הר"ח ז"ל דמהא שמעינן דמילת' דידיעא לתרי שותפא בשותפותא אע"ג דאיתא ברשותא דחד מיניהו לא יכול למיטען החזקתי וקיי"ל שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי ולפ"ז אפי' טען ברי ואמר לקוח הוא בידי לא מהימן דכיון דשותפין כה"ג לא קפדי אהדדי הו"ל כאילו איתא לההוא מידי ברשותא דתרוייהו וכן כתב הרי"ף ז"ל בריש בבא בתרא והביא ראי' לדבר מדאמרי' התם גבי פסקא דאם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפיל לרשותא דחד מיניהו:
א"נ דפנינהו חד לרשותא מ"ד להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראי' קמ"ל דלא והראב"ד מוסיף בה דברים לא מבעי' אי אמר לקוח היא בידי דעקר לי' לשותפותא לגמרי דלא מהימן אלא אפי' מודה דאית לי' בגווי' רבעא או תילתא לאו כל כמיני' דכיון דסתם שותפות למחצה לא מהימן לאגרועי מפלגא מידי תדע דהא הכא אע"ג דידעינן דשותפי נינהו בהנך אבנים לא ידעי' דהוי יד שניהם שוה דהא אפשר שזה ראוי ליטול כל השלימות משום דבחבטא נפל:
ואי נמי איפכא וא"ה לא מהני' לי' חזקתי' לומר בחבטא נפל ושלימות שלי ואפי' כדטעין הכי בבריא כיון דמידי דשותפתא הוא ולא ידוע אי דמר חולקים ולזה הסכים הרשב"א ז"ל דכיון דשותפין לא קפדי אהדדי הו"ל חצר של זה ושל זה בחצר שניה' או בסימטא ומאי אולמי' דהאי מהאי:
ומיהו כל ה"מ דוקא כגון דאיכא עידי ראה אבל ליכא עידי ראה מתוך שיכול לומר לא הי' דברים מעולם יכול לומר החזרתי ולקחתיו ממך:
וכן כתב הר' יוסף הלוי מיג"ש
שם כדאמר ר' נחמן בשיש עסק שבועה בניהם מינה שמעינן אפי' בשמא דלא ריע' טענתי' כי האי דלא הו"ל למידע אמרי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם:
שם מתניתן הבית והעלייה כו' ונפחתה העלי' כו' כתב רש"י ז"ל דלא גרסי' הכא של שנים דלאו בשותפין עסקינן אלא בשוכר ומשכיר וכדאיתא בגמ' וכן כתב הרי"ף ז"ל מתניתן בשוכר ומשכיר היא וכן עיקר דדינא דשותפין הא תני. לה בסמוך דתנן ואמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות ותרתי בשותפי למה לי אלא וודאי בשוכר ומשכיר בלחוד הוא ומשום דדמי' לשותפי עריב להו בהדייהו ואחרים דקדקו עוד דבשוכר ומשכיר בלחוד הוא מדאמר ר' יוסי תחתון נותן תקרה ועליון נותן מעזיבה ואמרו בגמרא משום דמעזיבה אשווי גומות ועליון בעי אשוייהו ובשלמא בשוכר ניחא דהא אמרי' בפרק השואל דעל השוכר להטיח את גגו משום דמעשה הדיוט הוא אבל בשותפין וודאי תחתון נותן את הכל וראי' לדבר מדתנן גבי בית ועלי' שנפלו דשניהם חולקין בעצים ואבנים ובעפר והיינו משום דתחתון נותן תקר' של עלי' ומעזיבה של תחתונה ואלו הי' עליון נותן מעזיבה בתקרה של תחתונה הי' לו ליטול מן העפר יותר מחבירו א"ו מדתנן חולקין ש"מ כדכתיבנא:
שם אי דאמר לי' סתם אוגר לי' עלי' אחריתא אית לי' עלי' וקנו מיני' אי נמי קביל מיני' אגרא ע"כ לוגר לי' עלי' אחריתא ואי נמי לא קנו מיני' ולא קביל אגרא דלא אשתעבד לאיגורי א"נ דלית לי' עלי' אחריתא כיון דל"ל לא מצי לאישתעבודי שאין אדם מקנה מה שאינו שלו אלא א"כ שעבד לו נכסיו בפי' א"ה שוכר לא מחייב באגרא אי לא מוגר עלי' אחריתי:
שם דאמר ליה עלי' זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך כו' כי הא דאמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם אחד כו' וא"ת והא לא דמו אהדדי דגבי בית ועלי' נפחתה העלי' והבית קיים ואפ"ה אמרינן דחייב להעמיד לו ואילו גבי דלית כה"ג כגון שנעקרה הדלית והפרסק קיים לא אמרינן שיאכל פירות הפרסק תירץ הרשב"א ז"ל דאנן לא אייתינן לה אלא לומר דלישנא יתירא לאסופי שיעבודא קאתי ומ"מ הכל לפי מה שהוא ענין דלגבי פרסק כיון דאיכא לאוקמי יתורא דלישנא שיעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת לא מוקמי' לי' לומר שיאכל פירות הפרסק אם תעקור הדלית שזה שיעבוד גדול הוא ואין לך בלשונו אלא מועט שבשיעבודין אבל כאן שאי אפשר לפרש לשונו דליחייב להעמיד בית כל זמן שהעלי' קיימת שהרי אי אפשר שתתקיים העלי' אלא בקיומו של בית מ"ה אמרי' דע"כ בית שיעבד לי' לעלי' דאי נחתא ליחות בחדא עוד כתב ז"ל שדומין הן לגמרי דמתניתן נמי תחתון נתקלקל דהיינו תקרה של בית שהוא תחתונה של עלי' הילכך כי היכי דאמרי' גבי פרסק שחייב להעמיד תחתון כ"ז שעליון קיים ה"נ במתניתן צריך להעמיד בית כל זמן שעליהן דהיינו עלי' קיים וכתב הוא ז"ל שלפי לשון ראשון אפי' נפלו כותלי עלי' ותקרת בית קיימת חייב להעמיד לו עלי'. ולפי לשון שני דוקא בשנפחת התקרה בלבד אבל אלו נפלו אף כותלי העלי' לא מחייב: