חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ז - השוכר את הפועלים
דף פג:
את הפועלים פועל בכניסתו משלו פרש"י ז"ל בכניסתו בערב מן השדה לעיר צריך הוא להמתין עד בלילה כדי שיכנס בזמן שלו דהיינו בלילה ואיכא למידק מדאמרי' לקמן בפרק המקבל ועד אימת אמר ר' פפא עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה ארישייהו ופרש"י ז"ל דהיינו באדר דקיימא כימה באמצע הרקיע בשעה עשירית כי אתו אריסי מדברא אלמא מבעוד יום הם באים:
לפיכך נראה דהתם ה"פ כי אתו אריסי מדברא דהיינו בחדש שבט וקיימא כימא ארישייהו בסוף י"ב שעות וה"נ משמע מדמוכח סימנא בהכי דאלו באדר ובשעה עשירית היכי מתחזות כימה ארישייהו דמתנא בי' סימנא והרי עדיין יום גדול אלא וודאי בשבט וכדאמרן:
ונחזי מהיכא אתו מנקוטאי מיהא שמעי' דכל עיר חדשה אם נודע רוב אנשי' מהיכן באו הכל כמנהג אותו מקום שבאו משם:
ירושלמי בני טברי' לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין בני טברי' שעלו לשכור מבית מעון ובני בית מעון שעלו לשכור מטברי' בני בית מעון שעלו לשכור מטברי' נשכרין כבני טברי' אבל אדם שעלו מטברי' לשכור פועלים מבית מעון יכול הוא מימר הן סלקת במחשבתכון דלא הוינא משכח מוגר פועלים מטבריא אלא בגין דשמעת עליכם שאתם משכימין ומעריבין בגין כן סלקית להכא:
דף פה:
כי מטא לאדכורי תחיית המתים איכא דקשי' לי' והלא כבר הזכיר זה בהתחלת הברכה י"ל עיקר הזכרות תחיית המתים אחר טל הוא שאין הקב"ה מחיה מתים אלא בו כדאמרי' בהגדה שעתיד הקב"ה להוריד טל ובו מחייה מתים שנאמר יחיה מתוך נבלתי יקומון כי טל אורות טליך וא"ת וכי ר' חיי' ובניו לא התפללו י"ח עד עכשיו ומאי שנא האידנא וי"ל יחיד על הציבור שאני שאין הקב"ה מואס בתפלתן של צבור שנאמר הן אל כביר לא ימאס:
דף פז.
ע"י בעלה שואלין פי' שואלין לבעלה בשלום אשתו אבל לשלוח לה שלום אפילו ע"י בעלה אסור וכדאמרי' בפרק עשרה יוחסין דאין שואלין בשלום אשה כלל:
משמנין בניהם פי' שנותן לו כשער בינוני וכן הדין במוכר אי דאמר לי' כדשיימי אינשי ואיכא תלתא דשיימי הכי ואיכא דשיימי הכי הולכין אחר שומא בינונית וכן הפוסק על שער שבשוק חייב להעמיד לו בשער בינוני והכי איתא בתוספתא הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות כגורן חייב להעמיד לו כשער בינוני איזהו שער בינוני הי' מהלכות משמנה מתשע ומעשר נותן לו מתשע והא דאמרינן התם דשור בשוורי אני מוכר לך מראהו כחוש ובית בבית אני מוכר לך מראהו עלייה משום דגריעא וכדמוכח בפרק המוכר את הירק ובפרק בתרא דמנחות שאני התם דאמר בשוורי אבל בשור סתם נותן לו בינוני הרא"ה ז"ל
דף פז:
אתיא קמה קמה כתב רש"י ז"ל והמקשה הי' אומר גזירה שוה כדי להקשות ואיכא למידק כיון דהך ג"ש במסקנא לא קיימי דהא אסיקנא דבכל גדולי קרקע אוכל היאך היה מקשה זה דן ג"ש מעצמו והלא אין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו וי"ל דלאו ג"ש ממש הוא אלא גלוי מילתא בעלמא דכיון שנאמרה קמה סתם ומצינו בתורה קמה דמחייבינן בחלה אין לך אלא קמה דכוותיה דיד פועל על התחתונה א"נ י"ל דכ"ע מודים דג"ש דקמה קמה מסיני גמירי לה אלא דגמירי לה סתם ומ"ה מקשינן אתיא קמה קמה עין עין נתינה נתינה אבל לא ידעינן הי קמה והי נתינה וכבר כתבתי זה בפ"ק דשבועות:
דף פח.
א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. איכא למידק היכי קאמר ר' ינאי דוקא בית אבל חצר אינה קובעת והא בהדי' תנן איזה היא חצר שקובעת למעשר חצר שהכלי' נשמרי' בתוכה י"ל אמר לך ר' ינאי האי מדרבנן דגזרו חצר אטו בית אבל הכא בדאוריי' פליגי והכי מוכח בירושלמי דכולהו מודה דחצר אינה אלא מדרבנן:
ונופו נוטה לחצר וא"ת והא בעינן דרך שער והא לאו דרך שער הוא איכא למימר ה"מ פירות הגדילים בשדה שכיון שצריכים הכנסה כל שאין נכנסין דרך שער לאו הכנסה הוא.
אבל הגדל בבית אין לך ראיית פני בית גדול מזה וא"ת כיון דהשתא קס"ד דמדאוריית' קאמרי היכי אוקימנא בתאנה דהא לאו דאורייתא הוא דדגן תירוש ויצהר כתיב אבל פירות האילן דרבנן נינהו ובהדי' מוכח בפ"ק דביצה גבי ליטרא קציעות שדרסה ע"פ העגול דתרומת תאנים מדרבנן וה"נ מוכח בנדרים בפרק הנודר מן הירק דכל פירות האילן דרבנן דתנן התם הנודר מן התבואה אסור בפול המצרי וחכמים אומרים אינו אסור אלא בחמשת המינין בלבד:
ואמרי' עלה בגמרא למימרא דדגן כל דמדגן משמע מתיב ר' יוסף ובפרוץ הדבר הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת לרוב ואי אמרת דגן כל דמדגן משמע מאי בפרוץ הדבר כלומר מדאורייתא הוא ואמרינן לאתויי פירות האילן וירק אלמא כל פירות האילן דרבנן הם וכיון שכן השתא דקס"ד היכי אוקימנא לה בתאנה:
איכא למימר דרב פפא לא נחית למימר בתאנה אי מעשר שלה מדאורייתא אי מדרבנן ונקט תאנה לדוגמא בעלמא ואם דייקת בה דתאנה דרבנן היא משכחת לה בגפן אבל ודאי פירות האילן דרבנן נינהו ואע"ג דתנן בריש מעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשר ובספרי נמי מפיק לה מדכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהריך מה אלו מיוחדים אוכל וגדולו מן הארץ וכו' כל הני מילי דרבנן נינהו אלא דאסמכינהו אקרא:
דף פח:
תבואת זרעיך ולא לוקח וא"ת כיון דאסיקנא דלוקח מדאוריי' פטור למה גזרי על הלוקח מעם הארץ הא מדאורייתא פטור ואי מדרבנן כיון דרוב עמי הארץ מעשרים הן לא הוה להו למיחש וי"ל דכי פטרינן לוקח מדאורייתא ה"מ כשמרחן המוכר ע"מ למכור דלא איחייב לי' מוכר במעשר לעולם דקרינן בי' ואכלתו ולא מוכר הילכך לוקח נמי פטור דכיון דלאו תבואת זרעו היא אי אפשר שנתחייב ברשותו אבל כשמרחן מוכר ע"מ לאכול כיון שנתחייבו אעפ"י שמכרן אח"כ לא נפטרו במכירה וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולפיכ' גזרו בלוקח מעם הארץ דזימנן דאיכא חיובא דאורייתא כשמרחן ע"מ לאכול:
ובהא נמי מיתרצא הא דאמרינן בפרק בכל מערבין גבי האי דלוקח יין מבין הכותים דאמרינן התם כי קאמר רבי מאיר אין ברירה בדאורייתא וקרי דאורייתא הך דלוקח יין אע"ג דהכא אמרינן דלוקח מדאורייתא פטור משכחת לה דלוקח מחייב מדאורייתא כגון שגמר מלאכתו על דעת לאכול ור"ת ז"ל כתב דכי פטרינן לוקח דוקא שנתמרח ברשות מוכר שמשהוקבע יצא מרשות לרשות אבל כל שנתמרח ברשות לוקח חייב והביא ראי' מדאמרינן בפ"ק דבכורות מנין ללוקח טבלים ומורחין מן עובדי כוכבים שפטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומה ומעשר וכיון דקרא קא דריש משמע דמדאוריית' קאמר וכי קאמר לוקח טבלים ממורחין לא שלקחן ממורחין אלא שהן עכשיו ממורחין קאמר דומיא דאידך דמייתי' עלי' הלוקח טבלים ממורחין מן עובדי כוכבים מעשרן והן שלו ואוקמינהו בדמרחינהו ישראל ברשות עובדי כוכבים ומעשרן למ"ד דאין קנין לעובדי כוכבים בארץ להפקיע מידי מעשר.
כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים הכי איתא בנוסחי עתיקי ומאן דגריס בתאנים וענבים לא דייק דמעשר תאנים דרבנן הוא ור' ינאי מדאורייתא קאמר וכדכתיבנא לעיל א"ו בזיתים גרסינן שמעשר שלהן מן התורה ופרש"י ז"ל בזיתים וענבים העומדים לאכילה שאף הן בכלל תבואה ומעשר שלהן מן התורה הזקיקו לומר כן שאלו בעומדין למשקים אף הוא ביקב תלי' רחמנא ומיהו לא מוחוור דזיתים וענבים העומדין לאכילה לאו בכלל תבואה הן שאין בכלל תבואה אלא אוכל דמדגן או חמשת מינין בלחוד למר כדאית לי' ולמר בדאית לי' אבל פירות האילן לכ"ע לאו בכלל תבואה נינהו וכדמוכחא ההוא דהנודר מן הירק וכמו שכתבנו למעלה:
אלא כך ראוי לומר דזיתים וענבים העומדין לאכילה בכלל תירוש ויצהר הן שלפי שמהן למשקין הן עומדים קראן הכתוב תירוש ויצהר אבל ודאי אפי' עומדין לאכילה מעשר שלהן דאוריית':
וראי' לדבר מדאמרי' בפרק העור והרוטב גבי תרומה דמשקין היוצא מהן כמותן ולוקין עליהם ומדאמרי' משקין היוצאין מהן כמותן ש"מ דעיקר תרומה אפירי חיילא ואשמועינן משקין היוצאין מהן כמותן ול"ל דההוא כשדעתו לעשות מהן יין אלא שהקדים תרומתן בענבים כדרך שמקדימין בתרומת דגן בשיבולין דההוא נמי עיקר תרומה לתירוש ויצהר הוא ולא מיקרי משקין היוצאין מהן:
אבל חיטין ושעורין דבגורן תלנהו רחמנא לא כתב רש"י ז"ל דלהאי פירוקא לא סבירא לן הא דאמרינן בעלמא גבי חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות מעיקרא אימר לא טבול כדר' אושעי' דאמר מערים אדם על תבואתו:
והקשה הרמב"ן ז"ל א"כ היכא אמרי' בפרק אין עומדין דהא דר' אושעי' הלכה פסוקה היא משום דליכא מאן דפליג על והא האי לישנא פליג עלי' ומשמע דהוא עיקר דבתרא הוא וליכא למימר דר' אושעי' דאמר מערים אדם על תבואתו מיירי בשלא מרחן דא"כ מאי מערים ומכניס ול"ל נמי דמרוח אינה קובע בבית אלא בשדה ולהכי מהני הא דר' אושעי' שאפי' מרחן בבית משהכניסן במוץ לא קבע ומ"ה אמר מערים ומכניס דהא ליתא דבירושלמי אמרינן בהדי' דמרוח קובע אפי' בראש גגו דהתם אמרי' גבי צמוקין תני משיעמיד ערימה בראש גגו והוינן בה ר' יונה בעי בשדה לא פי' בתמי' וא"ר חנינא רבותא אתא לאשמעינן למימר לך אפי' משיעמיד ערימה בראש גגו כלומר אפי' בראש גגו נמי קבעה א"ו הכא הכי איכא למימר שכל שעשה בה מרוח לאחר שהכניסה במוץ בין בבית ובין בשדה חייבת והיינו הא דאמרינן הכא דבחיטין ושעורין דבגורן תלי' רחמנא ומיהו הא דר' אושעי' מהני דאלו דש וזרה והכניסה בבית נקבעה אעפ"י שלא עשה לה מרוח. שראיית פני הבית קובעת כאלו נתמרח אבל כל שהכניסה במוץ ודש וזרה בבית אלא עשה בה מרוח פטורה לעולם ואעפ"י שנמלך לאחר מכאן ועשה לה מרוח פטורה שאינו נקרא מרוח אלא לאלתר לאחר שדש וזרה שהמרוח היינו שימרח פניו של כרי והכי איתא בירושלמי והוא נעשה לאלתר לאחר שזרה כל שהכניסו במוץ אפי' דש וזרע כל שלא נתמרח לאלתר פטור ואלו דש וזרע בשדה והכניסו לבית אפי' לא נתמרח חייב והיינו דר' אושעי':
דף פט.
אלא אמר רבינא כרוך ותני פרש"י ז"ל דאלו תנינין להו כל חד וחד לחודי' משמע דדוקא קאמר דמשהגיע לעונות המעשרות אינו אוכל אעפ"י שלא נתחייבו עדיין בחלה אבל כיון דמערכין להו משמע שהוא אוכל עד שתגמר מלאכתו למאוחר שבו ואיכא למידק דהא תניא לקמן פירות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופירש"י ז"ל משום דנגמרה מלאכתו למעשר ואמאי הרי לא הגיעו לחלה ואיכא למימר דה"ק דכיון שנגמר' מלאכתו למעשר הרי הוא טבל גמור ואסור להאכיל לבהמה וא"ת יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ורב נתן בעל הערוך ז"ל פי' דכי אמרינן לקמן אינו עובר משום בל תחסום הכי קאמר נהי דפרות הללו אוכלת מתבואה זו כיון דלא נגמרו מלאכתו לחלה אפ"ה כיון דלא דיש הוא אינו עובר משום בל תחסום דאע"ג דילפינן לעיל מהיקשא דשור אוכל מכל דבר בין בתלוש בין במחובר כאדם מכל מקום לא עובר בלאו דלא תחסום אלא בדש דכתב בהדי' אבל בשאר מילי דאתי' מדינא לא שאין עונשין מן הדין:
אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ג מהלכות שכירות שעל כל דבר שהוא אוכל אם חסמה עובר משום בל תחסום וה"נ מוכח בספרי והוא ז"ל פי' בפר' הנזכר דמרכסות היינו שהי' מהלכות כדרכן וירט עליהם הדרך והלכו על התבואה דבכה"ג לא קרינן בי' בדישו והכי מוכח בירושלמי דתרומה פ"ט דתני התם בדישו ולא בדרכו ר' אליעזר בר"י אומר אפילו בדרכו ודרכו היינו כדפרישנ' ובריית' דהכ' אתי' כת"ק דראב"י דירושלמי:
דף פט:
קצץ אחת אוכל שתים לא יאכל פירש"י ז"ל דאשכרו למסוק שכרו ללקט קאי וקאמר דאע"ג דמדינא אוכל ואינו צריך לעשר כיון שקצץ הוי לי' כמקח דקובעו בשתים ואין זה מיחוור דכיון שהוא אוכל מן התורה כי קצץ מאי הוי הרי קציצתו לא מעלה ולא מורידת והכי תנן בפרק ב' דמעשרות השוכר את הפועל לקצות בתאנים ואמר לו ע"מ שאוכל בתאנים אוכל ופטור ע"מ שאוכל אני ובני או שיאכל בני הוא אוכל ופטור:
ובנו אוכל וחייב על מנת שאוכל בשעת קציצה ולאחר קציצה בשעת קציצה אוכל ופטור לאחר קציצה אוכל וחייב שאינו אוכל מן התורה זה הכלל כל האוכל מן התורה פטור ושאינו אוכל מן התורה חייב אלמא שאין קציצתו מחייבתו בזה שאוכל מן התורה. אלא ע"כ כי קתני שתים שתים לא יאכל ארישא קאי ששכרו לעדר ולקשקש שכיון שאינו אוכל מן התורה הוה לי' מקח וה"ק לא יאכל עד שיעשר עליהם מפירות שיש לו בתוך ביתו אבל עשר עליהם וודאי אוכל ולענין בעיין דהבהוב כיון דלא איפשטו נקטינן לחומרא הילכך לא יהבהב:
דף צ.
מהו שיאמר אדם לעובדי כוכבים חסום פי פרתו ודוש בה פירש"י ז"ל דישה שלך והזקיקו לפרש כן דאי דישה שלי קאמר למה לי' למימר פי פרתו לימא פי פרתך דהא ישראל הדש בפרתו של עובדי כוכבים עובר משום בל תחסום וכדתניא בסמוך וכה"ג איכא למבעי במהו שיאמר לעובדי כוכבים א"ו מדנקט פי פרתו ש"מ דדוש בה דישה שלך קאמר וא"ת כה"ג מי א איכא משום אמירה לעובדי כוכבים הרי אפי' בשבת ליכא משום שבות אלא באמירה לעובדי כוכבים במלאכה דישראל אבל במלאכה דעובדי כוכבים לא דהכי תניא במכילתא להדיא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא תעשה חברך ולא יעשה העובדי כוכבים מלאתך כלומר דאסמכוה אמירה עובדי כוכבים אקרא אולא יעשה:
העובדי כוכבים מלאכתו כלומר באמירה דידך ר"ל ששת ימים תעשה מלאכ' (הא ביו' השביעי לא תעשה) אתה ולא תעשה חברך אבל יעשה עובדי כוכבים מלאכתו אלמא במלאכת העובדי כוכבים ליכא משום אמירה לעובדי כוכבים י"ל דהתם בשל ישראל אינו עושה כלום אבל זה שאומר לו חסום פי פרתו הרי אומר לו שיעשה מלאכת חסום בפרתו:
שם אבל חסימה דאיסור לאו לא:
וא"ת והא י"ט דליתא אלא איסור לאו ואפ"ה אסרינן בי' אמירה לעובדי כוכבים כדמוכח בהדי' ההוא דהביא דורון בפרק אין צדין ואפי' גב חולו של מועד תניא בפ' מי שהפך כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לעובדי כוכבים ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לעובדי כוכבים ועושה תירצו בתוספ' דאיכא למימר דשאני י"ט ושבת דכי אהדרי נינהו וגזרו י"ט משום שבת וכדאמרינן ינן בפ' במה אשה גבי סנדל המסומר אפי' צר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אמרינן אלא בירדן וספינה וכמעשה שהי' אבל שבת וי"ט כהדרי נינהו דתנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אף על גב דבמקום צערא הקלו בשבות דיו"ט מדשבת וכדאמרינן גבי חרש גבי גונא:
ולענין פסק הלכה כתב הראב"ד ז"ל דכיון דבעיין לא איפשטא נקטינן לקולא דספיקא הוא ואיכא מ"ד דכיון דחזינן לכולהו רבנן בתראי כרבה ואביי ורב אחי ורב אשי ומר יימר ומה זוטרא דלכולהו אסירי סירוס ע"י עובדי כוכבים נקטינן לחומרי דאמירה לעובדי כוכבים אפי' באיסור לאו אסורא דליכא למימר דכולהו ס"נ כר' חדקא ומשום דקעבר ישראל אלפני עור לא תתן מכשול משום דס"ל דבני נח הוזהרו על הסירוס דהא לא קי"ל הכי וסוגיין בעלמ' דלא כוותי' ושמעינן מהכא שאפי' לומר לעובדי כוכבים בחול שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לעוברי כוכבים דומי' דחסום פרתו ודוש בה שאמר לו כן קודם דישה כן כתוב בחדושי הרשב"א ז"ל ואין ראי' זו מחוורת בעיני כלל דשאני הכא שהוא אומר כן בזמן שהוא אסור לדוש בחסימה אבל בחול שלא חל עדיין אסור מלאכת שבת ליכא למילף מהכא אבל יש ללמוד דין זה מדאיצטריך היתרא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לעובדי כוכבים לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כדאיתא בפ' מי שהחשיך:
דף צא.
רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו פירש"י ז"ל דנהי דבידי אדם לא מחייב לשלומי דאין אדם לוקה ומשלם מ"מ מידי שמים לא יצא ער שישלם ואי תפס לא מפקינן וכמו שכתוב בפירושיו ונפקא מיני' נמי דאי יהיב לי' בתורת תשלומין וקדש בהם את האשה מקודשת דכיון דבידי שמי' מחייב נתינה מעליות' היא:
בבלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת והכי קיי"ל מיהו היכא דלאו בני תורה נינהו אי נמי כל היכי דאיכא למיחש לפריצותא דעבדו' אפי' להכניס מינן ושאינו מינן לדיר אסו' וכמסקנא דסוגין:
דף צא:
מתני' וכלן לא אמרו אלא בשעת מלאכה אבל מפני השב עש אבידה לבעלים אמרו פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאוחן פי' שאין דינו של פועל לאכול מן התורה אלא בשעת מלאכה אבל בהליכת מאומן לאומן לא אי משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי או משום דעושה בגפן זה אינו עושה בגפן אחר וכדאיתא בגמ' אלא מפני תקנתן של הבית התירו לו לפועל שיאכל בהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יצטרך לאכול בשעה שיעסוק במלאכתו של בעל הבית ויתבטל אבל ודאי אלו רצה לאכול אף בשעה שעוסק במלאכתו של בעל הבית אפינו לאחר התקנה רשות בידו אלא שתקנו שלא יצטרך כבא לידי כך ועור דמסתמא כיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן לא יאכל לאחר מיכן שלא יראה כרעבתן ויהי' סותם את הפתח לפניומ"ת למדנו מפורש ממשנתינו שעיקר אכילתו של פועל מן התורה הוא בשעה שעוסק במלאכתו של בעל הבית וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות שכירות דעושה במחובר אינו אוכל עד שיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף חפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש באכילתו ע"כ ולא מחוור וכדכתיבנא וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב דברים הללו אין להם שו"ש ובספרי דרשו וקטפת מלילות בידך שלא יהי' קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה תניף וכו' ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו ע"כ ואע"ג "ג שהרי"ף גורס בנוסח משנתינו וכלן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה לאו למימרא שלא יאכל בשעה שמתעסק במלאכתו אלא הכי קאמר וכלן לא אמרו אלא עד שעת גמר מלאה ולאפוקי לאחר שנגמרה מלאכתו אתא ופרקתני סיפא ובחמור כשתהא פורקת ולאו למימרא דבעוד שהמשאוו על גבה לא תאכל אלא הכי קאמר מר עד שתהא. פורקת אוכלת אבל לאחר פריקה לא:
שם גמרא שור במחובר פרש"י ז"ל הרי מלאכת השור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בו שהוא קשור לצמד לפני העגל והבוצרים עושים בגפן שאצל העגל' ונותנין בה ולא מיחוור שאף על פי שהתחלת המלאכה במחובר מ"מ שור זה בתלוש הוא עושה והרי רש"י ז"ל עצמו פי' למעלה בהא דאמרינן גבי אדם מי לא עסקינן ששכרו לכתף דהיינו לשאר ענבים וחבירו בוצרים אותן דהו"ל מלאכתו בתלוש אלא שור במחוב' כגון שהי' דש במחובר:
כשתהא פורקת ס"ד אלא אימא עד שתהא פורקת פי' דקס"ד דאחר שפירקה קאמר ומ"ה קשי' לן למה אוכלת הלא כבר נגמרה מלאכתו וכ"ת לישני לי' דהכא בחמור ששכרו למשואות עסקינן ומ"ה קתני דאוכלת לאחר פריקה בין משאוי למשאוי דומי' דפועלים שאוכלים מן התקנה בהליכתן מאומן לאומן:
ליכא למימר הכי דבשלמא גבי פועל איכא תקנתא של בעל הבית דכיון שאוכל בהליכתו מאומן לאומן יתבייש מלאכול בשעת מלאכה. אבל גבי חמור מי איכא למימר הכי ומתרצינן אימא עד שתהא פורקת כלומר עד שתגמר לפרוק משאה לגמרי:
דף צב.
ומר סבר מה נפשך אתה אוכל ופטור הך דרשא לאו בדוקא אייתי לה דהא אסיקנא לעיל לוקח מדאורייתא פטור והכי איבעי' למימר מה נפשך אי חסמת פטור אף אי חסמת פטור וכדאסיקנא לעיל אלא דכיון דמפרשא בדוכתא נקיט דרשא דרגילה לי' טפי:
ואי אמרה משלו הוא אוכל אמאי חייב פי' אע"מ שיאכל בני בשכרי קא קשי' לי' דכיון שרשאי פועל לומר תנו שיעור אכילתו לבני והוא אוכל מן התורה אעפ"י שלא קצץ בנו אמאי חייב אעפ"י שקצץ דודאי אין קציצה מחייבת למי שאוכל. מן התורה וכמו שכתבנו לעיל וכדקתני הוא אוכל ופטור ומפרק משום דמחזי כמקח כלומר שאעפ"י שרשאי פועל לומר תנו לבני במקומי ואוכל מן התורה ופטור מן המעשר שכיון שקצץ למי שאינו עושה מחזי כמקח:
ולענין פסק הלכה קיי"ל משל שמים הוא אוכל כיון דפלוגת' דמתני' וברייתא היא ותנא דמתניתין דס"ל דמשל שמים הוא אוכל נקטי' הכי הילכך פועל שאמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו:
דף צג.
וחייב בגניבה ואבידה פירוש ואפילו הטמין הפקדון בקרקע או הקיפו מחיצה של ברזל ונגנב או אבד חייב ששומר שכר צריך שיה' יושב ומשמר וכמו שכתבתי בפרק המפקיד:
דף צג:
א"ה אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וא"ת לדידי' דמוקים לי' דעייל בעידנא דעייל אינשי מי ניחא והא אפי' בכה"ג לאביי פשיעה הוא והו"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס לאו קושי' היא דאע"ג דאביי מחייב בכה"ג מ"מ לאו פשיעה גמורה היא שהרי שומר חנם פטור בכך וכי אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דווקא בפשיעה גמורה שאפי' ש"ח חייב עלי' אבל היכא דלא הוי פשיעה גמורה אע"ג דלשומר שכר לא הוי נטירתא מעלי' כיון שסופו באונס פטור וראיי' לדבר מדאמרינן בפרק המפקיד דאפילו שומר שכר שמסר לש"ח פטור. שהרי מסרה לבן דעת ואמאי והרי המוסר לש"ח לא מסר אלא ע"מ לשמו' שמירה פחותה כדינו של ש"ח והוי לי' כאלו נעל בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה דלא הוי נטירותא לגבי ש"ש ואפ"ה כל שנאנסה בידו של ש"ח בענין שש"ש פטור עליו אף הוא פטור ולא מחייבינן לי' משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס דנהי דכשמסר לש"ח לא נטר כדבעי לי' אפ"ה כל שסופו באונס לא מחייב אלא א"כ הי' תחלתו פשיעה גמורה ואע"ג דבשומר שמסר לשומר קיי"ל בפרק המפקיד דחייב התם היינו טעמא משום דמצי אמר האיך לא מהימן לי בשבועה הא איכא סהדי דאיתניס או דהוי מפקיד גבי' כל יומא פטור מן הטעם שכתבנו:
שם ועד כמה עד כדי דמיהן ואם לא קדם חייב ואפשר דכל שלא הוי יכול לקדם אלא בשכר כשמשלם פוחתין לו כדי אותו שכר דכיון שאפי' הכי הוא שקיל שכרן מקדמי' מבעל הבית עכשיו שלא קדם לא הפסיד אלא מה ששוה בהמתו יותר מאותו שכר או אפשר כיון שהי' לו לקדם ולא קדם אין משערין אותו בכך אלא משלם את הכל:
רב חסדא ורבה בר הונא לא סבירא לי' הא דרבה להכי יהיב לי' אגרא כ"ה דלנטר נטירתא יתירתא והכי קיי"ל הילכך שוור חד מניהו במיא ועל בעידנא דעיילי אינשי וגנא בעידנא דגנא חייב מיהו אם אנסתו שינה או שאירעו אונס בגופו משמע וודאי דפטור דמאי הו"ל למעבד. אבל הרשב"א ז"ל סובר דלאביי לעולם שומר שכר חייב באונסין עד שיה' האונס מגיעו לגופו של פקדון ואפי' אנסתו שינה חייב:
שם איבעי לי' לעבור חדא חדא פירשה הרי"ף ז"ל בשומר שכר דומי' דהנך דלעיל דלהכי יהיב לי' אגרא דלינטר נטירותא מעלייתא אבל ש"ח פטור וא"ת והא אמרינן בפרק הכונס צאן לדיר גבי נפלה לגינה ונהנית משלמית מה שנהנית היכי נפל אמר ר' כהנא שהחליקה במימי רגלי' אבל דחפוה חברותי' פשיעה היא ומשלמת מה שהזיק' וכיון דחשבינן לי' פשיעה הוי לן לאחיובי אפי' בש"ח י"ל דנהי דודאי פשיעה היא דלגבי נזקין חייב לגבי ש"ח פטור שאין ש"ח מקבל עליו אלא כדנטרי אנשי בשלהן וכיון שאין דרכן של בני אדם להעביר בהמתם אחת אחת פטור תדע לך דלא דמיא חיובי דש"ח לחיובי דנזקין דהא על בעידנא דעיילי אנשי פטור אפילו בש"ש אליבא דרבא ונהי דלא קיי"ל בהא כוותי' כיון דיהיב לי' אגרא מ"מ בשומר חנם ודאי פטור ואלו לענין נזקין אם הניח שורו מבחוץ ועל באידנא דעיילא אנשי אין ספק שהוא חייב שהרי שורו הזיק אלא גבי ש"ח פטור לפי שלא קבל עליו אלא כדנטרי אנשי:
שם לימא פליגי אדרב הונא בר אבין דשלח ר"ה ב"א וכו' אם ש"ח הוא רצה נשבע רצה עושה עמו דין:
איכא למידק מאי קושי' דהא בפרק הגוזל קמא אסיקנא דכל שהוכר הגנב קודם שנשבע בין ש"ש ובין ש"ח עושה עמו דין ואינו נשבע וכי שלח ר"ה בר אבין בש"ח דרצה נשבע דוקא בנשבע כבר קוד' שהוכר הגנב ורצה נשבע רצה עומד בשבועתו קאמר וי"ל דמשום דאביי סבר התם דאפילו הוכר הגנב קודם שנשבע רצה נשבע פריך מיני' לתרוצי לכ"ע אי נמי י"ל דהכא נמי אפשר לומר דהכי הוא שמתחל' נשבע ולבסוף הוכר הגנב ואפ"ה חייבי ר' נחמן לשלומי' ומ"ה אמרינן לימא פליגי:
מתני' עלתה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס כתב עליו הרי"ף ז"ל והוא שתקפתו ועלתה תקפתה וירדה וכדאוקמי' לה בפרק המפקיד:
והראב"ד ז"ל השיב עליו דכי אצטרכין לעיל לאוקמי' הכי ה"מ לאביי דאמר תחלתו פשיעה וסופו באונס אע"פ שאין האונס בא מחמת הפשיעה חייב אבל לרבא לא צריכין להכי וכבר פסק הרב אלפסי ז"ל כרבא והרמב"ן ז"ל כתב להעמיד דברי הרי"ף ז"ל דנהי דלעיל לא צריכן לאוקמי' אליבא דרבה בשתקפתו ועלתה היינו טעמא משום דאביי ורבא לעיל אליבא דרבה קמיפלגי וכיון דלרבה סבירא לי' דכל היכא דנטר כדנטרי אנשי פטור לא הוי מצטרכינן רבא לאוקומי בשתקפתו ועלתה אבל אנן לא ס"ל כרבא ומחייבינן בשוור חד מניהו למיא משו' טעמא דאיבעי' לי' לעבורי חדא חדא לא משכחת הרי זה אונס אלא בשתקפתו ועלתה:
דף צד.
שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשו' פי' דלא מיקרי מתנה ע"מ שכתב בתורה אלא כגון ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה דכיון דאיקדשה לה מיחייב לה ממילא בשאר כסות ועונה וכי מתנה עליהם לבטלינהו הוי לי' מתנה ע"מ שכתב בתורה וכן נמי בע"מ שלא תשמיטנו דמדאורייתא כל הלואה משמטת אבל שומר חנם שהתנה שיהי' פטו' מלשלם אינו שומר לפי שזה לא נעשה שומר שלו כלל והוי' לי' כאלו אמר לו הנח לפניך:
שם ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו וקיי"ל הכי וכבר כתבתי למעלה בפרק הזהב דהיינו טעמא דהכא מהני' אעפ"י שלא קנו מידו וההוא דהתם מוקמינן לה בשקנו מידו משום דהכא כבר הוא בדין השומרין אלא שהוא מתנה להתחייב יותר אבל ההוא דלעיל שאינו בדין שומר כלל בעינן קנין:
סליק פרקא בס"ד