חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ג - המפקיד · דף לה.
אמר רב אשי וכו' דא"ל תהא במאמינו וא"ת אי ס"ל לרב אשי דמתניתין במאמינו היכי אמר רב אשי גופי' בסיפא דרישא דזה נשבע וזה נשבע ואי במאמינו לוה למלוה למה נשבע בשלמא לפי' ר"ח ז"ל ולפי' הריא"ף ז"ל אעפ"י שהלוה מאמינו אנן חיישינן שלא תהי' כאן שבועה לבטלה או שלא יהא ש"ש מתחלל אבל לפרש"י שפי' שמא יפסלנו כיון שהוא גורם על עצמו מאי אכפת לן איכא למימר דנהי דרישא דסיפא דליכא שבועה גבי לוה כלל אפשר דמהימן לי' למלוה אבל בסיפא דרישא דלוה משתבע מסתמ' לאו במאמינו עסקינן דכיון דמשבעינן לי' מלוה ללוה אינו רוצה להאמינו אף הלוה למלוה לפוטרו משבועתו המוטלת עליו ומיהו במאמינו לפי' רש"י ז"ל אינו נשבע מלוה והריא"ף ז"ל אפי' במאמינו זה נשבע וזה נשבע:
כל לא ידענא פשיעותא היא מכאן יש ללמוד שהנותן כליו לסרסור למשכנם לו ואמר איני יודע היכא משכנתם פשיעה היא וחייב וכתב הריא"ף ז"ל בתשובה שאפי' אמר משכנתם אצל פלוני וכפר בו פשיעותא הוא וחייב בו שהיה לו למשכנו אצלו בעדים ולא דמי למאי דאמרינן לעיל בריש פ"ק את האמנתי' דלא אמרת לי בסהדי הב ליה דגבי פרעון שהוא אומר שיפרע לפלוני בשבילו הוא דאיכא למימר את האמנתי' שאיפשר שהוא מאמין בו אבל במי שאמר לוה על המשכון מהסתם ליכא למימר שהוא מאמין לכל בני העולם אלא ה"ק לי' לוה עליו במקום שאוכל לפדותו בכל שעה שארצה וכשהניחו בלא עדים פשע ומיהו אפשר לפי זה דאם אמר לוה עליו מפלוני ואמר שלוה ממנו וכפר בו פטור משבועה דאיהו הימניה אלמלא שהרב ז"ל אמרה לא הייתי אומר כן אלא אפי' אומר לו לוה עליו סתם אינו צריך שילוה עליו בעדים דהא ודאי הימניה לכל אדם בעולם שילוה ממנו שהרי יכול לומר נאנס דכיון דהימניה בנאנס שאינו צריך להעיז כ"ש בלא היו דברי' מעולם שהוא צריך להעיז. וכ"ת אי אמר נאנס שבועה בעי בלא היו דברים מעולם נמי תקון רבנן שבועת היסת ולא משמע למימר בשבועה. דאורייתא הימני' בשבועה דרבנן לא הימניה שחומר שבועה אחד הוא ולעיל כי אצטרכינן לטעמא דאת הימנתי' דלא אמרת לי בסהדי הב לי' התם היינו טעמא משום דאי יהיב לי' בסהדי לא סמוך עליה כלל אבל הכא דסוף סוף סמך עלי' כ"ש דיכול למימר את הימנתי' ולפיכך אינו יכול להוציא ממון בדין זה אלא שאם הרב ז"ל אמרה צריכין אנו לקבל דבריו אבל אני מסופק אי רבינו ז"ל חתים עלה:
והלכתא שומא הדרא לעולם מסתברא דאקנו מיניה דלא לסלקוה אע"ג דהוי לי' זוזי דבכה"ג לא הדרא שכיון שנתרצה אין כאן משום ועשית הישר והטוב דומיא דדינא דבר מצרא דצריך למקניא מיני' ואקני בי' קניא וכי אמרינן שומא הדרא ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי לא וכ"כ הרמב"ם ז"ל:
זבנה אורתא יהבה ניהלה במתנה איכא מ"ד דה"נ אמרינן בדינא דבר מצרא דאי זבנא או אורתא או יהבה במתנה לא מסלקינן לי' ולאו מלתא היא דלא עדיפי מגברא דאתי מחמתו דאיהו נמי אדעתא דארעא נחת וא"ה מסלקינן לי' ובשומא הדרא הוא שיפה כח שני מכח ראשון משום דקמא נחת אדעתי' דזוזי ובתראי אדעתא דארעא וכדאיתא בגמ' בהדיא וכן כתב הראב"ד ז"ל:
שמו לה לאשה ואינסבה פרש"י ז"ל שמו לה בעודה פנויה ואינסבה ומתה בעל לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן לי' פי' דכיון דלוקח הוי הויא לי' כזבנה דלא מיהדר ולא מהדרינן לי' נמי משום דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי וכאינש דעלמא חשבינן דאי יורש הוי ודאי מהדרינן לי' דביורש נמי שייך בי' משום ועשית הטוב והישר ומכאן נלמוד דין זה לפי פירוש' ז"ל ומיהו אפשר למידק עליה דגבי שמו לה. ואינסבה דלא מיהדר למ"ל טעמו דלוקח הוי דהא ע"כ או לוקח או יורש הוי ואפי' יורש הוי לא מיהדר כדאמרינן לעיל זבנה אורתא ר"ל דאורתא דקאמרינן לעיל לאו בירושה דממילא עסקינן דא"כ לא שייך בה טעמא דאדעתא דארעא נחת דאיהו לא נחת דהא ממילא חזיא אלא כעין ירושה קאמרינן דהיינו מתנת ש"מ לאחד מבניו. ואחרים פירשו שמו לה ואינסיבה ולא מתה ומ"ה איצטריך טעם דלוקח הוי דאי יורש הוי ודאי מהדר שהרי אינו יורש עדיין מחיים אלא משום דלוקח ואפי' מחיים לא מהדר דה"ל כזבנה ומשום האי טעמא נמי לא מהדרינן דכאינש בעלמא חשבינן לי' ולפי פירש זה לא למדנו מכאן שהשומא תחזור ליורש אבל הדין דין אמת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות מלוה ולוה: