אור ברסלב

חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ט - המקבל

פרק ח - השואל

שם כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש פי' הך דינא נמי במנהגא תלי' מלתא שאלו נהגו שלא לחלק אין חולקין וכדמוכחא בגמר' דאמרינן אמר ר' יוסף בבבל נהוג דלא יהיב תבנא לאריסי וכו' אלא לפיכ' פסק התנא דין זה ולא תלאו במנהג כדתנן מקום שנהגו לקצור משום דהנך קמאי בעיר חדשה לא דיינינן בהו מידי ובתבן ובקש במקום שאין שם מנהג ידוע חולקין:

דף קג:

היכי דמי אי דיבש נהרי רבה אמאי אינו מנכה לו מן חכירו נימא לי' מכת מדינה היא:

כתב הרמב"ן ז"ל דאשכירות בלחוד מקשי דמתניתן בין בחכרנותא בין בקבלנותא וכדאמר רב פפא בסמוך דאלו בקבלנותא אינו מנכה לו חכירו דהא מתניתן דמכת מדינה דמקשי' מינה בחכרנוחא הוא וכדקתני בהדיא מנכה לו מן חכירו הילכך ליתא בקבלנותא וכן כתב רש"י ז"ל. וכן הדין דבחכירות שהוא נותן לו דבר ידוע אינו בדין שיפסיד חוכר לגמרי ובעל קרקע לא יפסיד כלום כיון שמכת מדינה הוא אבל בקבלנותא שניהם מפסידי' ומה שימצא יחלוקו ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות שכירות השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלו חגב או נשדף וכו' מנכה לו מן חכירו ולא נתחוורו דבריו:

לא צריכא דיבש מעינא זוטא כלומר שאעפ"י שיבשו בכל העיר או ברובה לא דיינין לי' במכת מדינה דכיון דאפשר לאתויי בזולא וטרחא עלי' דאריס רמיא מזלי' גרים לי' ואינו מנכה כיון דאמר לי' בית השלחין סתם אבל סיפא דבית השלחין זו אפי' בנהרא זוטא מנכה ליה שהרי פירש כדקיימא השתא:

ומיהו דוקא דיבש כולו אבל יבש מקצתו לא כיון שעדיין אפשר לדלות ממנו בטורח והכי איתא בירושלמי א"ר יצחק בשיבש המעיין כולו אבל אי הוי עמוק תרתין קומיו ואת עביד תלת קומיו יכול הוא מימר לי' ב' לעי' בי' והוי סגי:

וגרסינן נמי התם גבי נקצץ האילן דמנכה לו מן חכירו א"ר יצחק בשקצץ האילן כולו אבל אם נשתייר בו ממטה עשרה לבית סאה יכול הוא מימר ליה בקדמיותא אינן כחשין ולא עבדין סגין ברם הכא אינן דלולין ועבדין סגיין:

דף קד.

אמר רב פפא תרתי מתניתין קמיית' איתנהו בין בחכרנותא בין בקבלנותא פי' תלתא גוונא איכא בקבלנות שדה חדא מנייהו שחולק הפועל בפירות למחצה לשליש ולרביע והיינו קבלנות סתם:

והשני שהפועל נוטל כל הפירות ונותן לבעלים מהם דבר ידוע בין עבדה בין לא עבדה וזהו חכירות. שלישי שהפועל לוקח כל הפירות לעצמו ונותן דמים לבעלים בשכירתו וזהו הנקרא שכירות והיינו דתניא במסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות ותרתי מתנייתא אקמייתא אתנייהו בג' דרכים הללו:

שם רבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר מדקאמר ליה זו מכלל דעומד בתוכה פי' רבינא לא אתא לאיפלוגי אדשמואל דמודה הוא נמי חוכר למחכיר אע"ג דאינו עומד בתוכה כיון דאמר לי' חכור לי בית השלחין קפידא אלא דאתא למימר דבמחכיר לחוכר דקפידא ועוד נראה לי דמדסבר לה רבינא כוותיה דשמואל נאדי מאוקימתיה דבדאמר לי' חוכר למחכיר קפידא אע"ג דאינו עומד בתוכה למה ליה למתני זו דמכלל דעומד בתוכה לנקוט כולי' בבית השלחין סתם ולתני חייב להעמיד לו מעיין אחר כדאיתא התם ?? כמו שאכתוב בסמוך וברישא שלא הזכיר בית השלחין ליתני אין חייב להעמיד מעיין אחר מ"ה דחיק נפשיה דמתניתין בדאמר ליה מחכיר לחוכר היא ואע"ג דלא משמע הכי מפשטא דהא תנינן חכור לי ודחיק רבינא למימר דחכור ממני קאמר אבל אם איתא דפליג רבינא עלי' דשמואל וס"ל דבין חוכר למחכיר בין מחכיר לחוכר לא אמרי' קפידא אלא בעומד לתוכה לוקי מתניתין כפשטי' כדאמר לי' חוכר למחכיר ולאו דשני מהיכא דאמר ליה מחכיר לחוכר מידי אלא דטעמא דמתניתין דמדקאמר ליה זו מכלל דעומד בתוכה וקפידא אלא ודאי כראמרן והכי נמי מוכח בתוספתא:

דתניא התם שדה בית השלחין אני שוכר ממך שדה בית האילן אני מוכר ממך יבש המעיין ונקצץ האילן:

חייב להעמיד לו מעיין אחר וחייב להעמיד לו אילן אחר שדה בית השלחי' זו אני שוכר ממך שדה בית האילן זו אני שוכר ממך יבש המעיין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכירו ע"כ ובשלמא אי אמרינן דכדאמר לי' חוכר למחכיר קפידא אע"ג דלא אמר לי' זו אתי' הך תוספתא שפיר דכי אמר לי' חוכר חכור לי בית השלחין סתם כיון דקפידא היא חייב להעמיד לו מעיין אחר אבל בסיפא דא"ל זו אינו חייב להאעמיד לו מעיין דכיון דאמר זו הרי הוא כאלו פירש מעיין זה ואילן זה שהן עיקר בית השלחין:

ומיהו כיון דקפיד מנכה ליה ובהכי סגי ולא מבטל לגמרי במקח טעות דבעלמא שהרי בשעת מקחו אין כאן טעות וקפידא דיליה לאחריות דמיא וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא בעל חוב וטרף מקצתה אין המקח מתבטל בכך אלא שהמוכר חייב לשלם לו ביבש המעיין דכותה. אלא אי אמרת דלמסקנא דשמעתי' אפי' היכא דאמר לי' חוכר למחכיר ליכא קפידא אלא בדאמר לי' זו רישא דהך תוספתא היכא מתוקמא ולמה חייב להעמיד לו מעיין אחר לימא לי' שמא בעלמא אמרי לך אלא ודאי כדאמרן:

נמצא עכשיו פסקן של דברים דכל היכא דא"ל חוכר למחכיר קפידא הילכך אי א"ל חכור לי בית השלחין סתם חייב להעמיד לו מעיין אחר ואי אמר לי' בית השלחין זו מנכה לו מן חכירו והיכא דאמר לי' מחכיר לחוכר ליכא קפידא אלא היכא דעומד בתוכה ואמר לי' זו מנכה לו מן חכירו אף בבית כור אני מוכר לך:

וכרם אני מוכר לך נראה דה"ה והוא הטעם דאי אמר לי' לוקח קפידא דהא מדמי' להו בגמרא ולפ"ז נ"ל דהא דאמרינן בפ"ק דבבא בתרא בההוא עובדא דהני אחי דפלגי חד מטא אספלידא וחד מטא תרביצא ואתא ההוא דתרביצא ובנה אשיתא אפומא דאספלידא ואמר לי' קא מאפלת עלואי ואמר ליה אידך בדנפשאי קא בנינא ואסיקנא דדינא קאמר לי' ולא מצי אידך למימר לי' עד האידנא אספלידאי והשתא אנדירנא משום דשמא בעלמא הוא וכדאמרינן לה התם דבית כור אני מוכר לך כו' כרם אני מוכר לך וכו' דוקא דפליגי סתם כגון שעומדין בתוכו ואמרו זה לזה אני אטול עד כאן ואתה תטול עד כאן:

אי נמי בדאמר ליה ההוא דמטיי' תרביצא לאחוה אני אטול תרביצא ואתה אספלידא אבל באומר אידך אני אטול אספלידא ואתה תרביצא לא אמרינן שמא בעלמא דהוי לי' כאמר ליה חוכר למחכיר קפידא:

ודאמרינן הכא דביבש המעיין מנכה לו מן חכירו דוקא בחכירות הוא דאמרינן הכי אבל במכר ודאי שאינו חייב כלום דכיון דבשעת המכר היתה בית השלחין או בית האילן וליכא מקח טעות אפילו שיבש לאחר מכאן או נקצץ לא מחייב ליה מוכר ולא מידי דהא אסתלק ליה אבל הכא היינו טעמא משום דכיון שהבעלי' נוטלים חלק בפירות אכתי שייכי בקרק' משא"כ במוכר שכיון שנגמר המכר נסתלק לגמרי:

ר"מ הי' דורש לשון הדיוט שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא:

וא"ת מאי אתא לאשמועינן כל הני תנאי דדרשי לשון הדיוט פשיטא דכל תנאי שבממון תנאי קיים ומי איכא דלא דריש כתב ר' יהודא הנשיא אלברצלוני ז"ל דהא קמ"ל דכולהו הני תנאי היא דורשין לשון הדיוט כלשון הכתוב שאעפ"י שהי' אפשר לפרש הלשון כפשוטו הי' דורשין ומוסיפין בו משמעות אין וכך הי' ר' מאיר דורש זה שהתנ' אם אוביר ולא אעביד משלם במטבא הי' אפשר שישלם מה שהכסיף הקרקע ופחת מדמיו אבל לא שישלם התבוא' שהיתה ראוי לעשות אלא שבא ר' מאיר ודרש לענין פחת הקרקע לא הי' צריך תנאי שכיון שקבל עליו לעבוד חייב אלא ודאי אף לשלם התבואה שהיתה ראוי לעשות נתכוון והיינו ר"מ הי' דורש שזה הענין מדרש חכמים הוא שדורשין הכתוב באם אינו ענין כך כתב בחידושי הרמב"ן ז"ל:

ולא ידעתי לענין פחת הקרקע למה הי' מתחייב בלא תנאי וראיתי לאחרים שכתבו דכיון דקיבל עליה למפלחה שכך כתוב אנא אוביר ואזרע חייב הוא בכל ההיזק שיבא בשדה מחמת ביטול המלאכה בשומר שנגנבה או נאבדה הבהמה מתחת ידו וכן שואל שנאנסה שחייבין וכמדומה לי שדברי שגגה ה שאם מתורת שומר אתה רוצה לחייבו אין השומר חייב בקרקעות וזו היא ששנינו אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות ש"ח אינו נשבע ש"ש אינו משלם וה"ה נמי דשומר חנם אינו משלם וכמו שכתבתי לעיל בפרק הזהב ובפרק שבועות הדיינים בס"ד ואפי' לדברי האומרי' דשומר חנם חייב משום דפושע כמזיק הרי זה ודאי מפני שיושב ובטל ולא אינו כמזיק בידים ואם הם רוצין לומר דכיון שכתב אנא אוביר משמע שאם יבור משלם ומתוך תנאו הוא מתחייב שכיון שכתב ואזרע ולא זרע שמתוך תנאו הוא מתחייב במה שהיתה לעשות ואין כאן מקום למה שהתנה אם אוביר ולא אעבד אשלם במטבא שאינו צריך כלל אלא כך ראוי לפרש במדרש זה שהי' אפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד ישלם פחת הקרקע שאף בדבר זה צריך תנאי וכמו שכתבתי אבל אם לכך לבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא אעביד לפיכך הי' ר"מ דורש אוביר לפחת הקרקע ולא אעביד למה שהיתה ראוי' לעשות כנ"ל וכן בדר' יודא באחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא הי' אפשר לפרש דאשאר כסות ועונה קאי אלא דאי הכי פשיטא אלא לאו אקרבנות קאי ובאנשי אלכסנרריא נמי שהי' כותבין לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו הי' אפשר לפרש לכשתכנסי לחופה נשואה גמורה ומעכשיו ארוסה אלא שא"כ לא הי' הדבר צריך לאומרו לפיכך דרש הלל דתנאה היא דקאי רמי בקדושין שלא יהי' נגמרין עד שעת כניסת לחופה ובדר' יהושע בן קרחה נמי שהוא כותב תשלומתא דאית לך עלי כל קיבל דיכי הי' אפשר לפרש שעל החוב קאמר ולא על המשכון אלא דע"כ לא הי' הדבר צריך שהאיך יפרענו יותר מחובו ולפיכך דרש ר' יהושע דאמשכון קאי שלא ימשכננו יותר וכן בדר' יוסי כיון שאנו למדין למה שהבעל גובה מן האב ממה שהאשה גובה מן הבעל הרי זה כעין מדרש והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם בכתובות גבי זה מדרש דריש ר' אלעזר בן עזרי' הבנים ירושו והבנות ניזונו מן הבנים וכו' ואף הלל הזקן הי' עושה מדרש כתוב' דתני' אנשי אלכסנדריא וכו' ר"מ הי' דורש לשון הדיוט הי' דורש לשון הדיוט כו' ומייתי כל הני דשמעתין אלמא דורש ל' הדיוט ר"י דומיא דמדרשו של ר' אלעזר בן עזריה שהי' דורש בתנאי כתובה כאילו הי' מן התורה והי' עושה היקשא מתנאי בנים לתנאי בנות.

ולפ"ז הפירוש אין לנו דרשות לשון הדיוט אלא כשכתב כן בפירוש אבל בסתמא לא ואיכא למידק מדאמרי' בירושלמי בפירקן אמר רב יצחק הדא אמרו מבטל כיסו של חבירו פטור המבטל שדהו של חבירו חייב לשפותו פי' מבטל כיסו דפטור יליף לה מדתני התם בפרק איזהו נשך הנותן מעות ליקח בהן חיטים ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ואתמר עלה המבטל כיסו של חבירו פטור ואע"ג דהכא בפרקי' לא תנו לה לההוא דהנותן מעות קתני לה בלשון הדא אמרה כלישנא דהתם וקאמר נמי המבטל שדהו של חבירו חייב לשפותו וממתניתן דהכא יליף לה וקשי' דאדרבה איפכא שמעת מינה דטעמא דכתב הא לא כתב פטור אלא ודאי כל הני דדרשי לשון הדיוט עבדי ליה כתנאי כתובה דאעפ"י שלא נכתב נמי שנכתב דמי ואף זה בכלל דורש לומר שהי' עושה מנהג בהדיוטות עיקר ודן על פיהם כאילו נהגו ע"פי חכמים שכיון שהי' המנהג פשוט וכולן עושין כן וכל המקבל על דעת כן מקבל הרי הוא כתנאי ב"ד שאעפ"י שלא נכתב כמו שנכתב דמי ולפיכך אמרו בירושלמי דהדא אמרה דהמבטל שדהו של חבירו חייב לשפותו אעפ"י שלא כתב מאחר שכך נהגו ובעי התם בירושלמי חנותו מהם ספינתו מהם כלומר דמספקא להו מאחר שנהגו לכתוב בקבלנות שדה אם יהי' הדין כן בשאר קבלנות דספינה וחנות וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל ור"ח ז"ל ככל הני דשמעתן דאפי' שלא כתב כמו שכתב דמי והלל הזקן אע"פ שלא ראה כתובות אמן הכשיר וכן כולן:

הילכך שמעינן משמעתו שכל שההדיוטות רגילין לכתוב אעפ"י שלא נכתב כמו שנכתב דמי ומיהו ה"מ בתנאים שהם נהוגים ברוב המקומות שדנים בכל מקום מן הסתם על פיהם אבל תנאים שהן נהוגים בקצת המקומות אין דנין בהם אלא באותן מקומות בלבד והיינו דר"מ ור' יודא ור' יהושוע בן קרחה ור' יוסי אמרו סתם והלל אמר שיהו בני אלכסנדריא לפי שאין דנין אלא באותו מקום בלבד:

שם טעמא דכתב לה הכי הא לא כתב לה הכי לא והא א"ר יוחנן אין דברי רש"י בזה מחוורין אלא הנכון דהכי קאמר דכי אמרינן שכן כותב לו תשלומתא דאית לי' עלאי כל קביל דיני ה"פ שכך כותב לו המלוה ללוה בשטר החוב והי' אפשר לומר דהא לישנא אעיקר פרעון קאי אלא דא"כ לא הי' צריך לכתוב דפשיטא ליה דלא גבי טפי מחוביה אלא ודאי למשכון איצטרך שלא ימשכנו אלא תשלומתא דאית ליה עליה דהיינו כנגד חובו אבל טפי לא והיינו דורש לשון הדיוט:

ומ"ה מקשי' טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא כלומר דממשכנין יותר מחובו והא אמר ר' יוחנן וכו' וכיון דשומטו מעל גבי בניו פשיטא שאין ממשכון יותר מחובו ומשני אהני כתבא לגרעון כלומר דמדינא אם נפחת המשכון ברשות הלוה חייב להשלים למלוה כדי חובו דלא מחייב מלוה באונסין דמשכן אלא דאהני כתבא דלא לחייב ליה בהאי גרעון וה"ק לא ימשכננו בשביל מה שנפחת שא"כ נמצא שבין ב' פעמים משכנו יותר מחובו:

ואפש' דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פוחת בתשמישו של לוה, אבל נגנב או נאנס משהחזירו חייב.

דף קד:

מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה פי' רבינו האי גאון ז"ל בתשובה מן הדין לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל מקום שכותבין אותה בלשון מלוה דרש בה ר"י לשון הדיוט ואמר כי מגבית כאשר תגבה מלוה ולא נהירא דא"כ לכפול גובה מחצה אינו ענין עם גובה מלוה אבל הנכון כפרש"י ז"ל דה"ק כמו שנהגו לגבות לאשה כשתבא לגבות גובה חתן מחמיו:

והרא"ה ז"ל פירש מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה כלומר שכותבין הכתובה והתוספת כאחת גובה מלוה לפי שעל דעת כן כתבו כך שתגבה האשה הכל אבל מקום שנהגו לכפול כלומר שכותבין נדוניא בפני עצמה ואח"כ כותבין והוסיף לה מדיליה אין האשה גובה אלא מחצה והיינו דורש לשון הדיוט שכיון שנהגו לכתוב נדוניא לבדו והתוספת לבדו על דעת כן עשו כדי שלא תגבה אלא עיקר אלא א"כ קנו מן החתן:

ומיהו במקום שנהגו שלא להגבות אפי' היכא דקנו מיניה הכל כמנהג המדינה ולפי זה הפירוש כי אמרינן רבינא משכח וכתב ליה לבנתי' ואמר ליה לקנו מניה דמר מן החתן קאמר דמרבינא ליכא למימר דהא לא איירינן בדידי' כלל:

שם ל"ש אמר בכתובה ול"ש אמר לכתובה והא דשני לן בסוף פרק נערה שנתפתתה בין אמ' למזונות או במזונות דאי אמ' במזונות קצץ לה מזונות ואי אמר למזונות ריבה לה מזונות לא קשי' דשאני הכא שלא הי' צריך לומר אלא הב לה סתמא וכיון שהזכיר כלל ענין כתובה לא בא לומר אלא שכתובתה יהא ארבע מאה:

התם לא גזום הכא גזום ולאו למימרא דכל היכא דלא גזום לא הוי אסמכתא דהא קיי"ל כל דאי לא קני אלא הכי קאמר התם לא גזום וכיון שכן עבדי רבנן תקנתא אבל הכא דגזום לא תיקון אבל ודאי מדינא אע"ג דלא גזים ובידו אסמכתא היא והכי דיינינן בעלמא וכן דעת הגאון ז"ל וכבר כתבתי זה בסוף פרק איזהו נשך וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות דנהי דלא משלם כל מאי דאתני כיון דאמר מלתא יתירא מאי דאפסיד מיהא משלם:

שם עבדא חיטי בשומשמי ואסיקנא תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה:

האי עובדא בקבלנותא הוי מדאמרינן עבדא חיטי בשומשמי ואי בחכירות מאי איכפת לן וכך נמי מאי דמסקינן תכחוש ארעא ולא לכחוש מרה כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בקבלנות משום דכיון שלא הי' לו לזה ליזרע אלא שומשמין ושנה ידו על התחתונה אבל בחוכר מנכה לו מן חכירו דמי כחשא דארעא וראיי' לדבר מדתני' בתוספתא המקבל שדה מן חבירו נרה ולא זרעה נותן לו חכירו ואעפ"י כן שמין לו שאינו דומה מניחה נרה למניחה שלף והיינו נמי דאמר רב פפא דאיתי' בקבלנותא ליכא בחכרנותא וכיון דקבלנות תנן שמין אותה כמה הי' ראוי לעשות ונותן לו אלמא דבחכרנות לא יהיב לי' חכירותי' אלא מנכה לו:

ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרינותא אלא משום דינא גופיה דקבלנות כיון דקיבל עליה אם אוביר ולא אעבד אשלם לא מנכה לי' ויש שחלקו עליו דאם איתא דבחכירות מנכה לי' היכא תנן לקמן חיטים וזרעה שעורים דההיא בחכירות היא וכיון דמנכה לי' האיך הוא יכול לשנות מחיטים לשעורים בעל כרחו א"ו אינו מנכה והך תוספתא אפשר דמשבשתא היא:

והא דתנן שמין אותה כמה היא ראוי לעשות נהי דבקבלנותא היא ואמר רב פפא דאיתי' בקבלנותא ליתא בחכרנותא משום לישנא אמר הכי אבל לדינא אין ה"נ דשייך בחכרנותא ובודאי דאיתא נמי בקבלנותא וכל דכן הוא אלא לומר הוא דמשום חכירות אצריכא דבקבלנותא פשיטא הכא משום לישנא הוא דקאמר הכי וכ"ד הרשב"א והרא"ה ז"ל:

שם האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וא"ת היכי פסיק ואומר דלעולם פלגא מלוה ופלגא פקדון תינח היכא דיהיב ליה אגריה כפועל אבל היכא דלא יהיב ליה הא אמרינן לעיל בפ' איזהו נשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר והיכא דשקל בעל הבית תרי תילתי בהפסד ודאי לא הוי אלא תילתא מלוה שאי אפשר שתקרא מלוה אלא כמה שחייב נפקד באחריותן וכיון דלא שקל בהפסד אלא בתילתא ליכא מלוה אלא תילתא י"ל דודאי הכי הוא דלעולם בפלגא מלוה ופלגא פקדון דאי יהיב לי' אגרי' כפועל פשיטא דהכי היא ואי לא יהיב ליה הכי דיינינן דשקיל נפקד פלגא בהפסד משום פלגא מלוה ותרי תילתא באגר מלוה ומשום אגרי' דפקדון דכיון דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון שקיל נפקד בהפסד פלגא משום פלגא דמלוה ומשום אגרי', דפקדון כי היכא דלא להוי רבית שקיל טפי מפלגא באגר דהיינו תרי תילתא:

וההיא דאמר רבא גופי' בפרק איזהו נשך גבי בני עיליש הכי כתיב בי' אי פלגא באגר תרי תילתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתא באגר התם הוא משום דכיון דבשטרא כתיב בי' פלגא באגר ובהפסד משמע דאו האי או האי קאמר אבל בסתמא לא הוי אלא פלגא בהפסד ותרי תילתא באגר דבהכי הוי פלגא מלוה ופלגא בפקדון ומ"ה אמרינן בפרק המוכר את הבית בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה ואם איתא דסתמא שקול בעל הבית תרי תילתא בהפסד לא הוי לן למגבי אלא תילתא ובשארא נטעון ליה נאנסו זהו דעת הרמב"ן ז"ל

אבל הראב"ד ז"ל כתב בתשובות דיני העסק דהא דאמר רבא עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון דוקא דיהיב ליה שכרו כפועל אבל בסתמא לא אלא או פלגא באגר ותילתא בהפסד או פלגא בהפסד ותרין תילתא באגר ויד בעל הבית על העליונה דאי חזי בה רווחא מצי אמר תרי תלתי בהפסד בעינא והשתא אשקילנא פלגא ברווחא ואי חזאי בי' פסידא אמר תרי תלתי באגר יהיבנא והשתא לא שקילנא אלא פלגא בהפסד:

וההיא דשטר כיס היוצא על היתומים משום דיד בעל הבית על העליונה דמצי למימר פלגא בהפסד בעינא:

ולא נהירא דהא דרבא סתמא איתמר ולא איירי דוקא בדיהיב ליה שכרו כפועל דסתמא עסקינון מיניה וביה שקיל וכמימרא דרבא דבסמוך חד עסקי ותרי שטרי' פסידא דמלוה.

שם להכי קרו ליה עסקא שאם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו וכתב רבינו האי גאון ז"ל דכל היכא דאיתא לעסקא בעינא גבי לי' מיתמי בלא שבועה והא דאמרי' בפרק המוכר את הבית בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה כגון דליתיה בעיניה ומסתברא נמי שאין ב"ח של מקבל גובה ממנו.

דף קה.

וטרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי אמר לי' וא"ת ואפי' אודעי' כל כמיניה דלימא לי' נפלוג רווחא ופסידא כל חד באנפי' נפשי' והא אמרי' בסמוך רווחא לקרנא משתעבד כלומר דאי איכא פסידא בתר הכי ממלינן ליה מיניה י"ל דשאני הכא דאכתי ליתא לרווחא ומ"ה איבעי מצי אמר ליה לא בעינא לעסוקי ביה אלא א"כ פלגינין כל חד וחד בדיניה דאפי' אתנו מעקרא וקבעו זמן לא גרע מפועל דקי"ל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום אבל ההיא דבסמוך דאיתי לרווחא אשתעבד ליה לקרנא דניהי דמצי מהדר ביה דלא לאסוקי ביה אפ"ה לאו כל כמיני' למפלגי' לרווחא מקמי זמניה דלקרנא משתעבד:

ואמר ליה לחבריה תא נפלוג דינא הוא דמעכב עלוהי פירוש כגון דידיעא מלתא בההוא עסקא, שיש לו זמן ידוע למכרו כי ההיא דפרק כל הגט דבג' פרקים מוכרין את היין וכמו שכתב הריא"ף ז"ל בהילכותיו א"נ כשהתנו וקבע זמן אבל לא התנו ולא ידיע נמי בסתמא זימני' דההוא עיסקא לא מצי מעכב.

דאמר לי' בזרא כיון דנפל נפל איכא מ"ד דאע"ג דאידחי ליה טעמא דחיטי מארעא בעינא ה"מ לומר משום דמתניתן לאו משום האי טעמא היא דתנן הכי אלא משום דבזרא כיון דנפל נפל ומפני שאותו הטעם כולל אבל ודאי טעמא דחיטי מארעא בעינא קושטא הוא ומצי מעכב אפי' בחכירות ולא מצי למימר ליה זבנינא לך חיטי משוקאי וראי' לדבר מדתנן לקמן במתניתין המקבל שדה מחבירו בעשרה סאין חטין והיינו חכירות וקתני נותן לו מתוכה:

ואני איני אומר כן דהכי ודאי כל היכא דאיכא חיטי בארעא מצי אמר ליה חיטי מארעאי קא בעינא אפ"ה לאו כל כמיני' שיכוף אותו להטפל בקרקע כדי שיתן לו בחכירות חיטי מארעא שכל שאין החוכר רוצה להטפל בו הרשות בידו וזבין לי' משוקא וראיי' לדבר מדתנן המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב לטפל בה הא ההוא בקבלנותא היא וכך פרשוהו כל המפרשים מכלל דבחכרותא כל שאינו רוצה לטפל בה אינו יכול לכופו דזבין ליה חיטי מעליתא משוקא:

איבעי' להו מהאי גיסא או מהאי גיסא:

פירוש אי בעי שיעמוד בו הרחב מצד החד או מצד הרחב לפי שאם תעמוד מצד החד צריך שיהי' החיטין בכרי יותר מפני שצד הרחב שלמעלה מכביד ופשטי' כל שאין כונס שלו רואה פני החמה דהיינו הצד הרחב ורש"י ז"ל לא פירש כן:

מאי פריצי זתים אמר רב הונא אלו רשעי זתים פירש"י ז"ל שהם בוסר שאין מתבשלין כל צרכן ומפני שאין ראוין לאכילה ב"ה מטהרין ובעינן וכמה פריצי זתים כלומר כמה שמן יוצא מהן שעדיין יהי' פריצין ר' אלעזר אומר ארבעה קבין לקורה באתרא דמעייל כורא באוללי' כלומר מכיון שאינו יוצא מכור אלא ד' קבין שמן פריצין הם ור"ח ז"ל פי' פריצי זתים הם הזתים שמחמת קושין נשארים שלמים ואינן מתמעכין עם אחרים בבית הבד ואמרי' בכמה פריצים כלומר כמה ישארו מהם שלמים שנאמר שמחמת קושין אירע להם ארבעה קבין לקורה שכיון שנשארו שם יותר מכן אינם פריצים שהרי אפשר שמחמת שלא הכבידה הקורה עליהן הוא שלא נסחטו ולכשיעשו בד בפני עצמה יסחטו:

והכי משמע מדאמרינן בילמדינו:

והוא נשאר מיתר הרפאים מן הגבורים שהרג אמרפל וחביריו שנאמר ויבא הפליט זה עוג וכן הוא עושה אותו שירים שנאמר נשאר מיתר הרפאים אלמא פריצי זתים הן הזתים שנשארים שלמים בבית הבד

דף קה:

היכא דמי מכת מדינה אמר רב יוסף כגון דאשתדף רובה דבאגא עולא אמר שנשתדפו ד' שדות מארבע רוחותיה קיי"ל כר' יוסף דסוגיין כוותיה וכן פסק הריא"ף ז"ל והא דאמר, עולא בעי במערבא נשדף תלם אחד על פני כולה ואינך בעיי' אליבא דידי' שייכי ולא לרב יוסף כלל:

וכן נמי הא דבעי איפסיק זרע אחד מהו לדידי' דוקא שייכא ולענין הפסקה דאלו לרב יוסף כל היכא דאישתדיף רובא דבאגא אפי' ממין אחר ודאי אמרינן מכת מדינה הוא:

וראיי' לדבר מדאמרינן בסמוך א"ל זרעה חיטי ואזל וזרעה שעורין ואישתדף רובא דבאגא מאי מצי אמר ליה אי זרעתי' חיטי נמי הוה אשתדיף וההיא ודאי בבאגא של שעורים מדקאמר ליה אי זרעתי' חיטי הוי מתקיים ביה ותגזר אומר ויקם לך כלומר דאפשר דלא הוי משתדפי אלא שעורים והיינו ותגזור אומר ויקום לך כלומר שהוא הי' רוצה לזרוע מה שלא זרעו האחרים דאם איתא דאף הבאגא היתה זרוע חיטים הוה ליה למימר אי זרעתי' חיטים וכו' הוי ליה למימר הוה מתקיים בי כי לא יבושו בעת רעה כדלקמן וכיון דבבאגא זרוע שעורין איירינן שמעינן מיניה דלרב יוסף אמרי' מכת מדינה מזרע לזרע דאי היכי מצי אמר לי' אי זרעתי' חטים הוה נמי משתדפא אלא ודאי כדאמרן:

דף קו:

לא קשיא הא ר' דאמר בתרי זמנא הויא חזק' הא רשב"ג דאמר בתלת זמנא הוי חזקה לענין הלכה מסתברא דקיי"ל כרשב"ג דביבמות אמרי' נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרבי שמעון בן גמליאל אבל בעלמא לא אפסיקא הילכתא כמאן הילכך קיימא לן כרשב"ג דרבי' ואבוה הוי וכ"כ הרי"ף ז"ל במסכת גיטין:

עד דאתא אריסי מדברא וקימא כימה ארישייהו פי' היינו בשבט דבתחילת הלילה כשהפועלין נכנסים לעיר כדאמרינן בפרק הפועלים פועל בכניסתו שלו קיימא כימה ארישייהו דהיינו באמצע הרקיע ושבט היא זמן זריעת שעורין דאיירי בהו כדאמרינן גבי עמד וזרעה קודם לפסח שבעים יום והיינו כ"ה בשבט וכבר כתבתי זה למעלה בפרק הפועלים

דף קז.

אילן העומד על המיצר רב אמר הנוטה לכאן לכאן פירש דוקא בעומד על המיצר ממש אבל העומד בקרקע של אחד מהם כולו שלו אעפ"י ששרשיו מתפשטין בשדה חבירו וכדאמרי' בפרק לא יחפור אילן הסמוך למיצר מביא וקורא פ' בכורים שעל מנת כן הנחיל יהושוע את הארץ:

דף קח.

האי מאן דאחזק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי ואי משום דינא דבר מצרא בלחוד דליתנהו לא אחי ולא שותפי לא מסלקינן לי' וכתב רש"י ז"ל דלית ליה לרב נחמן דינא דבר מצרא כלל:

ואיכא למידק דהא רב נחמן גופיה הוא דאמר בסמוך לא צריך למקנא מיניה אלמא אית ליה לרב נחמן דינא דבר מצרא י"ל דמשכחת לה באחי ובשותפי דמודי בהו רב נחמן ומיהו האי תרוצא לא סגי למקצת נסחי דגרסי' בההיא דבסמוך רב יודא דלדידי' אפי' באחי ושותפי לא מסלקי' לפיכך נראין הדברים דכ"ע אית להו דינא דבר מצרא בלוקח והכא במחזיק בניכסי הפקר ע"מ ליתן עסקא למלך עסקינן וקסברי רב נחמן ורב יודא דבכה"ג לית בי' משום דינא דבר מצרא דדוקא בלוקח במעות הוא דאיתי' משום דזוזי דאינשי עבדי ליה ספסירותי' ובכל מקום אדם מוצא במקום אחר להחזיק מה שאין כן במתנה וכתב ר' יודא אלברצלוניא ז"ל בשם אחד מהגאונים ז"ל דה"פ האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי כלומר דאיכא תלתא שותפי בחדא ארעא ומכר אחד מהן חלקו לאחד מן השוק לא מצי אינך לסלוקי משום דינא דבר מצרא משום דמצי לדחוייה לכל חד וחד ולמימר דלמא כי פלגינין להך ארעא לא מטי לך חולקא בהך חולקא דידי ולא בר מצראי את ורב נחמן סבר דכיון דהשתא איכא זכותא לכל חד מנייהו בכולה ארעא ואפשר נמי דמתרמי דכי פלגא הוי בר מצרא דידי' הרי הוא מעתה כבן המצר לגמרי ומסלקינין ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינין לי' כלומר שאם לא לקח באותה שדה עצמה של שותפות אלא בשדה אחרת סמוכה לה אין השותפי' יכולין לסלקו דמצי אמר לכל חד וחד דילמא לא מתרמי מנתך אמצרי דידי דידי ונהרדאי אמרי דאפי' בכה"ג מסלקי ליה דכיון דכולן יש להן חלק בכל אותן שדה של שותפות כל חד וחד בר מצרא היא כשיהי' לו שדה סמוכה לאותה של שותף אף הוא יטרח שיטול, חלקו סמוך לאותה שדה או מן הדין או שיוסיף בה דמים ולפי זה ליכא מאן דפליג בדינא דבר מצרא:

והלכתא צריך למקנא מיני' פירוש משום דחשבינין ליה לבר מצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע ומיהו כי קנו מיניה סגי אע"ג דהוי כעין קנין דברים ויש מי שכתב דאע"ג דאמרי' דאי אמר לי' זיל זבון בעלמא סגי בלא קנין אם נעשה שליח למכור אבד את זכותו אע"ג דלא קנו מיניה והרב הנזכר אלברצלוני' ז"ל כתב בשם הגאון ז"ל שאפי' שתק בר מצרא אחר שידע שקנה לוקח ולא תבע בזמן קרוב כמו יומו או קרוב לו בטל דינו והרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ב מהלכות שכנים שאם ראה אותה בעל המיצר כאדם שעושה בשלו ושתק מחל:

השתא דאמרת שצריך למקנא מיניה אי לא קני' מניה אייקר וזול ברשותיה פירש דחשבינן ליה ללוקח זה כשלוחו של בעל המיצר וכאלו הוא קונה בשבילו:

ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה' שכנים שאם לוה לוקח קודם שיסלק אותו בן המיצר אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המיצר ואם השביח הלוקח את הקרקע או בנה בו רואין אותו כיורד לתוך שדה חבירו ונוטל הוצאה ואם הפסיד והרס או אכל פירות מנכין לו דמים בד"א כשאכל פירות אחר שהביא מעות בן המיצר לסלקו אבל פירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותן אלו דבריו ז"ל:

אמרי נהרדעי אין אונאה לקרקעות מהא שמעינן דאפי' בפלגא אין אונאה לקרקעות דהא זבין במאתיים ושוה מאה שלא כדברי מי שלמד מן הירושלמי דבפלגא יש אונאה אפי' לקרקעות וכבר כתבתי בפרק הזהב בס"ד:

דף קח:

ואי כתב לי' אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא כלומר משום דמכר הוא והאי דכתב לי' בשום מתנה איערומי קא מערים וכתב הריא"ף ז"ל בהלכות דהיכא דקיבל עליה בסך שהוא ביותר על שווי' של קרקע נותן לו בסך האחריות ממנ"פ דאי מתנה הוא לית בה משום דינא דבר מצרא ואי מכירה הוא אין אדם עשוי לכתוב על עצמו אחריות יותר ממה שקבל ואם קבל עליו אחריות סתם ולא פירש שמין כמה היא שוה ונותן לו והיכא דכתב לי' שטרא בלשון מכר ולא פירש בכמה מכרה לו יהיב לי' כשיעור האחריות שקבל עליו ואם קיבל עליו אחריות סתם כתב הרמב"ם ז"ל שנשבע בנקיטת חפץ בכמה לקחה וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דלוקח לא מקבל עליה אחריות לבר מצרא דלאו ועשית הישר והטוב היא שיהי' מפסיד בו ואע"ג דמוכר קביל עליה לדידי' אחריות דילמא לא הווי ליה לנכסי למוכר והדר עליה הילכך ליתיה אלא כדין שליח ואחריותא דבר מצרא אמוכר והרמב"ם ז"ל שכתב שאחריותו על הלוקח לא נתחוורו דבריו:

לבעלים הראשונים שונים לית בי' משום דינא דבר מצרא פירש שאם מכר לבעלים הראשונים אין בעל המצר מוציא מידו אבל באו שניהם לקנות בעל המיצר קודם וכן נמי אי זבנה לאינש דעלמ' בר מצר מסלקו ממנו אבל בעלים הראשונים לא ומסתברא דכי היכי דאמרי' דאין בר מצרא מוציא מיד הבעלים הראשוני' ה"ה לבניהם דבדידי' נמי איכא משום ועשית הישר והטוב והדרא נמי ליורש לכי פירש רש"י ז"ל כמו שכתבתי בפרק המפקיד והא דאמרינן במכר כל נכסיו לאחר דלית בה משום דינא דבר מצרא אפי' אמר זבנינה לכולהו לאו כל כמיניה:

אלא שמותי משמתינין לי' עד דמקבל עלי' כל אונסא דאתי' מחמתי' שמעינין מהא דכל היכא דלא קיבל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מחייב ביה עד דמקבל עליה דגרמא בנזקין הוא ופטור וכתב הרא"ה ז"ל לכל גרמא דמשמתינין ליה עד דמסלק ליה או דמקבל עליה כל אונסא דאתא מיניה:

משכנתא לי' בה משום דינא דבר מצרא פי' מלתא פסיקתא הוא דלית ביה משום דינא דבר מצרא כלל שאם מכרה למי שממושכנת אצלו אין בעל המיצר יכול לסלקו שאף הוא חשוב כבעל המצר דמאי משכונה דשכונה גבי' ובעל משכונה נמי לא מצי לעכובי' אם בא בעל השדה למוכרה ואין צ"ל שאם בא אחר ולקח שדה אחת שהיא סמוכה לו שהיא ממושכנת בידו שאין המשכון יכול לסלקו משום דינא דבר מצרא דכיון דאיהו לית ליה בגופא דארעא מידי אלא זוזי הוא דאית לי' עליה לא עדיף מארעא דחד ובתי דחד דמארי בתי לא מצי מעכב אמארי דארעא וכן נמי בכלל זה שאם אדם רוצה למשכון שדהו אין בעל המיצר יכול לעכב עליו למשכנו דמצי אמר לי' הוא נוח לי ואתה קשה ממנו ואע"ג דאיכא למיחש דדילמא זביני נינהו ומשו' הערמה מסקי' לו שמא דמשכנתא כיון דליכא למיקם עלה דמילתא ליכא משום ועשית הישר והטוב שנזקיק אותו לחרם ולשבוע' כ"כ הרמב"ן ז"ל וכתב עוד דליכא משום דינא דבר מצרא אלא במכר בדמים מיד אבל בהמתנה לא אלא א"כ בר מצרא רוצה לפרוע מיד שיכול לומר חבר נוח לי יותר ממך ואיני רוצה בחובך

לאשה ליתמי ולשותפי ליכא משום דינא דבר מצרא כתב הרשב"א ז"ל דדוקא באשה שאינה יושבת תחת בעלה אי נמי בנשואה ובשיש לה נכסים ידועים הא בלא"ה לא דהערמה היא וכתב הרא"ה ז"ל בשם אביו ז"ל דמדאמרינן באשה ויתמי דמשום דאינהו צריכי לה טובא לית בה משום דינא דבר מצרא שמעינן דהיכא דללוקח לית ליה ארעא ודחיקא לי' שעתא ומצרך לא מצריך לה אלא להרווחא בעלמא דלית בה משום דינא דבר מצרא א

ולשותפי פי' הגאונים ז"ל שותפי דעסקא דהכי נמי מחייבי אהדדי בעשית הישר והטוב כבני מצרא:

שכיני העיר ושכיני השדה שכיני העיר קודמין כתב רש"י ז"ל דבכל הני לאו משום דינא דבר מצרא אלא עצה טובה קמל"ן וכן דעת הריא"ף ז"ל בהלכותיו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכותיו בפי"ד מהלכות שכנים אבל הרב בעל הלכות ז"ל גורס אשה יתמי שותפי ושכיני העיר ושכיני שדה לית בה משום דינא דבר מצרא שכן וכו'

אפסי' משוניותא או ריכבא דדיקלא כו' מכאן למד ר"ת ז"ל שאין בבתים משום דינא דבר מצרא שהרי מפסיק כותל שביניהן וכ"כ ה"ר מאיר הלוי ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב שאין הנידון דומה לראיה דמשוניתא אינה עשוי' להסתלק וכן ריכבא דדיקלא דבר חשוב הוא ואין הבעלים עשויין לעקרן ולאבדן והשדות מחולקים הם לעולם אבל בתים דרכן לחברם בפתחים ועשויין לכך וכתב הרמב"ם ז"ל שאם החליף חצר בחצר אין בה משום דינא דבר מצרא אבל במטלטלין איכא וכו':

דף קט.

מתניתי' המקבל שדה מחבירו לשנים מעוטות לא יזרענה פשתן:

כתב רש"י ז"ל דמתניתן לא מתוקמא אלא בשכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו והקשו עליו וכי משום שהבעלי' חולקין בו בעינן דתתביר ארעא ותכחיש לכך פירשו דאי מרישא לא אירי' אלא מסיפא דקתני קבלה ממנו לשבע שני' שנה ראשונה יזרענה פשתן ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקיבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה ולי נראה דברי רש"י ז"ל עיקר דהך מתניתן במקבל סתמא מתוקמא ולא במקבל לתבואה בפירש ולישנא הכי מוכח' דלעיל תנן לזרעה שעורים והכא תנן סתמא המקבל שדה מחבירו הילכך אי מסיפא לא אריא דכיון דקיבלה ממנו בסתם לשבע שנים בין במקבל בין בחוכר זורעה בשנה ראשונה פשתן ולא מצי אמר לי' תבואה קא בעינא שאילו כן הי' לו לפרש אבל רישא דקתני דבשנים מעוטת לא יזרענה פשתן הוא דמוכחא מלתא דבחכירות הוא ומ"ה לא יזרענה דאמרינן דכיון דאין תועלת במה שהשדה עושה לא מסרה על דעת שיחזרנה כחושה אבל בקבלנות כיון שאף הוא מרויח בדבר מאי דבעי ליזרע דמסתמא טפי קפיד אכחשא דידי' מכחשא דארעא:

ירקא וסלקא נעקר ונשקלי' ומפרקי' דלא מטי יומא דשוקא וא"ת מאי קושי' לישני לי' מאי שמין לו תבואה שלא הגיע לקצור עדיין וכי תימא דרבא אפי' אההוא שבחא פליג ואמר דאין לו כי היכי דפליג בשבח שקמה ליתא דאפי' רבא לא קאמר אלא בשבח אילן אבל בשבח פירות שעדיין צריכין לקרקע אפי' רבא מודה דשמין לו וראיי' לדבר מדתניא בתוספתא הניחה ויצא והי' בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם הי' שכיר נותנין לו לפי שכירותו קבלן לפי קבלנותו פי' כגון שצריכין לקרקע עדיין וה"נ לוקמא בכה"ג י"ל דמדקתני והגיע זמנו לצאת לא ניחא לי' לאוקמי בפירות שעדיין צריכין לקרקע שאין לאוקמי שקיבל שדה שלא יזרענה פירות שיהי' נגמרים קודם זמנו ומ"ה איצטרך לשנויי במידי דגמר בישולי' דהיינו ירקא וסלקא אלא דלא מטא יומא דשוקא דאילו בתבואה ליכא לאוקמא דכיון דאינה צריכה לקרקע נעקר ונשקליה ותהא אצלו עד יומא דשוקא שהרי אינו נפסדת בכך

גלית אדעתך דלמשקל ואסתלקי עבדת כתב הראב"ד ז"ל דנראה דאם טעין בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל ע"כ:

שם עד האידנא חד השתא חמש' כתב כתב הרמב"ן ז"ל דמדינא רב יוסף לא הי' צריך להאי טעמא דכי מיית לי' שתלא אפי' לא שביק אלא חד צדא מצי לסלוקי' וכדאמרינן בסמוך האי שתלא דשכיב מסלקינן לי' בלא שבחא ולא מפלגינן בין שבק חד לשבק חמשא ואע"ג דאמרינן עלה ולאו מלתא היא לא דחינן לה אלא ממאי דאמר בלא שבחא אבל בשבחא ודאי מסלקינן לי' אלא רב יוסף מידת חסידות קאמר דאי לאו משום האי טעמא לא הוי מסלק להו אבל מדינא אפי' לא שבק אלא חד מצי לסלוקי והיינו דתניא בתוספתא דפירי' י' המקבל שדה מחבירו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו וה"פ המקבל משדה וכו' אם קיבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר להם תנו לי מה אביכם יותר על מה שעשה דכיון דכבר קבל שכרו יכולין הם לומר אנו נגמור מלאכתו וכן אם לא קבל אביהם כלום אין יכולין לומר לו תן לנו כמו שפסקת עמו עמו ונשלים מלאכתו שיכול הוא לומר להם אין לי חשבון עמכם אלא עמו אלא שמין מה שעשה ונותן להם. ומכאן ראיי' למה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שלוחין ושותפין בשם הגאונים ז"ל שאחד מן השותפים או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק ואעפ"י שהתנו לזמן ידוע ולא דמי' למאי דאמרינן הניח להם אביהם פרה שאולה שמשמשין בה כל ימי שאלתה דשואל שאני שכל הנאה שלו ולפיכך זכו הבנים בזכותה של זמן שאלתה אבל בקבלנות שהוא מתעסק במלאכתו של בעל הבית יכול לומר לו אי אפשי בך שתעשה מלאכתי אבל ראיתי להריא"ף ז"ל שהשמיטה מן ההלכות אפשר שהוא סובר דכי אמרינן ולאו מלתא היא אכולה מלתא קאי:

שם מקרי דרדקי וכו' פרש"י ז"ל דהיינו טעמא דמקרי דרדקי פסידא דלא הדר משום דשבשתא כיון דעל על ואיכא למידק עליה דהא רבא גופי' היא דאמר בפרק לא יחפור דשבשתא ממילא נפקא. וי"ל דהתם בשבשתא דעייל ממילא דאינהו משתבשי מנפשייהו אבל רבייהו מגמר גמר וההיא שבשתא כי היכי דעיילי ממילא הכי נפקא ממילא אבל מגמר להו רבייהו בטעותו קבעי אנפשייהו שבישי דגמרי מרבייהו ותו לא נפקא ועוד דכי גמיר רבייהו ישמעו מיניה זמנא אחריתי או מסברייהו ונפקא אבל כי איהו מגמר להו שבשתא מאן מפיק לה:

ואחרי' פרשו דהכא כגון דפשע בינוקי דמחי להו טפי:

אי נמי דאי לא אתו לי' לא אכפת לי' פסידא דלא הדר הוא דלא גמרי להו:

שם וטבחא הקשה הראב"ד ז"ל היכי דמי אי בשכר מאי פסידא דלא הדר הוא הרי חייב לשלם ואי בחנם כי מסלקינן לי' מאי פסידא אית לי' דקאמר כמותרין ועומדין דמי' ותירץ לעולם בחנם ואי מסלקינין לי' קנסינין לי' דלא לעביד לא בחנם ולא בשכר א"נ י"ל בשכר אע"ג דמשלם פסידא דלא הדר הוא דניהי דמשלם דמי בהמה דמי בושתו:

ודמי בושת אורחיו לא משלם ואי נמי זמנין דמצריך לי' בשרא טובא ולית לי' אלא האי וכתב הוא ז"ל דניהו דלא צריכי התראה חזקה בעינן ועד שיהי' מוחזקים תלתא זמנא או שיתרה בהו לא מסלקינין להו וכי אמרינן בב"ק גבי הנהו עיזי דשוקא דמתרין בהו תרתי תלת זמני דאלמא בעינן התראה תרתי ותלתא זמני התם פסידא דהדר היא דלשחיטה קיימי:

דף קט:

כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי פירש"י ז"ל קבלה מיני' ומ"ה אמר לי' דכי מטית לשחיטת קדשים לקשי' לי' לחוורי שמעת' והזקיקו לפרש כן מדאמרינן סבר רב אשי למימר וכל היכא דאתמר סבר או סברוהו לא קאי ולפי זה קיי"ל כאתקפתיה דרב אחא וריבעא ממש שקלי' וכן פסק הרא"ה ז"ל ואין זה מחוור דהיכי לימא אריסא דידי מאי דבעינא עבידנא בה דהא פירי להדדי משתעבדי ולאו כל כמינ' לחלוק מעתה וכי תימא שלא לחלוק יהי' אומר כן לא שיורד אריס תחתיו לאו כל כמינ' דמצי אמר לי' בעל הבית לא ניחא לי לאפושי אריסי בארעאי דסמיכא אהדדי אריסא דידי ודידך ומפסדי לי ועוד שאין דרכן של חכמים לאהודורי אפירכי ואקושי' אדרבה אשכחן דקפדי בהכי ואיכא נמי דמצלו עלה דמילתא וכדאמרי' ר"ל מכיסופא מדעתא דשימי ואעפ"י שהי' ר' יוחנן מצטער אחר ר"ל התם בתר דענשי' ועוד דה"ל למימר הכי מטינא לשחיטת קדשים והיכי אמר כי מטית ואי איהו מטי ואיהו לא מטי היכי לפרוק לי' במסכתא אחריתי:

לפיכך נראי' הדברים דלא חש לפירכי' מהני טעמא דכתיבנא ודחויי קא מדחי לי' וה"ק לי' עדיין אינך בקי בפירכי והויי דגמרא שלא שמשת כל צרכך, לכי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי ואע"ג דאמרינן סבר רב אשי למימר אשכחן דכוותיהו סבר וסברוה דקיימא במסקנא בפרק זה בורר ובריש בבא בתרא ובפ' המוכר ובפ"ק דנדרים הילכך לעניין פסק הלכה קי"ל כרב אשי בעא ריבעא דהיא דנקא וכן פסקו הגאונים ז"ל:

אביי אמר פירא הוי רבא אמר קרנא הוי הקשה הריא"ף ז"ל בפרק האומנין דהכא דכלהו ס"ל דאי קרנא הוי לא מכלינן לי' ואלו לעיל קי"ל כשמואל דאמר גבי חמור זה דאם יש בדמיו לשכור ישכור דמכלינין קרנא ולאו קושי' היא דהתם כיון דגופו של חמור שיעבד לי' לשוכר מחייבינן לי' לשכור אע"ג דקא מכלי קרנא אבל הכא לית לי' למשקל אלא פירא בלבד הילכך כשת"ל קרנא הוי לא שקיל והראי"ף ז"ל תירץ שם בענין אחר:

רב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדין וא"ת והא כיון דכתיב בי' שנין סתמא מסייעא שטרא ללוה כדאמרינן בפ"ק גבי סלעין דנרין י"ל דניהי דמסייע לאו עדות מעלייא היא ומ"ה בההיא דלעיל לא מפקינן ממלוה אי נמי י"ל דשאני הכא כיון שהניח לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישת איתרע לי' סהדותיה דשטרא וכבר כתבתי' בפרק קמא בס"ד

דף קי.

מאי טעמא שטרא דלגוביינא קאי מזהר זהיר בי' פירש דכולהו שטרא משכנת' ואפי' משכנתא דסורא דלגוביינא קאי שהרי אין גופה של קרקע שלו וצריך הוא לגבות פירותיה אותן שנין שפסקו ומ"ה ס"ל לרב זביד ורב עוירא דנהי נמי דאי טעין מעיקרא ואמר לקוחה היא בידי נאמן דבהא נמי ליכא לאפלוגי אפ"ה השתא דאודי דבמשכנתא ירד בה ואמר דאירכיס לי' שטרא כי אמר חמש לית לי' להימני' משום מגו דריעא טענתו דשטרא לגוביינא קאי זהירי ביה אינשי והאי דקאמר אירכיס לי' איערומי' דקא מערים והוה לי' האי מגו במקום עדים ולא אמרינן:

אמר לי' רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא פי' לכולי עלמא הוא דמקשי' דהא כולהו סבירא לי' דאי אמר מעיקרא לקוחה היא בידי נאמן וכדכתיבנן ומ"ה קא מתמה כיון דודאי מהימן ובהא מילתא ליכא לאפלוגי הני משכנתא דסורא דתיקון רבנן היכי תיקנינהו ולא חשו לה להא פסידא דבשלמא שאר משכנתא אינשי הוא דעבדי להו אבל היאך איפשר שלא יהי' מתוקן מה דתיקון רבנן והיינו מה דמתרץ לי' התם תיקנו רבנן כלומר קא קמו רבנן במלתא ותקון בה הכי ואע"ג דכתוב בנסחי הכי נמי דמהימן דמשמע דדינא קא קשי' לי' ובעי למימר דלא מהימן י"ל הכי נמי דמהימן דקאמר כלומר ודאי הכי הוא דבהא ודאי ליכא לאיפלוגי והיכי תיקון רבנן מלתא דאתא לידי פסידא וכך הוא ודאי שאילו הי' רבינא מסתפק על הדין בעצמו הי' כתוב בגמרא:

א"ל אין:

שכך היא דרך התלמוד בכל מקום אלא ודאי משמע דבעיקר דינא ליכא מאן דפליג כלל דאי אמר לקוחה היא בידי נאמן ומיהו כי אמרינן דמהימן דוקא כגון דליכא סהדי דמעיקרא בתורת משכון ירד לה אבל אי איכא סהדי שירד בה בתורת משכונא ואפי' ידענא שדר בה ג' שנים לאחר שעבר זמן דמשכונא אינו נאמן דכללא הוא דלכל יורד ברשות שאין לו חזקה וכמו שכתבתי למעלה בפרק המפקיד בההיא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ואפי' החזיק בה שלש שנים משהגדיל אין לו חזקה והיינו טעמא דאריס ואומן שאין להן חזקה וטעמא דמילתא משום דהו"ל כמאן דאיכא עדי פקדון וראה דאפי' אחר דלאו אומן לא מהימן כדאיתא בפרק חזקת:

ואחרים פירשו דכי אמרינן כבשה לשטר משכנתא לאו כבשה מעיקרא קאמרי אלא אפי' יודע דמעיקרא במשכנתא אתא לידי' נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממנו וכבר עברו ג' שנים ששלמו ימי המשכונה ולקחתי' ואצ"ל היכא דידיעא מלתא דשלימו יומי משכנתא ולא מיחוור דלא עדיף מאומן ואריס דאין להם חזקה מפני שהם יורדין ברשות וכ"ש שהדבר ברור דכל היכא דלא ידיעא דשלמו ימי משכנתא דלא שאין חזקה של ספק כלום והרשב"א ז"ל סובר שכל שהדבר ידוע שעבר ג' שנים מששלמו יומי משכנתא חזקתו חזקה ובפח"ה יתבאר בס"ד:

ולענין פסק הלכה הרי"ף ז"ל פסק כרב יהודא דמלוה נאמן משום מיגו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שכירות והוא מן התימה דהא רב זביד ורב זעירא בתראה נינהו אלא שנראה שכך הוא דעתן של גאונים ז"ל שאף הר"ח ז"ל פסק כן וכתב דרב אשי קאי כוותי' וגם זה תימה שנראה מדבריו ז"ל דהא דא"ל רבינא לר"א אלא מעתה כו' אליבא דר"י בעי מיני' ורב אשי לטעמיה דרב יודא משני לי' ואין זה מחוור שכבר כתבנו למעל' דרב הונא אליבא דכולה עלמא הוא דקאמר הכי ואע"פ שהוא טרח לפרשו בענין אחר לא נתחוורו דבריו:

שם אריס אומר למחצה ירדתי וכו' ר' נחמן אמר הכל כמנהג המדינה:

והכי הילכתא דקיי"ל כרב נחמן בדינא:

מהא שמעינן דלא אמרינן מיגו לבטולי מנהג המדינה דהא הכא איכא מיגו דאי בעי אמר שכיר' ולקוטי ואפ"ה כיון דמנהג המדינה במחצה הו"ל האי מיגו כמיגו במקום עדים ולא אמרינין וכן כל כיוצא בזה דלא אמרי' מיגו לבטל מנהג המדינה וכן כתבו הגאונים ז"ל:

שם יתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח וע"כ בדשוי' ניהליה אפותיקא מפורש עסקינן מדאמרינן בסמוך ארעא כיון דלגוביינא קיימ' כמאן דגביי' דמי כלומר שאפי' לפי טענתן של יתומים גבי' ליה ארעא אלא דבעי למיתב לי' זוזי לפי דבריהם ומש"ה עליהם להביא ראי' ואי לא שווי' ניהלי' אפותיקא היכי אמרינן דקיימא לגוביינא והא אפי' לוקח מצי לסלק לי' בזוזי כדאמרי' בסמוך וכ"ש יתומים אלא ודאי בדשווי' אפותיקי הוא ומש"ה אמרינין דמ"מנ לגוביינא קיימא וכן נמי ע"כ בדמסיק לי' שיעור ארעא ושבחא עסקינין דאי דלא מסיק בי' אלא שיעור ארעא כי קאמר להם אביכם השביח מה הוי אדרבה הורע כחו בכך שאילו יתומים השביחו מסלק להו מכולה ארעא בזוזי כדינו של לוקח משום דכיון דשווי' אפותיקא משעה דמת בעל הקרקע או מכרה נתרוקנה רשותו לבעל חוב ויורש ולוקח בקרקע דב"ח אשבוח ומש"ה מסלק להו בזוזי ואילו אביהם השביח ארעא דידי' אשבח ושקלה בין הוא בין יתמי גירוא בארעא שיעור שבחא וכן נמי אילו אשבח אביהן שקלו יתמי כולו שבחא ולא גבו ב"ח טפי משעור חובו ואי אשבוח יתמי שקל בעל חוב בשבחא אלא דיהיב להו ליתמי דמי הוצאה או שישום להם כאריס כדין יורד לתוך שדה חבירו ונטעה וכיון שכן טפי עדיף ליה מאי דטעני' ליה יתמי ממאי דטעין איהו אלא ע"כ בדמסיק ביה שיעורא ארעא ושבחא עסקי' ובדשוייה ניהליה אפותיקי וכדכתיבנן:

דף קי:

ומי אית ליה שבחא ללוקח והא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח פי' לוקח דוקא הוא דקשה ליה אבל יתומים ניחא ליה דודאי שמין להם את השבח דמדשמואל ליכא לאקשויי אלא ללוקח וטעמא דב"ח גובה את השבח משום שכך כתב לו מוכר ללוקח הוא כדאיתא בפ"ק. הילכך דוקא בלוקח דשייך ביה האי טעמא גבי ליה ב"ח מיניה אבל מיתמי, לא דהו"ל כמתנה דיפה כחה מכח מכר כדאיתא בפ"ק. והיינו דמקשי' ולוקח מי אית ליה שבחא ולא מקשי מיתמי מיהו מסתברא דשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שרטון גבי ליה ב"ח אפי' מיתמי דהא במתנה נמי שיפה כחה מכח מכר כתב הריא"ף ז"ל דגבי ליה וטעמא דמילתא משום דכיון דממילא מצי אמר ארעא דמשעבדי לדידי אשבחא ביתמי נמי מצי אמר הכי וראיה לדבר מדתנן בפרק יש בכור לנחלה דבכור והיבם והאשה בכתובתה והבנות במזונותיהן כולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק והוינן עלה בגמ' ולא האשה בכתובתה והא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח כי' והיכא פסיק ותני אין גובין את השבח דמשמע לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ומפרקי' אמר ר' אבא מקולי כתובה שנו כאן ולא הבנות במזונותיהן תנאי כתובה ככתובה דמי והא ודאי מיתמי קאמר דאי מן הלקוחות מאי ארי' שבח אפי' מגופיה דארעא נמי לא גבי אלא ודאי מיתמי וטעמא משום דתנאי כתובה ככתובה דמי הא לא"ה גבי אלמא שבחא דממילא גבי ליה בעל חוב מיתמי דבשבחא דמחמת הוצאה ליכא למימר דהא לא גבי ליה וכדכתיב' לעיל אבל רש"י ז"ל פי' שם בבכורות ולא הבנות במזונותיהן בנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים ומלוקח קאמר דמגופא דארעא גבי כב"ח דבמזונות כי הני מוציאין מנכסים משועבדי' כדאית' בפ' הנזקין אבל מן השבח לא משום דתנאי כתובה ככתובה דמי ולפי דבריו ז"ל ב"ח לא גבי שבחא מיתמי כלל אפי' ממילא אבל אין פי' זה מחוור שלשון בנות במזונותיהן בכל מקום על בנן נוקבן דהויין לה מיניה הוא דאמר ועוד שלפי דבריו ז"ל בת זו לא בתנאי כתובה קא אכלה דנימא תנאי כתובה ככתובה דמי:

שם מה ת"ל עד בוקר שלא יעבור עליו אלא בוקר ראשון בלבד וכן נמי אם הוא בענין שאינו ראוי לעבור עליו שוב אינו עובר כשוקאי דסורא וה"ה לשכיר לילה שאינו עובר משום ביומו תתן שכרו אלא ביום ראשון בלבד.

דף קיא.

אמר רב שכיר דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה ושמואל אמר וכו' ואוקימנא פלוגתייהו בפלוגתא דר' יודא ור' שמעון דרב כרב יודא ושמואל כר' שמעון ואע"ג דסתם מתניתין כר' שמעון וכדשמואל פסק הרי"ף ז"ל כרב דקיי"ל כוותי' באיסורא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות:

מכאן אמר כל הכובש שכר שכיר פי' מאחר דאפי' בשכיר שעות עובר א"כ בכל שכירות שבעולם הוא עובר על ה' שמות ופי' ה' שמות ד' לאווי וחד עשה כך פי' הראב"ד ז"ל וכן מוכיח לשון הברייתא ותרי לא תעשוק דכתיבי לא חשיב להו אלא כחד.

דף קיא:

ות"ק דמואחיך האי רעך מאי עביד בי' פי' בשלמא לר' יוסי בר' יודא כיון דלא יליף שכר שכיר אצטריך רעך למעוטי עובדי כוכבים כי היכא דאצטריך קרא דמשנה תורה מאחיך פרט לאחרים דהא לא ילפי מהדדי אבל לת"ק דמאחיך דיליף שכר שכיר רעך למה לי דליכ' למימר למעוטא גר תושב דהא איהו מרבה לי' בהדיא ולמעוטא עובדי כוכבים לא אצטריך דמאחיך נפקא וכיון דיליף שכר שכיר כל חד וחד מחברי' גמר ומהדר לי' דלמעוטא עובדי כוכבים אתא ומקשינן מאחיך נפקא כלומר לת"ק דיליף שכר שכיר אבל לר' יוסי ב"ר יודא אתי שפיר:

שם ורב יוסי ב"ר יודא האי אתך מה עביד לי' ה"ה דהוי מצי למפרך לת"ק דמואחיך אתך למה לי דלבהמה וכלים לא אצטריך דמאחיך נפקא כיון דיליף שכר שכיר אלא כיון דלתנא דמאחיך לא קשי' לי' אלא יתורא ולר' יוסי בר יודא קשי' לי' לגמרי ניחא לי' לאקשוי' לר"י ברב יודא מלמפרך לתנא קמא והק' ברמב"ן ז"ל והא אתך מבעי לי' לשלא תבעו ולשאין לו ולהמחהו אצל חנווני ושולחני וכדתני' לקמן וי"ל דאה"נ דהוי מצי לשנוי הכי אלא כיון דהשתא דרשינן אתך לרבוי אליבא דתנא דידן ניחא לי' למדרשי' בהך גוונא נמי לר' יוסי בר' יודא לא ניחא לי' לאוקמי בהנך דרשי דלקמן דמעוטי נינהו

דף קיב.

אבעי' להו חוזר או אינו חוזר כו' ורבה אמר חוזר וקיי"ל כוותי' והק' הרי"ף ז"ל למה חוזר והא קיי"ל כרב דאמר בפ"ק דגיטין מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה וכיון דקנה למה חוזר ותי' דכי אמרינן הכי בדאית לי' גבי' האי מנה והיינו לישנא דרב מנה לי בידך אבל הכא לית לי' גבי חנווני ושולחני ולא מידי אלא בהקפה הוא ממחה אצלן פועלי' ובכה"ג קאמר רבא דחוזר משום דלא קני גבייהו ולא מידי וא"ת א"כ מה טעמי' דר' ששת דאמר אינו חוזר ובמה נשתעבד חנוני לפועל שיקנה תי' הרמב"ן ז"ל דר' ששת סבר דמסתמא פועל אדיבורא דחנווני ושולחני קא סמיך דאמרי' לי' ומסתמא משום דיבורא דידהו פטר לי' לבעל הבית וכיון שכן מחייבי חנווני ושולחני לשכיר מדין ערב דהו"ל כתן מנה לפלוני ואתחייב אני לך ה"נ הא ידע שולחני דמשום דבורא דידי' קא פטר לי' שכיר לבעל הבית הילכך שולחני חייב ושפיר אינו חוזר ורבה דאמר חוזר סבר דכיון דשכיר לא פטור לי' בהדיא בעה"ב ושולחני נמי לא אמר בהדיא פטר אותו ואתחייב אני לך לא מחייב שולחני לשכיר מידי הילכך חוזר:

נמצא עכשיו לפי דעת זה לדידן דקיי"ל כרבה דאמר חוזר דכל היכא דלית לי' גבי' ולא מידי שניהם יכולין לחזור בהן שלחני ושכיר:

ואחרי' פירשו דנהי דהכא בדלית לי' גבי שלחני מידי עסקי' וכדכתבי' פלוגתא דרב ששת ורבה ליתא אלא בחזרה דשכיר דאלו חנוני ושלחני אפי' רבה מודה דלא מצי הדרי בהו דאע"ג דאינש דעלמא דלית לי' גבי' ולא מידי לא מחייבי חנוני ושלחני שאני דכיון דאומנותן הוא ומיתהנו דליהמנו אינשי אדבורייהו גמר ושעבדי אנפשייהו:

ומביאין ראי' לדבריהם דאי ס"ד דלרבה דאמר חוזר חנוני נמי מצי הדר בהו כשכיר היכא תנן המחהו אצל חנוני ואצל שלחני אינו עובר עליו דמתניתין וודאי בדהדר תבע לי' שכיר לבעל הבית היא דאי לא פשיטא דכיון שנתרצה שכיר לבעל הבית פשיטא דאין עובר עליו בדהדר ותבעי' שכיר לבע"הב ואם השלחני לא מחייב ולא מידי לשכיר דשכיר הדר בי' ותבע לי' לבעל הבית אמאי אינו עובר עליו א"ו כדאמרן דאפי' לרבה שלחני מחייב לי' לשכיר ומ"ה אע"ג דהדר שכיר ותבעי' לבע"הב אינו עובר עליו ומיהו אע"ג דשלחני משתעבד לי' לשכיר סבירא לי' לרבה דכיון דשכיר לא פטרינן לבעל הבית בהדי' חוזר עליו ואפי' בדאית לי' גבי' שלחני לההוא מידי שהמחהו בו הכי הוי דינא דאע"ג דקני לי' במעמד שלשתן היינו לענין שאין הנמחה יכול לחזור בו אבל המקבל יכול לחזור בו אצל הלוה כל שלא פטרו בפירוש וכן דעת ר"ת ז"ל וכן כתב הגאון ז"ל בתשובה וכתב עוד אע"ג דדינא הכי הוא דמלוה מצי הדר בי' על לוה אם נתרשל מלוה ולא תבע לאותו שהמחהו אצלו עד שאירע לו עניות לוה פטור דה"ל כמי שהראה לו מקום שיש בו צרורות מונחות וא"ל טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהן מאורע ודאי פטור:

ירושלמי ראובן שהי' חיי' לשמעון מנה סמכי' גבי לוי אפירסמן לוי לית ראובן חייב לשמעון כלום הדא דתימא כשלא עשה ערמה אבל עשה ערמה חייב פי' אפירסמן כמו אפרסה כלומר נתפרסם ענינו שהוא עני וקאמר דאם עשה ערמה כלומר שהמחהו אצלו בחוקת שהוא עשיר ונמצא שעני הי' באותה שעה חייב אבל לא עשה ערמה פטור ולפי דברי הגאון ור"ת ז"ל שכתבנו כי פטרינן לי' בשלא עשה ערמה דוקא כגון שפטרו בפירוש ואפ"ה אם עשה ערמה חייב.

שם קבלנות עובר משום בל תלין או אינו עובר ומפרשינן דספקא דהך בעיי' אומן אי קונה בשבח כלי או לא והא לאו מעיקר בעי' הוא אלא פירושא בעלמא הוא דהא בפרק הגוזל מוקי להו בשליחא דאגרתא דליכא שבחא ומכל מקום פירושא דהכא עיקר דאיתמר בדוכתיה והכי עיקר ולענין פסק הלכה קיי"ל כרב ששת דקבלנות עובר משום בל תלין דלא אשכחן מאן דפליג עלי' ועוד משום דקיי"ל בעלמא דאין אומן קונה בשבח כלי וכן פסק הרי"ף ז"ל:

דף קיב:

עקרוה רבנן שבועה מבעל הבית לאו למימרא דבעל הבית יהא חייב לשבע דקאמר עקרוה דהא כיון דבעל הבית כופר הכל הוא לא מחייב אלא היסת ושבועת היסת בימי ר' נחמן נתקנה דאיהו מארי' דשמעתי' כדאיתא בפ' שבועות הדיינין והכי נמי מוכחא שמעתתא דריש פרק האיש מקדש דאמרינן התם אמר רבא אמר ר' נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה וכו' ומסקנא דשמעתא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת אלא הכי קאמר כיון ששכיר זה מסר נפשו על שכרו ראוי לחוס עליו לתקנה שבועת היסת אבעל הבית כדי שלא ילך לו לעת ערב בפחי נפש ושבועת תקנה זו שהי' להם לתקן עקרו' מבעל הבית ושדיו' אשכיר משום כדי חייו עוד נ"ל דלהכי נקיט עקרוה לאשמועינן דאפי' היכא דבעל הבית מודה מקצת דמחויב שבועה דאורייתא עקרוה רבנן מיני' ושדיו' אשכיר שלא תאמר כי תקינו רבנן דמשתבע ושקיל דוקא בכופר הכל שהוצרכו בו לתקן דאלו מדינא הי' בעל הבית פטור לגמרי בלא שבועה ושכיר הולך לו בפחי נפש וכיון שהוצרכו לתקן שדיו' אשכיר משום כדי חייו ועוד דבאומר נתתי שכיחא מלתא דאמר ולא דאיק אבל במודה סד"א דכיון דבע"הב מחויב שבועה אין כאן צורך לתקנה ואוקמי' אדינא. ועוד דכל כה"ג כיון דמתחזי' מלתא דדאיק ואמר דהא אודי במקצת סד"א לשבע בעל הבית כדינא קמ"ל דאפי' כה"ג עקרוה, רבנן שבועה מבעל הבית וכן מטין דברי רש"י ז"ל שכתב תקנות קבועת ראוי לעשותן קבע ולעקור עליהן דבר מ"ה דמדאוריית' מי שעליו לשלם הוא נשבע דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלו' שבועה מבע"הב ושדיו' אשכיר. ואסיקנא אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא כלומר דלאו משום כדי חייו הוא כלל אלא שראו חכמים לתקן שבועה על בעל הבית מפני שהשכיר מוסר נפשו על שכרו וכיון דטרוד בפועליו הוא לא רצו להטריח עליו ושדא אשכיר. וכי אמרי' טרוד בפועליו לאו דוקא פועליו דאפי' אין לו אלא פועל אחד דינא הכי אלא טרוד בעסקיו קאמרי'. והכי איתא בירושלמי א"ר בון בעל בית ע"י שעסקיו מרובין תקנו לו שישבע השכי' ויטול:

וליתב לי' בלא שבועה ליכא לפרושא דמדינא קאמר ולומר דכיון דבעל הבית טרוד בפועליו ה"ל כאומר מנה לי בידך וא"י אם פרעתיך דחייב דהא ליתא התם דאיהו בגופי' קאמר א"י אם פרעתיך וכיון שהוא מודה בחיובו ומסופק בפטורו דין הוא שיתחייב אבל הכא בעה"ב ברי קטעין ומיחש הוא דחיישי' אנן דלמא מכח טרדתו שכח אלא ה"ק כיון ששכיר זה נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט וב"ה טרוד בפועלי' והוא אינו טרוד לתקן דליתב לי' בלא שבועה אבל מדיני' ודאי אפי' בשבועה אין לו:

שם אפילו קצץ נמי פי' אא"ב דהאי דעקרוה רבנן אותה שבועה שהי' להם לתקן על ב"ה מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו ושדיו' אשכיר דהאי דעבדו הכי משום כדי חייו הוא היינו טעמא דהיכא שנחלקו בקציצה לא תקון בי' רבנן אלא חדא דלישתבע בעל הבית אבל לא עקרו' מיני' ושדיו' אשכיר דבכה"ג ליכא משום כדי חייו דמסתמא פלוגתייהו דשכיר וב"ה בקציצה אינו אלא דבר מועט ששכרן של פועלין ידוע הוא ובמאי דמודה לי' בעל הבית מצי חיי ומ"ה לא תקון רבנן בקציצה אלא דלישתבע בעל הבית מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו אבל לא עקרו' מיני' ושדיו' אשכיר דליכא משום כדי חייו אלא אי אמרת דהאי דעקרו' מיני' משום דטרוד בפועליו הוא אפי' קצץ נמי:

דף קיג:

אלא נוטל ומכריז כל ל' יום ולאחר מכאן מוכרה ויהיב לי' דחזי' לי' אי נמי משכחת לה חזרה בכל הכלים כשעבר ומשכן וכמ"ש במשנתינו אבל כשהניח לו כל כלי סידורו ומשכן השאר לא משכחת ליה חזרה דהוה ליה ואמר רחמנא שכב ועבוטו אצלך ולפי דברי ר"ת ז"ל, שכתבנו למעלה שאין מסדרין במשכן בתורת משכון משכחת לי' חזרה כשלא הניח לו כלים הצריכין לו שהרשות בידו לעשות כן והיכא שמשכן לו כלים שאינן בתורת חזרה כגון ספרים וכסא ומנורה וכיוצא בהן אינו רשאי למכרן עד ל' יום דלעולם זמן ב"ד ל' יום וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

ולענין משכנתן וחזרתן של כלים הללו דינן שוה לכסות שהוא יכול למשכנן בשעת שאין עושין בהם מלאכה כדאיתא בירושלמי וכמו שכתבנו במשנתינו ומחזירין ביום כדתנן ואת המחרישה ביום וכלי אומנתו ככלים שעושין בהם אוכל נפש דמי וכדאמרי' לקמן דחבל זוג של מספרים וצמד של פרות חייב ופרש"י ז"ל מספרים של ספר וצמד של פרות החורשות עם צמדן שלא כדברי ר"ת ז"ל שדחק עצמו לגרוס זוג של מספרים ופי' שגוזזין בהן ירק וצמד של פרות פי' שהוא עץ שעשוי להניח על התבואה והפרות דורסות עליו והתבואה נידושת בכך:

אבל אתה נכנס לביתו לשכר כתף כו' ומיהו כולן בתורת החזרה הן:

דף קטו.

אלמנה בין שהיא עני' ובין עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה דברי ר"י וקי"ל הכי כסתם מתני' ואפשר דאע"ג דכתי' לא תחבול אפי' חוץ לבית אסור למשכנה דלמסקנא אפי' בחוץ מקרי חבלה וכמ"ש למעלה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלוה ולוה שאפי' בשעת הלואה אין ממשכנין אותה ואין זה מחוור דבשעת הלואה הרי הוא כמוכרת ושרי וכ"ש לר' שמעון דמפרש טעמא דמתוך שאתה חייב להחזיר לה אתה משיאה שם רע דלא שייך האי טעמא אלא שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה אינו חייב להחזיר וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל:

וכן בכלים שעושין בהן אוכל נפש כתב הרב ז"ל שאפילו בשעת הלואה אסור ואינו מחוור:

וכן דעת הרשב"א ז"ל דבשעת הלואה שרי בכולהו.

שם חבל רחים לוקה אחת. וא"ת כיון דסתם חבלה מתוך הבית משמע כדמוכח סוגין דלעיל' ילקה נמי משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ולא מצית אמרת כגון שמצאתו בדרך ונתחו עסקינן דבכה"ג אפי' חדא לא לקי דלא יחבול כתיב ומתוך ביתו משמע י"ל דאה"נ דלקי משום לא תבא אל ביתו אלא הכא לאווי דמייחדי גבי רחיים קא מני אבל לא תבא אל ביתו דאיתי' בשאר כלים לא חשיב לי' וכ"כ למעלה דאפשר דלמסקנא דסוגין דלעיל חבלה אף בחוץ משמע ולפ"ז מתוקמא שפיר שמעתתא כפשטא ואיכא למידק אשמעתא היכי אמרי' גבי רחיים ורכב וכן בנא ומבושל לקי שתים או שלש למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' והא כיון דליכא אכולהו אלא חד לאו לאו שבכללות הוא ולא מחייב אכולהו פרטי אלא חדא דתנן בפ"ק דכריתות כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לחייב על כל אחת ואחת דברי ר' ישמעאל וחכמים אומרי' אינו חייב אלא אחת ופרישנא טעמא דרבנן משום דאין לוקין על לאו שבכללות ורבי ישמעאל דמחייב על כל אחת ואחת משום דמייתרי לי' קראי הוא כדאיתא התם הא לאו הכי:

אעפ"י שפרט לך הכתוב אסורין הרבה לא מחייב אכולהו אלא חדא ודכותה נמי אמרינן התם גבי אכל לחם קלי וכרמל וכן במעשר דגן תירוש ויצהר דלא לקי אלא חדא אי לאו משום דאיכא ייתורא:

ותרצו בתוספות דלעולם כל שפרט לך הכתוב אסורין הרבה בלאו אחד חייב על כל אחד ואחד אע"ג דלא מייתרי קראי לפי שכל אחד מהם שם בפני עצמו הוא והתראתו חלוקה והא דבעינן ייתורא גבי חלב וכן במעשר משום דשם חלב ושם מעשר ושם חדש אחד הוא משא"כ הכא דרחיים ורכב כל אחד שם בפ"ע הוא והתראותיהן חלוקת וכן בזג וחרצן הילכך אע"ג דלא מייתרי קראי לוקה על כל אחד בפני עצמו:

ואי קשי' לך הא דאמרי' בעשרה יוחסין גבי לאו דאלמנה גרושה חללה זונה דאי לאו דאשכחן שחלוקה גרושה מאידך בכהן הדיוט לחיובי על כל חדא לא לקי אכולהו אלא אחדא משום דבלאו אחד נאמרה אעפ"י שהן שמות חלוקין י"ל דשאני התם דחד גוף הוא הילכך ליכא לחיובא בגוף אחד בעבירה אחת לאוין הרבה אי לאו דרביי' קרא והרמב"ן ז"ל כתב ד"א בזה בספר המצות שלו ומה שכתבנו נראה יותר מחוור והוא דעת התוס':

דף קטז.

תניא כוותי' דר' יוד' כו' ה"ג רש"י ז"ל וכתב דתרוייהו מסייעא לרב יודא אבל כל חדא באנפי נפשי' לא סייעתא הוא וכמו שכתב בפירושיו אבל ר"ח ז"ל גורס תני' אידך וכך היא ברוב נוסחאות לכך פירשו בתוס' דמקמייתא בלחוד מסייעין רב יודא דבשלמ' לדידי' משום הכי קתני חייב שתים ה"נ מחייב שתים אבל לר' הונא קשי' דממ"נ נפשך אי מרחיים ורכב ילפי' לחייב שלש ואי לאו מרחיים ורכב ילפינן לה לא לחייב אלא חדא משום כי נפש הוא חובל (צ"ל או ברחים ורכב ועיין במהרש"א) רחים ורכב ללקי ארבע שתים משום רחים ושתים משום רכב אלא ע"כ לא מחייב משום כי נפש הוא חובל בכלים הרבה אלא חדא הילכך כי קתני חייב שתים משום דהוקשו כל הכלים לרחיים ורכב והיינו דרב יודא דאמר כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא כלומר לאקשונינהו לרחיים ורכב הילכך כל חדא מהני מתנית' מסייעי לי' לרב יודא וכן נראין דברי הרי"ף ז"ל בהלכות:

שם האי גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחברי' פרש"י ז"ל סכין של שחיטה וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ג בהלכות מלוה ולוה ויש גורסין דאשכפתא כלומר של רצענין וזה עולה לפי מה שכתבנו למעלה שכלי אומנותן של אומנין דינן ככלי שעושין בהם אוכל נפש

שם יכול לטעון עד כדי דמיהן כתב הרא"ה ז"ל דעד כדי דמיהן לאו דוקא אלא אורח' דמלתא נקט אבל ה"ה שיכול לטעון עליהם כמה לענין שיעכבם, בידו אבל אחרים כתבו שאינו נאמן אלא בכדי דמיהן וכי אמרי' דיכול לטעון כתבו הגאוני' ז"ל שאינו נאמן אלא בשבועה חמורה וטעמא דמילתא משום דלאו מגו מעלייא הוא דאי טעין לקוחין מעיז והשתא לא מעיז דמרייהו דעיזי לא ידעו ולא מידי ומיגו ריעא כי האי לא אמרי' לאפטורי משבועה ואחרים מוסיפין עוד לומר דטעמו של דבר לפי שהוא נוטל ואין לך נוטל אלא בשבועה ולפ"ז אפי' מלוה על המשכון דמשכון אינו נוטל אלא בשבועה וכבר הארכתי בזה בפרק כל הנשבעין:

סליק פרקא

תוכן העניינים

חידושי הרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה