חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק א - שנים אוחזין · דף ב.
מתניתין שנים אוחזין וכו'. וא"ת פרק אלו מציאות הל"ל ברישא ואח"כ מחלוקתן של מוצאי מציאה שעדיין לא למדנו שיזכה המוציא בשום מציאה י"ל דאה"נ אלא משום דתנא מב"ק קא סליק ותנן בפרק הגוזל ישבע כמה הוציא ויטול תנא נמי שנים אוחזין שאף הם נשבעים ונוטלין:
שאין לו בה פחות מג' חלקים. לא ה"ל לישבע אלא על רביע בלבד שהרי חצי מודה חבירו שאין לו חלק בה, אבל חשו חכמים שאילו לא היה נשבע אלא על הרביע לחוד, שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה בו חבירו ואע"פ שכל הנשבע על דעת ב"ד הוא נשבע מיהא שמעינן שאין סומכין על דעת ב"ד אלא במקום שא"א לישבע בלשון ברור אבל במקום שאפשר לדיין לפרש הדברים איך לישבע טפי עדיף דטפי מסתפי אינש כמזכירים לו צד השבועה שעובר בה משאלו היה נשבע בסתם אע"פ שע"ד ב"ד הוא נשבע ועל דעתם הוא עובר:
וזה נוטל רביע. וא"ת לישקול חציו בשבועה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי והיה נוטל חציו בשבועה דשאין לו בה פחות מחציו. וא"ת מיגו בשבועת לא אשכחן ליתא דהא אמרינן בפ' המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן לומר החזרתי בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו ומהימן בשבועה וי"ל דכיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד ה"ל כל חד וחד כאילו מוחזק בכולה וחבירו כאילו מוציאו מידו והוי האי מיגו לאפוקי ממונא ומיגו לאפוקי ממונא לא אמרי' ומכאן למדנו דין זה ויש חולקים דמיגו אפי' לאפוקי ממונא לא אמרי' ושאני הכא דלא אמרי' מיגו אלא בטענות שקולות והכא יותר נוח לו לומר חציו שלי שאינו מעיז פניו כל כך בחבירו מלומר כלה שלי שיצטרך להעיז לגמרי ועוד שאין אומרים מיגו אלא באותו דבר עצמו שהוא טוען או כופר אבל מדבר לדבר לא וגם שיהי' אותם הב' דברים שקולים לפי שאפשר שבדבר א' הוא מעיז ובדבר אחר לא אע"פ שהוא שקול כמותו אינו יכול להעיז ועוד שאילו היה נוטל חצי' יותר היה נוח לו לומר חציו ושיטול כל תביעתו מלומר כולה ולא יטול אלא חציו ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו כך כשאומר חצי' אינו נוטל אלא חצי טענתו והיינו דאמרי' בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טוען בלבד:
גמ' ובראיה בעלמא קני לה. וא"ת היכי ס"ד הכי דבהדיא תנן לקמן היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמא בראי' לא קני שאלו כן למה זכה בה. וי"ל דאי מההוא ה"א מאי אני זכיתי ראיתי' תחלה וא"ת פשיטא סד"א כיון שלא נטלה עד שאמר לו חבירו תנה לי גלי' אדעתא דלצורך חבירו הגביה ולא ניחא ליה דליקני לא בראי' ולא בהגבהה וזכה בה לשם חבירו קמ"ל דאפ"ה כל שעודה בידו נאמן לומר דבראי' זכה בו תחלה.