אור ברסלב

חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ד - הזהב

פרק ג - המפקיד

דף מד.

הנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת פי' משום דנחושת לגבי כספא פירא הוי מיהו לגבי דהבא לא איתפרש במתניתן אי הוי נחשא טבעא גבי' או פירא אבל בירושלמי משמע דנחשא לגבי דהבא פירא הוי וכ"ד הרמב"ן ז"ל:

אסימון קונה את המטבע מפרש בגמ' מאי אסימון פולסא ופי"רשי ז"ל פולסא דבר שאין עליו צורה ולכאורה הכי משמע מדמייתינן בגמ' פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא גבי חלול דאמר ר"ע דבר שיש עליו צורה לאפוקי אסימון שאין עליו צורה ומיהו איכא למידק מדאמרי' בפ' במה האשה גבי סלע שעל גבי הצינית אי משום צורתא לעבד לה פולסא אלמא פולסא דבר שיש עליו צורה הוא אלא שכבר נזהר רש"י ז"ל שם מקושיא זו שפירש ליעבד לה פולסא וליעבד לה צורתא ואחרים מפרשי' ודאי פולסא אית לה צורתא וכדמוכחא האי דפ' האשה יוצאה סלע שהוא מטבע שנסדקה שאינו חשוב מחמת צורתו כלל:

והיינו דמייתינן עלה הא דאמרי'. גבי חלול דבעינן דבר שיש עליו צורה כלומר דבעינן שיהא חשוב מצר צורתו למעוטי אסימון שכיון שנשבר אין צורתו מחשבת כלום ולשון פולסא כמו ופלסי' לסלא שהיא ענין שבירה או מענין ושקל בפלס הרים שהמטבע כיון שנשבר אינו עומד אלא לשקול בו:

מטלטלין קונים את המטבע איכא למידק כיון דהאי מטבע דקאמרינן הכא הוא ניהו מטבע כסף דהא ליכא למימר מידי דקרי לי' תנא מטבע אלא כסף דזהב ונחושת בתורת פירות נינהו וכיון שכן ל"ל למתניי' השתא כספא לגבי דהבא טבעא הוי אע"ג דדהבא טבעא תותי' וחשיב מיני' לגבי מטלטלין מביא אלא מכאן נראה דהאי מטבע דתנן הכא לא מטבע כסף לחוד הוא אלא אפי' של זהב ושל נחושת וקמ"ל דאע"ג דדהבא ונחשא לגבי כספא פירא הוי לגבי מטלטלי' טבעא הוי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מכירה:

דף מד:

גמרא א"א פירא הוי ה"ל סאה בסאה ואסור איכא למידק לפי מאי שכתבנו במשנתינו דאי אמרינן דהבא הוי מדאמרינן לקמן תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אין מחללין דאמר ר' יוחנן אסור ללות דינר בדינר כלומר כיון דלגבי נפשי' פירא הוי לגבי מטלטלי' נמי פירא הוי וכיון שכן אנן דאמרי' דלגבי מטלטלי' טבעא הוי ע"כ דלגבי נפשי' נמי טבעא הוי הלכך בדין הוא דלישלם לי' דינרין טבין וטקלין אע"ג דלגבי כספא פירא הוי י"ל דהשתא סמיך אמסקנא דשמעתין דאמרינן דאסור ללות דינר בדינר אלא א"כ הוא טבעא לכל מיני כדינר של כסף דלגבי מטלטלין ולגבי דנפשי' טבעא הוי כיון דלגבי כספא פירא הוי אסור וכמו שנכתוב לפנינו:

לא רב דינרי הוי לי' וכיון דהוי לי' נעשה כאומר הלויני עד שיבוא בני וכו' וא"ת מהאי קא מבעיא לי' לרב הא מתניתין הוא בפ' איזהו נשך אבל אומר לו הלויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח י"ל התם הוא דאמר בהדי' אבל הכא נעשה כאומר קאמר:

אלא א"א פירא משער תנא במידי דאייקור וזול וא"ת ואלא מאי דהבא טבעא וכספי פירא א"כ היכי משער תנא בכספא כלל דקתני איסר א' מכ"ד בדינר של כסף והא כיון דכספא פירא לא קיץ ולא יוקר וזול י"ל דהוא לא משער בי' אלא היכא דקיץ וה"ק איסר אחד מכ"ד בדינר של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב:

חד אמר מחלוקת בסלעין על דונרין דב"ש סברי כספא טבעא פירא וכו' וא"ת והיכי סבירא לן הכי א"כ קמו להו ב"ש כזקנותו של ר' וב"ה כילדותו והיכי מוקמינן לי' לב"ה דלא כהילכתא י"ל דהך משנה דמעשר נשנית בילדותו דר' ומ"ה אוקי לב"ה כסברא דילי' ובזקנותו דהדר בי' ה"נ איבעי לן לאפוכי מתניתין דמעשר דב"ה לדב"ש אלא דמשנה לא זזה ממקומה:

אבל פירות על דינרין ד"ה מחללין כלומר דאע"ג דס"ל לב"ש דדהבא לגבי כספא פירא הוי לגבי פירא טבעא הוי וזה על דרך שכתבנו במשנתינו דב"ש דהכא היינו כזקנותו דר' ומיהו מ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת משמע לכאורה דפליג אהך סברא וס"ל דדהבא אפי' לגבי פירא פירי הוי וא"ה לענין דינא ל"ק כלל דהא אסיקנא דר' יוחנן הוא דאמר מחללין וקיי"ל כר"י לגבי ר"ל ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דאפי' מ"ד בפירות על דינרין מחלוקת דווקא לענין חלול הוא דאמר הכי כיון שבסוף הוא צריך לחלל דינרי זהב על כסף שאין, מוצא אדם ליקח צרכיו בהזהב אף מעכשיו אנו רואים אותו כפירא כיון שהוא עתיד להיות פירא לענין כספא אבל לענין מקח וממכר דהבא לגבי פירא טבעא הוי והיינו טעמא דלא מדמי זהב לב"ש לכסף לב"ה דהתם מ"ה מחללין פירות עליו אע"ג דאינהו סברי דכספא לגבי דהבא פירא הוי משום דכיון דלגבי פירא טבעא הוי ושוב אין אנו צריכי' לחלל כסף על זהב מחללינן אבל זהב לב"ה אע"ג דלגבי פירא טבעא הוי כיון שסופו לעשות פירא לגבי כספי לא מחללינן:

דף מה.

ושאני הכא כיון דלענין מו"מ שוינהו רבנן פירא וכו' פי' דאע"ג דדהבא לגבי נפשי' טבעא הוי וכמו שכתבנו למעלה אפ"ה משום חומרא דרבית אסור ללות דינר בדינר כיון שסופו של דינר להחליפו במטבע כסף ויהי' פירא לגבי משא"כ בכסף לילדותו של ר' דכיון דלגבי נפשי' טבעא. הוי אע"ג דלגבי דהבא פירא הוי מותר ללות דינר בדינר של כסף לפי שאינו עומד להחליפו בזהב והיינו דאמרינן בפשיטות אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשי מי איכא למ"ד לאו טבעא הוי:

ב"ש אומר בכל סלע מעות פירש"י ז"ל דלאו לעכובא קאמר אלא לומר שאם רצה מחליף כל פרוטותיו דסלע וב"ה פליגי עלי' ואמרי שאינו ראוי לעשות כן אלא בשקל כסף בשקל מעות ואיכא למידק דא"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה והו"ל למתניי' במס' עדיות דתנינהו לכולהו. אלא ה"פ דב"ש סברי דע"כ הוא צריך ליקח סלעי' מן הכל כדי שלא יעלו הפרוטות חלודה וב"ה סברי שאין צריך לעשות כן אלא אם רוצה פורט בשקל כסף בשקל מעות כדי שיהי' מעות מזומנות לו ולא תקשי לך לישנא דהפורט דמשמע דלאו חיובא הוא. דה"ק דנהי שאינו מחויב לפרוט לכתחילה מ"מ אם בא לפרוט פורט בכולן:

אלא דכ"ע הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני והכא בהא קמפלגי מר סבר גזרינן שמא ישהה עליותיו וכו' מהכא משמע דכ"ע מודו דמחללינן כספא אדהבא אי לאו משום גזירה דשמא ישהה עליותיו ובודאי הך מסקנא בזקנותו דר' שייכא דליכא למימר דללישנא בתרא בגמ' קמו להו ב"ה וב"ש בילדותו דר' וא"ה אע"ג דלזקנותו דר' דהבא לגבי כספא פירא הוא מחללינן במעשר שני כספא אדהבא משום רבויא דהכסף כסף ריבה אי לאו משום גזירה.

ומכאן נראה דאפי' לזקנותו דר' דהבא לגבי מטלטלי טבעא הוי וכמו שכתבנו במשנתינו דאי ס"ד דפירי גמור הוי היכי מרבינן מהכסף כסף מידי דלא יהוי טבעא כלל לוקמי' לרבויא דכסף הכסף לסלעין על סלעין אלא וודאי לגבי מטלטלי טבעא הוי ומ"ה מרבינן לי' וראיי' לדבר עוד מדתניא בתוספתא כל הנקנה קונה ובוודאי כל המטלטלין נקנין הן לגבי כל המטבעות וכל המטבעות קונין הן לגבי כל המטלטלין וקאמר דכל הנקנה דהיינו מטלטלין קונה את המטבעות אבל הקונה דהיינו המטבעות אינן קונין ש"מ, שכל המטבעות טבעא הוי לגבי כל המטלטלין.

ועוד דחיי' מדאמרי' לעיל אבל פירות על דינרין ד"ה מחללין וקיי"ל הכי ובודאי דלההוא לישנא ס"ל דמעשר ומו"מ חד דינא אית להו דאכתי לא הוי ס"ל רבויא דכסף הכסף ועוד ראיי' מדתניא לקמן דר' שמעון אומר טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית וזה שלא כדברי רבינו האי גאון ז"ל שכתב דאפי' לגבי מטלטלי לזקנותו דר' דהבא פירא הוי וכתב עוד ז"ל דאפי' לענין חליפין הוי פירא גמור ונקנה בחליפין והשיב עליו הרמב"ן ז"ל דאפי' את"ל דפירא הוי לגבי מו"מ לענין חליפין ליכא למימר הכי כדאמרינן בסמוך טעמא משום דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטליה. וראי' לדבר דפרכינן למ"ד מטבע נעשה חליפין ממתניתין דהזהב קונה את הכסף ואי פירא גמור הוא לכל מילי מאי קושיא נהי דנקנה בחליפין שמעת מינה מדקתני קונה את הכסף נעשה חליפין לא שמעת מינה אלא ע"כ דהבא טבעא הוי לגבי חליפין וכיון דלענין חליפין טבעא, הוי ש"מ דלגבי מטלטלין טבעא הוי דאי פירא הוא לכל דבר היכא הוי טבעא לענין חליפין אלא ע"כ כדכתבינן:

נמצא פסקן של דברים לדידן דקיי"ל כזקנותו דר' דכספא טבעא לגבי דהבא וכספא ודהבא טבעא לגבי' נחשא וכמו שכתבנו למעלה וכל המטבעות טבעא לגבי פירא ומטלטלי לגבי נפשייהו. מיהו לענין ריבית אסור ללוות דינר בדינר אלא א"כ הוה דינר של כסף בדינר של כסף אבל מטבעות אחרות כיון דלגבי כספא פירא הוי אסור משום חומרא דריבית דהא כיון דאיכא מידי דשיימי' בי ע"כ יהיב לי' יפה דינר כסף ושקל שוה דינר וטריסית:

דף מה:

מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין פיר"י ז"ל דליכא למימר משום דס"ל פירא לא עבדי חליפין דא"כ מ"ש דנקט מטבע לימא שאר פירי נראה מדבריו דמטבע לענין חליפין פירא נינהו ואינו מחוור דא"כ הנך מתניתא כולהי דמייתינין לאותובו למ"ד דמטבע לענין חליפין פירא נינהו מטבע אינו נעשה חליפין לותבינהו לכולהו, ארב נחמן דאמר לקמן אין קונין אלא בכלי ותו קשה מדאמרי לקמן ולמאי דסליק אדעתי' מעיקרא מאי כיצד ופרקי' דה"ק ופירא נמי עבד חליפין כיצד אלמא מטבע לאו היינו פירא ואעפ"י שנר' מדברי רש"י ז"ל בסמוך שנזהר מקושי' זו לא נתחוורו דבריו ותו קשה מדשקלינין וטרינין בסמוך ר"ל אי ס"ל דפירא עבדי חליפין או לא ואם איתא דמטבע היינו פירא מאי קא מבעיא לי' פשיטא דס"ל דעבדי חליפין דהא אמר ר"ל גבי מתניתי' דכל המטלטלי' קונין זה את זה ואפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות ותו קשה מדאמרי' לקמן במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפירות ביה למעוטי מטבע ואם איתא ביה למ"ל מהיכא דאמעיטו פירות אמעיט לי' מטבע אלא ע"פ מטבע לענין חליפין ככלי דמי ולא ממעטינין מנעל אלא פירא ממש שהן מרקיבין והולכין:

משום דדעתא אצורת' וצורתא עבידא דבטלה פירש"י ז"ל והו"ל כדבר שאינו מסויים והאי טעמא לא סגי אלא לאין נעשה חליפין ואפשר דרב פפא לטעמא דס"ל מעיקרא דנקנה בחליפין ומיהו למסקנא קשה למה אינו נקנה שהרי אפי' דבר שאינו מסויים נקנה הוא בחליפין אלא ה"פ צורתא עבידא דבטלה והו"ל כאותיות שאין גופן ממון ומ"ה אינו נעשו חליפין ולא נקנה בחליפין ולפי זה האי טעמא לבתר דהדר ביה רב פפא ומיהו כי אמרי' דדעתא אצורתא ה"מ היכא שהוא מקפיד בהן ורוצה אותן בעין איכא למימר דדעתי' אצורתא אבל היכא שהוא מקבלו בתורת דמים לא אמרי' דעתא אצורתא שאם לא תאמר כן האיך קרקע נקנית בכסף ואשה האיך מתקדשת בו נימא בכולהו דעתא אצורתא אלא ע"כ כדכתיבנא:

אלא א"א בחליפין תרווייהו ליקנו אהדדי איכא למידק ולמאי דס"ד מעיקרא דרישא בחליפין היכא מפרשי לי' סיפא וי"ל דקס"ד דהכי קתני הזהב קונה את הכסף בין בחליפין בין בדמים דכיון דקתני קונה חליפין במשמע ואע"ג דקתני נמי דמים כיון דגבי חליפין הוא קונה ממש וגבי דמים נהי דלא קנה מ"מ הרי הוא מחוייב שייך למתני לשון קונה וסיפא בדמים לחודייהו וה"ק הכסף אינו מחייב את הזהב ואיידא דתנא רישא קונה תני נמי סיפא קונה ומיהו לענין חליפין קני לי' אלא שלענין דמים אינו מחויב ומפקי' לי' בדמים לחודייהו ותני מחייב דאמרי' ה"נ מסתברא דמדסיפא בדמים לחודייהו רישא נמי בדמים לחודייהו ומאי קונה מחייב אבל מקשה ס"ל דרישא בין בדמים בין בחליפין וסיפא בדמים לחודייהו אבל לעולם דמטבע נעשה חליפין והיינו דמשום דמקשה מצי לדחויי' מתני' ולמימר מטבע נעשה חליפין מייתי ליה מתניתא דקתני הכסף אינו קונה את הזהב וכו' עד שימשוך ומדנקט עד שימשוך ש"מ דליכא תקנה למקנייהו לעולם אלא במשיכה אבל לא בחליפין:

דאמר ליה לישנן בעי' להו פי' וקמ"ל דהאי טעמא דלישנן בעינין להו טענה הוא ואע"פ שהחדשים שוים יותר יכול לעכב עליו ור"ח ז"ל הוסיף שהישנים שווים יותר חייב ליתן לו חדשים ודכוותא במטלטלין שמי' שמשך חפץ מחבירו לקנותו והתנה עמו ליתן לו כור חיטים חדשים חייב ליתן לו כמו שפסק:

דף מו.

אכפל תנא לאשמועינן בגברא ערטילאי דלית ליה כו' פי' אלא וודאי בדאיכא סודר מיירי ומדלא אקנינהו ליה בסודר ש"מ דאין מטבע נעשה חליפין וא"ת כיון דאיכא סודר ליקני ליה ד' אמות של קבורה ויקנה מעות אגב קרקע אלא ש"מ שאין מקנין אגב קרקע כגון זה ובבתרא אכתוב בזה יותר.

(שמעתי מפי אדמ"ו הרב הגאון אכפל תנא כו' דהקשה ממה דכתב הר"ן ר"פ בתרא דעובדי כוכבים דף שס"א ע"ב עלה דאמרי' גבי אתנן והא מחסרא משיכה דאפשר דאפי' אם פסק עם הפועל חטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות וכ"כ הרא"ש שם דנתחייב ליתן לו החפץ או הדמים אבל גוף החפץ א"א לקנות אלא במשיכה. והכי פסקינן בש"ע חוה"מ סי' של"ב סעי' ד' בהגה"ה א"כ ה"נ נהי דנתחייב ליתן לו בעד החפץ שקנה מה שפסק לו. מ"מ במה יקנה להמוכר ליתן לו דוקא חטים. ובמה קנאם ויהיה בידו ליתן לו החטים או דמיהם ומה הפרש בין פסק להפועל חטים בשכרו בין פסק להמוכר חטים בעד חפצו והאריך בזה:)

ר' אשי אמר לעולם בדמים וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו לו הלויני כו' כלומר וודאי דבעל הבית פרוטות נינהו דליכא עלייהו תבעא וכדקתני יפה דינר וטריסי' אבל דחנווני דינר טבעא בדמים הוא ולא בחליפין שאין מטבע נעשה חליפין ליכא משום ריבית דכיון דהני דבעל הבית לא טבעא הוי לי' חנווני כפוסק על הפירות וב"ה מוזיל גבי' כיון דאית לי' שרי אבל אלו היה של בעל הבית טבוע אעפ"י שיש לו אסור ורבית קצוצה היא אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דאפי' במטבע כל שיש לו כדרך, מקח וממכר כי הא שרי דהא דקאמרי' הכא הוי לי' הלואה לאו הלואה ממש קאמר אלא מכר כעין הלואה אבל בהלואה ממש וודאי אעפ"י שיש לו אסור:

כל הנישום דמים באחר פירש"י ז"ל כל שרגילין לשום אותן כשנותנין אותן דמים באחר דהיינו מטלטלין שאין דרך לתת אותן באחר אלא בשומא ור"ח ז"ל כ' דכל חליפין צריך שישומן אותן תחילה כמה שוה כל אחד ואחד ואם החליפו בלא שומא לא עשו ולא כלום ונראה שלמדו מזו שהי' מפרש שכל הנישום באחר צריכי' שימ' וק' דא"כ היינו חליפין ומקפיד עליהן דמספקא אי קנה אי לא ואע"ג דאסיקנא דקנה מ"מ משמע דטפי עדיף כשאינו מקפיד י"ל התם הוא במקפיד שיהא ערך כליו של חבירו שוה לשלו אבל הכא אין שומא זו אלא לידע כמה כל מהן שוה דאי ידעו גמרו ומקני להדדי ובסתמא לא גמרי ומקני אבל אינו מחוור דלקמן משמע דחליפין אינו מקפיד עליהן כלל דאמרינן גבי מכור ליה באלו קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי אלמא בחליפין אינו מקפיד כלל דומיא דבאלו הרשב"א ז"ל:

אלא לר' נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד פירש"י ז"ל דהאי קו' בין למאי דס"ד מעיקרא בין למאי דסבירא לן השתא היא דהא במתני' קתני החליף שור בפרה אלמא דפירא עבדי חליפין וכן כל הך שקלא וטריא עד סיפא דקאמרי בע"כ כרב ששת ס"ל אפי' למאי דס"ל השתא הוא לפי דברי רש"י ז"ל. ואינו מחוור דאם איתא דמתניתין ק"ל כרב נחמן אפי' למאי דס"ל השתא לא הו"ל למימר הניחא לר' ששת אלא לר' נחמן שאין דרך התלמוד בכך אלא כשהוא מקשה על דברי אמורא שהוא מפורש המשנה בענין אחר אבל אי מתניתי' דלא כרב נחמן לכולהו פירושי הו"לל לימא תהוי תיובתא דרב נחמן ועוד דאי שייכא הך פרכא כמאי דמתרצינין השתא מאי שייכא הכא גבי פלוגתא דר' נחמן ורב ששת הו"ל לאתוי' למפרך מינה לרב נחמן ועוד דבעלי חיים לאו פירא נינהו לענין חליפין וראי' לדבר מדאמרי' פרק המדיר אמר רב יודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור ולא הספיק למשוך את החמור בעל הפרה עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראיי' שהי' חמורו קיים משעת משיכת הפרה וש"מ דבעלי חיים עבדי חליפין ולא פירא נינהו וטובא אחרינא בתלמודא בחליפי ב"ח ולא משמע דאתי כולהו דלא כרב נחמן אלא וודאי למאי דמשני רב יהודא ל"ק מידי דלדידי' לא איירי מתני' בפירות כלל בשור ופרה כיון דב"ח נינהו לאו פירא נינהו דלא מקרי פירא לענין חליפין אלא מה שאינו ראוי לו אלא לאכילה שהוא הולך ומרקיב אבל ב"ח שראוי' למלאכה ככלי דמי ומאי דאמרי' למאי דס"ד מעיקרא ופירא נמי עבדי חליפין כיצד המחליף שור בפרה לאו בבעלי חיים עסקי' אלא בשר שור קאמר דהוי פירא וכ"ת א"כ מאי דוחקא לאוקמי בבשר שור לוקמה בשור ופרה בב"ח ולא תיקשי לרב נחמן וכדמוקי לה רב יהודא ליתא דא"כ פשיטא דכיון דלמאי דס"ד מעיקרא אשמועי' מטבע נעשה חליפין כ"ש מטלטלי אע"כ בבשר שור דהיינו פירא מתוקמא ומש"ה דייקי' בה למאי דס"ד מעיקרא לר' נחמן מא"ל ולא תיקשי לך היכי נאדו תלמודא ממשמעותי' דשור בפרה דמעיקרא ס"ל בב"ח ולבסוף מפרש בבשר שור וכל כה"ג הו"ל לפרושי בהדי' דכיון דאוקימנא דה"ק ופירא נמי עבדי חליפין ממילא שמעי' לה בבשר דב"ח לאו פירא נינהו ודכוותי' בפרק המוכר את הבית גבי הא דתניא סנטור מכור אנקולמס אינו מכור דמפרקי' התם מי סברת ר' יודא כרשב"ג ס"ל ר' יודא כרבנן ס"ל ולא מפרשי' בה מידי אע"ג דמעיקרא ס"ד דבניחותא קאמר ולבסוף מפרק דבתמי' קאמר:

דף מו:

הכי קאמר יש דמים שהן כחליפין כיצד פירשו הגאונים ז"ל כגון שמכר לו שור בק' זוז וקנה שור במשיכה ולא נתן מעות עדיין ובא מוכר ותובע דמיו כדי לקנות מהן פרה וא"ל לוקח אני אמכור לך פרה בדמים שיש לך בידי ונתרצו שניהם קנה מוכר ראשון את הפרה אעפ"י שלא משך וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מכירה וזה תימא האיך קונה בדמים הללו שהן הלוואה ואינן בעינן דהא אמרי' בפ' האיש מקדש גבי מקדש במלוה ושוין בהכר שזה קנאו וכו' ואקשי' ואי מלוה להוצא' נתנה במאי קנאו. ומיהו דעת הרמב"ם ז"ל שמלוה קונה בקרקעות וכן במטלטלין לענין מי שפרע שכ"כ בפ"י מהלכות מכירה וכן הרי"ף ז"ל לא הביא בהלכות הא דאמרי' בקדושין ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו והוא מן התימא שהרי הלכה פסוקה היא שם וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל מזה. לפי' יש לפרש זו שבשמועתינו באומר לו בהנאת מלוה שיש לך עלי מדמי שור שאתה מוחל לי תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו וזה ע"ד מ"ש בפ"ק דקידושין דהמקדש בהנאת מלוה מקודשת לפי מה שפירש"י ז"ל והריאף ז"ל שם:

דף מז.

ויש לו אונאה דמכור לי באלו קאמר פירש"י ז"ל דכיון שאמר לשון מוכר ולשון חליפין יש לו דין חליפין במקל במקצתו ודין מכר במקצתו שיש לו אונאה נראה מדבריו דחליפין אין בהן אונאה אלא א"כ הוא מקפיד עליהן דבכה"ג וודאי יש להן אונאה אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' חליפין יש בהן אונאה כמכר ומאי דקאמרי' דמכור לי קאמר לאו משום לשון מכירה דוקא אלא ה"ק אע"פ שאמר באלו שנראה שאינו מקפיד יש לו אונאה שאינו יוצא מידי אונאה לעולם כמכירה ובחליפין נמי האי דינא:

ור' אבא אמר רב הונא קנה ואין לו אונאה דכיון שלא הקפיד כלל ולאומדין חליפי' דמחליף כלי בכלי שכל אחד רואה מה שהחליף יש לו אונאה:

ומשכה לפרה ולא משכה לטלה דלא הוי משיכה מעליותא וא"ת ליקני' מיהא כנגד מעותיו דהא אמרי' בפ"ק דקידושין מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה כולן ואמרי' עלה לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו אלמא כנגד מעותיו מיהא קנה ה"נ ליקני בחמור כנגד הפרה י"ל דשאני הכא שאיני ראוי לחלוק וכיון שלא קנה כולו אף חציו לא קנה אבל בהחליף פרה וטלית בכור חיטי' ומשכה לפרה ולא משכה לטלית קנה לחיטים כנגד הפרה ולפנינו אכתוב עוד דינים הללו בס"ד:

דף מז:

ד"ת מעות קונות פי' הרי"ף ז"ל דנפקא לי' מק"ו גופו קונה בכסף דעבד עברי נקנה בכסף ממונו לכ"ש וק"ו זה הוזכר בגמרא ריש פ"ב דבכורות אבל לענין זה וקשה א"כ יהי' כל המטלטלין נקני' בשטר בק"ו זה דעבד עברי נקנה בשטר וכי תימא ה"נ הא אמרי' בריש המוכר את הספינה דמטלטלי לא מקני בשטרא י"ל דהתם היינו טעמא משום דשטרא לא שייך במטלטלי שא"א לסיימן ומ"מ קשה אין יהודי יוכיח בגופו בכסף וממונו במשיכה לר' יוחנן דאמר הכי התם בריש פ"ב דבכורות בהדיא דאין יהודי בחדא ולישראל בחדא ישראל במעות לאין יהודי במשיכה ובכה"ג פרכי' התם ורש"י ז"ל פי' בשמעת' דכל הנעשה דמים בא' דר"י דייק לה מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו וק' דהדיוט מהקדש לא גמרי וכ"ש בזו דבהדי אמעוט הקדש מהכא דכתיב עמיתך אלא י"ל דלא מקרא יליף אלא מסברא בעלמא שרוב הקנינים נעשי' בכסף ובדין הוא שיהי' קונות והיינו דלא בעינן טעמא דר"י כדבעי' טעמא דר"ל:

ומאי טעמא אמרו משיכה קונה כו' וא"ת כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה למה עקרו ד"ת לגמרי יאמרו שלא יקנה אלא במשיכה ומעות י"ל דאי אמרי' הכי זמנין דמשיך ולא יהיב דמי' וא"ל לוקח למוכר נשרפו חיטך בעלי' וכל זה בכלל דברי ר"י וה"ק מ"ט אמרו משיכה קונה ולא מעות גזירה שמא יאמר א' מהם כו' וא"ת בחליפי אמאי סגי במשיכה דחד מינייהו וכדאמרינן כיון שזכה זה נתחייב זה בתליפי' ניחוש שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי' לאו קושי' הוא דאי אמרת לא קנה עד שימשכו שניהם אף אותו שמשך יאמר לחבירו נשרפו חיטך שמשכתי בעלי' וא"ת בקנין סודר דליכא למימר הכי לתקון דלא לקניה גזירה שמא יאמר נשרפו חיטך בעלי' י"ל דכיון דבחליפין שוי' ליכא לתקוני מידי וכדכתי' לא פלוג רבנן בחליפין ועי"ל דבקנין סודר כיון שאין המעות בידו עדיין טרח ומציל בה שלא יצטרך להתרעם ממנו על מעותיו ומהאי טעמא נמי אגב קני ולא גזרינן מידי.

כך תקנו משיכה בלקוחות פירש"י ז"ל דכי מוקמת חזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשי' מוכר וטרח ומציל שאם ישרפו יאמר חזרני בי וכ"כ הרי"ף ז"ל בהלכות דכל כמה דלא משכיה לוקח לזבוני ואתנוס דלמוכר אתניס ומשנה שלימה שנינו פרק אותו ואת בנו בד' פרקים בשנה משחיטי' את הטבח בע"פ כו' לפי' אם מת מת ללוקח ואקשי' והא לא משך ומפרקי' כדר"י דאמר מעות קונות ובד' פרקי' הללו העמידו דבריהם על דין תורה וקתני סיפא נמי בהדי' אבל בשאר ימות השנה אין כן לפי' אם מת למוכר אלמא דכל כמה דלא משכי' לוקח לזבינו ואתנוס למוכר אתנוס וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' שחיטה וכ"ד ר"ת ז"ל וזה שלא כדברי הר"ז ז"ל שכ' דכי אמרי' דלוקח יכול למיהדר ביה דוקא לענין זולא אבל אם נאנסו נאנסו ללוקח בין לר"ש ובין לרבנן ולא נתחוורו דבריו ודברי הראשונים עיקר דכל שלא משך נאנסו למוכר ולא עוד אלא כל שהלוקח חוזר בו מחמת שנאנסו אינו מקבל עליו מי שפרע אלא היכא שהמוכר מעמיד לו מקחו ולוקח אינו רוצה לקבל משום זולא אבל היכא שנאנס דלא שקיל מידי לא וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בשער י"ג ולא תיקשה לך האי דאמר לקמן בההיא גברא זוזי אשומשמי ואגנב זוזי ואתי מוכר למיהדר בי' ואמרי' דמקבל עליו מי שפרע דלא קשי' דהתם מוכר הוא דבעי למהדר ביה משום דאגנב זוזי ואיהו וודאי דינא הוא דלקבל מי שפרע דהא יהבינהו ניהליה לוקח והוא אינו מעמי' לו מקחו מקח אבל היכא דא"ל מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעלייה לא מקבל לוקח מי שפרע דהא לא יהיב לי' מוכר ולא מידי ור"ת הוסיף עוד שאעפ"י שלא הגיע האונס אלא שחוזר בו מחמת פחד האונס אינו מקבל מי שפרע והביא ראיי' מההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא ושמע דבעי למנסב דבי פרזק רופילא וקא הדר בי' ואתא לקמי' דר' חסדא ולא א"ל דלקבל עלי' מי שפרע וכ"כ הראב"ד ואין כן דעת הגאונים ז"ל דהם אמרו דכל שחזר בו קודם שיגיע האונס מקבל עליו מי שפרע והאי דלא אדכר ליה רב חסדא דלקבל מי שפרע לאו ראיי' הוא דאינהו לא אתי' לקמי' אלא לשאול אם לוקח יכול לחזור בו אם. לאו אבל אה"נ דלוקם בעי לקבולי מי שפרע ודכוותא אשכחן בה הוא דיהב זוזי אשומשמי דא"ל רבה דאפי' ש"ח לא הוי ופטור ולא אמרינן דלקבל מי שפרע אע"ג דדינא הוא דלקבל כדאמרי לי' רבנן לרבה ודקיבל עלי' מי שפרע וקאמר להו אה"נ וכ"כ ר"ח עלה דההוא דא"ל ר"ח ללוקח אי תהדר בך קבל עלך מי שפרע דהא לא משכת וכן אמרו משמו של רבי' האי גאון ז"ל:

דף מח.

כגון שייחד לו כלי להלוואתו פירש"י ז"ל דאין בהלוואה גרידא ליכא קרבן שבועה הואיל ונתנה להוצאה אבל ייחד לו כלי עליה הו"ל דומיא דפקדון ואין מחוור דלא בעי' שיהי' מיוחד בפני עצמו בפקדון דתנן פרק שבועת הפקדון אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ור"ש פוטר שאין אדם משלם קנס ע"פ עצמו אמרו לו אעפ"כ משלם הוא בושת ופגם ע"פ עצמו אלמ' שאעפ"י שאין מיוחד בפקדון מחייב עליה קרבן שבועה לפי' פירש הרמב"ן ז"ל דאה"נ דבהלוואה גרידתא מחייב קרבן שבועה אלא דהכא מדכתיב את הגזילה אשר גזל או את העושק דמשמע את הידוע ש"מ כלי מיוחד הוא תובע דאי בהלואה גרידתא ובשכר שכיר גרידא הא לא משלם המלוה ממש שהלוה ר"ל דלהוצאה ניתנה אלא וודאי כגון שייחד לו כלי לעשותו ולהלוואתו ומדלא אהדרי' קרא לתשומת יד ש"מ דמעות אינן קונות וא"ת אכתי מאי דייק מהכא דלמא התם משום דאין המעות בעינא דליקנו דהא מעות הלוואה נינהו ומעות מלוה אינן קונות וכדאית' פרק האיש מקדש ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי וכמו שכתבנו לעיל:

י"ל דהב"ע שייחד לו כלי בשעת הלוואתו דדמים גמורים נינהו ועושק נמי שייחד לו כלי קודם גמר שכירתו וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף דבההיא שעתא וודאי קני כאלו הי' בעין כדאמרי' בקידושין גבי עשה לי שירים ואקדש אני לך דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת ולהרמב"ם ז"ל שכתב שמלוה קונה אתי סוגיא שפיר אלא דההיא דפרק האיש מקדש קשי' עליו:

הא בעי לממשיך תספורת מכאן דקדק ר"ת ז"ל שמי ששכר סופר או מלמד תינוקת מכיון שמשכו הבעלים כלי תשמישן כגון קסת הסופר וקולמסו ורצועות המלמד קנה ואין יכולין לחזור בהן דומיא דספר שמשכן ממנו תספורת ור"י בעל התוספת השיגו עליו דלא גרע מעבד עברי שמגרע מפדיונו ויוצא ואעפ"י שי"ל דהתם הוא משום דכתיב עבדי הם ולא עבדים לעבדי' אבל כאן שהוא קבלן אפשר שאינו יכול לחזור בו דכיון שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אינו עבד אלא קבלן א"ה מהא לא איריא דמהכא לא ש"מ אלא שהוא יכול לעכב המספרים עד שיספרנו שהמספרים קנויין וה"ה לסופר שהקולמס קנוי' לו אבל סופר עצמו יכול לחזור בו:

ובדקה לוי במתני' נתנה לסיטון מעל וא"ת ומאי סייעתא דר"י מהא דלמא בסיטון אין יהודי וכדר"ל דאמר לישר' במשיכה ולאין יהודי במעות תי' בתוס' דסתם סיטון מוכר יין ושמן דע"ש שמוכר בלח נקט אסיטון וא"כ א"א באין יהודי אינו נקא מהם ושמן ג"כ אסור הי' וליתא שאסיטון אינו מי שמוכר בלח בלבד אלא במוכר הגדול שבחנווני שמוכר לכולם נקרא אסיטון ועוד אמרו דאדרבה ע"ש שמוכרים תבואה נקראים כן שהחיטים בלשון יון סיטון ואפשר שסתם סיטון מוכר הכל בין לח בין יבש ומ"ה לא מתוקמא אלא בישראל:

דף מח:

ערבוני יקון פירש"י ז"ל שאמר בפי' שיקנה בערבון זה כל הקרקע והא לאו מלתא היא כיון שמתחילת פסק לתת לו יותר ולא נהירא וי"מ בד"א בזמן שא"ל ערבוני יקון כלומר שלא פסקו דמי השדה אלא שהקדים לו קצת מעות וא"ל ערבוני יקון דבכה"ג לא סמכא דעתי' דמוכר אבל היכא שפסק עמו לתת לו השדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ק זוז קנה הכל דבכה"ג סמכא דעתייהו נתקיימו התנאים וא"ת ובמה קנה זה שיתחייב הלה לכפול לו ערבונו וי"ל בשקנו מידו והכי מוכח בתוספתא א"נ י"ל דה"ק לי' אכפול לך ערבונך שתקנה במעותיך כפלים בקרקע שלו ובכה"ג וודאי קנה שהרי בכסף הוא קונה:

דף מט.

ודקאמרת למאי תפיס לזכרון דברים בעלמא וא"ת וכיון דאמרי' הכי אליבא דרב נימא ה"נ לר' יוחנן ומנ"ל דתנאי הוא דלמא רשב"ג סבר דאפי' כנגד כולו אינו משמט דכנגד כולו הוא קונה ור' יהודא הנשיא נמי הכי ס"ל דכנגד כולו הוא קונה אלא דהכא תפיס לי' לזכרון דברים בעלמא ליתא דבשלמא לרב דאמר כנגדו הוא קונה איכא למימר דלזכרון דברים בעלמא תפיס ליה שכיון שמשכון זה אינו נתפס אלא במקצת חובו איכא למימר שכשם שממון זה על אמונתו הלווהו ולא על המשכון אף כולו נמי לא על המשכון הלווהו כלל דלמה ישאל משכון יותר על חציו הא' מחציו השני אלא וודאי כלו על אמונתו הלוהו ומשכון זכרון דברים בעלמא תפוס מה שאין לומר כן אליבא דר' יוחנן דכיון דס"ל דעירבון כנגד כולו הוא קונה ואדם מקנה קרקע בערבון שאינו שוה אלא חציו מלוה נמי פעמים שהוא מלוה את חבירו על המשכון שאינו שוה אלא פלג חובו ותפיס לי' אכולה חובו אלא וודאי ר"י הנשיא לי' לי' דר' יוחנן:

דברים ר' יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה וקי"ל כוותי' ומיהו דוקא משום מחוסרי אמנה אבל מש"פ ליתנייהו וכדאמרי' לעיל דברים בלא מעות לא קאי באבל אמרו וכ' הרי"ף ז"ל בהלכות דאפי' דברים ומשכון נמי וראייתי' מהא דאמרי' בפ"ק דקידושין בני ר' הונ' זבין אמתי' כו' ואין זו ראיי' דהתם דיני' קאמר לי' דיכול לחזור בו אבל לעולם מקבל עליו מש"פ דהא לקמן בההא זוזי אחמרא והדר בי' משום דבעי מנסביה ולא אדכרו בי' בגמ' מ"ש פי' כלל ואעפ"י כן אמרו הגאונים ז"ל דמקבל לי' מ"ש ועוד דהתם בקדושין אמתא הואי וכמקרקע דמי' ואפשר דליכא מ"ש במקרקעי אבל יש לסמוך דברי הרי"ף מדאמרי' לעיל ואי אמרת מעות אינן קונות אמאי קאי באבל אלמא דליכא מי שפרע אלא במידי דמדאורייתא קני כגון מעות לר' יוחנן אבל במשכון וכיוצא בו דמדאורייתא לא קני ליכא מ"ש ואע"ג דאסיקנא דברים ומעות קאי באבל אמרו אפי' לר"ל דמעות אינן קונות מדאורייתא כלל אליבא דר"ל הוא דאמרי' הכי אבל לדידן ליכא מי שפרע אלא במידי דמדאורייתא קני וכדס"ד מעיקרא וכן מפורש בירושלמי במסכת שביעית:

ההיא שלא ידבר א' בפה וא' בלב האי פירוקא אפי' לר' יוחנן איצטרך דלדידי' נמי חסרון אמנה הוא דאיכא אבל עשה דאורייתא ליכא ואי קרא להכי אתי עשה נמי איכא ומ"ה הביא בהלכות פירוקי' דאביי דאלמא אפי' לר' יוחנן איצטרך ואפשר דמעיקרא נמי לתרווייהו פרכי':

אמר רב פפא מודי ר' יוחנן במתנה מועטת פי' וכל מכר נמי כמתנה מועטת דמי דהא סמכא דעתו וי"א דכיון שלא אמרה ר' יוחנן אלא במתנה מועטת במכר נמי לא אמרו אלא בשלא נשתנה השער אבל בנשתנה השער הרי זו כמתנה מרובה ולא סמכא דעתו ולפי זה הא דאמר לי' רב לרב כהנא אידך הוי להו דברים ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה לאו כשמעתי' בלחוד אורי לי' אלא ככ"ע אורי לי' והא דאמרי' עלה דאתמר ומייתי פלוגתא דרב ור' יוחנן לאו למימרא דבהא פליגי אלא משום דדמי' ליה אייתי לפלוגתייהו וכ"ד הר"ן הלוי ז"ל אבל הרשב"א ז"ל סובר דאפי' נשתנה השער אפילו דברים שיש בהם משום מחוסרי אמנה והא דאמרי' דבמתנה מרובה יכול לחזור בו פי' בירושלמי דדוקא באדם עשיר אבל בעני, עושה נדר וגרסי' התם רב מפקיד לשמעי' אי אמרי לך לגבר פלוני אי מסכן הוא הב ליה מיד ואי עתיר הוא אמליך ביה תנינות:

לא מבעיא ש"ש דלא הוי כו' וא"ת דהא אמרי' בפרק הזורק וכן לענין החוב קרוב למלוה פטר לוה ואוקימנא כגון דאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטי' והפטר טעמא דאמר ליה הא לאו הכי לא נפטר עד שיגיע לידו ומ"ש הכא לאו קושיא הוא דהתם היינו טעמא דכיון דהלואה היא מעות הללו של לוה הם ואינם יוצאים מרשותו עד שיבואו לרשות מלוה אבל הכא דקס"ד השתא דהני זוזי פקדון נינהו ביד מוכר כיון דא"ל תא שקול זוזיך דלא בעינא לאותיובי בשמירתן פטור דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתה וראי' לדבר מדתנן בפ' אומנין דהאומנין ש"ש הם וכולן שאמר טול את שלך והבא מעות ש"ח ואמרינן בגמרא טול את שלך איצטרך לי' ס"ד אמינא, ש"ח נמי לא הוי קמ"ל פי' דה"א דכיון שאמר טול את שלך כאלו אמר אינו רוצה להתחייב עוד בשמירתו ופטור קמ"ל דלא משמע הכי אלא אינו תופסה על שכרו קאמר הא אי אמר בהדיא דלא בעי לאיחיובו בשמירתן מהני ולפ"ז הא דאמרינן בפ"ק דקדושין מי דמי התם בתורת פקדון אתי לידי סברא אי שדינא להו מחייבינן בהו לאו משום דדינא הכי הוא אלא דאיהי סברי וטעיא בהכי ואע"ג דבתר הכי פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי דמשמע דקס"ד דמאי דסברן דינא הוא אקידושין הוא דפריך ולאו אפקדון. (ביאור הדברי' דתחלה סבר דבבא לידה בפקדון הוא דטעתי' וסבר' דאי שדינא מחייבת בה אבל בבא ליד' בתורת קדושי' אין לה מקום לטעותו הדר פריך עלה דדלמא גם בכה"ג טעת' וסברה וחייבו.) כדאיתא התם דוק ותשכח אבל ודאי קושטא דמילתא דבפקדון כל היכא דא"ל שקול זוזיך מפטר וה"מ בפקדון אבל בהלואה לא נפטר עד שיבואו לרשות מלוה וכמ"ש למעלה ומהו אפילו נתנם בע"כ של מלוה פטור דנתינה בע"כ שמה נתינה וראי' לדבר מדאמרי' בפרק מי שאחזו דאמר רבא מתקנתו של הילל נלמד נתינה בע"כ שמה נתינה וכו' איצטרך ליה. להלל לתקוני שלא בפני' אבל בפני' נתינה בע"כ שמה נתינה ואע"ג דאתקיף עליה ר' פפא לאמר דילמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין שלא מדעתו לא לא שבקינין מאי דפשיטא ליה לרבא משום אתקפתי' דר' פפא דלא איתמר אלא דרך דחייה בעלמא וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשובה ועוד אפילו אם תמצא לומר דאידחי ליה דרבא מקמי אתקפתיה דר"פ התם הוא במתנה שלא נחלקו אלא בע"מ שתתני לי מאתים זוז אבל פריעה אפילו בע"כ מהני דמאי אית לי' למעבד מדתני בתוספתא בפרק הגוזל מי שבא בדרך והי' בידו מעות וראה אנס באה כנגדו ואמר ליה טול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב טעמא דראה אנס הא לאו הכי אעפ"י שלא קיבל עלי' פטור הוא:

אמר רב פפא א"ל רבינא דא"ל ההוא מרבנן כו' כלומר דלאו הכי הוי עובדא אלא כדמפרש ואזיל וכתב הרי"ף בהלכות לאפלוגי אלישנא קמא קא אתי ולומר דבההוא גונא לא הוי אמר רבא דאפילו ש' ח לא הוי דנהי דפקדון הכי הוי דינא וכדכתבינין לעיל הני זוזי דהלואה דמי דהא מצי לאפקינהו דלהכי יהבינן ניהליה ולא מפטר משום דא"ל שקול זוזך אבל לעולם הם ברשותו לאונסין עד שיקבל עליו מ"ש ומי שקיבל עליו תורת פקדון עליהם וכל היכא דאמר ליה שקול זוזיך דלא בעינין לאיחיובי בהו פטור מיהו הני מילי היכא דלא אפקינהו אבל אפקינהו אע"ג דקיבל עלי' מ"ש ואמר תא שקול דידך אחרינא ברשותי' קיימא לאונסין עד שיבואו ברשותו של מוכר וכ"כ הרשב"א ז"ל אבל בתוס' כתבו דלאו לאפלוגי אדינא דלעי' קאתי אלא מעשה שהי' קאמרינן לאשמועינן דכי א"ל הא ביתא קמך אפי' ש"ח לא הוי. אבל לעולם הני זוזי פקדון נינהו בידי' דמוכר ולא מחייב באונסין גמורין דידהו הלכך כי א"ל תא שקיל זוזיך מפטר כדין נפקד הרוצה להוציא פקדון מתחת ידו וכמו שכתבנו למעלה וראי' דלא מחייב באונסין מדפרכונין לעי' גבי נותנה לספר מעל והא בעי' ממשך התספורת ואי ס"ד מחייב באונסין מאי קושי' דהא אע"ג דלא נקנה משום דלא משך תספורת כיון דמצי לאשתמושי בהו ומחייב באונסין דידהו מעל כדאמרינן בפ' המפקיד לדידך דאמרת אפי' נאנסו מאי אריא הוציא אפי' לא הוציא נמי אלמא כל היכא דמחייב באונסין אע"פ שלא הוציא מעל אלא ודאי דאין חייב באונסין ומש"ה ק"ל כיון שלא משך אמאי מעל אבל הרמב"ן ז"ל כתב להעמיד דברי הגאונים ז"ל דהא לא קשיא דכי פרכי' והא בעי לממשך תספורת לר"ל הוא דפרכינן דלדידי' ודאי כיון דס"ל דמעות אינן קונות פקדון נינהו גבי אבל לר"י כיון דס"ל דמעות קונות מדאורייתא ומדינא קיימין ברשותי' לאונסין אע"ג דתקון רבנן דלא לקני היינו לענין שיכולין לחזור בהן כדי שלא יאמר נשרפו חטיך בעלי' אבל לענין אונסין כיון דמדאורייתא קיימי ברשותי' דמוכר לא תקון רבנן בהא מודי אלא אוקמי אדינא דאורייתא:

דף מט:

כגון שהיתה של לוקח מושכרת למוכר וכו' פירש"י ז"ל דלאו למימרא וכו' ולפ"ז יש אומרי' אומרי' דשכירת מטלטלין נקנה בכסף דליכא למיחש שמא יאמרו הבעלים נשרפו המטלטלין כיון שהגוף של בעליה אי מיתנס טרח ומציל והא דפרכי' לעי' גבי נתנה לספר מעל והא בעי לממשך תספורת לר"ל מקשינין דס"ל שאין מעות קונות מן התורה כלל אבל לר"י שכירת מטלטלין ניקנה בכסף.

(ושמעתי מפי אדמ"ו להרב הגאון דהמתיק בזה דברי תוס' ע"ז ס"ג ע"א ד"ה והא מחסרא ול"ד לההי' דפ' הזהב נתנה לסיטון וכו' ולכאור' ק' למה לא הקשו ממוקדם דבספר תלי' בדר"י ור"ל. ותירץ דתוס' ס"ל כשיטה זו דשכירות מטלטלי לר"י נקנה בכסף ויש תבלין לזה מדברי תוס' קדושי' כ"ז ע"א ד"ה ומקומו ועיי"ש במהרש"א ולפי הנ"ל מיושב קושי' המהרש"א דמברייתא קתני כך שכירות קרקע מוכח דחשיב אפי' מה דאית' במטלטלי דהא בשכירות גם מטלטלי ניק' בכסף. וא"כ מההי' דספר לא הו"מ להקשות דבזה דהוי שכירות אפי' מדרבנן נקנה בכסף לזה הקשו מסיטון דמיירי ממכר ובעיקר קושי' תוס' לפי דברי הר"ן דבסמוך דלר"י ס"ד אוקמי המעות ברשות המוכר וכ"כ תוס' בב"מ דמ"ג בתירוצם הב' ממיל' רווחא שמעתי דלר"י נהי דמדרבנן לא קנה מ"מ מעל כיון דהכניס המעות לרשות המוכר וק"ל:)

דף נא.

תגרי לוד לא שכיחי דטעו וא"ת למאי דס"ל מעיקרא דאינהו נמי טעו אמאי שמחו מעיקרא ואמאי חזרו בסוף י"ל דהוי ס"ד דפחות משליש לר"ע כפחות משתות לרבנן ומ"ה שמחו דאע"ג דאינהו נמי טעו הא מצו לאהדוריה טעותייהו בכדי שיראה ואהני להו ר"ט דמקחן קיים:

דף נא:

ע"מ שאין בו אונאה ה"פ דכשהוא מתנה ואמר שאין לך עלי אונאה אינו עוקר דין תורה אלא מתנה הוא עמו שאותו דין אונאה שיש לו עליו שלא יתבענו ממנו והיינו לישנא דשאין לך עלי אבל באמר ע"מ שאין בו אונאה לאו כל הימנו שהרי התורה אמרה שיש, בו אונאה והוא בא לעקור ד"ת ודמיא האי מילתא למאי דאמרינן בפרק קמא דמכות ע"מ שלא תשמיטנו שביעית שביעית משמטתו לפי שבא לעקור דינא של שביעי ולאו כל הימנו אבל באומר שלא תשמטנו בשביעי' אינו אלא מתנה עם בעל חובו שיפקע לו אותו זכות שיש לו בשביעית והיינו דמדמינן להו התם בפ"ק דמכות ולא נתבררו דברי רש"י ז"ל בכאן.

וכתב הרמב"ן ז"ל דלהאי לישנא דרב ענן שמואל דאמר כר' יהודא ולא מצי אמר אנא דאמרינן אפילו לר"מ דאי טעמיה דשמואל משום מי יימר דעקר א"כ אפילו מ"מ שאין בו אונאה לימא דאין בו אונא' דמי יימר דעקר אלא דע"כ שמואל כר' יהודא ולא כר"מ דכל היכא דקא עקר לא שאני ליה בין ספק לודאי והיינו דאמר אביי בסמוך מחוורתא דרב כר"מ ושמואל כר' יהודא דנהי דאיצטריך ליה למימר רב כר' מאיר לפרוקי לקושין אכתי ה"מ אמר דשמואל ככ"ע וכדס"ד מעיקרא אלא דמהא דרב ענן דמפרש מיניה דמר שמואל הוא דקאמר הכי וכדכתי':

רבא אמר כאן בסתם כאן במפרש. לכאורה משמע דרבא אתי לפרוקי ברייתא כרב דלעולם רב דאמר אפי' כר' יהודא אלא דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם וס"ל לרב דבסתם אפילו ר' יהודה מודה דיש לו אונאה אבל במפרש לר' יהודא אין לו אונאה והיינו ברייתא ומיהו לא מחוויר דא"כ הך ברייתא דקתני בד"א בסתם הויא תיובתי' דשמואל לגמרי דהא ע"כ ר' יהודא הוא דלר"מ אפילו במפרש לא מהני דהא ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה מפרש הוא וכיון דר' יהודא היא ש"מ דמודה ר"י בסתם דיש לו אונאה ואי פלוגתייהו דרב ושמואל בסתם שמואל דאמר כמאן ומאי פירוקיה דרבא לתרוצי קמייתא לרב ותקשי הא לשמואל לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל דרבא הכי קאמר לאו כדקס"ד עד השתא דפלוגתייהו בסתם הוא וכדקאמרינן אבל הכא מי יימר דקא עקר דליתא אלא רב הוא דאמר יש לו עליו אונאה בין בסתם. בין במפרש וכר"מ ולגבי מאי דאמר בסתם מצי אמר אנא דאמרי אפילו לר"י אבל שמואל דפליג עליה במפרש דוקא הוא דפליג אבל בסתם מודה הילכך בסתם בין ר"מ בין רב ושמואל כולהו מודה דיש לו אונאה אבל במפרש הוא דפליגי דרב אמר אפילו במפרש יש לו אונאה וכר"מ ושמואל אמר דבמפרש אין לו עליו אונאה וכר' יהודא והכי מוכח בפרק הכותב דאפילו במפרש ס"ל לרב דיש לו עליו אונאה דתנן התם הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותיך רשב"ג אומר אם מתה ירשנה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל ואמר רב עלה הלכה כרשב"ג ולאו מטעמא ואמרינן מאי הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' אילימא הלכה כרשב"ג דאם מתה ירשנה ולא מטעמי' דאלו רשב"ג סבר תנאי בטל ורב סבר תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה אלמא דאפילו במפרש ס"ל לרב תנאי בטל דאלת"ה מאי קושי' דהא ההיא דהכותב לאשתו מפרש הוא אלא ע"כ כדכתיבנא דפלוגתייהו במפרש ור' כר"מ ושמואל כר"י:

הילכך לענין פסק הלכה קי"ל כר"י וכשמואל דקאי כותיה דקי"ל כשמואל בדיני הילכך ע"מ שאין לך עלי אונאה אי מפרש הוא דאמר יודע אני וכו' אין לו עליו אונאה אבל בסתם יש לו עליו אונאה וה"מ בע"מ שאין לך עלי אונאה אבל ע"מ שאין בו בין בסתם בין במפרש יש לו אונאה וכדמפרשא ליה לרב ענן משמיה דמר שמואל וכן פוסק הרי"ף ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות אבידה וזה שלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב דכיון שעיקר מחלוקתם באונאה הוא ה"ל פלוגתא דאיסורא וקיי"ל כרב באיסורי:

ולענין פסק הלכה פסק הרי"ף כר"ש כו' ויש מי שחולק בזה ואמר דהכא רבא גרסי' דהוא רביה דאביי דהא בתר הכי מייתי' אוקמתי' דאביי ואלו הוי רבא הוי מקדמי ליה אביי מקמי' דהכי הוא אורחא דתלמודא משום דהוא קשיש מיניה הילכך נקטינן כאוקימתיה דאביי דהוא בתרא דאמר דלא דמי סלע לטלית וסתם מתניתין דטלית כ"ע היא אבל בסלע קי"ל כר' יהודא דאמר א' מכם דהפלה כמותו לגבי ר"מ ולגבי ר"ש וכדאיתא בהדיא בפ' מי שהוציאוהו ולזה מטין גדולי האחרונים ז"ל:

דף נב.

אמר אביי ה"ק פחת סלע יותר מכדי אונאה איסר אסור פרש"י ז"ל אסור להוציאה ביפה ולא מיחוור דמאי איריא יתר מכדי אונאה אפילו כדי אונאה נמי שהרי מוזהר עליה בבל תונו אלא ודאי אסור לקיימה קאמר דס"ל לאביי כרב הונא דאמר פחות מכן יקוץ יתר על כן יקוץ ומיהו קסבר אביי דכדי אונאתו כיון דלא הוי ביטל מקח מותר לקיימה ואפילו פחתה מכדי אונאתה משהו אלא א"כ פחתה איסר לדינר דנהי דאסור להוציאה וביטול מקח נמי איכא כיון דדבר מועט הוא לא החמירו עליה שלא לקיימה וא"ל רבא והא פחות מכן קתני כלומר דאפילו פחתה מכדי אונאתה כל שהוא משמע אלא אמר רבא אם פחתה סלע איסר לדינר אסור וסתמא כר"מ ומסתברא דהאי אסור דקאמר רבא אסור לקיימה קאמר וכשיטתיה דאביי דס"ל לרבא דכל שפחתי' כדי אונאתה אסור לקיימה ואליבא דרב הונא ומיהו לרב אמי דאמר יתר על כן יקיים מפרש לברייתא דאם פחתה איסר לדינר אסור להוציאה קאמר. הילכך כיון דאביי ורבא שייכי כוותיה דרב הונא קי"ל כותיה דפחות ויתר מכן אפילו בכדי אונאתה יקוץ וכן פסק הרי"ף ז"ל:

ונותנה למעשר שני ארישא, קאי דקתני עד כמה תהא חסירה ולא תהא בה אונאה דהא פיסקא דמתניתן דלעיל וה"ק דכיון שאין בה כדי אונאה נותנה למעשר בשווייה דאי הוי כדי אונאה הא פסקינא לעיל כרב הונא דאמר יקוץ והוה ליה כאסימון ומעות הרעות דאין מחללין עליהן מעשר שני ועוד דאי בכדי אונאה היכי תנן שאינו אלא נפש רעה אדרבה כל כדי אונאה דרכן של בני אדם להקפיד דמ"ה אזהרה רחמנא עלה אלא ודאי לא חסרה כדי אונאה:

דף נב:

אמר ר' פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מקרי נפש רעה פי' אתי לאשמעינן ר"פ דמאן דמוקם אזוזי שחסרה פחות מכדי אונאה שלא לקבלה בשלימה לגמרי מקרי נפש רעה דאי ממתניתן ה"א דלא נקרא נפש רעה אלא למי שאינו מקבלה כלל אפילו בדמים ודאים שבה אבל בשלימה אין לו לקבלה קמ"ל ר"פ דכל מאן דמוקים עליה שלא לקבלה בשלימה גמורה מקרי נפש רעה ודייק לה ממתניתן דאי לא דחשיבא בשלימה לגמרי לא הי' מתירין לחלל מעשר שני עליה:

מסייע ליה לחזקיה פירש רש"י ז"ל דמתניתין גופא מסייע ליה לחזקיה ותימה דא"כ אדרבה תקשי וכי חזקיה מתניתן אתא לאשמעינן אלא ה"פ דמתניתן בהדי פירושא דר"פ מסייע לחזקיה דהא אשמועינן ר"פ ממתניתן דסלע שלא חסרה כדי אונאה כשלימה גמורה הוא והיינו כחזקיה דאמר דמחלל עליה ביפה ממש לל"ק או שפורטה בשויי' דהיינו ביפה ממש לל"ב וכמו שנפרש בס"ד ואמרינן מאי קאמר פי' דמשמע ליה דכי קאמר פורטה בשוייה בדמים ודאים שבה קאמר ולא ביפה ממש ומ"ה ק"ל מאי קאמר דכיון שלא חסרה כדי אונאה יכול לפורטה ביפה ומשני דה"ק אע"פ דכשבא לפורטה בירושלים אצל השולחני פורטה בשוייה ע"כ שאע"פ שיש לו רשות לפורטה ביפה ממש שולחנים לא יקבלוהו ממנו אלא בשוייה ואפ"ה כיון שלא חסרה כדי אונאה מחלל ביפה ואקשינן למימרא דסבר חזקיה וכו' ואסיקנא מאי ביפה בתורת יפה כו' ולמסקנא חזקיה ה"ק אעפ"י שכשהוא בא לפורטה פורטה בשוייה כלומר בכל שויה דהיינו ביפה שכיון שלא חסרה כדי אונאה. ליכא דמוקים עלה אלא נפש רעה א"ה אין מחללין בה מעשר שני אלא ביפה כלומר בדמים יפים ודאים שבה ולהאי לישנא סייעתיה דחזקיה ממתניתין וממאי דקאמר ר"פ היינו מהאי דקאמר חזקיה דכשהוא פורטה פורטה בשוויה כלומר בשלימה גמורה ולפ"ז הא דתנן ונותנה למעשר ב' בדמים ודאים שבה קאמר והא דדאיק ר"פ ממתניתין דמאן דמוקים אזוזא שלא לקבלו בשלם מקרי נפש רעה הכי קא דייק דאם איתא דלעלמא אין מקבלין אותו בשלם לגמרי לגבי מעשר לא מחללינן עליה כלל נמצא עכשיו שאין פחות מכדי אונאה של סלע דומה לפחות מכדי אונאה שבטלית דבטלית אין לו לקבל ובסלע אם אינו מקבל מקרי נפש רעה ומיהו נפש רעה הוא דמקרי אבל מכפא לא כיפינן ליה:

דף נג.

אסורים לזרים פי' בתוס' דבירושלמי אמרו מתניתן מסייע ליה לר"י ואסורים לזרים פתר לה בפחות מכשיעור כלומר ולהא איצטריך וא"ת הא נמי פשיטא דחצי שיעור אסור לר' יוחנן מן התורה כדאיתא בפרק בתרא דיומא ומ"ש תרומה ובכורים אפילו כל איסורין שבתורה נמי י"ל איצטרך משום דהתם מרבינן חצי שיעור מכל חלב וסד"א דדוקא דומיא דחלב דאסורו שוה בכל אבל תרומה ובכורים שאין איסורין שוה בכל אימא לא קמ"ל:

שם מש"כ במעשר שני דבטל ברוב פי' רש"י ז"ל דלא בעינן מאה ואחד נראה מדבריו דס' מיהא בעי ומאי ברוב ברביית ס' כשאר אסורין והרשב"א ז"ל הקשה דא"כ הל"ל מש"כ במעשר שני דבטל בס' דאלו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה ובכורים בטלים ברוב כלומר ברביית מאה וא' לפיכך פי' דברוב ממש קאמר כלומר חד בתרי ומכאן הכריע כדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטל ולפי זה כי אקשינן בפרק גיד הנשה עלה דמתניתן דתנן התם גיד שנתערב בין הגידים וחתיכה בין החתיכות וכו' וליבטל ברובא ברובא ממש קאמר כלומר חד בתרי וזה שלא כדברי קצת מפרשים שכתבו דאפילו יבש ביבש בעי ס' ושם יתבאר בס"ד:

שם ואם איתא לדחזקיה הוי דבר שיש לו מתירין וכו' פי' רש"י ז"ל בשלמא לדידן משכחת לה כשאין בו ש"פ דלאו בר פדייה הוא וכשנטמא דלאו בר אסוקי ומיכלא בירושלי' הוא אלא לחזקיה קשה ואינו מחוויר דאכתי לא הוה משמע לן דאיירי כשנטמא דלקמן הוא דמוקמינן ליה בהכי לפיכך פי' ר"ת ז"ל דלעולם בשלא נטמא וכ"ת א"כ ליסקיה וליכליה וה"ל דבר שיש לו מתירין ליתא דלא מקרי מתירין אלא כשהוא יכול להתירו בלא טורח גדול אבל כאן שיש טורח להעלותו עם תערובתו לאו מתירין מקרי ונפקא ממנה לקערה שנאסרה, מחמת בלע שנתערבה בין הקערות דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אעפ"י שיש להם היתר בהגעלה והא דאקשינן לקמן וניהדר וניעלייה בירושלים דאלמא כל היכא דאיפשר למסקיה דבר שיש לו מתירין הוא ל"ק דהתם מ"ה מקשינן מדקתני שנכנס לירושלים ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ובכה"ג מקשינן ליהדר וליעלייה שהרי אין טורח בהעלותו א"נ י"ל דמ"ה לא חשבי' יש לו מתירין מפני שיכול להעלותו משום דלא מקרי דבר שיש לו מתירין במידי דמחוסר מעשה אלא במידי דקאי להכי אבל מעשר שני לא קאי להעלותו לירושלים בעינה אלא לפדותו ולהעלות דמיו וכי אקשינן בסמוך ליהדר וליעלייה התם הוא שכיון שנכנס שם פעם אחת אין לו פדיון וע"כ לאסוקי קאי:

שם וניתי איסר דילמא אתי לאתויי פרוטות וא"ת א"כ בעלמא היאך מחללין על איסר נגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות י"ל דלאו גזרה היא אלא ה"ק כיון דזמנין דאתי לאתויי פרוטות ניחא להו לרבנן דליבטיל ולא להחמיר עליה כדין דבר שיש לו מתירין כיון דזמנין דנפיק מיניה חורבה אבל ודאי לכתחלה מחללין על איסרין ולא גזרינן וכן נראים דברי רש"י ז"ל ומ"מ איכא למידק דהכא משמע דאין מחללין בפרוטות דהא אמר דחצי פרוטה לא תפסה וכיון שכן אם היה מחלל אפרוטות דילמא איכא חצי פרוטה יתר דא"א לצמצם ולא תפסה ונמצא אותו חצי פרוטה נאכל בחוץ בלא פדיון ואלו בריש פרקין משמע בהדיא דמחללין מעשר שני על פרוטות תירץ הרמב"ן ז"ל דהתם הוא במכוין להתפיס כל הפרוטות כלומר שיהו נתפסות כולן בקדושת מעשר ובכה"ג תפיס כוליה שאין אונאה בחלול אבל כשהוא מכוין להתפיס חצי פרוטה ושתהא חציה חולין בכה"ג הוא דאמרינן דלא תפסה:

דף נג:

לא פלוג רבנן במחיצות וא"ת דהא בפרק חלק אסיקנא דכי גזור רבנן כי איתניהו למחיצות אבל כי ליתניהו למחיצות לא גזרו תירץ הרמב"ן ז"ל דהתם שנפלו מחיצות קודם שנכנס שלא קלטוהו כלל ובכה"ג לא גזרו אבל הכא שנפלו אחרי שנכנס גזרו בהו רבנן כיון דמעיקרא קלוט אע"ג דנפל והיינו דגרסינן במקצת נסחי כיון דקלוט קלוט ולא פלוג רבנן במחיצות.

דף נד:

גבי הקדש כתיב ויסף חמישיתו כסף ערכך עליו כי אבעיא לן בהקדש אי מוסיף חומש על חומש דוקא במקדיש קרקע כגון בית ושדה אחוזה אבל במטלטלי הא כתיב ואם גאול יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך ואי שדית ואו דויסף ה"ל חמישיתו:

שם המקדיש ולא המתפיס וא"ת והא בסמוך נפקא לן מואם בבהמה טמאה י"ל דהאי קרא בקרקע כתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותה ואצטריך למקרקע וקרא דואם בבהמה טמאה איצטריך למטלטלי:

שם דילמא לענין חומש קאמרת וכדרי"בל פירש"י ז"ל והאי דנקט מעילה לאו דוקא אלא משום דבמעילה נמי' איכא חומש נקט מעילה וא"ת והא דנקט כולה לשמים למ"ל וכ"ת למעוטא קדשים קלים מחומש נקט לה ליתא דהיכא דמי אי בתמימים דכותיה נמי בקדשי קדשים שכולן לשמים לא שייך בי' חומש דלית להו פדיון ואי בשהוממו אפי' קדשים קלים אית בהו חומש כפדיונן דאמרינן בפ' התודה המתפיס מעות של מעשר שני לשלמים כשהוא פודן מוסיף ב' חומשין אחד של מעשר ואחד של שלמים תירץ ר"י דאין ה"נ דהשתא הוי ס"ד למעוטא מכולה לשמים קדשים קלים ואפי' חטאות ואשמות דלאו כולן לשמים נינהו כיון דאית להו לבעלים כפרה בגוייהו והוי ס"ד למעוטינהו מחומש בפדיונם אם אם הוממו ומיהו לא קאי במסקנא אלא שקלא וטריא דתנא היא דאי לא דאתרבי מקרא אחרינא הוי ממעטי' להו מחומש מקרא דבבהמה טמאה דהכי איתא בת"כ הך ברייתא מה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה אף אני איני מרבה אלא כיוצא בה וכי מה יש לנו לרבות פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים בין של יחיד בין של צבור ת"ל ואם כל בהמה וזו היא הברייתא שהביאו מקצתה כאן:

דף נה.

מה סוף הקדש מוסיף חומש פירש"י ז"ל דלסוף הקדש לא צריך קרא ואינו מחוור דא"כ מה פרכינן מה חזית דמדמית לי' לסוף הקדש נדיימוהו לתחילת הקדש דהא ע"כ קרא לאמצע הקדש אתא ואם אין ענין וכדכתיבנן אלא עיקרן של דברים כדפי' בתוס' דהכא ודאי למעוטא סוף הקדש מפדיון אתא ואשכחן סוף הקדש בר פדיון כגון עצים ואבנים המיוחדים לבדק הבית שאם מצא נאים מהם פודים ואינו מוסיף חומש בפדיונן ואנן הוא דגמרינן אמצע הקדש מסוף הקדש ומ"ה פריך מה חזית:

שם פרה זו תהא פרה של הקדש הקדישו אינו פדויה כך גי' הראב"ד ז"ל ופי' נהי דפרה זו נתפסת בקדושה אינו פדוי שאין פדיון אלא בדבר הנישום והנערך כדכתיב ופדה בערכך:

שם סיפא ואיצטרכא לי' ה' פרוטות הן נ"ל דהאי דתני לה הכא לאשמעינן דחמש פרוטות הן ולאו ו' ולמעוטא פרוטה מאונאה ומ"ה תני לה בפרקי' דהזהב והכי קי"ל דאין אונאה לפרוטות וכתב רש"י ז"ל אלא א"כ היא כבאיסר אבל רמב"ם ז"ל כתב פי"ב ה' מכירה שכל שהיא יתר מפרוטה חייב להחזיר:

יצאו אלו שאין גופן ממון ואין גופן קנויה מכאן למד ר"ת דמכירת שטרות דאורייתא מדאיצטריך למעוטינהו מאונאה ואי לא שייך בהו מכירה מדאורייתא לא הוי צריך למעוטינהו מאונאה ואין כן דעת הרי"ף ז"ל ואי מהא לא ארי' דקרא לאו לשטרות אתא דהא אצטריך למעוטא עבדים וקרקעות ואפ"ה נפקי שטרות מאונאה שהרי אין בכלל הכתוב אלא דבר דמטלטל וגופו קנויה ומכור אבל מידי אחרינא לא הילכך שטרות למכירה דרבנן כיון שאין גופן מכור וקנויה אין להם אונאה:

דף נו.

לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד פי' לפי שהכל יודעין שהסיטון לוקח מכמה בני אדם והלוקח יחוש מעצמו שמא מע"ה לקח ויעשר ומיהו כשהתירו לו לסיטון דוק' למכו' לחבר אבל לע"ה אסור ואפי' באומר לו שהן של דמאי דשמא לא יעשר ונמצא מכשילן וכדתני' פרק הספינה הלוקח ירק בשוק מע"ה בירר והניח בירר והניח אפי' כל היום כולו לא קנה ואם גמר בלבו לקנות קנה וחייב במעשר ואמרינן התם לעשרו א"א מפני שמפחיתן להחזירו א"א שכבר נתחייב במעשר כלומר ושמא זה לא יעשר ונמצא זה מכשילו.

דף נו:

והא אמר רבא כל דבר שבמדה ובמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר מהא שמעינן בהדיא דהא דרבא אפי' במקרקע היא ואעפ"י שרשב"ם ז"ל לא פי' כן בפר' בית כור:

שם אלא דאמר שדאי בה כדאבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא בי' כדבעי פירש"י ז"ל דכה"ג אונאה מקרי ולא דבר שבמנין דכיון דמילתא דאומדנא הוא ושכיח דטעו בה אינשי כאונאה דיוקרא וזולא דמי דשכיחי דטעי בה אינשי ולא כדבר שבמידה ואינו מחוור דכיון שהוא אמר לי' כן בפי' ולוקח ע"מ כן לקחה אין זה אונאה אלא מקח טעות בדבר שבמדה ולא דמי ליוקרא וזולא כלל ומדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות מכירה נראה שמפרשה בשוכר פועל שיזרע שדיהו כדבעי לה ואגלאי חי מילתא שלא זרעה כל צרכה וכן פי' הראב"ד ז"ל ואף לפ"ז קשה שאין זה בכלל אונאה אלא שכיון שפועל זה לא השלים תנאו הפסיד שכרו ואם התנה עמו שאם יוקיר ישלם חייב להשלים ואין עליה עסק לאונאה כלל ומדברי ר"ח ז"ל נראה דלא גרסי' אגלאי מלתא דלא שדא בה כדבעי לה אלא ה"ג דאמר לי' שדאי בי' כדבעי לה מאי יש להם אונאה או לא ולפי גרסא זו יש לפרש דהכי מבעי לי' דאמר שדאי בה כדבעי לה וקושטא קאמר אלא שמכרן יותר מכדי דמיהן וה"ה דהוי מצי למימר שדאי בי' שיתא אלא מה דשכיחא לי' נקט

שם נשבעין עליהם או אין נשבעין עליהם פרש"י ז"ל כגון דאמר פסקת לזרוע עמי ו' סאין ולא זרעה אלא ה' והלה אומר ה' מחצה זרעתי ואינו מחוור דא"כ ה"ל הודאה וכפירה במטלטלין ופשיטא דנשבעין לכך פי' בתוס' הב"ע כגון דאמר לי' זרועת ו' סאין מסרתי לך מתבואה שלא השרישה והלה אומר לא מסרת לי אלא ה':

דף נז.

לעולם בביטול מקח ואיפוך דר"י לר"ל כו' כלומר אליבא דר' יונה ביטול מקח יש להם וא"ת א"כ למה יצא לחולין יבטל הפדיון לגמרי כדאמר בחולין דבטל מקח י"ל דלא אמרינן הכי אלא בהדיוט משום דכיון דנתאנה כ"כ ואילו היה שוהה יותר מכדי שיראה לתגר היה נפסד לגמרי לא ניחא לי' בהדיא אלא רוצה הוא שיבטל מקחו לגמרי כיון שחישב להפסידו כ"כ אבל גבי הקדש ליכא למימר הכי שהרי אפי' ישהה כמה הקדש אינו נפסד בכך דלא שייך בי' מחילה הילכך לא אמרינן בי' ביטול מקח אלא מקחו קיים ומחזיר אונאה:

מר אית לי' דשמואל ומר לית ליה דשמואל הך דשמואל לאו בדרך אונאה היא אלא במתכוין בפי' לחלל וכמ"ש רש"י ז"ל ולפ"ז מ"ד צריך לעשותו ממון ד"ת ס"ל שוה מנה על שוה פרוטה והכי איתא בהדיא במסכת תמורה ואפ"ה הכי קאמרינן דמ"ד אפי' ביטול מקח אין להם תלי טעמא בדשמואל דכיון דאמר שמואל דמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל אלמא לא הקפידה תורה בפדיון הקדשות וכיון שכן אפי' בדרך אונאה אין להם ביטול מקח ומ"ד ביטול מקח יש להם דשמואל ובתר הכי קאמרינן ואיבעית אימא כ"ע אית לי' דשמואל והכא בהא קמפלגי מ"ס שחלל אין לכתחילה לא ומר סבר אפי' לכתחילה כלומר למ"ד ביטול מקח יש להם ס"ל דמיתכוון כדשמואל לכתחילה אסור הילכך דרך אונאה אפי' דיעבד צריך להחזיר דאנן סהדי דלאו אדעתא שיהא הקדש מתאוניה פרקיה ומ"ד אין להם ס"ל דשמואל אפי' לכתחילה נמי קאמר וכיון דאפי' לכתחילה דרך אונאה נמי מה שעש' עשוי וא"ת למ"ד דשמואל אפי' לכתחילה כערכך דאמר רחמנא למאי מוקים לי' וי"ל דקרא בהקדש שבא ליד הגזבר שצריך למוכרו בשוי' והיינו דתנן בפרק קמא דסנהדרין דקרקעות ט' וכהן ודשמואל בהקדש ביד בעלים שהמטלטלין לפדותו בכל שהוא:

דף נז:

בשלמא הדיוט זה חומר ול"ג ותו לא דהא איכא כל הני דמתניתין תשלומי כפל ופטור שבועה ותשלומין אלא גרסי' בשלמא הדיוט זה חומר כלומר דחידוש הוא שיהא הדיוט חמור מהקדש אלא הקדש זה חומר כלומר מה רבותא דינא הוא דלהוי הקדש חמור מהדיוט:

שם כגון שקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו משלש פירש"י דאילו בהדיוט כה"ג אסור שאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער וא"ת ה"ד אי בשיש לו אפי' גבי הדיוט פוסקין אעפ"י שלא יצא השער ואי בשאין לו הדרה קושי' לדוכתא דהלא מעל גזבר שנתן לו מעות הקדש ולא חילל על שום דבר וי"ל דמשכחת כגון שיש לו מקצת מן הסלתות שיכול לחלל מעות של הקדש עליהם וא"ה גבי הדיוט כיון שאין לו כל מה שפסק עמו אסור ולדעת מי שאומר דכה"ג אפי' בהדיוט שרי כיון שיש לו מקצת דמי' דאמרינן בסוף איזהו נשך יש לו טפה לוה עליה כמה טיפין ולפ"ז הדרי' קושי' לדוכתי' מה ארי' הקדש אפי אפי' הדיוט כה"ג נמי שרי איכא למימר דלעולם בשיש לו כל מה שפסק ואפ"ה משכחת לה דבהדיוט אסור בההוא גוונא דאמרינן לקמן גבי פוסק עמו על הגדיש דאמר רב מחוסר שלש אינו פוסק א"נ לשמואל דאמר כל בידי שמים אפי' לאחת אינו פוסק ומ"מ איכא למידק דכל כה"ג אינו אלא ריבית דרבנן וקרא דאחיך ולא הקדש למעוטא ריבית דרבנן למה לי איכא למימר דר' אושעי' כגון קאמר וכיון דאשכח הך ברייתא דהמקבל עליו שהיה ריבית דרבנן מפרש לה בהך גוונא וממילא שמעינן דקרא אצטריך למעוטי הקדש מיירי במי שקיבל עליו לספק מאה לסלתות וכדי שירוויח לו הגזבר זמנו קבל עליו ליתן ב' סאין שזו ריבית גמורה היא אלא שהתורה התירה:

שם בונין בחול אח"כ מקדישין וא"ת והאיך הי' מחללין המעות אח"כ על הבנין הא אין הקדש מתחלל ע"ג קרקע כדילפינן לעיל מונתן הכסף וקם לו י"ל דשאני הכא דאי אמרת אין מחללין למעקר קיימא וכל העומד ליתלוש בתלוש דמי אפי' למ"ד בעלמא דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי:

שם ורמינהו בני עיר ששלחו שקליהן יש שדקדקו מכאן דשומר של הקדש אין משביעין אותו אפי' שבועה שאינ' ברשותו דאם איתא מאי פירכא לי' מה נשבעין שאין ברשותן אלא ש"מ שאין משביעין אותם כלל וכלל:

שם אם משנתרמה תרומה נשבעי' לגזברים פרש"י אם כבר נתרמה תרומה כשבאין לדין נשבעים שלוחים לגזברי' שלא פשעו בהם שהם בעלי דין דכיון שתרמו הלישכה אין האחריות האבידה על הבעלים אלא על מקדיש כדאמרינן לקמן תורמין על האבוד ועל הגבוי פי' גבוי ביד שליח ועודו בידו ופי' אבד ששלח שקלו ואבד מיד שליח ואין הבעלים יודעין ולא הגזברים אבל בתוס' אמרו דאם איתא דאבד נאבד מיד שליח קאמר לא הוצרך לומר אח"כ דתורמין על הגבוי שאם על האבוד תורמין על הגבוי לכ"ש לפיכך פי' על האבוד שנאבד בלשכה שמשנתנו הבעלים לגזברים נפטרים ועל הגבוי שהוא ביד שליח עדיין אבל נאבד מידו בשעת תרומה אין תורמין עליו כלל וכי קתני אם נתרמה תרומה אנגנבה או שאבדה קאי וה"ק אם נתרמה תרומה קודם שאבדו נשבעין, לגזברים שכבר תרמו על הבעלים כיון שלא הי' אבוד באותה שעה דק"ל תורמין על הגבוי וזה עדיין היה ביד שליח כשנתרחה:

נח ע"א

השוכר את הפועל לשמור את הפרה פירש"י ז"ל דכולה ברייתא בהקדש היא ולהקדשות פריך ולא מחוור שבתוספתא היא שנוי עם דיני השומרים ולא גבי הקדשות כלל אלא כולן בשל חול נינהו ומזרעי' קא פריך דזרעים שהשריש משמע דהיינו קרקעות ולקרקעות פריך:

דף נז:

אף מוכר ס"ת בהמה ומרגליות אין להם אונאה ה"מ כשנתאנה לוקח דאומדן דעתי' הוא דלדידהו שוי להו אבל מוכר שנתאנה כ"ש שיש לו בהן דין אונאה וכתב ר"ח ז"ל דכיון דשקלינן וטרינן אליבא דר' יהודא הילכתא כוותי' אבל הרי"ף ז"ל פסק כרבנן דאמרו לו לא אמרו אלא את אלו:

סליק פירקא

תוכן העניינים

חידושי הרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה