חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ג - כירה
דף לו:
כירה שהסיקוה בקש ובגבב' וכו' פי' כירה זו עשוי' כעין חצי עיגול ופתוחה מצד א' ופתוחה מלמעלה כשיעור שפיתת שתי קדירות ופעמים שנותנין בתוכה פעמים על גבה וכיון שהיא כל כך פתוחה מלמעלה אינה מחזקת חמימותה כמו כיפה שאינה פתוחה מלמעלה אלא שיעור שפיתת קדרה אחת ולא פתוחה ממש אלא חלול כמין כברה וכ"ש כמו תנור שהוא פתוח פתח קטן מלמעלה וסגור מכל צדדין כי אם מעט הילכך אם הסיקוה מבעוד יום בקש ובגבבא לפי שהם גחלים שאינן בני קיימא וחמימותם מעט מותר להשהות הקדירה שם אפי' עד למחר או להחזירה שם בשבת אפי' לא יוציא הגחלים חוץ מן הכירה שהרי גילה דעתו דלא ניחא לי' בחמימות קדירתו ושאם יצטנן הקדרה שלא יחתה בגחלים לחממה כיון שהסיקה בגחלים גרופות אבל אם הסיקה בגפת ובעצים שהגחלים בני קיימא לא ישהה הקדרה שם לפי שהן גחלים חזקות ומוסיפין הבל וכיון שהוא הסיקה בגפת ובעצים דעתו היתה מבעוד יום שיתחמם הקדרה בכירה וניחא לי' בחמימותה וכיון שכן איכא למיחש שמא יצטנן קדרתו ויחתה הגחלים לחממה אבל אם גרף הגחלים או נתן אפר ע"ג הגחלים מותר דגלי אדעתי' דלא ניחא לי' בחמימות הקדרה ולא אתי לחתויי:
ב"ש אומרים חמין אבל לא תבשיל פי' אפילו גרף וקטם דוקא מים חמין דלא צריכי לבשולי אבל תבשיל לא דאפילו בגרופה איכא למגזר דלמא יכניס הגחלים לכירה שהוציא חוץ לכירה וב"ה סברי דכיון דגלי אדעתי' מבעוד יום דלא ניחא לי' בחמימות קדרתו שהרי גרף וקטם אותה תו לא אתי לחתויי:
גמ'
איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר. פי' דאלו נתינה לכתחילה ליכא למימר שהרי מבשל הוא וכיון שכן האי לא יתן לא יחזיר והתם הוא דבעי' גרופה וקטומה דכיון שהוא נטלה מעל האש ונצטננה בנטילתו איכא למיחש שמא יחתה כשהוא מחזירה אבל לשהות משהין אע"פ שאינה גרופה וקטומה דכיון שהוא נתנה בכירה מבעוד יום ולא נטלה משם ליכא למיחש דילמא אתי לחתויי, ודוקא להשהותה ע"ג כירה אבל בהטמנה להטמין בגחלים עצמן לכ"ע אסור דאי אפשר להטמין וליגע באש ואפילו בגרופה וקטומה אסור להטמין באש דהוה לי' דבר המוסיף הבל ואיכא למיחש לחתויי, ושלא כדברי רש"י ז"ל וכן פי' הרז"ה ז"ל:
ומנו חנני' היא דתניא חנני' אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי וכו'. איכא למידק ומנא לי' דחנני' היא דהא חנני' לא שרי אלא כמאכל בן דרוסאי ודילמא מתני' שרי אפי' מקמי הכי, וכי תימא דומיא דלהחזיר קאמרי' דלשהות משהין ולהחזיר ודאי לא סגיא דשרי אלא כמאכל בן דרוסאי דבציר מהכי ה"ל כמבשל בשבת, הא ליתא מדאתי לפרושי לא יתן לא ישהה והתם ודאי לאו דומיא דלהחזיר הוא דאלו חזרה לא שרי אלא כמאכל בן דרוסאי כדאמרן ולשהות בגרוף וקטום מותר לעולם אפילו קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי והכא נמי אי אמרת דלהחזיר תנן אפשר נמי דלשהות משהין לעולם, תירץ הרא"ה ז"ל דכיון דאשכחן לי' לחנני' האי סברא דשרי לשהות ודוקא כמאכל בן דרוסאי ניחא לי' לאוקומי מתניתן כותיה דחנניה ולאו לאפושי פלוגתא בכדי ולמימרא דליהוו תלתא תנאי מתני' וחנני' ורבנן דפליגי עלי' דחנני' דאסרי אפי' כמאכל בן דרוסאי כדמוכחי מתנייתא לקמן:
או דילמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין ואי לא לא פי' ולית להו לב"ש ולב"ה הא דחנני' אלא כרבנן דפליגי עלי' דאסרי בלשהות כדאיתא לקמן במתנייתא בהדיא והא לא צריכא לי' למימר אבל כי אוקימנא מתני' אליבא דחנני' טובא אשמעינן מתני' דדוקא כשהגיע למאכל בן דרוסאי, וליכא לאוקמי הא דחנני' בצלי דהא קאמר ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה וגם ליכא לאוקמי מתני' בקדרה חיתא דשרי לכולי עלמא דהא תבשיל קתני דמשמע דבשיל קצת או כמאכל בן דרוסאי:
וכי היכי דפליגי בלשהות פליגי נמי בלהחזיר דב"ש אומרים נוטלין אבל לא מחזירין וכו'. נראה לי פירושא פליגי נמי בלהחזיר דב"ש סברי דבשהיי' דוקא שרי חמין אבל בהחזרה אפי' חמין אסור דמכיון שנצטנן בנטילתו איכא למיחש דילמא אתי לחתויי והיינו דקתני נוטלין ולא מחזירין דמשמע בין חמין בין תבשיל אין מחזירין, וב"ה סברי דאפי' תבשיל שרי להחזיר כיון שהיא גרוף וקטום, וכן פי' רבינו יהונתן ז"ל:
דף לז.
והך חזרה דאמרי לך לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת ב"ש וב"ה. פי' דלב"ש אפי' חמין אין מחזירין ולב"ה אפי' תבשיל מחזירין כיון שהיא גרוף וקטום כמו שפירשנו לעיל:
לא שנו אלא על גבה אבל בתוכה אסור. ומפרש בירושלמי דתוכה הוא משלשה טפחים ולמטה מקום שאין היד שולטת בו:
אי אמרת בשלמא להחזיר תנן היינו דשני בין תוכה לעל גבה. פי' דתוכה כיון דנפיש הבלא מיחזי כמאן דמבשל בשבת והרי הוא כמי שמניחה ע"ג גחלים ממש, אלא אי אמרת לשהות תנן מה לי תוכה מה לי על גבה דכיון דגרופ' וקטומה היא ודאי ליכא למיחש לחתויי ומה לי אי נפיש הבלא דאלו משום הטמנה ליכא שהרי אין בתוכה ולא בתוך תנור צורת הטמנה ולא דין הטמנה כלל ואע"ג דאסרינן בתנור בין תוכו בין על גבו ואפי' בהוסק בקש ובגבבא דליכא למיחש לחיתוי שאני תנור כיון דנפיש הבלא טובא טפי אתי לאיחלופי בכירה שאינה גרופה וקטומה מה שאין כן בתוכה דכירה, כן כתב הרא"ה ז"ל:
אי ר' מאיר קשיא לב"ש בחדא. פי' בחמין ולב"ה בתרתי בתבשיל וחזרה, אי ר' יהודא קשיא גרופה וקטומה, דאי מתני' להחזיר אבל לשהות משהין אע"פ שאינה גרופה וקטומה ואלו בהא מתניתא אמרינן דאין משהין אלא ע"ג גרופה וקטומה, וא"ת אי לאו ר' מאיר ור' יהודה תהוי חנניה כדאוקימנא לה, וי"ל דאין הכי נמי אלא משום דר' מאיר ור' יהודה איירי בפלוגתא דב"ש וב"ה קשיא לן היכי קתני מתני' פלוגתא דב"ש וב"ה דלא כר' מאיר ור' יהודה דאלו חנני' לא איירי בפלוגתא דב"ש וב"ה מידי:
סבר לה כר' יהודה בחדא בחמין ותבשיל ונוטלין ומחזירין. פי' דסבר ודאי דהכי לישנא דפלוגתא דב"ש וב"ה כדתני ר' יהודה ופליג עלי' בחדא וכו' פי' ולעולם מתני' חנני' היא:
אבעיא להו מהו לסמוך בה. פי' מהו לתת קדירה סמוך לדופני הכירה מבחוץ בכירה שאינה גרופה מי גזרינן דילמא אתי לחתויי בגחלים אע"ג דקיימא רחוק לכירה כי היכי דגזרינן בתוכה וגבה או דילמא לא גזרינן כל כך דודאי בכירה שאינה גרופה בין בתוכה בין בגבה אסור, וא"ת אנן אפי' למאן דאמר להחזיר קא בעינן ולומר מהו להחזיר בסמיכה ואם כן אמאי נקט תוכה וגבה בכירה שאינה גרופה דלמאן דאמר להחזיר תנן תוכה אפי' בגרופה וקטומה אסור ולא הוה לי' למימר השתא באינה גרופה אלא גבה הוא דאסור, וי"ל דאגב שיטפא נקיט לה תוכה וגבה דתרווייהו אסירי, אי נמי משום לשהות דבשהיי' אינו אסור תוכה וגבה אלא בכירה שאינה גרופה אלא דסתמא אמרי' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ולהכי אמרי' תוכה וגבה הוא דאסור:
שאני התם כיון דמדלי שליט בה אוירא. פי' דבשתי כירות הקדרה עומדת על שפיתת הכירה שהיא גרופה והאש תחת אותה שאינה גרופה נמצאת הקדרה עומדת גבוהה לאש ושליט בה אוירא ביני ביני אבל לסמוך שעומדת בדפנותי' סמוך למקום האש שלמטה אפשר דאסור.
סומכין לה ומקיימין עלי' פי' ומקיימין ומשהין עלי' דאפי' בשהיי' בעי קטימה כנ"ל:
וליטעמיך נוטלין הימנה דקתני קיטמה אין לא קיטמה לא. פי' בתמיהה הא ודאי לנטילת הקדירה אפי' לא קיטמה שרי לנוטלה, אלא תנא נוטלין משום מחזירין פי' דלהחזיר בעינן קטימה הכא נמי תנא סומכין וכו':
מאי הוי עלה ת"ש דתניא כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין עלי' אלא א"כ גרופה וקטומה וכו'. פי' ומינה דבסמיכה שרי אפי' בכירה שאינה גרופה, וכתב הרא"ה ז"ל ותפשוט מינה לההוא לישנא דאמר לשהות תנן דאלו למ"ד להחזיר תנן אבל לשהות משהין ליכא למיפשט מינה לענין חזרה בסמיכה, דליכא למימר דכיון דלמאן דאסר בשהיי' אלא א"כ גרופה ושרי בסמיכה, תפשוט נמי למאן דאסר בחזרה דשרי בסמיכה דהא ליתא מידי דהוה אתוכה דשרי בשהיי' ואסר בחזרה כדלעיל אלא דאיכא למימר דתפשוט מיהת לענין שהיי' דשרי בסמיכה ולענין חזרה אכתי בעיא ולא איפשיטא, ומ"מ הוי לי' ספיקא דרבנן ולקולא ע"כ:
דף לז:
שמעת מינה מצטמק ויפה לו מותר. פי' בעלמא בכירה שאינה גרופה וקטומה כיון שנתבשל מבעוד יום כל צרכו דהא הכא אע"ג דקיטמה כמי שלא קיטמה דמי כיון שהובערה ואפ"ה קתני דתבשיל שנתבשל כל צרכו מותר וההיא ע"כ בתבשיל דמצטמק ויפה לו קמיירי דאי במצטמק ורע לו מאי קמ"ל פשיטא דכיון שנתבשל כל צרכו ורע לו דלא אתי לחתויי ופריק שאני הכא דקיטמה., פי' לעולם בעלמא שאינה גרופה וקטומה מצטמק ויפה לו אסור והכא דמותר מצטמק ויפה לו משום דקיטמה מעיקרא ואע"פ שהובערה הרי היא כקטומה וכאלו לא הובערה והאי דנקט חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו אפי' לא בישל כל צרכו נמי כיון שדינה כקטומה שרי אליבא דכ"ע אלא אתא לאשמעי' דאפי' בישל כל צרכו בעינן קטומה, ואקשי' אי הכי מאי למימר, וא"ת ומאי קושיא הא קמ"ל דמצטמק ויפה לו אסור אפי בישל כל צרכו אלא א"כ קטומה תירץ הרא"ה ז"ל דמ"מ פשטא דשמעתא כולה פשיטא ולא הוי לי' למימר משום דיוקא ועדיפא לי' למימר בהדיא מצטמק ויפה לו אסור. ופרקי' הובערה איצטריכא לי' וכו' והשתא ודאי פשיטא דלר' יצחק פשיטא לי' דמתני' לשהות תנן אלא דלעיל קא בעי' למיפשטה ממתני' או מברייתא כנ"ל דמתני' חנני' היא וממתנייתא דקתני בהדיא אין משהין לא מצינן למיפשט דדילמא הנהו רבנן דפליגי עלי' דחנני' הוא דאסרי לשהות אלא ע"ג גרופה וקטומה, וכן ראיתי לרא"ה ז"ל:
אמר רב ששת אמר ר' יוחנן וכו'. פי' רב ששת פליג אהא דרבה בר בר חנה ואהא דר' יצחק שהרי התיר להשהות חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו בכירה שאינו גרוף ואינו קטום ובלבד בתבשיל שיגיע לכדי מאכל בן דרוסאי אבל מים מכיון דהוי חמין כלל לאלתר חשיבי בדיניהו כתבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי לגבי שהייה:
עקר לא יחזיר פי' אלא א"כ בגרוף וקטום ודוק' בתבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי דאי לא אית בי' משום מבשל ומים נמי דוקא בהוחמו כל כך שחסרו קצת דחשיבי כמבושלין דאי לא לגבי דידהו חשיב כמבשל כיון דקי"ל דבמים יש בהם משום מבשל:
הא קרמו פני' שפיר דמי פי' והאי שיעורא הוא כמאכל בן דרוסאי ולא כל צרכו ותנור לאו גרוף וקטום הוא וא"כ מאי קמ"ל רב ששת ועקר לא יחזיר אלא א"כ גרף וקטם נמי תנינא. וא"ת למה לי' למידק מחררה לידוק מרישא דאין צולין בשר דליכא למימר דמיירי בשנתבשל כל צרכו דא"כ אמאי לא מייתי לה הכא בשמעתין למיפשט מינה דמצטמק ויפה לו מותר, וי"ל דליכא למיפשט מינה מצטמק ויפה לו דבשר ובצל וביצה שאני דלא עביד דאתי לחתויי דאי מחתה אתי קטמא ומפסדא לצלי דמיירי בצלי שרואה פני האור ולא מפיק לי' מן התנור והדר מחתה משום דקשה לי' זיקא אלא א"כ שלם דלא קשה לי' זיקא, וכן בבצל וגם ביצה נמי לא ניחא לי' בצימוק דחייס עלה דילמא פקעה ולא אתי לחתויי ואע"ג דלקמן חשבי' ביצה מצטמק ויפה לו היינו בשהפסיק שום דבר בינה ובין האש, והיינו דמייתי הכא מחררה כי היכי דלא תדחי לי' כדדחי' והיינו דלא מותבי' מהא דאין צולין להני אמוראי דסברי לשהות תנן משום דאיכא לדחויי דהכא שאני כדדחי', וא"ת לותיב מינה מהא דחררה דמשהין אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום, וי"ל דהני אמוראי סברי דחררה נמי מזקא לי' קיטמא ולא אתי לחתויי והיינו דלא מצי' למפשט מתני' מינה דלהחזיר תנן וחנני' משום דאיכא לדחויי כדדחי'. וי"מ דהני אמוראי סבירי להו כרבנן דפליגי עלי' דחנני' וכהני מתנייתא דאין מקיימין, ולי נראה להוסיף על דבריהם דרב ששת ס"ל כחנני' ומוקי מתני' כותי' דכל שהגיע כמאכל בן דרוסאי משהין בכירה שאינה גרופה משום דמתני' דחררה על הגחלים מסייעא לי', וכן נראה מדברי רש"י ז"ל:
ורב ששת דיוקא דמתני' קמ"ל. פי' ואע"ג דרב ששת ודאי טובא קמ"ל דמפיק מאידך אמוראי דפליג עלי' מ"מ לרוחא דמלתא קאמר דאפי' לפום דעתי' דרבא דסבר דתרווייהו תננהי בפשיטותא דיוקא דמתני' קמ"ל דדוקא מכיון שקרמו פני' דלאלתר מותר וכן פי' הרא"ה ז"ל:
א"ר שמואל בר יהודה א"ר יוחנן כירה וכו' ואפי' מצטמק ויפה לו. פי' הרא"ה ז"ל דרב שמואל בר יהודה פליג אדרב ששת דרב שמואל לא קא שרי אלא א"כ בישל כל צרכו ורב ששת שרי אפי' בישל כמאכל בן דרוסאי, ואין כן דעת הרשב"א ז"ל בשם רבי' האי גאון ז"ל:
אמר לי' אביי לרב יוסף מהו לשהות. פי' בכירה שאינה גרופה ומצטמק ויפה לו דדבר הלמד מענינו הוא, נראה לי דממתני' או מברייתא או מעובדא קא בעי למיפשטה דאי לא ליפשטה מהני אמוראי דלעיל, ותמיהא לי וליפשוט מינה מהא ברייתא דאין מקיימין עלי' אלא א"כ גרופה וקטומה, ומתוך הדחק נראה לי דאיהו קא בעי אי עבדי' עובדא כחנני' או לא, אלא דקשה קצת די"מ דחנני' לא קא שרי אלא מצטמק ורע לו דלא ניחא לי' בצימוק ונוח לו שיתבשל מאליו משיחתה שמא יצטמק ויתפסד וצ"ע:
אפי' בשבתא נמי שרי למיעבד לי'. פי' ע"י כותי כ"ש עכשיו לשהות בשאינה גרופה כדי שיהא המאכל חם וטוב ומתוקן וכן פי' הרא"ה ז"ל, ומכאן נראה לי דכיון דאמרי' דאפי' בשבתא שרי למיעבד לי' ע"י כותי דאינו מסוכן כל כך דאי מסוכן גמור אפי' ע"י ישראל שרי, וכיון שכן מותר לעשות אש בימי החורף ע"י כותי שיתחממו התינוקות או הזקנים לפי שכולם כמסוכנים אצל האש כנ"ל.
ולא ידענא אי משום דקסבר מצטמק ויפה לו מותר. פי' ומשום הכי אכיל מיני' הא לאו הכי לא הוה אכיל מיני' אחר גזירה דקי"ל דגזרו אף על השוכח:
דף לח.
כאן קודם גזירה כאן לאחר גזירה פי' ברייתא קודם גזירה והילכך בשוגג יאכל והא דרב נחמן לאחר גזירה, אלא לרבה ורב יוסף אי קודם גזירה קאמר רבה ורב יוסף כברייתא דנשנית קודם גזירה קשיא מזיד אי לאחר גזירה קשיא נמי שוגג דאפי' בשוגג הוה להו למיסר, ולאו דוקא קודם גזירה דהא רב אמר לה לגזירתא כדבסמוך ורבה ורב יוסף דתרצו אליבי' דרבי חייא בר אבא בתר רב הוה ר' חייא בר אבא אלא ה"ק אי מקמי דשמיע לי' גזירתא או בתר דשמיע לי' גזירתא:
בשוגג יאכל. פי' דלא קנסי' שוגג אטו מזיד ואוכל הוא עצמו ביום שבת, חזרו וקנסו על השוכח דאפי' בשוגג לא יאכל טפי ממזיד וכן הלכתא:
קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. פי' דאלו לעיל לא קא שרי ר' מאיר אליב' דב"ה אלא חמין אבל לא תבשיל והכא שרי אפי' תבשיל, וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה דאלו לעיל קאמר חמין ותבשיל והכא חמין אבל לא תבשיל:
דר' יהודה אדר' יהודה נמי ל"ק כאן בגרופה וקטומה וכו'. נראה לי דה"ה דהוה מצי לאוקומי ברייתא דלעיל בתבשיל המצטמק ורע לו דבהא קא שרי ר' יהודה אלא דלקושטא דמלתא קא פריק הכין דההיא דלעיל בגרופה וקטומה, ועוד דלרוחא דמלתא קא פריק הכין דהא דלעיל תבשיל סתמא קתני ומשמע כל תבשיל ואפי' מצטמק ויפה לו וכן תירץ הרא"ה ז"ל:
איבעיא להו עבר ושהה מאי. פי' עבר ושהה במזיד בכירה שאינה גרופה ובנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו קא בעי וקא מיבעי' לי אי כר' מאיר אי כר' יהודה, ודכותה בכתובות מהו לבעול בתחלה בשבת, ונראה לי דלא שנה האי בעיא כבעיא דאביי דבעי מרב יוסף מהו לשהות דההוא אם בא לפנינו מי שרי' לי' או לא קא בעי וקא פשיט רב נחמן דאם הוא מצטמק ויפה לו אסרי' לי' ואי מצטמק ורע לו קא שרי' לי', והכא קא בעי שאם עבר ושהה במזיד דבר המצטמק ויפה לו אם הוא מותר לאוכלו או קנסי' לי' שלא לאוכלו כנ"ל. ולענין פסק הלכה קי"ל כחנני' דכל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהות בכירה שאינה גרופה והוא שמצטמק ורע לו אבל במצטמק ויפה לו אפי' חנני' מודה דאסור וכמו שכתבנו לעיל וליתא דבשהיי' אפי' מצטמק ויפה לו מותר ובהחזרה הוא דאיכא לאיפלוגי אם הוא כירה שאינה גרופה דמצטמק ורע לו מותר בחזרה אע"פ שאינה גרופה דבהא איירי' דאילו בגרופה אין חילוק בין שהיי' לחזרה. אבל בשיל ולא בשיל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור בין בשהיי' בין בחזרה ואע"פ שהיא גרופה מפני שהוא כמבשל בשבת וה"ה לצלי בגדי שלם דחיישי' לחיתוי כדמשמע בהדיא בפ"ק משום דצלי בצליי' מועטת דיו ומשום הכי חיישי' לחיתוי דאפשר דחזי לי' לשעתי' אבל בקדרה חיתא דעלמא לא חיישי' משום דהתם לאורתא לא בעי לה למחר בעי לה ולמחר בלא חיתוי תהא מבושלת משא"כ בעסוסות ותרמוסין שאין ראויין אלא לאחר בישול מרובה ואפי' קא בעי למוצאי שבת איכא למיחש לחיתוי כדי למהר בישולם כדי שיהו ראויין למוצאי שבת, ודוקא בשהיי' הוא דקא שרי חנניא לפי שאינו נוגע בגחלים כלל או אפילו נוגע בגחלים הרי כל הקדרה מגולה אבל במטמין אפי' בגרופה וקטומה אסור דהוה לי' מטמין בדבר המוסיף דאסור אפי' מבעוד יום. ומה שנהגו עכשיו להטמין בבגדים לא חשיבא הטמנה לפי שאין הקדרה נוגעת בגחלים כלל ובגדים עצמן אינו דבר המוסיף הבל ושהיי' הוא ולא הטמנה ומיהו אם הניחה (ודאי) בגחלים או באפר חם והוא הטמינה בבגדים ודאי אסור שהרי כולה טמונה ואיכה במקצתה דבר המוסיף וכיון שקצתה נוגעת באיסור חשבי' כאילו כולה טמונה והכין מוכח פרק במה טומנין גבי קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, וכן דעת הרא"ה ז"ל:
אמר רב ששת לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת. פי' דלא תימא מחזירין דמתני' עם חשיכה בשעה שגרף וקטם אלא אפי' בשבת דא"ר הושעיא וכו' ואע"ג דמתני' מיירי בגרופה ואיהו קא מייתי מחמין וסתם חמין מצטמק ורע לו וכל מצטמק ורע לו מותר להחזיר אפי' בשאינה גרופה וכמו שכתבנו למעלה מ"מ הא דר' אושעיא בשאינה גרופה היא ומדחמין באינה גרופה תבשיל נמי שרי בגרופה להחזיר ואסיקנא דאם הניחן ע"ג קרקע ודעתו להחזיר מותר ואי לא לא אבל בידו אע"פ שאין דעתו להחזיר שרי וכן פסק הרא"ה ז"ל להקל כלישנא בתרא וכן בכל הני בעיין דתלאן במקל והניחן ע"ג המטה ופינן ממיחם למיחם מותר להחזיר דלקולא אזלינן ואין כן דעת רוב הפוסקים אלא לחומרא דכל שהניחן ע"ג קרקע אפי' דעתו להחזיר אסור ואין העולם נזהרין על זה וה' ברחמיו יכפר עון ולא יבוקש. וטוב לתת מפה או כר תחת הקדרה כדי שלא יניחנה על הקרקע ממש וכן נוהגין בקצת מקומות:
דף לח:
מתני'
תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו וכו' פי' דמתוך שחומו נקלט בתוכו אע"פ שהסיקו בקש ובגבבא וגרף וקטם אסור דכיון שהוא משתמש מן התנור ומבשל בו ניחא לי' בחמימות קדרתו וקפיד שימצא אותה חמה ואיכא למיחש שמא יחתה וכן פי' ה"ר יהונתן ז"ל והוא מן המחמירין, אלא נראה שאם הסיקוהו בקש ובגבבא וגרף דשרי:
גמ'
במאי עסקי' אילימא על גביו. פי' הא דקתני שאם הסיקו הכופח בגפת ובעצים הרי הוא אסור כתנור במאי עסקי' אילימא שהניחו הקדרה על גביו ובמאי אילימא כשאינו גרוף א"כ אמאי קתני הרי הוא כתנור דאסור דאפי בכירה נמי כה"ג אסור:
תניא כותי' דאביי. פי' הרא"ה ז"ל דס"ל לאביי דתנור אפי לסמוך אסור כל היכא דלאו גרוף וקטום, והאי דקתני בכופח הרי הוא ככירים לומר שמותר לסמוך עלי' ככירים שמותר לסמוך עליהן לעולם ואפי' בחזרה אבל בגפת ובעצים הרי הוא כתנור שאסור לסמוך עליו בחזרה בלא גרוף וקטום והילכך לענין שהיי' כולן מותרין ולענין חזרה הוא דשני לן בינייהו ולענין סמיכה ובגרוף וקטום כולן מותרין דתנור בגרוף וקטום ככירה שאינה גרופה וקטומה ע"כ תורף דבריו, ואין כן דעת הרשב"א ז"ל אלא דבתנור אסור לעולם להחזיר בסמיכה לדעת אביי אפילו גרוף וקטום:
מתני'
אין נותנין ביצה בצד המיחם, פי' מיחם קומקום של נחושת שהוא חם מאוד ונותנין הביצה סביב דופני הקומקום כדי שתצלה שם ומגלגלין אותה והיא נצלית קצת מסביבותי' אע"פ שאין תוכה צלוי:
ולא יפקיענה בסודרין. פי' רבי' יהונתן ז"ל ולא יכסנה בסודרין שהוחמו אפי' בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר דגזרי' תולדות חמה אטו תולדות האור ור' יוסי מתיר דלא גזר, ואמרי' בגמ' שאם הוחמו הסודרין מחמת האור אפי' ר' יוסי מודה דאסור דגזרינן תולדות האור אטו אור. ורש"י ז"ל פי' לא יפקיענה לא ישברנה ויתננה על גבי סודרין שהוחמו בחמה כדי שתצלה שם:
גמ'
גלגל חייב חטאת. פי' אף על פי שאינה מבושלת כל צרכו מהכא שמעי' דאתולדות האור מחייב אינש חטאת:
דף לט.
חוץ מן המליח הישן וקוליס האיספנין שהדחתן בחמין כו'. פירוש מליח ישן דג מליח ישן. וקוליס האספנין דג שקורין טונינ"א דהני דאפי' מים חמין שאדם משליך עליהן מתבשלין קצת בענין שאדם יכול לאוכלן אע"פ שאינן מבושלין כל צורכן, ודכותה בביצה אף על פי שאינה מבושלת כל צרכה כיון שהיא ראוי' לאוכלה מיחייב איניש חטאת בבישולה:
מתני'
ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה פי' והא דנקט גבי קומקום בשביל שתתגלגל לפי שאין בו כח כל כך לצלות לגמרי אבל בחול ובאבק דרכים שהוחמו מכח החמה יש בהם כח גם נתת לגמרי:
ומעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין. פי' סילון צינור וקטן הוא יותר ולפי שחמי טבריא חמין יותר מדאי שאין אדם יכול לרחוץ בהן היו מערבין בתוכו דרך סילון מים צוננין ואסרו להם משום דדמי להטמנה שמטמינין מים במים ומחממין אותן, ואמרו אם בשבת הי' מעשה זה וכו' ואם בי"ט הי' מעשה וכו' ואע"ג דהאי מעשה בחול הי' ומערב שבת אפ"ה אסור דהוי הטמנה בדבר המוסיף הבל ואסור אפי' מבעוד יום כדמוכח בפרק אין טומנין וכמו שכתבתי בפ' במה מדליקין:
גמ'
רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ. פי' דאע"ג דלא גזר ר' יוסי תולדות חמה אטו תולדות האור הטמנה בהטמנה מיחלפא לי' טפי וחול ואבק . דרכים דמו לרמץ:
מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח וכו' אלא למאן דאמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו לגזור. פי' דרשב"ג כר' יוסי ס"ל מדקאמר מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח דהוא תולדות חמה דאלו לרבנן אסור כדאמרי' נמי ולא יפקיענה בסודרין. וא"ת בשלמא לעיל גבי הטמנה שייך למיגזר שמא יזיז עפר ממקומו אבל גבי גלגול היכי שייך למיגזר, וי"ל דגבי גלגול דגג רותח איכא למיחש שמא יזיז עפר לעשות לה מחיצות שלא תתפשט הביצה בכל הגג ותפסד, ועוד י"ל דהכי קאמר אי שרית לי' גלגול בגג רותח אתי להזיז עפר בעלמא ולהטמין דבהכי אורחי' טפי אבל למאן דאית לי' משום הטמנה כיון דלית לי' טעמא דיזיז עפר לא גזר גלגול שמא יזיז ויטמין דלשמא יזיז עפר לא חייש. ועוד י"ל דאפילו ניחוש שמא יזיז ויטמין אכתי ליכא למיגזר שמא יטמין ברמץ דכולי האי לא גזרינן:
ת"ש מעשה שעשו אנשי טברי' וכו' בשלמא למ"ד גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה פי' שאדם רואה הסילון של צונן קודם שיתערב לאמה כשמתערב לאמה נראה כמטמין מה שאין כן במים צונן דעלמא כשמתערבין בחמין דהא לקמן שרינן:
מי סברת מעשה שעשו אנשי טבריא אסיפא קאי. אלא יטמיננה פי' ולומר דמודה ר' יוסי בהאי מעשה דאסור כי היכי דמודה בהא דלא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ולומר דהא והא משום הטמנה דהא ליתא דהאי מעשה דמודה ר' יוסי ארישא קאי ואסור משום דתולדות אור הוא דחמי טברי' הם חמין מחמת האור משום דחלפי אפתחא דגיהנם מה שאין כן בסודרין, וא"ת ולמאן דאמר משום שמא יזיז מאי שנא מגפת דאסור לכולי עלמא משום הטמנה, וי"ל דגפת מוסיף חום מעצמו ודמיא לתולדות האור טפי מהא דחול שכל עיקרו לא נתחמם אלא ע"י חמה, וא"ת ולמאן דאסר משום הטמנה כיון שהוא מחמם הביצה בשבת אסור ואפי' בדבר שאינו מוסיף ומאי שנא חול, וי"ל דהיינו דבר רותח אבל צונן כגון האי ביצה דקרירא מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף, וא"ת א"כ דחול חשיב דבר המוסיף אפי' מבעוד יום ליתסר, וי"ל דלא חשיב כל כך דבר המוסיף דמיד שתשקע החמה יצטנן ולא הוי דבר המוסיף, וא"ת וכיון שהרתיח הביצה מבעוד יום בתוך החול נעשה החול ע"י דבר המוסיף ואפי' משחשיכה כדקי"ל דחמימי חמין, וי"ל דביצה המתמחמת בחול אינה כל כך רותחת שיתחמם החול על ידה כענין חמימי חמין:
אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה וכו' ומסתברא דהני מילי הוא דאהנו מעשיו שהועילה הטמנתו כגון צונן שנתחמם או נתבשל ויפה לו הצימוק אבל אם נתבשל ואינו מטמינה אלא כדי שיעמוד בחמימותו שרי וכן כתב הרמב"ן ז"ל ותלמידו הרא"ה ז"ל:
דף לט:
אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. פי' הרא"ה ז"ל דעולא לא פליג באיסור הטמנת דבר המוסיף ואפי' מבעוד יום אלא דסבירא לי' דבהא לא שייכא הטמנה משום דהוו מים במים ע"כ. וקשיא לי דא"כ היכי מקשה הכין בהדיא למאן דאית לי' שמא יזיז וניחא למאן דאית לי' משום הטמנה והוה לי' למימר ולמאן דאית לי' משום הטמנה היכי ניחא דהא מים במים לית בהו משום הטמנה, וי"ל דבכמה מקומות מצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה כלל כנ"ל:
מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו. פי' ליכא למידק מינה דדוקא כל גופו אסור הא מקצת גופו שרי דהא ליתא דחמין שהוחמו בשבת אסורין אפי' בשתיי' וכ"ש ברחיצה ואפי' ליגע באצבע קטנה כל גופו לאו דוקא אלא למידק מינה שריותא דמערב שבת שאם הוחמו מערב שבת דמותר לרחוץ בהן אפי' כל גופו וכדדייק ואזיל:
דתנן ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראויין לשתות. י"מ דלב"ש אפי' הוחמו לרחיצה כיון שהן צלולין וראויין לשתות מותר לרחוץ בהן וב"ה מתירין אפי' אינן ראויין לשתות. ולא נהירא דהא ב"ש לית להו הואיל ולא מתוך אלא מאי ראויין מוכנין כלומר שהוכנו והוחמו מתחלה על דעת לשתות וכן פי' רש"י ז"ל וב"ה לא קא שרו אלא א"כ ראויין לשתות וכל היכא שהן ראויין לשתות מותרין אפי' הוחמו מתחלה על דעת לרחוץ דב"ה אית להו מתוך דמתוך דשרי' לשתי' שרי' להנאת גופו כדאיתא בפ"ק דכתובות, ואלא מיהו מדאורייתא שרי אפי' כל גופו אלא משום גזירת מרחצאות נגעו בה ואסרוה רבנן משום שיש ברחיצת מרחצאות דברים האסורין אפי' בי"ט כגון סחיטת אלונטית וסיכת קרקע והדחת קרקע אסרוה בכלל איסור שבת וכן כתב הרא"ה ז"ל:
.
אמר רב חסדא מחלוקת בכלי. פי' בחמין שהוחמו מערב שבת והן בכלי דהרואה אומר היום הוחמו דמוכחא מילתא דתולדות האור נינהו כיון דהוי בכלי ואתי להחם בשבת או ליתן מים צוננין לתוך חמין וכן בצונן בכלי לר' מאיר משום דאורחא דמילתא ברחיצה הכי להשתטף בצונן אחר רחיצה בחמין והרואה אומר שכבר רחץ בחמין בכלי דהוו תולדות האור אבל בקרקע דברי הכל מותר ואפי' בחמין וכגון שהוחמו מערב שבת דומיא דפלוגתייהו דפליגי בכלי וכיון שהם בקרקע ליכא למיחש לרואין שיאמרו בשבת הוחמו שהרי טבע הוא באנבטיאות של מרחצאות להשתמר חמימותם יום או יומים מה שאין כן כשהמים בכלי שאין דרך להשתמר חמימותם כל כך, ואקשי' והא מעשה דאנשי טברי' בקרקע הוה ואסרו להו רבנן ובמתני', ודאי אליבא דרב חסדא משום הטמנה נגעו בה כדפריש לעיל לרב חסדא בהדיא וכיון דאסרוה משום הטמנה עשאוה כאלו הוחמו בשבת עצמו דמשום דנראה הסילון לעצמו וחוזר ומתערב לאמה נראה כמטמין הא לאו הכי הוה מותר דחשיב חמין שהוחמו מבעוד יום, וא"ת ומאי קושיא דילמא מאי רבנן ר' שמעון ודוקא בשהוחמו בשבת אבל אם הוחמו מערב שבת אפילו ר' מאיר ור' יהודה מידו דשרי, וי"ל דאי ר' שמעון אסר בקרקע בחמין שהוחמו בשבת אם כן ר' מאיר ור' יהודה אסרו נמי בחמין שהוחמו מערב שבת אפי' בקרקע וא"כ מאי דברי הכל מותר אלא ודאי הא דאמרי ואסרי רבנן היינו ר' מאיר ור' יהודה וכן כתב הרא"ה ז"ל דלא גרסי' ואסרו להו רבנן אלא ואסרי רבנן כלומר ר' מאיר ור' יהודה, והקשה הרשב"א ז"ל ליהדר ולימא מתני' בקרקע וככולי עלמא, ולולא שהוא ז"ל אמרה הייתי אומר שזו אינה קושיא דאפי' בקרקע לא מצי לאוקמה מתני' ככולי עלמא דהיכי נימא דמתני' בקרקע ובשיטוף ובשבת הוא דאסור בחמין שהוחמו בו ביום וכמעשה דאנשי טבריא דאסרו רבנן דהוו חמין שהוחמו בשבת הא חמין שהוחמו מערב שבת שרי, הא ליתא דאי ר' שמעון אסר בחמין שהוחמו בשבת בקרקע א"כ. לא מפליג בין כלי לקרקע אלא ודאי לר' שמעון בקרקע אפי' חמין שהוחמו בשבת שרי. ואיפשר דמצי לאוקמה למתני' כר' מאיר ור' יהודה דמתני' בשיטוף ובקרקע ואם הוחמו בשבת אסור כמעשה דאנשי טברי' ואם הוחמו מערב שבת מותר דמאי דאמר ר' שמעון בכלי אמרי ר' מאיר ור' יהודה בקרקע אלא כיון דלא מצי לאוקמה. למתני' ככולי עלמא דהא פליג ר' שמעון במעשה דאנשי טברי' דלדידי' שרי אפי' הוחמו בשבת ניחא לי' להפוכי למימרי' ולומר מחלוקת בקרקע ולומר דמתני' ר' שמעון היא ובקרקע דכיון שהוחמו בשבת אסור ובערב שבת מותר ור' מאיר ור' יהודה אסרי אפי' מערב שבת כי היכי דלא ליפליג בהא דרב איקא כנ"ל. א"נ דאפי' לאוקימתא קמא דרב חסדא מצי לאוקמה למתני' ככולי עלמא וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל ולומר דר' שמעון לא שני לי' בין כלי לקרקע אם הוחמו בשבת דהכל אסור והראשון נראה לי עיקר:
מאי כללא. פי' רבה בר בר חנה הוא דאמר לי' לרב יוסף דמאי זה כללא מצי' למילף מינה ואהדר לי' רב יוסף מהא דא"ר תנחום א"ר יוחנן וכו' חדא דרבי עקיבא תלמיד הוא פי' תלמיד הוא לגבייהו ולא חשיבא הכרעה:
דף מ.
ואי מכללא מאי. פי' רבה בר בר חנה הוא דאמר לי' לרב יוסף דהא שפיר מצי' למילף מינה ואהדר לי' רב יוסף דה"מ במתני' וכו' וא"ת והא כל מקום קאמר דמשמע אפי' בברייתא תירץ הרא"ה ז"ל דה"ק ה"מ במתני' אבל בברייתא לא קי"ל כהכרעה דברייתא היכא דסתם מתני' כי הא פליגא עלי' דהא מתני' פליגא אדר' יהודה ורבי דסתם מתני' עדיפא לן מדר' חייא דאי רבי לא שנה ר' חייא מנין לו, ולהאי פרושא קי"ל כהכרעה דברייתא היכא דסתם מתני' לא פליגי עלי' וכן דעת הרא"ה ז"ל ושלא כדברי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הגאונים ז"ל דלא קי"ל כלל כהכרעה דברייתא אלא כהכרעה דמתני'.
תניא כותי' דשמואל חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר. וכן הלכתא כשמואל והיינו שהרי"ף ז"ל לא הביא הא דר' יוחנן שפסק הלכה כר' יהודה דחמין שהוחמו מערב שבת שאינו רוחץ כל גופו משום דמהא דשמואל נפקא שלא התיר אלא פניו ידיו ורגליו וכ"ש שהוא אסור להשתטף בהן כל גופו אבל בצונן שרי להשתטף גופו ובהא מודה שמואל:
ואין צריך לומר חמין שהוחמו בי"ט שאסור לרחוץ כל גופו אבר אבר אבל פניו ידיו ורגליו מותר ומיהו חמין שהוחמו בי"ט חמירי מחמין שהוחמו בערב שבת דאלו הני משתטף למחר בהן כל גופו בקרקע אליבא דר' שמעון ואלו בחמין שהוחמו אסור לכולי עלמא כדקתני במתני' בחמין שהוחמו בי"ט ואסורין ברחיצה והיינו דקתני ואצ"ל חמין שהוחמו בי"ט, ומיהו אליבא דהלכתא דינן שוה לגמרי שאלו ואלו אינן מותרין אלא ברחיצת פניו ידיו ורגליו לבר מחמין שהוחמו מעי"ט דמותר ברחיצת כל גופו אבר אבר ובלבד שלא במרחץ שאלו במרחץ ודאי אסור כדבסמוך ולא פליג אהא דפסק ר' יוחנן כר' יהודה דבחמין שהוחמו מערב שבת אסור לרחוץ כל גופו דמשמע דאפי' אי"ט קאי כדקתני במתני' דלא קאי אלא אשבת אבל בי"ט הלכה כר' שמעון דחמין שהוחמו מערב י"ט למחר רוחץ בהן גופו:
ת"ר מרחץ שפקקו נקביו מע"ש. פי' הרא"ה ז"ל לפי שאי אפשר להסיק בשבת ולחתות ולהוסיף פוקקין נקביו מערב שבת לשמור חומו למחר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, אבל הרשב"א ז"ל לא פי' כן:
למוצאי שבת רוחץ בו מיד. פי' ואין צריך להמתין בכדי שיעשו שהרי לא נתחממו בשבת ולא חיישי' דלמא אתי לחתויי בשבת דהא אורחי' דמרחץ דשריק פומי':
פקקו נקביו מערב י"ט וכו' ומשתטף בבית החיצון אבל רחיצה לא משום דבמרחץ שייך למגזר אפי' בי"ט כדפרישנא לעיל:
אלא ששמין שלו מחופין בנסרים. פי' ולא יהיו מוסיפין חום בי"ט, א"נ שלא יבואו לטעות ולרחוץ בחמין וכשבא הדבר לפני חכמים אסרו אע"פ שאין חמין שלו מחופין בנסרים דכיון שהאור שהסיקו בו הי' מבעוד יום מערב י"ט אע"פ שנתחמם בי"ט אין בכך כלום:
אמבטאות של כרכין מטייל בהן ואינו חושש. פי' מכיון שאינו מתכוין לזיעה:
וזיעה במקומה עומדת. פי' שאסור ליכנס בבית המרחץ של כפרים אפילו לטייל בהן גזירה שמא יזיע בהן כדאמרינן בסמוך דכיון דזוטרן נפיש הבלייהו . ומשתמר החום בתוכן:
דף מ:
ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו. פי' הרא"ה ז"ל דלאו משום איסורא דהפשר מים נגעו בה דודאי הפשר מים שרי אלא משום גזירת מרחצאות נגעו בה דכיון שנשתטף גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה נראה כרוחץ במים פושרין:
ולא בשביל שיחמו. פי' ה"ר יהונתן ז"ל שלא יעמידם קרוב למדורה אלא מרחוק שלא יוכל להתחמם ולא פי' כן רש"י ז"ל:
שמן אעפ"י שהיד סולדת בו מותר קסבר ת"ק שמן אין בו משום בישול. נקיטינן מהא דכל מידי דלית בי' משום בישול מותר להחם כנגד המדורה ואפי' יד סולדת בו או יותר. ואע"ג דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שהיד סולדת בו אסור וקי"ל כותי' היינו דוקא בשמן ומים שיש בהן משום בישול והלכך כל שנתבשל מבעוד יום ואפי' כמאכל בן דרוסאי מותר בשבת ואפי' יד סולדת בו וכל שנתבשל מבעוד יום הי' מותר לבשלו לכתחילה ע"ג כירה אלא משום מראית העין ולפיכך התירו בחזרה בגרופה וקטומה דכיון שאינה מחזירה אלא כדי שלא תצטנן והיא גרופה וקטומה תו לא מחזי כמבשל דבר חי לכתחלה וכ"ש שמותר להגיס שאין במגיס משום מבשל היכא שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי והילכך תבשיל צונן מותר לחממו כנגד המדורה אפי' יד סולדת בו אבל אם אינו מבושל להפשיר כנגד המדורה מותר וע"ג כירה אסור אפי' להפשיר ולא דמי למיחם שפינהו דמותר לתת לתוכו מים מרובין להפשירן דהתם הרי העבירן מע"ג האור וכן דעת הרא"ה ז"ל, ועוד כתב הרא"ה ז"ל שאסור להטמין את הצונן בבגדים שע"ג החמין ואפי' להפשירו דהוה לי' השתא לגבי דהאי מטמין בדבר המוסיף אע"ג דלאו דינייהו דבגדים הכי לגבי חמין גופי' משום דגופי' דחמין רתיחתו מחמת האור ובגדים בעצמן אינן דבר המוסיף אבל לגבי דהאי דבר המוסיף הוא שהרי מחממין אותו כל זמן שהן במקומן אבל סילק הבגדים ממקומן נראה שמותר להטמין בהן בדבר שאינו מוסיף כדקי"ל דמותר להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף ואלו ג"כ דבר שאינו מוסיף הם כיון שאין חומן מעצמן והן תשין והולכין ומצטננין ואפי' ליתן אותה על גביהן בעודן במקומן קרוב לאסור דהא לסמוך בכירה אסור בודאי בנותן לכתחלה ואפי' בגרופה לא התירו אלא בלסמוך בשהיה או במחזיר ואפי' בשאינה גרופה, ועכשיו למדנו זכות להתיר מה שנהגו עכשיו ליתן מים חמין לתוך החמין בשבת אחר שכבר הוחמו בכדי שהיד סולדת בהן שבאו לכלל בישול, אף על פי שעכשיו אינן חמין כל כך מכיון שאינן צוננין דמשום בישול ליכא והוה לי' כחזרה דמותר בגרופה וקטומה, ואי משום דנותן מכלי לקדרה הא לעיל איבעיא לן בפינן ממיחם למיחם לענין חזרה ולא איפשיטא ולקולא עבדינן, וע"ג קרקע כל שבדעתו להחזיר מותר ועודן בידו אע"פ שאין בדעתו להחזיר מותר עכ"ל, וה"ר יונה ז"ל כתב באגרת התשובה דאסור ליתן מים חמין לתוך החמין בשבת ואין העולם נוהגין כן:
ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי פירוש אמבטי כמין בריכה עשוי' בבית המרחץ שהמים החמין נמשכין בה ונאספין שם ואסר ליה להניח הפך שם משום שהוא כלי ראשון וכלי ראשון מבשל אלא אמר לי' ליטול מן המים החמין בכלי שני דכלי שני אינו מבשל:
וש"מ הפשרו לא זהו בישולו. כך היא גרסת הספרים ופי' דאי הוה בהפשר משום בישול אף בכלי שני הי' אסור והשתא נמי דהפשרו לא זהו בישולו דוקא בכלי שני הוא דשרי הא בכלי ראשון אסור דומיא דע"ג מדורה דאסור ואפילו להפשיר, אבל רש"י ז"ל גרס הפשרו זהו בישולו:
ואמר לו אין סכין וא"ת ואין סיכה אלא באבני שיש ובהא ליכא למיחש לאשויי גומות, וי"ל דגזרי' הא אטו שאר קרקעות:
אלא לאפרושי מאיסורא שאני הכא נמי לאפרושי וכו'. ואם תאמר ומאי ראי' מר' מאיר התם שאני דאי הוה שתיק אתי למיעבד איסורא ולא סגי דלא למימר לי' ולאפרושי. ויש לומר דא"כ לא הוה לי' למימר בלשון הוראה אין מדיחין אין סכין אלא אין רצוני שתדיח ושתסוך, ולעיל נמי הוה ליה למימר אין רצוני שתניחנו באמבטי אלא שמעינן דלאפרושי מאיסורא שרי למימר ליה בלשון הוראה כי אורחי' כי היכי דלא ליגע באיסורא כלל ולאזדהורי טפי, ומיהו שרי ליה למימר לי' לחברי' עביד לי הכין והכין ואע"ג דממילא הויא הוראה ובלבד שלא יאמר לו דרך הוראה וכן כתב הרא"ה ז"ל:
דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה וכו'. פירוש ועל כרחין רבי שנכנס למרחץ לא להזיע נכנס שם שהרי אחר שגזרו על הזיעה הוה רבי אלא ודאי לרחוץ נכנס שם בבית המרחץ ובחמי טברי' שהרי התירו להן חמי טברי' ואפ"ה אמר טול מן המים בכלי שני אבל לא באותה בריכה שחמי טברי' שם מפני שהוא מבשל:
מכת מרדות דרבנן. פי' דכיון דתולדות חמה נינהו לית בהו איסורא אלא דרבנן, ויש מי שכתב דכיון דאינו חייב דאורייתא, שמעינן מינה דבכל מידי דלענין הגעלה בעינן לה כלי ראשון לא סגי ליה בחמי טבריא אבל במידי דסגי ליה בכלי שני איכא מאן דאמר דמהני לי', ולא נהיר' דכיון דאסיקנא דחמי טבריא תולדות חמה נינהו בעינן בהגעלה כבולעו כך פולטו מה בולעו ע"י תולדות האור אף פולטו ע"י תולדות האור, ול"נ דהיינו דוקא לרב חסדא דס"ל דחמי טברי' הן תולדות חמה. אבל לר' יוסי דס"ל לעיל דתולדות האור נינהו דחלפי אפתחא דגיהנם אפי' לענין הגעלה דבעינן לי' כלי ראשון מהני דככלי ראשון חשיבי כנ"ל:
ואפילו עומדת בחצר. פי' רש"י ז"ל אפ"ה אסור אע"ג דליכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לד"א:
הא דלית לי' גידודי הא דאית לי' גידודי פי' רש"י ז"ל דכי אית לי' גידודי כיון שהיא עמוקה בשפתה כאמצעה דמיא לכלי ושרי אבל כי לית לי' גידודי ואין המים עמוקים בשפתה כאמצעה דמיא לנהר ואסור, וי"מ דכי לית לי' גידודי דאסור הוי טעמא דכיון שאין המים עמוקים בשפתה כאמצעה כי מטי סמוך לשפתה נועץ רגליו בקרקע וחופר וממחה העפר בתוך המים ודמי למגבל, והראשון עיקר וכן כתב הרא"ה ז"ל:
דף מא.
איני והאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב כל המניח וכו'. פירוש דליכא למיחש להוצאת שכבת זרע לבטלה משום דבעית ולא אתי להרהורי מ"מ הא איכא דכשהוא מניח פניו למטה דנראה שהוא בוש מפני שהוא מהול:
היכי דמי מוליאר הגרוף תנא מים מבפנים וגחלים מבחוץ. פי' כלי שיש לו בית קיבול קטן אצל דופנו מבחוץ ונותן בו גחלים והמים בקיבולו הגדול ואין בין המים לגחלים אלא מחיצה דקה וכל היכא שהוא גרוף אינו מוסיף חום:
מאי אנטיכי רבה אמר בי דודי. פי' יורה גדולה ועושין לה שני שולים ונותנין גחלים בין שניהם, כלומר כלי שיש לו בית קיבול למטה שנותנין בו הגחלים וגם בית קיבול אחר למעלה שנותנין בו המים דמתוך שהגחלים מכוסין בו חומו משתמר בו הרבה והילכך אפי' גירף הגחלים מבעוד יום אסור מה שאין כן במוליאר שמפולש הוא למעלה פי' מקום הגחלים ומצטנן מהרה החום מצדו האחר, וי"מ איפכא דמוליאר יש לו בית קיבול זה למעלה מזה כמו שפירשנו באנטיכי ואנטיכי יש לו מחיצה בנתים כמו שפירשנו במוליאר, ולא נהיר דא"כ הוה לי' למימר היכי דמי מוליאר מים מלמעלה וגחלים מלמטה ועוד דהא קאמרינן באנטיכי מפני שנחושתה מחממתה והוא לשון שולים:
רב הונא אמר בי כירי *) פי' כעין מוליאר אלא שהדופן עב ככירה ולפי שהאור תדיר בה כל ימי החול מוסיף הבל אע"פ שהיא גרופה מחמת דופנה שהיא עבה וחמה היא מאוד:
**(הגה"ה א"ה גרסת הרב משונה מגרסת הגמרא שלפנינו ולא רציתי לשנות:
)**
דף מא:
אמר רב לא שנו אלא להפשיר. פי' קס"ד השתא דה"ק דדוקא כשמתכוין להפשיר אבל מתכוין לצרף אסור ושמואל אמר אפילו מתכוין לצרף מותר, והיינו דאקשי' ולצרף לכתחלה מי שרי דבהא אפילו ר' שמעון מודה דאסור:
אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר וכו'. פירוש הרא"ה ז"ל דרב ושמואל לא איירו אלא במיחם שפינהו ויש בו מים חמין דבהא אמר רב שיעור להפשיר מותר דכיון דיש בו מים חמין כשמוסיף כדי להפשיר אין הכלי מצטרף בכך אבל כשנותן מים מרובין שמצננין המים החמין מצרף הוא ואסור, ושמואל שרי כר' שמעון, ורב ושמואל לא איירו כלל באוקמתא דרב אדא ואביי דקמאי איהו טובא ורבוותא. דרביהו ולאו אמתני' קיימי אלא אעיקר דינא ומילתא באנפי נפשה היא ודכותה טובא בתלמודא ע"כ, וזה תימא דמאן לימא לן דלא קאי אהא דאביי דאמר אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ואמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר דאי לא מאי לא שנו דקאמר וכן פירש הרשב"א ז"ל:
דף מב.
אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. פי' אע"פ שהכוס כלי שני דוקא להפשירן מותר אבל מעטים כדי שיחמו לא דס"ל לתנא דמתני' דכלי שני מבשל ופליגי עלי' תנאי בברייתא:
בד"א בכוס, פירוש דכלי שני הוא ואינו מבשל, ועוד דלא ניחא ליה שיחמו הרבה כיון דלשתי' קא בעי להו, ובמתני' דתני אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן משום תוכו דמיחם נקט כדי להפשירן דאי משום לתוך הכוס בכל ענין שרי, אבל באמבטי חמין לתוך הצונן מותר דלא דמי לתוכו דמיחם דשרי' כדי להפשירן דאמבטי שאני דבעי להו לרחיצה וחיישינן דלמא אתי להחם דלרחיצה חמין מיבעי ליה, ור' שמעון בן מנסיא אוסר באמבטי אפי' חמין לתוך צונן, וברחיצת פניו ידיו ורגליו איירי דשרי בשבת דאיהו סבר דכל לרחיצה חיישינן באמבטי, והיינו דא"ר חייא ספל אינו כאמבטי ובהא מודה ר' שמעון בן מנסיא דאע"ג דספל לרחיצה קאי ולא לשתיי' אפילו הכי מותר משום דרחיצה דספל אינו אלא רחיצת עראי וליכא למיגזר.
אסיפא קאי. פי' אאמבטי ואסר חמין לתוך צונן, לא ארישא קאי אכוס דשרו ב"ה צונן לתוך חמין ואתא ר' שמעון בן מנסיא ואסר צונן לתוך חמין כב"ש, והיינו דאקשי' ור' שמעון בן מנסיא כב"ש ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה כלומר דבכוס כולן שוין דחמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין וה"ה לב"ה באמבטי וספל וב"ש אסרי באמבטי אפילו חמין לתוך צונן כנ"ל, ומיהו אנן לא קי"ל הכי אלא כמעיקרא דבאמבטי אסר ר' שמעון בן מנסיא אפילו חמין לתוך צונן ובספל שרי אפי' צונן לתוך חמין ושלא כדברי הרי"ף ז"ל*.
דף מב:
מתני'
אבל נותן הוא לתוך הקערה פירוש דעירוי של כלי ראשון שהעבירוהו ע"ג האור ככלי שני הוא ואינו מבשל ולא איירי' אלא לענין בישול אבל לענין בליעה בכל דבר הוא מידי **(הגה"ה א"ה עי' בהר"ן על הרי"ף שמביא ג"כ דעת הפוסקים החולקים על הרי"ף ומרמז שם על דבריו שבכאן:
)** דהוה אבית השחיטה רותח דחשו לבליעה ודבר נראה הוא דאפילו ככלי שני לא הויא וכן כתב הרא"ה ז"ל:
גמרא
אמר לי' אביי תני רבי חייא מלח אינה כתבלין דאפי' בכלי ראשון נמי לא בשלה פי' לאחר שהעבירוהו מע"ג האור דוקא אבל לא בעודו ע"ג האור דההיא ודאי בשלה וכן הלכתא והיינו דרב נחמן דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא:
אמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה. פי' כי היכי דאמרינן במתני' דאין נותנין את הכלי תחת הנר לקבל בו את השמן משום דאין דרכה של תרנגולת להטיל ביצתה דנימא להניח בהכלי וכן אין דרך ליטפטף השמן כדאמרינן בסמוך:
אמר רבה מאי טעמא דרב חסדא קסבר וכו'. פירש"י ז"ל דקסבר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל א"נ אסור לבטל כלי מהיכנו אלא בהצלה מצוי' כגון לכפות כלי על הביצה בשביל שלא תשבר אבל בהצלה שאינה מצוי' לא ע"כ תורף דבריו, ומדבריו נראה דדוקא בהצלה שאינה מצוי' והוא שיהא הדבר של איסור כגון ביצה וחבית של טבל ודלף שאינו ראוי אבל אם הוא דבר של היתר אפי' הצלה שאינה מצוי' שרי דהא אינו מבטל כלי מהיכנו והרי הוא נוטל הכלי לדבר הניטל, ואינו מחוור, והנכון מה שפי' הרא"ה ז"ל דרבה ס"ל דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת ואין אסור לבטל כלי מהיכנו ולאו משום דאיכא איסורא בהא מילתא כלל אלא היינו טעמי' דרב חסדא אליבא דרבה משום דלגבי הצלה חיישי' שמא יביא כלי ברשות הרבים כדאיתא בפ' כל כתבי ומיהו בהצלה שאינה מצוי' הוא דאסרו ואפי' בדבר של היתר, והיינו דאקשי' מחבית סתמא דמשמע אפי' יין מתוקן ומדלף דמשמע אפילו ראוי דשרי אע"ג דהויא הצלה שאינה מצוי' אבל בהצלה מצוי' לא חשו שמא יביא כלי ברשות הרבים משום הפסד מרובה ואפ"ה לא התירו לגמרי במקום שיש בו טורח הרבה אלא במקצת כגון שלש סעודות מזון בלבד שהתירו בדליקה ובנשברה לו חבית בראש גגו שהתירו להביא כלי ולהניח תחתי' ובלבד שלא יביא כלי ויצרף כדאיתא התם:
דף מג.
רב יוסף אמר היינו טעמי' דרב חסדא משום דקא מבטל כלי מהיכנו, פי' דלדידי' לא שני לי' בין הצלה מצוי' לשאינה מצוי' והיינו דקא שרי לכפות עלי' כלי משום דאין מבטל הכלי מהיכנו שהרי יכול לנוטלו משם לכשירצה, אבל אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה משום דמבטל כלי מהיכנו ולאו דוקא תחת תרנגולת דה"ה בהצלה מצוי' דאסור, אבל היכא שאינו מבטל הכלי מהיכנו אפי' הצלה שאינה מצוי' שרי:
כופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו והא דלא אקשי' מהא לרבה לעיל משום דהצלה מצוי' חשבי' לה, הרא"ה ז"ל:
והא תניא אע"פ שאין עודן עליו אסור לטלטלו, פי' דקס"ד דמקשה דהוי טעמא דכיון שיחדו לכך ואין רוצה להשתמש ממנו לתשמיש אחר אפי' בשעה שאין עליו אסור כמטה שיחדה למעות ופריק ר' אבהו דלא הוי טעמא דברייתא משום יחוד אלא מיירי בעודן עליו בין השמשות וכו' איתקצאי לכולי יומא ואתיא כר' יהודה דאית לי' מוקצה דאלו לר' שמעון שרי כדמוכח לקמן גבי מטה שיש עלי' מעות כיון שכן כל שאין עליו בין השמשות בעודן עליו בשבת אסור אין עליו מותר וליכא משום ביטול כלי מהיכנו כיון דעשויין הן להסתלק ממנו:
ושני לי' בצריך למקומו. י"מ דר' יצחק אית לי' אין מבטלין כלי מהיכנו מדע דהא אוקי מתני' דנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בצריך למקום הכלי וכיון שכן מתני' דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן אפי' בצריך למקומו נמי דומיא דנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות וא"כ אמאי אין נותנין כלי לקבל את השמן ודאי משום דקא מבטל כלי מהיכנו הוא דאי לא ליפלוג וליתני אין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן בד"א בשאין צריך למקומו אבל צריך למקומו מותר וכיון שכן ר' יצחק נמי אכתי איצטריך לפירוקי דרב יוסף דלעיל. אבל מדברי הרא"ה ז"ל נראה דר' יצחק לית לי' אין מבטלין כלי מהיכנו דלדידי' מותר שכך כתב ז"ל דה"ה דמצי לשנויי לההיא דנותנין כלי תחת הדלף בדלף הראוי כדלעיל וכן כולהו אלא משום דחד טעמא לכולהו מתרץ לה הכין ע"כ פי' לפירושו דהא דקורה שנשברה דסומכין אותו בספסל ע"כ לא מצי לאוקמה אלא בצריך למקומו דאפ"ה כיון שאין הקורה ניטלת בשבת לא הי' לו ליטול הכלי בשבילה וכן הא דכופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו שהאפרוחים אינן ניטלין בשבת וכיון שכן ניחא לי' לאוקומי כולהו בחד פירוקא כנ"ל.
דף מג:
לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות. כתב הרא"ה ז"ל ודלא כר' אליעזר דאמר התם בבבא בתרא פרק המוכר את הבית הרודה מכוורת דבורים בשבת חייב חטאת והכא משמע דאפי' איסורא דרבנן נמי ליכא ע"כ, ולא. נהירא דדילמא הכא מיירי ברדויות וכן תירץ הרשב"א ז"ל:
אדתני ובלבד שלא יתכוין לצוד. פי' דמשמע דלא אשכח איסורא בהא מילתא אלא במתכוין לצוד וא"כ משכחת איסורא אפי' לא יתכוין לצוד כגון דלא חישב עלייהו. ופרקי' הא קא משמע לן אף על פי שחישב עלייהו וכו'. פירוש דבכי האי גונא מיתני בדידה דאפי' בחישב עלייהו זמנין דאסור וכגון שמתכוין לצוד:
מני אי ר' שמעון. פירש רש"י ז"ל מני היא שהוצרכתה לתרצה כשחישב וקתני דדבר שאין מתכוין מותר כר' שמעון ואי ר' שמעון למה לי לאוקמה בשחישב ע"כ. ויפה פי' דקושיין אשקלא וטריא היא ואסוגיין דתורגמנא היא דאי לא כ"ש דניחא טפי ואתיא שפיר כפשטה לאותן שתי חלות ואע"ג דלא חישב עלייהו וכן פי' הרא"ה ז"ל:
דלישבוק להו רווחא כי היכי דלא ליתצדו. וא"ת ולר' שמעון אי לא שביק להו רווחא נמי אסור דהוי פסיק רישי' ולא ימות פי' בתוספות דלר' שמעון מיירי בשיש חור קטן בכוורת ור' יהודה בעי חור גדול. וכן כתב הרא"ה ז"ל דלר' שמעון מכיון דאיכא רווחא כל דהו דאפשר להו למיפק סגיא אע"ג דאינהו מיתצדו ממילא משום רווחא דזוטר לא איכפת לן דתו לאו פסיק רישי' הוא ודבר שאין מתכוין הוא אבל לר' יהודה הוא דמיתסר עד דאיכא רווחא טובא ע"כ וכיון דקי"ל כר' שמעון ואפי' לר' שמעון בעינן רווחא כל דהוא שמעי' דאסור לסגור תיבה בשבת אם יש בה זבובין ואין יכולין לצאת אחרי סוגרו דלת התיבה דהרי הוא צד ואסור דפסיק רישי', ולא ימות הוא וכן פי' רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל:
ונמצאת מחיצה עשוי' מאילי'. פי' אבל קודם זקיפת מיטותיהם בעוד שהמחצלת בידיהם או על גביהם לא חשיבא מחיצה וכשהוא זוקף מטתו ונמצאת מחיצה עשוי' מאילי' אין כאן בנין שדרך הבונין לעשות הכותלים תחלה ואחר כך התקרה וזה עושה התקרה תחלה ואחר כך הכותלים שלא כדרך הבונין, ואף על גב דמשמע מהא דרב הונא דאמר עושין מחיצה למת בשביל חי דאית ליה כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל וכדאמר להו רב ששת פוקו אמרו ליה לר' יצחק וכו', כתב הרא"ה ז"ל דהא דר' יצחק עדיפא דר' יצחק אית ליה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואפילו במקום הפסד מרובה כגון כלי תחת תרנגולת ומחצלת על גבי כוורת וחבית שנשברה, וכן בפר' משילין דאמרי' ומכסין הפירות מפני הדלף ומפרש התם ר' יצחק בפירות הראוין אבל פירות שאינו ראוין כגון של טבל לא ובכיסוי פירות הוי פסידא טובא כדאמרינן התם כדי יין וכדי שמן איצטריכא ליה וכו' כדאיתא התם, אבל רב הונא לא אסר במקום הפסד מרובה כדאמרינן בפרק מי שהחשיך (דף קנד:
) אמר רב הונא בהמה שהיתה טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן ואף על פי שאין כלי זכוכית ניטלין בשבת בקרני דאומני דלא חזיין לשתות אלא שבמקום הפסד מרובה שרי, ומכל מקום ליתא לדר' יצחק אלא כרב חסדא קי"ל דשקלו וטרו רבה ורב יוסף אליבי' ובפלוגתא דרבה ורב יוסף אליבא דר"ח קי"ל כרב יוסף דסוגיין בכל דוכתא איסור ביטול כלי מהיכנו ולקמן נמי גבי מתני' דנותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות אקשי' והא קא מבטל כלי מהיכנו ש"מ דסוגיין כרב יוסף והילכך מטלטלין כלי אפי' לדבר שאינו ניטל וכן דעת הרא"ה ז"ל:
איתמר מת המוטל בחמה הופכו ממטה למטה פי' אורחא דמילתא נקט דדרך המת לשכב על המטה וה"ה על המחצלת שע"ג קרקע שמגלגל המחצלת ונופל למחצלת הסמוכה לו עד שיגיע לצל:
היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי כי פליגי היכא דליכא. וא"ת והא אי אפשר שלא יהא שם ככר או תינוק או כלי, וי"ל דלאו דוקא דלא סגיא דליכא ככר או תינוק או כלי אלא ה"ק כי פליגי היכא דליכא כלומר דאתי לטלטולי' בלאו הכין:
דף מד.
אי לא שרית לי' אתי לכבויי. פי' אבל במוטל בחמה לא שרי כרב וכן הלכתא. וא"ת הכא אמרי' אי לא שרית לי' אתי לכבויי ולקמן גבי דליקה אמרי' איפכא אי שרית לי' אתי לכבויי, וי"ל דיותר אדם בהול על מתו מממונו והכא איכא למימר אי לא שרית לי' אתי לכבויי ואי שרית לי' ליכא למיחש דלמא איידי דמיטריד מינשי ומדכר דבהצלה דחדא מלתא כגון הכא שאינו מציל אלא את המת לבד לא שייכא בהא מילתא טירדא כלל אבל גבי ממונא שהוא בא להציל כמה דברים אי שרית לי' איידי דמיטריד מינשי ואתי לכבויי, ומיהו גבי ממונא נמי שרו לי' הצלה פורתא בכדי דליכא למיחש לטירדא כדאיתא לקמן:
מתני'
מטלטלין נר חדש. פי' שאינו מאוס ולא דלק בו מעולם אבל לא ישן אפי' לא הדליקו בו באותה שבת משום דמוקצה מחמת מיאוס הוא וכ"ש אם הדליקו בו באותה שבת ואפי' של נחושת דלית בי' משום מיאוס אם הדליקו בו באותה שבת אסור דמוקצה מחמת איסור הוא, ור' שמעון שרי בין של חרס בין של נחושת ואפי' הדליקו בהן באותה שבת דלית לי' לא מוקצה מחמת מיאוס ולא מוקצה מחמת איסור חוץ מן הנר הדולק בשבת דחיישי' שאם יטלטלנו תשקע הפתילה בשמן ויכבה:
גמ'
תנו רבנן מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר' יהודה. דאית לי' מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור כדכתיבנא לקמן ות"ק דמתני' ר' יהודה היא. ר' מאיר אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת דאית לי' לר' מאיר מוקצה מחמת איסור ולא מוקצה מחמת מיאוס:
דאלו אבוה סבר כבה אין. פי' דמותר לטלטלו ולהסתפק מן השמן ואיהו סבר אע"ג דלא כבה, ודוקא משמן המטפטף דאלו מאותו שבנר לא אפשר דאיכא גרם כיבוי, ומיהו מסתבר' דמודה ר' אלעזר בר' שמעון בכוס וקערה ועששית דבהא לא פליג דע"כ לא פליג אלא בנר קטן דדעתי' עלי' וכיון דדעתי' עלי' אפילו במה שמטפטף בעוד שהוא דולק מותר, ור' שמעון סבר דבעוד שדולק אסור שמן המטפטף דדעתי' אכיבוי ולא לאותו שמן בעוד שהוא דולק:
אי הכי מאי אבל. פי' רש"י מדקאמר אבל מכלל דבנר מותר, וקשיא לי אכתי ר' יהודה היא וקאי אנר חדש שהתיר ר' יהודה וקאמר דדוקא נר חדש קטן אבל כוס וקערה ועששית לא. וי"ל דאי כוס וקערה ועששית חדשות הן אפי' ר' יהודה מודה דשרי לטלטלן דמאי איסורא אית בהו וכדמוכח מההיא דפמוט שהוא כעין כוס וקערה דאמרי' שאם לא הדליקו עליו דברי הכל מותר ואפי' לר' יהודה אלא ודאי ישנות הן וא"כ אבל נמי אנר ישן קאי ועל כרחין ר' שמעון היא כנ"ל:
לדברי המתיר. פי' לדברי ר' שמעון דלית לי' מוקצה אסור דהא מודה במוקצה מחמת איסור כעין כוס וקערה ועששית וכ"ש לר' מאיר דאסור דאפי' בנר דזוטר אסור אבל לדברי האוסר דהיינו ר' יהודה מותר דלא שמעי' לי' דאסר אלא במוקצה מחמת מיאוס ולא במוקצה מחמת איסור ואסיקנא דר' יהודה נמי אית . ל' מוקצה מחמת איסור:
מטלטלין נר חדש אבל לא ישן פי' מטלטלין נר חדש אפי' יחדו לכך דהא סתמא קתני:
דף מד:
הניח עלי' מעות אסור לטלטלה. ולא דמי לנר של מתכת דאפי' ייחדו ונשתמש בו בשאר שבתות מותר כל היכא דלא הדליקו עליו באותה שבת משום דהוה לי' כלי שמלאכתו לאיסור דלצורך גופו ולצורך מקומו מותר ולא נאסר ביחוד ותשמיש דשאר שבתות אבל מטה מסתרא ביחוד ותשמיש משום דאורחא דמילתא במטה שיחדה והניח עלי' מעות שאין משתמשין בה לתשמיש אחר והרי היא מוקצית מדעתו שלא להשתמש בה ודינה כנר ישן או כהדליקו בו בשבת. והא דקא מותיב רב נחמן בר יצחק ממתני' דמטלטלין נר חדש למטה הכי קא מקשה לדידך דאמרת דיחוד כמעשה וכל היכא דמיתסר משום יחוד ומעשה כגון מטה שיחדה והניח עלי' מעות ביחוד לחודי' נמי מיתסר נר נמי כיון דישן מיתסר) מכיון שהדליקו בו כיון דמיתסר במעשה בייחוד נמי ליתסר וא"כ אמאי מטלטלין נר חדש דמשמע אפי' יחדו וכן פי' הרמב"ן ז"ל וכן הרא"ה ז"ל, ושלא כדברי רש"י ז"ל שנראה שסובר דנר של מתכת כל היכא שיחדו אסור והא ליתא דאפילו יחדו והדליקו בו בשאר שבתות שרי משום דלא נאסר ביחוד ותשמיש:
מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חיבור לה. פי' מוכני הוא אופן עגלה העשוי' מחיצות למרכב אנשים ונשים וכשהאופן נשמט ממנה אינו חיבור לה להיטמא עם העגלה אם נגעה טומאה בעגלה או שתטמא העגלה עמו אם נגעה טומאה במוכני ואינה נמדדת עמה לענין ארבעים סאה בלח שהם כורים ביבש דאמרי ב"ה במס' כלים דנמדדת מבחוץ ואינה נמדדת מבפנים דרואין אותה כאלו היא בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי ארבעים סאה טהורה אע"פ שבית קיבול השידה אינה מחזקת ארבעים סאה דקסבר אף עובי' נמדד עמה וכיון שהשידה הזו יכולה ליכנס בתוך כלי גדול המחזיק ארבעים סאה והדלי מתמלא ממנו טהורה שהרי מיטלטלת מלאה וריקנית והכא המוכני בזמן שנשמט אינו נמדד עמה להשלים למ' סאה דרואין אותו כאלו הוא ניטל מן השידה ואח"כ תנתן השידה לתוך הכלי הגדול, ואינה מצלת עמה באהל המת וחדא קתני דכיון דאינה נמדדת עמה אינה מצלת עמה באהל המת דהוה לי' כל חד וחד כלי בפני עצמו ואם אין באחד מהם ארבעים סאה בלח שהם כורים ביבש כל חד מינייהו מקבל טומאה ואינו מציל בפני הטומאה הא היכא דאינה נשמטת דנמדדת עמה מצלת עמה באהל המת דחשיבי כאלו שניהם כלי אחד ודוקא כשרואין במדת השידה ובמוכני שלה שיכולה ליכנס בתוך כלי גדול המחזיק ארבעים סאה ומתמלא ממנה דכיון שאינה מקבלת טומאה מצלת באהל המת וחוצצת בפני הטומאה, והא דאמרי' שאם אינה נשמטת שמצלת באהל המת לא שנכנסה בבית שמת בו דא"כ אינה מצלת על הכלים שעלי' או על הטהרות שעלי' שהרי הטומאה נכנסה מלמעלה אלא כגון שנכנסה בבית הקברות ואלו אינה נמדדת עמה הוה לי' כל חד וחד כלי בפני עצמו ואם אין באחד מהם כורים ביבש כל חד וחד מקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה דמיירי דאיכא במוכני בית קיבול וראוי לקבל טומאה, אי נמי אפי' ליכא במוכני בית קיבול מ"מ השידה מקבלת טומאה ואינה חוצצת בפני הטומאה הא היכא דנמדדת עמה ובהכי מחזקת מ' סאה בלח שהם כורים ביבש דמסתמא כל היכא דנמדדת עמה כל כך היא גדולה שמחזקת מ' סאה ומשום הכי נקט האי לישנא דאם נשמטת אינה מצלת דמשמע הא אינה נשמטת מצלת וכיון דכן דאינה מקבלת טומאה חוצצת בפני הטומאה זהו תורף פירש"י ז"ל, וי"מ באהל המת ממש ובעגלה שהיא מכוסה בנסרים מכל צד ואין בה נקב פותח טפח כדי שיהא ראוי להביא טומאת המת וכל כמה שאתה רואה אותה כגדולה ומחזקת מ' סאה בלח שהם כורים ביבש הרי היא טהורה ומצלת על כל מה שבתוכה, ויש מקשים לפי' רש"י ז"ל דאי בעגלה העשוי' למרכב אפילו גדול כמה טמא הוא משום מדרס דלא גמרי' משק שיהא מיטלטל מלא וריקן אלא לשאר טומאות דבעי' בית קיבול אבל במדרס דאפי' בפשוטי כלי עץ כל היכא שהן מיוחדין לישיבה וראוין למדרסות כגון עגלה דמיוחדת לישיבה לא גמרי' משק אלא אפי' גדולים כמה טמאין כדאיתא בבכורות, תירץ הרא"ה ז"ל דהא לא קשיא לרש"י ז"ל דכי אמרי' בבכורות דלא גמרי' משק בראויין למדרסות ה"מ לענין דלא בעינן בית קיבול דהכי גמירי דלא גמרי' לגבי הא מלתא משק כיון שהן ראויין למדרס אבל לענין שיוצא מתורת כלי מתוך גדלו בהא ודאי גמרי' לה משק ואפי' לענין טומאת מדרס דנפק לי' מתורת כלי ואינו מטמא שום טומאה בעולם והכי מוכח לקמן בפר' ר' עקיבא ע"כ, אלא אי קשיא הא קשיא דאי בעגלה אפילו היא גדולה כמה ראוי' לטלטל ע"י אופנים וכל שהיא נמשכת ע"י אופנים אפי' גדולה כמה מקבלת טומאה דחשיבא ראוי' ליטלטל כדמוכח בפרק א"ר עקיבא דעגלה המטלטלת ע"י שוורים שמי' טלטול דכוותה בעגלה הנמשכת בשוורים ע"י האופנים דדרכה בהכי ראוי' ליטלטל חשבי' לה. וי"מ דמוכני הוא בסיס לשידה זו שהיא תיבה ומחיצותי' גבוהות ומחזקת מ' סאה בלח ונותנין התיבה בתוך המוכני שהוא כמין תיבה אחרת בלא כיסוי שמחיצותי' נמוכות ואינה מחזקת מ' סאה ועושין כן כדי שלא תהא הקרקע אוכלת התיבה ולפיכך כשאינה נשמטת ממנה הרי כאלו הכל כלי אחד ונמדדת עמה לענין טומאה וכיון שהתיבה גדולה עד שהיא מחזקת מ' סאה אף המוכני דינה כמותה ומצלת עמה באהל המת ובאהל ממש וכגון שהשידה עצמה נקובה למטה נקב הראוי להביא הטומאה והמוכני מגינה בפני' ונמצא עכשיו מה שבתוך השידה מכוסה מכל צד ואינו ראוי לקבל טומאה אבל אם היא נשמטת אינה נמדדת עמה והיא מקבלת טומאה שהרי היא בפני עצמה אינה גדולה כ"כ ואינה מצלת בפני הטומאה. ועוד פי' הרא"ה ז"ל דאפי' יהא המוכני פשוטי כלי עץ ואין לה בית קיבול ואינה ראוי' לקבל טומאה אפ"ה מכיון שהיא נשמטת ממנה אינה מצלת שכל המיטלטל ואינו קבוע אינו מציל אלא א"כ הוא כלי גדול העשוי לנחת וכדאמרי' במגילה שקלוה לתיבותא ולינחה התם והוה לי' כלי העשוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה שמתוך שעשוי לנחת כמי שקבעוהו הוא דכובדו קובעו:
ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עלי' מעות וא"ת בזמן שהיא נשמטת אין גוררין הא אינה נשמטת גוררין ואע"פ שיש עלי' מעות ואמאי והרי נעשה בסיס לדבר האסור. וי"ל דכי אינה נשמטת השידה עיקר והמוכני טפל ואין השידה נאסרת בשביל המוכני:
ההיא ר' שמעון היא. וא"ת ור' שמעון נמי אית ליה מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דמהאי טעמא הוא דאסר כוס וקערה ועששית, וי"ל דשאני מוכני דמתחלה דעתו שיהא המוכני בסיס למעות עד שינטלו וכל זמן שינטלו או יפלו דעתו על המוכני להשתמש בו ואפשר דאפי' בין השמשות ינטלו משם או יפלו, ואע"ג דסוכה בשמיני אסורה לר' שמעון בכל היום משום מגו דאתקצאי לבין השמשות התם הוא דעל כרחי' מיתסר לי' לכולי בין השמשות באיסור של חיוב דלא סגי לי' בלאו הכי ובהא הוא דאמרי' מגו דאתקצאי לבין השמשות וכן בכוס וקערה אבל במידי אחרינא לא:
דף מה.
הכי נמי מסתברא דרב כר"י סבירא לי' וא"ת והא מהא דמטה איכא למשמע דרב כר' יהודה ס"ל דאלו לר' שמעון לא מתסר בייחוד והנחה דומיא דנר דאפי' הדליקו עלי' באותה שבת דשרי לר' שמעון, וי"ל משום דההיא דרב בתרי לישני מייתי ראי' מדוכתא אחריני:
אין מוקצה לר' שמעון אלא שמן שבנר וכו'. ואע"ג דמודה ר' שמעון בגרוגרות וצמוקין ומשום דדחיוהו בידים, התם שאני דאינן ראויות בנתים כלל לפי שהן מסריחות והא דקא מדמה לי' לשמן שבנר בשעה שהוא דולק משום דעדיין דיחוי הראשון קיים אלא דאיסור שמן שבנר משום דאיכא תרתי שהוקצה לאיסור כיבוי ולמצות הדלקה וקס"ד השתא דבעינן תרתי מה שאין כן בחטים וביצים דלית בהו כלל מהני תרתי, ואקשי' והוקצה למצותו לית לי' כלומר לית לי' מוקצה בחד מינייהו אלא היכא דאיתנהו לתרווייהו והתניא סככה וכו' ור' שמעון מתיר, ואוקימנא לה התם בי"ט בסוכה רעועה דאדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו דאי בבריאה אפי' ר' שמעון מודה דאסור דומיא דכוס וקערה ועששית:
כעין שמן שבנר קאמינא. פי' דבעלמא בחדא סגי בהוקצה למצותו או לאיסורו והלכך הן אסורין עד מוצאי י"ט משום דהוקצו למצותן הוא דבנויין ליכא איסורא אחרינא בנטילתן דלא שייך בהו כלל סתירת אהל ודוקא בשסככה כהלכתה מתסרי נויי' הא לא סככה כהלכתה לא דהא לא הוקצו למצות סוכה שהרי אינה עשוי' כהלכתה והיינו דקאמ' סיככה כהלכתה:
הא דאמרי' ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו כתב הרא"ה ז"ל דממנה אתה דן לכל מוקצה שהתנאי מתירו חוץ ממוקצה מחמת מיאוס לדברי האוסר דלא שייך בי' תנאי והכין איתא בירושלמי עכ"ל, וקשיא לי דהכא מודה ר' שמעון בסוכת החג רעועה שנפלה שהיא אסורה הואיל והוקצה למצותה ואלו בנר קטן שכבה אע"פ שהוקצה השמן למצותו שרי. וי"ל דלא הוקצה השמן אלא בעוד שהוא דולק ואין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו משום מצוה אבל בסוכת החג אע"ג דנפלה מצותה כל ז' והיא מוקצית כל זמן מצותה וכן פי' רש"י ז"ל. והא דקא מייתי ראי' משוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה דאפי' הוקצה למצותו גרידא אית לי' לר' שמעון מוקצה הכי קאמר אם איתא דהאי סוכה לא נאסרה אלא משום שהוקצה לאיסורו דאיסור סתירה והוקצה נמי למצותו אם כן אין לנו לאוסרה אלא בעודה קיימת דומיא דנר שהוא אסור בעודו דולק אבל כשנפלה תשתרי דומיא דנר שכבה אלא ודאי כיון שנאסרה אפי' לאחר שנפלה הוי משום שהוקצה למצותה כל שבעה וכן כתב רש"י ז"ל שהוקצה למצותה מצותה כל שבעה אלמא כל שעת מצותה נוהג מוקצה שלה ואע"ג דליכא איסור סתירה ע"כ, ועוד אפי' לא נפלה הסוכה עד דמטי חולו של מועד תשתרי דומיא דנר שכבה והא ליכא משום סתירת אוהל אלא ודאי משום דהוקצה למצותה היא דאסורה כל שבעה:
דף מה:
פצעילי תמרה. פי' שהן תמרים שלא נתבשלו מהו, כיון דלא חזו מי הוו כגרוגרות וצימוקין ואסירי לר' שמעון או דילמא גרוגרות וצימוקין שאני דאיכא תרתי דדחיוהו ועוד דלא חזו דמסריחות בנתים אבל פצעילי תמרים שרי:
ורבי לית ליה מוקצה והא תנן. ואם תאמר והיכא סבירא ליה דרבי לית לי' מוקצה דהא איהו לא קאמר אלא אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וכו' אבל לדידי' לעולם אית ליה מוקצה, תדע דלדבריו דר' שמעון קאמר דהא א"ר יוחנן לעיל אין מוקצה לר' שמעון אלא שמן שבנר ואלו ר' יוחנן פסק לקמן דהלכה כר' יהודה ולא דייקי' עלה כדדייקי' הכא משום דלדבריו דר' שמעון קאמר ולי' לא סבירא ליה, תירץ הרא"ה ז"ל דמשום דלא ארוח לי' לברי' במאי דאהדר ליה דליתא לדר' שמעון משתמע לי' למקשה דסבר לה כותי' דהא רבי תנא הוא וכי אתי לפרושי לברי' הוה לי' למימר לי' דליתא ולהכי דיקי' עלה טפי מדר' יוחנן, אבל רש"י ז"ל פי' דמדבעא מיני' לר' שמעון מהו אלמא הוה שמיע לי' מאבוה דכר' שמעון ס"ל:
כלום עשוי אלא לתרנגולין. פי' והוה ליה כמטה שיחדה למעות והיינו כר' יהודה כדלעיל דאלו לר' שמעון לא מיתסרא בהכין:
דאית בי' אפרוח מת. פי' שמת בשבת דאלו מערב שבת ודאי מוכן הוא לר' שמעון ומיירי בשהניחו לדעת שיהא מוצנע עד אחר השבת ליתנו לדעתו לכלבו וכיון דקינא זו מיוחדת ודאי היא לאפרוחים דעתו היא שיהא בסיס להם והילכך בעודו על הקינא אסור כההיא דלעיל דמעות שעל המטה ועל המוכני ובהאי ר' שמעון מודה כדמוכח לעיל. וה"ה דמצי לאוקמוה באפרוח חי דכיון שהיא מיוחדת לכך נעשה בסיס לו אלא אוקמה באפרוח מת שאינו זז משם, והדר מוקי לה בביצה שנולדה בו ביום דנעשה האי קינא בסיס לה כיון שהיא מיוחדת לה ולאפוקי הנחה בלא ייחוד דהא לא אסרה טלטול הכלי המותר אלא בייחוד קודם שהניח בו דבר האסור וייחוד זה בין שנעשה בשבת בין שנעשה בערב שבת:
והאמר רב נחמן מאן דאית לי' מוקצה וכו'. ואע"ג דר' יוחנן מפרש התם טעמא דביצה משום משקין שזבו, אפשר דהכא לא שמיע לן ההיא פלוגתא ומהדרי' לאסוקי הא דרב נחמן כר' יוחנן:
דאית בה ביצת אפרוח. פי' והניחה שם לדעת שלא תשתבר ותפסד:
אמר רב יוסף היינו דאמר רבה וכו' אמרו הלכה וכו'. כלומר מהא דרב יצחק דאמר שר' יוחנן אמר הלכה כר' יהודה א"ר יוחנן אמרו הלכה וכו' ולי' לא סבירא לי' ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא בנר כר' שמעון, פי' והשתא דשמעית מדר' יצחק דפסק הלכה כר' יהודה מכלל דלדברי ר' שמעון אמר אנו אין לנו אבל לדידי' אפי' נר אסור כר' יהודה:
דף מו.
בשל חוליות פי' דחיישי' שמא תפול ותתפרק ויחזיר בה ומשום דאורחי' להדיקה חיישי' דלמא מהדקה וחייב לכולי עלמא משום מכה בפטיש:
כי פליגי בקטנה ואית בה חידקי מר סבר גזרי' אין לפרש גזרי' אטו גדולה דאית בה חידקי דא"כ גזירה לגזירה היא אלא גזרי' אטו דחוליות אע"ג דלאו אורחה דקטנה בחוליות ומשכחת לה להא פלוגתא אפי' לר' יהודה במנורה שלא הדליקו בה באותה שבת:
א"ר זירא תהא משנתנו בשלא היו עלי' כל בין השמשות שלא לשבור וכו'. דהכי ס"ל ודאי לר' יוחנן כר' יהודה, ומתני' ה"ק ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עלי' מעות כל בין השמשות ואע"ג דליתנהו השתא הא לא היו עלי' כל בין השמשות שרי אבל לר' שמעון בעי' היו עלי' כל בין השמשות ואיתנהו השתא כדמוכח לעיל. ולענין פסק הלכה במוקצה מחמת איסור בלחוד קי"ל כר' יהודה ובהא הוא דפסק ר' יוחנן כותי' אבל במוקצה מחמת מיאוס ובשאר מוקצה קי"ל כר' שמעון וכדמוכח בשלהי מי שהחשיך ומודה ר' שמעון במוקצה מחמת חסרון כיס כגון מסר הגדול ויתד המחרישה דמתוך חשיבותן אדם קובע להם מקום משום דאפשר דאתו לידי פסידא ולאפוקי תמרא דעיסקי דהנהו משרי שרו לר' שמעון וכדמוכח התם וכן כתב הרי"ף ז"ל:
אמר רב יהודה שרגא דמישחא שרי לטלטולה. מדברי רש"י ז"ל נראה דמיירי בנר של חרס שדלק בו ואח"כ כבה וכיון שהיא דמישחא לא מאיס טובא ושרי אליבא דר' שמעון אבל דנפטא דמאיס טפי ולא חזי אלא למלאכתו אסור. ויפה פי' ז"ל דסתם נר של חרס הוא, ועוד כתב הרא"ה ז"ל דודאי אליבא דר' שמעון קאמר דאלו לר' יהודה דמשחא נמי אסור בישן ובחדש שלא נשתמשו בו אפי' דנפט למה יאסר עכ"ל, פי' לפירושו אי מיירי בנר ישן כלומר שהדליקו בו באותה שבת כמו שפי' רש"י ז"ל אפי' דמישחא אסור לר' יהודה כדמוכח לעיל ואפי תוקמה בחדש שלא הדליקו בו באותה שבת ומשום הכי דמישחא שרי הא לא אפשר דאלו בחדש אפי' נעשה לנפט למה יאסר, ועוד כתב ז"ל ואי בשל מתכת כיון דנפטא מאוס הוא היכא שרי רבה ורב יוסף משום כסויי מנא והרי הוא מאוס יותר מן הישן של שמן דלא שרי ר' יהודה משום כסויי מנא ע"כ, פי' לפי' אי מיירי בנר של מתכת וכגון שהדליקו בו באותה שבת כיון דנפטא מאוס הוא וכו', ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בנר של מתכת לא שייך מיאוס כלל:
אמר לי' הואיל וחזי לכסויי בי' מנא פי' דר' שמעון לית לי' מוקצה בכלי שהוא ראוי למלאכה כל שהוא ואע"פ שאינו ראוי למלאכתו ראשונה דהא אפי' בשברי כלים שרי, והלכתא כרבה ורב יוסף, וא"ת והא ר' יוסף כר' יהודה ס"ל דאמרי' בפרק נוטל אמר רב יוסף חריפא שמעתא דדרדקי אימור דאמרי רבנן בשוכח לכתחלה מי אמור, וי"ל דהתם לדבריו דרבה דהוה מנח סכינא אבר יונה הוא דקאמר אבל לדידי' לא צריך כלל דהא לית לי' מוקצה:
כל צרורות שבחצר יטלטלו וכו' הואיל וחזיין לכסויי בהו מנא, פי' אלא ש"מ דכיסוי מנא לא חשיב תשמיש כיון דלא חזי לתשמיש אחרינא.
הא איכא תורת כלי עליה דהיכא דאיכא תורת כלי בתשמיש כל דהו דחזי שרי לר' שמעון: