חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק יז -כל הכלים · דף קכג.
מדוכה אם יש בה שום וכו' ואם לאו אין מטלטלין אותה פי' ומסיפא דאין מטלטלין קא מקשי דמשמע כלל אין מטלטלין לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו וכ"ש מחמה לצל ומינה דמטלטלין אותה דרישא בכל ענין קאמר ואפי' מחמה לצל דומיא דסיפא וטעמא משום שום דאית בה והוא דאיתי' בה מערב שבת דאלו בנותן בה בשבת לא מהני כלל דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד אבל כי איתי' מערב שבת הויא המדוכה טפלה לשום כקדירה לתבשיל דאית בה דלכולי עלמא מותר לטלטלה, באוכל עצמו ואפי' מחמה לצל ואוקימנא לה כר' נחמי' דאין תשמישה המיוחד אלא לדוך בתוכה אבל לפצוע אגוזים לא:
סבר לשנויי לי' כר' נחמי'. פי' ועלי אינו מיוחד אלא לכתישה ואע"ג דמעיקרא שרי' לקצב עליו בשר דילמא משום שמחת יו"ט אפי' ר' נחמי' מודה:
כיון דקפיד עלייהו מיחד להו מקום. פי' והוה לי' מוקצה מחמת חסרון כיס:
איתמר אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן קורנס של זהבים שנינו ורב שמן בר אבא א"ר יוחנן קורנס של בשמים שנינו. פי' ותרוייהו כרבא סבירא להו אלא דמוספי מר של בשמים ומר של זהבים:
אבל דבשמים קפיד עלייהו שלא יפגם ולא יתלכלך ומתוך חשיבותן אדם קובע להן מקום והוה לי' מוקצה מחמת חסרון כיס כמסר הגדול ויתד של מחרישה:
פגה שטמנה בתבן וכו' אם מגולה מקצתה מותר טלטלה. פי' הר"ר אהרן ז"ל דס"ל דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול, אבל כשאינה מגולה הן בטלות אצל התבן והגחלים שהן אסורות בטלטול, אבל מפי' רש"י ז"ל לא נראה כן:
אלעזר בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן. פי' כאותה שאמרו מעות שע"ג הכר מנער את הכר והן נופלות, וא"ת הא אוקימנא הא דמעות שע"ג הכר בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור וא"כ הכא כשהוא מניח הפגה והחררה שם מדעת האיך יכול לנערה, וי"ל דשאני גחלים שלצורך החררה הונחו ולדעת לסלקן בשבת עצמו ליטול החררה משם בשבת עצמו דלא סגי לי' בלאו הכי שאלמלא כן תשרף החררה או תתקלקל הפגה והילכך לא נעשו בסיס להם, ואפשר דת"ק נמי הכין ס"ל אלא דכל שהן מכוסות נעשו כבטלות להם, ואלעזר בן תדאי סבר דאפי' מכוסות לא נעשו כבטלות להם והיינו טעמא דאבן שעל פי החבית דכל שהניחה שם מדעת דנעשה בסיס לאבן משום דפעמים תעמוד שם כל השבת:
האי פוגלא מלמעלה למטה שרי, דהיינו כדרכו שאינו מזיז עפר, מלמטה למעלה אסור דשלא כדרכו הוא ומזיז עפר בנטילתו דטלטול מן הצד שמי' טלטול ואע"פ שמגולה קצת:
ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד. אלמא לא דמיא שבת לטומאה וקשיא לרבא:
בגולמי עסקי'. פי' דעדיין לא באו לגמר מלאכה והילכך לענין שבת חזו לטלטול משום דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא כלומר מיחד לה ליטול בה את הקוץ לפי שסובר בלבו כשארצה אנקוב אותה לתפור בה אבל היכא שבאו לגמר מלאכה וניטל חררה או עוקצה אע"פ שהיא ראוי' לקצוץ אסירא לפי דכשנשברה ונפחתה משיעור מדת אורך מחט מתייאש ממנה וזורקה ולא חשיבא כשבר כלי דעלמא דשרי' כגון חרס קטנה וקרוניות של קנה כדלקמן וטעמא לפי שאין אדם עשוי ליחד מחט לנטילת הקוץ אלא זורקה לבין הגרוטאות והוי לי' כשירי פרוזמיות דלא חשיב מנא לאשתמושי בהו משום דלא מיחדי להכי:
אסובי ינוקא. פי' ר"ח ז"ל שנותנין אצבע בפיו של תינוק להעמיד עצמות גרונו כשנופלין ועל הרוב הוא מקיא ומוציא דם ג"כ והוא פסיק רישי':