חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ה - איזהו נשך
דף ס:
וכן השער ירושלמי א"ר אבא בר זמנא והוא השער היפה לעולם פחות מכאן וי לזבונה יותר מכאן וי לזיבונה:
שם גמ' מעיקרא הוי קיימי ק' בדנקא פרש"י ז"ל ק' פרוטות במעה כסף שהוא שתות דינר וזה תימה שהרי אין בדינר אלא קצ"ב פרוטות נמצא שק' פרוטות הם יותר ממחציתו וא"כ האיך תפס לו התלמוד חשבון זה לשער ק' פרוטות בשתותו לכך פי' דדוקא האמור כאן היינו שתות בסלע דהיינו ד' כסף שהן ב' שלישי הדינר ויש בהן קכ"ח פרוטות ואעפ"י שאף חשבון זה אינו מכוון למה שאמרו בגמ' מ"מ אינו רחוק כ"כ דהא אמרינן ולבסוף קמו להו ק"ך בדנקא נמצא שאין להדנקא יתר על זה לפי החשבון המכוון ח' פרוטות וכל כיוצא בזה דרך התלמוד לתפוס אותו שלא בדקדוק לפי שאין עיקר דיננו עתה בחשבון פרוטות והדינרי':
שם נשך איכא דקא נכית לי' פי' דקס"ד דבנשך אזלינן בתר מעיקרא שמשעה שמתחייב לוה לפרוע יותר ממה שלוה הרי הוא נשיך אבל התרבית אינו אלא ע"ש סופו שממונו של מלוה אינו מתרבה אלא בשעת פרעון ואסיקנא דליתא דהיכא דאוזיף ק' בק"ך אי בתר מעיקרא אזלינן הא איכא נשך ותרבית שאין הלוה נשיך אלא מחמת שמתחסר ממון וכיון שאתה אומר שנתחסר ממונו של לוה ע"כ ממונו של מלוה מתרבה ואי בתר סוף אזלינן ומש"ה אמרת דליתי' תרבית שלא נתרבה ממונו של מלוה אף לוה לא נתחסר וכי היכי דליכא תרבית נשך נמי ליכא:
ולענין דינא קיי"ל דבתר מעיקרא אזלינן הילכך היכא דאוזפי' ק' בק"ך אע"ג דזול פרוטות וקמו ק"ך בדנקא אפ"ה איכא נשך ותרבית מדאוריי' דאזלינן בתר מעיקרא וכן סאתי' חיטי' בג' אע"פ שהוזלו ג' ועמדו בדמי ב' והיכא דאוזפי' ק' בק' אע"ג דאייקור בתר הכא מדאורייתא שרי והיינו טעמא דהלואת סאה בסאה אעפ"י שהוקרו חטי' אינו אלא רבית דרבנן וכדאמרינן לקמן דבדמעיקרא משערינן:
דף סא:
לטומן משקלותיו פי' רש"י ז"ל שמלח מכביד המשקל ולפי זה ללוקח אזהר רחמנא ופשטי' דקרא לא משמע הכי' דלכאורה למוכר הוא דאזהר לכך פי' ר"ת שהמלח שואב כח המשקל ומיקל אותו ולמוכר אזהר רחמנא והכי תניא בתוספתא לא יטמין משקלותיו במלח שהמלח שואב את המדה:
קרקעות אין בהם משום רבית שאלו הלוה ג' גפנים טעונות בשש הרי זה מותר וראיה לדבר בפרק נערה שנתפתתה גבי מש"ר אינו חייב עד שישכור עדים ואפשר דנפקא לן מכלל ופרט וכלל לא תשיך כלל נשך כסף פרט נשך כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר אף כל דבר המטלטל לאפוקי קרקע וכדאמרינן לעיל גבי אונאה ומיהו הלוהו כסף ואמר לתת רבית קרקע אסור כדאמרינן לקמן גבי מתניתן דמכר לו את השדה בהדיא.
שלא ימדוד לזה בימות החמה כו' פיר"ח שהקרקע מתבקע ומתרחב בימות החמה ומתקצרת בימות הגשמים ודברי תימה הם ופירש"י ז"ל עיקר:
אני הוא שעתיד ליפרע במי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותן ברבית לישראל משמע דאי הוה קושטא דמלתא כדקאמר שרי ואע"ג דתנן בפרקין מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעתו של נכרי אבל לא מדעת ישראל ואסיקנא בגמ' דדוקא כשא"ל גוי הניחם ע"ג הסלע והפטר א"נ כשנטל הגוי ונתן ביד הא לא"ה אסור משום דאין שליחות לגוי ואשתכח דישראל קא שקיל רביתא התם ה"ט משום דמעיקרא לוה ישראל ראשון מעותיו של גוי הילכך עד דא"ל גוי הניחם והפטר או שנטלם ונתנם ביד שייך ישראל הראשון באותה מלוה ומעותיו נינהו אבל הכא שהגוי נתן בידו מעות להלוותן אע"ג דאין שליחות לגוי אפ"ה הני וווי דגוי נינהו ומש"ה שרי והכי איתא בתוספתא בהדיא בפ"ה דמכילתין דדוקא ישראל שלוה מעות מן הגוי ובקש להחזירם לו הוא דאסור אא"כ העמידו אצל הגוי אבל גוי שנתן מעות לישראל להלוותן בשבילו שרי וכדכתיבנא ומיהו אמרינן התם בתוספתא דדוקא כשנעשה ישראל לגוי אפטרופוס או סנטר דאית ליה קלא הא לא"ה אסור מפני מראית העין וכי אית לי' קלא נמי דאמרינן דשרי דוקא שאין ישראל חייב באחריותן של מעות אבל אם מתחייב באחריותן אסור והיינו דתניא התם זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר וכי אמרינן הכא אני הוא שעתיד ליפרע במי שתולה מעותיו בגוי דמשמע דאי הוי קושטא כדקאמר שרי כשלא קבל עליו אחריות עסקינן אבל בתוס' פי' תולה מעותיו בגוי כגון שא"ל ישראל חבירו לוה מעות מגוי בשמי והלך והביא לו מעות משל עצמו וא"ל משל גוי הם שלויתי ממנו בשמך.
ע"כ יכין רשע וילבש צדיק פי' אבל מכאן ואילך פי' באבק רבית אפי' רשע בעצמו ילבש דלכ"ע אבק רבית אינה יוצאה בדיינים וכן פירש הראב"ד ז"ל:
שם רבית קצוצה יוצאה בדיינים כתב הרשב"א ז"ל דלאו למימרא שב"ד יורדין לנכסיו ומחזירין ללוה דנהי דחיובא איכא גבי' לאהדורי שעבוד נכסי' ליכא וראיה לדבר מדתניא הניח להם אביהם מעות של רבית אעפ"י שהן יודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר אלא בדבר המסוים מפני כבוד אביהם ואלו בגזל מחייב כל זמן שהגזילה קיימת או שהניח להם אביהם אחריות נכסים אלא וודאי ליכא הכא שעבודא כלל אלא עשה בעלמא דוחי אחיך עמך כדאמרי' בסמוך ויוצאה בדיינין דקאמרי' היינו בכפי' שב"ד כופין אותו להחזיר כשאר מצות עשה שב"ד כופין אותו עלי' כראמרי' מרי בהכותב א"ל ר"פ לרב הונא לדידך דקאמרת פריעות ב"ח מצוה אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי א א"ל תניתוהו בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון סוכה איני עושה ב"ד מכין אותו עד שתצא נפשו וה"נ דכוותי':
שם ר' יוחנן אמר אפי' רבית קצוצה אינו יוצאה בדיינין איכא מ"ד דלאו דווקא בדייני' אלא אפי' בא לצאת ידי שמים אינו בהשבון כלל דאסורא דעבד עבד ולית לי' תקנתא בחזרה ודייני' דנקט משום דר' אלעזר דאמר אפי' בדייני' יוצאה והראיה מדמקשינן עלי' דר' יוחנן הגזלנין ומלוה ברבית אעפ"י שגבו מחזירין ואם איתא מאי קושי' לימא מאי מחזירין בבא לצאת ידי שמים וכן מדמקשי' עלי' מדתניא הניח להם אביהם כו' הא אביהם חייב להחזיר ואם איתא דר"י מודה דבבא לצי"ש חייב מאי קושי' לישני לי' דאינהו אין חייבי' להחזיר הא אביהם חייב להחזיר בבא לצי"ש נמי כי אמרי' תנאי הוא מדתני' ר' נחמי' ור"א בן יעקב פוטרין כו' לאו דאמרי' להו קומו אהדרו מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו וכר"י ואם איתא דר"י מודה רבא לצי"ש חייב לאהדורי ת"ק דר' נחמי' דמוקמי' כוותי' אמאי מחייב את המלוה ואת הערב הא בני אהדורי נינהו לצי"ש אלא מכל הני משמע דלר"י אפילו בבא לצי"ש פטור ולאו בהישבון הוא כלל והיינו דדרשי' למיתה ניתן ולא להשבון ואמרי' נמי מה שופכי דמים לא ניתן להשבון אף מלוה ברבית לא נתנו להשבון דאלמא מא מלוי ברבית לאו בני השבון נינהו כלל כשופכי דמים וא"ת א"כ מאי האי דאקשינן אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה הא אמרי' דלר"י אפילו בבא לצי"ש פטור לאו קושי' הוא דבדבר מסויים הוא דמתמהינן מאי בעי גביה דנהי דמדינא לא מחייב אם איתא דעשה תשובה היכי לא מיהדר לי' והא זולא ביה מילתא ואי איהו לא חייש ליקריה אמאי חיישי בניה טפי מיני' דקא מחייבית להו להחזיר מפני כבוד אביהם וי"א דר"י מודה דחייב בידי שמים ודאי וכדמקשי' בהדי' אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה והאי דלא שני לי' הא אביהם חייב ולהחזיר בבא לצי"ש משום דסתם חיוב בדיני אדם משמע והא דלא משני לי' באידך דגזלנין ומלוי ברבית דמחזירין בבא לצי"ש קאמר משום דכיון דקרי להו גזלנין משמע לי' שכשם שהגזלנין מחזירי' בדייני' אף מלוי ברבית כן וכן נמי היינו טעמא דת"ק דמחייב גזלנין ומלוי ברבית משום דקסבר לאו בני אהדורי נינהו משום דא דאע"ג שבאים לצי"ש חייבי' לאו משום עשה דוחי אחיך עמך הוא משום דא"כ אפילו בדייני' יוצאה וכדכתבי הילכך אין זה לאו שניתק לעשה אבל לעולם בבא לצי"ש חייב והכי מוכח בתוספתא דתניא התם המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר וההיא ע"כ כר"י דאי לר"א אפי' לא עשה תשובה נמי חייב אלא ש"מ דאפילו ר"י מודה דכל שעשה תשובה חייב להחזיר ואפשר דההיא ברייתא לא מתנייא בו ר' חייא מדלא מקשי בגמ' לר"א ולא לר"י וכתב הרשב"א ז"ל דלענין הלכה לא נפקא לי' מידי מהאי פלוגתא דכר"א קיי"ל דאמר ריבית קצוצה יוצאה בדייני' וכדאמר ר' ספרא בסמוך כל שבדיניהם וכו' רבית קצוצה וכדר"א:
ואני אומר דאע"ג דלגבי רבית קצוצה לא נפקא לן מידי לענין אבק ריבית נפקא לן דאבק רבי' לר"א כרבית קצוצה לר"י הילכך אי רבית קצוצה לר"י אינו מחזיר אפילו בא לצי"ש ה"נ באבק רבית לדידן:
דף סב.
לא מאי קום ועשה לקרועי שטרא פירש"י ז"ל אם גבה ד"ה אינו מתוקן בחזרה פי' לפירושו לאו למימרא דהאי דדחי ס"ל לאו בני אהדורי נינהו כר' יוחנן דהא מעיקרא אקשי מברייתא דגזלנין ושנינין אליבי' דתנאי היא כלומר דאיכא תנא דס"ל כר' יוחנן וכיון שכן ע"כ בעי מאן דדחי למימר דר' יוחנן דלא כחד והיכי לימא דכולהו ס"ל כוותי' אלא וודאי דה"ק דלאו כדקס"ד דאי בני אהדורי נינהו מיתקין לאו דידהו בחזרה דליתא אלא נהי דכולי עלמא מודו דבני אהדורי נינהו משום עשה דוחי אחיך עמך ודלא כר' יוחנן אפ"ה כ"ע מודו דלאו דידהו לא מיתקין בהכי דלאו דרבית לאו משום חסרון הלוה בלחוד הוא דהא אף ללוה נמי אזהר רחמנא הלכך נהי דוחי אחיך עמך עשה הוא דחייבי' רחמנא למלוה לאהדורי אפ"ה לא מנתיק לאו בחזרה וכי פטרי ר' נחמיה וראב"י בשלא גבה ובקרועה שטרא דת"ק סבר דאיסורא דשומא דעבד עבד וא"א לתקוני ללאו דלא תשימון כי היכי דא"א לתקוני ללאו דלא תקח אלו גבה, ולר"נ וראב"י סברי דלאו דשימה מתלי תלי עד שעת גוביינא הילכך אי קרעי לשטרא אגלאי מלתא שלא היתה כאן שומא מעולם וכי קאמרינן מפני שיש בהם קום עשה לומר שבידם לבטל השומא ומחוייבים הם בכך כדי שלא יבואו לידי איסור:
דף סב:
וכי אין לו יין מאי הוי וכו' הא יצא השער פוסקין כו' פי' ומשמע לי' דמתניתן כשיצא השער ליין איירי דאי לא פשיטא דהא תנן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ומתרצינן אמר רבא מתניתן דבא לחוב בדמיהם עסקינן פרש"י ז"ל שלא נתן לו זה המוכר לזה הלוקח דמי החטים שחייב לו ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין אלא בא לעשות דמי החיטין חוב ולפסוק על היין ונהי דמעיקרא נמי הכי ס"ל דפשטא דמתניתן הכי משמע אפ"ה משום דס"ל למקשה דלא שני לן כלל בין פוסק בחובו לפוסק בהלואתו קאמר דמתניתן בבא לחוב בדמיהן בלחוד עסקינן דאי באיסרו בא לידו אפי' אין לו שרי ורבא דמתרץ לקמן מתניתן כר' אושעיא בדאוקימתי' דרבה שייכא ואתרצה לה קושיא דאביי דמאי איריא אין לו אפי' יש לו נמי דהא תני דבי ר' אושעיא מפליג בהו וכתב ז"ל דל"ג לקמן והא לקח קתני מאי לקח לקח בהלוואתו דרישא דלקח בדמים ממש מתוקמא דהא לא תני בה איסורא באין לו וכ"ת אי בלקח בדמים עסקינן מאי קמ"ל רישא הא תנן לה לקמן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקין ולא הי' לי' למתני אלא סיפא דיין ובלקח' בהלוואתו כברייתא דר' אושעיא י"ל דקמ"ל דאעפ"י שמתחילה באיסורי בא לידו כיון שאח"כ הוא פוסק מפירות לפירות כפוסק במלוה דמי ויש לו מותר אין לו אסור זו שיטת רש"י ז"ל אבל בכל ספרים כתוב והא לקח קתני מאי לקח בהלוואתו וכן הגרסא בפר"ח ז"ל ובהרי"ף ושמעינן דכי אסרינן בשאין לו יין דוקא בשלקח מתחילה בהלואתו הוא דאסרינן אבל היכא שבא באיסורי בידו מתחילה מותר לפסוק פירות בפירות אפי' אין לו, לפיכך פי' דרבא דאוקמי' בבא לחוב בדמיהן ה"ק שכשבא לפסוק על היין לא העמיד החטים עליהם דאפ"ה שרי כיון שמתחלה באיסורי בא לידי אלא שהוא זקפן עלי במלוה ופסק בהם ומש"ה אין לו אסור שאעפ"י שמתחלה בא באיסורי כיון דזקפן במלוה או פסק לי' איסר דמעיקרא ורבא אוקמי' למתניתין כר' אושעיא כלומר דכולה מתניתין כשלא בא באיסורי לידו אפי' מתחלה אלא בנושה בחבירו מנה ופסק בהם חטין ומתא לי' לאוקמי' בכה"ג מלאוקמי' רישא בלקח מעות וסיפא בזקפן עליו במלוה ולקח בהלוואתו ואקשינן לאוקימתיה דרבא דאוקמיה כולה בבא בהלואתו והא לקח קתני דמשמע בדמים ומשני לקח בהלואתו ולהאי פירוש' בין לאוקימתי' דרבא בין לאוקימתי' דר' אושעיא רישא דמתניתן לא אשמועינן אלא דאעפ"י שנתייקרו חטים שהוא פוסק עכשיו בדמיהם כשיש לו מותר דאי לאו לאשמועינן הכי לא ה"ל למתני אלא סיפא ולמתני בה יש לו מותר אין לו אסור הלכך נקטינן להאי פירושא דכל היכא שמתחילה באסרן בא לידו פוסק עמו מפירות לפירות ואעפ"י שאין לו משום דכה"ג דרך מקח וממכר הוא אבל אי לאו באיסרן בא לידו אלא שזקפן עליו במלוה לאח"כ יש לו שרי אין לו אסור משום דכל כה"ג כהלואה דמי וכן דעת רב האי גאון ז"ל בספר המקח:
דף סז.
עבד רבינא עובדא ואפיק פירי כו' כתב הרי"ף ז"ל בהלכות דכיון דרבינא אפיק פירי בזבינא ס"ל דרבית קציצה נינהו כ"ש במשכנתא וק"ל כותי' ובודאי דהכי משמע דהא סוגיא רהיטא דלהלואה חמירי מזביני הלכך כיון דבזביני הוי רבית קציצ' כ"ש במשכנתא וא"ת דהא אמרינן בריש פרקין א"ל רבינא לרב אשי והא משכנתא בלא נכייתא וכו' ובדיננו אין מחזירין דאלמא ס"ל ורבינא גופיה דמשכנתא בלא נכייתא אבק ריבית מדקאמר דבדיננו אין מחזירין לאו קושיא היא דההיא באתרא דלא מסלקי הלכך לא מצי לסלוקי עד מישלם זימניה ה"ל כמכירה ואבק רבית בעלמא היא אבל באתרא דמסלקי ס"ל לרבינא דרבית קצוצה היא וקיי"ל כותי' וא"ת היכי אמרינן בסמוך אמר מר ברי' דרב יוסף משמי' דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי וכו' אבל טפי לא מפקינן מני' דאלמא דלאו רבית קצוצה היא תירץ הרי"ף בהלכות דההיא בנכייתא היא דבאתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי רבית קצוצה ובנכייתא אבק רבית ומ"ה אמרינן אכל טפי לא מפקינן מני' ואין זה מחוור שא"כ היה לו לפרש אלא דלעולם בלא נכייתא ול"ק דרבא לטעמי' דאמר לעיל דכאבק רבית הוי ואינה יוצאה בדיינים ולא קי"ל הכי מדעבד רבינא עובדא דלא כוותיה וא"ת דהא משמע דרב אשי נמי כוותי' ס"ל דלא הוי אלא אבק רבית דהא אמר השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי לא מסלקינן לי' וא"כ האיך נפסוק הלכה דלא כרב אשי י"ל דרב אשי. לא כוותי', ס"ל אלא לטעמיה, קאמר לדידך דקאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור וכו' דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואע"ג דרב אשי לא ס"ל הכי במשכנתא באתרא דמסלקי דבלא נכיית רבית קצוצה היא ואכל טפי מפקינן מיניה ומסלקינן מיניה כשיעור זוזי נפקא מינה לדידן בנכייתא באתרא דמסלקי דכיון דלא מפקינן מיניה סלוקי מיניה לא מסלקינן לי':
דף סז:
האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא וצורבא מרבנן אפי' בנכייתא לא ליכול כך היא גרסת רש"י ז"ל וכתב באתרא דלא מסלקי אפי' בלא נכייתא שרי דזביני נינהו ואחרים גרסי' האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכייתא ובודאי דהכי מסתברא דאם איתא דבאתרא דלא מסלקי אפי' בלא נכיית' שרי כי שקלינן וטרינן אלא במאי ניכול בקצות' ואמרינן הניח' למ"ד קיצות' שרי' אלא למ"ד קצות' אסור' מאי א"ל לימא דהתנה בהדי' דלא לסלק לי' והוי כאתר' דלא מסלקי וכ"ת דבעינן לאשכוחי שריות' אפי' באתר' דמסלקי לית' דודאי מאן דשרי בקצות' לא שרי אלא באתר' דלא מסלקי ומ"ה שרי כיון דאכיל חמש קמיית' ובתר הכי שיים חמש בתרייתא ה"ל כמאן דמנכה לי' פלגא כמנהג שאר אריסין שיורדין למחצה ודאי דהך שריות' לית' אלא באתר' דלא מסלקי דאלו באתרא דמסלקי מאי מהני לי' מאי דשיים לי' מחמש שנין ואילך אלו אייתי לי' זוזי בגו ה' שנים לאו סלוקי מסלק לי' מינה אשתכח דכי אכל בגו חמש שנים בלא נכיית' אכל אלא ודאי מאן דשרי לא שרי אלא באתר' דלא מסלקי אלמא דוק' כה"ג וא"נ במשכנת' דסורא למסקנ' הא בנכיית אפי' באתר' דלא מסלקי אסור.
נמצ' פסק ההלכה דבאתר' דמסלקי בלא נכיית' רבית קצוצה כדעבד רבינ' עובד' וחשיב ואפיק פירות ובנכיית' אבק רבית אע"ג דאמרינן לקמן רבינ' אכל בנכיית' דרב כהנא ורב פפא ורב אשי דרבים נינהו פליגי עליה ולא אכלי בנכיית' קיי"ל כותייהו וכ"ת בלא פליגי עליה אלא אחמורי בעלמ' הוא דמחמרי אנפשייהו לית' דהא אמרינן ומאן דאסר התם לאו הלואה הכא הלואה אלמא מיסר הוא דאסרי ובאתרא דלא מסלקי בין בין בנכיית' בין בלא נכיית' אבק רבית מדאמרינן ואלא במאי ניכול ולא אשכחן שריות' אלא במשכנת' דסור' אלמ' דאפילו בקצות' נמי לא שרי וכ"ת דלצורב' דרבנן בלחוד הוא דאמרינן הכי הא לשאר אנשי באתר' דלא מסלקי א"נ בקיצות' שרי ליתא דהא אמרינן אלא למ"ד קיצות' אסירא ואמרינן נמי חד אמר קיצות' אסירא אלמא מאן דאסר לכולי עלמא אסירא הילכך כיון דאסיקנא ומאן דאסר בבתרייתא היכי שרי במשכנתא דסורא שמעינן מינה מינה דליכא משכנתא דשריא אלא משכנתא דסורא וי"א דמשכנתא דסורא אתרא דלא מסלקי הוא דכי היכי דמלוה לא יכיל למכפייה ללוה למפרע לי' מידי אלא נקיט ארעא עד דמישלם שניא ה"נ לוה לא יכיל למכפייה למלוה למפרע לי' חובי' ולאפוקי ארעא מיני' עד מישלם שניא ומ"ה שרי דלאו הלואה היא אלא מוכר הוא שדיהו לפירות אבל אלו יכול לוה לסלוקי למלוה בגו זמניה בנכייתא אע"ג דמלוה לא יכול למכפייה ללוה אסור במשכנתא בנכייתא באתרי דלא מסלקי:
ואחרים אומרים דמשכנתא דסורא אפי' אי מצי מסלק לי' לוה למלוה בזוזי שריא דכיון דמלוה לא יכיל למכפייה ללוה למפרע לי' חובי' זביני נינהו ולא הלואה ולא דמי לאתרא דלא מסלקי דהתם הלואה היא שהרי לסוף זמנו מלוה נפרע מן הלוה וכ"ד הרמב"ם ז"ל ולפ"ז נ"ל דא"ש הא דאמרינן ר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרוייהו האי משכנת' באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה הימנה דאלמ' משכחת לה למשכנת' דשרי' באתרא דמסלקי והיינו במשכנתא דסורא וכדכתבי' דאם איתא דליתא משכנתא באתרא דמסלקי דשריא היכי שקלינן וטרינן במאי דאסור אטו ברשיעי עסקינן אלא ודאי כדכתיבנא.
ולא נתחוורו דברי הרי"ף ז"ל שכתב בהלכות דלאו למימר' דשרי אלא דאי מתרמי מלתא דיינין הכי ומסתברא דבאתרא דלא מסלקי או באתרא דמסלקי ובנכייתא אי עבר ומשכן ובתר הכי אתא לוה לבי דינא ואמר לא בעינא דליתוב תו לארעאי וכי הוו לי זוזי ופרענא לי' מסלקינן לי' מפירי שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל רבית אעפ"י שאינו אלא אבק רבית אין נותנים לו רשות לאכלו אלא מוציאין מן הלוה למלוה חובו כדין כל ב"ח ולא עוד אפי' אכלן ואח"כ משלם לו דכיון שלא ברצון אכלם גזלה היא בידו ומוציאן ממנו וא"ת היכי שקלינן וטרינן באיזיל איטרח אייתי זוזי אי אכיל אי לא אכיל ואסיקנ' הלכתא דלא אכיל תיפוק לי' דאפי' לא אמר איזיל איטרח אלא שמיחה בו שלא יאכל פירותיו ברבית לא אכיל ואי אכיל מוציאין ממנו לפי מאי שכתבנו למעלה אף בזו י"ל דמשכחת לה במשכנתא דסור' באתר' דמסלקי על הדרך שכתבנו למעלה ומיהו האידנא נהוג עלמא למעבד משכנתא בנכייתא וסמכי בהא מילת' עלי' דרבינ' דבאתר' הוא ואכיל בנכיית' ואע"ג דרב כהנ' ר"פ ורב אשי לא אכלי חומר' בעלמ' הוא דמחמרי אנפשייהו אבל מדינ' שריא ומאי דקשי' לן מדאמרינן מאן דאסר הכא הלואה וכו' ליתא הכי בכולהו נוסח' אלא ומאן דלא אכיל גרסינן וראי' לדבר עוד מדאמרינן פ' האומנין גבי יבש האילן או ניקצוץ זוכין דשלימו שני משכנתא מקמי יובל א"כ מטי זוזי לידי ופריק לי' ד' וה' שנים מקמי' יובל וההיא לאו במשכנת' דסור' היא דההיא לא מפרק' דהא נפקא משלם שניא בלא כסף ואמרי עוד בשם הנשיא רב טודרוס ז"ל דכל הני משכנת' דידן משכנתא דסור' אינון שהרי אנו מנכים מן החוב דבר קצוב בכל שנה ואפשר שיכלה החוב ברוב השנים ונפק' ארעא בלא כסף כמשכנת' דסור' ומשכנת' בנכיית' דקאמרינן בשמעתין לא שינכה לו בכל שנה ושנה אלא דלבתר דמי משכנת' מנכה לי' דינר או סלע והא ודאי לא דמיא לסור' שא"א שיכלה כל החוב במשכונ' זו ולא מחוור דודאי מה שאנו מנכים מן החוב בכל שנה ושנה לאו היינו משכנת' דסור' דהתם אפי' לדברי מי שאומר שהלוה יכול לסלק את המלוה וכמ"ש למעלה מ"מ מלוה לעולם אינו יכול לכוף את הלוה לפרוע לו חובו אבל משכנות הללו שאנו נוהגים בהם כשמגיע זמנו תובע מלוה ללוה חובו וראיה עוד דנכייתא זו שאנו נוהגים בה היא אותה האמורה בגמר' דהא אמרינן בגמר' דנכיית' דומיא דשדה אחוזה היא שהיא סלע ופונדין לשנה ולפי' אין לסמוך על סבר' זו אלא מיהו נהוג עלמ' וסמיך למיכל בנכיית' על פי מה שכתבנו למעלה הלכך נקטינן לפום מנהג' דילן דבנכיית' בכל דוכת' שרי ובלא נכיית' באתר' דמסלקי רבית קצוצה ואפי' בשדות וכרמים דהא בעובד' דההיא איתת' דאמר לי' לההוא גבר' זבין לי ארעא מסקינן דרבית קצוצה היא ובאתר' דלא מסלקי הוי אבק רבית וכתוב בספר הישר דלא מהני נכיית' אלא במשכון מקרקעי דומיא דשדה אחוזה אבל במטלטלי לא כיון דסגי פחתייהו וקא כלי' קרנא וכתב הראב"ד ז"ל דבכל אבק רבית אע"ג דאין מוציאין ממלוה ללוה אי תפס לוה לא מפקינן מיניה ולא נהירא דהא אמרינן דלא מחשבינן משטרא לשטרא ואם איתא דאם תפס לא מפקינן מניה כ"ש דהל"ל דמחשבינן משטרא לשטרא דהא תפס וברשות תפס ואי משום דשטרא ביד מלוה הא ק"ל דכל העומד לגבות לאו כגבוי דמי אלא ודאי אפי' תפס מפקינן מיני' וכיון שכן הדבר ברור שאין חייב להחזיר אפי' בבא לצאת ידי שמים כיון דמפקינן מאידך אי תפס:
שביעית משמטת וא"ת ה"ד אילימא שהגיע שביעית בתוך הזמן שקבע לו אפי' באתרא דמסלקי אמאי שביעית משמטתה דהא אתרא דמסלקי דקאמרינן היינו שהלוה יכול לסלוקי כל שעה שירצה אבל מלוה אינו יכול לכופו שיפרענו בתוך הזמן דלהכי כתבי זמנא בשטרא וא"כ ה"ל מלוה את חבירו לי' שנים דק"ל בפ"ק דמכות דאינו משמט דלא קרינא בי' לא יגוש ואי בשהגיע שביעית לאחר משלם זמניה אפי' באתרא דלא מסלקי תהא שביעית משמטתה דכיון שעבר זמנו ה"ל כאתרא דמסלקי תירץ הרשב"א ז"ל דודאי בתר תישלם זמנה עסקינן וא"ה כיון שהיתה מכורה אצלו כל זמן זה שלא הי' יכול לסלקו עדיין ברשותו עומדת וכדידיה דמיא עד שיפדנה:
שם פשיטא באתרא דמסלקי ואמר, לא מסתלקנא הא קאמר דלא מסתלקנא אלא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא מאי פירש"י ז"ל שא"ל כן בשעת הלואה ואפ"ה באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא צריך למקניה מינה ולא נהירא דכיון שאמר כן בשעת הלואה ודאי מהני ואין צריך קנין אלא הכא אחר הלואה עסקינן דאשכחי' בתר הכי ואמר לא מסתלקנא ואודי לי אידך בכה"ג פשיטא לן דמהני אבל באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא שהדין נותן שלא יסלק והקרקע ברשותו ס"ל לרב ששת בר אידי דלא מסתלק בדיבור בעלמא אלא צריך למקני' מיני' ור"פ סבר דלא צריך למקניה מניה דכיון שהיה יכול למחול כן החוב שביד חבירו בלא קנין כי מחיל נמי האי זכותא מהני דמ"ל כולו מ"ל מקצתו ואיפסקא הלכתא דצריך למקניה מיניה:
דף סט.
א"ל מאן פליג לך פירש"י ז"ל מי שם לך שמא לא נשומה יפה כלומר ובטלה מחלוקת וי"א דכיון דבטלה מחלוקת אינו נוטל חצי מחצה בשל חבירו דכי תניא בברייתא מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו ה"מ בשחלק בב"ד א"נ כשהתנה בפניהם הא לא חלק ולא התנה שע"מ ליטול שכרו הוא משביח השביח לאמצע כדאמרינן פרק מי שמת גבי יתומים שאם השביחו גדולים את הנכסים ולא אמרו בב"ד ראו מה שהניח לנו אבא דהשביחו לאמצע הלכך כל א' מהני טעמי מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל הוי סגי לאפטרי אידך לגמרי וכ"ד הרמב"ם ז"ל אבל בתוס' אומר דטעמא קמא דמאן פלג לך לא סגי אלא לבטולי חלוקא אבל ודאי חצי מחצה נוטל בשל חבירו אעפ"י שלא התנה וכדתניא בברייתא סתמא מכאן ואילך כו' הלכך הני תרי טעמי צריכי להדדי דקמא מבטל חלוקה ובתרא פטר לי' לב"ה לגמרי ומ"מ ה"מ במידי דצריך שומא אבל בזוזי דכמאן דפלגי דמי מצי למפלג מנפשי' ושקיל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו והיינו דגרסינן בירושלמי חד בר נש דיהיב ק' דינרין לחברוי וארוחו כ' דינרין שקיל י' לגרמי' והנך אתעבידו קרן ברם בר נש לא עבדי כן נסבי ויהיבא נסבי ויהיבא ובתר כן כסופא פלגין פי' שאעפ"י שהדין כן שאם בא לחלוק הריוח חולק אינו נוהגין כן אלא נושאין ונותנים ואין חולקי' הריוח רק לבסוף אבל אם בא לחלוק חולק:
דף סט:
כגון דא ודאי צריכו לאודועי איכא מאן דיליף מהכא דהא דאמרינן בפ' זה בורר שאם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבים ונותנים לו דוקא בההוא גוונא דנקיט לה התם במי שכפאוהו לדון בעירו והוא היה רוצה לילך לבית הועד אבל אם מעצמו לדון לפני ב"ד שבעירו אינו יכול לומר כתבו לי ומ"ה אמר רב פפא כגון הא דאיכא חשדא צריך לאודועי משמע הא ליכא חשדא אין שומעין לו ואין זו ראיה דאפי' את"ל דבעלמא כותבין ה"מ אלו היה אומר כתבו לי אבל זה לא היה אומר כן אלא שהיה מלגלג על בית דינו של רב פפא וכל כה"ג אי לאו כגון דא דאיכא חשדא לא מודעי' לי' אדרבה משמתינן לי' כגברא דפקיד בבי דינא ועוד דכשכותבין לו אין כותבין לו מ"ט פלוני' ומראיה פלוני' כמו שעשה רב פפא אלא כותבין לו פלוני טען כך ופלוני השיב כך נזדכה פלוני וב"ד שבבית הוועד ידעו טעמו של דבר ורב פפא הוא דאמר כגון דא ודאי צריך לאודועי טעם הדבר אע"ג דבעלמא אין כותבים אלא טענותיהם הילכך אי מהא לא איריא אבל מ"מ הדין דין אמת שאין כותבין אלא כשכפאוהו לדון בעירו והיינו דלא נקיט לי' התם אלא בכה"ג וכן דעת הראב"ד ז"ל ור' תם ז"ל:
שם רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטי ליומי' פירש"י ז"ל שהיה אומר בלשון שכירות וא"ת וכי לשון גורם א"כ בטלת תורת רבית לפיכך פירוש התוס' שלא תי' מחיוב המשכיר באונסין כלום שכל שלא הוציאם היו בידו כדין שוכר ופטר מן האונסין ועל אותה שעה היה נוטל שכרו וא"ה אסיקנא דכיון דלא הדרי בעיניהו ולא ידיע פחתייהו אסור פי' הא אי הוי ידיע פתחייהו אע"ג דלא הדרי בעיניהו שרי דלא הוי כאגר נטר לי' דמשום פחתא שקיל אגרא ואי הוי הדרי בעיניהו אע"ג דלא ידיע פחתייהו שרי דשכירת בעלמא היא והיינו דתניא בתוספת' משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות בהן ולהתעטר בהן ולהתלמד בהן:
שם הילך ד' זוזי וכו' ואוזפי' לפלוני' זוזי כתב הראב"ד ז"ל ודוקא בשלא דבר המלוה עם הלוה בשום רבית אבל דבר עמו וא"ל אני לא אתן לך רבית אבל פלוני אוהבי יתן לך משלו מפני אהבתי אסור דנעשה כשלוחו וכ"ש אם יפייס אותו שיתן לו אעפ"י שאינו משלם ע"כ ואינו מחוור שאם הלוה אמר לישראל זה שיתנם הוא בשבילו והוא יפרעם והודאי אסור דשליחותי' קא קא עביד אפי' אינו פורע אח"כ אבל אם פייסו שיתן הוא משלו לאהבתו מה איסור יש בכאן הרי אין כאן רבית הבאה מלו' למלוה אלא ודאי משרי שרי ויש מי שהתיר עוד לומר כל הנותן אינו מפסיד כדשרינן גבי המדיר את אשתו לומר כל הזן אינו מפסיד כדאיתא פ' המדיר ובשבת גבי דליקה נמי כל המכבה אינו מפסיד וכדתנן בנדרים בנדרים המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו פלוני מודר ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה לו הרי זה נותן לו ובא ונוטל מב"ה והרמב"ם ז"ל חולק דלא התירו אלא דוקא במדיר את אשתו לפי שאין לה מה תאכל וכן במודר הנאה מחבירו ולפי שאין לו מה יאכל והיינו דנקיט לה בלשון אין לו מה יאכל דהתם דוקא הוא דשרי הא בעלמא כשליח הוא ואסור והיינו דאמרינן התם פ' המדיר דבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אבל לא בשארי אסורי שבת:
אבא מר ברי' דרב פפא שקיל אוגני דקרא מקוראי ואסיקנא דשרי דשכר אמירה קא שקיל ודוקא בנו הגדול אבל בנו הקטן אסור דכגופיה דמיא וכדאמרינן בפ' האומנין גבי סריס דבנו הקטן כגופו דמי וחיישינן להערמה וכ"ש הכא דחמיר אסורא ולא גדול וקטן ממש אלא כל הסמוך על שולחן אביו קטן ושאינו סמוך גדול:
שם ספינתא אגרא ופגרא פי' שהוא מקבל עליו אחריות אם תשבר לשלם הדמים של עכשיו אבל כל שהיא קיימת אינו חייב באחריות פחת דמיה ודכותיה בשם פרה לחבירו אעפ"י שאם תמות מקבל עליו לשלם בדמים של עכשיו שהרי מעכשיו היא שומא אצלו וכדתניא הרי פרתי עשוי' עלי בל' דינרין אפ"ה כיון שאין מתחייב באחריות בעודה קיימת לענין אם הוזלה שרי וא"ת אפ"ה היכי שרי והא ההיא דודא דהוי בי' מר שמואל דאסרינן לקמן למשקל אגרא ופגרא אי לאו משום טעמא דמקבל עליו חוסרא דנחשא אע"ג דלא מחייב בזולא שהרי לא עשאה דמים י"ל דאה"נ הספינה ובהמה איכא דכותי' שהספינה מתקלקלת והבהמה מכחשת וכל זמן שהיא קיימ' פטור מפחת זה הלכך אעפ"י שאסמת חייבת לשלם הכל שרי והיינו דאמרינן נהגו בני כופרא בשעת משיכה פגרא בשעת שבירה כלומר לא ישלם פגרא אלא בדמים של שעת שבירה ואקשינן אטו במנהגא תליא מלתא דקס"ד דדינא, קאמר ואי דינא הכי לא משתרי לקבולי פגרא אלא בשעת שבירה מאי ונהגו אטו מלתא דאסורא במנהגא תליא ואמרינן משום דברייתא איפכא תניא ה"ג, וה"פ משום דברייתא שרי אפי' במקבל פגרא בשעת משיכה כדקאמר הרי פרתי עשויה עלי איצטריך למימר שזה היו עושין בני כופרא מנהגא בעלמא הוא שנהגו בני כופרא כן להחמיר על עצמן ולא מדינא:
דף ע.
מעות של יתומים מותר להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד פי' בירושלמי דא"ל פסידא עלך וריוח דידי ודידך דכה"ג אבק רבית הוא דכיון דלא שקלי אגרא אלא מיניה וביה ואפשר דלא ה"ל רווחא לא הוי ריבית קצוצה והסכימו הגאונים ז"ל דה"ה לכל דרבנן רבית דשרי בדיתמי:
שם אבל דבר המסויים לא דילמא פיקדון הוא ואתי מארי ויהיב סמנא כו' וא"ת וכי יהיב סמנא אמאי שקיל לי' נטעון דלקוח הוא בידו י"ל דחיישינן דלמא אפקדיה גבי' בסהדי ואית לי' עדי פיקדון ועדי פקדון בלא ראיה לא מהני מידי דהא איכא מיגו דהחזרתי הילכך אי לא יהיב סמני' ואמר לן דליפקי' לא מפקי' לשוויה ראה וכדאמר פ' ח"ה גבי רמאי דפומבדיתא אלא דכיון דיהיב סימנא וחזינן אנן דהנך סימנין איתא בהאי מנא הרי אנו עידי ראייה שא"א לכבוש עדותו וה"ל כאלו איכא עידי פקדון וראה דאפי' אחר דלאו אומן לא מהימן כדאיתא פ' חזקת הבתים והיינו דאמרינן פ' הכותב גבי ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא בי חסא חדא דידעינן בי' בחסא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ובכה"ג נמי היא כגון דה"ל עידי פקדון אבל לא ראה אלא דכיון דקא יהיב סמנא ואיכא שהרי שאותו כלי שיש בו סמנים אלו שהוא אומר שהוא עכשיו בלי הנפקד הוה לי' ראה וכיון דאיכא עידי פקדון וראה אין לו חזקה כלל והא דקאמר חדא דידעינן ביה בחסא דלא אמיד לאו עיקר טעמא הוא דהא האי גברא דיהבינן ליה זוזי דיתמי אמיד הוא דהא דהבא פריכא נמי אית ליה ואפ"ה מהימן אידך בסימנין ועוד דמקרא מלא הוא מתרושש והון רב אלא לאלומי טעמא הוא דאמר כעין רגלים לדבר וא"ת לדהבא פירכא נמי ליחוש דלמא אמר מדת משקלותי' ושקיל לי' וכדאמרינן לעיל גבי מציאה י"ל דמשקל לא הוי סימן אלא במציאה דלאו לאפוקי ממונא ממארי' הוא אבל היכא דהוי אפוקי ממונא ממר למיתב למר כי הכא משקל לא הוי סימן וא"ת ואפי' כי יהיב סימנין מאי הוי והא קיי"ל בפ' הגוזל בתרא דעשו תקנת השוק בגנב וגזלן אפי' לגבי משכנתא וזה ששלח יד בפיקדון ומשכנו אצל זה גזלן הוא ועשו בו תקנת השוק תירץ הראב"ד ז"ל דכי עשו תקנת השוק במשכנתא ה"מ היכא דאדעתא דמשכנתא בלחוד נחית אבל הכא עיקר אסמכתא לאו אמשכנתא הוא אלא אעסקא דהא לא מצי למשתיה בי' שכרא מתעסק ואם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו כדאיתא בפ' המקבל ובכה"ג לא עשו ביה תקנות השוק כדאמרינן בפ' הגוזל גבי גנב ופרע בהקיפו דלא עשו בי' תקנת השוק משום דמעיקרא לאו אדעתי' דהכי נחית:
דף ע:
אין מקבלין צאן ברזל מישראל פירש"י ז"ל דמשנה יתירא היא דכיון דהא תנא לי' אין מושיבין חנוני למחצית שכר דאסור משום פלגא מלוה כ"ש הכא דאסור דכולה מלוה היא אבל איידי דבעי למתנא סיפא מקבלין צאן ברזל מעובדי כוכבים תני רישא נמי וא"ת סיפא נמי לא צריכא דמאי איריא צאן ברזל אפי' רבית קצוצה נמי שרי כדתנן ולווין מהם ומלוין אותם ברבית י"ל אורחיה דתנא בהכי וה"ק מקבלין צאן ברזל מהעובדי כוכבים ולא זו בלבד אלא אפי' רבית קצוצה נמי שרי א"נ י"ל דרישא גופא. צריכא לאשמועינן דאע"ג דבעיסקא דפלגא מלוה כי יהיב לי' שכרו כפועל שרי כדתנן אא"כ נותן לו שכרו כפועל בצאן ברזל דכולה מלוה אפי' כי יהיב ליה אגרא אסור:
שם גמרא נכסי צאן ברזל קרית לי' פי' שאין נקרא נצ"ב אלא כשקבל עליו המקבל הכל וכדתניא בתוספתא אלו הן נכסי צ"ב כל שפחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכן צאן ברזלן האמורים בדין אשה מבעלה כך הוא שקבל עליו הבעל הכל וכ"כ הרי"ף ז"ל פ' אלמנה:
מאי לאו תשוך פרש"י ז"ל מותר אתה ליקח מהם נשך פי' לפי' דאצטריך קרא למשרי רבית דגוי כדאצטריך למשרי אבדתו כדאיתא בפ' הגוזל ודחינן לא תשיך ואקשינן תשיך לא סגיא דלאו הכי כלומר דאילו למשרי ללות ממנו ברבית לא אצטריך קרא דאמאי תסוק אדעתין דליתסר ומתרצינן לאפוקי אחיך דלא ולעבור עליו בעשה ול"ת כלומר דלנכרי תשיך הוי עשה דש"מ לאפוקי אחיך דלא ולאו הבא מכלל עשה עשה והא דתניא בספרי לנכרי תשיך ה"ז מצות עשה ולאחיך לא תשיך ה"ז מצות לא תעשה בכה"ג מפרשא לנכרי תשיך ולא לאחיך והוא לאו הבא מכלל עשה ומש"ה קתני ה"ז מצות עשה וכיוצא בה שם כל ציפור טהורה תאכלו מצות עשה וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שמצות עשה מן התורה להלות את הנכרי ברבית ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דגוי מדאורייתא שרי הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לאו תשוך ואי איתא דקרא להתיר רבית אצטריך כדברי רש"י ז"ל מדחינן ברייתא דספרי לגמרי דמנ"ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא למשרי אצטריך אלא ע"כ כי סבירא לן דרבית דגוי שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בספרי לנכרי תשיך ה"ז מצות עשה וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דגוי מדאורייתא שרי נקטינן ע"כ ברייתא דספרי כפשטה.
דף עא.
איכא דמתני לה להא דרב הונא אהא דתני רב יוסף וכו' איכא מ"ד דלפום האי לישנא אידחי ליה כל מאי דאמרינן לעיל דאסרינן רבית דגוי דלהאי לישנא בתרא לא היו דברים מעולם וקיי"ל כי האי לישנא דבתרא הוא ולא משמע הכי דודאי משום האי לישנא לא אידחי כל מאי דאתמר לעיל דהא רבא אותביה לר"נ ור"ח ורבינא נמי שקלי וטרו בה אלא ודאי משמע דהכא לא משנינן בהאי לישנא אלא דהא דאר"נ אמר לי הונא לאו אההיא אמרה אלא אהא אבל ודאי רב נחמן אמרה או משמיה דנפשיה או משמא דאחרינא הלכך לענין פסק הלכה פסק ר"ח ז"ל כתרי לישני לחומרא דלא שרינן אלא כדי חייו ולת"ח אבל לע"ה אפי' כדי חייו אסור שמא ילמוד ממעשיו נראה שהוא סובר דרבינא דאוקמה בת"ח אאוקמתא דחייא בר רב קאי ויש מי שפסק כתרי לישני לקולא דכע"ה מותר כדי חייו ובת"ח דלא גמר ממעשיו שרי אפי' להעשיר וכן דעת הרמב"ן ז"ל ועכשיו עשו כל אדם עצמן כת"ח ואמרו בתוס' דטעמא דמלתא שמכיון שרבו מסים וארגוניות אין שיעור לכדי חייו ועוד טעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו והיינו באותו זמן שהיו ישראל הרבה ביחד ומתעסקים זה עם זה ולא היו רגילים עם הגוים אבל אנו שכל עסקנו עמהם בעל כרחנו מה לי עסק זה מ"ל עסק אחר הילכך אפי' להתעשר שרי.
דף עא:
דאזיל בתר ערבא פירש"י ז"ל שאין תובעין אלא הערב פי' לפי' שהעובדי כוכבים בדיניהם אינו יכול לתבוע תחילה אלא לערב וכדמשמע פ' גט פשוט הילכך כיון דעיקר אסמכתא הוא על הערב וצריך הוא לתובעו תחילה ממונו של עובדי כוכבים על הערב נתרבה וממונו של ערב נתרבה אצל לוה שהוא חייב לפורעו ואשתכח דישראל מישראל שקיל רבית אבל היכא שהוא יכול לתבוע ללוה תחילה אעפ"י שהוא יכול לתבוע גם לערב כגון שקבל עליו שיפרע מאיזה מהם שירצה מותר שהרי ממונו של עובדי ככובים אצל שניהם נתרבה וכשהעובדי כוכבים נפרע מן הערב באותה שעה הוא שחל שעבודו על הלוה ושרי שכבר נתחייב בכל מה שהוא פורע בשבילו וכן נהגו במקומות הללו שישראל נעשה ערב לעובדי כוכבים בשביל ישראל חבירו ואפי' ערב קבלן וכן דעת הרשב"א ז"ל:
תוספתא ישמעאל שהלו' מעות מישראל וישראל שלוה מעות מישמעאל ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית ומהא שמעינן שאף ישמעאל הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב והטעם משום דישראל זה עיקר תביעתו על הישמעאל הוא שהוא הלוה דדינא הכי הכי הוא דלא יתבע ערב תחילה הילכך ממונו של מלוה אצל הישמעאל הוא מתרבה ולא אצל הערב וכשהוא גובה מישראל מה שנתרבה על הישמעאל הוא גובה וה"נ איתא בירושלמי דכתובות גבי נפרעת שלא בפניו וכי נפרעים מן האדם שלא בפניו א"ר אבין תפתר כשהרבית אוכלת בהן וב"ד גובין רבית כשערב לו מן הישמעאל וע"כ כדקאמר כשערב לו מן הישמעאל היינו ישמעאל שלוה מישראל דליכא למימר ישראל שלוה מן הישמעאל ועושה ישראל ערב בשבילו חדא דא"כ לא הל"ל כשערב לו מן הישמעאל אלא כשערב לו לישמעאל ועוד דא"כ הערב בא לגבות מישראל הלוה וה"ד אי בשכבר פרעו הערב לישמעאל הרי אין רבית אוכלת בהן ואי בשלא פרעו עדיין א"כ לא נתחייב לוה כלום והאיך מקבלין שבועתו כדתנן לא יפרע אלא בשבועה והא לאו בעל דברים דידי' הוא כלל עד שיפרע את הישמעאל אלא ודאי בישמעאל שלוה מישראל וישראל נעשה לו ערב עסקינן וכשתבעו מלוה לישמעאל תחילה ועכשיו בא לפרע מן הערב ולפיכך נפרעים אפי' שלא בפניו שכל זמן שהחוב קיים הרבית מתרבה על הישמעאל וחיובו של ישראל שנעשה לו ערב מתרבה בכך ונמצא רבית אוכלת אלמא שרי לעשות לו ערב. ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור שנמצא ממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואסור וי"א דכי היכי דאמרינן דישראל שרי שיהא נעשה ערב לישראל חבירו בשביל הישמעאל ה"נ שרי לישראל שימכור חוב שחייב לו ישמעאל לישראל ושיקבל עליו אחריות הקרן והרבית אם לא יפרענו הישמעאל דכיון שדינו של לוקח לתבוע את הישמעאל תחלה ה"ל מוכר זה כשמקבל עליו אחריות כערב הילכך שרי:
שם הניחם ע"ג קרקע והפטר וא"ת למ"ל למנקט הניחם ע"ג קרקע נימא תנם לו והפטר דכיון דמיד שנתנם לו נפטר מן הישמעאל נמצא שאין ישראל נוטל רבית כלל י"ל אפ"ה כיון דלא מפטר ישראל ראשון אלא בהלואת רבית של חבירו אסור ומ"ה נקט הניחם ע"ג קרקע א"נ נשא ונתן ביד דאפסקא למלתא וא"ת והא לפי דיוקא דרבינא דאמר דזכיוה דרבנן מיהא אית לי' לא מפסק ולא מידי אלמא בכה"ג שרי י"ל דלרבינא נמי משכחת לה כגון דא"ל ישמעאל תנם לישראל חברך שיזכה בהם בשבילי והפטר ואח"כ יהיו הלואה אצלו ובכה"ג דוקא הוא דשרי וכה"ג נמי הוה מצי. רב הונא לפרוקי הכא כגון דא"ל תנם לו בתורת פיקדון והפטר ואח"כ יהיו הלואה אצלו אלא דלאו אורחא דמילתא בהכי:
אלא אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד פי' רישא דוקא הוא דמוקמינן בהכי אבל סיפא כדקיימא קיימא ולחומרא וכפירש"י ז"ל ור"ח דמסקנא דשמעתין דיש שליחות לישמעאל לחומרא אבל ר"ת ז"ל כתב דכיון דאסיקנא בשנשא ונתן ביד ישראל הוא דאסור הא לא"ה אעפ"י שנתן הישמעאל בשליחתו מותר דאין שליחות לישמעאל כלל וכן מוכח בירושלמי כר"ת ז"ל אבל למעשה ראוי לחוש לראשונים ועוד דפשטא דסוגיא הכי מוכחא דיש שליחות לישמעאל לחומרא:
שם מהו דתימא עובדי כוכבים גופיה אדעתא דישראל גמור ויהיב פירש"י ז"ל דסד"א דהוי עובדי כוכבים שלוחי ונחמיר בו כדאמרינן בסיפא נראה מדבריו דאי לאו משום דמחמרינן לומר יש שליחות אפי' את"ל דאדעתא דישראל קא גמיר ויהיב שרי כיון דאין שליחות לעובדי כוכבים ומזלות וק' דאקי' אין שליחות לעובדי כוכבים היכי שרי והא מ"מ אי מדעתא דישראל קא גמיר ויהיב הני זוזי דישראל נינהו ואסור למשקל רבית מניהו אלא ה"ק מ"ד עובדי כוכבים גופיה אדעתא דישראל קא עביד ואע"פ שישראל לא ע"ד כן נתנם לה אלא ע"ד פירעון סד"א. ליתסר כאלו נתנם לו ישראל ע"ד כן שאסור בין אם תמצא לומר יש שליחות או אין שליחות כיון דזוזי דישראל נינהו הלכך נקטינן דישראל שלוה מעות מן העובדי כוכבים ברבית אסור להלוותם לאחר אא"כ נשא העובדי כוכבים ונתן ביד שנפטר ממנו ישראל ראשון לגמרי וא"נ בשא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר אבל א"ל תנם לי והפטר אסור וכתב רבנא משה בן רבנא טודרוס הנשיא ז"ל בתשובה דשרי לישראל. שיאמר לישראל חבירו צא ולוה לי מעות מן העובדי כוכבים ברבית ואעפ"י שהעובדי כוכבים אין לו ודברים אלא עם ישראל זה השליח ואסמכתא עליה דידיה בלחוד היא א"ה שרי שהשליח יטול רבית מן המשלח והעובדי כוכבים מן השליח וא"ת א"כ ישראל מישראל שקיל ריבתא ליתא דכיון דשלוחו של אדם כמותו הרי הוא כאלו המשלח עצמו לוה מהעובדי כוכבים וכשנותן הרבית לשליח עדיין לא יצא מרשותו של ראשון עד שיגיע לרשותו של עובדי כוכבים דשלוחו כמותו וא"ת והלא מדין ערב אנו יכולים ללמוד איסור לדבר זה דכל היכא דאזיל עובדי כוכבים בתר ערבא אסור וה"נ כיון שאין לעובדי כוכבים תביעה עם הלוה אלא על השליח אסור י"ל דכי אסרינן ערב הנ"מ כשנעשה ערב מעצמו שלא בשליחותו של לוה אבל כל שעשאו לוה שליח שרי דשלוחו של אדם כמותו ואפי' את"ל דערב אסור אעפ"י שעשאו שליח התם הוא משום דלוה לא מפטר מיניה דמלוה דהא אי לית ליה לערב תבע ללוה נמצא ששני שעבודים יש כאן אבל היכא דלא מצי תבע מלוה ללוה אין כאן אלא חד שעבוד דשלוחו כמותו הוא אלא דברי הנשיא ז"ל ואין דבריו מחוורין דמ"מ ישראל מישראל שקיל רבית שאפי' ששלוחו של אדם כמותו מ"מ נכסי שליח זה משועבדים לעובדי כוכבים וישראל חבירו משתעבד לו בין מדין שליח בין מדין לוה ממנו הילכך אסור אא"כ מכיר העובדי כוכבים הלוה ואחריותו אף עליו כשיקבל לדון בדיני ישראל כדין ערב וכדכוותי' אמרי' בר ישראל דיהיב כסא דכספא לחברא וא"ל לוה לי עליו מעות מעובדי כוכבים ברבית אי אחריותו דעובדי כוכבים אההוא כסא בלחוד ולא אשליח כלל שרי ואי מקבל עליו שליח אחריות אסור דכיון דהעובד כוכבים לא תבע אלא שליח ומיניה שקיל רביתא ושליח שקיל ממשולח אסור כדין ערב היכא דעובדי כוכבים אזיל בתר ערבא ועובדי כוכבים שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל חברא ברבית ר"ג התיר דה"ל כישראל שא"ל לישראל הלוה מעותי לעובדי כוכבים ויש שליחות לישראל ומיהו ה"מ כשאין אחריות המלוה על זה השליח כגון שהודיעו שעובדי כוכבים פלוני הוא שלוה ממנו א"נ שהעמידו אצל העובדי כוכבים ונפטר השליח בכך אבל אם השליח חייב באחריות אסור שאפי' הוא יכול לתבוע את העובדי כוכבים כל שישראל זה הוא כערב קבלן אסור וכמ"ש למעלה וישראל שאמר לוי לוה לי מעות מישראל ברבית ומאי דיהבת בהו קרנא ורביתא עלי דבר זה נשאל לר"י בעל התוס' מי אמרינן כיון דאין שליחות לעובדי כוכבים הני זוזי דעובדי כוכבים נינהו ושרי או דלמא כיון דיש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא אסור והשיב שזה מותר חדא דלא מחזקי' אינש ברשיע דנימא שליח שוויה אלא אמרינן דעתו היה שילוה העובדי כוכבים מישראל ויחזור וילום לו ואפי' איכא סהדי שא"ל בפירוש לוה בשבילי שרי ולא דמי לחומרא דברייתא משום דהתם שניהם יודעים בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית הבאה מכיסו של ישראל משא"כ הכא דלא ועוד התיר הרב היכא דיהיב לי' משכון לעובדי כוכבים ללות עליו ברבית מישראל משום דאמרינן אקנויי אקנייה ישראל ליה לעובדי כוכבים משכוניה ועובדי כוכבים במשכון דידיה הוא דיזוף:
והרמב"ן ז"ל חלק בזה דלא מסתברא למימר דאקנויי אקנייה לי' מסתמא אלא אסור והיכא דיהב לי' משכון לעובדי כוכבים ללות עליו מעובדי כוכבים והלך ולוה מישראל אם נתברר הדבר בעדים אסור ליטול ממנו רבית ומיהו היכא שהשאיל ישראל כליו לעובדי כוכבי' שילוה עליו מישראל לצרכו של עובדי כוכבים ברבית שרי לישראל לאוזפי עליה ומשקל מיניה רביתא דהא קניא עובדי כוכבים בשאלה ואחריותו עליו ושרי נמי לישראל בת' הכי למפרק משכוני' ולמיהב לישראל חבריה רבית' דאחייב לי' ישמעאל שהרי רבית זה על הישמעאל נתרב' ולא על ישראל כלל ומשכנו של ישראל ביד ישמעאל ובא הישמעאל לישראל אחר וא"ל הלויני על משכון זה כמה שחברך חייב לי' ואני אעלה לך רבית כדרך שהוא מעלה לי אסור דכיון דאינו קונה משכון על משכונו של ישראל נתרבה רבית זה ומיניה דידי' קא שקיל ומשכונו של ישמעאל ביד ישראל י"א שאסו' לישראל להלות עליו ברבי' דהא ישראל מישמעאל קונה משכן ועוד שהוא באחריו' של ישראל לגמרי הלכך אסור אבל ר"ת ז"ל התיר כגון שא"ל אני מוכר לך כל זכותי שיש לי על משכון זה דמוכר חובו הוא ושרי והוא שלא יתחייב ישראל באחריותו וכתב עוד שמותר לזה ישראל הממשכן לפדותו קודם שיבוא הישמעאל לפי שהוא כחוזר ומוכרו לו עכשיו:
א.ה. חסר כאן קטע ממש גדול, ונמצא בר"ן במהדו' אחרות, ד"ה ונשאל ר"ת על בן משומדת
דף עב.
שטר שיש בו רבית פירש"י ז"ל שהרבית מפורש ק' בק"ך וראיה לדבר מדאמרינן בסמוך אפי' תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ואי אין הרבית מפורש בשטר ה"ל ליגזור שמא יגבה את הרבית אלא ע"כ כדפרישית ולפיכך י"א דמאי אין גובין דקאמר ר"מ כלל וכלל לא ולרבנן גבי מבני חרי כשחייב מודה או ע"פ שני עדים אחרים שידעו בהלואה דשטר זה כמאן דליתי' דמי שהרי עדיו פסולין הם דהא תנן אלו עוברין בל"ת הלוה והמלוה והערב והעדים וקיי"ל דכל חייבי מלקות פסולים להעיד וכאביי דאמר לא רשע דחמס דכל היכא דאיכא מ' עליה בכתפיה פסול והביא עוד ראיה מדתניא בתוס' המוציא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו אלמא דכמאן דליתא דמי דאל"כ אמאי יקרעוהו וי"מ דאינו גובה ממשעבדי קאמר אבל מבני חרי גבי רבנן אבל ס"ל אפי' ממשעבדי גבי וכ"ת למה יקרעהו כיון שהבעלים גובין על פיו י"ל דכיון שהבעלים עצמן מצווין לקרעו אף ב"ד קורעין אותו אבל אם הוציא מלוה שלא בב"ד גובה, את הקרן ע"פ שטר זה וא"ת שכיון שהרבית מפורש בשטר הרי עדיו פסולים והכי גבי בי' כלל י"ל כיון דלא תשימון עליו נשך למלוה משמע להו לאינשי ולא לעדים אינם נפסלים בכך אבל הרמב"ן ז"ל פי' דהכא כשאין הרבית מפורש בשטר עסקינן וכגון שבאו שנים ואמרו כתב ידו הוא זה אבל רבית הי' בדבר ולא ידעו שאלו הי' רבית מפורש בשטר נגזור שמא יגבה את הרבית כדגזרינן שמא יגבה מזמן ראשון לא דמי דהתם אי גבי מזמן ראשון הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן אפי' יגבה את הרבית בקרן הכתוב בשטר מיהא לא עביד אסורא ולא גזרינן התירא אטו אסורא:
שם המוקדמין פסולים פירש"י ז"ל שאין טורף מן המשועבדים מכלל דמבני חרי גבי והכי מוכח הא דאמר בסמוך אלא הא דאמר ר' יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון נימא לא ניתן לכתוב ובודאי משום טעמא דלא ניתן לכתוב לא פסלינן לי' אלא דלא גבי ממשעבדי אבל מבני חרי גבי דומיא דעובדא דפרדיסא דפשיטא לן דכמלוה ע"פ דמי וא"ת היכי גבי מבני חרי והעדים פסולים הם שהקדימו הזמן. י"ל דמשכחת לה שלא הקדימו הזמן אלא שכתב שטר ללות בתשרי דלאו אקנייתא ולא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דלית להו למעבד הכי אלא בשטר אקנייתא ובדרב אסי כל מאן דלא גמיר לדרב אסי לאו רשע הוא:
(נכתוב על הגליון הר"ן בשם הרב הגאון וז"ל מי יתן ואזכה להבין דברות קדשו דהרי עיקר אקושי' למאי דקיי"ל כאביי, דלא בעי עד חמש וא"כ מאי מתרץ הר"ן דמשכחת שלא הקדימו הזמן אלא דכתב ללות בתשרי הא לאביי' לעיל דף י"ג זה כשר דעדים בחתומי' זכין לו וע"ש ברש"י דלאביי' ע"כ הא דמוקדמים פסולין לא איירי בכתב ללות בתשרי וצע"ג ע"כ קושיתו והשיב עליו אדמ"ו הרב הגאון וז"ל במחכ"ת לק"מ דהכא במוקדמי' הוי כמעידים בשקר שמעידי' שלוה בזמן פלוני והקדימה הזמן ובזה גם לרבא פסולי' לעדות כיון דנחשדו להעיד שקר ודווקא בשטר שיש בו רבית דלא העידו בשקר אלא דעברו על לא תשימון בזה כתב הר"ן מקודם דדוקא לאביי פסולי ולא לרבא. הק' עקיבא גינז מא"ש.)
ירושלמי במסכת ר"ה ובפ' בתרא דשבועות גבי מתניתין דשטרו חוב המוקדמין מי מודיע א"ר יוחנן החתומים על השטר מודיעין ולא כן ארשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן כשאמרו לא חתמנו וכל עיקר ברם הכא אמרינן על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו וכתב הרמב"ן ז"ל דה"פ דעדים מודיעים בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדקאמר נמי גמ' דילן בכתובות אליבא דר"מ ופסק התם ם כשבאו לעקור כל העדות אבל הכא נהי דלא נתן לכתוב מזמן ראשון לזמן שני מיהא ניתן לכתוב וכיון שכן כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין לד"ה ע"כ:
מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים לית הילכתאי הכא דקיבל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולפיכך השמיטה הריף ז"ל:
דף עב:
אין לווין על שער שבשוק פי' הגאונים ז"ל אין לווין סאה בסאה על סמך שער שבשוק ואסיקנא דלווין דהואיל ויצא השער כמי שיש לו הוא דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי ויכול הוא ליקח מהן ואעפ"י שאין לו מעות בשעת הלואה כיון שיצא השער יכול הוא ליקח פירות באשראי אבל הראב"ד ז"ל כתב והוא דאית לי' דמיהן שיכול לוקח בהן פירות ולא נראה כן דעת הגאונים ז"ל שהרי כולם התירו סתם:
דף עג.
החמרין מעלים כמקום היוקר כו' פירש"י ז"ל שהחמר אלו היו מקבלין עליהם אחריות הדרך ואין נותנים להם שכר טרחם ועמלם כלל ומ"ה קשה לי' דכיון שכן הלואה גמורה היא זו ומה שמעלין כמקום היוקר במקום הזול ה"ל רבית ומשני דניחא להו דמגלי להו תרעיה כו' ואין מחוור דכיון שזו הלואה גמורה היא האיך נתיר רבית שבה משום דניחא להו והא אפי' חצר דלא קיימא לאגרא דבעלמא אין צריך להעלות לו שכר אסרינן בהלוהו אא"כ מעלה לו שכר לפיכך נראה כפי' ר"ח ז"ל שחמרין אלו שלוחין של ב"ה היו שהיה נותן להם שכר טרחם ועמלם אלא שהם היו מקבלין עליהם אחריות הדרך ולאו משום שהמעות הלואה אלא שומרי חנם הם שהתנו להיות כשואל ואמרינן מאי טעמ' כלומר שהרי משקבלו עליהם המעות היו הלואה שאלו היו צריכים להם היו מוציאין אותם ולפיכך הם מעלי' להם בחזרתם בשעת הזול ושכר הלואה שקיל ומפרקינן דלאו שכר הלואה היא אלא שלוחי ב"ה הן ואעפ"י שנשתמשו במעות כאן הרי הן הן כשלתני שהפקידו לו ושם הוא פורען ולוקח ב"ה פירות בזול כשליחותו של ב"ה והאי דעבדי הכי לאו משום שכר מעות אלא ניחא להו לאיתויי פירות בא באחריות משום דמגלו להו תרעי אי נמי דמוזלי גבייהו:
שם פרדיסא פירש"י ז"ל לקנות ענבי הכרם בעוד שהם בוסר וסמדר והלוקח מקבל עליו כל הפסד שיגנבו כגון נהר או מי גשמים או קרח שמפסיד הכל ומ"ה שרי שמואל משום דשכיחי בי' תיוהי וא"ת א"כ מ"ט דרב דאסר והא לעיל שרינן כה"ג בברייתא כמה שעזי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך כל היכא דלא אמר לי' כך מותר לכך פי' רמב"ן ז"ל דהכא בשא"ל מה שכרמי עושה כך וכך עסקינן אע"ג דלעיל אסרינן כה"ג בכרם שרי שמואל דשכיחי בי' תיוה' טוב' שאעפ"י שנאבד הכל המוכר חייב שהרי פסק עמו כך וכך הכור אפ"ה כיון שהלוקח מקבל עליו לשכור פועלין ולבצור ואם הי' חומץ כגון ענבי דקדוח או קלקול אחר הוא צריך לקבל הלכך שרי:
שם א"ל שמואל להנהו דמשבשי שבשי פירש"י ז"ל אין מחוור שהרי לשון שבשי זמורת כדמתרגמינין ג' שריגים שבשים לזה פר"ח ז"ל שהיו לוקחים הזמורות בכך וכך המשוי ליטול אותם בעת הזמיר ובדליתניהו עסקינן ואי לא מהפך בארעא אסור דכיון דא"ל בכך וכך המשוי ה"ל כמה שעזי חולבות בכך וכך דאסור אבל כיון דמהפך בארעא מחזי כמאן דקני גופא דארעא ושרי והרמב"ם ז"ל כתב דבאיתנהו עסקינן וכ"ת א"כ הפוכי בארעא ל"ל י"ל לפי שאין הדבר ידוע אי זו תייבש ותזמר ואי זו תשאר:
דף עג:
והשתא נמי כדיניהם עבידנא לך פירש"י ז"ל דליכא משום רבית דרבא לא מחייב לי' לרב מארי ולא מידי שהרי העובדי כוכבים היה מחויב לפרעו והראב"ד ז"ל פי' שאפי' קבל עליו רבה לפרוע לרב מארי חובו בשביל העובדי כוכבים מותר דעובדי כוכבים בדיניהם בתורת זבונא אתו לה ומ"ה לא מסלקינן עד דיהבי זוזי דכמכורה הוא אצלו עד שיקבל מעותיו והיינו דאמר רבא אנא נמי לא מסלקנא לך דישראל הבא מחמת עובדי כוכבים הרי הוא כעובדי כוכבים והרי היא כמכורה בידך עד שתגבה חובך:
אוזולי הוא דקא מוזלי גבך פירש"י ז"ל הואיל ומדעתך נותנים לך ואין מזכירין לך בשכר מעותך שהיו בטילים אצלו ולפ"ז צ"ל שלא היו מוסיפין לו בשעת פירעון שא"כ אפי' בסתמא היה אסור דלא אדכרינן בכוליה פירקא בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלו אלא בריבית מאוחרת שהוא נותן לו מתנה אחר שהחזיר לו מעותיו דהתם ודאי אי לא א"ל בשכר מעותיך שרי שאל"כ היה אסור לתת מתנה לשום אדם שלוה ממנו לעולם אעפ"י שהחזיר לו מעותיו אבל במוסיף בשעת פירעון בהא ודאי אפי' בסתמא אסור דסתם כמפרש הוא אלא הא דשרינן הכא היינו שהם פרעו אותו כבר ואח"כ הוסיפו לו משלהם בסתם אבל בתוס' כתבו דאפי' מוסיף בשעת פירעון דנהי דבהלואה אסור כל שמוסיף בשעת הלואה שאני הכא דמו"מ הוא:
משלם כדאוזיל כו' פירוש דוקא כשהתנה עמו שאם לא יקנה לו ישלם כמו שנמכר בזול והיינו דאמרינן דאע"ג דאתני בהכי אסמכתא היא אבל אי לא אתני אע"ג דפשע ולא זבן פטור דמבטל כיסו של חבירו הוא:
שם התם בידו הכא לאו בידו ולא למימרא דבמידי דלאו בידו לא הוי אסמכתא דאדרבה בפרק זה בורר משמע גבי משחק בקוביא דכל שבידו הוי אסמכתא טפי הלכך הא מתניתין דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אסמכתא נמי היא ולא מדינא מקני אלא משום תקנתא וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל תדע דאפי' לא כתב נמי כמו שכתב דמי כדמוכח בריש פ' המקבל והיינו טעמא משום דכיון דהאי גברא סמיך עליה קנסי לי' רבנן לחיובי' בכנגד הפסדו של זה וכיון שכן כי אקשינן מהא דתנן אם אוביר וכו' לאו אעיקר מלתי' דרב אסי דקאמר אסמכתא היא ולא קניא דבמתניתין דאם אוביר נמי לאו מדינא מהני אלא מתקנתא אלא הכי קא מקשינן כי היכי דהתם תקון רבנן דלשלם כנגד הפסדו של חבירו כגון שהיה סומך עליו ה"נ הוה להו לתקוני דלישלם ומשני התם כיון שבידו ולא עבד קנסוה רבנן אבל הכא כיון דלאו בידו לא חזו רבנן למקנסי' דאלו מדינא ודאי בין הכא בין התם פטור וכדאסיקנא לעיל דכל דאי לא קני:
דף עד:
ותיפוק לי' דשליחא שוויה פירש"י ז"ל האיך יש כאן קבלת מי שפרע והלא החתן הוא שליח של חמיו ולא לצרכה לקחה וא"ת ומה בכך והרי הוא בסתם קנה ואין לו למוכר דין ודברים אלא עמו וכיון שהמוכר לא מכר אלא לו למה לא יקבל מי שפרע וא"ת הכא כשהודיעו שהוא שליח עסקינן לוקמיה בדלא אודעיה ולא הוה מצטריך לאוקמיה בתגרא דזבין ומזבין י"ל דכיון דהמשלח חוזר בו והוא אין בידו למחות אפי' לא הודיעו למוכר שהוא שליח אין לו לקבל עליו מי שפרע וא"ת יקנה משלו הא לא אמרינן דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית אבל הגאונים ז"ל פירשו דהך עובדא היא דההיא גברא דהיינו חתן יהיב זוזי לחמיו שיתן לו תכשיטי נדוניא בשעת נישואין ולא ה"ל לחמיו נדוניא אלא שפסק עמו בשער השוק והלך חמיו וקנה נדוניא מן השוק וכשהגיע זמן הנשואין והנדוניא לא רצה החתן לקבלה ממנו אלא כשער של עכשיו ואמר רב פפא דמקבל עליו מי שפרע ושקלינן וטרינן בה ובמסקנא מקשינן ות"ל דשליח שוויא כלומר היכי שייך מי שפרע דהא חמיו שליח דידי' הוא דכיון שלא הי' לחמיו נדוניא לא הי' זה לוקח ממנו אלא שליח הוא שעשאו וא"כ האיך יכול לחזור בו והלא משעת שלקחה חמיו קנאה דשלוחו של אדם כמותו ואוקי בתגרא דזבין ומזבין כלומר לאו שלוחו הוא אלא מיניה דידי' זבין ופי' שהוא תגרא שרגיל לקנות ולמכור וכיון שכן כל שלא באה לרשותו לא קנאה אבל כיון שנתן דמים איכא מי שפרע:
דף עה.
לווין סתם פירש"י ז"ל דבהלואת ככר קאי שאעפ"י שלא עשתה דמים שרי שאין דרכם של בני אדם להקפיד בדבר מועט כזה אבל הגאונים פי' דאכולה מתניתין קאי דקאמר הלל ככרות וקאסר נמי פלוני עד שיבוא בני אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעין סתם אפי' ראה בסאה כיון שיצא השער ואפי' אין לו מות' שאפי' אין לזה יש לזה וכ"ש הלואת ככרו דשרי אעפ"י שלא יצא השער שאעפ"י שאין לזה יש לזה מידי דהוה אזבל בימות החמה והכי משמע אכולה מתניתין מלתא קאי מדנקיט לווין ופורעין סתם ולא נקט לוה, ופורעת כדנקט במתניתין גבי ככרות וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשובה:
שם ת"ח מותרין ללות זה מזה ברבית פי' דוקא בעסקי סעודה ובדבר מועט דגמרי ויהבי לשם מתנה וכדא"ל שמואל לאביה בר איהי הלויני ק' פלפלין בק"ך ואשרי שאין אני מקפיד למנות הגרעינן והא דא"ל הלויני ק' פלפלין בק"ך לא משום שיאמר לו לעשות כך אלא שאם הוסיף בשעת פירעון עד חומש מותר שכל כיוצא בזה לת"ח מותר דדרך כבוד הוא ושרי אבל ע"ה ושם רבית הוא נותן ואסור:
סליק פרקא בס"ד