חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ג - המפקיד · דף לח:
במאי ק"מ מר סבר להפסד מרובה חששו וא"ת מאי קמבעי לן דכיון דמוקמי' לי' בכדי חסרונן לימא בהא ק"מ בפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג דמתני'. לאו קושיא היא דהכא אליבא דרב כהנא שקלינן וטרינן דאמר ביתר מכדי חסרונן מוכרן וטעמא דרב כהנא דאדם רוצה בקב שלו לא שייך הכא דכיון דהבאיש שמנו והדביש דבשו ואינו רוצה בקיומן כלל ומ"ה איצטרכינן למימר דטעמא כר"מ משום דלהפסד מועט לא חששו דכיון שאין הבעלים חוששין בהצלת הקנק כלל אין הנפקד רשאי למוכרן דהרי הוא כאלו הופקד אצלו שמן שהבאיש או דבש שהדביש שאינו רשאי למוכרן:
ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג דמתניתין קי"ל כרבנן וכדפסק כוותייהו בשמעתין רבא אמר רב נחמן. ובפלוגתייהו דרב כהנא ורב נחמן בר יצחק קימ"ל כרב כהנא משום דשייכא במילתיה דר' יוחנן דאמר דיתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד ורב נחמן בר יצחק ודאי פליגא הילכך ק"ל כרבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וכדרב כהנא ונפקא מינה דאפי' בפירות שהם מתוקנים דליכא למיחש בהוא שמא עשאן תרומה לא יגע בהן אלא א"כ חסרו יותר מכדי חסרונן אבל ביתר מכדי חסרונן דקי"ל כרבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ולענין פלוגתייהו דר"מ ורבנן בשמן שהבאיש ודבש שהדביש קימ"ל כרבנן דעושה להם תקנה ומוכרן דאע"ג דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג דמתניתין קימ"ל לא יגע בהן כבר כתבנו דלא שייך הכא אדם רוצה בקב שלו כדשייך במתניתין הלכך לא תליא חדא בחברתה כלל וק"ל כרבנן דעושה להסתקנה ומוכרן וכ"ד הרמב"ם ז"ל בדברי' הללו בפ"ד מהלכות שאלה ופקדון וכתוב במקצת ספרים ומוכרן בב"ד וכתב הרשב"א ז"ל דמדקתני בפקדון מוכרין בב"ד ובגבאי צדקה לא קתני ש"מ דדוקא בפקדון דכיון שלא הופקדו אצלו אלא להיות מכונסים בקרן זוית בלבד אינו רשאי לעשות להם תקנה אלא בב"ד אבל בצדקה ותמחוי הפרנסין הם הבעלים הלכך מה שירצו לעשות עושי' אפי' שלא בב"ד:
מדרשב"ג נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי פי' דלאו מי אמר רשב"ג מוכרן מפני השב' אבידה אלמא כיון דאיכא ודאי פסידא עושין להם תקנה ואעפ"י שאפשר שיהיה הפסד במכירה זו שמא יוקרו פירות שאין מניחן את הודאי ותופסין את הספק ה"נ גבי שבוי כיון דודאי א"ל פסידא שיבורו שדותי' מורידין לתוכן קרוב אע"ג דאפשר דמפסיד להו וא"ת מי דמי התם לא אפשר בתקנתא אחרת אבל הכא דאפשר באריס דליכא פסידא למה מורידין קרוב י"ל לפי שזה קרוב הוא ראוי לירש אותו ואם היינו מורידין אריס אפשר היינו מפסידין את הקרוב דשמא מת השבוי וזה יורש אותו הלכך אין לנו לעשות תקנה בנכסים שיש בהם הפסד לשום אדם דאע"ג דבעלמא לא חיישינן שמא מת כדאמרינן נותנו לה בחזקת שהוא קיים שאני הכא שאין אנו שלוחים לשמור הנכסים אלא מעצמינו אנו עושים תקנה וכיון דאפשר נמי שמת אין לנו לעשות תקנה שאפשר שיהיו קרוב זה נפסד בה ולפיכך אין מורידין אלא קרוב:
מדרבנן נשמע דאין מורידין קרוב לנכסי שבוי, קס"ד דטעמייהו יהו דרבנן משום דס"ל דאע"ג דאיכא ודאי,. פסידא כיון דאפשר נמי דאיכא פסידא במכירתן מוטב שיפסדו מאליהן ולא יפסידו בתקנת ב"ד ה"נ אין מורידין מהאי טעמא גופיה:
ודלמא ע"כ לא קאמר רשב"ג הכא וכו' אע"ג דהשתא דחינן לה לא דחינן לה מדרשב"ג לגמרי אלא לומר דממתניתן לא תפשוט אבל בהדיא שמעינן ליה לקמן לרשב"ג בברייתא דס"ל מורידין.
ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר דשיימינן לי' כארס לא מפסיד להו. כי אמרינן דשיימי' לי' כאריס לאו למימרא שב"ד מחשבין עמו בכל שנה ושנה ונותנין לו חלק אריסותו דא"כ מאי טעמא דרב דאמר דאין מורידין הא ודאי כיון שבכל שנה ושנה מחשבין עמו ליכא למיחש דלמא מפסיד להו שהרי אנו רואין בכל שנה ושנה האיך הוא מתעסק בהן אלא ודאי לשמואל דאמר מורידין אין מחשבין עמו כלל עד שיבואו הבעלים אבל בנתיי' הוא אוכל כל הפירות וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נחלות ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל:
ולענין פסק הלכ' ק"ל כשמואל שאעפ"י שלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו מיהו כת' הרשב"א ז"ל דה"מ בדלא אשכחי' אפוטרופ' דעביד בחנם אבל אי משכחי' אין מורידין קרוב לאכול פירו' אלא מעמידין אפוטרופוס וראייה לדבר מדאמרינן לקמן גבי שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו' ופרכינן עלה ולוקי אפוטרופא לעולם ומשני אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן כלומר משום דלא משכחינן שאין אדם רוצה לפקח על נכסי גדול בחנם טעמא משום דלא משכחינן הא אי משכחינן מוקמינן וראיה לדבר עוד מדאמר רבא בעובדא דההיא סבתא דמגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא דינוקא מוקמינן אפטרופא לאידך פלגא דאחתא אלמא דכיון דמשכחינן אפטרופא מוקמינן לי' ואין מורידין אחתא מדין קרוב לנכסי שבוי ומיהו ה"מ בשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת אע"ג דמשכחינן אפטרופא קרוב קודם דכיון דשמעו בו שמת בודאי יורש משוינן לי' להאי קרוב ומעמידין הנכסים בחזקתו. וראיה לדבר מדאמרינן בעובדא דסבתא לסוף שמעו דשכיבא בא סבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ואידך תילתא יהבינן לינוקא ואידך מילתא דנקא יהבינן לאחתי' ואידך דנקא מוקמינן לי' אפוטרופא לינוקא אלמא בההוא דמחמת אחתא דאשתבאי שלא שמעו בה שמתה מוקמינן אפוטרופס אבל תילתא דמחמת סבתא כיון דשמעו בה שמתה יהבינן לקטן עצמו ולא מוקמינן אפוטרופס וכ"ש בגדול דאפי' משכחינן אפוטרופס איהו עדיף דכיון דשמעו בי' שמת בודאי יורש חשבינן לי' ומיהו אפשר דה"מ לענין מקרקעי דלא כליא קרנא אבל במטלטלי דכליא קרנא אעפ"י ששמעו בו שמת מעמידין להם אפטרופוס ולא קרוב והיינו דאמרינן בענבים לבצור וזתים למסוק דב"ד מעמידין להם אפטרופוס וסתמא קאמרינן אפי' בשמעו בו שמת דכיון דקלא בעלמא הוא לא הוי יורש ממש ולפיכך אין מורידין אותו אלא בקרקעות דלא כליא קרנא ובקרקעות נמי לירד ולאכול אבל לא למכור זהו דעת הרשב"א ז"ל בדברים הללו אבל הרא"ה ז"ל כתב דאפילו משכחינן אפוטרופוס בקרקעות לא מוקמינן ליה כלל אלא מורידין קרוב ואעפ"י שלא שמעו בו שמת שכיון שאין דרכן של בני אדם לטרוח בנכסי גדולים כ"כ בחנם אעפ"י שזה מקבל עליו לעשות כן אין סומכין עליו אלא חוששין לו שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה והיינו דאמרינן לקמן אפטרופא לדקנני לא מוקמינן כלומר דאפי' אשכחינן לא משום דחיישינן שמא מפסיד להו וההיא דאמר רבא דמגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן נמי לפלגא דאחתא התם היינו טעמא דכיון דאיכא חולקא לקטן בגוויהו חמיר להו לאנשי וליכא למיחש שמא יפסיד:
אמר רבא לירד ולמכור מהא נמי מוכח דלשמואל דאמר מורידין אין מחשבין עמו כלל עד שיבואו בעלים דא"כ למה הוצרך רבא לתרץ לירד ולמכור דעדיפא מינה ה"ל למימר דאפי' לירד ולמכור כל הפירות אין מניחין אותו אלא מחשבים עמו כאריס אלא ע"כ כדכתיבנא.
היורד לנכסי שבוי אין מוציאין מידו. לאו למימרא דלכתחילה אין מורידין דהא מפרשינן שבוי כששמעו בו שמת בהדיא קאמרינן דמורידין אותו לכתחילה אלא משום דנקט באידך מוציאין דאפי' דיעבד נקט נמי הכא אין מוציאין:
וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר. פרש"י ז"ל מפני שזה על דעת ירושה ירד להן ואינו מחוור וכי מפני שעלה בדעתו ליטול את הכל יורש בשל אחרים אלא י"ל שתקנת חכמים היא לפי שחששו שמא יפסידם דאעפ"י ששמעו בו שמת כיון שלא באו עדים על הדבר לא סמכיה דעתי' לגמרי וחששו כאן יותר מבראשון משום דהכא כיון דשמעו בהן שמתו אינו בוש מלהפסיד דמימר אמר בשלי אני עושה אבל בנטושין אין לחוש כ"כ דכיון שלא שמעו בהן שמתו אם יפסידם שם יהא בוש:
היורד לנכסי נטושין כלומר אפילו שמעו בהם שמתו ואינו בוש מלהפסיד לפי שכיון שאין לנו לחוש בשביל תקנתן של נטושין שהרי אבידה מדעת היא אין לנו להוריד הקרובין בשביל עצמן שאין אחים נכנסים לנחלה אלא בעדות ברורה ואפילו בתורת אריסות אין מניחין אותם לירד אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות נחלות שמורידין אותו מתורת אריסות ואינו מחוור דא"כ ה"ל לכלול אותו בכלל אותם שאמרו שמין אותם כאריס ומ"מ כששמעו בו שמת אלו אמר היורש להוריד אריסין בנכסים כדי שלא יתקלקלו הנכסים אפשר ששומעין לו בכך שחוששין לאותו קול לעשות בו מעשה כזה: