אור ברסלב
חידושי הרן על בבא מציעא פרק א - שנים אוחזין › דף ו.

חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק א - שנים אוחזין · דף ו.

דף ה:

והא דאמר ר' נחמן וכו' נימא מגו דחשיד אממונא כו' פרש"י ז"ל דכיון דהעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי הוא דעבד וא"ת דהא אמרי' בשבועות אהא דאמר ר' נחמן ומשבעי' אותו, שבועות היסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אשתמוטי אשתמיט לה אלמא אפי' בכופר בכל אמרי' אשתמוטי משתמיט דמהאי טעמא אמרי' נמי לעיל בכופר במלוה כשר לעדות תירצו בתוס' דוודאי כופר בכל במלוה לאשתמוטי קא עביד ואפי' בפקדון דליתי' בידי ומ"ה להו לעיל והאי דמקשי' מדר"נ משו' דהא דר"כ אפי' בפקדון דאית' בידי' היא דליכ' אשתמוטי ואע"ג דהתם בשבועות עלה דההיא דר' נחמן מפרשי' טעמי' דמשום דמשתמוט היא לא באנו לומר אלא דעיקר תקנתו של ר' נחמן משום אשתמוטי' נתקנה מיהו כיון דתיקון רבנן לא פלוג אפי' דליכא השמטה כגון פקדון דאיתא בידי' ומהאי גוונא מקשי' הכא היכא משתבע דהא וודאי אי לאו קושטא קאמר חשיד אממונא וכיון דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ובדין הוא דלקשי' לי' ממודה מקצת של תורה בפקדון דאיתי' בידי' דליכא למימר לאשתמוטי קא עביד אלא דה"מ א"ל דלא חייבו תורה מודה במקצת כי האי אבל דר' נחמן קים להו דבכל ענין איתא וזה דעת הרמב"ן ז"ל.

חיישי' שמא מלוה ישנה יש לו עליו י"מ דאביי לא אתי לאפלוגי אטעמי' דר' יוחנן דלא חיישי' להולך ותוקף בגזלה שלא כדין דלא עבידא אינשא דעברי הכי אלא משום מלוה ישינה הוא דתקיף אבל מודה אביי דלא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כו' אבל רש"י ז"ל פירש דאביי סבר דאמרי' מגו דחשיד אממונא כו' ומ"ה קאמר דאי חיישינן להולך ותוקף לא הוי רמי רבנן שבועה עלי' דאמרי' מגו אלא וודאי לא חיישי' להכא אלא דחיישי' דלמא מודה ותפוס משום מלוה ישינה ואי רמית עלי' שבועה פריש וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שכתב ולימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא:

אמר אביי חיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו וא"ת והיכי ס"ל לאביי דאמרי' מגו דחשיד כו' דא"כ לקשי' ליה הא דר' נחמן והא דתני ר' חייא דילפינן מנייהו לעיל מגו דחשיד כו' לא אמרי' י"ל דמתרץ להו נמי משום מלוה ישינה וא"ת א"כ כופר בפקדון למה הוא פסול לעדות לימא דשמא משום מלוה ישינה שיש לו עליו כפר בו וי"ל דשאני התם שפסולו ודאי שהרי נתברר לנו שכפר וכיון שכן אין ספק טענות של מלוה ישינה מוציא מידי וודאי אבל זה שאינו אלא חשד בעלמא אנו תולין שמא משום מלוה ישנה הוא כופר ואי רמי עלה שבועה פריש וא"ת מאי איכא בין אביי לר' יוחנן דבכולה טענתי' איכא למימר שמא מלוה ישנה כו' ולא יהא חשוד לעולם אממונא דנימא לר' יוחנן אוסרים לו שבועה ולאביי אין מוסרין וא"ת כגון שנחשוד בפעם אחרת בוודאי ככופר בפקדון וכיוצא בו בכה"ג אפי' לר' יוחנן חשיד אשבועתא וכדאמרי' לעיל ולישתבע גזלן הוא וכמו שכתבו למעלה בתירוצו של ר"ת ז"ל וי"ל דאיכא בינייהו היכא דמחל לו על כל מלוה ישנה דלאביי חשיד משום מגו ולר' יוחנן כשר וקיי"ל כאביי דבתרא הוא וכן פסק הרי"ף ז"ל ואיכא למידק לאביי אי משום מלוה ישנה תפוס לטעון הכי והכי אית לי' עלי' דמהימן במגו דלקוח כד כדאמרי' בהנהו עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא בפח"ה למה לי' למימר כלה שלי ומכאן למדו שאין לו לאדם לתפוס בשל חבירו למה שהוא ברשות חבירו לומר כך וכך יש לו עליו ואפי' בפקדון דאית' גבי דפקדון נמי ברשותי' דמארי מחית והנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא לא מרשות חבירו תפסן אלא מרשות הניזק בדוכתא דאכלי הנהו חושלא ולפיכך יכול לטעון עד כדי דמיהן וכן ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מודה מקצת הי' חבירו ולפיכך הי' זה נאמן עד כדי דמיו כי ההיא דתני' אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצת אלא א' כל זמן שטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיי' כ"כ הר"ז ואין זה מחוור דמ"ל אי תפסה ברשות חבירו או תפסה ברשות עצמו כיון דהשתא ברשותי' קאי ואיכ' מגו וכ"ד הראב"ד והרמב"ן ז"ל דבכל ענין נאמן וכ"ת קשי' שמעתי' למה למימר כלה שלי לימא דהכי והכי אית לי' עלי' לאו קושי' הוא דלמא נתן עיניו בטלית ורוצה זו לתופסו משום מלוה ישנה ולא חשיד אממונא משום הכי דלא תחמוד לאינשי בלא דמי' משמע להו אי נמי דלאו כולהו אינשי דינא גמירי וסבר דאי מודה לחברי' דדידי' הוא לא מהימן למטעון עלי' והא דאמרי' דמשום מלוה ישנה אומר כלה שלי לאו דדינא הכי אלא דאיהו טעי ומורי היתרא אבל וודאי מה דאית לי' זוזי גבי' חברי' ונקט מיני' משכון או פקדון לא מצי לעכובי' בחובי' ושיה' שלו דמאן שם לי' וכדאמרי' בפ' אלמנה ניזונות גבי ההיא כסתא דיתמי מאן שם לך אלא אמר לי' למלתא כצורתא בבי דינא וטעון על ההוא פקדונא כל מה דאית לי' גבי' ומיהמן בשבוע' עד כדי דמיו אבל במלו' ולוה יכול הוא לתפוס מה שיש לחבירו בידי' כנגד חובו ולומר בב"ד שאינו חייב לו כלום דחושבנא בעלמא כ"כ רבינו האי בתשובה ומיהו הרא"ה כתב דה"מ בשוין אבל אי אית לי' להאי עידיות ולהאי זבורית כיון דקיי"ל בפרק בתרא דכתובות דזה גובה וזה גובה אינו רשאי לכפור ויש עוד חלוק בין מלוה לפקדון דמי שיש לו מלוה אצל חבירו רשאי לתפוס משל חבירו כנגדה ואינו כן בפקדון דדלמא ההיא פקדון איתניס ולית לי' גבי' חבירו כלום ולא מידי ומיהו אי טעין הנפקד להד"מ רשאי המפקיד לתפוס כנגדו ואין לחוש דדילמא איתניס דהא אמרי' בעובדא דהאי רעיא דשכנגדו נשבע ונוטל ואמאי ליחוש דילמא נאנסו אלא ש"מ דכל האומר להד"ם כאומר לא נאנסו דמי דאי איתא דנאנסו הוי פטור נפשי' בקושטא דומי' דמאי דאמרי' בפ' שבועת הדייני' דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי:

לא צריכא דאשתיק ולבסוף צווח כו' נ"ל דבעי' ה"פ דוודאי פשיטא לן דהא דאשתיק ולבסוף צווח איכא למתלי' בהודאה כיון דאשתיק ואיכא למימ' דלאו הודאה הוא כיון דלבסוף צווח אלא הכא קמבעי' לן כיון דוודאי טלית זו מתחילה בספק היתה עומדת שלא היינו יודעי' של מי הוא וכיון שכן אף ספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה או דלמא כיון דקצווח ואיכא למימ' דהא דאשתיק לאו משום הודאה הוא ואין תולין לומר שמא הודה לפי שטלית זו מתחלה לא היתה מוטלת בספק דאנן סהדי דמאי דתפוס האי דידי' הוא ומאי דתפוס האי דידי' הוא וכיון שכן אין ספק הודאה מוציא מידי וודאי ואם תרצה תפרש דכי אמרי' או דילמא כיון דקא צווח וכו' הכי קאמר שאפי' נאמר שטלית זו בספק היתה מונחת בתחלה אין מעמידין אותה בחזקת זה שתקפה משום דליכא לספוקי בהודאה כלל ומ"מ כי אמרי' כיון דאשתיק אודוי' אודי ליה לומר שאפשר לתלות בהודאה וכיון שהטלית זו בספק היתה עומדת מתחלה אף בספק הודאה סגי' לי' אבל אלו היינו תופסי אותם בתחלה כאלו היא של שניהם בוודאי הדבר ברור שאין זו מעמידתה בחזקת התופס ובסמוך תראה בהא דבעינן לקמן הקדישה בלא תקפה מה הביאני לפרש כך:

קא חזו לי' רבנן איכא מאן דדייק דדוקא בפני ב"ד אבל תקפה בפני עדים ואשתיק אע"ג דהדר צווח לא משגחינן בידה דאודוי אודי לי' ולפ"ז הא דקאמר ר' נחמן תניא כו' אבל אם היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן המע"ה הו"מ לדחויי כגון שתקפה בפני עדים אלא דאפשר דאי הכי פשיטא אבל הרשב"א ז"ל סובר בהיפך דדוקא בפני ב"ד הוא דבעי צווח לפי שהוא מקום המשפט אבל שלא בפני ב"ד מימר אמר כי ליכא אינש למידן דיני מאי נצווח דמאן דאית ליה לבי דינא אזיל והתם מגלי טענתי':

והאי אמר בדמי אגרתי' ניהלי' דאמרי' לי' וכו' איכא מ"ד דדוקא כי טעין הכי הוא דלא מהימן משום דריע' טענתי' הא אי אמר מתקף תקפה מנאי מהימן וטעמא דמלתא דכי היכי דאמרי' דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר כל היכא דאיכא ראי' לא מהימן למימר לקוחים הם בידי לפי שאין תפיסתו מוכחת שהן של תופסן אף טלית זו כיון שבתחלה הי' מתעצמי' עלי' אין תפיסתו מוכחת דאודוי אודי לי' וא"ת א"כ האי דאמרי' דאגרה ניהלי' ליהמני' משום דאי בעי אמר מתקף תקפה מינאי ומהימן וי"ל דהל"ל כמו במקום עדים דאנן סהדי דלא אגרה דחשי' לי' וא"כ הו"ל מיגו במקום חזקה ולא אפשיטי' בפ"ק דב"ב והלכך ה"ל קולא לתובע וחומרא לנתבע ולפ"ז אי אמר אגרתי' ניהליה בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י נאמן אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ט מהלכות טוען ונטען דאפי' אמר מתקף תקפה לא מהימן:

ואת"ל תקפה א' בפנינו אין מוציאין אותה מידו וכן קשה טובא מאי קא מבעי' לן והיכי ס"ל דכיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דתקפה דמי והאי תקיפה לא מהני אלא מטעם הודאה ובהקדישה היכא שייכא ביה הודאה תירצו בתוספות דהכי קא מבעי' לן מי אמרי' דכיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיון דאקדשה בפנינו ה"ל לצווח כאילו תקפה ומסרה לאחר ומדאשתי' אודוי אודי לי' או דלמא סובר השתא מיהא לא תקפה וכל שלא תקפה מאי אצווח:

ואין זה מחוור דהא מייתי ראי' מספק בכורות והתם ליכא למימר שתק ולבסוף צווח וליכא למידן בי' משום הודאה כלל לפיכך נ"ל דה"פ דשמעתא את"ל תקפה א' בפנינו מוציאי' אותה מידו הקדישה אינה מקודשת שכיון שאין מעמידי' אותה בידו משום ספק הודאה זו אלמא שאנו תופסי' אותה כאילו היתה מתחלה בודאי חצי' של זה וחצי' של זה וכיון שכן פשיטא לן דהקדישה אינה מקודשת דה"ל כמקדש ממון של חבירו לגמרי ועוד שכיון שתאמר שהוא של שניהם בודאי או מן הספק כיון שאין מעמידי' אותה ברשות התוקף אלא בהודא' גמורה כאילו היתה של חבירו בודאי הרי אין לו לזה חלק כלל באותן חצי' כדי שתהא מקודשת מכחו אבל ת"נ דתקפה א' בפנינו אין מוציאין אותה מידו אלמא אין אנו תופסים טלית זו בתחלה בוודאי כאילו היתה של שניהם שא"כ האיך מעמידי' אותה ברשות התוקף מפני ספק הודאה זו שאינה אלא ספק וכמו שכתבנו למעלה א"ו אף בתחלה אנו רואי' אותה בספק לכ"א וא' אלא שאין מוציאי' כל חצי וחצי שבה מרשות התופס דמספיקא לא מפקינן ומ"ה איכא לספוקי בהקדישה כי לא תקפה מאי ואפי' לא שתק חבירו אלא צווח דכיון דממון זה בספק של שניהם הוא עומד ועדיין יש לכ"א וא' איזה דין אפי' בחצי האחר דאפי' ספק הודאה זו מהני לי' דוקא לגבי הדיוט לא מפקינן מרשות התופס לפי שאין כחו חל ברשות חבירו דמחוסר תקיפה ומסירה אבל רשות גבוה בכל מקום הוא חייל ולא מחסרא בי' מסירה וכיון שממון זה בספק הוא עומד חייל עלי' הקדש ומספיקא לענין איסורא דכמאן דתקפה בדינא להדיוט דמי או דלמא כיון דהשתא מיהא הא לא תקפה ואינו שלו לשום דבר אף לענין הקדש אינה מקודשת מכחו ומייתי ראי' ת"ש מספק בכורות ומשום דממונו של כהן הן קצת דאי תקפו כהן אין מוציאי' אותה מידו ובספק הן מוטלין מתחלתן אע"ג דלענין ממון הדיוט אין מוציאין אותו מרשות התופס' רשות גבוה הבא מכח ממונו של כהן חל אפי' ברשות של ישראל דתופס אותה אף כאן את"ל דתקפה אין מוציאי' מידו כיון שבספק שניהם היא עומדת ואפי' לא תקפה הרי הוא בספק כ"א וא' אע"ג דלגבי ממון הדיוט אין מוציאין כל חצי וחצי שבא מרשות התופס דוקא לגבי הדיוט הוא משום דמחוסר תפיסה אבל רשות גבוה בכל מקום הוא חל מספק כיון שבספק הוא עומדת וממון כל א' וא' הוא דאי תקפו אין מוציאי' מידו ודחינן דתקפ' קדושת בכור קאמרת התם לאו מכוחו של כהן קדושי' דלעולם אימא לך תקפו כהן מוציאי' אותן מידו וכיון שאינו ממונו כלל לשום דבר היאך הוי קדושי' מכחו אלא התם שאני דקדושה הבאה מאלי' הוא ומעולם לא הי' להם חזקת היתר ואסורי' מאליו הוא בא אבל הכא שצרי' לבא מכוחו של המקדיש לעולם אימא לך דאפי' אם נאמר תקפה א' בפנינו אין מוציאי' אותן מידו הקדישה אינה מקודשת כלל כנ"ל

תוכן העניינים

חידושי הרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה