חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ב - אלו מציאות · דף כב.
ה"ג רש"י ז"ל שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים הא סתמא לא ופירש"י כל שטיפת נהר הבעלים יודעים בה מיד דיש לה קול הא סתמא לא כגון אבידה אחרת שאין לה קול לא אע"ג דאי ידע מיאש וק' לרבא ופרקינן הכא ביכול להציל ודכות' ממעט בשאר אבידות למאי נינהו כשיש בהן סימן דבכה"ג כ"ע מודו ומקשי' מדקתני סיפא אם הי' הבעלים מרדפין כו' ול"נ דא"כ כי אקימנא ביכול להציל למ"ל לאהדורי למפרך מסיפא רישא גופה ק' והכי ה"ל למפרך אי ביכולים להציל אמאי הרי אילו שלו דלמא לא מיאש וכ"ת כיון דאינו מציל מואס א"כ סיפא נמי ל"ק אלא דה"ג אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו נתיאשו אין סתמא לא וקס"ד דנתיאש היינו דשמעו הבעלים דמסתמא כיון דשמעו נתיאשו דדבר שאין בו סימן הוא והם, אינם יכולין להציל עד שיחסרו דמים ויניחם במקום אחר ואין יכולין לתת בהם סימן הא סתמא כלו' שלא שמעו לא אע"פ שאלו שמעו נתיאשו וק' לרבא ופריק הב"ע ביכולין להציל וקא ס"ד דיכולין להציל להדיא קאמר ומאי אם נתייאשו דקתני כגון דשמעיה דאייאוש ממש הוא הא אלו שמעו שטיפת הנהר ולא שמעו לה דאייאוש לא קתני דלהוי של מוצאן שסמוכין הן על הצלת אחרים ומשו"ה מקשי' מסיפא דקתני אם הי' הבעלים מרדפין אחריהם כו' ואי ביכולין להציל אפי' אין מרדפין נמי עד שנתיאשו הבעלים בפי' וכמשמעותו דרישא והדר אוקמי' ביכולין להציל ע"י הדחק ומאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפן נהר ולא רדפו אחריהן וסיפא דברייתא פי' דרישא הוא כגי' ר"ח ז"ל וכן פירש הראב"ד והר"א אב"ד וכך הי' שנויה בתוספתא בב"ק:
שטף נהר קוריו כו' אם הרגישו בעלים הרי אלו שלו אם הי' הבעלים רודפים אחריהם כו' ומיהו לכולהו פירוש' איכא למידק לדעתא דמקשן דמוקי לה בא"י להציל היאך הוי ס"ד דנבעי שידעו הבעלים בשטיפה זו והא שלוליתו של נהר הוא דרחמנא שרי וכדאמרי' לעיל דבזוטא של ים ושלוליתו של נהר כ"ע ל"פ.
לאו קו' הוא דהתם כגון שנאבד באמצע הנהר שלעולם נהר זה לא יטיל אותם ליבשה ובכה"ג אבודים ממנו ומכל אדם אבל הכא בנהר שדרכו שהוא מקרבה לשטוף הקורות והרי הן אבודים ממנו אבל לא מכל אדם שהרי דרכן לכשיתמעט שיניח אותם ביבשה:
ואמאי בעידנא דתרם הא לא ידעי וא"ת א"כ לרבא נמי תקשי דהא מודה רבא בדבר שיש בו סי' דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעינן דאיאש לבסוף כיון דמסתמא לא הוי יאוש עד דשמעינן לי' הכי בפי' והא תרומה דכותה היא דאי לא אמר כלך אצל יפות לא מהני ואפ"ה כי אמר מהני למפרע וי"ל דתרומה ודאי לדבר שאין בו סימן דמי אע"ג דבעינן דלימא כלך אצל יפות מ"מ כי אמר שפיר הוה גילוי מלתא דמעיקרא נמי הוי ניחא לי' דגורן למתרם קאי ורוב בעלי בתים עינם יפה ומצוה קעביד משא"כ בדבר שיש בו סימן דמסתמא ודאי לא מיאש מיניה ואע"ג דשמעינן בתר הכי:
השתא הוא דמיאש ולא מעיקרא:
אמימר ורב אשי אכול הק' הרמב"ן ז"ל אמאי אכלי הא תנן בפ' הגוזל פירות אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. ותי' דהא אריס הוה לי' חולקא בפירו' וכה"ג שרי כדאמרי התם דרבא זבין שבישתא מאריס ותני' התם כותי'. וא"ת א"כ מר זוטרא אמאי לא אכול וי"ל דס"ל דשבישתא דוקא דתלושים והגיע לחלוק ואיכא למיתלי דמחלקו הוא נותן אבל פירו' מחוברים לא. ורשב"א תי' דאפי' לית לי' חולקא בפירו' שרי לפי שאומדין הדעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו דומי' למאי דאיתא בתוס' בפ"ב דב"ק הבן שהי' אוכל משל אביו וכן עבד שהי' אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזל של בעל הבית שכך נהגו ומשום האי טעמא נמי אמרי' בפ' הגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין צדקה מן הנשים בדבר מועט: