חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ב - במה מדליקין
דף כ:
גמרא
כי תנא דדאיק ולא נפיץ. פי' לא נפיץ באותן מסרקות של מתכות בלעז קרפנ"ר דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך בו:
דלביש מטכסא. פי' מלבוש מאותו כלך והוא מין משי:
דף כא.
ת"ר כל אלו שאמרו אין מדליקין וכו' פי' כל אלו דקתני במתני' שאסור לעשות מהן פתילות כגון לכש וחוסן וכו' אבל עושין מהן מדורה דלא גרע מעצים דעלמא שמחמת שהם רבים לא יפסוק האש מתוכם ולא אתי לחתויי ובלבד שלא יקרא בספר לאורה:
מה טעם לפי שאין מדליקין. פי' שאין מדליקין בעיניהו וגזרי' על ידי תערובת אטו בעיניהו:
הנך בעיניהו מימשכי והנך לא מימשכי בעיניהו. פי' חלב מחותך וקרבי דגים שנימוחו ממשכו בעיניהו אלא שגזרו עליהם אטו חלב שאינו מהותך ואטו קרבי דגים שלא נימוחו אבל ע"י שמן לא גזרו משום דהוי גזרה לגזרה:
ולא שתהא עולה מחמת דבר אחר. כלומר שתהא צריכה תיקון והטיי':
אמר רבא מאי טעמא דרב הונא וכו' ומותר להשתמש לאורה. פי' מדאסר בשבת, וא"ת דילמא תרווייהו משום דכבתה זקוק לה ובשבת לא מצי לאדלוקה תירץ הרא"ה ז"ל דמדקאמר פתילות ושמנים שמעי' להו דפתילות לחול מפני שהאור מסכסכת בהן והיא כבה והילכך בחול אסור גזירה שמא יכבה ויפשע ולא ידליק אבל המדליק בשמנים דמתני' עם פתילה יפה אין הפתילה כבה אלא שאין השמן נמשך יפה אחר הפתילה והאור עמום והילכך נקט שמנים משום שבת גזירה שמא יטה כיון דמותר להשתמש לאורה ופתילות משום חול, ולפום הך פירושא שרי לאדלוקי בחול בשמנים דמתני' עם פתילה יפה כיון שאינה כבה דיכול לאטויי, אלא אסרו שמנים בחול משום שבת דכולה עבדוה כחד מלתא:
דף כא:
אי נמי לשיעורא פירש"י ז"ל וגם הרי"ף ז"ל שצריך ליתן בה שמן כשיעור הזה, אלא שהרי"ף ז"ל הוסיף על זה ואמר דלאחר השיעור הזה מותר לו לכבותה ולהשתמש לאורה או מן השמן דמהיכי תיתי איסורא שהרי כבר נעשית המצוה וכן הדין בשכבה בתוך שיעורו כיון דקי"ל כבתה אין זקוק לה שהרי לא הקצה אותו אלא למצותו ובעודו דולק, ובתשמישי מצוה קי"ל דנזרקין ואין בהן איסור כלל אלא בעוד שעומדין למצותן לכבוד המצוה וכדתניא בתוספתא גבי ציצית וחכמים אומרים אין בו משום קדושה אלא עושין אותו תכריך למת ומרדעת לחמור, ומאי דאסרי' לקמן להתיר מבגד לבגד היינו מקצת חוטין בעוד שרוצה בשאר לקיים למצותו איכא משום בזיון וכמאן דמכחיש מצוה אבל כל זמן שאינו רוצה בו ובמצותו וכ"ש היכא שכבר נעשית מצותו מותר לגמרי וכן דעת הרא"ה ז"ל ורבו הרמב"ן ז"ל:
ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו. כלומר נר אחד יספיק לו ולכל בני ביתו ואפי' הן עשרה, ומהדרין נר לכל אחד ואחד, פי' המכבדין המצות ושמחים בהן נר לכל א' וא' לכל יום ויום משמונה ימים, והמהדרין המהדרין ב"ש אומרי' יום ראשון מדליק שמונה איש וביתו מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרי' וכו' מוסיף והולך עד שמונה איש וביתו כמו שנהגו, כן פי' הרא"ה ז"ל. וא"ת א"כ מאי והמהדרין מן המהדרין אדרבה יותר הידור נר לכל אחד ואחד, ויש לי לומר דברוב הבתים אנשים בה מעט ויותר הידור כשהוא מדליק שמונה ביום ראשון דאפשר שאין בבית אלא שני בני אדם, וראיתי לרבינו יהונתן ז"ל שנשמר מן הקושיא וכתב נר לכל אחד ואחד מבני ביתו וכן כל ימי החנוכה סגי בנר אחד, והמהדרין מן המהדרין יוסיף בכל לילה ולילה ויכפול וישלש עד שיעשה בסוף שמונה לכל אחד ואחד מבני ביתו עכ"ל, אלא שלא נהגו כן:
נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. פירש"י ז"ל לא ברשות הרבים אלא בחצירו שבתיהן היו פתוחין לחצר, וא"ת א"כ בסמוך דאמרי' הניח חנוני את נרו וכו' ר' יהודא אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוציאו ברשות אמאי פטור ומי הרשהו כיון שיכול להניחה בפנים לא הי' לו להניחה בחוץ, תירצו בתוספות דהתם מיירי דליכא חצר וע"כ הוצרך להניחה מבחוץ והכא מיירי בדאיכא חצר וצריך להניחה בפנים בחצר טפח סמוך לפתח הבית הפתוח לחצר:
אמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה, פי' ואפי' לא הי' בדעתו להדליק נר:
ולא מצאו אלא פך אחד שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, פי' וכיון שהי' חתום בטבעתו הכירו שלא נגעו בו ומשל חרס הי' שאינו מיטמא מגבו, וכתב ה"ר יהונתן ז"ל ולהיסט לא חיישי' אע"ג דכותי מטמא במשא כדין זב וזבה שאם הסיטוהו לא היו מניחין אותו אלא יגלוהו לראות אם יש בו זהב או מרגליות כיון שראוהו חתום בחותם ש"מ לא ראוהו כלל. והרא"ה ז"ל פי' שמצאו לאותו פך בתיבה מקום שאין לחוש בו להיסט ואותה תיבה חתומה בחותמו של כהן גדול:
זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה פי' הרא"ה ז"ל דפשיטא מלתא דמהא ליכא למשמע מינה אלא שלא יניחנה למעלה מגמל ורוכבו אלא דניתי לה בתורת טעמא דכיון דאשכחן דלמעלה אסור שמעי' דבעינן בתוך עשרה דבהכי הוי רשותא דחשיב, וכן, פי' הרשב"א ז"ל:
דף כב.
פסולה כסוכה וכמבוי. פי' ואדינא מדמי' לה ולאו אטעמא דהא רבה גופי' מפרש התם משום דירת עראי ולא שייך הכא.
כדי שתהא מזוזה בימין. דקיימא לן מזוזה בימין דכתיב על מזוזות ביתך יתירא דלא איצטריך דהא כתיב ובשעריך ולא אצטריך למעוטי בית של שותפין דהא קיימא לן בית של שותפין חייבת מדכתיב למען ירבו ימיכם שהוא לשון רבים אלא תיבה יתירא הוא למדרש ביתך דרך ביאתך וכי עקר איניש כרעי' דימינא עקר ברישא והלכך מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל ויבא בעל הבית בטלית מצוייצת ביניהן:
אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה, פי' חדא דאית בה תרתי נקט אסור להשתמש לאורה ואפי' הרצאת מעות דתשמיש עראי הוא:
שלא יהו המצות בזויות עליו וכו', וכי היכי דאשכחן התם דבשעת מצותו צריך לנהוג בו כבוד אע"ג דבתר הכי לא הכי נמי בהא דמותר לאחר שנעשית המצוה:
אסור להסתפק מהם עד מוצאי וכו'. פי' דמגו דאתקצאי לבן השמשות אתקצאי לכולהו יומא ואע"ג דהכא אתינן בה בטעמא דבזויי מצוה ולקמן בפ' כירה בטעמא דמוקצה, משום דלא חאיל בה מוקצה אלא מטעמא דבזויי מצוה דלא חאיל מוקצה אלא בטעמא ומיהו טעמא דבזויי מצוה איצטריך לטעמא דמוקצה למיסרינהו אפי' ביו"ט האחרון עד מוצאו, כן פי' המפרשים ז"ל:
כל מילי דמר. דהיינו רבה בר נחמני שהי' רבו של אביי הי' מנהגו לעשות כחומרי דרב וכקוליו במאי דפליג בהדי שמואל בר מהני תלת:
דקא מדליק משרגא לשרגא ולא בקינסא כלל מצוה ממצו' קא מדליק. פי' ובלא קינסא אפי' רב מודה דשרי ופלוגתייהו בקינסא דרב אסר ושמואל שרי דלא חייש לבזויי מצוה ומאן דאסר משום דקא מכחיש מצוה משרגא לשרגא נמי אסור לרב, ושמואל שרי דלא חייש לאכחושי מצוה ומיהו בקינסא אפי' שמואל מודה דאסור:
דף כב:
אבל בקינסא אסר שמואל הא לא תהוי תיובתא. פירוש והנך דנרי זהב לקינסא דמו דאע"ג דלמצוה קא בעי להו אכתי דינרי חולין נינהו ולאו גופייהו מצוה. אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי וטעמא דרב דאסר משום בזויי מצוה ושמואל לא חייש לבזויי מצוה הא תהוי תיובתא דא"כ אמאי אסור לשקול דנרי זהב דהא לצורך מצוה קא בעי להו:
אמר רבא זו נר מערבי פירש"י ז"ל למאן דאמר התם במנחות פרק כל קרבנות הצבור [צ"ח:
] צפון ודרום היו מונחים סדר הקנים קרי נר מערבי נר אמצעי שהוא פונה למערב שאלו שאר נרות כולם פונים לצד אמצעי ולמאן דאמר מזרח ומערב היו מונחים קרי נר מערבי השני למזרח וכן עיקר, ולמאן דאמר מזרח ומערב מונחים תנן בתמיד מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את השאר ומניח את אלו במקומן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ מדשן את השאר. ופי' הרא"ה ז"ל דאע"ג דמשמע מהא דשתי נרות מזרחיים דולקין כל היום מ"מ המזרחי ממש לא הי' דולק למצותו אלא לעשות שני לו מערבי שאלו הי' יחידי נמצא עכשו הוא מזרחי ולפיכך מדליקין הראשון לעשות שני זה מערבי, והא דקאמר מניח את אלו במקומן לאו דוקא דודאי המזרחי הי' מדשן בבוקר עם השאר אלא משום נר מערבי נקטיה אלא שבנר מזרחי הי' מדשן ונותן שם פתילה חדשה ושמן כמדת היום משום דהוא צריך לדלוק כל היום לעשות שני לו מערבי מה שאין כן בשאר אבל מצאן שכבו אלו שתי נרות מזרחיים כגון משמרת שמעון הצדיק מדשנן ומדליקן ולערב מכבן מדשנן ומדליקן, וכן אתה אומר בנר מערבי עצמו שבכל ערב מדשנו ומדליקו מהם לאחר שהדליקן ממנו שאם אי אתה אומר כן נמצא מערבי כ"ז שהי' הנס קיים לא הודלק אלא פעם א' וזה אינו אלא בכל ערב וערב מצות הדלקה עליו. תדע לך שהי' מדשן המזרחי בבקר עם שאר נרות דהא תנן בתמיד פרק החלו עולין נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי וכו' וההוא בבקר קאמר דמדשן המזרחי כמו שהי' מדשן השאר וחוזר ומדליקו לעשות שני לו מערבי כמו שכתבנו וכל שכבו אלו שתי נרות בתוך זמנן מדשנן ומדליקן לאלתר כדאמרי' התם במנחות נר שכבה נתדשן שמן נתדשנה פתילה, אבל בתוספות פי' דמניח את אלו במקומן דוקא ולא הי' מדשן המזרחי ומיירי קודם עשיית דם התמיד משום דעשיית דם התמיד קודם להטבת שתי נרות כדמסדר אביי מערכה משמי' דגמ' כדאיתא ביומ' דהטבת חמש נרות קודם לדם התמיד וסיפא דמצאן שכבו מדשנן ומדליקן טעמא משום דאיידי דאצטריך ליה לאדלוקי נר מערבי שממנו מדליק האחרים בערב מדליק חבירו עמו ג"כ, א"נ כיון שהטיב את האחרים אינו בראוי שיניח זה בלא הטבה ובלא הדלקה וכיון שאי אפשר להיטיבו עד עשיית דם התמיד הי' מדליקו וההיא דפ' החלו עולין דמשמע דהי' מדשן נר מזרחי בבקר כשהי' מדשן השאר מיירי אחר דם התמיד ולפי' מדשן את המזרחי ומטיבו כמו האחרים ומניח את המערבי עד הערב אבל הרא"ה ז"ל פי' דמתני' דתמיד פליג אתנא דבמתני' דתמיד משמע דליכא הפסקה כלל בין הטבת חמש לשתים והא דאמרי' התם בתמיד מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין דוקא בדאיכא דולקין הא לאו הכי מדליק נר מערבי ממזבח העולה כדאיתא התם ומדליק מזרחי ממנו:
וממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים פירש"י ז"ל ממנה הי' מדליק האחרים ובה הי' מסיים ההטבה שכל הנרות הי' מטיבן בבוקר חוץ מנר מערבי שהי' מוצאו דולק בבקר כל ימי שמעון הצדיק ומניחו דולק כמות שהוא ואינו מטיבו עד הערב שממנו מדליק האחרים. וכיצד הי' עושה הי' נוטל הפתילה הישנה מנר מערבי ואוחזה בידו בעוד שהי' דולקת ומטיבה ונותן בה פתילה חדשה ומדליקה מן הישנה שבידו והקשו עלי' אם הוא יכול ליטול הפתילה הישנה בידו ולהדליק ממנה המערבי מאי קא פריך והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא למשקל מיניהו וכו' ולומר דכיון שלא הי' יכול לנתק נר מערבי ולהוליכו להדליק ממנו האחרים על כרחך הא דקתני ממנה הי' מדליק לא סגיא דלא למשקל בקינסא ואדלוקי בקינסא מנר מערבי ובההיא קינסא מדליק את השאר ומאי קושיא דהא יכול להדליק את כולן מפתילה הישנה שבידו כמו שמדליק המערבי עצמו ואין כאן לא בזויי מצוה ולא אכחושי מצוה לפי שכבר נעשית מצותה. וי"ל דעל כרחו יש לו להדליק האחרים מן המערבי עצמו לקיים קרא דכתיב להעלות נר תמיד דמשמע מלישנא דלהעלות נר דבעי' שיהא שם במנורה עצמה נר קבוע להדליק ממנו האחרים והיינו כשדולק בקינסא מן המערבי ומדליק האחרים מן הקינסא, ופריק רב פפא בפתילות ארוכות שמדליק האחרים מנר מערבי ע"י פתילות ארוכות שיוצאות חוץ לנרותיהם עד שמגיעות זו לזו ומדליק מן המערבי את הסמוכה לה והשאר זו מזו, וריב"א ז"ל פי' ממנה הי' מתחיל ההדלקה ובה הי' מסיים ג"כ ההדלקה שבערב כשהי' מטיב המערבי הי' מדליק תחלה האחרים מן המערבי שהי' דולק עדיין ואח"כ מדשן המערבי ומטיבו ומדליקו מן האחרים, ולפי' זה הא דאמרינן עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל אין העדות לפי שבה הי' מסיים שאין בזה נס כלל אלא עדותה הי' בשממנו מדליק שהי' המערבי דולק כל היום שממנו הוא מדליק האחרים בערב, והוי יודע שאף משמת שמעון הצדיק שפסק הנס והי' נר מערבי כבה הי' מדליקו ממזבח העולה כדתנן בתמיד פ' החלו עולין נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, והילכך לעולם נר מערבי דולק להדליק ממנו האחרים כמו בין הערבים שהי' עושה בשעת הנס דמדאוריתא הוא שיהא נר אחד דולק תדיר בלא הפסק. ובסיפרי דריש לי' מדכתיב להעלות נר תמיד וזה נר מערבי מדכתיב לפני ד':
ת"ש דאמר רבא הי' תפוש נר חנוכה. פי' הי' תפוש מי שהדליקה נר חנוכה ואפי' מבחוץ לבית סמוך לפתח לא עשה ולא כלום וקס"ד השתא משום דבעי' הנחה דכל היכא דלא אית הנחה לא מיפרסם ניסא:
הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, פי' אע"פ שהוציאה לחוץ והניחה בטפח הסמוך לפתח לא עשה ולא כלום וקס"ד השתא משום דכיון שההדלקה היא המצוה צריך שתעשה במקום חיובה והיא בחוץ, ודחי' לעולם הנחה עושה מצוה אבל מ"מ בעי' שתהא ההדלקה מוכחת שתהא נר זה לשם מצוה וכשהוא מדליקה בפנים לא מוכחא מילתא אלא כשהוא מדליקה בחוץ, ומסתברא נמי דהנחה ראשונה של נר זה בעי' למצוה:
דף כג.
עששית שהית' דולקת והולכת כל היום כולו. פירש"י ז"ל שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה ומדליקה ג"כ למצות שבת. ה"ג וכן גריס הרא"ה ז"ל ואי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מיבעי לי'. וא"ת למה מכבה כיון שהנחה עושה מצוה, פי' ז"ל משום דבעי' הדלקה מוכחת שיהא נר זה לשם מצוה, וכיון שהיתה דולקת מאתמול לא מוכחא מילתא והיינו דבעי' הדלקה בתר הגבהה וגם הנחה ראשונה של נר זה למצוה:
ועוד מדמברכינן אשר קדשנו וכו' להדליק נר של חנוכה. ולא קא מברכי' להדליק ולהניח או להניח לבדו:
שאף הן היו באותו הנס. פי' אף הן היו בסכנה וכן הוא בירושלמי וכן פי' הרא"ה ז"ל ולא כמו אחרים שפירשו שעל ידן בא הנס:
ולענין פסק הל כתב הרא"ה ז"ל דכיון דהדלקה עושה מצו' מדליקין מנר לנר ואפי' בקינס' מההיא דמקדש דהא דמוקי לה רב פפא בפתילות אחרות פשיטא מילתא דדחי' בעלמא היא ולא אוקמתא דעיקר ועדיפא לן טעמא דהדלקה עושה מצוה ולמשרי ואפי' בקינסא ואי הנחה עושה מצוה אפי' משרגא לשרגא לא משום דהתם בגופה דהדלקה ליכא מצוה כל עיקר וחולין גרידי נינהו ע"כ. ואין כן דעת הרשב"א ז"ל אלא דבקינסא אסור*:
הגה"ה א"ה עיין בהר"ן על הרי"ף שמביא שס ב' דעות אי שרי בקינסא, וסיים שם תלוי' בדקדוקי סוגי' בגמ' וכמ"ש בחידושי. ע"ש שמרא' מקום לחידושיו בכאן:
הרואה נר של חנוכה צריך לברך. כתב רש"י ז"ל מצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר בשם רבי יעקב ז"ל דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או למי שהוא בספינה ע"כ, ועוד כתב הרא"ה ז"ל שאם הי שם בשעת ההדלקה ששמע מפי המברך כשרואה צריך לברך שהרי לא יצא ידי ברכה:
רב נחמן בר יצחק אמר משאל אביך. פי' משום דהויא מילתא באפי נפשה ולא הויא כשאר מילי דסייע לדאורייתא סבר רב נחמן דלא שייך לא תסור אלא משאל אביך ויגדך:
ומפרישין אותו ערום בין השמשות. כלומר אדם שהוא ערום ואין לו שהות ללבוש לפי שהוא בין השמשות יכול להפריש ולברך על ההפרשה, והיינו דאקשי' ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה וה"נ בדמאי שהוא חיובא דרבנן להפריש ובעי ברכה היכי מברך והא בעינא והי' מחניך קדוש דאפילו בהזכרת השם לא יראה בך ערות דבר. ופריק אביי ודאי דדבריהם כגון נר חנוכה בעי ברכה ספק דדבריהם כגון דמאי שאלו הי' אפשר לעמוד עליו נמצא הוא פטור בדברים אלו פטור הוא בעשייתן מלברך והיינו דנקט ערום בין השמשות לומר דכיון שאינו צריך לברך על ההפרשה יכול להפריש ערום כנ"ל:
אפי' מרוח אחת נמי ליבעי. כתב ה"ר יהונתן ז"ל דבשתי רוחות דקאמרי' דחייב להדליק שתי נרות מ"מ לא צריך לברוכי אלא אפתח אחד:
דף כג:
תבוא מארה לפלו' שלא הניח פאה וכו' וא"ת ומנא ידעי דלימרו הכין דלמא כבר הניחה ונטלוה עניים, רש"י ז"ל נשמר מזה ופי' שהעוברין ורואין בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתנה כבר:
אטו כולהו לאו משום לא תכלה נינהו. פי' הני דאמרי מפני גזל עניים ומפני בטול עניים ומפני החשד מי לא מפרשי טעמא דקרא דאמר רחמנא לא תכלה דמשמע בשעת כלוי ולא בתחלת קצירו וכיון שכן אמאי קתני ומשום לא תכלה. אמר רבא מפני הרמאין, כלומר עוד יש טעם אחר בלא תכלה דאמר רחמנא שאין באלו שאמרנו כדי שיעברו הרמאין בלאו דלא תכלה לפי שיאמרו כבר הנחנוה.
עולה לכמה בני אדם. פירש"י ז"ל למהדרין העושה נר לכל א' וא'. וי"מ עולה לשני אכסנאים שאינן נשואין שצריכין הן להשתתף או להדליק בפ"ע בלא להוסיף נר עליהם:
לא כפה עלי' כלי עשאה כמדורה. ואפי' לאחד אינו עולה, ודוקא בקערה לפי שאין לה פיות ונראה כמדורה אבל נר שיש לה שתי פיות או שלש או כמה שיכול לתת פתילה בכל פה ופה אע"פ שאין לו כיסוי עולה לכמה בני אדם וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל:
נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו כתב הרא"ה ז"ל דהה"נ דקדים וליכא למיחש לקבלה דידי' דלא שייך אלא באומר זמן כדאי' בעירובין דהוא מלתא דמשחשיכה מן הדין ומלתא דקדושת היום מה שאין כן בזה שהוא עושה מלאכה, וגבי תקיעות אמרי' שלישית להדליק את הנר ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור אלמא דבתר הכי שרי עכ"ל, ומכאן קשה לבעל הלכות גדולות ז"ל שכתב דהיכא דבעי לאדלוקי נר חנוכה ונר שבת ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק דשבת דאי מדליק דשבת ברישא איתסר לי' דחנוכה משום דקבלה לשבת עלי'. ועוד קשיא שאם אתה אומר הדלקת הנר עושה קבלה מכי אדליק נר ראשון קבלה ואסור לו להדליק נר שני ונמצא שאסור להדליק שתי נרות בערב שבת, ואי אפשר לדחות משום דכולהו נרות דשבת הויא מצוה חדא וכנר אחת דמיא דלא היא דמצות נר שבת היינו אותה שמדליק לסעודת שבת וכיון שכן מכי אדליק אותו נר שהיא לסעודת שבת אסור להדליק נר אחר והא לא אפשר אלא ודאי הדלקת הנר אינה עושה קבלה:
נר חנוכה וקדוש היום פי' ה"ר יהונתן ז"ל כגון אדם עני שאם יקנה שמן לנר חנוכה לא יהי' לו לא יין ולא פת שיוכל לקדש עליהן שאם הי' לו אחד מהן יכול לקדש על היין או על הפת כדאמרי' בפסחים. והמקדש על הפת מברך המוציא תחלה ואח"כ מקדש דהא ברכת הלחם תדירא כמו ברכת היין ע"כ:
דדחיל מרבנן הוא גופי' הוי צורבא מרבנן. פי' לפי שהיראה גדולה מן הכבוד שהכבוד אינו אלא בפניו והיראה בין בפניו בין שלא בפניו לפיכך שכרו מרובה שיהא הוא עצמו תלמיד חכם:
גזירה י"ט אטו שבת. ולאו גזירה לגזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא, ואע"ג דאיכא מילי טובא דאסירי בשבת ולא בי"ט ולא גזרי' י"ט אטו שבת אפשר דלגבי הא כחדא מלתא חשבינן לה:
רב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישי'. פי' מהאי טעמא דמצוה עליו לבערו אלא הכא בי"ט שחל להיות ערב שבת עסקי' לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט אבל בשבת דעלמא שלא חל יו"ט ערב שבת מותר דכיון שהוא התחיל להדליק בחול ואזלי' בתר התחלת הדלקתו וההיא בחול הויא והוי לי' כאיברים ששלטה בהן האור מחול שעושה להן מערכה בשבת כנ"ל. ולא גזרי' רוב שבתות אטו שבת שיש לפניו יו"ט אבל בכל ערבי י"ט גזרי' דאי שרית לי' לאדלוקי בערב י"ט לצורך י"ט אתי להוסיף עליו שמן עוד וקא עבר משום שאין שורפין קדשים בי"ט מה שאין כן לגזור בכל שבתות השנה דהא מיבדיל בדיל מנר משום שבת ולא נגע בי' כלל. ורבא דלא ס"ל טעמי' דרב חסדא משום דס"ל דטעמא דאין שורפין קדשים בי"ט היינו בקדשים גמורים שאסורין בהנאה בשעת בעורן אבל בתרומה כיון דמותרת בהנאה בשעת ביעורה אשתכח דצורך הדיוט הוא ומותר לשורפה בי"ט אלא משום גזירה י"ט אטו שבת, ואע"ג דלגבי תרומה וחלה שנטמאו אמרי' לא יזיזם ממקומן, מיירי בתרומה שאין דרכה לשריפה, א"נ שנטמאו בי"ט דאיכא משום מוקצה דמעיקרא חזו לאכילה והשתא לשריפה. א"נ כיון שחכמים אסרו שמן של תרומה גזרה משום שבת אלמא לא חזיא וכיון דלא חזיא מהי טעמא דתהוי לא יזיזנה ממקומה, ואפשר דרב חסדא דאסר אף בתרומה דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי משום צורך הדיוט חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים בי"ט פי' דאע"פ שמותר לשרוף שמן שרפה בשבת דליכא למיחש להטי' וכ"ש דהוה לן למשרי בי"ט (מהן) אפי' הכי בי"ט אסור לפי שאין שורפין קדשים בי"ט והיינו סייעתי' דרב חסדא כנ"ל:
דף כד.
אמר רב הונא אינו מזכיר, כלומר אינו צריך להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. אמר לי' רב ששת בתפלה. פי' דבתפלה פשיטא לן שחייב להזכיר שהרי להלל והודאה נקבעו:
את"ל חנוכה דרבנן לא צריך ר"ח דאורייתא צריך. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וחנוכה לא מקרי מועד שיהא אסור להתענות בו מן התורה כמו ר"ח שחייב לקבוע סעודתו על הפת ולברך ברכת המזון. או דלמא כיון דלא איתסר בעשיית מלאכה לא מדכרי', פי' וחנוכה גופי' נמי לא אסירא בעשיית מלאכה:
ימים שיש בהן קרבן מוסף וכו' ערבית שחרית ומנחה וכו' ואם לא אמר מחזירין אותו. לאו דוקא אכולהו דהא אם לא הזכיר בערבית אין מחזירין אותו אלא אשארא דהוו רובא:
ימים שאין בהן קרבן מוסף וכו' שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות פי' שהיו מתענים במעמדות, ערבית שחרית ומנחה מתפלל וכו' ואומר מעין המאורע בשומע תפלה. פי' עננו לילי ערבית בכניסת התענית. ואע"פ שאוכל ושותה כל הלילה דהכי אמר רב הונא במסכת תענית יחיד שקבל עליו תענית אע"פ שאוכל כל הלילה מתפלל תפלת תענית וכן כתבו הגאונים והביאו ברייתא ואמרו כך שנו רבותינו פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל תפלת תענית פעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל תפלת תענית הא כיצד כאן בכניסתה כאן ביציאתה כלומר ערב תענית אע"פ שעתיד לאכול לאחר תפלה מתפלל תפלת תענית אבל ליל מחרתו אע"פ שעודנו בתענית כשמתפלל ערבית אינו מתפלל תפלת תענית וכן כתב הרא"ה ז"ל, נקיטי' מהא דמתפלל אדם תפלת תענית ערבית אף באותן תעניות שאין מפסיק בהן מבעוד יום דהני תעניות של מעמדות תענית יחיד הוו וטעמא דמלתא מפני שכבר קבלה מבעוד יום, וכן נראה מהא דאמרי' ואין בהם הזכרה לברכת המזון דנראה שיש בהן כוס וסעודה. אבל הגאונים ז"ל כתבו ואנו אין אנו רגילין לומרה ערבית ואפי' שחרית שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו:
ואין בהן קדושה על הכוס. פי' ה"ר יהונתן ז"ל דלא קאי אתעניות ומעמדות אלא אימים דאין בהן קרבן מוסף שנכללין בהן חנוכה ופורים שהן ימים טובים ואין בהן מוסף ובא להשמיענו שאין שם קדוש כמו בהכנסות שבתות וימים טובים ואין בהן הזכרה בברכת המזון ומיהו אם בא להזכיר מזכיר. ואין צורך לזה דאפי' אתעניות ומעמדות קאי ובליל כניסת התעניות דאע"פ שקבל התענית מבעוד יום וכבר התפלל תפלת תענית בערבית אפ"ה לאחר תפלה והוא רוצה לאכול אין בהן קדושה על הכוס:
ה"ג רש"י י"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת אין צריך להזכיר של י"ט. וכתב ז"ל מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל שהיו רגילין לקרות בנביא במנחה בשבת עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו שמד שלא לעשות וכיון שנסתלקו נסתלקו. והר"ז הלוי ז"ל גריס יום הכפורים שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אין צריך להזכיר של שבת שאלמלא יום הכפורים אין נביא במנחה בשבת:
דף כד:
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריב"ל יום הכפורים שחל להיות בשבת וכו'. פירש"י ז"ל דאכולהו קאי ואפי' הא דרב גידל מידחיא, ואע"ג דליכא הכריחא לדחויי הא דרב גידל מהא דריב"ל דאיכא לדחויי כדדחינן לעיל מי דמי התם נביא בר"ח ליכא כלל הכא יום הוא שנתחייב בחמש תפלות מ"מ סברא דתלמודא היא דליתנהו לההיא דלעיל, ודכוותה בתלמודא פרק שלשה שאכלו ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ומידחו כמה שמעתתא דלעיל מסברא דתלמודא ולאו מהכריחא דהא דמייתי, וכן בכתובות דף נ"ד ע"ב] אמרי' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ומידחו כולהו דלעיל מסברא דתלמודא בלחוד. אבל הרא"ה ז"ל כתב דהא דרב גידל אכתי איתא ולא מידחי וראיות דמייתי' ליתנהו כלל דאינן דומות יפה דהכא כיון דכולהו שמעתתא דמיין אהדדי וחד ענינא נינהו ריב"ל דעדיפא הוה לי' למנקט ולימא ר"ח שחל להיות בשבת וכ"ש אידך אלא ודאי יום הכפורים דוקא קאמר, אבל ר"ח בשבת לא כיון דבר"ח ליכא נביא כלל וכו', וכן נהגו ע"כ:
ש"ץ היורד לפני התיבה. שמתפלל ברכה אחת מעין שבע והיא מגן אבות בדברו וכו' אינו צריך להזכיר של י"ט לומר בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים כמו שעשה בתפלת ערבית, ופרקי' הכי השתא התם בדין הוא דבשבת נמי לא צריך משום דלא הוי חובת היום כלל דהא בחול לא עבדי' דהא תפלת ערבית רשות היא ורבנן הוא דתקינו משום סכנה, פי' משום סכנת מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול הי' עוסקין איש למלאכתו ולא היו באין לבית הכנסת אלא בגמרו מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ובערב שבת היו באין לבית הכנסת וחששו חכמים שיש מהן שאין ממהרין לבוא ושוהין בב"ה להתפלל אחר תפלת הצבור ואיכא סכנה בלילי שבתות כדקיימא לן דבלילי שבתות ובלילי רביעיות רגילין מזיקין ליכנס בישוב שלילית מהלכת בשני לילות הללו ושמא ישאר יחידי בבית הכנסת ובית עלול שמלאך המות מפקיד שם את כליו ואם ישאר יחידי המתאחר שם ינזק בה לפיכך האריכו חכמים את תפלת ערבית כדי שימצא גם העצל את הצבור בבית הכנסת, אבל בי"ט לא הוצרכו לתקן דהא אין סכנה אלא בשני לילות הללו. וכיון דאין עיקר תפלה זו אלא משום תקנה לא החמירו חכמים להזכיר בה י"ט:
מתני'
אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט:
גמ' ה"ג מאי טעמא לפי שאין שורפין קדשים בי"ט. מנא הני מילי אמר חזקי' וכן תנא דבי חזקיהו וכו', וכן גריס רש"י ז"ל, ופי' מנא הני מילי דאי לא ממעיט לי' קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו ולידחי לא תעשה דמלאכה. ואית ספרי דגרסי הכין בהדיא מכדי שריפת קדשים עשה ולידחי לא תעשה ואין צורך, והא דבעינן מנא הני מילי לאו אשמן שריפה קאי דהא תרומה דחייבת בשריפה מדרבנן היא אלא אאין שורפין קדשים קאי, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב מנה"מ דאין שורפין:
ליתן לו בקר שני לשריפתו והיינו חולו של מועד ומיירי באיברים שלא הוקטרו מערב וכ"ש קדשים פסולין דלא שרפי' וא"ת ולמה ימתין עד יום חולו של מועד ישרפם לאלתר בלילה במוצאי י"ט. וי"ל דאפשר שקבע לך הכתוב זמן שריפתן כל הלילה עד הבקר שהוא זמן אכילתן כדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך, אבל בירושלמי אמרו שאין תחלת זמן שריפת קדשים אלא ביום ואחר שעבר זמנן נשרפין בין ביום בין בלילה ומדמו לה התם בהדיא למילה:
לא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט. וא"ת אי מקרא הכי הוה לי' למדרש ולא עולת חול בשבת ולא עולת י"ט בשבת אבל עולת חול בי"ט מנא לי'. וי"ל דכולה קרא יתירא הוא דלא ה"ל למימר אלא על עולת יעשה ונסכה ומדכתיב עולת שבת דרשי' דוקא של שבת ולא של חול ואפי' של י"ט בשבת ומדכתיב בשבתו דרשי' ולא עולת חול בי"ט:
ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו. כתב הרא"ה ז"ל מסתברא דרבא לרבותא נקט מילה משום דעדיפא שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות וכ"ש לכולהו עשה דעלמא בין שקבוע להם זמן בין שאין קבוע להם:
רב אשי אמר שבתון עשה הוא והוה לי' י"ט עשה ולא תעשה וכו'. וא"ת תינח קדשים אבל תרומה מנא לן. תירץ הרא"ה ז"ל דאפשר דבשריפת תרומה איכא עשה דתיהוי בכלל מאי דמיתמר בפסחים בקדש ישרף כל שפסולו בקדש באש ישרף, וא"ת ותיפוק לי' דמותר ליהנות ממנה ויהא מותר לשורפה, פרש"י ז"ל דאע"ג דהדלקת נר בי"ט מלאכה המותרת היא הואיל והבערת שאר קדשים שאינן נהנין נאסרין גם זו לא יצא מן הכלל ע"כ. וא"ת והא קי"ל דכל שאפשר לקיים את שניהם לא אתי עשה ודחי לא תעשה וא"כ לרב אשי למה לי קרא דהא אי לא הוי י"ט אלא לא תעשה גרידא לא דחי. תירץ הרמב"ן ז"ל דלא מיקרי אפשר לקיים את שניהם אלא בשאפשר לקיים שניהם לאלתר בלא שהוי המצוה כגון ציצית דאפשר לעשות מיד ממינו אבל בשיהוי המצו' כי הא דשריפת קדשים לא, וא"ת ורבא אמאי לא פריק לי' כרב אשי דהא אית לי' י"ט עשה ולא תעשה הוא דאמרי' במס' ביצה גבי כיסוי והא י"ט עשה ולא תעשה הוא ומדוחק קושיא זו איצטריך רבא לפרוקי אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק, וי"ל דלאו משום דאית לי' לרבא האי סברא די"ט עשה ולא תעשה דהא אכתי לא קמה לן עד דאתא רב אשי ופירשה כדאיתא בשמעתין אלא דבלאו הכי קשיא לי' לרבא דבלאו הכי קים לי' למימר דמדינא לא דחי עשה י"ט כדרשי' דמלבדו הכא ותירוצי' דרבא לאו אההיא קושיא איתמר אלא דתלמודא הוא דסדרה ומייתי התם הא דרב אשי די"ט עשה ולא תעשה לרוחא דמלתא ומשום דמסקנא והלכתא כרב אשי. אבל הרא"ה ז"ל תירץ דאפשר דרבא ס"ל כרב אשי די"ט עשה ולא תעשה הוא וקרא דמייתי הכא מלבדו לא איצטריך כלל אלא למילה משום דאתיא בק"ו ודרבא לאו אהא איתמרא עיקרה אלא לקמן גבי מילה שלא בזמנה דמהדרי' עלה מנא לן דלא דחיא י"ט ומאן דמסדר תלמודא אתא לדרבא למימר דמלבדו דאיפשיט לן דאי נמי ליתא לדרב אשי כלל מלבדו איכא למדרש דלא ליתי עשה ולידחי לא תעשה די"ט, תדע דרבא כרב אשי ס"ל דאי לא תימא הכין היכי איפשט לי' לרבא מלבדו מילה שלא בזמנה דאיכא ק"ו אימא דלאפוקי עשה בעלמא דלא דחי י"ט אע"ג דאיכא ק"ו אהא לבדו אלא ודאי להכי מייתי לי' לרבא לבדו למדרש מיני' מילה ולהכי קבלה רבא לקושיין דהתם די"ט עשה ולא תעשה הוא ואיצטריך לפרוקי אפר כירה וכו':
דף כה.
מסתברא קדש לא ממעיטנא שכן פנ"ק עכ"א, והא דלא מני מחוסר כפורים שאוכל בתרומה ולא בקדשים, משום דמהאי טעמא הוא דקמה לי' לתנא כדאיתא התם ביבמות:
אדרבה תרומה לא ממעיטנא שכן מחפ"ז מיתה וכו'. פירש"י ז"ל בלשון שני כהן האוכל תרומה בטומאה חייב מיתה, ולא מיחוור דאכתי קדש חמור דהא כהן האוכל קדשים בטומאה חייב כרת, והנכון מה שפי' בלשון ראשון מיתה לזר האוכלה אפי' הוא טהור מה שאין כן בקדשים שהרי שלמים נאכלין לבעלים ואע"ג דחשיב נמי ואסורה לזרים בתרתי חשיב להו משום דבקדשים ליכא חיוב מיתה ולא איסורא כלל דהא לכתחלה שרו. ופרקי' הנך נפישן חומרות שיש בקדש מרובות מתרומה ואי בעית אימא קדש חמור שכן עונש כרת דאית בה תרתי חומרות ימיו נכרתים והולך ערירי מה שאין כן במיתת שמים דימיו נקצרין אבל אינו הולך ערירי:
דף כה:
מתני' ר'
ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. פי' שריחו רע. וא"ת ותיפוק דהא אינו נמשך אחר הפתילה אפי' בעוד שהזפת בתוכו כדתנן ולא בזפת וכ"ש בעטרן שהוא הפסולת. וי"ל דדוקא זפת אינו נמשך לפי שהוא עב אבל עטרן שהוא צלול כמים נמשך:
שמן שומשמין. שמעתי שהוא שמן שעושין מאליגריי"א ושכן קורין אותו בלשון ערב סומסמי:
גמ'
רחיצת ידים ורגלים וכו' ואני אומר מצוה. פי' מורי נר"ו נראה דלאו מצוה ממש קאמר שיברך עלי' אלא מנהגא בעלמא ולא מברכינן אמנהגא כדאמרי' גבי ערבה תדע דאמרי' מאי מצוה דאמר רב יהודה אמר רב כך הי' מנהגו וכו' דאלמא לאו מצוה אלא מנהגא. וכן כתבו בתוספות דמשום הכי רחיצה מצוה משום דקיי"ל דמנהג אבותינו תורה היא וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל ואני אומר מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים ע"כ:
סדין בציצית ב"ש פוטרין. הנכון לפרש דב"ש אית להו היקישא דלא תלבש שעטנז גדילים תעשה והילכך כל היכא שהוא כסותו מותר להטיל בה תכלת אבל סדין לא דהא בסיפרי דרשי' כסותך פרט לסדין וכיון דלא אפשר בתכלת משום שעטנז אף בלבן פטור דכל שאינו בתכלת אינו בלבן ואפי' למ"ד אין מעכבין זה את זה, והייינו דקאמר ב"ש פוטרין דמשמע דלגמרי פטרי ואפי' ממין הסדין דהיינו בלבן דאלו מחייב בלבן כמו שפירש"י ז"ל ולא פטרי אלא מתכלת הוה להו למימר ב"ש אוסרין:
ואינהו סבור. פי' ואינהו שהיו מחפין כנפי כסותן ולא הטילו בהן ציציות כלל כב"ש סברי משום כסות לילה שאסור להטיל בהן תכלת וכיון שאינו בתכלת אפי' בלבן אינו. ורש"י ז"ל פי' דב"ש לבן הטילו בהן ולא תכלת ולפי זה נפרש ואינהו שהטילו לבן ולא תכלת סבור דאסור גזרה שמא יכסנו בלילה דליכא משום מצוה ואיכא משום כלאים, עם היות שרש"י ז"ל פי' שמא יש לו כסות שהוא מיוחד ללילות ויטיל בו ציציות ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה הכל עולה לענין אחד:
אמר רבה מפני שריחו נודף. כלומר ריחו טוב והולך למרחוק גזרה שמא יסתפק ממנו לסוך בו ידיו:
דף כו.
חדא מפני שהוא עף, פי' הר' יהונתן ז"ל ואפי' בחול אסור:
בשלמא נפט לבן מפני שהוא עף. פי' ובחול אסור מפני שהוא עף ואצ"ל בשבת דאיכא תרתי חדא שהוא עף ועוד דמתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנו ויצא כדאמרי' לעיל גבי עטרן:
סומכוס היינו ת"ק. פי' היינו ר' יוחנן בן נורי שאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים כלומר אין לך לפסול אלא אותן שמנו חכמים במשנתנו ובמתני' קא מני חלב בפסולי דשמנים והוא יוצא מן הבשר וקא מכשר ר' יוחנן בן נורי שמן דגים והיינו דסומכוס, ופרקי' איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי כלומר דתרווייהו מכשרי שמן דגים ומשמע דוקא שמן דגים ולא קרבי דגים אלא דחד מינייהו מודה דקרבי דגים שנימוחו על ידי תערובת מותר משום דבעיני' מימשיך והיינו דרב ברונא, ואידך סבר דוקא שמן דגים אבל קרבי דגים כלל כלל לא אפי' ע"י תערובת ודלא כרב ברונא ולא מסיימי אי סומכוס אית לי' כרב ברונא או ת"ק כנ"ל, ומדברי רש"י ז"ל נראה דשמן דגים היינו קרבי דגים שכך כת' אי נמי דאכשר חלב מהותך בתערובת שמן כל שהוא חד מהנך תנאי סבר לדרב ברונא דחלב ניתר בתערובת אבל שמן דגים אפי' בעיני' שרי וחד סבר שמן דגים ע"י תערובת אבל חלב כלל כלל לא עכ"ל. ואינו מחוור:
מתני' (כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו וכו' פי' לפי שלא מנאן לעיל גבי פיסול פתילות ועשה בכאן כלל).
תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ וכו' חוץ מן הפשתן. לאו דוקא פשתן דה"ה צמר נמי דיש בו שלש על שלש כדלקמן אלא איידי דנקט כל היוצא מן העץ נקט חוץ מן הפשתן שהכתוב קראו עץ ולאו דוקא כל היוצא מן העץ דה"ה לנוצה של עזים וכל מידי דלאו צמר ופשתים כאביי דאר"ש בן אלעזר ותנא דבי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד אלא משום לישנא דמתני' תנא יוצא מן העץ ונקט נמי פשתן ולא נקט בגד פשתן לאשמעי' אגב אורחי' דבפשתן גופי' כגון אונין מיטמו בנגעים ואין מסככין בהן כדלקמן וכן פרש"י ז"ל.
דף כו:
אף כל צמר ופשתים. פי' ושאר בגדים לא מיטמו כלל בין שלש על שלש בין שלשה על שלשה:
רבא אמר שלשה על שלשה וכו' לר' שמעון בן אלעזר אית לי'. פי' ודוקא בשאר טומאות או בטומאת שרצים מריבויא דקראי אבל לנגעים לא מיטמו אלא דוקא צמר ופשתים ובהא כ"ע מודו ובכי הא נקטא שמעתין, לתנא דבי ר' ישמעאל לית לי', פי' לית לי' שום טומאה בשאר בגדים דבין טומאת שרצים בין שאר טומאות דוקא צמר ופשתים ולקמן ילפי' מנא לי' טומאה לר' שמעון בן אלעזר בשאר בגדים בשלשה על שלשה דהא מנגעים יליף דאי לא מהיכא תיתי לי' לחלק בין פשתן לשאר מינין:
דתני בגד. פי' אי לא כתיב גבי נגעים והבגד אלא ובגד הוה אמינא דדוקא בגד שלם, ואימא לרבות שלשה על שלשה, פי' בצמר ופשתים פי' דאי כתיב בגד הוה אמינא דדוקא בגד שלם דהיינו ארבעה על ארבעה או חמשה על חמשה אבל שלשה על שלשה לא והשתא דכתיב והבגד בא לרבות שלשה על שלשה בצמר ופשתים אבל שלש על שלש לא מיטמו כלל אפי' בצמר ופשתים, ומתמיהי' ולאו ק"ו הוא כלומר לשלשה על שלשה לא צריך קרא דמק"ו קא אתי ולרוחא דמלתא קא מהדר לי' הכין ולאתמוהי עלי' ולאו ק"ו הוא דודאי אכתי לא איצטרכינן לק"ו דכל היכא דכתיב בגד שלשה על שלשה בכלל דחשיב בגד שלם. ואקשי' א"ה שלש על שלש נמי לתאן בק"ו ואיידי דאהדר לי' ק"ו מהדר לי' לפום האי טעמא דאדכר דלמה לי שלש על שלש דכתב רחמנא ולא אתי בק"ו אלא שלשה על שלשה וכו' לעשירים לא חזיין לא אתיין בק"ו ולא דמו לשתי וערב דשתי וערב חזו למילתי':
דכתב קרא וכו', כתב רש"י ז"ל מסקנא
טעמא דמלתא היא כלומר כיון דשלש על שלש לא חזיין לעשירים ולא אתי בק"ו טעמא דכתב קרא הא לא כתיב קרא לא אמרי', ואקשי' ואימא לרבות שלשה על שלשה. ולי נראה דמאן דמקשה ואימא לרבות שלשה על שלשה הוא דקאמר טעמא דכתב קרא ולומר דאכתי נימא דקרא לא אתי להכין, אלא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, ופרש"י ז"ל ושלש על שלש דבצמר ופשתים אתי בק"ו משתי וערב. ואינו נכון בעיני דהא אסיקנא דשלש על שלש לא אתו בק"ו. ועוד דאנן אקושיא דקאמרי' דכ"ע מיהת שלש על שלש בצמר ופשתים מטמא מנא לן אתי' לאלומי ולומר דאכתי מנא לן דדילמא רבויא דוהבגד לא אתי אלא לשלשה על שלשה בשאר בגדים אבל שלש על שלש כלל כלל לא אפי' בצמר ופשתים, וכן כתב הרא"ה ז"ל דמעיקרא הכי קשיא לי' ואימא לרבות שלשה על שלשה ולפום הא השתא ליכא פרישה כלל בין צמר ופשתים לשאר בגדים אלא כולן שוין וליכא למימר מסתברא קאי בצמר ופשתים מרבה צמר ופשתים ולא שאר בגדים כדלקמן דאדרבה מסתברא לרבויי דבר חשוב ולאפוקי שלש על שלש דלא חזי. ופריק אמר קרא בגד צמר או בגד פשתים בגד צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא כלומר א"כ דכולהו שוין צמר ופשתים דפרט בהו רחמנא למה לי עכ"ל:
אימא כי אמעיט משלש על שלש אבל שלשה על שלשה מיטמא. פרש"י ז"ל כי אמעיט שאר בגדים משלש על שלש דבצמר ופשתים אתו בק"ו משתי וערב אבל שלשה על שלשה ליטמו מריבוי דוהבגד ע"כ ולפי שיטתו שפי' למעלה בצמר ופשתים אתי בק"ו יפה פי' דצמר ופשתים דקרא דוקא לשלש על שלש דצמר ופשתים דאתו בק"ו ולא לשאר בגדים ולעולם רבויא דוהבגד לשלשה על שלשה דשלש על שלש דשאר בגדים דלא איצטריך והבגד לשלש על שלש דצמר ופשתים דהא מק"ו אתי, ומ"מ אינו נכון כמו שכתבנו למעלה. והרא"ה ז"ל פי' דהשתא הדרינא לטעמא אחרינא ולומר דודאי והבגד לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים הוא דאתא וליכא רבויא כלל לשאר בגדים מ"מ אפי' הכי נימא דבכלל לישנא דבגד נינהו ואי משום צמר ופשתים דפרט רחמנא אימא דמשום שלש על שלש דמיטמו בהו ולא בשאר בגדים והוצרך למעט לפי שכולם היו בכלל בגד והלכך כשנתמעטו בשביל שפרט לך הכתב צמר ופשתים אין לך לתפוס אלא פחות שבלשונות לומר שלא נתמעטו אלא משלש על שלש:
ופרקי' תרי מיעוטי כתיבי, פירש"י ז"ל דתרי זימני כתיבי בי' בגד צמר ופשתים זאת תורת בגד צרעת בגד הצמר או הפשתים, ואינו מחוור דא"כ הוי לי' למימר תרי קראי כתיבי, השתא דאמר תרי מיעוטי כתיבי משמע דמלישנא דאו קאמרי' דחשיב לי' מיעוטא:
דף כז.
נפקא לי' מאו בגד. פי' דכתיב גבי שרצים דאלו גבי נגעים ליכא מאן דפליג כלל דהא קמה לן שפיר כדאיתא בשמעתין דלא מיטמו אלא צמר ופשתים וצמר ופשתים אפי' שלש על שלש, והאי איפשיטא לה שפיר וליכא מאן דפליג, אלא השתא לענין שאר טומאות איירינן כדפרישינן לעיל, והשתא דרשי' או לרבויא ולעיל למיעוטא משום דכתיב גבי צמר ופשתים דהוי מיעוטא:
ואביי האי בגד מאי עביד לי'. פי' ואביי אליבא דר"ש בן אלעזר ותנא דבי ר' ישמעאל דאמרו דבר אחד דאין טומאה בשאר בגדים כלל האי או מאי עביד לי', והאי תנא דמרבה טומאה לשאר בגדים מוקי לי' כאידך תנא דבי ר' ישמעאל:
וליתי נגעים מינייהו. פי' אלא ודאי לא חמירי וטעמא דשתי וערב משום נגע דאית בגופייהו אבל לקבל טומאה מאחרים עד דחזי:
שכן מטמאין בכעדשה. וכתב הרא"ה ז"ל דאפשר דרבא סבר דגריס בנגעים במראה שטח העור לא הוי יותר מכעדשה שאלו אתה שוטחה הוי בודאי יותר מכגריס:
מנין לרבות צמר גמלים וכו'. ומ"מ שלש על שלש בצמר ופשתים דמיטמו במת ושרצים יליף מנגעים דגלי רחמנא בנגעים וה"ה לשרצים כסברא דרבא:
רבא אמר כי לית לי' להך תנא דבי ר' ישמעאל בשאר בגדים וכו'. פי' רבא אמר לעולם לא מפיק דתנא דבי רבי ישמעאל דלעיל דאמר אף כל צמר ופשתים היינו לשלש על שלש אבל שלשה על שלשה מודה הוא דמיטמו אפי' שאר בגדים, ואידך תנא דבי ר' ישמעאל דמרבה צמר גמלים וכו' דוקא שלשה על שלשה אבל שלש על שלש לא כנ"ל:
הדר בי' מההיא. פירש"י ז"ל דהדר מההיא ואמר דתנא דבי רבי ישמעאל ור' שמעון אמרו דבר אחד ולאו כאביי ע"כ. כלומר דלאביי לית לי' טומאה כלל בשאר בגדים לתנא דבי ר' ישמעאל ולר' שמעון ולדידי' מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל ואלו לרבא אית לי' טומאה שלשה על שלשה בשאר בגדים ולא מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל ולא פליגי תנאי בהא מלתא כנ"ל:
ואי בעית אימא הא רב פפא אמרה,. כלומר הא דפריק רבא כי לית לי' להך תנא ולפרוקי דלא מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל רב פפא אמרה ולא כי האי גונא דתנא דבי ר' ישמעאל דרישא דתני כל צמר ופשתים לאו לענין טומאה איתמר אלא לענין כלאים ולומר דבכל מקום שכתוב בתורה ובגד כלאים היינו דוקא צמר ופשתים ולא שאר מינין ובשלמא לרבא דמוקי אף כל לענין טומאה איצטריך לא פלוגי בין שלש על שלש לשלשה על שלשה אבל רב פפא כיון דאתרבו שאר בגדים דינן לשרצים שוין כצמר ופשתים ובין שלש בין שלשה מיטמו כאידך תנא דבי ר' ישמעאל דקתני סתמא מנין לרבות צמר גמלים וכו' כנ"ל מדברי רש"י ז"ל ולא מיחוור. והרא"ה ז"ל כתב מסתמא כאידך תנא דבי ר' ישמעאל ס"ל לרב פפא דמרבי שאר בגדים מאו בגד ודוקא לשלשה על שלשה ולא בשלש על שלש בשאר בגדים דהא ליכא אלא חד רבוייא ואפי' בצמר ופשתים לא הוי מרבינן להו לשלש על שלש אליבא דהאי תנא אי לאו משום דגמרינן מנגעים כדפרישנא לעיל ואלו בנגעים לא מיטמו אלא צמר ופשתים בלחוד ושאר בגדים כלל לא עכ"ל:
אף כל לאתויי ציצית. פי' אף כל דתני תנא דבי ר' ישמעאל לא לענין טומאה אלא לענין ציצית ולא דלא מחייב שום בגד בציצית אלא דוקא של צמר ושל פשתים ואקשי' ציצית בהדיא כתיב בהו וכו' אבל גדילים תעשה לך, פי' לאלו שהזכרנו שהן צמר ופשתים ולא לאחרים:
דף כז:
הכנף מין כנף. פי' דהוי יתירא דהא כתיב על כנפי בגדיהם, והוה לי' למימר ונתנו על ציצית פתיל תכלת. אלא להכי אתא שיהא הציצית ממין הטלית ואם טלית של משי הוא יהא הציצית של משי ולא משאר מינין דהכי משמע ציצית של כנף יהא, כן פי' רש"י ז"ל, אבל בתוספות פירשו שלא יהו החוטין כולן צבועין אלא מין הכנף כלומר לבנים כמין הכנף ולא צבועים, אי נמי אם הכנף צבוע יהיו החוטין צבועין ולא לבנים:
.
וכתיב צמר ופשתים דמשמע גדילים תעשה אותן מהן, צמר פשתי' פוטרין בין במינן ובין שלא במינן כגון. אם הטלית של קנבוס ושל משי. סד"א כדיוקא דרבא קמ"ל מהכא משמע דרבא לית לי' כתנא דבי ר' ישעמאל דרישא אף כל לאתויי ציצית ולא מחייב אלא צמר ופשתים ולרבא כל בגד חייב אם הוא מין כנף כדדריש הכנף מין כנף, ואפשר דרבא סבר כאידך תנא דבי ר' ישמעאל וכן מוכח התם במנחות וכיון שכן קיי"ל כרבא דהוא בתרא ונמצא כל בגדים חייבין בציצית מן התורה אלא ששאר בגדים פוטרין במינן בלבד מן התורה וצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושלא כדברי הרי"ף ז"ל אלא כדברי הגאונים ז"ל:
אמר אביי ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. פי' דתלו לסיכוך בטומאה ודלא כרבנן דסברי דהתם דאע"ג דלא מקבלי טומאה פסילי לסיכוך מכיון דנפקי מכלל פסולת גורן ויקב דאמרינן התם סככה באניצי פשתן פסולה ופרישנא התם כיתנא דדייק ונפיץ ואע"ג דאכתי לא מיטמא כלל לא טומאת שרצים ולא טומאת נגעים:
מתניתין
כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. כתב הרא"ה ז"ל מסתברא כמאן דאמר דפתילה דקנבוס לא אבל דצמר גפן אין לנו כיוצא בה ולא בהאי כללא הוא דלאו יוצא מן העץ הוא אלא יוצא מן הפרי ע"כ, וכן דעת ה"ר יונתן ז"ל אבל רבינו תם ז"ל כתב דאפילו בפתילה דקנבוס מדליקין דלאו יוצא מן העץ הוא:
דף כח.
גמרא
וכתיב התם ויפרוש את האהל. פי' ואע"ג דהאי אהל דהכא מיריעות עזים הוא דהכי כתיב קרא ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן מ"מ שפיר מוכח מהכא דפשתים איקרי משכן דהא בהאי קרא לא כתיבי יריעות שש משזר אבל באידך קרא כתיב ומוכח במאי דאמר על המשכן כלומר ויפרוש את האהל על המשכן שכבר פירס דהיינו יריעות שש, ואע"ג דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר דאלמא דיריעות שש איקרי משכן ולא מוכיח מיני' היינו משום דהאי קרא פשיטא לי' טפי דהתם איכא לפרושי ואת כמו ואל אבל בהא דהכא לא סגי' דלאו הכי דודאי משכן דכתיב היינו יריעות שש כדפרישנא, זו היא שיטתו של הרא"ה ז"ל, אבל רבינו יהונתן ז"ל כתב דיריעות שש מיקרו משכן דכתיב על המשכן ויריעות עזים היו עומדין על יריעות שש ע"כ. ואע"ג דיריעות פשתן מיקרי אהל ומיטמו וצריכות הזאה אפי' הכי מביאות הטומאה לכלים שתחתיהן כדחזי' באהלות שאף האדם מביא טומאה לכלים שנאהלין תחתיהן אע"פ שהאדם נטמא בכזית מה שתחתיו, ובתורת כהנים מוכיח מקרא:
מה להלן קרוי אהל. פי' דמשכן איקרי אהל דכתיב את משכן אהל מועד אף כאן אדם כי ימות באהל דפשתן נמי איקרי אהל, וי"מ דמגופי' דלישנא דמשכן מוכח דאיקרי אהל שכן תרגום אהל משכנא:
אי מה להלן קרשים אף כאן קרשים. פי' דקס"ד דקרשים נמי איקרי משכן ופריק אמר קרא ועשית את הקרשים למשכן משכן קרוי משכן ואין הקרשים קרויין משכן, כלומר משכן כגון עשר יריעות שש קרוי משכן ומשכן אהל כדפרישנא לעיל:
מקיש עליון לתחתון. פי' מקיש עור תחש גופי' דהוי עליון לתחתון דהיינו אהל מועד דהוא יריעות עזים דהא כולהו איתקיש אהדדי בההוא קרא דפרטא דפרט בהו קרא יתירא הוא ולדרשא הוא דאתא:
גופא בעי ר' אלעזר עור בהמה טמאה וכו' מאי קא מיבעי' לי'. פירש"י ז"ל דהא ממשכן גמיר לה ר' אלעזר לעיל בריש שמעתין והתם טהורה היא דהואי ע"כ, כלומר דהא כתיב עורות אילים מאדמים:
אמר רב אדא בר אהבה תחש שהי' בימי משה קא מיבעיא לי', פי' עורות תחשים דכתיב גבי המשכן קא מיבעי' לי' ומיני' ילפי' עור בהמה טמאה אם יטמא באהל או לא:
דף כח:
אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים וכו' למאי הלכתא. פי' אי לפרושי תחש דטהור הי' דבעי' למיקם עלי' כדלקמן דאמרינן מאי הוי עלי' דתחש הוה לי' למימר הכי תחש שהי' בימי משה טהור הי' אבל מדקאמר האי לישנא משמע דלאשמועינן מידי אתא והיינו לטומאת אהל ולומר דאין עור מיטמא בטומאת אהל אלא עור בהמה טהורה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:
בהדיא כתיב בהו למען תהי' תורת ה' בפיך. פי' בהדיא כתיב בגופייהו למען תהי' וגו', וכתב הרא"ה ז"ל ולמה לי' לרב יוסף למגמר לה ממשכן ע"כ, פי' לפירושו דרב יוסף נמי אפי' במלאכת משכן נמי קאמר דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה אלא דמעיקרא קשיא לן דלא אתא לאשמועי' תחש בלבד אלא מילתא אחרינא והיינו תפילין, ולא כן דעת רש"י ז"ל וכמו שאכתוב בסמוך, ופריק דאתא לאשמועינן עורן כלומר בתים של תפילין:
דתניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני היא לכרכן בשערן ולתופרן בגידן. פי' של טהורה כלומר בשערן וגידן של תפילין והם של טהורה כדילפינן לעיל:
מאי הוי עלי' דתחש. פי' הרא"ה ז"ל דלאפוקי מפשטא דמתניתא דלעיל דתני כמין תלא אילן בעינן למפשטה מתנאי אע"ג דקי"ל מדרב יוסף דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד וזה כדבריו כמו שכתבתי למעלה בשמו ז"ל. אבל רש"י ז"ל פי' מאי הוי עלי' דתחש הואיל ודרב יוסף לאו למלאכת המשכן איתמר לא אפשיט בעיין, ונראה מדבריו דהא דרב יוסף דוקא לתפילין איתמר ולא למלאכת המשכן:
ליפשוט מינה דמין בהמה היא, כלומר כיון דילפי' מאדם הראשון דהא אין מקריבין חי ע"ג המזבח:
ור' עקיבא סבר קיפול מועיל, לבטלו מתורת בגד ולא חיישי' דלמא מימליך עלה ופשיט לה מקיפלה ואע"פ שלא הבהבה וכ"ש אם הבהבה שאי אפשר שלא נשרף אחד מחוטי הבגד:
ובי"ט שחל להיות ערב שבת וכו'. פי' אבל בי"ט דעלמא לכולי עלמא שרי דאף על גב דכי אדליק הוה לי' שבר כלי ולא סגי דלא להפוכי בי' והיפוך בשבר כלי אסור וכמו שפירש"י ז"ל מ"מ בי"ט דעלמא כי בעי להפוכי בי' מרבה עליהם עצים מוכנין ומותר כדלקמן:
דף כט.
לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת פי ומתוך שאינה דולקת יפה גזרה שמא יטה ור' עקיבא לא גזר דנהי שאינה דולקת יפה כל כך כיון דלעולם לא תכבה ליכא למיחש לשמא יטה, וא"ת לר' עקיבא דאיתלי' כר' יהודה כיון דקיפול מועיל היכי מטלטל לפתילה דהא הוי לי' ככלי שנשבר בי"ט, ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דע"כ מערב י"ט קיפלה לפי שאין גודלין פתילה בי"ט ע"כ, כלומר והוי לי' ככלי שנשבר מערב י"ט דמותר להסיק השברים בי"ט משו' דדעתי' עלייהו מאתמול:
והשתא שבר כלי והו"ל נולד. פי' ואפ"ה ר' שמעון מתיר דלית לי' נולד, ודוקא נולד כי הא אבל אפר שהוסק בי"ט דמאתמול עצים והשתא אפר אית ליה:
אבל קליפי אגוזים דמעיקרא מיגלו וכו' וא"ת ליתני הא וכ"ש אידך, וי"ל דקמשמע לן כחו דר' שמעון דאפי' בנולד שרי דאי אשמועינן אגוזים הוה אמינא דוקא אגוזים אבל בשבר כלי אימא מודה לי' לר' יהודה צריכא, והא דאשמעי' רב פלוגתיהו דרב יהודה ורבי שמעון בכלים והני אחריני משום דקמ"ל דבהא נמי שייכא פלוגתא דמוקצה ונולד:
והא דרב לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר כלומר לא שמיע מרבי' בפירוש הני תלתא בבי דפליגי ר' יהודה ור' שמעון אלא מכללא דשמיע מר' חייא רבי' בתמרי דאמר לי' כנגדו בי"ט אסור לטלטל משום מוקצה וחשיב כנולד משום דמעיקרא לאדם והשתא לבהמה למד מזה דה"ה בשברי כלים ובקליפי אגוזים דאיכא מוקצה ונולד וכיון שכן בהא וודאי פליגי ר' יהודה ור' שמעון:
קבלה מיני' או לא קבלה מיני'. וא"ת פשיטא דקבלה מיני' דהא עבד שמעתתא מיני' דאמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים וכו', וי"ל דה"ק קבלה מיני' הלכה למעשה דדילמא לא ס"ל שיהא מוקצה אסור לטלטל דהא לקמן איבעיא לן:
רב המנונא אמר הכא בפחות משלשה על שלשה עסקינן פי' לענין טומאה אבל בענין הדלקה פליגי אי מדליקין בפתילה אפי' שאינה מחורכת או לא והיינו דנקט קפול:
דתנן פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקק את המרחץ וכו'. פי' כיון שהניחן בקופסא בשעה שמצאן גלי אדעתיי דחשיבי לי' וירדו לידי טומאה במחשבה גרידא ואינן עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה ולא בהתקנה דפקיקת המרחץ והני שארא, כך היא שיטתו של הרא"ה ז"ל, ולי נראה דנקט לפקק את המרחץ ושארא לומר דאע"ג דהני הוו מלאכות דלא חשיבי כיון דיהיב הני מטלניות להני מלאכות אלמא לא חשיבי לי' והי' בדין שלא יקבלו טומאה אפ"ה אם הניחן בקופסא גלי אדעתי' דאכתי חשיבי לי' כנ"ל:
דף כט:
מאי פתילת הבגד דעדיין בגד הוא. כלומר דאכתי חשיב לי' שהרי תלאו במגוד ואפ"ה טהור כיון שלא הניחו בקופסא:
מתני'
לא יקוב אדם שפופרת של ביצה. פי' מערב שבת דאיכא למיחש דמתוך שהם שני כלים ועוד שאין הפתילה הדולקת בתוך הכלי שיש בו השמן חיישי' שמא יסתפק מן השמן ואסור משום מכבה כיון שהקצהו מערב שבת, ר' יהודה מתיר אפי' אינה של חרס דליכא למיחש שמא יסתפק ממנו שהרי הוא רואה שלטפטוף השמן על הפתילה שהיא תחתיו הוא נותנו שם וככלי אחד הוא:
גמ'
בהא קאמר רב יהודה דלא מפסיק ולא מידי. דכיון שהיא נתונה בחלל הנר הרי הוא ככלי אחד ובדיל מיני' ולא אתי לאסתפוקי מיני' אבל קערה דמיפסק ועומדת רחוקה מן הנר הדולק והרי הוא רואה שהם שני כלים אימא מודה להו וכו':
לעילא מר' יצחק. פירוש בפני ר' יצחק:
גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. פירש רש"י ז"ל ובעיליתא דעלמא אסור אף על פי שאינו מתכוין לעשות חריץ דר' יצחק ס"ל כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור:
ואמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. פי' משום דלא אפשר ולא מכוין וכתב הרא"ה ז"ל ובגדולים בכי האי גונא דלא הוי פסיק רישי' ע"כ, והלכתא כעולא דהא אתותב ר' ירמי' מהא דמוכרי כסות, והכי מוכח בפסחים פרק כל שעה דכל היכא דלא אפשר ולא קא מכוין אפי' ר' יהודה מודה:
מתני'
המכבה את הנר וכו' אם בשביל חולה שיישן פטור. פי' או בשביל החולה שישן פטור מחטאת משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא דכיבוי זה אינו צריך למכבה דלא משכחת כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותן או כיבוי להבהב הפתילה שהכיבוי עשוי לאחוז בו את האור מהר כשירצה להדליקה וסתמא כר' שמעון דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. כחס על הנר שלא תבקע ומכבה הפתילה או חס על השמן שישתמש ממנו למחרת או חס על הפתילה שישתמש ממנה בליל אחר אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה חייב חטאת והאי סתמא כר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, וא"ת והרי כשהוא חס על הפתילה מלאכה צריכה לגופה היא לא היא דאותו ראש הפתילה הדלוק לא יועיל בו כלום להדליק בליל אחר אלא יסיר אותו ראש הפתילה וידליק בו ואין זה ככיבוי פחמין:
ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. פ' מפני שהוא מתכוין ממש לעשות פחם והויא מלאכה הצריכה לגופה כדאסיקנא בגמ':
דף ל.
גמר'
אי בחולה שאין בו סכנה חייב חטאת מיבעי' לי' . פי' דכיון דמתני' ר' יהודה היא ולדידי' אפי' מלאכה שאינה צריכה לגופה מחייב ליתני מחייב ברישא כסיפא. וכותים ולסטים ורוח רעה פשיטא לי' דיש בהם סכנה דסתמן הכי הוי, וכתב הרא"ה ז"ל דהכי קא מקשה אי אמרת בשלמא דרישא דמתני' ר' שמעון היא דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ניחא דמתני' מיירי בחולה שאין בו סכנה ופטור ומשום חולה תנא באידך נמי פטור אע"פ שהוא מותר אבל אי מוקמת רישא נמי כר' יהודא קשיא:
איני והא תני ר' אושעיא וכו' ואם כיבה פטור אבל אסור. וקס"ד בחולה שיש בו סכנה. ופרקינן דמיירי בחולה שאין בו סכנה וכו'. וא"ת אפי' תוקמה למתני' בחולה שיש בו סכנה אכתי מאי למימר פשיטא דמותר, תירץ הרא"ה ז"ל משום דספיקא היא אם יישן כשהוא מכבה או לא קמ"ל דלא יוציא את הנר או יכפה עליו את הכלי אלא מכבה לאלתר וזריז ומותר:
אמר דוד לפני הקב"ה וכו' הודיעני ה' קצי. פירש"י ז"ל הודיעני המקרים העתידים לבוא עלי, מדת ימי כמה ימי חיי, מה חדל אני באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם, ועוד פי' פירוש אחר וזה הנכון:
דף ל:
לא קשיא הא ברבה והא בתלמידא. פי' הרב מתוך שמחה והתלמיד באימה ועליו כתיב שפתותיו שושנים, ואי בעית אימא הא והא ברבה כלומר דרבה גופי' מיבעי לי' למיתב באימתא וה"מ לבתר דפתח בשמעתא אבל מקמי הכי בבדיחותא שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכן לדבר הלכה כדאמרינן לעיל:
דף לא.
דעלך סני לחברך לא תעביד. פירש"י ז"ל לחברך זה הקב"ה דכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב וגו' ואלו המצות. ועוד פי' חברך ממש כגון גניבה ניאוף וכיוצא בהן:
אמונה זה סדר זרעים. פי' רש"י ז"ל שעל אמונתו סומכין להפריש מעשרותיו ע"כ, ואני שמעתי (מובא בתוס' מהירושלמי) שעל אמונתו זורעין האדמה עובדי האדמה ולא ידעי אם יצלחו אם לאו וזה נכון: