חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ו - השוכר את האומנין
דף עו:
את האומנין בד"א בשלא הלכו חמרי אבל הלכו חמרים כו' איכא מ"ד דהלכו לאו דוקא דה"ה נמי אם לא הלכו שכל שעכבן עד שעת שאין הפועלין מוצאין להשכיר עצמן נותן להם שכרם שהרי הפסידן שאלו הודיען מאמש היו יוצאין להשכיר עצמן ולא מיחוור דא"כ למ"ל לאיפלוגי בין הלכו ללא הלכו לפיכך כתב הרמב"ן ז"ל דנהי דדינא הכי שכל שהיו מוצאין להשכיר עצמן מבערב ועכבן עד שעה שאינם מוצאין להשכיר דנותן להם שכרו דהא שכירות אותו יום דבר האבוד הוא לדידהו וכי היכי דפועלים מחייבינן לי' לב"ה בדברי האבד וכדתנן במתניתין ה"נ בעל הבית מחייב להו לפועלין מיהו הכא לאו בכה"ג עסקינן דא"כ למ"ל לאפלוגי בין הלכו ללא הלכו אלא ודאי הכא כגון שלא היו יכולים מתחילה להשכיר עצמן עסקינן ומ"ה כל שחזר בו ב"ה קודם שלא הלכו אין להם עליו אלא תרעומת אבל משהלכו אע"ג דלא אפסידי להו ולא מידי שהרי מתחילה לא היו נשכרין א"ה כיון שהתחילו במלאכה נתחייב ליתן להם שכרם משלם כמו שקבל עליו שכשם ששאר דברים נקנים בקנין כך שכירות פועלין נקנית בהתחלת מלאכה. וברייתא כולה ה"פ אין להם זה על זה אלא תרעומת דכיון שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה בכלום והפסד ג"כ אין דב"ה לא אפסדנהו לפועלים במידי דאפי' מאמש לא היו יכולים להשכיר עצמם ופועלים נמי לא אפסיד לב"ה דלאו דבר האבד הוא בד"א שאין לפועלי' על ב"ה אלא תרעומת כשלא הלכו דהא לא התחילו במלאכה אבל הלכו חמרים התחלת מלאכה היא ונתחייב ב"ה בשכירותן ותו דקתני בד"א שלא התחילו במלאכה כו' פי' בד"א שאין לב"ה על פועלים אלא תרעומת בשלא עשו מקצת מלאכה אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת ר' דוסא וחכמים היא דלר' דוסא מפסידין הן ממון כל שהתחילו במלאכה אבל לא התחילו במלאכה בדבר שאינו אבד אין מפסידין כלום שאין פועלים חייבין לשלם מכיסן אלא שמחשבין להם במה שעשו ומ"ה לא קתני בחזרה דפועלים הלכו:
שם נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה כו' פי' כגון שאין מוצאן עכשיו להשכיר עצמן אבל אם יכולים להשכיר עצמן אשר שחזרו מן השדה אומר להם השכירו לעצמיכם דומיא דפועלים דחוזרין בדבר האבד שאם יש שם פועלים לשכור אין לו עליהם אלא תרעומת הכי נמי אעפ"י שהתחילו במלאכה כל שיכולים לשכור עצמן לא יהיב להו. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפרקין גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך דקתני אין לו עליו אלא תרעומת ופריך ה"ד אי דמשכח לאוגוריה אמאי אית לי תרעומת והא התם התחיל במלאכה שהרי פרקה בחצי הדרך ואפ"ה אמרינן דכל היכא דמשכחו לאוגורה אין לו עליו ולא כלום וה"נ תניא בתוספתא השוכר את הפועל וגמר חרושו בחצי יום והראה לו בשל חבירו יכול לומר לו או תן לי מלאכה בשלך או פרע לי כמה שעשית אלמא אפי' התחיל במלאכה כל שהוא מראה לו מלאכה בשל חבירו אינו יכול לתובעו אלא כמה שעשה ומתניתין נמי דיקא דקתני אי ב"ה חוזר בו ידו על התחתונה ופרש"י ז"ל שאם קבל עליו הפועל לעשות מלאכה במנה ועשה חציה וראוי ליטול ג' וחזר בו ב"ה מפני שהוזלה המלאכה ידו על התחתונה ויטול פועל כל מה שפסק לו הב"ה חוץ ממה שצריך ב"ה להוציא בהשלמתה ובודאי דמתניתין ב"ה נתחייב בכל שכרן שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה אינו נותן להם שכרן משלם אלא ע"כ טעמא דמלתא לפי שמוצא הפועל מלאכה אחרת שיכול להשתכר בה שמחמת שהוזלה המלאכה לא ירויח בה כ"כ ולפיכך נוטל מב"ה כמה שבטל משכרו מחמת הזול ודיו והילכך האי דאמרינן לקמן בהאי דשלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה מלאכה דכוותי' נותן להם שכרם משלם כגון שאינו מוצא להשתכר היא:
שם בד"א בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען פי' אעפ"י שלא התחילו במלאכה ואעפ"י שלא באת חבילה לידו שאעפ"י שאין כאן אלא דברים חייבין לשלם עד כדי שכרן ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי חבילה עד מ' ונ' זוז דקנה חבילה זו להשתלם ממנה שכירות עד כדי דמים הללו שדרכן של ב"ב לשכור כן בדבר האבד אבל יותר מזה לא שאין זו שכירות. ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנתם אינן משלמין שהרי לא קבלו עליהם אלא שאם רצה ב"ה שוכר עליהם ודוקא בדבר האבד אבל בדבר שאינו אבד אם הוקרו פועלים אפי' התחילו במלאכה אינו שוכר עליה' אלא שמחשבין במה שעשו וכר' דוסא אבל לשלם מכיסן לא. ומיהו אם נתן כלי אומנתו ביד ב"ה אפי' בדבר שאינו אבד ואפי' לא התחיל במלאכה שוכר עליהם מדמי החבילה דמשבאת חבילה לידו זכה ב"ה בשכירותו וכמו שכתבנו למעלה בפרק הזהב בשם ר"ת ז"ל גבי נתינה לספר דפרכינן והא בעי לממשך תספורת:
שם אי סייריה לארעא מאורתא פסידא דפועלים פי' שכיון שידעו פועלים דאי אתי מטרא בלילה לא חזיא למרפק בה למחר ולא אתנו אינהו דאפסדו אנפשייהו ואעפ"י שב"ה ג"כ ידע זה ולא אתני אפ"ה כיון שהפועל בא להוציא מב"ה ידו על התחתונה לא סיירא לארעא מאורתא פסידא דב"ה דאיהו קים לי' בגויה ואנהו לא קים להו. הלכך נקטינן דכל מלתא שהיא פשיעותא דתרווייהו יד פועל על התחתונה וכן נמי היכא דלא הוי פשיעותא דחד מינייהו פסידא דפועל וראיה לדבר מדתניא לקמן השוכר את הפועל ולחצי יום שמע שמת לו מת אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן נותן לו קבלנותו כלומר כפי מה שעשה אבל במה שנשאר אינו נוטל כלום והא הכא דלא הוי פשיעותא דפועל וא"ה כיון שלא עשה הפסיד הלכך לא משכחת לה פסידא דב"ה אלא דאיהו פשע ולא פועל:
דף עז.
האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מטרא פסידא דפועלים ק' לי' לרי"ף ז"ל מדאמר בפ' מי שאחזו ההוא גברא דאמר לאריסי' כ"ע דלי תלת דלוותא ושקלי רבעא את דלי ארבעה ושקול מילתא לסוף אתא מטרא אמר רב יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא איצטריך ואמרינן עלה בגמרא דקיי"ל כרבה והכא אמרינן פסידא דפועלים ותירץ ז"ל דהתם באריס דכמאן דאית לי' חולקא בארעא דמיא וה"ל כשותף לזכות בכל השבח שיגיע לקרקע אבל פועל דעלמא כיון שלא עשה פעולתו פסידא דידי' הויא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שכירות והראב"ד ז"ל כתב דלאו דוקא אריס דאפי' קבלן כך הוא דינו שאם קבל קמה לקצור וקצר חציה ובאו אחרי' וגמרוה או נמלים וקרסמוה זכה בשכירותו דדוקא בפועל הוא דאמרינן פסידא דידיה הוא לפי ששכרו אינו אלא כפי טרחו וכל שאינו טורח אינו נוטל אבל קבלן אין שכרו תלוי אלא בגמר מלאכה וכשנגמרה בין על ידו בין על ידי אחרים נוטל קבלנותו עוד כתוב הר"ם ז"ל בשם אחרים דאפי' פועל דינו כך כשהתחיל במלאכה שמאותה שעה זכה בשכירותו ואעפ"י שלא נעשית על ידו רווחא דידיה הוא וכי אמרינן הכא פסידא דפועלים דוקא בשלא התחילו במלאכה. וראייה לדבר מדאמרינן בסמוך במאן דאגר אגרי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה דכוותו נותן להם שכרם משלם כלומר של כל היום אלמא דאפי' פועל כל שהתחיל במלאכה אעפ"י שלא טרח בה כפי מה שנשכר נוטל שכרו משלם. והרמב"ן ז"ל חולק בשניהם דבפועל כל שלא עשה שליחותו אעפ"י שהתחיל במלאכה ונעשית מאיליה לא זכה בשכרו. וראייה לדבר מדאמרינן בפר' הגוזל בתרא גבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו בעי' מיניה רב מר' ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאלה היא אין לו אלא שכרו איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקין לחולה ומצא שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם ושני ליה התם עבד שליח שליחותו הכא לא עביד אלמא טעמא דעבד שליח שליחותיה הא לאו הכי אעפ"י שנעשית המלאכה מאיליה כגון שבאו לו דורמסקין ממקום אחר הפסיד שכרו ואפי' בקבלן נמי הפסיד דמסתמא הך ברייתא דמצאו מת או שהבריא בקבלן הוא ואפ"ה טעמא דעבד שליח שליחותיה הל"ה אינו נותן לו שכרו וא"ת א"כ הך דאמר רבה בסמוך דאי לית לי' עובדא דכוותי נותן לו שכרם משלם ואמאי והא לא טרח לאו קושיא היא דהתם נמי עבד שליח שליחותי' דההיא ע"כ בששכרו למלאכה ידועה היא דאלת"ה במלאכה דקשיא מינה אמאי לא מפקד להו והא כיון ששכרו סתם אי בעי מסר לי' קשיא ברישא אלא ודאי בששכרו למלאכה ידועה היא וכיון שכן ב"ה דה"ד לאתנויה ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דכולה פשיעותא דידיה הוא דאיהו הוא דידע אבל פועל דלא ידע ולא ה"ל לאתנויי:
שם אתא נהרא פסידא דב"ה פי' ולא מפלגינן הכא אי הוה רגיל דאתא אי פועלים בני מתא הוי אי לא דאפילו רגיל דאתי ופועלים דההוא בני מתא פסידא דב"ה. דפועלים אע"ג דבני מתא נינהו לא ידעי אי מקרב ארעא לההוא נהריה או לא:
קמ"ל דאמר להו וכו' איכא מ"ד דה"מ כשחזרו בהם הפועלים סתם אבל פרשו ואמרו אין רצונינו אלא בכך וכך ואזיל ב"ה ופייסינהו ודאי אדעתא למיתבה להו כמה דבעי מיניה פייסינהו אעפ"י שלא פי' וראיה לדבר מדתניא בתוספתא המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח ה"נ כיון דהדור בהו פועלים ופירשו שלא יהו נשכרים אלא בכך וכך ואזיל ב"ה ופייסינהו יעשה כפירושן:
ואחרים דוחין דהתם שאני דליכא קציצה אחרת הלכך כל מי שתבע זה את זה דעתו להשלים את דברי חברו אבל הכא שהיתה קציצה ביניהם מתחילה וכשהפועלים חוזרים יש לו לב"ה תרעומת עליהם אעפ"י שפרשו שלא יהו נשכרין אלא בכך וכך ב"ה לא אדעתא דהכי פייסינהו אלא על דעת תנאי הראשון ולטפויי לה באכילה ושתייה:
שם אמר רב הלכה כר' דוסא ואסיקנא דלא אמר רב הכי אלא בקבלן דידו על התחתונה אבל פועל ידו על העליונה דכתיב כי עבדי ולא עבדים לעבדים. נמצא עכשיו לענין חזרה דבעל הבית ופועל וקבלן שאם ב"ה חוזר בו כל שלא התחיל במלאכה אם הוא מוצא אצל מי שישתכר אין לו עליו אלא תרעומת ואם אינו מוצא להשתכר אלו היה מוצא להשתכר מאמש ועכשיו אינו מוצא נותן לו שכרו כפועל בטל אבל אם לא הי' מוצא מבערב להשתכר כיון שלא התחיל במלאכה פטור שהרי לא זכה בשכרו ולא אפסדי' נמי ולא מידי. אבל היכא שהתחיל במלאכה זכה בשכרו וכל שאינו מוצא להשתכר עכשיו אעפ"י שאמש ג"כ לא היה מוצא להשתכר נותן לו שכרו שזכה בו משהתחיל במלאכה. ולענין קבלן בדבר שאינו אבד אם חזר בו עד שלא התחיל במלאכה אין לו עליו אלא תרעומת ואם התחיל במלאכה כגון שקיבל עליו לארוג בגד בשני סלעים ארג חציו והניח חציו ונתיקרה המלאכה שמין מה שעתיד להעשות יפה ששה דינרין נותן לו שקל כדי שלא יוציא בעל הבית במלאכתו אלא כמו שפסק עמו ומיהו דוקא לפחות שכרו אבל לעולם אין מחייבין את הקבלן לפרוע מכיסו שאפי' הוקרה כ"כ שיצטרך ב"ה להוציא כמה שעתיד להעשות יותר מעל מה שפסק עמו בתחיל' אין קונסין אותו אלא לפחות משכירותו ואם נאנס קבלן כגון שאחזתו חמה או שמת לו מת ניטל כנגד מה שעשה ואין פוחתו לו כלום ואם לא נתייקרה מלאכה ורוצה קבלן לחזור בו רשאי כיון שאין לב"ה הפסד בחזרתו שהרי יכול הוא לגומרה ע"י אחר באותו סך שפסק מתחילה ובדבר האבד פועל וקבלן שוין:
דף עז:
ומהיכן מגביהו מן העידית פי' אתן לו מעות בלחוד קאי דאלו אתן לו קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו כדינו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמסמנים ביניהם ונוטל הכחוש אלא אמעות קאי וכן נראה מפרש"י ז"ל שכתב מהיכן מגביהו חובו:
שם דעייל ונפק אזוזי כו' פי' היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל היכא דלא עייל ולא נפיק קנה הכל.
דאמר רבה האי מאן דזבין לי' מידי לחברי' וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני פי' מדקאמר לא קני סתמא משמע דלא קני כלל הלכך ע"כ הא דרבה בשלא נתן דמים כלל היא אלא כגון שהוא קונה קרקע בחזקה או בקנין וקאמר רבה דהיכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני ולא מידי ומינה דהיכא דנתן מקצת דמים לא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו כנגד מעותיו מיהא קני והיינו ברייתא דקתני יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי דאלמא כנגד מעותיו מיהא קני ומיהו דווקא כגון דא"ל ערבוני יקון ואין זה מחוור חדא דברייתא סתמא קתני ולא משמע דוקא כגון דא"ל ערבוני יקון ועוד דאי בכה"ג מתוקמא בזמן שהמוכר חוזר אמאי ידו על העליונה שיטול מעות או קרקע אדרבה קרקע יש לו ליטול בע"כ כנגד מעותיו דאדעתא דהאי נחית אלא ודאי אפי' היכא דלא א"ל ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו והא דרבה דאמר לא קני כלל בשלא נתן דמים היא וכדכתיבנא.
מיהו כי אמרינן דקנה כנגד מעותיו דוקא במקום שאין כותבים את השטר אבל במקום שכותבים השטר כיון שאינו קונה עד שיכתוב את השטר וכדאיתא בפ"ק דקידושין א"א שיקנה כנגד מעותיו שכיון שאינו קונה אלא בשטר האיך יקנה מחצה והלא השטר על כל הקרקע הוא נכתב לא על חציו הילכך כיון שאינו יכול לקנותו כולו דהא עייל ונפיק אזוזי אף מקצתו לא קנה:
וכי אמרין נמי דקנה כנגד מעותיו ה"מ בדבר שהוא ראוי לחלוק בשדה וכיוצא בו אבל במה שאין ראוי לחלוק כגון בהמה טמאה וכיוצא בו לא שמתוך שלא קנה כלה לא קנה מקצתה שלא עלה על דעתם שיהו שותפין בה דלא ניחא ליה לאינש להיות שותף כגון זה שאפי' שותפין גמורין מעלין זה לזה בדינא דגוד או אגוד. ויש לזה הוכחה בירושלמי דאמרינן התם דלמ"ד ערבון כנגדו הוא קונה אם היו בעלי חיים כיון שאינו ראוי ליחלק קונה כנגד כולו אלמא דבדבר שאינו ראוי לחלוק אי מחלקין בקנייתו אלא או יקנה כולו או לא יקנה בו ולא כלום הכא נמי מתוך שלא קנה כולו דהא עייל ונפיק אזוזי מקצתו נמי לא קנה ולא כלום. והיינו דאמרינן בסמוד בההוא גברא דזבין חמרא לחברי' ואיבעי' לן כה"ג מאי כלומר אי קנה מיהת כנגד מעותיו ואסיקנא דלא קנה וטעמא דמלתא לפי שאינו ראוי ליחלק וכדכתי'.
אבל יש חולקים ואומרים דאדרבה כיון שקנה כנגד מעותיו בדבר שאינו ראוי ליחלק קנה כולו וכדאמרינן גבי ערבון בירושלמי ואומרים דלא גרסינן לקמן אחמרא באלף אלא חמרא דהיינו יין ומבעיא לן דכיון דלא פש גביה אלא חד זוזא אי אמרינן דכמאן דליתי' דמי וקנה כולו ואסיקנא דאפ"ה לא קנה אלא כנגד מעותיו.
ומיהו בהלכות כתוב אחמרא באלף וכן פירש"י ז"ל חמרא חמור ולפיכך נראים הדברים כמ"ש למעלה דבדבר שאינו ראוי לחלוק לא קנה כלל. ומיהו ה"מ בנותן מקצת דמים סתם אבל אי אמר לי' ערבוני יקון שותפין הן שבכך נתרצו.
וכתב הראב"ד ז"ל דכי אמרינן עייל ונפיק אזוזי לא קני לאו דוקא מיד אלא אפי' הרויח לו זמן שיפרע ביום פלוני וכי מטא זמניה עייל ונפיק אזוזא לא קנה דהא נמי מוכחא מילתא דמעיקרא נמי כי היכי דליהווי לי זוזי ליום פלוני דאצטריכו לי' זבין שאל"כ למה לי' לרשב"ג לתקוני שיזקוף עליו במלוה ליתקון דלירווח לי' זמן אלא ש"מ כדכתיבנא:
שם האי מאן דאזפיה ק' זוזי לחבריה ופרעיה זוזי זוזא פרעון אלא דאית לי' תרעומת עליה דא"ל אפסדתינהו לנכסי מינאי מכאן למד הרב ז"ל דע"כ אית ליה לקבולי זוזי' זוזא דאי לא לא קבולי נקבלי' ולא תרעומת הוי עליה וכדאמרינן בפ' הזהב:
דף עח.
אמרי דבי' ר' ינאי שמתה מתוך האויר ר' יוסי בר' חנינא אמר שמתה מחמת אובצנא רבה אמר שהבישה נחש משמע דדוקא היכא דמתה בחד מהנך גוני דכל חד איכא לחתלי דתחתת שינויו של שוכר מתה הא מתא כדרכה פטור ואיכא מ"ד דהך סוגיא דהכי אתיא כרבא דאמר בפ' המפקיד פשע בה ויצאת לאגם ומתה פטור דמלאך המות קטלא ת"ל הכא מ"ל התם דאלו לאביי דאמר לעיל חייב הכא אפי' מתה כדרכה חייב ורישי' דמתניתין לאביי כפשטי' אתיא דכי ששינה כה אפי' מתה כדרכה חייב וסיפא דקתני הותתה חייב לאו דוקא הוחמה דאפי', מתה כדרכה נמי חייב אלא דנקיט הוחמה לגלוי ל לטעמא דפשיעותא אבל לפולסאונו פטור אלא בהוחלקה בבקעה לפי שהיזק זה הוא מצוי יותר בבקעה אבל הרמב"ן ז"ל הקשה דא"כ השוכר זה ששינה תחילתו בפשיעה קרינן לי' א"כ לאביי אפי' הוחלקה בבקעה א"נ הוחמה בהר הוה לולחיובי' דהא טעמיה ראביי לפי שחשעה שפשע בה סמא ליה ברשותיה לגמרי לכל אונסין:
[ושמעתי מאדמ"ו הרב הגאון המפורסם שהקשה בענין זה במה דהקשה התוס' בשמעתין ג"כ קושי' זו דלהרי"ף דס"ל דלאביי למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אף דלא בא האונס מחמת הפשיעה אמאי קתני במתני' הוחמה פטור הוחלקה פטור וכתבו דלפי מה דמפרש לבסוף דהכא לא מקרי תחב"פ א"ש. והמהרש"א ביאר כוונתם הא דחייב בהוחלקה בהר ובהוחמה בבקעה דהוי כעין גניבה ואבידה ותחלתו בגו"א וסופו בפשיעה פטור כמ"ש תוס' ס"פ הפועלים. דלפ"ז יקשה איך כתבו כן בכוונת הרי"ף ז"ל דהא לפי דבריהם צ"ל דמה דמשני רבה שהכישה נחש היינו שידוע שהיה שם נחשים והא דנקט הר ובקעה דאורחא דמלתא נקט דפעמים מצויים נחשים בהרים מבבהמה ולפעמי' בהיפוך כמ"ש תוס' שם והא להרי"ף א"א לומר כן דהרי כתב על שינוי' דהכישה נחש דאמר לי' אי לאו דשנית בה לא הוי מטי האי היזיקא. משמע להדי' דהוא לא פשע כלל על היזיקא דנחש דלא ידע שיש שם נחשים אלא דמ"מ כיון דאלו לאו דשני לא הי' מטי דהאונס בא מכח השינוי מש"ה חייב. והא לפי פירוש התוס' הנ"ל בכוונת הרי"ף הוי רק תחלתו בגו"א וסב"פ דפטור ואף דהרי"ף גורס רבא אמר שהכישה נחש ולרבא י"ל דס"ל דמקרי תחלתו בפשיעה אלא דאין אונס בא מכח הפשיעה. מ"מ זהו דוחק גדול דאביי ורבא פליגי אם הוחלקה בהר והוחמה בבקעה מקרי פשיעה וש"ח ג"כ חייב או דמקרי גו"א וש"ח פטור. והוא מותיב לה והוא מפרק לה בטוב טעם ודעת דהנה ביסוד דברי התוס' ס"פ הפועלים שהוכיחו מסוגי' דשם מדאמר אביי א"ה אמאי פטור תחב"פ וכו' דמשמע דאלו מיירי בעידנא דעיילי אינשי הי' ניחא דתחלתו בגו"א וס"ב פטור י"ל דלהרי"ף יש לדחות הוכחתם והיינו די"ל דהך דינא דתחלתו גו"א וס"ב תלי' בזה דלאביי דס"ל דחב"פ וס"ב חייב אף אם לא בא האונס מחמת הפשיעה וע"כ הטעם דמיד שפשע כל עוד שלא סילק הפשיעה כבר נתחייב בממונא דעומד להיות אבד. ובזה אפשר דיש חילוק דבתחלתו בגו"א ליתא חיוב ממון עליו עתה דאינו עומד שיופסד בגו"א ולא נגמר חיובו עד שעת גו"א ממש. אבל לרבא דס"ל דבעי' שהאונס בא מחמת הפשיעה וא"כ ע"כ אין הטעם דמעידן דפשע עמד בחיובו. דא"כ גם באין האונס בא מחמת הפשיעה יתחייב אע"כ דהטעם דבאונס שבא מחמת הפשיעה דחייב דכיון דהאונס נמשך מכח הפשעיה כולה שם פשיעה עליו כיון דבגרמת הפשיעה בא ה"נ באונס שבא מכח גו"א כולה שם גו"א עליו ותחלתו בגו"א וס"ב חייב וא"כ אזדא ראיית התוס' הנ"ל דאביי דאמר א"ה תחב"פ היינו לאביי לשיטתי' דלדידי' תחלתו בגו"א וס"ב פטור אבל למאי דקיי"ל כרבא דבעי' בבא האונס מחמת הפשיעה י"ל לדינא דתחלתו בגו"א וס"ב ג"כ חייב כיון דבא האונס בגרמת הגו"א כולה שם גו"א עליו. ולפ"ז מיושב קושייתינו דבאמת הוחלקה בהר והוחמה בבקעה הוי רק כעין גו"א ומש"ה לאביי ניחא דפטור בהוחלקה בבקעה והוחמה בהר דתחלתו בג"וא וס"ב פטור. ולרבא דתחלתו בגו"א וס"ב חייב בלא"ה ניחא דהא אין האונס בא מכת הגו"א. וא"כ שפיר משני רבא דהכישה נחש דלדידי' תחלתו בג"וא וס"ב היכי דהאונס בא מכח הגו"א חייב. והוא נכון מאוד בעזה"י.
ושמעתי עוד מהגאון הנ"ל להקשות בסוגי' זו בתוס' ד"ה ריב"ח. דרבה לטעמי' וכו' ובריש הכונס וכו' הו"מ למפרך דרבה אדרבה. והקשה הגאון הנ"ל דלמאי הוצרכו לזה הא בתוס' פרק המפקיד ביארו הא דאמר רבה אפי' למ"ד פטור הכא חייב דהבלא דאגמא קטלי' היינו דבצריפי דאורבני לא הי' האונס ראוי להיות נארע עד שבאו הגנבי' אבל באגמא אגלאי מלתא דאותו האונס דהיינו ההבל הי' מוכן לכך להמית הבהמה עיי"ש א"כ י"ל דרבא י"ל דרבא לא פליג בזה על אביי ביסוד זה דהיכי דהאונס הי' מוכן מיד דחייב אלא דס"ל דלא תלי' בהבלא דאגמא אלא במ"ה. והא דאמר רבא לא מבעי' למ"ד פטור היינו לא דאז אפי' אם הבלא דאגמא קטלי' פטור. אלא דהכי קאמר לא מבעי' למ"ד פטור בוודאי אונס דמ"ה פטור אלא אפי' למ"ד חייב פטור דמ"ה מה לי הכא וכו' ואין האונס בא מכח הפשיעה. והרי לשיטתם אביי דאמר לא מבעי' למ"ד חייב היינו ג"כ מכח הבלא דאגמא דזה דוחק דא"כ איך אמר אלא אפי' למ"ד פטור הכא חייב דהבלא דאגמא היינו דהי' מוכן תחילה דהעיקר חסר מן הספר מכ"ש לרבא דאין כאן צד דוחק לומר דמה דאמר למ"ד פטור פטור דזהו ג"כ מכח דתלינן המיתה במ"ה. וא"כ הכא בהכישה נחש דאגלאי מלתא דהנחש הי' מוכן במקום הזה להיות נארע האונס גם למ"ד תחב"פ וס"ב חייב וצע"ג ע"כ.]
לפיכ' פי' הוא ז"ל דטעמא דמתניתן לפי שאין שינוי זה שבין הר לבקעה פשיעה גמורה שהיזק מצוי בה כמו בזה והנזקין תולקין הן אלא שאינה שמירה למאי שאמר משכיר הילכך דוקא היכא שמתה מחמת שינוי הוא דחייב אבל מתה כדרכה כיון שלא היה תחילתו בפשיעה גמורה ולא מתה מחמת שינוי ואפי' לאביי פטור ומ"ה מוקמינן לה למתניתין דוקא דמתה בחד מהנך גווני דבכה"ג כיון דאפשר למתלי שמחמת שינוי מתה חייב ומסתברא דלא מבעיא ש"ש דחייב בהנהו גווני אלא אפי' שומר חנם נמי חייב דמתניתן סתמא קתני ואפי' לר"מ דאמר השוכר כשומר חנם דמי כדאיתא לקמן:
דף עח:
דלמא שאני התם דקניה בשינוי וא"ת מ"מ שפיר שמעינן מינה דגזלן הוא דאי לאו היכי קניה בשינוי וכי שינוי קונה למי שאינו גזלן וי"ל דה"ק לעולם אימא לך דמי שאינו מתכווין לגזול אלא להעביר על דעתו של ב"ה בלבד אינו גזלן אבל זה כיון ששינה מעשיו מוכיחין שלגזול הוא מתכווין ולאו מעביר על דעת של ב"ה בלחוד הוא אלא גזלן גמור:
מגבית פורים לפורים פירש"י ז"ל שאעפ"י שגבו הגבאים יותר ממה שצריכים העניים לסעודת פורים אין מדקדקין בדבר לומר די להם בכך. והשאר יפול לכיס של צדקה אלא לוקחים עגלים לרוב ואוכלים ואם הותירו יהא לצדקה והכי איתא בתוספתא דתניא התם אין מדקדקין במגבית פורים אלא לוקחים את העגלים ושוחטין ואוכלים אותם:
ואחרים פרשו דהכי קאמר מגבת פורים לפורים שמותר מגבת פורים אינו נופל לכיס של צדקה אלא מניחים אותו לפורים הבא וי"מ דה"ק מגבת פורים דכל מה שגבו סתם בפורים יהא לסעודת פורים דמסתמא כל הנותן על דעת סעודת פורים הוא נותן ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי וזה אינו ראוי אלא כל הפושט יד ליטול יטול כדי שיהו הכל שמחין דימי משתה ושמחה כתי' והיינו דגרסינן בירושלמי דמגלה אין מדקדקין במעות פורים כל הפושט שט יד ליטול יטול וכתב הרמב"ן ז"ל שכן מנהג בכל ישראל ואפי' ליתן לעובדי כוכבים דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנים לכל אם אין אנו נותנים לעובדי כוכבים איכא משום איבה ותנן מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום:
שם מתניתין השוכר את החמור וכו' מתה או נשבה חייב להעמיד לו חמור רש"י ז"ל פרשה בחמור זה ופי' שחייב המשכיר למכור העור והנבלה ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור דכי אמרינן בגמרא דאם אין בדמיה ליקח אינו חייב לשכור לו חמור דאלמא אין מחייבין אותו להוסיף דמים התם בשאין בעל החמור עמו אבל הכא כגון שבעליו עמו הלכך מוסיף דמים וקונה חמור דלא כליא קרנא ואין זה מחוור דבשלמא כשיש בדמיה ליקח מחייבין אותו ליקח שהרי חמור זה שעבד לו כיון דקאמר לו זה אבל להוסיף מביתו במה נשתעבד אלא אי מתניתין בחמור זה דוקא כגון שיש בדמיו ליקח אליבא דרב או לשכור אליבי' דשמואל וכדאיתא בגמרא הא לא"ה אפי' בעליו עמו פטור:
ומיהו לא נהירא דכיון דתנן סתמא חייב להעמיד לו חמור משמע לעולם. אלא מחוורתא דמתני' בחמור סתם והא דקתני חייב להעמיד לא שיהא יכול לכופו למשכיר שיעמיד לו חמור דבמאי קני דלחייב לי' אלא לומר דיכול לעכב השכירות לעצמו עד שישכור לו אחר וכהאי גוונא אמרינן נמי בגמ' גבי השוכר את החמור ומת בחצי הדרך דנותן לו שכרו של חצי הדרך ופרכינן אי דאמר לי' חמור סתם נוגר לי' חמור אחרינא ולא דמחייב לי' בהכי אלא ה"ק נוגר לי' חמור אחרינא אם ירצה שכרו של חצי הדרך:
ואחרים פרשו דחייב ממש קאמר וכגון שקנו מידו להעמיד לו חמור א"נ כגון שהקדים לו שכרו על חמור סתם וכל שיש לו חייב להעמיד לו חמור דקנייה במעות דמעות קונות בשכירות מטלטלין ואפי' מדרבנן דלא שייך למימר בהו נשרפו חיטך בעליה וכמו שכתבתי למעלה בפ' הזהב.
שם ושמואל אמר בין באנגריא חוזרת בין באנגריא שאינה חוזרת אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך פירש"י ז"ל דכל שהשור הולך בדרך שהאנגריא הולכת מקרי דרך הליכת' ופטור שיכול לו' שכור חמור אחד ולך עמהם עד שיפגעו בחמו' אחר וישיבו לך את שלך דאע"ג דשמואל אפי' באנגריא שאינ' חוזרת קאמר כי קאמר שאינה חוזרת לאו למימרא שאינה חוזרת לעול' אלא שאינה חוזרת לאלתר עד שיפגעו בחמור אחר ואם לאו שהם הולכין בדרך אחר חייב להעמיד לו חמור אבל ר"ח ז"ל פי' אם בדרך הליכתה ניטלה שלא היתה האנגריא מחזרת אחריה אלא שמצאה דרך הילוכה ביד השוכר אומר לו הרי שלך לפניך דמזלך גרם שאלו היתה בביתו של משכיר לא נטלוה ואם לאו שהאנגריא זו אינה נוטלת מה שהיא מוצאת בדרך בלבד אלא אף בבתים היא מחזרת חייב להעמיד לו חמור שאף אלו היה בביתו של משכיר היו מוליכין אותו:
דף עט.
אי דאמר לי' חמור זה אם יש בדמיו ליקח יקח וא"ת הא אמרינן בפ' השואל אי דאמר לי' בית זה נפל אזדא ואין מחייבין אותו למכור כדי ליקח או לשכור לאו קושיא היא דשאני בית שאינו עשוי למוכר הקרקע מיד שהבית נופל הלכך לא על דעת שיתחייב זה למכור קרקעו בשבילו אבל גבי חמור מכיון שמת דרכן של בני אדם למכרו כדי ליקח אחר בדמיו ועוד דהכא חמור זה קאמר ובין חי ובין מת חמור מקרי ושעבודי משועבד לי' אבל בית זה כיון דנפל לאו בית מקרי ולא משועבד לי' כלל:
שם הב"ע בזמן שאין יובל נוהג מכאן דקדק הרשב"א ז"ל מדלא אוקמי' בדאמר לי' ע"מ שלא תשמטנו יובל ש"מ דלא מהני תנאה ביובל כלל שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ וכיון שהיא קודש לשם אין לו זכות למוכר כדי שיתנה עליה:
דף עט:
לימא לי' הב לי' חמרא ואנא מייתינא לך ספינה לאו למימרא דמעיקרא אם רצה להחליף יין זה ביין אחר שלא יהי רשאי דמאי איכפת לי' בין יין זה בין יין אחר אבל כאן כיון שתבעה ויש לו הוא בקפידא מצא מקום לתבוע תנאו:
אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין פי' דוקא כגון ששניהם אינם רוצים להשלים אבל אם היה בעל היין רוצה להעמיד ובעל הספינה אינו רוצה אינו נוטל כלום ואם הוא רוצה ובעל היין אינו רוצה נוטל הכל וכן כתב הראב"ד ז"ל:
לא צריכא דפרקי' לטועניה בגויה הנכון כמו שפי' הרי"ף ז"ל דלאו למימר' שפורקה ממש אלא שפורק רשותו ממנה ומכר סחורתו לאיש אחר. והיינו דאיכא תרעומת משום שינוי דעתא מפני שגורם לו לסבול דעת איש שעדיין לא הורגל בו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שכירות ומכאן למד ז"ל שהמשכי' בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחר עד סוף זמנו משכי' הוא לאחרים שהם כמנין אנשי ביתו שלא אמרו חכמי' אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שהרי אומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע ובספינה שהרי בעלה עמו אין אומר כן:
השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא תרכב עלי' אשה לאו למימרא שאם ניזוקה שיהא חייב בתשלומין דאין שינוי מאיש לאישה פשיעה שיתחייב בעלי' שהחמור עשויה היא לרכוב עליה בין איש בין אשה אלא שלכתחילה אין לו לעשות כן. ש"מ ביניתא אכריסא תקלה פי' מדאצטריך למימר אפי' מעוברת ש"מ דכריסה תקלה יותר משאר אברי' ואפי' לפי כמותם לפי ששאר איברים חיים ונושאי' את עצמן וכריסה של אשה מעוברת מתוך שאין בה חיות כ"כ מכביד ביותר שאם לא תאמר כן מה רבותא דמעוברת שאעפ"י שכריסה מרובה אבריה מתנונו' מחמת עבורה אלא ש"מ דכריסה תקלה יותר משאר דברים:
דף פ.
מתניתין השוכר את החמור להביא עלי' חטין כו וכמה יוסיף על משאו ויהי' חייב סאה לגמל וג' קבין לחמור פי' דוקא כגון ששכרו לכדי משאו דהיינו לתוך לחמור והוסיף עליו שלשה קבין אבל שכרו להביא עלי' חצי לתך והוסיף עלי' ג' קבין ואפי' עד כדי משאו של כל החמור כיוצא בו לא מחייב שאעפ"י שאין לו לעשות כן כדאמרינן לעיל לרכוב עלי' איש לא תרכב עלי' אשה אם עבר ועשה מיהו אינו חייב לשלם כיון שדרך כל החמור כיוצא בו:
וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לה' מילין והלך עשרה מילין כיון שדרך כל חמור לילך עשרה מילין אם מתה פטור:
ומיהו ה"מ כגון שמתה כדרכה ולא ידענא מפני מה מתה אבל אלו נתברר לנו שמחמת תוספת של זה מתה אע"פ שדרכו של כל החמור כיוצא בה חייב:
וראיי' לדבר מדמוקמינן מתניתין לעיל דתנן השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בביקעה חייב כגון שמתה מחמת אויר או מחמת אובצני' או שהכישה נחש אלמא אעפ"י שדרכו של חמור לילך בין בהר ובין בבקעה כיון שראינו שמחמת שינוי מתה חייב הכי נמי כל שנתברר לנו שמחמת תוספת מתה חייב אבל במתה כדרכה אעפ"י שהוסיף יותר מג' קבין מה שהתנה אינו חייב עד שיוסיף ג' קבין על לתך שהוא משאו של חמור:
וכן בגמל אינו חייב עד שיוסיף ג' סאה על כור שהוא משאו:
וראייה לדבר מדאמרינן בגמרא ת"ש להביא לתך חטים והביא שש עשרה שעורים חייב הא שלשת קבין פטור וקשי' לאביי ומה קושי' לוקמה בגמל דתוספת שלו סאה אלמא ש"מ דגמל אם הוסיף סאה אלתך פטור שלעולם אינו חייב בכל אחד ואחד עד שיוסיף על כדי משא שיעור
אביי אמר קשה למשאוי תנן נפחא כתקלא וא"ת והאיך אפשר לומר כן והלא גלוי וידוע שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מן התבואה י"ל דסבירא לי' לאביי דכל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו אפי' בדברים שאין דרכן כלל:
דף
דף פא.
הא גמרתיו ש"ש וא"ת מאי קושי' שאני התם דתפיס לי' אאגרה משא"כ להחזיר' לאחר ימי שאלתה תירץ הרמב"ן ז"ל דאליבא דפירוקא בתרא הוא דדייקי' הכא וכדמחליף רבה בר אבוהו ותני דלא סבירא לי' ההוא טעמא דתפיס לי' אאגרי' דלש אבל ללישנא קמא ודאי ליכא למידק הכי:
דף פא:
מתניתי' שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם:
אסיקנא בגמרא דאפי' בשוק הוא דאמרינן הכי:
וא"ת דבמה נשתעבד לו לשמור דודאי שומר לא מחייב בדבור בעלמא עד דמשיך וכדאמרינן לעיל כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות תקנו משיכ' בשומרי' וי"ל דמשכחת לה כגון שהניחה תוך ד' אמותיו בסימטא שהן קונות לו:
דף פב.
לימא בדלא שוי' משכון שיעור זוזי ובדשמואל קא מפליגא פירש"י ז"ל אבל בשוה כ"ע מודי דלגוביינא שקלי' ובדלא שוי הוא דפליגא ובדשמואל ולא מחוור דא"כ כי דחינן ואמרי' בדלא שוי דכ"ע לא פליגי דלית להו דשמואל והכא בדשוי' קא מפלגי למה לן לאוקמי פלוגתייהו בדר' יצחק לימא בהא קא מיפלגי ר' עקיבא סבר כיון דשוי לגוביינא שקלינן וכדס"ד מעיקרא אליבא דכ"ע ור' אליעזר סבר דלזכרון דברים בעלמא שקליה אלא הכי פירוש' דכי קס"ד דבלא שוי פליגי הוה סבירא לן דבדשוי לכולי עלמא חייב מדר' יצחק אי נמי מדרב יוסף והכי נמי בכנגד משכון דכ"ע לא פליגי דחייב מהאי טעמא אלא דבמותר בלחוד הוא דפליגי דשמואל והיינו דכי דחינן ואמרינן בדלא שוי כולי עלמא לא פליגי דלית להו דשמואל:
מוקמי' לפלוגתייהו בדר' יצחק אי נמי בדרבה ורב יוסף:
ולענין פסק הלכה פסקו הגאונים ז"ל והרי"ף ז"ל דליתא לדשמואל דהכא ובפרק כל הנשבעין אסיקנא דכולי עלמא לית להו דשמואל והרמב"ן ז"ל מוסיף בטעמן דכיון דהכא והתם הוי מצינן למימר דכ"ע אית להו דשמואל דהא להאי אוקימתא לא פליג בדשמואל כלל ואליבא דר' אליעזר נמי אע"ג דסבירא לי' כשומר חנם משכחת לי' חיובא דאלפא זוזי ודשמואל וכגון שאבד בפשיעה ואע"ג דשמואל נקט אבד דמשמע דס"ל דשומר שכר הוא הא לא קשי' דאפשר דמאי אבד אבד בפשיעה ועוד דאפי' אם ת"ל דשמואל אבד דוקא קאמר הוי מצי למימר דכולי עלמא אית להו דשמואל דאנן לא אתינן לאוקמי בתנאי אלא דינא דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ובהא אפשר דכולהו ס"ל כוותי' היכא דשייך דהיינו לר' אלעזר בפשיעה ולר"ע באבידה הילכך כיון דמצי למימר דכ"ע אית להו דשמואל ולא' אמר ש"מ דסברא דתלמודא הוא דליתא לדשמואל ומ"ה דחי לה מכלהו הילכך לא קיי"ל כוותייהו אבל בתוס' פסקו כשמואל והביאו ראיי' לדבריהם מדאוקמינן בפרק הזהב הא דא"ר יוחנן ערבון כנגד כלו הוא קונה:
כת"ק דשמיטה דאמר דהמלוה את חבירו על המשכון אעפ"י שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט והתם בפרק כל הנשבעין נמי מוקמי' דשמואל כההוא תנא אלמא כולהו בחד טעמא שייכי וכיון שכן כיון שקי"ל בערבון כר' יוחנן בהא נמי קיי"ל כשמואל ולאו ראיי' הוא דאע"ג דכולהו בחד טעמא שייכי מיהו דשמואל עדיפא מכולהו דע"כ לשמואל כת"ק דשמיטה ס"ל דכיון דאמר שמואל דקתא דמגלא שקל אינש לגוביינא דאלפא זוזי פשיטא ודאי דאינו משמט אבל תנא דשמיטה בדר' יוחנן סגי לי' אע"ג דלא ס"ל דשמואל דכי היכי דאמר ר' יוחנן דערבון כנגד כולה הוא קונה ואעפ"י שחייב הלוקח להוסיף דמים כנגד מקחו הכא נמי משכון שהמלוה תופש אעפ"י שאינו שוה אלא פלג חובו כנגד כולו הוא תופשו:
ומיהו אם אבד חייב לוה להשלים עד כדי חובו כי היכי דהתם בערבון חייב הלוקח להשלים עד כדי מקחו כן כתב הרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הגאונים ז"ל שפסקו דהא דשמואל ליתא ומיהו אע"ג דליתא בכנגד משכונו מיהו אבד מלוה במאי דשוה ומשנה שלימה שנינו בפרק שבועת הדיינין המלוה את חבירו על המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל הי' שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו שלשה דינרים הי' שוה חייב אלמא מאי דשוה מיהו אבד וסתם אבד לאו בפשיעה משמע אלא כדין שומר שכר:
שם מניין לב"ח שקונה משכון פירש"י ז"ל אפי' להתחייב באונסין ש ולא מיחוור דהא אוקמא מתניתין דהמלוה על המשכון שומר שכר כר' עקיבא והשתא מפרשים טעמא דר"ע מדר' יצחק ואם איתא דר' יצחק אפי' להתחייב באונסין קאמר קמה לה מתניתין דלא כר' עקיבא ודלא כר' אליעזר אלא וודאי כי קאמר קונה משכון דוקא למיהוי עלי' שומר שכר אבל באונסין פטור שאינו קונה אותו קנין גמור שאעפ"י שיכול לקדש בו את האשה ואם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו כדאיתא בפרק המקבל אפ"ה לא מחייב באונסין דלא דמי לשואל דאלו שואל כל הנאה שלו והאי לא מצו לאישתמושי בה ולא עוד אלא זימנין דלוה משתמש בה שהרי צריך להחזיר לו כסות יום ביום וכסות לילה בלילה וכן דעת הר"ח ז"ל דלא קני לי' אלא למהוי עלי' שומר שכר אבל להתחייב באונסין לא:
שם ותסברא אימור דאמר ר' יצחק משכנו שלא בשעת הלוואתו אבל בשעת הלוואתו מי אמר אע"ג דהכא אמרינן מי אמר מיהו קושטא דמילתא הוא דר' יצחק בכל ענין קאמר וראי' לדבר מדאמרי' בגיטין בפ' השולח גבי הא דתנן המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט דטעמא דמלוה על המשכון משום דקני לי' כדר' יצחק והא מלוה על המשכון בשעת הלוואתו משמע ובפ' כל שעה נמי אמרינן גבי ישראל שהלוה את העובדי כוכבים על חמצו לאחר הפסח אסיר בהנאה דהיינו טעמא משום דקני לי' מדר' יצחק והא הלוה על חמצו בשעת הלואה משמע אלא הכא בדרך דחוי בעלמא הוא דאמר משום דקרא שלא בשעת הלואה עסוק ולא שמעינן לי' לר' יצחק בהדיא דלימא אפילו בשעת הלואתו אבל בעלמא כי איצטרך לן למימר דר' יצחק אפי' בשעת הלוואתו, אמרי אמרי' הכי ויש לנו כיוצא בו דמתמה תלמודא ולאו דוקא דאמרינן בבבא בתרא אימור דשמעת לי' לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעת לי' ואפ"ה אשכחן לר' נחמן דאמר בקידושין לכשתלד קנה ואליבא דר' מאיר אלא דאקשי' הכא דאע"ג דאיפשר דהכי ס"ל מ"מ לא שמעינן לי' בהדי' והכא נמי כי מתמהינן בשעת הלואתו מי אמר בכה"ג הוא:
דף פב:
במלוה צריך למשכון קמיפלגי פירש"י ז"ל במלוה צריך ק משכון להשתמש בו ולהיות פוחת והולך מר סבר אעפ"י שצריך לו מצוה עביד ומר סבר כיון דצריך לו לאו מצוה קא עביד ולא מחוור דא"כ היכי אסיקנא לעיל דמתניתן דלא כר' אליעזר הא שפיר מתוקמא כדברי הכל בפשטא בשאין מלוה צריך משכון דבכה"ג כ"ע מודה דמצוה קעביד ושומר שכר הוי לפיכך. נראה כפיר"ח ז"ל דהכי קאמר במלוה צריך למשכון קמיפלגי כלומר נטילת משכון אי הי' צרכו של מלוה בלבד ולא צורך מצוה או לא דמר סבר כיון שאינו בטוח בחובו אלא במשכון מצוה קעביד בנטילתו דכיון דאי לאו משכון לא הי' מלוה לו נמצאת בנטילת משכון גורמת ההלואה ומצוה קעביד והוי שומר שכר ומר סבר דאפ"ה אין נטילת משכון מצוה אלא ההלואה בלבד ושומר חנם הוא דהוי:
למימרא דסבר ר' מאיר נתקל לאו פושע הוא לאו בדוקא נקט האי לישנא דהא לא סגי' דס"ל דנתקל לאו פושע הוא אלא אפי' אנוס נמי חשיב לי' למאי דסבירא לן השתא דהא אפילו שומר שכר פטר לי' ר' מאיר אלא משום דבעי למפרך אברייתא דשמע מיני' דנתקל פושע הוא נקט האי לישנא ואתא ר' יודא למימר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם האי כדינו והאי כדינו פי' דס"ל לר' יודא נתקל לאו פושע הוא והכי נמי אמרינן בפרק המניח את הכד דחכמים דפליגי עלי' דר"מ בנשברה כדו ולא סילקה ר' יהודא הוא ומ"ה אמר פטור מדיני אדם ומיהו נושא שכר ישלם דאע"ג דלאו פושע הוא אנוס מיהו לא הוי:
וא"ת דכיון דלאו אנוס הוא היכי פטר ר' יודא גבי נזיקין י"ל דנהי שומר שכר מתחייב לגבי נזקין פטור דלא מבעי' לאחר נפילה דהו"ל בור והתורה מיעטה בשמירתו שאינו צריך אלא שמירה פחותה כשומר חנם אלא אפי' בשעת נפילה דמחייב משום אשו אינו צריך שמירה מעולה כשומר שכר אלא מכי נטר כדנטרי אינשי פטור:
וא"ת נשברה כדו בשעת נפילה אפי' חשבת לי' כאונס גמור חייב דהא קיי"ל אדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ובוודאי דכי אמרינן בין באונס אפילו באונס גדול הוא חייב דהא אמרי' היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בו מעולם אי נמי נפל מן הגג ברוח שאינו מצויה והזיק חייב י"ל דה"מ היכי שההיזק בה מכחו כי הנהו דהתם אבל נשברה כדו אין ההיזק מכחו אלא מחמת התקלה נשברה כדו והזיקה וממונו הוא שהזיק ולא הוא עצמו:
דף פג.
היכי משתבע אמ' רבא שבועה שלא בכוונ' שברתי' מדאמרי' הכי ולא משכחינן גוונא אחרינא דמצי לאשתבועי עלה שמעינן מינה לר' מאיר אפי' שונה בהעברתה של חביות כגון שרץ יותר מדאי או שהלך במקום רעוע ונתקל פטור דהא נמי פשיעה הוא וכל נתקל פשיעה הוא אלא שפטרוהו מפני התקנה והיינו דלא אשכחינן גוונא אחרינא דמצי לאשתבועי עלה אלא שבועה שלא בכוונה שברתיה:
ולענין פסק הלכה משמע לכאורה דסתם מתניתין ר"מ היא ונתקל פושע הוא אלא שפטרוהו גבי מעביר חביתו מפני התקנה אבל לגבי נזקין חייב וליתא לדר' יודא לא בנזיקין ולא במעביר חביות אבל הרי"ף כתב דלא קיי"ל כר"מ דקאמר דנתקל פושע דמתניתין לאו כר' מאיר בלחוד קאתי' אלא ר' יודא נמי היא דאמר נתקל לאו פושע היא וש"ח פטר מדינא וש"ש מן התקנה ולפי זה כל ששינה בהעברתה ופשע בה כגון שהלך במקום צר ונתקל חייב שהרי לא תקנו כלום אלא נתקל דלאו פושע הוא וגבי נזקין קיי"ל כר"י דאמר פטור דנתקל לאו פושע הוא והביא הרב ז"ל ראי' מדאמרינן בסמוך בעובדא דרסתקא דמחוזא אייתי' ראי' דלא פשעת בי' ואפטר ואי כר' מאיר אפי' פשע בה פטור וכדפירשו לעיל אלא וודאי כרבנן וכל היכא דפשע בה חייב דבפושע לא תקנו כלום:
זיל אייתי' ראי' דמעיקרא חמרא מעלי' הוא:
מיהא שמעינן דלאו דווקא בשבועת השומרין אמרי' אלא אפי' בעלמא כי הכא או אתרא דשכיחא בי' סהדי הוא לא מיפטר בשבועה אלא בעדים:
סליק פרק בס"ד