אור ברסלב

חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ח - השואל

פרק ז - השוכר את הפועלים

דף צד:

פרה במשיכה ובעלים באמירה פירוש לאו למימרא דבעלים משתעבדי באמירה שלא יוכלו לחזור בהם כי היכי דמקניא פרה במשיכה דהא אעפ"י שהתחילו במלאכה יכולין לחזור בהן כדאיתא בפרק האומנין אלא הכי קאמר ובעלים באמירה דאמירה דידהו כתחלת מלאכה היא ובאמירה בעלמא חשיב נשאל דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה וכל שקבל עליו לעשות מלאכתו בעליו עמו קרינן בי' שאין כאן ענין לקנין אחר:

תדע דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן:

וא"ת אי מספקא לן אי קרנא עדיף אי כפילא עדיף היכי מוכח משואל והרי מטעמא דקרנא בלא שבועה עדיפא הוא דקי"ל לקמן דשואל משלם קרן בגנבה ואבידה דאי כפילא עדיפא הוה פטרינן ליה מקרא דגניבה כי היכי דליחייב כפל י"ל דהשתא סמכינן אההו' טעמא בתרא דנפקא לן חיוב קרן בשואל משום דליסטים מזויין גזלן הוא כדאיתא בסוגין דלקמן אי נמי מוכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון:

דף צה.

עד שיפרוט לך הכתוב וא"ת ולר' יאשיה דמשמע ליה שניהם כאחד יחדיו לגבי כלאים למה לי י"ל יחדיו דבגדולים לאשמועינן דבעינן שתי תכיפת דהתוכף תכיפה אחת אינו חבור:

יחדיו דבהמות לאשמועינן דבעינן קשירה:

מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזוין כלומר תאמר בשואל דלא וא"ת למאי דמספקי' השתא אי מחייב שואל בגניבה ואבידה או לא קס"ד דליסטים מזוין גנב הוא היכי פשיט לן דשואל לא ישלם בי' כפל והא אי מיפטר שואל בגניבה ואבידה משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזוין דקס"ד השתא דגנב הוא י"ל דאפי' ת"ל דליסטים מזוין גנב הוא ושואל פוטר בגניבה ואבידה בליסטים מזוין חייב דהא אי אפשר למטרח ואתוי' כיון דליסטים מזוין והו"ל כשבורה ומתה:

קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבוע' וכו' וא"ת דמשמע דמאן דפריך ס"ל דכפילא עדיפא וא"כ היכי קאמר מה לש"ש שכן משלם תשלומי כפל וכיון שכן דין הוא שיהי' חייב בגניבה ואבידה דאדרבה לפום סבר' דמקשי' איפכ' הוי"ל למימ' דש"ש דחמי' דמשל' תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזוין דין הוא שנחמיר עליו שיפטר בקרן דגניבה כדי שיתחייב בכפל דחמיר מיני' ושואל דקיל דין הוא שיתחייב בקרן דגניבה כדי שיפטור מכפל ותו קשי' דאי מאן דפריך סבר דכפילא עדיף למה לי' למפרך משומר שכר תקשי לי' בגופי' היכי דיינינן לשואל משום דאשכחן בי' חומרא שחייב בשבורה ומתה לאחמירי עלי' ולחיובי' בגניבה ואבידה דהא לאו חומרא היא גבי' אלא קולא ודין בא לומר שיהא נפטר מכפל דחמיר טפי י"ל דוודאי אפי' מאן דפריך ס"ל דקרנא עדיפא ואפ"ה פריך דמ"מ אשכחן בשומר שכר חומרא זו של כפל שאינה בשואל ובק"ו כל דהו פרכינן:

שאפילו יש באחד מהן כמה חומרות חמורות ובאחת יש חומרא אחת קולא מיני' פרכינן:

ומפרקינן קרנא בלא שבועה עדיפא כלומר דהך פירכא אפי' בכל דהו לא חשיבא דכי פרכינן הכי ה"מ כשחומרות חלוקות שאפשר להיותן בבת אחת אבל הכא שאי אפשר לקיים שניהם לאו קולא הוא לגבי' שואל כשאינו משלם כפל דקים לי' בדרבה מיני' שהרי הוא משלם קרן ואי אפשר לחייב קרן וכפל כאחת.

פשיעה בבעלים פליגי בה רב אחא ורבינא:

לענין פסק הלכה קיי"ל כמאן דאמר פטור דכל היכא דפליגי ר"א ורבינא קיי"ל כמאן דמיקל כדאיתא בפרק ג"ה ובפרק תמיד נשחט וקולא דממונא היינו לאוקמי בחזקת מארי' וכן פסק הרי"ף ז"ל:

דף צה:

אביי סבר לה כר' יאשי' ומתרץ להו לקראי כר' יאשי' בעליו אין עמו וכו' טעמא דליתא לתרווייהו כו' אם בעליו עמו כו' טעמא דאיתא לתרוייהו כו' ה"ג ולא גרסי' דתניא ותני' אידך אלא אביי קראי קא דריש ומשמע לי' בעליו אין עמו לפטור' ואם בעליו עמו לחיובא וכר' יאשיה ורבה משמע לי' איפכא בעליו עמו לפטור ובעליו אין עמו לחיובא וכדר' יונתן ומשמע דהנך ברייתא דלעיל ועוד תניא ותניא אידך בהך פלוגתא גופא פליגי דברייתא בתרייתא דקא דריש לפטורא אם בעליו עמו לא ישלם ע"כ כר' יונתן אתא וברייתא קמייתא דמשמע לכאורה דקרא דאין בעליו עמו דרשינן לפטורא כר' יאשי' אתיא ואע"ג דאיכא למימר דברייתא קמייתא נמי בעליו אין עמו שלם ישלם לחיובא קדריש לי' ואסיפא דמלתא דברייתא קאי הי' עמו בשעחת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה וכר' יונתן פשטא דברייתא כר' יאשיה אתיא דקתני אינו יודע שאם בעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך הי' עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה אלמא לפטורא קאי דריש לי' וכר' יאשי' והך ברייתא אחריתא דתני' אידך כר' יונתן ובהא קמיפלגי וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב ותניא אידך היא היא אלא מר דריש מהאי משמעותא ומר דריש מהאי משמעותא ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דר' יאשי' ור' יונתן קיי"ל כר' יונתן דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו דכיון דפליגי אביי ורבא בפלוגתייהו ורבא סבר לה ומתרץ לקראי כר' יונתן נקטינן כוותי' דכל אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם וכך ראיתי ברשב"א ז"ל בתשובה ומתניתי' נמי כר' יונתן דווקא דקא נקיט אם בעליו עמו לא ישלם לפטורא ובעליו אין עמו שלם ישלם לחיובא:

דף צו.

השותפין ששאלו ונשאל לא' מהן מאי כבר כתבתי בפרק המפקיד דמהכא איכא למידק לשניים שלוה מאחד אע"ג דקיי"ל דאעפ"י שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה כדאיתא בירושלמי לא דלחייב כל חד מנייהו בכולי' ממונ' אלא פלגא כדין בעל חוב ובאידך פלגא כדין ערב וכמו שכתבתי שם:

שאל מן האשה ונשאל לו בעלה אע"ג דנקיט מן האשה לאו למימר' שתהא אשה רשאה להשאיל נכסי מלוג שלה שהרי הבעל אוכל פירות אלא לפי שאין הבעל יכול להשאיל בלא רשותה כדמוכח פרק האשה שנפלו לה נכסים דאמרי' התם בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום אי משום ריוח ביתא אי משום דחיישינן שמא תכסיף וכ"ש בשאלה דאיתנייהו בתרוייהו מ"ה נקיט מן האשה.

שליח פלוגתא דר' יאשי' ורבנן דאיתמר האומר לאפטרופוס וא"ת מאי טעמא דר"י מ"ש מכל התורה כולה דקיי"ל שליח ש"א כמותו ושפיר קאמר לי' ר' יונתן איכא למימר מפני ששינה עליו הכתוב לעכב איש ואשה וה"נ גבי שומרין בעליו עמו בעליו אין עמו:

ולענין פסק הלכה פסק הר"ח ז"ל כר' יאשי' משום דקראי דייקי כוותי' ולא מחוור כיון דלא איתמר בהדי' בגמ' לית לן למימר הכי מסברא דנפשין:

והרי"ף ז"ל ג"כ פסק כר' יאשי' מדאמר לי' רבא לר' עילוש מסתבר' דעבד כיד רבו דמי הא משום שליחות לא מהני אלמא לא אמרינן בהא שלוחו של אדם כמותו ואי מהא לא ארי' דאפשר דרבא אפי' בהא ס"ל שליח של אדם כמותו כר' יונתן אלא כיון דרב עילוש בעי מיני' אפי' למ"ד שלוחו של אדם אינו כמותו פשיט לי' לפום בעיא דידי' דבעבדא מיהא מהני משום דכיד רבו הוא מיהו כיון דליכא אכרעות' במילתא נקטינן לחומרא וגבי נדרים לא מצי מיפר ע"י שליח דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכן פסק הרמב"ן ז"ל בה' נדרים שלו וגבי שאילה בבעלים פטור דכיון דספיקא הוא המוציא מחבירו ס עליו הראיה:

ושמעתי מאדמ"ו הרב הגאון מלתא דתמי' בענין זה בפסקא דש"ע יו"ד סי' ר"ל א"י לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה:

וכ"כ הטור וכ' הב"י עלה פלוגתא דר"י ור"י פ' נערה ופסק שם הרא"ש שהלכה כר' יאשי' דמחמיר. והוא תמוה דהתינח לענין הפרה אבל לענין הקמה הו"ל למפסק לחומר' כר' יונתן להחמיר דהוי הקמה:

גם הר"ן כאן כ' כיון דליכא הכרעה במלתא קיי"ל לחומרא ולענין נדרים א"י להפר ע"י שליח ולענין שאילה בבעלים פטור דהממ"עה והכי פסק הרמ"א חוה"מ שמ"ט סמ"ו. בהג"ה א"כ ממילא לענין הקמה יש לפסוק דע"י שליח הוי קיום וצע"ג):

דף צו:

אמר רבא לפום חורפא שבישתא אי שואל הוי שאלה בבעלי' הוא וכו' ואם תאמר בנפלה לה נכסים בעודה ישנה או שאינה עסוקה במלאכתו דלא הוי שאלה בבעלים:

ליתא דאשה לעולם היא במלאכת בעלים דכיון שאינה פטורה מלשמשו אעפ"י שאינה עיסוק' במלאכתו ממש שאלה בבעלים קרי' בי' כדאמרי' בריש פרקן דבעלים באמירה מיקני אלמא מכיון שקבל עלי' לעשות מלאכתו אעפ"י שאינה עוסק במלאכה הוי שאלה בבעלים והא דאמרי' לקמן מקרי דרדקי ושתלא כו' כולהו בעידן עבידתיהו ההיא בשיש להן שעות ידועות עסקינן אבל האיש לעולם לא חשבינן לי' במלאכת אשתו אלא בשעה שהוא מתעסק במלאכתה דוקא אבל כל שאינו עוסק במלאכתה אם שאלה ממנו כלי ונאנס בידה חייבת והכי מוכח בירושלמי פרק הכותב דגרסי' התם האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה שאל"כ אין לך שלום בבית אלמא דוקא מפני התקנה היא פטורה אבל מדינא חייבת ולא חשבינן לה פשיעה בבעלים ומשכחת לה כגון שאין הבעל מתעסק במלאכתה באותה שעה וכ"ד הרמב"ם ז"ל שכתב שהאשה ששברה כלים שהיא פטורה משום שלום הבית ואעפ"י שהראב"ד ז"ל השיב עליו ואמר שלא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא פשיעה בבעלים דברי הרמב"ם ז"ל נראין עיקר שבירושלמי מוכיח עליהם וכמו שכתבנו:

בעל לא לוקח הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון הוי הכא בלוקח סתמא סגי ולא הוי צריך למימר ראשון אלא דנקטי' משום דר' יוסי בר חנינא וה"פ דבעל יש לו כח וזכות להשתמש בכל מה ששאלה אשתו אבל אין עליו חיוב בדין שומר כלל שלא קבל עליו להיות שומר מעולם והו"ל כאותה שאמרו הניח להן אביהן פרה שאולה דמשתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונסין דאמר אב אני יורש שמירתו אינו יורש והכא נמי דכוותי' וכ"ד הרמב"ם ז"ל דפטור לגמרי אפי' מפשיעה וכן עיקר אעפ"י שלא אמרו כן בתוס':

שם אלא אפי' מתה בשעת מלאכה פטור דאמר לי' לאו לאוקמי' בכילתי' שאילתי' וטעמא דמילתא שאע"פ שהשואל חייב באונסין אינו חייב בפשיעתו של משאיל וכאן כיון שמתה מחמת מלאכה משאיל פשעה בה שהשכירה והרי התירה למיתה:

אייתי סהדי דלא שנית בה ואפטר פי' הראב"ד ז"ל שבמקום רואים הי' ולפיכך הצריכו לעדים ולא האמינו כאיסי בן יהודא דאמר האיש רואה יביא ראי' ויפטר וקיי"ל כוותי'.

שם זיל שלים נרגא מעלי' לאו למימרא דהוי סביר' לי' שיתחייב על כרחו לשלם לו דמים ממש דהשתא אית לי' חברי' לדידי' יהיב לי' דאמר מר שוה כסף ככסף ואפי' סובין דידי' נמי לא מהדר לי' אלא ה"ק רב שאם נפחתו שברים משעת שבירה עד עכשיו לשואל נפחתו ורואין כמה שוה עכשיו ומוסיף לו עד כדי דמי נרגא מעלי' ואמרי' לי' רב כהנא ורב אסי ורב דינא הכי הוא שלא יפסדו הבעלים בפחת השברים והתנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה ואוקמי לא נצרכא אלא לפחת נבילה דמי שפחתה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פוחתין לניזק משום דכיון דנבלה דידי' הוא לדידי' נפחתה ובשואל נמי אית לן למימר הכי דלא אוקמי' רחמנא ברשותא אלא לאונסין אבל פחתה או הותירה דבעלים הוא דכל היכא דאיתא ברשות' קיימי וכדאמרי' בפ"ק דב"ק אין שמין לא לגנב ולא לגזלן דכיון שהן קונין בשינוי לדידהו נפחתה אבל נזקין שמין דבהמה שלו הוא ולשואל נמי שמין מטעמא דכתיבנא ורב ס"ל אין שמין ורב כהנא ורב אסי ס"ל שמין וקיי"ל הכי וכדאפסיקא הלכתא בהדיא בפ"ק דב"ק ואיכא דנפקי נמי מפלוגתיייהו דרב ורב אסי דלרב דאמר זיל שלים דמי נרגא מעלי' בתחלה אומר לו ב"ד שישלם דמי כולה נרגא מיהו אם אמר לי' שואל דלשקול שברים דידי' בשווי' אית להו למשקלינהו דכל מילי אקרי ממון ואפי' סובין ומ"מ ב"ד דמים הם מחייבין אותו ולמ"ד אין שמין אין ב"ד אומר לו אלא שישלם דמים לתשלומין של שברים ונ"מ שאם אמר לי' שואל למשאיל טול שברים שלך ונאנסו לאחר מכאן לרב נאנסו לשואל ולר' כהנא נאנסו למשאיל:

דף צז.

מיקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא כו' בעידן עבידתיהו כשאלה בבעלים דמי:

וא"ת מאי קמ"ל פשיטא ומ"ש הני דנקט י"ל דקמ"ל דהכי שאפי' בשעה שהוא מתעסק במלאכת אחד מהן חשוב שאילה בבעלים עם כולהו בני מתא לפי שבעלי אומנות הללו נוטלין שכר כללו מבני העיר ולפיכך כשהוא מתעסק עם כל א' וא' מלאכת כולן הוא עושה וכתב הראב"ד דכי קאמר בעידן עבידתייהו לאו דוקא בשעה שעושין אלא בשעת המיוחדת למלאכה קאמר שכיון שלכך הן עומדין בעליו עמו קרינן בי' כדאמרינן בריש פרקין ובעלים באמירה:

שם מתניתין שוכר אומר שכורה מתה והלוה אומר אינו יודע פטור מדקתני בהא פטור ובזה אומר שאולה ובזה אומר שכורה קתני ישבע השוכר אלמא דפטור דקאמר אפילו משבועה קאמר וטעמא דמילתא משום דמשאיל טעין שמא וא"ת והלא שבועות השומרין שמא היא וי"ל דשאני התם שעיקר טענתו של תובע ברורה שטוען ברי שהפקיד אצלו אלא שהנפקד פוטר עצמו מחמת טענה אחרת אבל הכא עיקר טענתו של תובע מסופקת היא שאינו יודע אם שאולה אם שכורה:

ועוד דהתם רמא רחמנא שבועה עלי' כי היכי דלא לורי לנפשי' ולימא בדדמי שאם לא חייבתו תורה שבועה זימנין דפשע בה ואמר בדדמי דאונס הוא וכי האי דסוף פרק הפועלים דא"ל לר' פפא ידעת בי' בבר אחתך דמצי לעבורי חדא חדא ומשו' הכי רמא רחמנא שבועה עלי' כי היכי דליפרש מספיקא ולימא מילתא כצורתא וכן נמי שבועות השותפין שתקנו חכמים בשמא מהאי טעמא היא משום דמורי אנפשיהו ואמרי תורא מדישי' קא אכיל אבל בהא מילתא לא שייך בי' הוראה דמידע ידעי אי שאולה אי שכורה ולפיכך אין עליו שבועה לא מן התורה ולא מדבריהם ומיהו איכא למידק מכל מקום לישתבע על ידי גלגול דלימא לי' לישתבע מיהת דכדרכה מתה ומיגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה דגלגול שבועה מדאורייתא היא אפי' בשמא על שמא וכדנפקא לן בפ"ק דקדושין מואמרה האשה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר וכ"ת אין הכי נמי אלא דמתניתן פטור משבועה דנפשי' קאמר ולא איירינין בשבועה דגלגול כלל תינח לר' נחמן דמוקי' למתניתן בשיש עסק שבועה ביניהם וישבע דסיפא מדינא היא ולא ע"י גלגול אלא לר' יודא דמוקי עולא אליבי' סיפא דזה אומר שכורה וזה אומר שאולה ישבע ע"י גלגול הכא נמי לשתבע ע"י גלגול יש מי שתירץ דכי מגלגלין שמא ה"מ בכגון שבועות השותפין וכדתנן בפ' כל הנשבעין נפלה עלי' שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל והתם היינו טעמא משום דודאי איפקד גבי' אבל משנתינו כיון שהוא מסופק בעיקר חיובא אין מגלגלין ול"מ היכא דא"ל איני יודע אם יום זה שאולה או שכורה דריע טענתי' אלא אפי' היכא דא"ל יודע אני שביום ראשון שכורה וביום שני שאולה אלא שא"י באיזה יום מתה אע"ג דלא ריעה טענתי' כיון שהוא מסופק בעיקר חיובו אינו תביעה כלל לישתבע עלי' אפי' ע"י גלגול וסוטה שאני דכיון שקינה לה ונסתרה טענתו טענה אף מאיש אחר:

ולפ"ז האומר לחבירו אינו יודע אם הלויתך או הפקדתי אצלך אינה טענה לישתבע עלי' אפי' ע"י גלגול ואין זה מחוור אלא כל שמא שבעולם מגלגלין אפי' על שמא ומתניתן לא קשי' דבדלא שייך בי' גלגול עסקינן ויתפר' בגמ' בס"ד:

דף צז:

שמעת מינה מנה לי' בידך והלה אומר אינו יודע חייב לימ' תהוי תיובתא דר' נחמן וא"ת ומאי תיובתא דהאי מתניתן למנה לי בידך והלה אומר א"י אם החזרתי לך דמי' ובכה"ג אפי' רב נחמן מודה דחייב וכדתנן בפ"ב דב"ק וה"נ דכוותי' הוא שהוא מודה שנעשה שואל עלי' אלא שאינו יודע אם נפטר ממנה מחמת שמתה בשעת שכירות לאו קושי' היא דהכא נמי כאינו יודע אם נתחייבתי לך הוא ול"מ בשאל אחת דלא אתחזקה ההיא פרה בשאלה מעולם אלא אפי' ברישא בשאלה חצי יו' ושכרה חצי היום הו"ל כאינו יודע אם נתחייבתי לך דכיון דסתמא קתני משמע אפי' היכא דפלגא דיומא קמא בשכירות ופלגא בתרא בשאלה עסקינן אלא שהוא מסופק אם מתה בחציו ראשון או בחציו אחרון ובכה"ג כיון דלא אתחזקה בשאלה הו"ל כמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע:

ולפ"ז אם הי' חציו ראשון בשאלה כל שאומר א"י אם מתה בחציו ראשון או בחציו אחרון אפי' לר' נחמן חייב דהוי לי' כתנה נתחייב לך ואינו יודע אם פרעתיך וכדכתיבנא:

אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דאפי' היכא דחציו ראשון הוא בשאלה לא דמי לא"י אם פרעתיך לפי שחיוב אונסין אינו חל בשעת שאלה אלא בשעה שאירע האונס וכיון דבההיא שעתא א"י אם שאולה אם שכורה הוה לי' כאיני יודע אם נתחייבתי לך והבי' ראי' לדבר מדאמרינן בפ' אלו נערות אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה איך מחייבים באונסין טבחוה ואכלוה כסבורין של אביהן היא משלמי' דמי בשר בזול ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבי' לשלם איכ' דמתני' לה ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא איכא דמתני ליה ארישא ופליגי אדר' פפא ואיכא דמתני לה אסיפא והינו דר' פפא פי' איכא דמתני להאי בבא דואם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבים לשלם ארישא דמתניתן לומר שאפי' נאנסת כיון שהניח להן אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם משום דמשעת משיכה אחייב באונסי' ופליג על ר"פ דס"ל דאחייב רק במזונתיה אבל לא באונסין עד שעת שבירה ומתה דלדידי' כיון שלא מתה בחיי אביהן לא נשתעבדו נכסים מעולם ופטורים:

ואיכא דמתני לה אסיפא דטבחוה ואכלוה אבל ארישא דנאנסה אפי' בשהניח להן אביהן אחריות נכסים פטורין וכדרב פפא אלמא לרב פפא אין חיובו של שואל בשעת שאלה אלא בשעת שבירה ומתה והכא אליבי' פרכינן דמשמע דהלכא כוותי' דכיון דלישנא בתרא קאי מסתברא דהכי קיי"ל טפי כי היכי דלא נשוו פלוגתא בין רבה ורב פפא הילכך אפי' בשידוע שחציו ראשון בשאלה וחציו שני בשכירות וא"י באיזה מהן מתה הל"ל כמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע אבל הרמב"ם פסק כלישנא קמ' דפליגי אדר' פפא ולפ"ז עיקר תיובתא דרנ"נ אי מסיפא דקתני שאל אחת ושכר אחת דלת אתחזקה האי פרה בשאלה אי מרישא שאלה חצי יום ושכרה חצי יום משום דסתמא קתני אפילו היכא שחציו הראשון שכורה וכמו שכתבתי למעלה:

שם היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך וכו' מתוך שאינו יכול לשבע משלם. וא"ת והא רב נחמן לא ס"ל הכי דהא דרבא אתי' כר"מ ולדייני א"י דאמרי בפרק כל הנשבעין חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ורב נחמן לא ס"ל כוותייהו אלא כרב יוסי ובדייני גולה דאמרי חזרה שבועה לסיני ואינו נשבע ואינו משלם דהא אמרי' התם בפרק כל הנשבעין דעבד רב נחמן עובדא בששניהן חשודין על השבועה דיחלוקו וי"ל דאמר לך ר' נחמן מתניתי' דהכא כר"מ היא דסתמא דמתני' כוותי' ולטעמי' דר"מ קאמר ולי' לא סבירא לי' וכבר הארכתי בפרק כ"ה בסייעתא דשמיא:

דף צח.

משכחת לה רישא בתרתי וכו' וא"ל שואל חדא אי בעידן שאילה מתה וא"ת למה לי' למימר דהך דשאלה, מתה לימא לי' בעינא הוא ומהדרינ' לך כבר כתב רש"י ז"ל דא"כ הוי לי' הילך ואיכא מ"ד הילך פטור ומהאי טעמא גופא אצטרכינן לאוקמי' סיפא בתלת דלא מצי לאוקמי' סיפא בתרתי דלימא לי' שתי פרות נתתי לך אחת שאולה ואחת שכורה ומתה הך דשאולה החזיר לי שתיהן וזה אומר אחת יש לך בידי ואידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דשכירות קיימי וההדרינא לך דא"כ הוי לי' הילך:

וא"ת אכתי לוקמי בתרתי וכגון דא"ל הך דשכירות מתה בפשיעה ובעינא לשלומי לך ואידך לא ידענא אי שאולה היא או שכורה י"ל מדתני לי' למתניתן תרוייהו דשאלה ושכירות דלא איירי אלא בשאולה משמע דשכורה כדקיימא קיימא ומ"ה אצטריך לאוקמי בתלת:

ומ"מ איכא למידק למה לי' לאוקמי בתרתי ובתלת בלאו הכי נמי משכחת לה דאמר לי' אשתבע לי מיהא דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתם אית לי' לי' לאשבועי ע"י גלגול דשכורה מתה וכיון שאין יל"מ:

תירצו הראב"ד והרא"ה ז"ל דלא אמרינן מחויב שבועה ואי"למ אלא בעיקר תבועה אבל בגלגולין לא ומהכא שמעינן עוד כתב הראב"ד ז"ל שהרוצה לשבע שבועה חמורה על הגלגולין יאמר עליהן אינו יודע ויפטר והא וודאי ליתא שאפי' אם ת"ל דלא אמרינן בגלגולין מחויב שבועה ואי"למ ת"מ צריך הוא לישבע עליהן שבועה חמורה ע"י גלגול שאינו יודע ואף עיקר הדין שלהם אינו נראה דוודאי אפי' בגלגול כל שאינו יכול לשבע משלם וראי' וראי' לדבר מדתנן בפרקין שני עבדים אחד קטן ואחד גדול כו' לוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר אינו יודע זכה בגדול והא וודאי לר' נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור מתניתין בשיש עסק שבועה ביניהן איירי וכדרבא והיכי משכחת לה עסק שבועה אעבדים גופייהו לא אפשר דהא אין נשבעין עליהם אלא ע"כ כגון שטענו עבד בכסותו ושדה בעומרים וכדאוקי רב אושעי' בבא דסיפא לקמן וכיון, דמודה לי' בחד עבד וחד כסות אלא דלא ידע או קטן אי גדול מחייב שבועה אכסות ואעבד נמי ע"י גלגול ומתוך שאין יכול לשבע דהא א"י משלם ומה שדחה הרב בעל המאור דמאי זכה בגדול בכסות דכיון דמודה לי' בכסות קטן ואמר א"י אכסות גדול הוה בעיקר תביעה מחויב שבועה ואינו יכול נשבע אבל בעבד לא זכה כלל ליתא דמידי כסות קתני עבד קתני ואדרבה לא זכה אלא הפסיד שאין לו עבד כלל והיכי קתני הכא זכה משום כסות לחוד דאדרבה בסיפא דקתני אין לו אלא קטן זוכה ביותר שיש לו עבד קטן אלא ע"כ ברישא אף בעבד גדול הוא זוכה ש"מ דאפי' בגלגולין אמרינן משאי"למ וכיון שכן קשיא טובא למה לן לאוקמי' בתרתי ובתלת לוקמה מפני שהוא מחויב שבועה ע"י גלגול ואינו יכול לישבע. לפיכך נראה דע"כ מתניתן בדלא שייכין בי' גלגול עסקינן מדקתני סיפא שוכר אומר שכורה מתה והלה אומר אינו יודע פטור ואי שייך הכא גלגול אמאי פטור דהא גלגול אפי' בשמא הוא ואין לחלק בין שמא לשמא וכמו שכתבנו במשנתינו אלא ע"כ מדקתני פטור בדלא צריך לאשתבועי שמתה כדרכה עסקינן כגון שהדבר ברור שמתה ומקצת נוסחי נמי מוכחי הכי דגרסי' במתניתן השואל את הפר' וכו' שאל אחת ושכר אחת ומתה אלמא דלאו בהכי פליגי תובע ונתבע ומ"ה מקשינן אליב' דר' נחמן ברישא אמאי חייב ואצטרכינן לאוקמי בשיש עסק שבועה ביניהם וא"ת תינח לר' נחמן אבל לר' יודא דמוקי סיפא דישבע ע"י גלגול ואמאי פטור וי"ל דאע"ג דלר' יודא סיפא בגלגול במציעתא מודה דבדלא שייכא בי' גלגול עסקינן ולא תקשי לך היכי פסק תנא למלתי' במילי מילי איכא למימר דתנא כולהו דיני בעי למתני חייב ופטור וישבע ויחלוקו:

ומ"מ קשה היכי תנא לי' סתמא ולא מפרש ומאי פסקא איכא למימר תהא במאמינו שמתה כדרכה ומסתמא משמע דרישא ומיצעתא במאמינו דהא לא מכחשי אהדדי אבל סיפא לא מהימן לי' הילכך צריך לאשתבועי דכדרכה מתה ומגו דמשתבעי דכדרכה מתה משתבעי נמי דשכורה מתה. וה"מ לר' יודא אבל לר' נחמן לא צריכין להכי דכיון דאוקי רישא בעסק שבועה סיפא נמי דכוותי' וסיפא דיחלוקו נמי איכא לאוקמי במאמינו דליכא גלגול דהא לא מכחשי אהדדי דאינו יודע קאמרי ומיהו אפי' בשאין מאמינו נמי חולקין וכ"ת אדרבה הוה לן למימר דכיון דמחויב שבועה ע"י גלגול ואינו יכול לשבע דהא אינו יודע קאמר דלישלם שכבר הוכחנו למעלה דאפי' בגלגול אמרינן משאי"למ ליתא דכי אמרינן הכי ה"מ בגלגול הבא בטענת ברי אבל בגלגול של שמא נהי דאית לן לאשתבועי עלי' אי אמר א"י לא הוי מחויב שבועה שאינו יכול לשבע דלשלם אלא משתבע שאינו יודע ופטור וכן הסכימו המפרשים ז"ל:

ואמרינן עוד שהוא יכול להפטר מהם לגמרי אם רצה לשלם עיקר התביעה דכי אמרינן בירושלמי דשבועות או הב לי כל מה דתבע לך או אשתבע לי' על כל מה דמגלגל עליך ה"מ בטוענו בריא אבל בשמא משלם התביעה ופטור מן הגלגולין:

ולרמי בר חמא דאמר ד' שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת רישא משכחת לה וכו' האי לישנא לאו מעיקר גמרא הוא אלא פירושא דמר ר' יהודאי גאון ז"ל:

ואיכא למידק עלי' מהאי דס"ל לרמי ב"ח דלא אמרינן עירוב פרשיות כתיב כאן אלא כי זה דהיינו מודה במקצת אשומרים הוא דכתיב מנ"ל לגאון דפליג רמב"ח על רבא בשבועת מ"מ דלמא כי היכא דס"ל לרבא דחמישים ידענא וחמישים לא ידענא מחייב שבועה דמודה מקצת ה"נ לרמי ב"ח ואנן השתא לא איירינן בדינא דשומרין כלל אלא בשבועה דמודה מקצ' ומתרצא מתניתין לרמי ב"ח כי היכי דמתרצא לרישא ואע"ג דמשמע דגאון ז"ל מלישנא דרמי ב"ח קדייק דמדקאמרי' וכפירה במקצת ש"מ דכי היכי דבעינן הודאה גמורה הכי נמי בעינן כפירה גמורה דלא סגי באינו יודע לא מיחוור כיון דלא אשכחן דלפלוג רמי ב"ח בשום דוכתא בשבועה דמודה מקצת אלא בשומרין אית לן למימר דכי קאמר וכפירה במקצת לאו דוקא כפירה גמורה דה"ה לאינו יודע ולא אתא לאשמועינן אלא דבעינן מודה מקצת בשומרין ולא אמרינן עירוב פרשיות כתוב כאן אבל לעולם לענין מודה במקצת אי אמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא מחייב הילכך מתוקמא שפיר מתניתין לרמי כי היכי דמתוקמא לרבא וא"ת א"כ דלרמי דבהודאת מקצת סגי ולא בעינן כפירה גמורה היכי אמרינן בריש מכילתן לרמי דאמר לי' שלש פרות מסרתי לך ומתו כולן בפשיעה ואמר לי' אידך חדא לא הי' דברים מעולם ואידך מתה לה באונס ואידך מתה לה בפשיעה בשתי פרות סגי חדא דמתה לה בפשיעה ואידך נאנסה י"ל דלא דמי דנהי דאינו יודע מהני בכפירה נאנסה לא מהני שאעפ"י שהוא פוטר עצמו באחת מהן דטענת נאנסה לאו כפירה היא שהרי מודה הוא בכל מה שחבירו תובעו אלא שהוא פוטר עצמו מצד אחר ומ"מ מלישנא הגאון שמעינן דס"ל דאמרינן בגלגול משאיל"מ דהא לפום סברי' דגאון ז"ל לא מחייב אהך פרה דאמר אינו יודע אלא מדין גלגול דהא בלאו הך פרה איכא כפירה והודאה במקצת ועלה דהך פרה לא אפשר לחיוב דלפום סברו' הגאון ז"ל אינו יודע לא הוי כפירה וכי מחייב עלה מדין גלגול דהך דכפר עלה קא מחייב ואפ"ה אמרינן משאיל"מ ש"מ דאפי' בשבועות גלגול אמרינן הכי וכדאסקינן לעיל

דף צח:

זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר אמאי מה שטענו לא הודה לו פי' לר' יהודא קפריך דאילו לרב נחמן דמוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם סיפא נמי משום עסק שבועה הוא נשבע' כגון שטענו שתי פרות והודה באחת מהן וכפר באחת אבל לר' יודא הוא דמקשינן אמאי ישבע דלא מבעי ברישא דליכא אלא חדא פרה דשאלה וחדא דשכירות והוא מודה לו בשכורה פטור שמה שטענו לא הודה לו שמה שהודה לו דהיינו הך דשכירות לא טענו עליו כלל ומה שטענו לא הודה לו כלום וא"ת מנ"ל דלא תבע לי' אידך אלא חדא דילמ' תרתי תבע והו"ל מודה במקצ' שמה שהודה לו טענו י"ל דאפ"ה לא מחייב מדין מודה במקצת דהילך הוא:

וא"ת ולוקמה כגון שמתה בפשיעה ומחייב לשלומי ולא הוי הילך וי"ל דכיון דמתני' קתני בשאולה מתה ולא קתני בשכורה ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימי ולפ"ז אם תבעו שניהן וזה מודה לו בשכורה שמתה בפשיעה מחייב מדין מודה מקצת בלא טענת גלגול אבל הראב"ד ז"ל כתב אפי' תבעו שתיהן ואודי בחדא וכפר באידך פטור דכיון דאפיך מיפך ואמר דהך דמתה שכורה ואידך שאולה שאלה ושכירות תרתי מילי נינהו ולא מצטרפין וראי' לדבר מדאוקי לעיל סיפא דמתני' בתלת דאי דשאלה ושכירות מצטרפין לוקמא בתרתי חדא דשאלה וחדא דשכירות וקא מודי לי' בהך דשכירות דמחייב לשלומי כגון שנגנבה או שאבדה דלא הוי הילך ואידך מתה כדרכה ולא ידענא אי בשאלה אי בשכירות והוה לי' מחויב שבועה שאינו יכול לשבע אלא ש"מ דבכה"ג לא הוי מודה מקצת משום דשאלה ושכירות תרתי מילי נינהו ולא מצטרפי' וכתב הוא ז"ל דה"ה למלוה ופקדון דלא מצטרפי שאם טענו לו שתיהן והודה לו באחד מהן פטור דאע"ג דקיי"ל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב שאני התם שאעפ"י שהמינין חלוקים מ"מ שניהם תביעה אחת אבל הכא שהן תביעות חלוקת מלוה ופקדון אי נמי שאלה ושכירות אין מצטרפין והרא"ה ז"ל הקשה דא"כ דשאלה ושכירות הן חלוקים יותר מחיטין ושעורין האומר לחבירו פרה שאולה יש לי בידך והלה אומר אינה אלא שכורה פטור אפי' ממה שהודה כדקיי"ל טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורין דכ"ש הוא דהשתא חיטין ושעורין דמצטרפי בתביעה אחת כשתבעו אחד והודה באחר פטור כ"ש שאלה ושכירות שאין מצטרפין אפי' בתביעה אחת דכי תבע לי' חד ואודי לי' באידך שהוא פטור וכ"ת ה"נ א"כ היכי אמרינן בגמ' אמר עולא ע"י גלגול דא"ל אשתבע לי' מיהת דכדרכה מתה ואמאי והרי הוא פטור עלי' כיון שטענה שאולה והודה לו בשכורה דה"ל ל טענו חיטין והודה לו בשעורין:

לפיכך כתב הרמב"ן ז"ל דשאלה ושכירות חד מילתא היא ובין שתבע שתיהן והודה לן באחת מהן בין שתבע אחד מהן והודה לו באחד חייב דחדא מילתא היא ממש ולא פליגי במידי תובע ונתבע אלא שהתובע אומר שקבל עליו שמירה מעולה בפרה זה להתחייב עלי' באונסין ונתבע אומר שלא קבל עליו שמירה אלא מגניבה ואבידה אבל מלוה ופקדון תביעות חלוקות הן ולענין שאם תבעו אחד מהן והודה לו בחבירו פטור דומי' דחיטין ושעורין ומיהו בשתבעו שתיהן והודה לו באחת מהן חייב כחיטין ושעורין דכי אמרי' טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב לאו דווקא חיטין ושעורין דה"ה לכל שתי תביעות חלוקות:

וראי' לדבר דמלוה ופקדון חלוקים הם וכי תבע בחד מינייהו וחבירו מודה לו באידך פטור מדתנן בפרק המניח את הכד הי' הנזיקין שתים והמזיקין שתים אחד גדול ואחד קטן ניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא גדול הזיק את הקטן והקטן את הגדול המע"ה ואמרי' עלה הא לא מייתא ראי' שקיל כדאמר מזיק לימא תיהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור והא הכא שהניזק תובע ואמר מנה יש לי בשורך הגדול שהזיק שור גדול שלי והלה אומר אין לך בו אלא חמשין שלא הזיק אלא הקטן ואפ"ה אעפ"י שזה תובע מנה וזה מודה לו בחמשים כיון שאינו מודה בתביעה אחת אלא תובע מחמת נזקו של גדול וזה אומר בנזקו של קטן לא חשבי' לי' מודה מקצת מלוה ופקדון נמי אעפ"י שזה תובע מנה וזה מודה בחמשין כיון שהתביעות חלוקת הן הו"ל כטענו חיטין והודה לו בשעורין:

ראי' לדבר עוד מדתני' בספרא שבועה שאינה יודע לך עידות שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה חייב על כל אחת ואחת יכול מפני שהן מיני תביעות מנין אפי' אומר לו בא והעידנו שיש לי ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין שבועה שאינו יודע לך עידות וכו' אלמא שיותר הן חלוקות מיני תביעות של מלוה ופקדון מתביעת חיטין ושעורין ומיהו תבעו שתיהן והודה לו באחת מהן חייב ומ"מ שאלה ושכירות חדא מילתא היא וכדכתיבנא לעיל שאל"כ היכי אמרינן אשתבע לי' דכדרכה מתה והרי הוא פטור עליו. כטענו חיטין והודה לו בשעורין אלא ע"כ כדאמרן זה דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב דשאלה ושכירות הרי הן כמלוה ופקדון וכל שתבעו אחד מהן והודה לו באידך פטור כטענו חיטין והודה לו בשעורין:

וכ"ת א"כ היכי אמרינן גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה והא לא מחייב עלי' כלל כטוענו חיטין והודה לו בשעורין תירץ הוא ז"ל דהכא בטוענו על פרה מסויימת עסקינן שהמשאיל אומר שהפרה שמתה שאולה היתה בידך ואתה חייב באונסין והלא אומר לא כי אלא פרה זו שכורה היתה בידי דבכה"ג כיון שהן טוענין על פרה מסויימת האי נמי הודה במה שתבעו ובכה"ג ליכא מאן דפליג ואפילו במלוה ופקדון כגון שזה טוענו מנה זה הלויתיך והלה אומר אין מנה שלך הוא ולא הלוית לי אלא של פקדון הוא שהפקדת בידי דבכה"ג וודאי הודאה גמורה היא:

ואי קשי' לך האי דהוי הנזקין שנים שטוענו על שור מסויים שזה טוען בו במנה וזה מודה בו בחמשים וחשבינן לי' טענו חיטין והודה לו בשעורין לא דמי דהתם אינו תובע השור ממש שהרי לא נתחייב לו בדין עדיין ואינו תובע אלא ההיזק שהוא אומר שהזיק את הגדול והוא אומר את הקטן ולפיכך הו"ל כטוענו חיטין והודה לו בשעורין זהו דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל סובר שאפי' טוענו מלוה והודה לו בפקדון חייב שכך כתב מנה לי אצלך הלואה להד"מ ולא לויתי ממך אבל חמשין דינרין של פקדון יש לך בידי או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע ולזה דעתי נוטה אלו דברי הרב:

שם או דילמא שאלה בשכירות מישך שייכא והקשה הראב"ד ז"ל היכא אמרינן הכא דמישך שייכא והו"ל כולה מילתא בבעלים והא אמרי' לעיל גבי בעי' דרמי בר חמא דאפי' שכירות ושכירות תרתי מילי נינהו ואתי' שכירות דבעלים ומפקא שכירות שלא בבעלים:

תירוץ הוא ז"ל דהתם בשכירות אחר שכירות דבכה"ג תרתי מילי נינהו אבל הכא בשכרה ושאלה באחת דאמר לי' השאילה לי היום והשאיל לו עמה והשכיר לי למחר ולא תהי' במלאכתו ובמשיכה אחת קנאה לשתיהן ובכה"ג אמרי' דמישך שייכא:

שם מתניתין השואל את הפרה ושלחה ביד בנו או ביד שלוחא של שואל ומתה פטור בפרק הגוזל קמא איפלגי בה רבה ורב חסדא בשליח שעשאו בעידים אי הוי שליח או לא דרבה סבר לא הוי שליח ורב חסדא סבר הוי שליח להכי טרח ואוקמיה בסהדי כי היכי דלוקמ' ברשותי' ופרכינן עלי' דרב חסדא ממתניתן דקתני פטור אלמא לא הוי שליחו אוקמא התם בשכירו וליקטו:

ולענין פסק הלכה קיי"ל כוותי' דרב חסדא הילכך דוקא בשכירו ולקיטו פטור הא אלו הוי שליח ממש שעשאו בעידים חייב:

שלחה לי ביד עבדך ביד שלוחך ושלחה לו ומתה חייב:

וא"ת ובמה נתחייב דאפי' למ"ד שליח שעשאו בעידים הוי שליח ה"מ בעידים כדאמרינן דלהכי טרח ואוקמי' בסהדי כי היכי דלוקמי ברשותי' והכא ליכא סהדי אלא דאמר למשאיל לשדורי לי' בידיהו:

וכי תימא כיון דאמר למשאיל כשליח שעשאן בעידים דמי תינח לר' חסדא דאמר הוי שליח לרבה דאמר לא הוי שליח מא"ל וי"ל דהכא לאו מדין שליחות הוא אלא מדין ערב שכיון שא"ל להוציא פרתו מרשותו ושלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב ככל מוציא ממון מרשותו של חבירו נתחייב לו חבירו כדין ערב והכי מוכח בפ"ק דקדושין וא"ת אמר לי' משאיל הריני משלחה ביד עבדי ביד שלוחי אמאי חייב דהא שאלה בבעלים הוא דכיון שהוא ביד העבד קמה לי' ברשות שואל וכשהוא מחמר אחריה עד בית של שואל הו"ל עבד זה במלאכתו של שואל בשליחותו של משאיל וא"כ רבינא דבעי מרב אשי האומר לשלוחו צא והשאיל עם פרתי מהו מי אמרינן שלוחו של אדם כמותו או לא לפשוט לי' ממתניתן דהכא דלא אמרינן דאי אמרינן אמאי חייב שאלה בבעלים הוא וי"ל דהא פרישנא דשואל זה כשהוא מתחייב עלי' כשהי' העבד לאו מדין שואל גמור הוא אלא מדין ערב הילכך ליכא שאלה בבעלים דכי מטי לידי' הוי לי' שואל גמור ולאו עמו במלאכתו הוא.

בשעה שמחזירה:

כלומר שאם החזירה שואל מעצמו חייב ואם אמר לו משאיל שלח פטור מיהו אסיקנא בפרק האומנין דכי אמרין שהם החזירה מעצמו חייב דוקא כשהחזירה בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור משואל וחייב כשומר שכר דהואיל ונהנה מהנה הוי:

דף צט.

באומר לו הכישה במקל והוא תבא פי' אליבא דרב מחייב בהא נמי מדין ערב דהו"ל כאומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דמחייב מדין ערב והכי מוכח בפ"ק דקדושין ולענין פסק הלכה הרי"ף ז"ל לא הביאה משמע דס"ל דליתא דשמואל פליג עליו וה"נ מסתברא מדחזינן לרב אשי דדחיק נפשי' בהך ברייתא דאייתינא לסיוע לרב כי היכי דלא לסייעי לי' ואי ס"ל כוותי' למה לי לדחוקי נפשי' כי היכי דלידחיי' לרב אלא וודאי משמע לי' דשמואל פליג עלי' וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות שאלה דאמר לי' הכישה במקל פטור וכ"ת אמאי לחייב מדין ערב כאינך דמתניתין לא דמי דהני כיון דאזיל בהדי' פרה סמכא אדעתי' דעבד ושליח מנטרא לה ומחייב מדין ערב אבל אמר לו הכישה במקל לא סמכא אדעתי' ואע"ג דהתם בפ"ק דקדושין מוכח דהאומר לחבירו זרוק מנה לים חייב מדין ערב התם דוקא דאמר לי בהדי' ואתחייב אני לך אבל הכא דלא אמר לי' אלא הכישה במקל לחוד פטור עוד נראה לי דהכא אפי' אמר ואתחייב אני לך פטור דהתם בתנהו לכלב אי נמי זרוק לים ואתחייב אני לך היינו טעמא דמתחייב משום דבשעה שזרקו אזיל לאבוד ולאו כל כמיני' להחזירה אבל הכא שמשעה שהכישה יכול להחזירה אפי' אמר לו בהדי' ואתחייב אני לך פטור:

שם כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין:

איכא מ"ד דכי מהניא משיכה בשומרין דוקא בשואל ובשוכר שכיון שהן משתמשין בגופו של כלי הוי לי' כמכירה ליומא ודין הוא שתקנו להן משיכתן שכיון שהן זוכין בגופו של דבר אבל שומר שכר ושומר חנם שאין להם זכי' בגופו של כלי ליכא למימר שתקנה להן משיכה שהיאך יתחייב בעל הבית בשכרו של שומר מפני משיכתו של שומר שמשך את הכלי אלא וודאי בשואל ובשוכר בלבד הדברים אמורים שהן קונין כלי לגופו ושייכא בהו משיכה ומיהו בשוכר כי היכי דמהני לי' משיכה שאין משכיר יכול לחזור בו הכי נמי שאין שוכר יכול לחזור בו דכיון דשכירות מילתא דמהני לתרוייהו הוא השוו בה חכמים מדתן שהקנה לשוכר ולמשכיר אבל בשואל מסתברא דנהי דמשמשך אין משאיל יכול לחזור בו שואל יכול לחזור בו דעיקר שאלה לצרכו כו של שואל וכדאמרינן לעיל דכל הנאה שלו הילכך אם בא לחזור הרשות בידו אבל הרא"ה ז"ל כתב שאף בשואל השוו מידותיהן ואינו יכול לחזור בו דאע"ג דאם רצה לחזור לרשות בעלים מחזיר דליכא למימר שיהא מחויב לשמור בע"כ מיהו אם חזר בו ונאנס בשעה שמחזירו חייב ולא אמרינן דלהני כמחזירה לאחר ימי שאילתה כיון שחזר בו ומ"מ בשומר חנם ובשומר שכר הכל מודים שאין משיכתן מועלת להן כלום שבשביל משיכתו של שומר שכר אינו מתחייב הבעל הבית בשכרו:

ואני איני אומר כן אלא שומר שכר הרי הוא כפועל של בעל הבית ומשיכתו הכלי שהוא נעשה שומר עלי' הרי הוא כהתחלת מלאכה וכשם שהפועל זוכה בשכרו משעה שהוא מתחיל במלאכה ושוב אין בעל הבית יכול לחזור בו כמו שכתבתי למעלה בריש פרק האומנין כך הוא דינו של שומר שכר שהוא זוכה בשכרו משעת משיכתו של כלי שהוא התחלת מלאכה שלו:

שם שכירות מאי עבידתייהו פרש"י ז"ל מאי עבידייתהו להקנות עד שימשוך. נראה מדבריו ז"ל דכי היכי דלענין מכירה מטלטלין אין נקנה בכסף משום גזרה דנשרפו חיטיך בעליי' הכי נמי לענין שכירות ולא מיחוור שאפי' במכר עצמו כל היכי דליכא למיחש לנשרפו חיטך בעלי' מעות קונות בו כדאמרי' בפרק הזהב כגון שהייתה עלי' שלו מושכרת ללוקח ובשכירות ליכא למיחש לנשרפו חיטך בעלי' דכיון דגוף הכלי שלו טורח ומציל לפיכך נראה דשכירות וודאי נקנה הוא בכסף והכא שטר הוא דקשי' לי' וכדאמרינן נמי בפרק מרובה עליה דהך ברייתא מאי שכירות אי שכירות מטלטלי בני שטרי נינהו אלא שכירות קרקע כלומר דמטלטלי מתוך שאין אדם יכול לציירן בכתב לא תקנו להן שיהו נקנין בשטר ומ"מ שטר ראי' יש בהן אם ציירן בסימן שלהם אבל הרשב"א ז"ל כתב דכי היכי דאין מעות קונות במטלטלין דמכירה הכי נמי אין קונין בהן לשכירות דשכירות מכירה היא:

דף צט:

מה שאין כן במזיק דלא משלם חומש דאמר מר ואיש כי יאכל פרט למזיק לאו למימרא דמחומש בלבד הוא דמפטר מדאורייתא אבל קרן חייב מדאורייתא וודאי אף מקרן פטור דבכולהו נזקין כתיב רעהו למעוטי הקדש אלא דרבנן הוא דתקון דלחייב מזיק בקרן כדי שלא יזלזלו בהקדשות ובחומש לא תקון מידי והכי מוכח בפרק הנזיקין:

בשאר יומי מהדר לי' חומשא כתב הראב"ד ז"ל דווקא בששכרה ביומא דשוקא אבל שכרוה בשאר יומי לא משלמי אלא ארבעה כשעת הנזק:

דף ק.

מתניתן הי' לו שני עבדים וכו' הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר אינו יודע זכה בגדול פי' לרב הונא ורב יהודא דאמרי מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב אתיא כפשטא ולרב נחמן דאמר פטור מתוקמא ע"כ בשיש עסק שבועה ביניהם כאידך דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה:

שם וליחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המע"ה פי' ואם איתא ברשות דחד מינייהו ואפי' דלוקח לוקמ' בחזקתא ולהוי מוכר המע"ה דאע"ג דקיי"ל בפרק ח"ה הגודרת אין להן חזקה ה"מ היכי דידעינן וודאי דהוי לראובן דאע"ג דהשתא ברשות שמעון נינהו אין לו בהן חזקה אבל הכא דוודאי האם קנויה ללוקח וולד נמי איפשר דדידי' הוי כיון דברשותא נינהו דינא הוא דלוקימנהו בחזקתי':

שם ה"מ סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כך היא גרסת הספרים ולא גרסינן אלא ומסקנא דאמר סומכוס אפי' בריא ובריא איכא מאן דדאיק מדלא אמרינן אלא דאתרוצא קמא קא סמכינן דקיימא באגם וסימטא הא אי קיימי ברשותא דחד מינייהו אפי' סומכוס מודה דהוי אידך המע"ה. וא"ת והא לעיל גבי מתניתן דשואל מוקמי הך בבא דהלה אומר א"י כסומכס דאמר חולקין והא התם ממונא ברשות דשואל הוא י"ל דהתם כיון שהוא שמא ושמא אפי' מאן דתפיס ריעא חזקתי' אבל בברי' וברי' לא ריעא לא אמר סומכס אלא דקיימא באגם ובסימטא דוקא ואיכא נוסחי דגרסי' אלא ואמרי דהשתא דאוקמינ' לי' כסומכס לא צריכין לאוקמי' כלל באגם וסימטא אלא אפי' ברשותא דחד ואפי' בבריא חולקים ומייתי ראי' מדפרכינן בסמוך לרבה בר רב הונא מדקתני סיפא זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר ולרבה בר רב הונא דאמר אמר סומכס אפי' ברי' וברי' אמאי ישבע המוכר יחלוקו ואם איתא דמודה סומכס דכל היכא דאיתא ברשותי' דחד מנייהו דלא אמרינן יחלוקו מאי קושי' לוקמ' למתניתן בהכי דקיימי ברשותא דחד ומ"ה ישבע אלא ודאי לסומכס אפי' איתא ברשותא דחד מינייהו ואפי' בריא ובריא יחלוקו זהו דעת הרשב"א ז"ל ואי מהא לא ארי' דהאי דלא דחי ליה למתני' משום דמשמע להו דבכולהו גוונא קתני ישבע בין קיימי באגם ובין ברשות דחד מנייהו דומי' דסיפא דז"א א"י דמוקי כסומכס ומתוקמא בכלהו גוונא אפי' איכא ברשות דחד מינייהו דהא שמא ושמא הוא ומיהו כי אמר סומכס חולקין בין בברי ובין בשמא ה"מ היכא דאיכא דררא דממונא אבל היכא דליכא דררא דממונא לא כדאיתא בריש מכלתין:

דף ק:

אלא לעולם כר' אושעיא ודקא קשיא לך זוקקים וכו' א איצטרך הילכך מתניתין דקתני זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע ע"י גילגול היא וכן נמי מציעתא דלוקח אומר גדול לקחת והלה אומר אינו יודע זכה בגדול לר' נחמן דאמר מנה לי, בידך והלה אומר אינו יודע חייב בעסק שבועה דע"י גלגול מתוקמא כגון שטענו עבד גדול בכסותו ואודי לי' מוכר חד עבד וחד כסות ידעני אבל אינו יודע אי קטן אי גדול הוי דהו"ל אכסות מחוייב שבועה דמודה במקצת ואינו יכול לישבע ואעבד נמי מחוייב שבועה בגלגול ואינו יכול לישבע ומשאי"למ דאי לא מוקמת לה בכי האי גוונא אמאי זכה, בגדול ומיהא שמעינן דאמרי' במחוייב שבועה ע"י גלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכדכתיבנא לעיל:

אבל לאחר שלש הכל של בעל הקרקע פי' כל הפירות של בעל הקרקע ומיהו יהיב לי' לבעל הזיתים דמי זיתים כמו שהי' שווים מתחילה כששטפן נהר אבל מה שהשביחו דבעל קרקע הוי דשבחא דאילנות אפילו תוך שלש הרי הוא כפירות דלאחר שלש דמצי אומר לו אי אנא נטעי כולי שבחא דידי הוי:

ומהא שמעינן דמי שירד לחורבתו של חבירו ובנאה לא מצי אמר כיון דמשום בנינא דידי חזיא למידר אדור בתוכה ואשתמש בה אלא אינו יכול לדור בה כלל דאמר לי' מארי דארעא אי אנא בנינא מי לא הוי דיירנא הילכך נותן לו הוצאתו ומסתלק ואם כבר דר בה אי מעיקרא לא הוי קיימא לאגרא כלל אין צריך להעלות לו שכר דא"ל מאי אפסדתיך ואי הוי קיימא לאגרא מעיקרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר כדמי' של עכשיו:

וראיה לדבר מהא דאמרינן בפרק כיצד הרגל ההוא גברא דבנה אפדנא אקיקלתא דיתמי גבייה רב נחמן לאפדניה מיניה ואקשינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר כלומר ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא ודחינן לה מעיקרא קרמונאי הוי דיירי התם ומסקינן להו ליתמא דבר מועט ואמר לי' רב נחמן זיל פייסינהו והדר קאמר' אגבייה לאפדניה מיניה משמע דבמה דמתגר השתא יהיב לי' כיון דמעיקרא הוה קאי לאגרא ואפילו בדבר מועט:

ואם השכירו בונה לאחרים שלא כדין אי חצר דלא קיימא לאגרא היא השוכר פטור ואי קיימא לאגרא מעלה שכר לבעל הקרקע וראייה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד הרגל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים ואקשי' תרתי לא קשיא הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא לאגרא אלמא היכא דקיימא לאגרא מעלה שכר לבעלים:

והיכא דיהבי' למשכיר מפיק מיניה דהא בעלים עליה דשוכר אזלי ובדלא קיימא לאגרא נמי דאין צריך להעלות לו שכר לבעלים אי יהבינן למשכיר מפיק מיניה דהא ארעאי לאו דידי' הוא ואיהו אפילו למארי ארעא לא מחייב הילכך כה"ג דעיקרא דמילתא מחילה בטעות היא לא הוי מחילה מיסוד הרשב"א ז"ל:

דף קא.

תנן התם ר' יודא אומר המקבל וכו' מתני' הוא במס' דמאי בפרק המקבל והכי איתא המקבל שדה מישראל מן העובדי כוכבים ומן הכותי' חולק לפניהם החוכר שדה מן העובדי כוכבים מעשר ונותן לו ר' יודא אומר אף המקבל שדה מן אבותיו העובדי כוכבים מעשר ונותן לו ואמרי' הכי בגמ' סברוה מאי שדה אבותיו שדה ארץ ישראל וכו' וקסבר אין קנין לעובדי כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשר ומקבל כחוכר דמי פי' ותרווייהו צריכי דאי יש קנין אפילו תימא מקבל כחוכר דמי פטור דהכי אמרינן בפרק השולח האריסין והחכורין ואריסי בתי אבות פטורין מן המעשר ואוקימנ' לה כמ"ד יש קנין וכן נמי אצטריך למימר מקבל כחוכר דמי דאי לאו כחוכר דמי אפילו כי אמרת אין קנין למה הוא צריך לעשר חלקו של עובדי כוכבים אלא ע"כ כי קאמר מעשר ונותן לו משום דכחוכר דמי ונמצא פורע חובו הילכך חייב לעשר כדאמר בפרק השולח הרי שאנסו בית המלך את גרנו אם בחובו חייב לעשר מאי ארייא מציק אפילו אין מציק נמי אלא יש קנין לעובדי כוכבים ומקבל לאו כחוכר דמי כלומר כי קתני מעשר משום קנסא הוא ולאו מדינא ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש כדמפרש ואזיל וא"ת וכיון דס"ל יש קנין למה לי' למימר מקבל לאו כחוכר דמי' אפי' תימא כחוכר דמי שדה אבותיו דוקא משום קנסא אבל בשדה אחריני פטור דלמאן דאמר יש קנין אפי' חוכר פטור מן המעשר לאו קושי' הוא דאפילו כי אמרת יש קנין הכא במציק עסקינן דאין לו קנין דארעא אינה נגזלת ואי מקבל כחוכר דמי מאי איריא שדה אבותיו אפילו שדה אחריני נמי מעשר ונותן לו להכי אצטריך למימר מקבל לאו כחוכר דמי וא"ת וכיון דע"כ צריכין למימר דמקבל לאו כחוכר דמי למה ליה יש קנין דאפילו כי נימא אין קנין אתי שפיר דוקא בשדה אבותיו ומשום קנסא וכדאוקי' הא בשדה אחרינא פטור דמקבל לאו כחוכר דמי וכ"ת להכי אצטריך למימר יש קנין דאי אין קנין ל"ל לתנא דנקט מציק דהא כל לוקח עובדי כוכבים כיון שאין לו קנין בה הרי הוא כמציק:

לאו מילתא היא דבמציק דוקא הוא דשייך קנסא כדי שתהא ברי בידו דכיון שגזלה מסתמא יתננה לו בפחות מכדי דמיה אבל בלוקח לא שייך האי קנסא כיון שאין הדבר מצוי שימכור אדם נכסיו ומ"ה נקיט מציק י"ל דכי קאמרינן יש קנין לאו בדוקא דקאמרי' הכי אלא לדחויי' לאוקמתא קמייתא דאוקי' דאין קנין וה"ק לעולם יש קנין כלומר דמצי למימר הכי אבל ה"ה דאתי שפיר האי אוקימתא אי אין קנין כן פרש"י ז"ל לעולם יש קנין וא"נ אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי ולאו למימר דלמ"ד יש קנין מצי למימר דמקבל כחוכר דמי דהא אפי' אמרת יש קנין מציק אין לו קנין אלא דכיון דמקבל לאו כחוכר דמי מתניתן מתוקמא שפיר בין למ"ד יש קנין בין למ"ד אין קנין וא"ת אכתי למה לי' לפרושי טעמא משום קנסא לימא יש קנין ומקבל כחוכר דמי ומש"ה נקיט מציק דאלו מקבל מלוקח פטור כיון דיש קנין ומקבל ממציק חייב מדינא כיון דמקבל כחוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אברהם ויצחק י"ל כיון דלדחוי לאוקימתא קמייתא אתיא מהפכי' לי לגמרי בתרוייהו ביש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי ועוד דטפי משמע שדה אבותיו ממש משדה אברהם יצחק ויעקב:

אמר רב שמין לו וידו על התחתונה פי' רש"י ז"ל שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח:

והכי איתא בתוספתא דכתובות בשדה העשויה ליטע דשמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה פי' רש"י ז"ל דנותן לו כשתילי העיר ומשמע אפילו יתר על ההוצאה וקשי' וכי מי עשתן אריס לי' שיטול בשבח כשתילי העיר למחצה לשליש ולרביע והרי"ף ז"ל הוסיף עוד תימה שפ' דנותן לו דמי הוצאתו עד גמירא כלומר אעפ"י שהיא יתירה על השבח וזה יותר קשה דהיאך יתן לו יותר ממה שהקנהו:

והרא"ה ז"ל פירש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות כלומר כמו שמזלזלים פועלים פחותין בשכירותן וידו על העליונה במעולה שבשכירות כלומר כאדם שאמר לפועל בקי בנה לי קרקע זה או נטע לי שדה זו ולא אצטריך אני לטרוח בדבר כלל דבכה"ג ודאי יהיב לי' שכירות מעולה והיינו דאמרינן רואים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה כלומר שלא' יצטרך הוא לעמוד ע"ג וקרוב לזה כתב רבינו האי גאון ז"ל בס' המקח בשער ה' דידו על התחתונה בפחות שישימו אותו שמאין הבקיאין:

ואמר הלה עצים ואבנים. אני נוטל שומעין לו ואסיקנא דבבית שומעין לו:

וכתב הריא"ף ז"ל דשדרו ממתיבתא דכי היכי דכי קאמר בעל בנין עצי' ואבני' אני נוטל שומעים ה"נ אם אמר ליה בעל הקרקע טול עציך ואבנים שומעין לו:

והביא הרמב"ן ז"ל ראי' לדבר מהאי עובדא דההוא דאתי לקמי' דרב ואמר לי' זיל שלם לי' וכו' והכי פי' דבתחילה א"ל זיל שלם לי' סתמא משום דלא הוי ידע רב שדה זו אי עשויה ליטע או אין עשוייה ליטע וא"ל לא בעינא ורב קיבל מיניה דסביר דהכי קאמר ליה לא בעינא כלומר דשדה שאין עשויה ליטע הוי ומ"ה א"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה וא"ל לא בעינא ושתיק לי' רב משמע דדינא קאמר והכי קאמר יטול נטיעותיו וילך לו ש"מ דמצי אמר הכי וה"נ משמע מדקאמרינן לסוף חזיי' דהוה גדר לה והוי מנטר לה א"ל גלית דעתיך דמינח ניחא לך ואם איתא דע"כ היה צרי' לפרוע השעורי' דידו על התחתונה אמאי גלי אדעתי דמינח ניחא וכיון שהוא צריך לפרוע ע"כ היאך יניחנה וילך לו אלא ע"כ ה"ק לי' גלית אדעתיך דכי אמרת לא בעינא כלומר ויטול נטיעותיו לדחוי' בעלמא הוא דאמרת לי' הכי דאי לא אמאי מנטרת לה וכיון דגלית אדעתיך דניחא לי' זיל שום ליה וכו' אלמא דמצי אמר לי' בעל הקרקע טול עציך ונטיעותיך ומיהו דוקא בשדה שאינה עשויה ליטע אבל בשדה העשוייה ליטע אין שומעין לו דסתמא הוה כמאן דגדר לה ומנטר לה וכי מסקינן נמי בגמרא דכי אמר עצים ואבני' אני נוטל דבבית שומעין לו איכא מ"ד דה"מ בחורבה שאינה עשויה לבנות אבל בחורבה העשויה לבנות אין שומעין לו דמיד זכה בעל הקרקע בבנין שמתחלה על דעת כן בנאה אבל בחורבה שאינה עשויה ליבנות דשמין לו וידו על התחתונה הוא שיכול לחזור בו שיכול לומר שמתחלה כשבנה על דעת ליטול כל הוצאתו נתכוון שכן כתב הרא"ה ז"ל אבל מדברי רשב"א ז' ל נראה דאפילו בחורבה העשויה ליבנות יכול לומר עצי ואבני אני נוטל כל זמן שלא קדם בעל הקרקע ואמר דמיהם אני נותן דבכה"ג כיון שעל דעת ליטול מבעל הבית בנה ה"ל כאומר לחבירו זכה לפלוני במנה זה אם ירצה דכיון שרצה הלה זכה זה (בשבילו והכי נמי כיון שנתרצה זכתה לו חצירו ושוב אין הלה יכול לחזור בו והביא ראייה מדאמרינן בפ"ק דב"ב גבי כותל חצר שנפל מחייבין אותו עד ד' אמות וכו' למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ואקשינן עלה בגמ' אימת אי לימא בזמנו אמאי בחזקת שלא נתן אלמא יכול הוא לומר פרעתי:

דף קא:

אמר רב יהודא צריך להודיעו קתני וה"ק כו' אלא א"כ הודיעו שלשים יום בימות החמה מעיקרא פרש"י ז"ל שצריך להודיעו בט"ו באלול ואם לא הודיעו בזמן הזה שוב אינו יכול להוציאו עד שיעברו ימות הגשמים וממילא שמעינן דבימות החמה גופייהו בעינן שלשי' להודעה כך כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שכירות אבל הראב"ד ז"ל כתב דבימות החמה יכול להוציאו מיד בסוף החודש אעפ"י שלא הודיעו דהא שכיחי בתים והכא משום ימות הגשמים הוא דבעינן שלשים יום דבפרק ההוא הכל שוכרין בית לצורך הגשמים ולפיכך צריך להודיע שלשים יום מעיקרא כדי שיקדים וישכור ולזה הסכים הרשב"א ז"ל:

וכי אמרי' דצריך להודיעו ה"מ בסתם כלומר שהשכיר לו בית לדינר בחודש ולא פירש לכמה חדשים אבל בשכרו לזמן ידוע כיון דזימנא קבוע לי' אין צריך להודיעו וכ"כ הרי"ף ז"ל בהלכותיו וכ"ד הר"ח ז"ל והיינו דאמרינן בגמ' המשכיר בית לחבירו סתם שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ונראה מדבריו שאעפ"י שהשכירו דזמן ידוע צריך להודיע ירושלמי תני ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משתי ימים לנשואין אין פחות משלשים יום:

עוד שם בית הבד כל שעת בית הבד ובית הגת כל שעת בית הגת בית היצירה אין פחות מי"ב חודש אמר ר' יוסי בד"א באלו שעושין בעפר לבן אבל באלו שעושין בעפר שחור כונס גרנו ומסתלק:

אמר ר' אסי אם נכנס יום אחד וכו' אע"ג דהא מתני' היא ר' אסי פירושא דמתניתין קמ"ל:

כך שוכר צריך להודיעו פי' ואם לא הודיעו חייב ליתן שכרו מן החג ועד הפסח ומיהו היכא דזול בתי פוחת לו משבח גזולה דידהו כי היכא דאמרינן גבי משכיר דהיכא דלא הודיעו ואייקור בתי אם בא לרבות בדמים מרבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שכירות ומיהו דוקא דאתני הכי קודם הזמן ואעפ"י שעבר זמן הודעתו הא אם עמדו בסתם מסתמא דעתם היה על השכר הראשון:

חזינן אי הוה אפשר לי לאודועי איבעי ליה לאודועי ואי לא אמר ליה לא עדיפת ליה מינאי ומיהו ה"מ היכא שלא שכרו לזמן ידוע אלא ששכרו סתם ולא הודיעו ובא להוציאו אבל שכרו לזמן ידוע לאו כל כמינה לאפוקי בגו זמניה ואפילו לצורך עצמו דשכירות ליומי' מכירה הוא:

והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם המשכיר בית לחבירו ובקש למכרו ר' אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב ר' זעירא ור' אילא תרוייהו אמרין מכל מקום מכור הוא אלא אמר ליה שבק' עד דאיתמלי' אטולסוס דידי' כלומר הזמן שלו אתא עובדא קומו ר' נסא ולא קיבל מני' ופליג פי' בתמי' והא מסתבר טעמייהו דר' זעירא ור' אילא והיכי פליג עליהון ומשני לא אימור ברתי' ממשכנתא גבי חד מרומאי ולא הו"ל למפרקה ובגין כך אורי' כר' אמי ע"כ ומשמע דקיי"ל כר' זעירא ור' אילא חדא דרבים נינהו ועוד דמתמהינן אר' נסא דס"ד דפליג עליהון:

דף קב.

איפשר בגובתא דקניא כתב רש"י ז"ל ז"ל ותולה אותה ולא א מיחוור דהא אמרינן בפרק הקומץ רבה תלאן במקל סכנה ואין כאן מצוה אלא ה"ק אפשר בגובתא דקני' וקבע ליה בסיפא א"ה אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר פי' אא"ב בחצר המשתמרת עסקינן וליתא לדר' יוסי מ"ה ברישא לא אמר כלום דשלא מדעתו וסיפא כיון דיצא לו שם מציאה בעיר הוי מדעתו ומ"ה דבריו קיימין אלא לדידך דמוקמת לה בשאינה משתמרת כי יצא לו שם מציאה שם בעיר מאי הוי:

שם ואם איתא להא דר"י בר חנינא קולט מאויר אמאי הרי אלו שלו פי' דאא"ב ליתא לדר"י בר חנינא דחצירו של אדם אינו קונה לו אלא מדעתו מ"ה קולט מאויר הרי אלו שלו דאין דעתו של בע"ה על הנקלט מאויר אא"א דאיתא להא דאמר ר"י בר חנינא אמאי הרי אלו שלו:

אי הכי אמאי אסור משום גזל פרש"י ז"ל אי ס"ד איתא לדר"י בר חנינא והכא בדאדיקה בגופה עסקינן אמאי יש בהן משו' גזל כלל אפי' מפני דרכי שלום והא פרח לה ואזלא ושריא לה בדוכת' אחרינא וכי היכי דאמרין אין בהן משום גזל ה"נ בביצה ופריך אאמן כלומ' דאפי' אאמן יש בה משום גזל ואי בעית אימא לעול' אבצים בלחוד משום דכיון דנפקא רובא דעתי' עלוי' אבל אאמן אין בהן משום גזל מפני דרכי שלום ואין זה מיחוור ואחרי' פי' דלעולם ס"ל דאאמן יש בהן גזל משום דרכי שלום והכא ה"ק א"ה אמאי אסורות משום גזל דקס"ד דכי קתני אסורו' משום גזל קאי בין אבצים בין אאמן ומ"ה מקשינן בשלמא אאמן איכא מפני דרכי שלום דסמכה דעתי' דהדרה לכולבה לערב אבל ביצה דנפקא לי' הכא רובא לא סמכה דעתי' עילויה כלל דחייש דלמא אזלה לה לדוכתא אחריתא ושדיא לה התם ומשני אאמן כלומר אבל אביצים לא ואי בעית אימא לעולם אף אביצים וכיון דנפקא לי רובא דעתי' עילוי' דהכא שדיא לה

דף קב:

מעשה לסתור פי' לסתור לאו דוקא שהרי מפורש במשנתינו דלא דמי מעשה דסיפא לרישא אלא משום דלאו אורחא דתנא לאחוז מעשה אלא דומיא דדינא דתני מעיקרא והכא תני מעיקרא או כולי' לשומר או כולי' למשכיר ובתר הכי תני מעשה דיחלוקו משום הכי פריך ואמר מעשה לסתור כן נראה מדברי רש"י ז"ל:

וכיוצא בו במסכת נדרים פרק השותפין ומעשה בבית חורין ואקשי' בגמרא מעשה לסתור ובכה"ג היא דוק ותשכח:

שם ושמואל אמר בבא באמצע החודש עסקינן אבל בא בתחילת אשה החודש כולו למשכיר כלומר דכיון דמספקא לן אי תפסי' לשון ראשון או אחרון בא בתחלת החדש לא מפקינן ממשכיר הילכך יהבי' לי' כולו וא"ת היכי פסיק ואמר כולו למשכיר דמשמע אפי' בשלא פרע השכירות אמאי דהא כי היכי דמשכיר מוחזק בקרקע שלו שוכר מוחזק נמי בשכירתו והיכי מפקי' מיני' י"ל דלא דמי חיובו של שוכר לחיובו של משכיר דשוכר חיובו ברור שהוא חייב ליתן לו י"ב זהובי' לשנה שאפי' את"ל דחרש העיבור דשוכר הוי מ"מ אם ירצה משכיר שידור בתוכו י"ב חודש אי אפשר לו שיפטור מחיובו דהיינו י"ב זהובי' הלכך עיקר חיובו דשמא אין חודש העבור בכלל הילכך כיון דבא בתחילת החדש מחייבי' את השוכר לפרוע שחיובו ברור ולא מפקי' ארעא מחזקת משכיר מספק וא"ת והני אמוראי רב ורב נחמן היכי פליגי אמתניתין דבמתני' תנן יחלוקו ואינהו אמרי כולה למשכיר לרב משום טעמא דתפוס לשון אחרון ולר"נ משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת בשלמא לשמואל אמר לך אנא דאמרי כתנא דמתני' דלתנא דמתניתין גופא מספקא לי' אי תפסי' לשון ראשון או לשון אחרון ובבא באמצע החודש עסקי' אבל לרב ולר' נחמן קשיא וי"ל רב אמר לך אנא דאמרי כבן ננס דס"ל בפרק בית כור תפיס לשון אחרון ורב נחמן אמר לך אנא דאמרי סתמא דמתניתין דמספקא אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון מיהו מתניתי' מני סומכוס הוא דאמר ממון המוטל בספק חולקי' ואנא דאמרי כרבנן דאמרי אוקי ממונא בחזקת מאריה ולענין פסק הלכה לא קיי"ל כרב דאמר תפיס לשון אחרון אלא כשמואל ור"נ דאמרי דספיקא הוי מיהו בקרקעות קיי"ל כר' נחמן בבא בתחלת החדש כולו למשכיר בא בסוף החדש כולו לשוכר באמצע החדש חולקי' אבל בקרקעות אפי' בסוף החדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעלי' עומדת וה"מ במלתא דלא עבידא לאיגלוי' אבל במילתא דעבידא לאיגלוי' לא דאטרוחא בי דינא תרי זימנא לא מטרחי וכדאיתא לקמן בפרק המקבל:

דף קג.

האי מאן דאגר ביתא לחברי' לעשר שנין וכתב לי' שטרא ואמר לי' נקיטת דחמש שנין מהימן כך הגירסא בספרי' וה"פ דהמשכיר כתב שטר לשוכר דאגר לי' ביתא לעשר שנין וליכא זמן בשטרא ולבסוף אמר משכיר לשוכר נקיטת ביתא הא חמש שנין מהימן דאמר לי' האי דכתב לך שטרא כי היכי דלא תחזיק עלי' שכל שטר יש לו קול כך פירש"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שכירות:

ומיהו ה"מ דאיכא סהדי דבשכירות ירד בה הא בלא"ה. שוכר מהימן מגו דאי בעי כביש לי' לשטרא ואמר לקוחה היא בידי ומדברי הראב"ד ז"ל בפירושיו נראה שהוא גורם וא"ל נקיטת אגרא חמש שנין מהימן ופירש שהשוכר כתב שטר למשכיר על שכרו ואח"כ א"ל פרעתי דחמש שנין וקאמרינן דמהימן דא"ל האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא אחזיק עלך הוא ואין גרסא זו כתבוה בספרים והא דאסיקנא לעיל דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמני' כתב הרב הנזכר בפירושיו דדוקא היכא דטעין איהו אבל ליתמי דידי' לא טענינין להו ויש לו קצת סמך בריש בבא בתרא כדכתיב בפירושיו:

אמר רב נחמן שואל אדם בטובו לעולם פירש"י ז"ל שאם א"ל השאילני כלי זה בטוב הרי הוא שואל לעולם דלשון בטובו משמע כל זמן שיהא טוב וראוי למלאכה הילכך כל היכא דקנו אפי' החזירו לו חוזר ונוטלו לכשיצטרך אבל הריא"ף ז"ל פי' בשם גאון שאם א"ל בלשון ?? השאילני כלי זה בטובתך כלומר כפי טובתך ורוח נדיבה שלך ?? בו עד שיכלה הברזל כיון דקנו מיני' ומהדר לי' קתי' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שאלה ופקדון ונסתפק הראב"ד ז"ל אם יכול המשאיל להשתמש בה בעוד שאין השואל משתמש בה דאיכא למימר דיכול משאיל לומר לו לא השאלתי לך אלא למלאכתך ועכשיו כיון שאינה צריכה לך תנה לי ואשתמש בה או אפשר שיכול שואל לומר כיון שהשאלתה לי לכל תשמישי אני יכול לעכב על ידיך שאם תשתמש בו יפחת או אפשר שישבר בידך ונ"מ עוד לענין תשלומין אינסי' דוודאי אעפ"י שהוא שואל לו לעולם אם נאנס או נגנב חייב שאינו מקבל מתנה אלא שואל וא"כ כשת"ל שאין המשאיל יכול להשתמש בה כלל אפי' בשעה שאין השואל צריך לו אם נאנס אינו חייב לשלם אלא דמי שברים בלבד שהרי אין למשאיל בו זכות בעודו שלם ואם המשאיל יכול להשתמש בו ונגנב או נאנס משלם לו לפי זכותו מדאמרינן מהדר לי' קתי' משמע שאעפ"י שנשבר מתקנו עד שיכלה ברזל שלו וכך הם דברי הריא"ף ז"ל והיינו דאמרינן מהדר לי' קתי' ולא אמרינן מהדר לי' תברי':

שם פרדסי רפיק ואזיל כל פרדיסא דאית לי' כך היא הגירסא ש במקצת ספרי' וא"ת האמרינן בפר' המוכר את הבית גבי נכסי' דבי בר חייא דסתם נכסי תרתי משמע ה"נ לימא דפרידסא תרתי משמע וי"ל דהתם היינו טעמא משום דהממע"ה ה"נ כיון דהא תפיס מרא רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית לי' דפרדיסי משמע תרתי ומשמע טובא וה"ל אידך המע"ה ויש גורסי' פרדסי רפיק בי' תרי פרדיסי פרדיסי רפיק בי' כל פרדיסי דאית לי':

היכי דמי אי דאמר לי' בית זה נפל כו' ומיהו נותן לו שכירות אותו זמן שדר בו וכדאמרי' בפ' השוכר את האומני' דהשוכר את החמור ומתה בחצי הדרך אע"ג דלא קא משתרשי לי' נותן לו שכרו של חצי הדרך משום דא"ל אי הות בעית למיתב:

ולא דמי להשוכ' את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך דאמרי' התם דבספינה זו ויין סתם מצי א"ל הכי ספינתא דאנא מייתינא חמרא דהתם ה"ט משום דלא מצי א"ל אלו בעית למיתב עד הכא אגרא בעית למיתב שהרי טבעה היא וכל מה שבתוכה:

ומיהו אע"ג דשוכר בית לשוכר חמור מדמינן לה ה"מ לעניין שחייב ליתן שכרו של חצי הזמן אבל לאו לגמרי דמי דאלו הכא בבית אמרי נפל אזדא ולעיל בחמור אמרי' אם יש בדמיו ליקח יקח וכתיבנא טעמא דמילתא בפרק האומנין בס"ד:

סליק פרקא בס"ד

תוכן העניינים

חידושי הרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה