אור ברסלב
חידושי הרן על בבא מציעא פרק ג - המפקיד › דף מא.

חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ג - המפקיד · דף מא.

דף מ:

ורבי יוחנן אמר הניחה במקומה משמע פי' ומ"ה מוקים לה כתרי תנאי ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דר' ישמעאל ור' עקיבא ודאי לפום אוקימתי' דרב ששת הוה לי' סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דהוה לי' הלכה כסתם אבל לפום אוקימתי' דר' יוחנן דמוקי לה בתרי תנאי הלכה כר"ע דק"ל הלכה כר"ע מחבירו וכן פסק הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות גניבה והכי אשכחן לי' לר' יוחנן בסוף פרקין דפס' כר"ע בהדיא דאמר ר"י הלכה כר"ע לעולם ואמרינן מאי לעולם אמר רב אשי שלא תאמר ה"מ היכא דאיכא עדים וכו' לאפוקי מדר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים ולענין פלוגתא דשליחות יד אי צריכה חסרון נקטינן דאינה צריכה חסרון דרבא דהוה בתרא הכי ס"ל בסמוך דקאמר רבא אמר לא תאמר שליחות יד לא בשומר חנם וכו' אלא לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון וכ"ד הרי"ף ז"ל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' גזילה.

ולענין שואל שלא מדעת נקטינן דגזלן הוי דרבא דהוא בתרא הכי ס"ל אליבא דרבנן בפ' המוכר את הספינה וכדאמרינן בסוף פירקין אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הוי נימא רבא דאמר כב"ש. וכ"ד הרי"ף ז"ל וכן פסק הרב הנזכר בפרק הנזכר.

נמצא עכשיו שהשומר מתחייב באונסין באחד מג' דרכים או שהגביה ע"מ לגוזלה או שהגביה ע"ד למסרה וליטול ממנה קצתה שאע"פ שלא חסרה קמה לי' ברשותו או שהגביה ע"מ להשתמש בה שאעפ"י שלא שמש בה מההיא שעתא הוה לי' גזלן וחייב באונסין ואם נתחייב בא' מדרכים הללו ורצה להחזיר לעולם אין חזרתו חזרה אלא א"כ הודיע לבעלים דק"ל כר"ע.

וכבר כתבנו שכל זה אינו ענין אלא בשומר שגנב מרשות עצמו אבל מרשות בעלים ממש היינו. מתניתין דהגונב טלה מן העדר וסוגיא דאמר עלה בסוף בב"ק והכי הוא מסקנא דמלתא דהתם דהגונב דבר שאין בו רוח חיים כגון גונב סלע מכיסו של חבירו אם ידעו בעלים בחזרתו גנב חייב באחריותו עד שימנה ב"ה את מעותיו אבל לאחר שמנאה ומצא מנינו מנין פטור אבל אם לא ידעו בעלים בגנבתו אפי' מנין אינו צריך אלא מכיון שהחזירו גנב למקומו פטור באחריותו ומיהו דוקא במקום המשתמר אבל אינו משתמר לא מפטר, אעפ"י שהחזיר למקום שנטל והכי מוכח בפ' הספינה בשמעתא דצלוחית ושמן אבל בדבר שיש בו רוח חיים כגון גנב טלה מעדר חבירו אפי' לא ידעו בעלים בגנבתו לעולם חייב באחריותו לאחר שהחזירה ואעפ"י שמנו בעלים את הצאן ונמצאו שלימות דכיון דבעלי חיים נינהו ואנקטנהו נגרי ברייתא לעולם אינו נפטר עד שיודיע לבעלים כיון שלא ידעו בגנבתו אבל כל שידעו בגנבתו מכיון שמנה את צאן והיא שלימה פטור שכבר הם יודעים באותו טלה שלמד נגרי ברייתא ויכולין ליזהר בו ולשמרו כראוי וכן פסק הרי"ף וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' גניבה:

והוינן בה משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב הא שקלינהו פי' מדקתני הניח ולא קתני הי' מקלו ותרמילו עליה משמע ליה דבשקלינא עסקינן ומ"מ קשה כי שקלינהו מאי הוי דהא קי"ל כר' עקיבא דאמר דשלא מדעת בעלים לאו חזרה הוא וכדכתיבנא כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שכתב כיון דאוקמינא למתניתין כר' ישמעאל בעינן לאוקמי ברייתא נמי כותיה. אבל הראב"ד ז"ל פי' דאפילו אליבא דר' עקיבא מקשי ולא משום חזרת אלא ה"ק מדקתני הניח משמע שלא עשה כן אלא פעם אחת באקראי בעלמא ומ"ה ק"ל כיון דשקלינהו בתר הכי אין זה שולח יד שאין הבעלים מקפידי' בהנחת תרמילו לפי שעה ופריק בעודו עליו כלומר רגיל הוא בכך ולא לפי שעה בלבד וכגון זה הבעלים מקפידים והוי שליחות יד:

והא לא חסרה אלא לאו ש"מ שליחות יד אינה צריכה חסרון ק"ל לרש"י ז"ל וממאי דמשום שליחות יד מחייב דילמא משום שואל הוא דמחייב דה"ל שואל שלא מדעת והוא ז"ל מפרק לה כאשר הוא בפרושו ואין דבריו ברורים אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דמשום שואל א"א לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהיא יוצאת בשעת שאלה מרשות בעלים לגמרי ושאין בה לבעלים שום הנאה כלל אלא כל הנאה של שואל וזו אינו כן שאף בשעת שמקלו ותרמילו עליה הרי היא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת הבעלים שתהא שם ולפיכך אין לחייבו מתורת שואל אלא מתורת שולח יד דכיון דשליחות יד אינה צריכה חסרון אף זה שולח יד במה שמשתמש במקצתה. וקשי' לי ואפילו למ"ד אינה צריכה חסרון היכי משכחת דמחייב דאפילו מ"ד אינה צריכה חסרון ה"מ לומר שאם תגביה ע"מ לחסרה הרי הוא כאלו חסרה אבל הכא דליכא חסרון כלל ואינו עתיד לבא נמצא שהוא מכישה במקל על דעת שלא לחסרה כלל ונמצא שאין כאן שליחות יד. וי"ל דה"ק ודאי הני אמוראי דפליגי בשליחות יד אי צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון בהא קמיפלגי דמ"ד צריכה חסרון סבר שמה שחידש הכתוב לומר שמי שגזל מקצת פקדון יהא חייב על כולו חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו בלבד הילכך דוקא בשחסר ממש עשה למקצתה ככולו אבל אגביי' ע"מ לחסרו ולא חסר לא עשה מקצתו ככולו ולפיכך אע"פ שהמגביה ע"ד לגזול כולו חייב מגביה ע"ד מקצתו אינו מתחייב לפי שאינו מדין אלא מגזרת הכתוב ואין לך בו אלא משעת חידושו ומ"ד אינה צריכה חסרון ס"ל דלא שנא ומ"ה מוכחי' מהא דהניח מקלו ותרמילו דשליחות יד אינה צריכה חסרון שהרי שואל שלא מדעת כשמוציא' מרשות בעלים לגמרי כיון דגזלן הוי הרי הוא כגוזל את כולה והיכא שאינה אלא כמשתמש במקצתה הרי הוא כגוזל מקצתה כגון זה דהניח מקלו ותרמילו עליה שהרי בהמה זו מקצתה משתמשת בעליה שהולכת באפר לדעתו ומקצת' משמשת רועה זה שלא מדעת בעלים דהיינו במקלו ותרמילו שהניח עליה נמצא שרועה זה כיון שמשתמש במקצתה שלא מדעת הרי הוא כגוזל מקצתה דתשמיש שלא מדעת כגזילה הוי והוי שולח יד במקצתה ואעפ"י שאין בשליחות יד זה חסרון כלל מחייבים אותו על כולה אלמא דמאי דחידש רחמנא לעשות מקצתה ככולו ל"ש יש בו חסרון ול"ש אין בו הילכך מגביה חבית כדי ליטלה ממנה רביעית אפי' לא נטל ממנה כלום חייב בכולה כאלו הגביה לגוזלה כולה:

אימא שהכחישה דיקא נמי דקתני שהכישה במקל יש שלמדו מכאן שאינו חייב משום שולח יד אלא כשהוא מחסרה לדעת עצמו אבל בשאינו נהנה באותו חסרון כגון ששפך רביעית לאבוד אינו חייב אלא במה שחסר מדין מזיק דהא הכא איכא חסרון שהכחיש וא"ה בעי' הניח מקלו ותרמילו עליה דאית ליה הנאה מינה:

תוכן העניינים

חידושי הרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה