חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק י - הבית והעליה
דף קטז:
והעלי' שנים חולקין בעצים ובאבנים פרש"י ז"ל אעפ"י שהאחד גבו' מחבירו והאבנים ועפרו מרובין משל חבירו חולקין והקשו עליו האיך אפשר לומר שאם העליון יש לו עפר ואבנים יותר מחבירו שלא יטול יותר מחבירו ואי מפני שאינו ידוע כמה אבנים יש לו יבוא ב"ד וישומו וה"נ איתא בהדי' בתוספת' דתני' הבית והעלי' של שנים שנפלו שנים חולקין בעצים ואבנים ובעפר בד"א בזמן שהי' שנים שוין אבל אם הי' אחד מהן גדול ואחד מהן קטן זה נוטל לפי שלו וכו' ויש לי לומר לפי שיטתו של רש"י ז"ל דהב"ע כגון שהי' אחד גדול מחבירו בוודאי אלא שאין אנו יודעין אם עליון אם תחתון וכל אחד אומר שלי הי' גבוה והוזקק רש"י ז"ל להעמידה בענין זה דאילו כששניהם שוין פשיטא דחולקין ותו מאי מקשי' בגמ' ולחזי ברשות' דמאן יתבי' ולהוי אידך המע"ה ואיזו ראי' צריך כיון שאנו יודעין ששניהם שוין והם מודים זה לזה ולפיכ' העמידה רש"י ז"ל בשהי' אחד מהן גבוה מחבירו בוודאי וכל אחד מהן אומר שלי הי' גבוה וכי תימא כה"ג. נמי מאי קמ"ל דפשיטא דחולקין כיון שאין עליו עדים מי הי גבוה דאי אפשר בענין אחר לאו קושי' הוא דלמסקנא דאסיקנא בגמר' דיתבי' ברשות דחד מיניהו וקמ"ל דשותפין כה"ג לא קפדי אהדדי טובא קמ"ל שאעפ"י שזה טוען שלי מרובה והאבנים ברשותו שאפי' הכי חולקין ולמאי דמתרצינן נמי מעיקר' דיתבי' ברשותא דתרוויהו א"נ ברשות הרבים קמ"ל דאיכא ודאי רמאי כיון דאיכא דררא דממונא דתרוויהו אע"ג דלא תפסי להו ממש אלא שהן מונחין במקום שיד שניהם שוה חולקין בלא שבועה שכך הוא הדין ויתבאר ממה שכתבתי בפ"ק דמכלתין וכי אמרינן בתוספתא אבל אם הי' אחד מהן גדול ואחד מהן קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו כגון שידוע לנו איזה מהן היו גדול ולא על דרך זה משנתינו זה נראה לפי שיטת רש"י ז"ל. אבל אחרים פירשו דמתניתין נמי בשניהם שוים עסקינן בכה"ג דתניא בתוספת' וכ"ת א"כ מאי קמ"ל הא קמ"ל דחולקין בשבורות ובשלימות שלא תאמר כיון שרוב הכותלים נופלים בחבטה הא נמי בחבטה נפל ועליונות נשברו קא משמע לן דכיון דאפשר דבחבסא נפל חולקין בשבורות ובשלימות ורואין אלו האבנים הראויות להשתבר והיינו נמי' דתניא בתוספת' דכתיבנא דבשניהם שוין חולקין אבל אם הי' אחד מהן גדול ואחד מהן קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו כלומר שאותו שחלקו מרובה נוטל יותר מן השבורות. וא"ת ואפי' אחד מהן גדול למה נוטל מן השבורות יותר שהרי ספק זה שקול הוא במועט ובמרובה דאי בחבטה כולהן שבורות דמר א"כ הו"ל ממון המוטל בספק וכיון שהספק שוה בשניהם אעפ"י שהאחד מרובה מש"ח חולקין כמו שיתבאר בס"ד וי"ל דהכ' אין הספק שוה דאע"ג דאמר' דבחבטה עליתא מיתברא לאו מכולהו עליתא קאמרי' דלא אפשר דליתברא כולהו ושיתקיימו התתאה לגמרי אה"ק דבחבטה רוב עליו' נשברות ורוב תחתו' קיימת ואיפכ' בחבס' הילכ' אין הספק שוה שאם העליון מרוב' אפי' נפל בחבסא (צ"ל מ"מ העליונות רובן שלימות) ומ"ה קאמר ששמין זה הספק שאינו שוה וכל אחד נוטל לפי שלו אבל מה שהן ראויו' להשתבר בז"ובז שהוא ספק שוה אעפ"י שחלקו של אחד מהן מרוב' (יחלוקו) והכי מוכח בירושלמי בפ' שור שנגח ד' וה' דאמרי' התם תני כך שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו כך הם חולקים כלומר לפי דמים ופריך באילון אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה כלומר דבאבנים דפרקין תני בברייתא שאם נגנבו חולקין בשוה אעפ"י שהאחד גדול מחבירו אר"ש אבנים גסות הן ואי אפשר לבלול לצאת ידי כולן אבל סלעים דקים הן ולית מאן דידע אי מן הדין נסיב ואי מן הדין נסיב ואי מספק כל חד וחד נוטל לפי כיסו פי' אבני' גסות הן וכשהוא נוטלן נוטל אחת אחת הלכ' חולקין לפי שהספק שוה בכ"א וא' מהן בשעה שנוטלה אם מן המרובו' או מן המעוטות אבל סלעי' דקים הן והלוקח חופן ולוקח הרבה כאחת מסתמא יש שם מן המרובים ומן המעוטין הלכך רובא במרובין מיעוטא במיעוטין דהכא שכיחא טפי שהרי נבללים אלמא כל שהספק שוה כגון באבנים שנוטל אחת אחת אעפ"י שחלקו של אחד מהן מרובה משל חבירו חולקין בשוה וא"ת והא תנן בפרק מעשר שני מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו מה שלקט לקט למעשר שני ואם בלל וחפן לפי חשבון זה הכלל המתלקטין למעשר שני והנבללים לפי חשבון קתני מיהת המתלקטים למעשר שני ואמאי הו"ל למימר חולקין כדאמרי' באילון אבנים דהוא רבותא י"ל התם משום חומרא דמעשר שני היא והכי אתמר עלה בהדי' בירושלמי ואתמר נמי התם ר' יוסי ור' בון בשם רב הונא סלקת מתנייתא הנבללים והנחפני' לפי חשבון פי' כי קתני מתני' ואם בלל וחפן לפי חשבון לא דבעינן להו לתרוויהו אלא בחדא מיניהו סגי שאם בלל תחלה אעפ"י שלא חפן אלא נטל אחד הולכין אחר הרוב לפי חשבון וכן נמי אם לא בלל תחלה אלא שחפן בשעת נטילה ודקתני רישא מה שלקט לקט למ"ש מפני שמתחלה לא הי' מעורבין ובשעת נטילה לא חפן ולפיכ' תולין לומר שכולן של מ"ש הן ומשום חומרא כדפרישנא אבל בשנים שהטילו לכיס כיון שהן מעורבין חולקין לפי חשבון ובאילן אבנים חולקין לפי שגסות הן ולא נתערבו' מתחילה כלל ובשעת נטילה נמי אינן נחפנות אלא ניטלות אחת אחת הילכך חולקין:
שם אי הכי רישא נמי אמאי חולקין לחזי אי בחבטא נפל כך גי' רש"י ז"ל ולא גריס עליתא מתברא ותתיתא מיתברא דהא כי תנן במתני' חולקין לאו בדינא דשבורות עסקינן ופרש"י ז"ל דהכי מקשינן וליחזי אי בחבטה נפל ויטול עליון הרחוקות ואי בחבסא נפל יטול העליונות ואמאי חולקין והקשו עליו שאפי' נפלו בחבטה אי אפשר לידע סכום הלבינים של זה ושל זה וכן נמי אם נפלו בחבסא היאך אתה אומר יטול העליונות ועד איזה מקום יטול ואין זה קושי' אצלי דהכי קאמר היאך שנינו סתם חולקין דאלמא דין שניהם שוה בכל האבנים והרי אי אפשר שלא נדע בוודאי במקצת אבני הכותל שהם של עליון או של תחתון דאי בחבטה נפל אותן שהן רחוקות אצלו ודאי, שהם של עליון והקרובות הרבה וודאי שהן של תחתון ואי בחבסא נפל אותן שהן עליונת הרבה ודאי של עליון והתחתונת הרבה וודאי של תחתון וכיון שכן למה שנינו סתם חולקין דאלמא יד שניהם שוה בכל האבנים יטול כל אחד מה שהוא שלו בוודאי שהרי יש בין האבנים שהן שוות יותר מחברותיהן הילכך הוה לי' למימר שכל אחד יטול מה שנדע בוודאי שהוא שלו והשאר יחלוקו ואוקמי' דנפל בלילה כו' זה נראה לי לפי שיטתו של רש"י ז"ל אבל לפי פירוש האחר שכתבנו במשנתינו דכי תנן חולקין דינא דשבורות קמ"ל הכא ה"ג נחזי אי בחבטה נפל עליתא מיתברא ואי בחבסא נפל תחיתא מיתברא כלומר למה חולקין בשוה בשלימות ובשבורות אי בחבטה נפל יטול עליון רוב השבורות ואי בחבסא נפל יטול תחתון רובן ופשיטא הוא:
שם ואי בעית אימא שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי כתב הר"ח ז"ל דמהא שמעינן דמילת' דידיעא לתרי שותפא בשותפותא אע"ג דאיתא ברשותא דחד מיניהו לא יכול למיטען החזקתי וקיי"ל שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי ולפ"ז אפי' טען ברי ואמר לקוח הוא בידי לא מהימן דכיון דשותפין כה"ג לא קפדי אהדדי הו"ל כאילו איתא לההוא מידי ברשותא דתרוייהו וכן כתב הרי"ף ז"ל בריש בבא בתרא והביא ראי' לדבר מדאמרי' התם גבי פסקא דאם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפיל לרשותא דחד מיניהו:
א"נ דפנינהו חד לרשותא מ"ד להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראי' קמ"ל דלא והראב"ד מוסיף בה דברים לא מבעי' אי אמר לקוח היא בידי דעקר לי' לשותפותא לגמרי דלא מהימן אלא אפי' מודה דאית לי' בגווי' רבעא או תילתא לאו כל כמיני' דכיון דסתם שותפות למחצה לא מהימן לאגרועי מפלגא מידי תדע דהא הכא אע"ג דידעינן דשותפי נינהו בהנך אבנים לא ידעי' דהוי יד שניהם שוה דהא אפשר שזה ראוי ליטול כל השלימות משום דבחבטא נפל:
ואי נמי איפכא וא"ה לא מהני' לי' חזקתי' לומר בחבטא נפל ושלימות שלי ואפי' כדטעין הכי בבריא כיון דמידי דשותפתא הוא ולא ידוע אי דמר חולקים ולזה הסכים הרשב"א ז"ל דכיון דשותפין לא קפדי אהדדי הו"ל חצר של זה ושל זה בחצר שניה' או בסימטא ומאי אולמי' דהאי מהאי:
ומיהו כל ה"מ דוקא כגון דאיכא עידי ראה אבל ליכא עידי ראה מתוך שיכול לומר לא הי' דברים מעולם יכול לומר החזרתי ולקחתיו ממך:
וכן כתב הר' יוסף הלוי מיג"ש
שם כדאמר ר' נחמן בשיש עסק שבועה בניהם מינה שמעינן אפי' בשמא דלא ריע' טענתי' כי האי דלא הו"ל למידע אמרי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם:
שם מתניתן הבית והעלייה כו' ונפחתה העלי' כו' כתב רש"י ז"ל דלא גרסי' הכא של שנים דלאו בשותפין עסקינן אלא בשוכר ומשכיר וכדאיתא בגמ' וכן כתב הרי"ף ז"ל מתניתן בשוכר ומשכיר היא וכן עיקר דדינא דשותפין הא תני. לה בסמוך דתנן ואמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות ותרתי בשותפי למה לי אלא וודאי בשוכר ומשכיר בלחוד הוא ומשום דדמי' לשותפי עריב להו בהדייהו ואחרים דקדקו עוד דבשוכר ומשכיר בלחוד הוא מדאמר ר' יוסי תחתון נותן תקרה ועליון נותן מעזיבה ואמרו בגמרא משום דמעזיבה אשווי גומות ועליון בעי אשוייהו ובשלמא בשוכר ניחא דהא אמרי' בפרק השואל דעל השוכר להטיח את גגו משום דמעשה הדיוט הוא אבל בשותפין וודאי תחתון נותן את הכל וראי' לדבר מדתנן גבי בית ועלי' שנפלו דשניהם חולקין בעצים ואבנים ובעפר והיינו משום דתחתון נותן תקר' של עלי' ומעזיבה של תחתונה ואלו הי' עליון נותן מעזיבה בתקרה של תחתונה הי' לו ליטול מן העפר יותר מחבירו א"ו מדתנן חולקין ש"מ כדכתיבנא:
שם אי דאמר לי' סתם אוגר לי' עלי' אחריתא אית לי' עלי' וקנו מיני' אי נמי קביל מיני' אגרא ע"כ לוגר לי' עלי' אחריתא ואי נמי לא קנו מיני' ולא קביל אגרא דלא אשתעבד לאיגורי א"נ דלית לי' עלי' אחריתא כיון דל"ל לא מצי לאישתעבודי שאין אדם מקנה מה שאינו שלו אלא א"כ שעבד לו נכסיו בפי' א"ה שוכר לא מחייב באגרא אי לא מוגר עלי' אחריתי:
שם דאמר ליה עלי' זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך כו' כי הא דאמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם אחד כו' וא"ת והא לא דמו אהדדי דגבי בית ועלי' נפחתה העלי' והבית קיים ואפ"ה אמרינן דחייב להעמיד לו ואילו גבי דלית כה"ג כגון שנעקרה הדלית והפרסק קיים לא אמרינן שיאכל פירות הפרסק תירץ הרשב"א ז"ל דאנן לא אייתינן לה אלא לומר דלישנא יתירא לאסופי שיעבודא קאתי ומ"מ הכל לפי מה שהוא ענין דלגבי פרסק כיון דאיכא לאוקמי יתורא דלישנא שיעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת לא מוקמי' לי' לומר שיאכל פירות הפרסק אם תעקור הדלית שזה שיעבוד גדול הוא ואין לך בלשונו אלא מועט שבשיעבודין אבל כאן שאי אפשר לפרש לשונו דליחייב להעמיד בית כל זמן שהעלי' קיימת שהרי אי אפשר שתתקיים העלי' אלא בקיומו של בית מ"ה אמרי' דע"כ בית שיעבד לי' לעלי' דאי נחתא ליחות בחדא עוד כתב ז"ל שדומין הן לגמרי דמתניתן נמי תחתון נתקלקל דהיינו תקרה של בית שהוא תחתונה של עלי' הילכך כי היכי דאמרי' גבי פרסק שחייב להעמיד תחתון כ"ז שעליון קיים ה"נ במתניתן צריך להעמיד בית כל זמן שעליהן דהיינו עלי' קיים וכתב הוא ז"ל שלפי לשון ראשון אפי' נפלו כותלי עלי' ותקרת בית קיימת חייב להעמיד לו עלי'. ולפי לשון שני דוקא בשנפחת התקרה בלבד אבל אלו נפלו אף כותלי העלי' לא מחייב:
דף קיז.
מתניתן הבית והעלי' של שנים שנפלו ואמר בעל עלי' לבעל הבית לבנות כו' וא"ת ולמה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות בשלמא רישא איהו לא שיעבוד נפשי' כיון שאמר זו אלא דשיעבדו לבית אלא סיפא יכפוהו לבנות כבר הוקשו זה בירושלמי דאמרי' התם שמענו שאין כופין כלומר ממתני' שמעינן הכי דקתני והוא אינה רוצה לבנות אלמא אין כופין אותו ומקשי' והא תני' ר"ח כופין ומתרצינן לא פליגי מאן דאמר כופין בשישנו ומאן דאמר אין כופין בשאינו כלומר בשהלך למדינת הים דבכה"ג אי אפשר לכפותו שאין ב"ד ירדין לנכסיו שלא בפניו:
ומ"מ שמעינן מינה דכל שישנו כופין אותו לבנות וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב דהתם בירושלמי סברי כר' אחא שר הבירה דאית לי' שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפי' מן התקנה כדמוכח בפרק הכותב אבל אנן ס"ל כר' נחמן דאמר התם נפרעין ומן התקנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל ממונו של חבירו והולך לו למדינת הים ואם איתא דבישנו כופין אפי' בשאינו נמי כופין אלא דסברא דגמרא דילן הוא שאין כופין אותו כלל שאין לבעל עליי' שיעבוד אלא על הבית אבל לא נשתעבדו לו נכסיו שנכוף אותו לבנות בע"כ וכן דעת הרא"ה ז"ל:
וממאי ודילמא הך קמייתא משום שחרותא דאישתא הוא. וא"ת א"כ אפי' כי בנה עליון בית ועלי' על גביו למה יורד ודר למטה דאע"ג דהוא אינו נהנה מ"מ הרי בעל הבית חסר משום שחרירותא דאישתי וכל שזה חסר אעפ"י שזה אינו נהנה כתב הריא"ף ז"ל בפרק כיצד הרגל שהוא חייב:
לפיכך כתב הרשב"א ז"ל דמיהא שמעינן דכל זה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר פטור שאינו אלא כמונעו לכנוס בביתו שהוא פטור:
והביא עוד ראי' מדתנן בפרק המקבל המקבל שדה מחבירו ומשזכה בו הובירה חייב ואמרי' טעמא משום דדרשי' לשון הדיוט שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא הא בלא"ה פטור וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.
דף קיז:
אין לו לזה ולא לזה מאי פרש"י ז"ל ובעל הבית רוצה למכור הקרקע ולא מיחוו' דמאי קמבעי' לי' והיכא לימא לי' תנא דבריית' בהא אין לו לבעל עלי' בקרקע ולמה יפחות בעל עלי' בשביל שזה רוצה למכור ימכור ולאחר שיבנה לוקח את הבית יבנה את העלי' כשירצה אלא ה"פ אין לו לזה ולא לזה ובעל הבית רוצה לזרעה מש"ה ס"ל לתנא דברייתא שאין לו בקרקע כלום לפי שאין לבעל עלי' זכות אלא באויר שעל גבי הקרקע אבל לא בקרקע עצמו:
שם מתניתן הכותל ואילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשל' פי' דוקא כשבנאו כראוי הא לא בנאו כראוי חייב דתני' בתוספתא נפל הכותל מחמת הזועות מחמת הרוח מחמת הגשמים אם בנאו כדרכה פטור ואם לאו חייב וכי תנן פטור בין בנזקין בשעת נפילה ובין בניזקין דאחר נפילה בשעת נפילה משום דבאו כדרכה ואנוס הוא לאחר נפילה נמי כל שלא הי' לו זמן לסלקן אנוס הוא ואפי' בשהי' לו שהות משכחת לה, דפטור במפקיר נזקיו דקיי"ל דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור אבל בשנתנו לו זמן ונפל לאחר זמן חייב לשלם בין בנזקין דשעת נפילה ובין דלאחר נפילה בשעת נפילה דפושע הוא לאחר נפילה אפי' במפקיר נזקיו חייב דמפקיר נזקיו שלא בנפילת אונס חייב
דף קיח.
אם משקבל עליו אמר לו הילך יציאותך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו דייקינן בגמרא מדקתני הילך יציאותך ולא קתני אם משקבל עליו לחוד ש"מ דבדפנינהו עסקי' הא לא דחוי' קא מדחי לי' וכיון שכן משמע דוקא בפנינהו בפניו דכיון דהו"ל למחזי כי פנינהו ולא מיחה מוכחא מילתא דלאו לדחוי' איכוון אבל שלא בפניו לא ויש שדקדקו מדתנן גבי השוכר את הפועל לעשות בתבן ובקש אם משקיבל עליו וכו' ולא קתני הילך יציאותיך ש"מ דלא בעינן פנינהו אלא ברישא לחוד וטעמא דמילתא דהתם הוא דאיכא למימר דחוי מדחו לי' לפי שאין דרך לפנות מיד סמכי' אדעתי' שעדיין יש לו שהות לחזור בו ובימים שבנתי' דחוי' קא מדחי לי' אבל בפועל ראוי לומר כן שכך דרכו של פועל להוליך לביתו משקבל עליו הילכך הו"ל כאלו פנינהו לאלתר באפי' וגמר ומקנה וכן דעת הרשב"א ז"ל ואין זה מחוור דמדעבדי' בגמ' צריכותא מתרויהו ש"מ דשוו אהדדי דאי לא הא כל חדא וחדא למילתא איצטרכא אלא ודאי אפי' בפועל נמי כל היכא דלא פנינהו דחויי קא מדחי לי' ויש שלמדו מכאן דמי שיש בידו משכון מחבירו ודוחקו לפדותו ואמ' לו הלה יהא משכון שלך דלא קני דדחוי מדחי לי'
שם וכמה זמן ב"ד אמר ר' יוחנן זמן ב"ד ל' יום מיהא שמעינן דסתם זמן ב"ד ל' יום הוא הלכך מלוה שבא לגבות חובו בב"ד שצריך תחלה דליתבעי' ללוה כדאיתא בגט פשוט אם ביקש, לוה מב"ד שיתן לו זמן כדי שיפרע נותנין לו ל' יום ואע"ג דתנן בהחובל מעשה באחד שפרע ראשה של אשה ובאת לפני ר' עקיבא וחייבו כו' ואמר לו תן לי זמן ונתן לו ומקשי' ומי יהבי' זמן לחבלות ומתרצי' ה"מ לחבלה דחסרי' ממון אבל לבושת דלא חסרי' ממון יהבי' זמן שמעי' מיני' דהיכא דחסרי' ממונא לא יהבינן לי' זמן ובעל חוב וודאי הא חסרי' ממונא לאו קושי' היא דחובל שאני והיזק שאני דהיזק בידים הילכך כל היכא דחסרי' ממונא קנסינן לי' ולא יהבינן לי' מן אבל הלואה דמדעתי' דנפשי' אוזפי' נותנין וכן דעת הגאונים ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהל' מו"ל:
מיהו כתב הר"ח ז"ל דה"מ למי שהלוה סתם כלומר שהתנו עמו שיפרענו כל זמן שירצה אבל הקובע, זמן ידוע והגיע זמנו ולא פרעו אין נותנין לו זמן אחר והבי' ראי' מדאמר אביי בפרק, כל שעה גבי פלוגתייהו דאביי ורבא בבעל חוב אי למפרע הוא גובה אי מכאן ולהבא הוא גובה ואמר אביי כיון דמטי זמנייהו למגבי' ולא פרעי' איגלאי מילתא למפרע דברשות מלוה קאי אלמא לא קבעינן זמן למאן דקבע זמן שא"כ היכא אמרי' שברשות מלוה הוי קאי אבל דברי הרי"ף ז"ל מטין בתשובתו דבכל מלוה קובעין זמן וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל:
אבל סיפא כו' דאמרי אינשי ממרי' רשותך פארי איפרט אימא שומעין לו קמ"ל ופרש"י ז"ל דטעמא דמילתא משום דרחמנא אמר ביומו תתן ומה שפסק עמו משמע דהיינו מעות ולא מיחוור אלא עיקר טעמא משום דאומדן דעתא הוא שלא מסר נפשו פועל זה על דעת שיקח קרקע או כלים לעתותי ערב בשכרו ויצטרך למוכרן:
והוי יודע שג' דינין לענין תשלומין בעל חוב ונזקין ושכיר ב"ח כל היכא דאית לי' זוזי יהיב לי' בע"כ ולא מצי יהיב לי' ארעא כדאמרי' בפרק הכותב ודאי דאמרית' משמי' דרבא האי מאן דמסיק בי' חברי' זוזי ואית לי' ארעא ולית לי' זוזי אמרינן לי' זיל טרח וזבין ואייתי זוזי אמר לי' האי תולה מעותו בעובדי כוכבים הוא הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן טעמא דל"ל זוזי הא אית לי' זוזי יהיב וכן נמי אי אית לי' זוזי ואית לי' מטלטלי יהיב זוזי כדאמרי' בריש המוכר פירות ואי ל"ל זוזי לשקול תורא הא אית לי' זוזי לא שקיל תורא וכן נמי אי אית לי' קרקע ומטלטלין ולית לי' זוזי כתבו הגאונים ז"ל דיהיב מטלטלין זהו דינו של בעל חוב אבל ניזקין אפי' אית לי' זוזי משלם מאי דבעי אלא דאי מגבי' לי' ארעא יהיב לי' עידית דמיטיב שדהו כתיב ואי יהיב לי' מטלטלין אפי' סובין דכל מידי דמטלטלין מיטיב הוא אבל בשכיר לעולם יהיב זוזי ואפי' לית לי' אמרי' לי' זיל טרח וזבין דעל דעת כן נשכר:
לא קשי' כאן בשלו כאן בשל חבירו שומעין לו ומיהו לאו למימרא שיהא רשאי פועל לטול תבן וקש לעצמו כמו שאמר לו זה דהא לית בי' ולא מידי אלא פי' שומעין לו שאין מחויב לתת לו שכרו דקס"ד השתא שאין שכרו עליו כלל ומשום הכי מקשי' דחברי' נמי איהו בעי למיתב לי':
דתניא כו' וא"ת לוקמי' כגון ששכרו בפירש לשל חבירו ואמר לו שכרך על בעל הבית לאו מלתא הוא דא"ה פשיטא:
שם אלא אמר ר' נחמן ל"ק כאן בשלו כאן בשל הפקר פרש"י ז"ל דטעמא דשומעין לו בשל הפקר משום דמצי אמר לי' זכי בי' את מה שא"כ בשל חבירו דלא מצי למימר לי' הכי ולא מיחוור דאי איהו מחייב אאגרי' כי אמר לי' זכי בי' את לאו כל כמיני' אלא הכא בשהראהו לעשות בשל הפקר בפי' עסקינן דלא מחייב איהו אאגרי' ומ"ה מצי למימר לי' טול מה שעשית בשכרך וכ"ת לוקמי' בכה"ג נמי בשל חבירו כגון ששכרו לעשות בשל חבירו א"ה לא מחייב אאגרי' לאו מלתא הוא דאי הכי פשיטא אבל גבי הפקר קמ"ל דהבטה בהפקר לא קני ועוד דלישנא דטול מה שעשי' בשכרך שומעין לו אתי שפיר בשל הפקר יותר מבשל חבירו דבשל הפקר מצי למימר לי' הכי אבל בשל חבירו מה אית לי' גבי' דלימא לפועל טול מה שעשית:
שם שומרי ספיחי' בשביע' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וא"ת והא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומשומר בשביעית אסור כדתני' בספר' ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר י"ל שהם לא הי' מונעים מי שהי' רוצה ליקח אלא שמודיעי' אותם שהם מן המשומרת לצורך העומר והוא פורש מאליו:
שם אקנו להו רבנן ארבע זוזי בלשכה כי היכי דלא ליתי בעלי זרוע ושקלינהו מנייהו פי' לאו למימר' דקני לי' הקדש בהכי כיון דהבטה בהפקר לא קני כי אקני להו רבנן ארבע זוזי בלשכה מאי הוה אלא ה"ק כיון דידעי בעלי זרועות דאי שקלינהו פסיד הקדש הנהו ד' זוזי פרשי ולא שקלי אבל אי לא תקון רבנן הכי הוה שקלי לנפשיהו דמימר אמרי שלא יהא הקדש נפסד על ידם לפי שימצא ויבא לו ממקום אחר:
דף קיח:
לימא מתניתן דלא כר' יודא פרש"י ז"ל דזמן קא קשי' לי' דבמתני' תני המוציא מוציא והמזבל מזבל ואילו ר' יודא שרי טפי טובא ומשני מודה ר"י שאם הזיק משלם מה שהזיק ומתניתין עצה טובה קמ"ל וא"ת ולישני לי' לעולם ר"י ומתניתן שלא בשעת הוצאת זבלים י"ל דלא מצי למימר הכי דאלו שלא בשעת הוצאת זבלים אסור לגמרי והיכי תנן המוציא מוציא והמזבל מזבל. אבל אחרים פי' דזמן לא קשי' לי' דמתוקמא לי' שפיר מתניתן שלא בשעת הוצאת זבלים וד"ה דלעולם לאלתר שרי כגון המוציא מוציא והמזבל מזבל אלא הא קשי' לי' דמתניתין קתני דאפי' בשעת הוצאה שהוא עושה ברשות אם הזיק משלם מה שהזיק ואלו לר"י פטור דכיון דיהיב זמן שלשים והא ודאי לאו דינא אלא תקנתא ואם איתא דמחייב בנזקיו היכי מתקני רבנן מלתא דאתי לידי פסידא:
ועוד דתלי' בתנאי דיהושע ויהושע אוהב ישראל הי' ולא מתקן להו מלתא דמפסידא בה אלא ש"מ דכל שעושה ברשות פטור וא"ה דחינן דמודה ר' יודא שאם הזיק דמשלם מה שהזיק ולא סלקא במסקנא דהא אסיקנא אלא מחוורתא מתני' דלא כר"י דכיון דיהיב בי' זמן מרובה מתקנתא ש"מ פטור כדכתיבנא ומה"ט נמי חשבינן בסמוך רשב"ג בהדי מאן דסבירא להו דכל שנתנו חכמים רשות והזיק פטור דתנן רשב"ג אומר אף מתקן הוא מלאכתו בפני שלשים יום כלומר מדיהיב זימנא כולי האי מתקנתא ש"מ דפטור שאל"כ תקנתו קלקלתו וזה שלא כדברי רש"י ז"ל דפי' דמדקתני אף קא דייק.
סליק פרק הבית והעלייה: וסליקא מסכת בבא מציעא בסייעתא דשמיא
סוף הספר