חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ח - המוציא יין · דף עח.
לבר ממיא דמסן ולא מטללי פרש"י ז"ל שאין משקה יפה להמחות הקילור כמים מפני שאינו עב ואינו מסכך בעין כשאר המשקין שהן עבין ונדבקין על העין ומעכבין הראות והוא הנכון:
אטו מצניע לאו מוציא הוא פרש"י ז"ל והלא אינו חייב אלא ע"י הוצאה וקשיא לי דדילמא ה"ק בד"א במוציא שלא הצניעו דבהא הוא דבעי שיעורא, "אבלא בדבר שהצניעו המוציא אפי' בכל שהוא חייב משום דאחשבי'. וי"ל דמשמע ליה מצניעי סתמא דבהצנעה לחוד מחייב בלא הוצאה, אי נמי דהוה ליה למימר הכין בהדיא בד"א במוציאו (ולא) הצניעו אבל הצניעו ומוציאו בכל שהוא משום דאחשבי' אבל מדקתני מצניע סתמא משמע דאפי' מצניעו אחר מיחייב עלי' משום מחשבתו של זה וכרשב"ג וה"ה דהוה מצי לאוקומה במוציא עצמו שהצניעו אע"ג דקתני סתמא מצניע אלא דהא קמ"ל דרשב"ג היא וה"ק בד"א במוציא שאין לו לילך אלא אחר הוצאתו לפי שאינו יודע חשיבותו של דבר ובהא הוא דבעי' שיעורא אבל בדבר שהוא יודע חשיבותו של דבר יש לו לילך אחר מחשבתו של מצניע, זו היא שיטת רש"י ז"ל בעיני. והרמב"ן ז"ל פירש אטו מצניע לאו מוציא הוא אי לאשמועי' דמצניע בכל שהוא ליתני בד"א בשאר כל אדם אבל במצניע שכל שהוא אלא ש"מ דס"ל דמצניע לאו מוציא הוא, וה"ה דהוה ליה לאקשויי דכיון שהמוציאו אינו מצניעו אמאי מחייב בכל שהוא אלא דאלומי אלים לקושיא, ופריק דלעולם מצניע לאו מוציא הוא ומיירי באדם שדעתו תלויה באחרים ואינו מוציאו לפי שהוא חשוב בעיניו אלא שעושה מאמר רבותיו, והרא"ה ז"ל הוסיף על זה ביאור שכתב דפשיט' לן ודאי דבין לר' שמעון בן אלעזר בין לרבנן איכ' הפרש בין מוציא למצניע אלא לישנא הוא דקשי' לן קא למימר בד"א במוציא, אבל במצניעו כל שהוא ומדנקיט במצניע סתם משמע דאפי' אדם אחר מתחייב עליו בשביל זה שהצניעו והא דלא כרבנן דלית להו חייב זה במחשבתו של זה ומתניתא ודאי רבנן היא ולהכי לא ניחא ליה לפרושה כפשטה דבמצניע יתחייב עליו אדם אחר דהא לא אפשר אלא מאי קאמר במצניע דלאו מוציא והיינו דקא מתמה עליה אטו מצניע לאו מוציא הוא ומוקי לה בתלמיד שאמר לו רבו וכו' דבהא מודו רבנן:
ומודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין וכו' פירש אע"ג דאינהו אמרי שאם הצניעו רבו אפי' בכל שהוא מודים דבשופכין ליכא דמצנע להו ואינו חייב אלא ברביעית דבהכי חזו:
מתני'
גמי כדי לעשות תלאי וכו'. והאי שיעורא זוטר ממוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה דהא נפה וכברה אינן כבדים ודבר מועט סובלן, ור' יהודה פליג ומחמיר יותר דאפי' בשיעורא זוטר טפי מיחייב והיינו כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטן, י"מ דחבל או גמי כדי לקשור מנעל קטן ברגלו שלא יפול ורש"י ז"ל פי' מדת מנעל להראות לאומן כמדה זו אני צריך, ומיהו בירושלמי אמרו דקטן שאמרו בקטן שיודע למעול:
נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. והוא כדי לכתוב בו שתי אותיות גדולות ומשום קשר מוכסין הוא דמחייב בהאי שיעורא זוטא הא לאו הכי לא מחייב דסתם שתי אותיות לאו מידי דחזי לחייב על מוציא שיעור כדי כתיבתן: