חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק א - שנים אוחזין · דף יב:
גמרא ופליגא דר' חייא בר אבא כו' לא גדול גדול ממש כו' פירש דוקא בבנו אבל בבתו כל שהיא סמוכה אעפ"י שהיא גדולה או שהיא קטנה אעפ"י שאינה סמוכה מציאתה לאביה וכדכתבינן במשנתינו והכי מוכח בפ' החובל ולענין הלכה קי"ל כר' יוחנן דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:
וכתב ר"ת ז"ל דכיון דהלכה כר"י הא דתנן בפרק בכל מערבין ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש אלא אפי' גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ואינו זוכה לאחרים בשל אביו דידו כיד אביו ואינו מחוור דהא משום איבה הוא וכשאב' מזכה לאחרים משלו ע"י ליכא איבה:
ואיכא מ"ד דכי היכי דמציא' קטן לאביו הכי נמי אם נתן לו אחר מתנה דאביו הוא ואפי' בן שנתן לו אביו במתנה לא זכה שאין לו יד לזכות לעצמו וכן הדין בגדול הסמוך על שולחנו ובגדול לא מחוור דלא גרע מאשתו דקי"ל דקנתה בפרק ח"ה אעפ"י שידה כיד בעלה ממש:
גרושה פשיטא הב"ע במגורשת ואינה מגורשת הריף הביא בהלכותיו מאי דאמר בירושלמי גבי אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה והרב ז"ל דחה דכיון דבגמרא לא אוקמוה בהכי אלמא דפליגי עליה אבל בעל העטור חלק עליו ואמר דלא פליגי דגמרא דידן רבותא קמ"ל דאפי' מגורשת ואינה מגורשת מציאתה שלה ולא חיישינן לאיבה דאלו במגורשת לגמרי פשיטא אי נמי משום דבמגורשת ואינה מגורשת חייב לעולם אעפ"י שפרעה ובמגורשת גמורה אינו חייב אלא עד שיפרענה ואף הראיי' שהביא הריף ז"ל מההיא דשני דייני גזירות אפשר לדחותה וכ"ד קצת מן האחרונים לסמוך על הירושלמי אלא שאין ראוי לזוז מדברי הריף שדבריו דברי קבלה וכ"ש לאפוקי ממונא.
בעלה חייב במזונתיה כתב הרא"ה דה"מ בעל אבל אם מת היורשים חייבים לזונה דאלמנה אינה ניזונות מנכסי יתומים אלא מתנאי כתובה כל יומי מגר אלמנותה בביתו והך כיון דספיקא היא דלא אגידא ביה המע"ה אבל מיני' דידי' כיון שבידו לשלח' שלא תהא אגידא ביה כלל ניזונות מנכסיו עד שיגרשנה לגמרי:
במאי עסקינן אילימא בשחייב מודה כו' אמאי לא יחזיר פי' דס"ד השתא דלקנוניא לא חיישינן והאי דאוקמי בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי לאו משום דחיישינן דלמא משום קנוניא משקר אלא משום דכיון דלוה מלתא דלא רמיא עליה הוא אי לוה מיד אי לא הלכך אע"ג דאמר מיד לויתי לא מהימנינין לי' דאימא לאו אדעתי':