אור ברסלב
חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת פרק א - יציאות השבת

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק א - יציאות השבת

דף ב.

יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו'. יש מפרשים דהיינו הוצאה דבעל הבית ודעני וקרי להוצאה בפנים משום דתחלת המלאכה נעשה בפנים שהן ארבע הוצאה דב"ה ודעני לפטור כדמפרש במתני' ושתים שהן ארבע בחוץ הכנסה דב"ה ודעני וקרי להו בחוץ משום דתחלת המלאכה נעשה בחוץ שהן ארבע הכנסה דב"ה ודעני לפטור כדמפרש במתני', ותנא דמתני' אזיל בתר תחלת המלאכה. וי"מ דתנא בתר גמר מלאכה אזיל ושתים שהן ארבע בפנים היינו הכנסה דב"ה ודעני וקרי להו בפנים משום דגמר מלאכה נעשה בפנים. ושתים שהן ארבע בחוץ הוצאה דב"ה ודעני וקרי להו בחוץ משום דגמר מלאכה נעשה בחוץ, ורש"י ז"ל לא פירש כן:

כיצד העני וכו' פשט העני את ידו לפנים. לפי פירושא קמא פריש במאי דסליק מיני', ולפירושא בתרא פריש במאי דפתח בי' ולא קפיד תנא בהכי כדאיתא בריש פ"ק דנדרים. ורבי יהונתן ז"ל פי' דהא דקא פריש ברישא הכנסה אע"ג דמיקריא תולדה ולא רמיזא משום דחביבא לי' אקדמה והא דקא חשיב הוצאה דב"ה ודעני בתרתי וכן הכנסה הרבה פירושים נאמרו בדבר, והעיקר לפי שהן משתנות זו מזו שזה מוציא מרשותו וזה מכניס לרשותו. וי"מ דמש"ה קא חשיב ואזיל כל אנפי דאית בה משום דהיא מלאכה גרועה ולא דמיא לשאר מלאכות דשבת והיא מלאכה של חידוש שהמוציא מרשות לרשות כל דהו חייב ואלו פנה כל היום מזוית לזוית פטור, וכולהו משתמעי מחד קרא, דאע"ג דכתיב ויכלא העם מהביא דילפינן מיני' הוצאה, וכתיב נמי אל יצא איש ממקומו ודרשינן אל יוציא התם בעירובין איכא למימר דדריש אל יצא לעיקר תחומין דהן דאורייתא וקרא דויכלא העם להוצאה דריש העברה העברה מיום הכפורים כדאי' בפ' הזורק ולא דרשינן אל יוציא, ואפי' מאן דדריש התם אל יוציא דלית לי' תחומין דאורייתא מוקי לה לקרא דויכלא העם בחול כפשטי' ולא דריש העברה העברה וכיון דילפינן הוצאה מקרא ולא ילפינן משאר מלאכות דמשכן משום דהיא מלאכה גרועה ליכא למימר דקרא ללאו יצאת כדאמרינן גבי הבערה שהרי ללמד עלי' אצטריך קרא ומהדר לה קרא לכלל שאר מלאכות דהוו במשכן להעניש עלי'. ואיכא למידק אמתני' מ"ט דתנא דפריש הוצאה והדר פסיק מינה ולא פריש שאר אבות והו"ל לפרושי כולהו מלאכות וי"ל דתנא פריש ברישא מילי דבערב שבת דהיינו לא יצא החייט במחטו, ובדין הוא דליפתח תנא בהאי ברישא אלא משום דהוצאה מלתא דחידוש היא אשמעינן מעיקרא חיובא דידה והדר מזהר עלה אפי' מבע"י בע"ש דהיינו לא יצא החייט במחטו והדר במה מדליקין והדר במה טומנין, ובאידך נמי דמזהר פשיטן ולא צריכן לפרושי, ותנא לא ישב אדם לפני הספר דסמכן ענין לו דההיא נמי גזירה שמא ימשך היא, וכן כתב הרא"ה ז"ל פשט בעל הבית את ידו לחוץ וכו' והשתא בבא דרישא פריש הכנסה ברישא ובבא דסיפא פריש הוצאה ברישא וטעמא דמלתא דלעולם נקט לה בכי האי גונא שלא תהא שם ביאה ריקנית הרא"ה ז"ל:

גמ' תנן התם ידיעות וכו' ומאי שנא התם דקתני שתים שהן ארבע ותו לא. פי' עיקר קושיין מההיא דהתם דמאי שנא דתני התם בגונא אחריתי דלא תני לה הכא, וא"ת משום דלא מצי למיתני התם פטורי משום דדומיא דמראות נגעים קתני דכולהו לחיובא וי"ל דא"כ דיציאות שבת לא דמיא למראות נגעים לא ליתני לה התם כלל:

דף ב:

הכא דעיקר שבת תני אבות ותולדות כו'. פרש"י ז"ל יציאות והכנסות שהיציאות אבות הן דלא נפקא לן מן ויעבירו קול במחנה אלא הוצאה בלבד והכנסה לא נפקא לן אלא מסברא וכו', התם דלאו עיקר שבת היא אבות תני תולדות לא קתני, וקשיא לי היכי מצי לתרוצי דמתני' קתני יציאות והכנסות ולא פטורי דהא קושיין נמי אמאי לא תני התם פטור כדהכא ואיהו לא פריק מידי מפטורי, ומתני' בהדיא קתני פטורי ועוד היכי פריק דהתם אבות תני תולדות לא קתני דא"כ היכי שייך שתים שהן ארבע, ויש לי לומר שלא חשש המתרץ לבאר היטב דבריו כי היכי דליקשי לי' ובעי למשקל ולמטרי בה עד דאתא לקושטא דמלתא כנ"ל:

יציאות תרתי משמע. פי' דעני ודב"ה ומאי שהן ארבע דקתני. וה"ה דהוה מצי לאקשוי לי' א"כ דכולהו אבות היכי שייך לישנא דשתים שהן ארבע אלא דעדיפא מינה נקט דהא ליכא כלל אלא תרתי וכן פי' הרא"ה ז"ל:

חיובי מאי נינהו יציאות יציאות תרתי הוויין. כתב רש"י ז"ל חיובי מאי נינהו יציאות כלומר יציאות קתני דמשמע הוצאה, לכך מתמה הי מחיובי קתני על כרחך יציאות לחודייהו ותרתי הוא דהוויין ע"כ. פי' לפי' אע"ג דהכנסות נמי הוו חיובי מ"מ הכא ליכא למימר דתנא תני הכנסות דהא יציאות קתני דמשמע הוצאה כנ"ל וכן נראה דעת הרא"ה ז"ל שכתב חיובי דתני האי תנא מאן נינהו הוצאות עכ"ל, ופריק שתים דהוצאה ושתים דהכנסה והכנסות נמי קתני בהדייהו, והמתרץ ודאי רצה לתרץ דתנא נמי להכנסה קרי הוצאה אלא שהמקשה נמהר להקשות לו דהא יציאות קתני עד שבא רב אשי וסיים דברי המתרץ, תדע דהא עיקר קושיא מיציאות הוה דתרתי הוויין ולא משתמע לי' הכנסות וא"כ היכי פריק לי' דהכנסות נמי ק בהדייהו אלא כדפרישית כנ"ל:

והא יציאות קתני. וא"ת א"כ קשיא מתני' דקתני יציאות וע"כ קתני הכנסות בהדייהו, וי"ל דמתני' איכא לפרושי דהכי קתני יציאות השבת שתים שהן ארבע הוצאה דב"ה ודעני לחיוב שהן ארבע הוצאה דב"ה ודעני לפטור, וכיון דבבא קמא תני הוצאות אי הדר תני שתים שהן ארבע בהכנסות לא איכפת לן, אבל מתני' דהתם קשיא דפתח ביציאות ופריש הכנסות:

וקא מפרש לה להכנסה לאלתר. פי' ולא ניחא לי' לרבינא בטעמא דאמר לעיל דמשום דבבא קמא דקתני יציאות נקט הכנסות דא"כ מאי דיוקי' דרבינא דהא קתני במתני' הכנסות והא ידעי' להו, א"נ איכא לפרושי דה"ק אי הכנסות לאו בכלל יציאות כיון דתני יציאות לא הוי לי' לפרושי הכנסה ברישא, ואיכא לפרושי מתני' דהכא כדפריש' במתני' ומתני' דהתם יציאות שבת שתים שהן ארבע שתים דהיינו הוצאות שהן ארבע הכנסות. א"נ נפרש מתני' דהכא כהאי גונא שתים שהן ארבע שתים דהוצאות ושתים דהכנסות לחיוב וקרי להו בפנים משום דקאי אשהן ארבע דהיינו הכנסות שנגמרות בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ היינו הוצאות והכנסות של פטור וקאי בחוץ אשהן ארבע לפי שאין הכנסות נגמרות במקום הראוי להם דהיינו בפנים אלא בחוץ:

רשויות שבת שתים שהן ארבע פרש"י ז"ל שתים רשות היחיד ורשות הרבים. והקשה הרמב"ן ז"ל דא"כ דהאי שתים ארשות היחיד ורשות הרבים קאי לא הוי דומיא דמראות נגעים דהתם השתים מכלל הארבעה, וי"מ רשויות שבת יש בהם שתים מלאכות שהן ארבע בפנים וכו' כלומר מחמת הרשויות דהיינו רשות היחיד לרשות הרבים נפקא לן שתים מלאכות אסורות שהן ארבע:

דף ג.

והאמר שמואל כל פטורי דשב' וכו' פי' ותקשי לי' לשמואל ממתני' ומסתברא דשמואל לא אמר אלא במלאכה שאינה גמורה אבל במלאכה גמורה לא אמר משום דהא שרי לכבות את הנר משום חולה משום סכנה והלכ' כל היכא שיש בו סכנה אפי' מלאכה גמורה שרי, וא"ת והא צידת נחש בשביל סכנה הוא כדאמרי' ואם בשביל שלא ישכנו מותר ובלאו הכי לא סגיא ותיפוק לי שאינה מלאכה גמורה, וי"ל דצידת נחש הוי כמו החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הו"א דהוי פטור אבל אסור והכא קמ"ל דפטור ומותר, וא"ת והא איכא הא דתניא לקמן בפרק במה אשה יוצאה ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פוליטון וההיא פטור ומותר קאמר כדתני אידך ר' אליעזר אומר יוצאה אשה בכובלת לכתחלה, וראיתי כתו' בחידושי הרשב"א ז"ל דשמא ר' אליעזר לא התיר לכתחלה אלא בצלוחית של פוליטון מדשבקה לבר זוגה בברייתא ולא תני אלא צלוחית והלכך תני התם פטור משום כובלת דפטור אבל אסור עכ"ל ולא הבנתי, ולי נראה שיש שיבוש בספרים וכן דעת הרב ז"ל דשמא ר' אליעזר לא התיר לכתחלה אלא בכובלת אבל בצלוחית של פוליטון לא מדשבקה לבר זוגה בברייתא ולא תנא התם פטור אלא משום צלוחית של פוליטון, כזה ראיתי כתוב בחידושי הרא"ה ז"ל שכתב אפשר דהתם משום צלוחית של פוליטון דבהא לא שרי לכתחלה תדע מדהדר תנא היתירא לכתחלה בכובלת ושבקי' לבר זוגה ע"כ:

עקירת גופו כעקירת חפץ דמי וא"ת וליפשוט לה ממתני' דקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא ומדקאמר שמא ישכח ויצא בשבת ש"מ דחייב דאורייתא דאי מדרבנן היכי גזרינן ערב שבת אטו שבת ושבת גופי' הוי מדרבנן וגזרי' גזירה לגזירה והרי הכא דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי וי"ל דדילמא מדרבנן אסור אפי' בשבת והתם פליגי אפי' בתחובה בבגדו דלית בה איסורא דאורייתא כלל ואפי' הכי משום חומרא דשבת גזרי' גזירה לגזירה והכא קא בעי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי לענין דינא דאוריי'.

דף ג:

ה"ג רש"י ז"ל כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני, ולא נהירא דהא פשיטא דהיכא שהכניס העני ידו לפנים דלא הוי כרשות הרבים דליכא למימר רשות הרבים תוך מחיצות, ועוד דמאי קא בעי אביי דלהאי פירושא לא הוי אלא ברשות שהגוף עומד בו, והגירסא הנכונה גירסת ר"ח ז"ל וכן היא בספרי דקתני כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית. כלומר אינה לא כרשות שהגוף עומד בו כיון דהוי תוך מחיצות וגם לא כרשות שהיד עומדת בו דכרשות היחיד לא דמיא מידו דעני דאשכחן דהיכא שהכניס עני ידו ריקה לפנים ונתן בעל הבית לתוכה שהעני פטור ואם איתא דידו היא כרשות שהיא עומדת בו אמאי פטור הרי כאלו נחה ברשות היחיד וליחייב כהטעינו חבירו אוכלין והוציאן לחוץ דחייב ונימא דעקירת ידו כעקירת חפץ דמיא אחר שדינה כרשות שהיא עומדת בו, וגם לא דמיא ידו של עני שהכניס לפנים ריקה כרשות הרבים שהגוף עומד בו דא"כ כשנתן לתוכה ב"ה ליחייב כאלו מניח ברשות הרבים. כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית דאשכחן דהיכא שהוציא ב"ה ידו לחוץ ריקה ונתן העני לתוכה שבעל הבית פטור ואם איתא דידו הוי כרשות שהיא עומדת בו ליחייב בה כהטעינו חבירו אוכלין ברשות הרבים והכניסן לרשות היחיד דחייב משום דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי והכא נמי נימא דעקירת ידו כעקירת חפץ, וגם לא דמיא ידו של ב"ה שהוציא לחוץ כרשות היחיד שהגוף עומד בו דא"כ כשנתן לתוכה העני ליחייב דהכי הוא כאלו מניח ברשות היחיד, וכן כשנוטל העני מתוכה ליחייב כעוקר מרשות היחיד ומניח לרשות הרבים, והשתא אתי שפיר בעיא דאביי דכיון שאינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד מהו שתעשה ככרמלית:

ואי בעית אימא אידי ואידי למטה מעשרה וככרמלית דמיא וכו' משחשיכה קנסוהו רבנן. וקשיא לי דאי כרמלית היא מאי קנסא איכא הא מדינא היא, פי' הרא"ה ז"ל דכיון דכרמלית גמורה בעלמא היא גופה דרבנן והא נמי מדינא אפי' כרמלית לא הוי אלא דרבנן שויוה כרמלית כיון דמבעוד יום לא הוציאה באיסור אוקמוה אדינה אבל משחשיכה קנסוהו, וכן פירש"י ז"ל שכתב ולא שתהא רשות לעצמה דא"כ מבעוד יום ליתסר אלא קנסא בעלמא ע"כ, אבל מדברי הרשב"א ז"ל נראה דגריס אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא:

תפשוט דלא התירו תפשוט פי' תפשוט דמאן דמתרץ מתני' אתא הכין אית לי' דלא התירו ואפי' מתרץ להו איפכא דמאן דשרי איירי משחשיכה ומאן דאסר מבעו"י תפשוט נמי איפכא דהתירו, ולא ניחא לן למימר דמתנית' לא מסיימי הי מבעוד יום והי משחשיכה דלא ניחא לן אוקימתא דלא מסיימי, הרא"ה ז"ל. אלא דקשיא לי לישנא דגמרא דאמר מדלא משנינן הכי תפשוט דבעי וכו' דאלמא משמע דאי הוו משנינן הכי לא הוה פשטי' מיני' בעיא דרב ביבי וצל"ע:

ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד. פירוש ברייתא דשרי בשוגג וברייתא דלא שרי במזיד בשוגג לא קנסוהו רבנן במזיד קנסוהו רבנן ולעולם תרוייהו מבעוד יום ובעיא דרב ביבי לא תפשוט מיני' ואיכא למימר דהתם בדרב ביבי דהוי משחשיכה התירו לפי שאפשר לבא לידי חיוב חטאת אבל היכא דהיא מבעוד יום ואי אפשר לבוא לידי חיוב חטאת לא התירו ואפי' מוקמינן מתנייתא תרווייהו משחשיכה ומאן דשרי בשוגג ומאן דלא שרי במזיד לא תפשוט מיני' בעי' דרב ביבי דבשוגג לענין ידו איכא למשרי כי הדר אדכר משום דמדינא ליכא איסורא כלל לא בהוצאת ידו ולא בחזרתה דמדינא לאו כרמלית היא וכיון שהוציאה בשוגג אוקמוה אעיקר דינא ושריוה מה שאין כן בדרב ביבי דלא סגיא לעולם בלאו איסורא דהא רדיית הפת שבות היא ונגזרה במנין, וכן במזיד איכא למיסר דמלתא דתליא בידו היא ולא אתי למשדי אבל פת דהוא איסור דאתי ממילא דילמא התירו וכן פרש"י ז"ל, וכתב הרא"ה ז"ל דה"ה נמי דמיתרצן באוקמתא דלעיל דכאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה ומתנייתא תרווייהו במזיד אלא דאיכא למימר או תרווייהו מבעוד יום או תרווייהו משחשיכה ותליין בבעיא דרב ביבי אלא דניחא לי' באוקמתא אחריני עכ"ל. ולי נראה דבין להאי אוקמתא בין לאוקמתא דלמטה מעשרה מוקמינן לה במבעוד יום דאי משחשיכה הא מצינן למפשט בעיא דרב ביבי ממזיד דהא לאו מלתא דתליא בידו היא דהא אי אפשר לעמוד בידו פשוטה כל היום ואי מוקמינן הא דלמעלה מעשרה במשחשיכה מוקמי' לה דוקא בשוגג כנ"ל:

ואי בעית אימא אידי ואידי בשוגג. כלומר מתנייתא תרווייהו בשוגג ולעולם בשהוציאה מבעוד יום וכו', ואי בעית אימא דכ"ע לא קנסו שוגג וכו' ולעולם בשהוציאה מבעו"י, כן דעת הרשב"א ז"ל, אבל הרא"ה ז"ל סובר דאיכא לאוקמי כולהו אוקמתי בין מבע"י בין משחשיכ' שכ' ז"ל גבי הכא אתעבידא מחשבתו, ולענין בעין דרב ביבי נמי לא מכרעא מלתא למפשטה דאיכא למימר התירו וכי שרי נמי לאותה חצר דוקא משחשיכה, ואיכא למימר נמי דלא התירו וכי שרי לאותה חצר דוקא מבעוד יום, כללא דמלתא כל היכא דשרי לא שרי אלא לאותה חצר דוקא ולא לחצר אחרת עכ"ל. ולא ידעתי מי הזקיקו לרב ז"ל לכך דאפי' מוקמי' כולהו אוקמתי במשחשיכה ליכא למיפשט מיני' בעיא דרב ביבי דהא לפום סוגיא דגמרא משמע דדוקא בשהוציאה בשוגג וכיון שכן ליכא למילף שוגג דהכא לשוגג דרב ביבי דבשוגג לענין ידו איכא למשרי כדפרישית לעיל, אבל כיון דלקמן פשטינן בעין דרב ביבי דמירי במזיד והתירו ה"נ אלו הוציא ידו במזיד משחשיכה דאפשר לבא לידי איסור תורה התירו לאותה חצר, ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל אלא דבמזיד אפי' משחשיכה אסרו אפי' לאותה חצר:

דף ד.

גופא בעי רב ביבי הדביק פת בתנור וכו' פי' הרי"ף ז"ל דהכא לא אטרחוה לאהדורי אסכין לרדות שהוא רידוי כלאחר יד ושרי לכבוד השבת כדאמרי' בפ' כל כתבי הקודש שכח פת בתנור וקידש עליו היום מציל מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם וכשהוא מרדה לא ירדה במרדה אלא בסכין והכא קא בעי רב ביבי אי התירו לו לרדות כדרכו במרדה כי היכי דלא ליתי לידי חילול שבת. ודוקא בסכין התירו ולכבוד שבת הא שלא לכבוד שבת אסור אפי' בסכין תדע דהתם קס"ד דבמרדה כדרכו הוי איסור תורה ולא שרי' אפי' לכבוד שבת אלא בסכין דוקא ואקשי' עלה מדתניא יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה ופרקי' התם אע"ג דרדייה כדרכו לא הוי איסור תורה דוקא לכבוד שבת הוא דשרו וכל מה דאפשר לשנוי משנינן דהיינו בסכין אבל כאורחי' לא, והא דאמרינן בפירקין אין נותנין פת בתנור אלא כדי שיקרמו פני' לא למימר דאם קרמו מבעוד יום דמותר לרדותו בשבת כדרכו אלא בסכין דוקא ולכבוד שבת. וכן הא דאמרינן בתקיעות שבת ושוהה כדי לצלות דג קטן או להדביק פת בתנור דמשמע דרודין היו משחשיכה דוקא בסכין ע"כ שיטת הרי"ף ז"ל:

וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא וכו'. וא"ת אין הכי נמי דהא אמרי' התם פרק בכל מערבין חבר שאמר לעם הארץ לקוט לך תאנים מתאנתי יתרום החבר מתאנים שבביתו כנגד אותן שילקוט עם הארץ לפי שעם הארץ חשוד לאכול בלא תרומה, ואקשי' התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כלומר דהא בעינן שיתרום מתאנה שלקט עם הארץ ופרקי' התם ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, וי"ל דכיון דעל ידו של חבר הולך שם עם הארץ ללקוט ואיהו לא הוה לקיט אלא משום חבר בדין הוא דלמטיי' לי' שיבא מכשורי ועוד י"ל דשאני פת דממילא קא אתי ולית בה אלא חיובא דקרבן לא התירו אבל התם דאיכא איסורא רבה דליכול עם הארץ טבלים התירו:

למימרא דפשיטא לי' לרבה דבקלוטה וכו'. וא"ת דלמא אכתי לא אפשיטא לי' בעיא ומייתי שפיר הא דהזורק דלעולם לר"ע למטה מעשרה קלוטה כמי שהונחה דמיא דאי הא דהזורק למטה מעשרה ר"ע הוא דלא בעי מקום ארבעה דקלוטה כמי שהונחה דמיא ואי הא דהזורק למעלה מעשרה מתני' כולי עלמא היא דכולהו מודו דלמטה מעשרה כמי שהונחה דמיא וכיון שכן מתני' לא נפקי מדר' עקיבא תירץ הרמב"ן ז"ל דלעולם פשיטא לי' לרבה דלמטה מעשרה פליגי ובטעמא דקלוטה כיון דאוקמה למתני' כר' עקיבא ובלמעלה מעשרה אפי' ר' עקיבא מודה דפטור דאי בלמעלה מעשרה פליגי וטעמיה דר' עקיבא משום דיליף זורק ממושיט ה"ה דאיכא למימר הדין טעמא בלמטה מעשרה ולא מחייב ר' עקיבא מטעמא דקלוטה ולעולם בעלמא בעי' מקום ארבעה ותו לא אתיא מתני' כותי' וקשיא לי דהא רבה גופי' קא מסהיד בבעי' דלמטה מעשרה הוי טעמא משום קלוטה ולא משום דילפינן זורק ממושיט, וי"מ דאם איתא דפלוגתייהו בילפי' זורק ממושיט מנא לי' לרבה דבקלוטה פליגי דלמא ר' עקיבא כי מחייב דוקא למעלה מעשרה דדמי למושיט ממש אבל למטה מעשרה לא משום דלא דמי למושיט ותלמודא אדכר דלרבה מספקא לי' וממילא שמעינן דהא נמי הוו בכלל הספק:

דף ד:

הא מני ר' היא דתניא זרק וכו' פי' הרא"ה ז"ל דהא דרב יוסף לאו אקושיין איתמ' דמאי ראי' מייתי' מיהו אכתי איכא למימר עקירה מיהת בעינן, אלא אמתני' איתמר דמקשי' והא בעינן מקום ארבעה ופרקי' דר' היא. וה"ה דמצי לאקשוי מאי דאקשינן לרבה אלא דעדיפא מינה קא מקשי לי' ומוקי לה בדאביי ולא בעי לאוקמא באילן העומד ברה"י ואין נופו נוטה לרה"ר דבהנחה כל דהוא סגיא ברה"י כדלקמן משום דאי כולו ברשות היחיד אפי' חכמים היו מחייבין:

דף ה.

אלא א"ר זירא הא מני אחרים היא וכו' פי' ולאו אקושיין איתמר הא דר' זירא אלא אמתני' דהא פרכי' עלה בקושיין דדלמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן כדפרישית לעיל:

איכפל תנא לאשמועינן כל הני. פי' מי הזקיקו לתנא דמתני' לאשמועינן דין דמוציא ומכניס אוקימתי דלא שכיחן ליתני פשט כנף בגדו לפנים ולא הי' לו לטרוח בהני אוקימתי וא"ת והא אצטריך לאוקמה בשלשל ידו למטה משלשה משום סיפא דמתני' דקתני פשט העני את ידו לפנים ונטל ב"ה מתוכה פטור ולאשמועינן דאע"ג דידו למטה משלשה לא אמרינן דכל פחות משלשה כלבוד דמי וכאלו מונח החפץ בקרקע כיון דידו לא קיימא במקום גופו ואגד גופו שמי' אגד, וי"ל דאי לאשמועינן הא הוי לי' למיתני בהדיא דאיירי בלמטה משלשה ולא הוי לי' למסתם סתומי:

נעקר ממקומו וקבל פטור, וא"ת פשיטא דהא אין כאן הנחה מכחו וי"ל דקמ"ל דאע"ג שנתכוין לזורקה לאדם זה ואיהו הוא שקבלה אפ"ה כיון שלא נח מכחו פטור. וא"ת כיון שלא רצה להניח החפץ לילך למקומו אלא הוא בא ועכבה הוה לי כנתכוין זרוק שמונה וזרק ארבעה דחייב כדאמרינן לקמן שהרי כתב שם משמעון. וי"ל דהתם הוא בשההנחה מחמת העקירה אבל כאן שמחמת העקירה היתה ראוי' לילך יותר ובא זה וקלטה בדרך דין הוא דליפטר:

בעי ר' יוחנן זרק ונעקר הוא ממקומו וקבלה מהו ואמרי' בירו' אמר ר' יודן פשיטא לר' יוחנן בשזרק בימין וקלט בשמאל שהוא חייב מה צריכא לי' בשזרק בימין וקלט בימין. רבנן דקסרין ר' שמיי בשם ר' אחא אפי' זרק בימין וקלט בשמאל צריכא לי'. אין תימא פיו ופיו כיון שאכלה כאחד היא ברם הכא יד היא ר' מונא בעי מעתה הוציא כגרוגרות בשתי ידיו יהא פטור משום שנים שעשו מלאכה אחת אמר לי' ר' חייא בר אדא והדא היא בעשותה לא כן היחיד שעשה חייב שנים שלשה שעשו פטורין. ונראה פירושא דרבנן דקסרין סברי דאפי זרק בימין וקלט בשמאל קא מיבעיא לי' לר' יוחנן ומספקא לי' אי הוי פטור או לא. אין תימא פיו ופיו בתמי' כלומ' שאכל חצי זית חלב וחזר ואכל חצי זית אחר דהוא חייב והכא נמי דכותי' וליחייב אפ"ה לא דמי דהתם כיון שאכלה כאחד היא ומצטרפת האכילה אבל הכא נהי דביד שמאל קלט מ"מ ידו היא והרי היא כאלו קלט בימין ופטור או דלמא כיון שקלטה בשמאל חייב, ור' מונא בעי לר' יודן מעתה איכא לאקשויי דכיון דאמרת דאלו זרק בימין וקלט בשמאל חייב משום דדמי לשנים שזה זורק וזה קולט א"כ הוציא כגרוגרת בשתי ידיו יהא פטור משום שנים שעשו מלאכה אחת ואמר לי' ר' חייא בר אדא והדא היא בעשותה בתמיה' לא כן היחיד שעשה וכו' כנ"ל:

דף ה:

הופכו על הכתב. פי' כתבו לצד הכותל והחלק כלפי רה"ר כדי שלא יהא מוטל כ"כ לבזיון ומכאן נראה דאגרות אלו של תחנונים התלוין בבתי כנסיות דחייב אדם לגוללן שלא יהא הכתב מוטל לבזיון אלא שאפשר לומר דלא נקרא ספר אבל ראוי לחוש להחמיר, אבל אין ספק שאסור להניח, ספרים פתוחים, וכתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן הכא ונתגלגל הספר מידו דלאו דוקא ספר אלא ה"ה לשאר דברים כלומר רצועות וכיוצא בהן וספר דנקט לרבותא דאינו גוללו אלא הופכו על הכתב וכ"ש שאר דברים שאינו גוללן:

בתר כלי אזלינן והא לא נייח וכו'. ואע"ג דאמרינן התם במציעא דדגים שקפצו בספינה דקני להו מדין חצירו ואקשי' התם ואמאי חצר מהלכת ולא קנתה ופרקי' ספינה מינח ניחא ומיא הוא דקא ממטי לה התם הוא גבי קנין דכל היכא דהיא עצמה אינה מהלכת קונה אבל הכא מדין הנחה אתי' עלה והא לא נח:

ה"ג רש"י ז"ל השמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד, פי' והא דנקט טבול יום משום דאין טבול יום עושה משקין תחלה, וי"מ דלמאן דאמר לאו היינו הנחתן השמן פסול ולא היין משום דאין שלישי עושה רביעי בתרומה, ולדידי קשיא שהרי טבול יום ראשון ושמן שני ושני פוסל שלישי בתרומה אלא טעמא הוי משום דאין משקה מטמא משקה כדאיתא בפסחים וכן מוכח לקמן כנ"ל:

אבל עמד לכתף פטור. פי' ודוקא משאוי על כתפו אבל אם הניח משאוי ע"ג קרקע אפי' על דעת כיתוף פשיטא דחשיבא הנחה וכשהוא עוקרה מרשות היחיד חשיבא עקירה:

מהלך כעומד דמי. פי' ודוקא בשתי רשויות וכן למאן דאמר קלוטה כמי שהונחה אבל ברשות אחת לא דאי לא ארבע אמות ברשות הרבים היכי מיחייב:

דף ו.

דרך צידי ר"ה, פירש"י ז"ל כגון כותל חצר שנפרצה לרה"ר דהוי מקום המחיצה צידי רה"ר והוא מקום פטור והמניח שם פטור ואפי' הכי כי אפיק לרשות הרבים דרך שם חייב. וקשיא לי ומנ"ל דעובר דרך שם חייב. והרא"ה ז"ל פי' דעד שלשה או ארבעה טפחים סמוך לכתלים שאין דרך בני אדם להתחכך בכותל קרי צידי רשות הרבים ובכי האי גונא לא סגיא בלאו הכין, והוא ז"ל פי' אימא דשמעת לי' לר' אליעזר וכו' היכא דליכא חיפופי כגון שנפלו הכתלים שדרך בני אדם לילך שם עד מקום הכותל כיון שאין שם כותל, והוצרך לפרש כן משום דהא דר' אליעזר בן יעקב אכותל חצר שנפרצה קאי התם בעירובין וכמו שכתב הרב ז"ל אבל היכא דאיכא חיפופי כגון דאיתניהו לכתלים הוי מקום פטור. ורש"י ז"ל פי' חיפופי יתדות שהיו נועצים לפני הכתלים שלא יחופו עגלות וקרונות בכתלים ויפילום:

סרטיא ופלטיא. פירש"י סרטיא מסילה שהולכין בה מעיר לעיר, פלטיא רחבה של עיר שמתקבצין שם לסחורה, וכ' הרא"ה ז"ל ומסתברא דפלטיא נמי בעינן מפולשת אלא דבמבואות איצטריך משום דאיכא סתומין ע"כ:

חצירות של רבים וכו'. כתב הרא"ה ז"ל דהני ודאי לאו בכלל ארבע רשויות נינהו, אלא דמפרש דינייהו בהדי הני ע"כ, וצ"ע:

דף ו:

עושה לחי מכאן ולחי מכאן פי' דאיהו סבר דבלחי אחד לכל רוח הוה לי' כרשות היחיד ומותר לטלטל בתוכה, ורבנן סברי דבעינן שתי לחיים לכל רוח וקורה שאינו רחב שש עשרה אמה מיירי דאלו רחב שש עשרה אמה לכולי עלמא אין עירוב מועיל בו. והא דדייק למעוטי מאי מדיוקא דהא היא רשות היחיד הוא דקא ממעטינן ולא מלישנא דגמורה תדע דהא קא בעי' ואמאי קרא לה גמורה וכן מפרשים כולהו כנ"ל:

אבל לזרוק אימא מודה וכו', י"מ דלהוי רה"י ולישתרי . בזריקה מבית לבית כדמוכח בפרק מי שהוציאוהו דטלטול ע"י זריקה שרי ורש"י ז"ל לא פי' כן :

יסלקנה לצדדין. פי' יסלק רשות הרבים לצד הפסין משום דאתו רבים ומבטלי מחיצתא והשואב מים מן הבאר כשואב מרשות היחיד לרשות הרבים וקמ"ל ברייתא דדוקא זו היא ר"ה אבל כי הא דאיכא פסין לא ואין צריך לסלקן:

כאן בזמן שהיו ישראל שרויין במדבר וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דאפשר דאתא למימר דבזיון שישראל שרויין במדבר היה מקום שהיה בו רשות הרבים ואע"ג דלאו מקום קבוע שפעמים היו כאן ופעמים כאן, א"נ אפשר דבאותו זמן אפי' שאר מדברות שהי' להם דרך לשם לאותו מדבר הוו ר"ה, דאע"ג דפי' רש"י ז"ל ובה"ג דלא הוי רשות הרבים אלא של ששים רבוא לאו דבעינן ששים רבוא אלא שיש כאן דרך לששים רבוא כלומר שיהו רגילין לילך שם אנשים רבים תדיר כששים רבוא וכאן הרי היו שיירות מצויות של ששים רבוא ואע"פ שלא היו כולם כאן בדרך כאחד:

במזיד ענוש כרת ונסקל איצטריכא לי'. פי' ואיידי דתנא הא תנא נמי בשוגג חייב חטאת:

אימא אינו חייב על אחת מהן. פי' הרא"ה ז"ל אינו חייב סקילה אבל חטאת וכרת חייב דכל שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו כרת. וקשיא לי דהא מייתינן הא דאיסי בן יהודא אהא דאקשי' במזיד ענוש כרת ונסקל לא איצטריכא לי' ולומר דדוקא הא מהנך דלא מספקן דחייב כרת ונסקל אבל איכא חדא דאינו ענוש כרת ונסקל, וצ"ע לי דליכא לפרושי אינו חייב סקילה וכרת דא"ה אפי' חטאת אינו חייב דאין חטאת אלא בדבר שזדונו כרת:

אמר עולא לעולם כרמלית היא. פי' ועולא מפרש לה לברייתא הכין בימות החמה כרמלית לשבת דהילוך ע"י הדחק שמי' הילוך ורשות הרבים לטומאה כיון דבקעי בה רבים אבל בימות הגשמים שהבקעה זרועה הוי כרמלית לכאן ולכאן כיון דזימנין דחקי בה רבים וכרמלית לענין טומאה אית לה דין דר"ה וספקו טהור דהא מונסתרה גמרינן וכרמלית לא הוי מקום סתירה כיון דבקעי בה רבים. וזה קשה דאי כרמלית אית לה דין דר"ה לענין טומאה לתני בימות החמה ובימות הגשמים הוי רה"י לשבת ורשות הרבים לטומאה והנכון דאיכא לאיפלוגי בין כרמלית דבימות החמה לכרמלית דבימות הגשמים דבימות הגשמי' שהיא זרועה לא בקעי רבים בה כולי האי כבימות החמה שאינה זרועה, אלא שקשה קצת לי דהיכא נימא דליהוי מקום סתירה לגבי טומאה כיון דלית לה מחיצות, ולרב אשי דמוקי לה במחיצות ניחא, וצ"ע:

דף ז.

קרפף יותר מבית סאתים פי' יותר מזריעת סאתי' דאע"ג דחצר דמשכן דילפינן מיני' לא הוי אלא סאתים דהיינו מאה על חמשים כדכתיב קרא השתא קמ"ל דלא מבעיא סאתים כחצר המשכן דהוי רשות היחיד דאפילו יתר מבית סאתים ואפי' כור או כורים הזורק לתוכו חייב דמחיצה היא מדאורייתא והוי רה"י לכל חומרי' לזריקה ולהוצאה ומטעמא דמחוסרת דיורין אית לה דין דרשות הרבים לטומאה וכן לענין טלטול דאסור לטלטל בתוכו אלא בארבע אמות:

זרק וטח בפנים חייב. ואע"ג דבעינן הנחה ע"ג מקום ארבעה הכא שאני דכל שהחפץ רואה פני קרקע רה"ר הוי כמונח ברשות הרבים אע"פ שהחפץ למעלה משלשה מקרקע רשות הרבים, ומסתייעא לי הדין סברא מדתנן הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, וטעמא דאע"ג דלא נח במקום ארבעה כיון שהחפץ רואה פני קרקע רשות הרבים כל היכא שהוא למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ:

אילימא דאי איכא מחיצה עשרה. פירש"י ז"ל בקעה דאי אית לה מחיצה עשרה הויא כרמלית ואי לא לא והאמר רב גידל וכו' אלא מאי תופשת עד עשרה דעד עשרה הוא דהוי כרמלית כלומר אויר של בקעה דאי קלט מן האויר עד עשרה דינו כדין כרמלית ואסור מדרבנן למעלה מעשרה הוי מקום פטור ומותר אפי' מדרבנן כאויר דרשות הרבים למעלה מעשרה דהוי מקום פטור הכל כמו שכתב ז"ל ולא נהירא הא דאמרי' בית שאין תוכו עשרה וכו' על גגו מותר לטלטל בכולו, פי' משום דכרשות היחיד הוא חשוב דאמרינן בכהאי גונא גוד אחית מחיצתי' אבל בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות משום דכיון דלא חזי לדירה אין המחיצות מועילות אלא הרי הוא כמי שאין שם מחיצות וכיון דשוה קרקעו לקרקע רשות הרבים חשבינן לי' כקרן זוית שמעכב את הרבים ליכנס לתוכו ומיקרי כרמלית.

דף ז:

מקולי רשות היחיד דאי איכא מקום ארבעה הוא דהויא כרמלית וכו'. וא"ת והא ברשות הרבים נמי אית לי' האי קולא דדוקא מקום ארבעה הוי רשות הרבים ואי לא לא. וי"ל דאין הכי נמי מיהו אי הוה יליף לתרוייהו מרשות הרבים אכתי הוה קשיא לן אמאי לא יליף מרשות היחיד וכיון שכן איכא למדחי האי בהא והאי בהא:

חורי רשות היחיד כרשות היחיד דמי. פי' ואע"פ שאין בעובי הכותל ארבעה דלא אמרי בכי הא אפי' לר' מאיר חוקקין להשלים ואפי' אין הבית מקורה דליכא למימר ביתא כמאן דמלי' דמי אפ"ה הזורק מר"ה לתוך אותו חור חייב. ואם הי' אותו חור בכותל שבין שתי חצירות כיון דחשבינן לי' כארבעה על ארבעה אמרינן אויר שתי חצירות שולטות בו ואסור להשתמש לאחד מהן אלא א"כ עירבן:

שאני צרור וחפץ דהדרי ואתי. פי' ואע"ג דזימנין דלא הדרי ואתו ומיחייב מ"מ כיון דזימנין דהדרי ניחא לי' טפי אוקמתא דדבלה שמנה דודאי קביעא:

באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן דלר' מאיר אמרי' חוקקין להשלים ודוקא בחור שהיא למעלה מעשרה דהוי מקום פטור לשוייה מקום חשוב ולעשותו רשות היחיד ולחייב הזורק בחור אבל תוך עשרה דהוי רשות הרבים וכן פני הכותל לא אמרינן חוקקין להשלים לאפוקי מרשותי', הרא"ה ז"ל:

אלא לאו ש"מ בכותל דלית בה חור ש"מ. וקשה לי ולוקמה בכותל דאית בה חור וכגון שאין בעובי הכותל ארבעה דלא שייך בה חוקקין להשלים, וי"ל משום דרוב הכתלים עוביין ארבעה כנ"ל:

דף ח.

אמר אביי זרק כוורת בר"ה פי' עגולה היא ואם זרק אותה כיון שהיא גבוה עשרה ורחבה ששה פטור משום דהוי רשות היחיד דלא חייבה תורה אלא בזורק כלי אבל לא בזורק רשות דלא חשיבא הנחה ברשות הרבים כי היכי דלא חשיבא בזורק למעלה מעשרה ברשות הרבים דהוא מקום פטור ולא שנא אם זרקה ארבע אמות בר"ה ול"ש אם זרקה מרשות היחיד לרשות הרבים:

ואני תמה על רבינו יהונתן ז"ל שכתב דדוקא שזרקה בקומתה שהיא נחשבת רשות אבל, אם זרקה שלא בקומתה אלא כמין ארובה מיחייב אע"ג דרחבה היא ששה וגבוהה עשרה דהא נחה כולה ברשות הרבים ע"כ, ולא הבנתי דמה לי ארובה מה לי בקומתה כיון דרשות היחיד היא והא לא חייבה תורה אלא כלים וכיוצא בהם. והא דבעי' שתהא רחבה ששה אע"ג דרשות היחיד סגי ברוחב ארבעה מ"מ בעינן ארבעה בריבוע, ואע"ג דלפום חושבנא דאמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונו ברוחב חמשה טפחים ושלשה חומשים סגי כזה כבר פירש"י ז"ל דלא דק ולחומרא לא דק. ומיהו בקרבן לא מיחייב בבציר מהא כיון דהיא רשות היחיד שלא להביא חולין לעזרה:

רבא אמר אפי' אינה רחבה ששה פטור. פי' דהויא כלי ולא רשות היחיד ובטילא לגבי רשות הרבים משום דאין כלים קונין רשות לעצמן בזמן שהם ברשות אחרת ואפ"ה פטור משום דאי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה וכיון דאי אפשר שלא יהו השתי גבוהין מחבריהן של ערב כדרך המנהג ועולין למעלה מעשרה שהוא מקום פטור פטור כיון דלא ניחא כולה ברשות הרבים לא הוי הנחה לאיחייב. כפאה על פי' שתחתית הכוורת למעלה ופי' למטה ואינה רחבה ששה אם היא גבוהה שבעה ומשהו חייב דאפי' כשתהי' סמוך לקרקע בפחות משלשה ונימא בה לבוד הוי בה עשרה אפ"ה חייב משום דכלי היא כיון שאינה רחבה ששה ובטילא לגבי רשות הרבים אבל אם היא גבוהה שבעה ומחצה פטור משום דכשתהי' סמוך לקרקע בפחות משלשה הרי הכלי עומד למעלה מעשרה ואגדו במקום פטור ולא בטיל לגבי רשות הרבים, והכא ליכא למימר טעמא דרבא בקרומיות של קנה דההוא טעמא ליכא למימר אלא כלפי פיה דהתם איתנייהו לקרומיות ואפשר דאפי' אביי דפליג ארבא בקרומיות מודה הוא בכפאה על פי' דקרומיות שאני משום דלא חשיבי אבל השולים שהם למעלה מעשרה וחשיבי מודה וכן פירש רבינו יהונתן ז"ל:

רב אשי אמר אפי' שבעה ומחצה נמי חייב. פי' ואפי' תשעה או עשרה פחות משהו נמי חייב משום דאנן בעינן שיהיו במחיצות עצמן עשרה ולא שיצטרפו המחיצות עם פחות משלשה לקרקע או עם משהו לקרקע שהרי מחיצות הכוורת לקבל הדבש הן עשויות ולפי' צריך עשרה לחלל קומתה לפי שאין אויר הקרקע המצטרף עם המחיצות ראוי לקבל דבש ואינו מסייע לחלל הכוורת ואינו דומה מחיצו' כלי למחיצו' של בית וכתלי':

ולהאי פירושא קשיא דאפי' כפאה על פיה בשבעה ומחצה אמאי פטור מדין לבוד דהא לא שייך דין לבוד אלא בדבר שאין סופו לנוח. וליכא למימר דמדין גוד אחית אתינן עלה דאין דין גוד אחית בדבר שסופו לנוח. וי"מ דלא אמרינן סופו לנוח אלא בגבוהה טפי משלשה או שלשה אבל תוך שלשה אמרי' גוד אחית, ולא נהירא דלא גרע ממעביר דרך סטיו דחייב אע"פ שהעבירו בפחות משלשה לסטיו כיון דסופו לנוח ברשות הרבים איכא עקירה והנחה באיסור, והנכון מה שפירש הראב"ד ז"ל דכפאה על פי' ארחבה ששה קאי וכגון שכפף פיה לתוכה שני טפחים ומחצה מכאן ושני טפחים ומחצה מכאן כדי לשמור מה שבתוכה והניח חלל טפח באמצע כדי להשתמש בתוכה והלכך אם אינה גבוהה אלא שבעה ומשהו חייב דאפי' אנו רואין הכיפוף כאלו הוא זקוף אכתי לית בה גובה עשרה דהא שבעה ומשהו דידה ושני טפחים ומחצה של הכיפוף אכתי לא הוי עשרה וכלי הוא. וא"ת מ"מ כיון דלית בה עשרה כיון שהיא רחבה כדי לרבע בה ארבעה הויא כרמלית וליפטר דהא רשותא היא. וי"ל דאין דין כרמלית בכלים ואין כלים חולקין רשות לעצמן בזמן שהם ברשות אחרת דבטלי' הן לגבי הרשות וכמו שפי' הרשב"א ז"ל גבי טרסקל, והכי מוכח לקמן ההיא דקופה. ועוד י"ל דאפי' אם תמצא לומר דליהוי כרמלית לא חשיב רשות לענין זריקה משום דלא הוי רשות דאורייתא כי פטרי' דוקא ברשות דאורייתא אבל כרמלית שהיא דרבנן לא:

שבעה ומחצה פטור. פי' משום דרואין את שני טפחים ומחצה הכפופים כזקופים והרי היא גבוהה עשרה ורחבה ששה והיא רשות היחיד. ורב אשי פליג וסבירא לי דכיון דמחיצות אלו הכפויות לצורך תשמיש ולשמור מה שבתוכן עשאן אינו בדין שנאמר רואין הכפוף כאלו הוא זקוף:

גומא מאי פי' גומא עמוקה תשעה ובדרך מדרון אדם יורד לתוכה ומשאוי על כתפיו והוא מניחו על קרקע רשות הרבים עד שינוח מיגיעתו ואח"כ מפילו על כתפיו בלא טורח ויוצא באותו דרך שנכנס בו, כן פי' רבינו יהונתן ז"ל. ולפי זה דוקא שהיא עמוקה תשעה דומיא דעמוד הא אינה עמוקה תשעה שהוא טורח להפילו על כתיפו לא, ורש"י ז"ל לא פי' כן, אבל מתוך לשונו ז"ל נראה לי דדוקא נקט תשעה אפי' לגומא. וי"מ דגומא לא דמיא לעמוד לגמרי דאלו עמוד כל שהוא בציר מתשעה לא הוי כר"ה מטעמא דלא משתמשי בה רבים אבל גומא כ"ש שאם אינה עמוקה תשעה דיש לה דין דרשות הרבים משום דניחא תשמישתיה:

תשמיש ע"י הדחק כגון בגומא שיורד שם בטורח ועולה בטורח לא שמי' תשמיש:

פחות מכאן. כלומר שהיא גבוהה עשרה אבל אינה רחבה ארבעה מותר לטלטל משם לרשות הרבים משום דחשיבא רשות הרבים א"נ ה"פ פחות מכאן שאינה גבוהה עשרה אבל היא רחבה ארבעה מטלטלין בה. וא"ת הא כרמלית היא פירש הרא"ה ז"ל דליכא למיסר משום כרמלית דכלי לא בטיל למהוי כרמלית דטעמא דכרמלית משום דלא דרסי' לי' רבים וכלי כיון דלא קבוע ועשוי לינטל משם לא הוי כרמלית עכ"ל. ורש"י ז"ל פי' כדומה לזה:

ופריק לא ארישא. פי' אגבוהה עשרה ורחבה ארבעה דהוי אותה גומא רשות היחיד אבל פחות מיכן הוי כרמלית ולא דמיא לקופה. ובהאי פירושא אתיא שפיר לישנא דוכן בגומא דקאי נמי אסיפא ולומר דוכן בגומא כל היכא שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה הויא רשות היחיד ולא אסיפא דאלו סיפא אית לה לקופה דין דרשות הרבים ואלו גומא פחות מיכן הויא כרמלית דאי האי וכן דוקא ארישא איכא לאקשויי דהא פשיטא דהשתא בקופה דלא קביעא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה הויא רה"י. גומא דקביעא לכ"ש וא"כ מאי וכן אלא כדפרישית דכל חידושי' דוכן משום סיפא נקטי'.

דף ח:

ולמעלה דדלאי ואותבי' פי' וכגון שהניח עירובו בחור שיש בבור ויש מן החור עד קרקעיתו של בור יותר מעשרה והיינו דדלי אותבי' שהגביהו מעשרה מקרקעית הבור:

ולמטה דתתאי ואותבי'. כלומר שאין מן החור ששם העירוב עד קרקעית הבור עשרה והיינו דתתאי אותבי' שהשפילו והניחו למטה מעשרה תחתונים א"כ מה לי למטה מה לי למעלה כיון שיש בעומק הבור עשרה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר.

אלא לאו בבור דלית בי' עשרה פי' ולמעלה מעשרה דקתני ה"ק למעלה שזהו שהבור אינו עמוק עשרה וכי מנח לי' בתוך עשרה עירובו עירוב דאית לי' דין דרשות הרבים אבל למטה מעשרה שהבור עמוק יותר מעשרה שהוא מונח למטה מעשרה אין עירובו עירוב ולמטה לאו דוקא דה"ה עשרה מצומצמים אלא איידי דנקט למעלה מעשרה נקט למטה מעשרה, כנ"ל לפרש הך סוגיא:

הוא ועירובו בכרמלית. פי' ובכי האי גונא איכא למימר דתשמיש ע"י הדחק שמי' תשמיש:

ולאו דחויי קא מדחי לך. פי' במאי דמתריצנא לעיל דתשמיש ע"י הדחק לא שמי' תשמיש היכא שהוא עומד בר"ה אלא הכי הוא קושטא דמלתא דתנן אם וכו'.

וכמה היא רקק מים פחות מעשרה טפחים. י"מ דדוקא כשאינה רחבה ארבעה דאם איתא אפי' לא גבוהה עשרה הויא כרמלית כדאמר רבא גבי גומא. ולא נהירא לי דאדרבה ברחבה ארבעה היא דמינה דייקי' דתשמיש ע"י הדחק לא שמי' תשמיש כגומא דאיירי בה רבא ולא דמי לגומא דשאני גומא דתשמישתה ע"י הדחק ולית לה דין דרשות הרבים אבל רקק דעביד איניש לדרוס שם לקרורי נפשיה כדאיתא בסמוך אפילו רחבה ארבעה אית לה דין דרשות הרבים כעמוד תשעה כנכתב לעיל. מיהו בפרק, הזורק אוקמה אביי אפי' ברחב ארבע אמות, ורב אשי אוקמה אפי' בשאין רחב ארבעה טפחים, ואפ"ה לא דמי לגומא כדפרישית התם בס"ד:

אלא הילוך הילוך תרי זימני למה לי פ' ליתני אם הי' רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו וכו' ורקק מים שבר"ה הזורק לתוכו חייב, אלא הילוכא יתירא אתא לאשמועינן ולמידק דהילוך ע"י הדחק שמי' הילוך וכו' דאי לא לאשמועינן תשמיש וכ"ש הילוך:

אעפ"י שהעבירו דרך עליו. פי' למעלה מעשרה שאין אויר רשות הרבים עולה למעלה מעשרה והוא מקום פטור כי הכא ואעפ"כ חייב וא"ת ודלמי' ליה מדתניא לעיל במוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דחייב. תירץ הרא"ה ז"ל דאיצטריכא היא דדילמא היא גרעה משום דליכא העברה ארבע אמות בחיוב, ולא דמיא לההיא דמ"מ מוציא הוא מרשות היחיד לרשות הרבים ולדידי אינה קושיא דדלמא איכא לדחויי דהא מני בן עזאי היא דקא פטר אבל במאי דפריק התם לא נח הכא נח פריק אפי' למאן דמחייב דרך סטיו דהתם ליכא אלא הוצאה גרידא ולא נח במקום פטור אבל הכא גבי ההיא דאחרי' איכא הנחה במקו' פטו' ועקירה ממקו' פטור.

דף ט.

אחרים אומרי' אסקופה משמשת שתי רשויות וכו'. בשמועה זו נתחבטו המפרשים ז"ל. והנכון דהכא באסקופת מבוי ושהכשירו בלחי בלחי עסקי' וסוגיין דהאי שמעתא כמאן דאמר מותר להשתמש תחת הקורה מאי טעמא דסבירא לן דקורה משום היכר הוא כלומר היכר לבני רשות הרבים ובני רשות הרבים אינן רואין אלא פני הקורה החיצונה ואמרינן פי הקורה החיצון יורד וסותם אבל בין הלחיים אסור להשתמש דסבירא לן דלחי משום מחיצה וכסתום דמי לגמרי ואינו מתיר אלא מחודו ולפנים מה שבפנים. והאי אסקופה מיירי כגון שהיא רחבה ארבעה ואינה גבוהה עשרה והיא כרמלית, אלא שהרא"ה ז"ל פי' דלגבי הני דיני לא שני לן כלל בין אסקופה מקום פטור לאסקופה כרמלית. ולא נהירא לי חדא דבאסקופת מבוי עסקינן דאי באסקופת בית אמאי שייך לישנא דאע"ג דלית לי' לחי כלומר מבחוץ דהא ודאי סתם אסקופה עליונה דבית רחבה היא ארבעה וכיון דרחבה ארבעה פי תקרה יורד וסותם ומתרת כל האסקופה וכמו שפירש רש"י ז"ל ועוד מאי האי דקאמר פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ דהא ודאי אפי' פתח נעול כלפנים משום דפי תקרה דאסקופה יורד וסותם ומתרת כיון שהיא רחבה ארבעה, ואי מוקמת לה באסקופת בית שאין ברחבה ארבעה אכתי קשיא דא"כ אפי' פתח פתוח כלחוץ דמי דלא דמי לקורת מבוי דאינה רחבה ארבעה דאמרינן פתח פתוח כלפנים דדלתות דמבוי שאני שאינן עשויות אלא לצניעותא ולא למחיצות והילכך אינן מפסיקות אבל דבית דעשויות אפי' לשמירה מפסיקות, ולר' יהונתן ז"ל שפירש שהדלת שנותנין במבוי הוא שיהו הכלים שבתוך המבוי שמורים בלילה אפי' הכי לא דמי לדלתות הבית דדלתות הבית קבועים הם במשקוף מה שאין כן בדלת המבוי שאינו קבוע ואינו שם כל היום אלא שמשימו שם בכל לילה ולילה וכמו שפי' הוא ז"ל. והשתא קא מתמיה ואע"ג דלית, לי' לחי. פי' שהרי דרך האסקופה להיות מקצתה יוצאה מחוץ למבוי ומקצתה לפנים במבוי ודרך הלחי לתת אותו זקוף בראש המבוי ואין הלחי מתיר אלא מחודו ולפנים מה שבפנים משום דאסור להשתמש בבין הלחיים וכ"ש מה שיוצא מן האסקופה חוץ למבוי שהוא אסור ואפי' (תימא) פתח פתוח אינו מועיל להשתמש בבין הלחיים כלל דהא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח כלומר אם מניח הלחי באמצע האסקופה צריך לחי אחר להתיר מה שבין הלחיים וכ"ש מה שיצא חוץ למבוי. וא"ת ולימא לי' דאסקופה של אחרים מיירי בפתוח לרשות הרבים והא דרב חמא בר גוריא דאמר צריך לחי אחר להתירו בפתוח לכרמלית ומשום דמצא מין את מינו וניעור דהכי. מוקי לה רבא התם בעירובין וי"ל דאנן אפי' אליבא דאביי דאמר התם דהא רב חמא מיירי אפי' בפתוח לרשות הרבים בעינן לאוקומה אע"ג דלית הלכתא כותי' דהכין אורחא דתלמודא למשקל ולמטרי אליבא דלא כהלכתא. וי"ל עוד דאפי' לרבא אתיא דאי הא דאחרים בפתוח לר"ה א"כ אפי' פתח נעול לשתרי. ומהאי טעמא נמי קשיא הא אפי' לרבא דאמר בין הלחיים מותר דא"כ אפי' פתח נעול תשתרי:

וכי תימא דלית לי' ארבעה על ארבעה. פי' וכי תימא דאסקופה של אחרים מיירי בדלית בה רחב ארבעה דכיון דלא הוי מקום חשוב בטילה היא לגבי המבוי ואין צריך לחי אחר להתירו, והאמר רב חנן בר רבא וכו', וה"ה דהוה מצי לאקשויי א"כ דלית בה רחב ארבעה אמאי פתח נעול כלחוץ, אלא דעדיפא מינה איקשי לי'.

אמר יהודא אמר רב הכא באסקופת מבוי עסקי' פירוש ולאו למימר דעד השתא לא איירי באסקופת מבוי מדנקט לישנא דהכא באסקופת אלא ה"ק באסקופת מבוי עסקינן כדקאמרת אבל לא במבוי שהכשירו בלחי אלא במבוי שהכשירו בקורה עסקינן וחציו מקורה וחציו אינו מקורה ולאו דוקא חציו אלא שאין הקורה מגעת לשפת החיצונה של האסקופה וכגון שהקורה על מקצת האסקופה והיא כלפי פנים לצד המבוי ופי תקרה של חיצון יורד וסותם נימא דכל זמן שהפתח פתוח כלפנים ומתרת כל האסקופה דכיון דקורה מן הדין להכשיר היא באה כיון שמתרת מקצתה מתרת כולה אבל פתח נעול כלחוץ כלומ' אותו מקצת האסקופ' שמכוסה בקורה אפי' נעול אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וכן פי' הר"ז והרא"ה ז"ל וכן דעת רבינו יהונתן ז"ל שכתב ויש כח בקורה המתרת למשוך אף מה שבחוץ לפנים כ"ז שהפתח פתוח אבל בזמן שהפתח נעול נחלקה האסקופה ועושה מה שבפנים כלפנים דאמרינן פי תקרה יורד וסותם ומה שבחוץ כלחוץ, עד כאן לשונו. אבל אם נתן הקורה בשפת החיצונה של האסקופה לצד רשות הרבים אפי' פתח נעול כלפנים דכיון דקורה משום היכר אמרינן חודו החיצון יורד וסותם וכל האסקופה נחשבת כדין המבוי דהא גלי דעתי' שרוצה להאריך המבוי שהרי הרחיק הקורה לצד רשות הרבים ונעילת דלת לא [מעלה ולא] מוריד לפי שאינו קבוע כמו שפירשנו למעלה וכן דעת רבינו יהונתן ז"ל, ואין כן דעת רש"י ז"ל שפי' דהא דאמרינן פתח פתוח כלפנים דוקא מחודה החיצון של קורה ולפנים ולא האסקופה המגולה ופתח נעול כלחוץ אפי' מה שתחת הקורה דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כיון שאין בקורה ארבעה דכיון דנסתם המבוי בטלה לה קורה:

ה"ג רב אשי אמר הכא באסקופת בית עסקינן וכו' ולא גרסי' רב אשי אמר לעולם וכו' משום דעד השתא לא איירי כלל בבית דנימא לעולם, וכגון שקירה בשתי קורות שאין בזו ארבעה וכו'. פי' שאם היתה כולה מחוברת כיון דהיא רחבה ארבעה אמרי' פי תקרה יורד וסותם ואפי' פתח נעול כלפנים דמי ולא מפסקי דלתות ולהכי מוקי לה בשתי קורות שאין בזו ארבעה ואין בזו ארבעה וכו':

פתח פתוח כלפנים. דאמרינן לבוד ואיכא בעליונה ארבעה ואמרינן פי תקרה יורד וסותם, אבל פתח נעול דליכא למימר לבוד דהא הדלת מפסיק נמצא שכל קורה חלוקה לעצמה ולית ביה ארבעה ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם:

הרי זו רשות לעצמה. פירוש מלישנא דהרי זו רשות לעצמה משמע דאפילו בהדי רשות היחיד אסור ומסייעי ליה לרב יצחק וכו' ולענין פסק הלכה קיימא לן כר' יהודה אמר רב וכרב אשי דלא פליגי אהדדי ותו לא מידי:

דף ט:

מתני' לא ישב אדם לפני הספר וכו' ואם התחילו אין מפסיקין. פי' ואם התחילו אחת מכל אלו והגיע זמן המנחה אין מפסיקין אלא גומרין ויתפללו ובלבד דאיכא שהות לגמור קודם שיעבור הזמן. ומפסיקין לק"ש מכי הגיע זמן ק"ש אע"ג דאיכא שהות לגמור קודם שיעבור זמן ק"ש וטעמא משום דק"ש דאורייתא:

גמ' אילימא סמוך למנחה גדולה. דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה מכי מתחיל שמשא להעריב שהרי חצי שש וחצי שבע חמה עומדת באמצע הרקיע ומחצי שבע ולמעלה נוטה לצד המערב וסמוך לה דקתני הכא הוי מתחלת שעה שביעית. ואלא סמוך למנחה קטנה דהיינו תשע שעות ומחצה וסמוך לה דקתני מתחלת תשע, ואם התחילו אין מפסיקין בתמיהא ויעבור הזמן לימא תהוי תיובתי' דר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום וכו'. וקשיא לי ומאי קושיא דלמא להתחיל הוא דקא אסר ר' יהושע ואם התחילו אין מפסיקין כמתני' פי' הרא"ה ז"ל דכיון דקא אסר ר' יהושע אפי' בטעימת כלום מכי מטי זמנה מכלל דאם אכל והגיע הזמן דמפסיקין לדידי', אלא שבתוספות נראה שאין סוברין כן שכתבו ומאי דקאמר ר' יהושע דלמא להתחיל קאמר ואי משום דאמר לטעום דמשמע שפוסק והא חזיין בערבי פסחים דמשמע לכתחלה דאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ובתר הכי קאמר אתחולי לא מתחלינן אפסוקי לא מפסקינן. וי"ל דמדנקט כיון שהגיע משמע דאם התחילו מפסיקין דאי לא"ה הוה לי' למנקט סמוך דכיון שהגיע משמע יותר חומרא עכ"ל.

לעולם סמוך למנחה גדולה וכו'. וכתב הר"ז הלוי ז"ל דכיון דלא קיי"ל כר' יהושע כדאי' בברכות הני אוקמתות נמי כיון דאליבי' הוא דמיתאמרן לא קיימא לן כותי' אלא מתני' כפשטה סמוך למנחה קטנה ומקמי הכי מותר ואפי' במנחה קטנה אם התחילו אין מפסיקין בשיש שהות ביום. והרשב"א ז"ל כתב דאפי' להאי פסקא איכא למימר דבמנחה גדולה אין מתחילין בסעודה גדולה ובתספורת בן אלעשה וכו' כדאוקימנא ואם התחילו אין מפסיקין כטעמא דאמרינן בגמרא, ומכלל דבריו נראה לי דאם התחילו סמוך למנחה קטנה מפסיקין דאי לא מאי איכא בין מנחה גדולה למנחה קטנה, אלא דקשיא לי דא"כ מאי איכא בין ק"ש לתפלה. והנכון לי לומר דלר' אחא בן יעקב ליכא הפרש בין מנחה גדולה למנחה קטנה וכולהו אם התחילו אין מפסיקין. ורב אחא דאוקמה במנחה גדולה קמ"ל דאפילו בסעודה דידן אין מתחילין:

גזירה שמא יתעלפה ויחלה ולא יוכל להתפלל ומשנה זו דלא ישב אדם לפני הספר לאו דוקא ע"ש דאפילו בחול נמי אסירא והא דמיתני' הכא משום דדמיא להא דלא יצא החייט דאיכא טעמא נמי שמא ישכח. וא"ת ליקדים ברישא הא דלא יצא החייט דהיא עיקר וי"ל דמשנה זו דלא ישב אדם לפני הספר כיון דזוטרן מילייהו פסיק ותני להו ברישא אבל במילי דשבת דרבו הילכתא כי היכי דלא ליפסיק בהן אקדמה להא דלא ישב.

ולא פליגי הא לן והא להו פי' הא דר' חנינא מיירי לבני בבל שהיו נוטלין ידיהם ואח"כ מתירין החגורה ונמצא שהתרת החגורה הויא התחלת אכילתן והא דרב מיירי לבני א"י שהתרת החגורה קודם נטילת ידים ונמצא דנטילת ידים הויא התחלת אכילתן. וא"ת והא רב מבני בבל הי' ור' חנינא מארץ ישראל וי"ל דכנגד התלמידים אמרי למילתייהו שהיו יושבים לפני רב תלמידי ארץ ישראל ולפני ר' חנינא תלמידי בבל והא דאמרי' פרק כיצד מברכין רב חסדא אמר מברכין על הארץ ועל הפירות ופריך אינהו אכלי ואנן מברכין ולא פריק דכנגד תלמידי א"י אמרה למילתי' משום דקים להו דבההיא שעתא לא היו לפניו תלמידי ארץ ישראל:

ולמאן דאמר חובה מטרחינן לי'. פי' ותנא דמתני' דקתני מפסיקין לק"ש ולא קתני מפסיקי, לתפלת ערבית סבירא לי' תפלת ערבית רשות. אבל השתא דקים לן דחובה היא מפסיקין גם לתפלת ערבית, וא"ת ואפי' למ"ד רשות אמאי אין מפסיקין ותיפוק לי' משום ק"ש דקתני במתני' ומפסיקין לק"ש וי"ל דק"ש אין צריך הפסק ולא קביעות שהרי הוא יכול לקרותו שם על שלחנו וכדאמרינן האומנין קורין אותה בראש האילן או בראש הנדבך, כן פי' בתוספות.

דף י.

התם לא שכיחא שכרות פי' כיון דביום הוא ויש לו לדבר עם אנשי' רבי' אינו עשוי להשתכר כ"כ שיהא אסור בתפלה דהיינו שתוי שאינו ראוי לדבר לפני המלך אבל ודאי עשוי הוא לשתות רביעית יותר. ומהאי טעמא אסור לישא את כפיו בתפלת המנחה אבל בלילה שיש לו לישן עשוי להשתכר:

מתקיף לה רב ששת טריחותא למיסר המיינא פי' למאן דאמר תפלת ערבית רשות או לתפלת המנחה אמאי לא מטרחינן להו וכי מה טורח יש אם יחגרו חגורתם ועוד ליקום הכי בהתרת חגורה וליצלי דהא בענין אכילה גופה אכתי לא אתחיל כלל ופרקי' משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל כלומר שיתנאה בפניו ואין נאה לו להתפלל בהתרת חגורה ומשום דהכי לא חזי לצלויי חשבי' לה אתחלתא, והקשו התוספות דהא לא שני קושיא ראשונה אלא קושיא אחרונה, ואינהו ז"ל לא גרסו מגו אלא טריחותא למיסר המייני' ליקום הכי וליצלי כלומר אם הוא טורח לחגור יקום אלא יחגור ויתפלל ופריק הכון וכו'. ומכאן נראה דאע"פ שיש לאדם מכנסים שאין לבו רואה הערוה צריך הוא לחגור משום שנאמר הכון בתוספות:

רבה בר רב הונא רמי פזמקי ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. פי' נותן אנפליאות השיב חשובין ברגלו ובלעז קלטנ"ש. ומהא שמעינן דאסור להתפלל יחפי רגלים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל כנ"ל:

ופכר ידיו פי' הרמב"ם ז"ל נותן יד שמאל בשל ימין ור"ח ז"ל פי' נותן ידיו לאחוריו כעבד נפיק בקולר:

ועוסקין בחיי שעה. פי' תפלה שהוא חיי העולם הזה שהוא שואל בה מזונות ורפואה ושלום:

טעים מידי בצפרא כו' בסוכה פ' הישן (כו') כדטעי' צורבא מרבנן ועייל לכלה פירש"י דכשהולך החכם ללמוד וירא שמא ימשך בשמועתו אוכל מעט כמלא פיו כדי שישען על לבו ובכי הא אפי' לאחר שעה ששית מועיל:

במרחץ שאין בו אדם וקשיא לי ולישני לי' כי קאמר רב אדא בר אהבה במקום שעומדין לבושין, וי"ל דאי הכי ה"ל לפרושי הכין בהדיא ולא הוה לי' לאמורא למסתם מילתי' כולי האי דהא אמורא לפרושי קא אתי:

דף י:

אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ וכתב רבינו יחיאל ז"ל * דמהכא שמעינן דאסור לכתוב באגרת שלומים שלום דשם קדש הוא ומצוי אדם לזורקן באשפות ובמקומות המטונפים וכן אנו נוהגים שלא לכתוב שלום שלם:

הכא שם גופי' איקרי שלו' וקשיא לי אמאי לא מני לי' באותו שמות של הב"ה שמונה שם במס' שבועות וצ"ע:

הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. פי' ודוקא בעשיר אבל מי שנותן לעני א"צ להודיעו כי ההיא דמר עוקבא וכתיב מתן בסתר יכפה אף:

דשאיף לי' מאותו המין פי' ישים מן הלחם בין שערות ראשו דמתוך שתשאלהו אמו מי עשה זה יאמר פלוני וגם פת נתן לי:

מתן שכרה דלא עבידא לאיגלוי. פירש"י ז"ל והוא הודיעם ע"י משה בעל פה מה שכרה:

**(עי' בברכי יוסף י"ד סי' רע"ו אות מ"א שמביא זאת בשם הר"ן כ"י אות באות יע"ש:

)**

מילאתא אלבשייהו יקירא פי' מעיל אין דמיו יקרים אלא למי שרגיל ללובשו כלומר. ולפי שדברי רבה חביבין עליך אתה מחזר אחריהן:

דף יא.

כל עיר שגגותי' גבוהין מבית הכנסת סופה ליחרב פי' ודוקא בגגים שעשוים להשתמש בהם הוא דאסור אבל בגגים משופעים דאין משתמשין בהו כקשקושי ואיברורי דמי ושרי:

ונתגלגל הדבר וירדו למצרים הקשו בתוספות דבלאו הכין נגזר עליהם ועבדום וענו אותם וי"ל דאי לאו מעשה לא היו משתעבדים כ"כ אלא גולים ממקום למקום כמו שהיו בימי אברהם:

כל חסרון ולא חסרון מלך נראה לי פירושא שאם אין מלך איש את רעהו חיים בלעו. אבל חסרון כיס קשה מכולן דאפי' אין שלטון מפזר מעותיו לעמים ואז יהי' שלום בארץ אבל בזמן שיש חסרון כיס אין מורת השלטון עליהם ואז הורגין וחומסין וגוזלין אלו את אלו:

חללה של רשות. פי' ונפקא מינה להא דאמרינן באבות ואל תתודע לרשות:

לוה אדם תעניתו ופורע. פי' בתוספות וגם הרי"ף ז"ל בתשובה דהיינו דוקא במקבל יום סתם כגון במקבל על עצמו יום אחד בחודש או בשבת ולא פי' בנדרו איזה יום מן השבוע וכשהשכים בבוקר יום שני חשב בלבו שישלים נדרו היום יכול ללותו אם אינו יכול להתענות ויתענה למחר שעל דעת כן קיבל עליו סתם מפני פחד אונס וכן הדין במי שיש עליו לצום מספר ימים דכיון שהוא צם אותם אם נזדמנה עליו סעודת מצוה או כיוצא בה מה שהוא כבוד לבריות לוה ופורע חוץ מתענית חלום, וכן נראה מן הירושלמי שהביא בהלכות במס' תענית דגרסי' התם נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו בד"א בשאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים ע"כ, כלומר דכשאמר יום סתם אבד תעניתו ואוכל שהרי הוא יכול לפורעו למחר אבל כשאמר יום זה שאינו יכול ללותו משלים תעניתו, אבל הראב"ד ז"ל פי' דאפי' סיים יום תעניתו לווה ופורע דומיא דסלע זו לצדקה דכל זמן שלא באתה ליד הגבאי מותר לשנותה ולהחליפה דליכא קפידא בין הא לאחריתי והכא נמי ליכא קפידא. וי"מ דאפי' כי אתחיל בתעניתו לווה ופורע ולא דמי לסלע דמיד שבאת ליד הגבאי אסור לשנותה דהתם נדר גמור הוא מה שאין כן הכא דלאו נדר גמור הוא אלא קבלה הוא דמקבל אנפשי' לאיצטעורי לשם שמים והא קא מצטער, תדע לך דהא פ"ק דמס' תענית אמרי' וכי נדר הוא ובלישנא אחרינא אמרינן לא יהא אלא נדר דאלמא משמע דלאו נדר גמור הוא, וכן נראה לי מסוגיא דשמעתין דאמר להו בתעניתא ותיבנא דמשמע דכבר התחיל בתעניתו ואפ"ה אמר לי' ולוזיף מר ולפרע ואיהו מהדר לי' דתענית חלום הוא דמשמע דאי לאו הכי מצי ללוותו וכן נראה מן הסוגיא דאפי' אמר עננו דלווה ופורע אע"ג דמיחזי כשקרן בתפלתו וי"מ דאלו אמר עננו לא מצי ללוותו. ואלא מיהו מסתברא דבתענית צבור כגון תענית של גשמים או תענית של צרה שלא תבוא על הצבור או תענית טבת ופורים וכיוצא בהם שאינו יכול ללוותו משום דמחייב לצעורי נפשי' בצבורא וכיון שכן אם שכח ואכל בתענית נראה דמתענה ומשלים כיון שאינו יכול ללוותן וכדברי הירושלמי שהבאתי למעלה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב דאם שכח ואכל מתענה ומשלים:

ואמר רב יוסף ואפי' בשבת. ומיהו מיבעי לי' לענויי בחד בשבת משום דבטיל עונג שבת וכדאיתא בברכות ומצי למלויי' ולמיעבדי' ביומא אחריתי:

סיפא אתאן לד"ת. ואיכא למידק אמאי מפסיקין לק"ש דהא קיי"ל דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה והא קרא כתיב ובלכתך בדרך דומיא דדרך מה דרך שהוא דבר הרשות אף כל שהוא דבר הרשות לאפוקי מתעסק במצוה דלא וכדאסיקנא במס' ברכות, וי"ל דשאני הכא דיכול לקיים את שתיהן, אבל בירושלמי איפלגו בהא מלתא דגרסי' התם ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי כגון אנן שאנו עסוקין בתורה אפי' לק"ש אין מפסיקין ולא מודה ר' שמעון בן יוחאי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית לי' לרשב"י הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו כאלו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם. טעמי' דרב שמעון בן יוחאי זה שנון וזה שנון אין מבטלין שנון מפני שנון, והא תנינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה הא בעונתה חביבה היא יותר מן התורה, א"ר יודן ר' שמעון ע"י שהיה מחודד בדברי תורה לפיכך אינה חביבה עליו יותר מדברי תורה א"ר אבא מרי לא תנינן אלא כאדם שקורא בתורה הא בעונתה כמשנה היא רשב"י כדעתי' דרשב"י אמר העוסק במקרא מדה שאינה מדה ורבנן אמרין מקרא כמשנ':

לא שנו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנתן. וא"ת והא בפרק במה מדליקין אמרי' דרשב"י וחבריו הוו לבשי ומיכסו ומצלו אלמא הוו מפסיקין לתפלה. וי"ל דהתם בק"ש איירי והאי דנקט מצלו לאו דוקא:

אבל כגון אנן מפסיקין וכו' פי' כגון אנן שאנו מתבטלין ומפסיקין תורתנו בשביל סחורה או אומנות כ"ש שנפסיק לתפלה. ור' זירא דקפיד לעיל על ר' ירמי' שהי' מפסיק לתפלה וקרא עליו מסיר אזנו משמוע תורה וגו' שאני ר' זירא דתורתו אומנתו, ור' ירמי' אע"פ שאין תורתו אומנתו מיירי בדאיכא שהות ביום להתפלל והכא דקאמר מפסיקין בדליכא שהות ביום להתפלל:

אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה , פי' אבל ראשו ולא רובו גזירה שמא יוציא הכלי למקום שהוא עומד, וא"ת ובראשו ולא רובו תיפוק לי דאיכא איסור תורה דקא עקר מר"ה שהוא שותה ומניח ברשות היחיד דהיינו במעין דכיון דניחא לי' בהנחת מים במעין מחשבתו משויא לי' כארבעה על ארבעה כזורק בפי הכלב דאמרי' בעירובין וי"ל דמ"מ בהנחת מים בפיו לא ניחא לי' ולא אחשבי' ופיו הוי מקום פטור וליכא למגזר בהא שמא יחליפו דהא על כרחי' אי אפשר לשתות אלא א"כ יעברו דרך פיו משא"כ בההוא דלעיל:

דף יא:

אלא לאו כרמלית וא"ת והא אמרינן לעיל דאין דין כרמלית בכלים. ותירצו בתוספות דמיירי בגת גדול וכובדו קובעו, ואכתי קשיא לי' דמ"מ תורת כלי עליו. והנכון דמיירי בגת של אבנים רחב ארבעה דדין כרמלית עליו:

רבא אמר היא גופה גזירה ואנן נגזור גזירה לגזירה וכתב הרא"ה ז"ל דאביי לא פליג אהא דהא כ"ע היא ומודו דלא גזרינן גזירה לגזירה ולאביי גופי' שמעי' בעלמא דאית לי' הכין וחדא מיניהו פ"ק די"ט אלא דס"ל לאביי בהא דכולה חדא גזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא והיינו דלא מייתי' בשמעתין אלא מידי דהוצאה ומילי דסבירא לן דדמיין להא.

רבא אמר וכן בגת לענין מעשר. פרש"י ז"ל דהאי וכן אראשו ורובו קאי דכי היכי דלא מישתרי לשתות אלא א"כ ראשו ורובו למקום שהוא שותה כן נמי לענין מעשר שאם ראשו ורובו על הגת מיחזי עראי ואם אין ראשו ורובו על הגת מיחזי קבע וחייב. ונראה לי דלהאי פירושא הא דמייתי' עלה דתנן שותין וכו' לומר שמצינו שחולקין בשתיית יין של מעשר איזו שתיית עראי ואיזו שתיית קבע ולומר דלכולהו בעינן ראשו ורובו למקום שהוא שותה ואפ"ה ר' אלעזר ב"ר צדוק מחייב וחכמים לא מחייבי היכא שראשו ורובו למקום שהוא שותה אלא דוקא בחמין לפי שמים חמין על יין צונן מחמיץ ואינו מחזיר את המותר ומיחזי שתיית קבע כנ"ל:

תנן לא יצא החייט במחטו וכו' וש"מ דגזרינן גזירה לגזירה פי' וקשיא לרבא ופריק רבא לא דנקיט לי' בידי' ומיירי בשעומד ליפוש כשחשיכה דאיכא עקירת גופו ועקירת חפץ דאי לא אמאי אסור דהא אפי' בשבת גופי' ליכא איסורא דאורייתא דהא לא הוה עקירה באיסור:

אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת לר' מאיר וכו'. ונראה לי דהאי אלא מעתה לא מתפרש כשאר אלא מעתה דתלמודא שאין אנו רוצין להקשות למאן דמחלק מלתי' דר' מאיר במידי דהיינו אורחי' למידי דלאו היינו אורחי' אלא סתמא דמלתי' הוא והרי הוא כאלו אמר דאי לא תימא הכי אלא דר' מאיר לעולם לא מחייב אלא בדרך שכל העולם מוציאין אותו אבל זבין אע"ג דאורחייהו בהכי כיון דלאו אורחייהו דבריאים להוציא כיס שלהם בראש האמה אפי' זבין לא מחייב אלא הרי הוא כהוצאת מחט של חייטין התחובה לו בבגדו א"כ איכא לאקשויי דהדיוט שחקק קב בבקעת שכך דרכו שאינו בקי בחקיקה הכי נמי דפטר ר' מאיר מכיון דלאו אורחייהו דכולי עלמא בהאי חקיקה דאלו אומן חקיק בה שלשה קבין, וכי תימא אין ה"נ דפטר הא לא אפשר דהא מלאכה גמורה היא הגע עצמך מי שאינו אומן שבונה בית מי פטר ר' מאיר אלא מאי אית לך למימר דודאי הדיוט שחקק קב בבקעת מחייב ר' מאיר הואיל וחקיקתו של זה בכך והכא נמי הואיל והוצאתו של זה בכך חייב לר' מאיר ולא דמי להני דלעיל כגון נגר וסורק וכולהו דקתני בברייתא דהתם כיון דאין דרך להוציאם אלא ביד אפי' לאומן גופי' אלא בשעה שהוא רוצה להכריז על עצמו שהוא אומן דין הוא דליפטר משום דהויא הוצאה שאינה כדרכה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל:

כל אצולי טינוף לא חשיב. פי' והלכך לא חשיב לי' האי הוצאה דכיס והוצאה שלא כדרכה היא ופטור דומיא דכופה קערה על גבי הכותל דכל היכא דכופאה בשביל שלא ילקה הכותל דהוי אצולי טינוף לא חשיב לי' כפי' דקערה שיהיו הפירות מוכשרין ע"י שכפה הוא הקערה ונימא דכיון שהוא עצמו כפאה קרינן בי' כי יתן דניחא לי' וקערה דומיא דכיס. ואקשינן מי דמי התם לא קא בעי וכו' כלומר והפירות אינן מוכשרין מתוך כפיית הקערה אלא משום המשקין ואנן סהדי דלא קא בעי להו להני משקין כלל ונהי נמי דכפיית הקערה חשיבא אנן חשיבותא דמשקין בעינן אבל לענין שבת נהי דלא קא בעי לי' בהאי זיבה אנן לא מחייבי אלא משום הוצאה דכיס והך הוצאה דכיס חשיבא דקא מיבעי לי' להציל בגדיו:

דף יב.

הא לא דמיא אלא לסיפא נתנה תחת ארובה ולא כפאה וכו'. פי' דמתוך שלא כפאה אע"ג דאצולי טינוף הוא אמרינן דמתוך שנצטרך לקערה להגין על המקו' אע"ג דלא קא בעי להו להני משקין כלל הויא מחשבה לגבי משקין דכיון דקבלינהו אחשבינהו דהרי הן בכי יותן, והכא נמי אע"ג דלא קא בעי לי' להאי זיבה כלל שהרי מצטער הוא ממנה מ"מ הויא לי' הוצאת הכיס מלאכה גמורה כיון דקא בעי לה לקבולי בה זיבה שלא יטנפו בגדיו דומיא דקערה:

חייב אדם למשמש בתפליו. וא"ת והא בלא משמוש נמי איכא טעמא רבה דלא למיסר דהא דרך מלבוש הן ואינן הוצאה כדרכן ואפי' בשבת גופיה מותר להוציאן בדאורייתא כה"ג והאיך אסור משחשיכה והוי גזירה לגזירה, כבר תירץ הרשב"א ז"ל דבכי הא גזרי' לפי שקרוב הענין להוציאן בשבת לפי שהוא טורח לפשטן אבל כיון דחייב אדם למשמש לא אתי לאפוקינהו אבל הרא"ה ז"ל פי' דדוקא בשאר מילי לא גזרינן גזירה לגזירה דאי חזו דקדש עליו היום מצי זריק להו אבל בתפילין דלא אפשר דמדת חסידות הוא דלא לזרוק להו הוה אמינא דנגזור אי לאו טעמא דמשמוש:

הא דאמרינן לעיל ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכא לגופה חייב עלי'. איכא למידק נימא נמי גבי בגד שנפל בה דרנא דפטור דהא אינו צריך לתפירה זו אלא מחמת הדרנא, וי"ל דשאני התם דכיון שנפל בו דרנא מעתה הוא צריך לתפירה זו ומלאכה הצריכה לגופה קרי' בי' אבל הכא אין הוצאת הכיס צריכה לו מצד עצמה אלא מחמת הזיבה והוא אינו צריך לזיבה והלכך לא דמיא, וא"ת נימא נמי האי טעמא גבי תפירה דהוא אינו צריך לתפירה אלא מחמת הקריעה, וי"ל דמ"מ מאחר שהקריעה עשוי' מאי דהוה הוה וכי תפיר לה מלאכה חשובה וצריכה לגופה קרי' בי':

תנו רבנן אין פולין בר"ה וכו'. פי' אפי' בחול קאמר כיוצא בו א"ר יהודה וכו' אין עושין אפיקטויזין פי' דבר המביא את האדם לידי קיאה:

ואין משדכין על התינוקות ליארס. פי' משדכין לשון מנוח והשקט תרגום ותשקוט הארץ ושדוכת ארעא וכן פי' רבינו יהונתן ז"ל. וטעמייהו דב"ש משום דכתיב ממצוא חפציך וב"ה מתירין דקא סברי חפציך אסורין וחפצי שמים מותרין:

יכולה שבת שתרחם. פי' אם תכבדוה מלהצטער בה תזכו בשבילה, ורחמיו מרובין ושבתו בשלום כלומר תנוחו ביום שבתכם לשלום שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתכם:

דף יב:

לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים. פי' דשנים בענין אחד מותר דכל חד וחד מדכר לחברי' ומסתברא דכי שרינן שנים בענין אחד דוקא שקורין בספר אחד אבל בשני ספרים אפי' בענין אחד אסור משום דכל חד וחד טריד בספרי' ולא משגח בחברי':

ובמדורה אפי' י' בני אדם אסור, פי' ואפי' קורין כולם בענין א' ובספר א'. וטעמא כמו שפי' רש"י ז"ל דמתוך שזנבות האודים סמוכין להם לא ירגיש חבירו בבוא השני להבעיר ולחתות בידו או ברגלו מה. שאין כאן בנר:

ר' נתן אומר קרא ר' ישמעאל והטה. וא"ת והא אמרינן בריש חולין השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים עצמן לא כל שכן, וי"ל דשאני ר' ישמעאל שזלזל על דברי חכמים דאמר אני אקרא ולא אטה. בתוספות:

אביא חטאת שמינה, וקשיא לי אמאי נקט חטאת שמינה ושמעתי לפי שחייב אדם על שגגת שבת קרבן עול' ויורד לכך אמר חטאת שמינה לומר שלא יהיו עופות או סולת אלא חטאת בהמה, וזה אינו דהא אין קרבן עולה ויורד על שגגת שבת אלא קרבן קבוע, ואולי נקט שמינה לצחות השמן וכן אמר אלי מורי נר"י, ואמרו בתוספות דהאי דקאמר לכשיבנה בית המקדש בימיו קאמר דאי לאחר שימות לא אפשר דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא:

גרסת רוב הספרים וכן גריס, רש"י ז"ל לא קשיא כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע ואי בעית אימא הא והא בשמש קבוע ולא קשי' הא בדמישחא והא בדנפטא. איבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמישחא מאי וכו' והיא הגירסא הנכונה אלא שרש"י ז"ל פירש דשמש קבוע כיון שמורת רבו עליו שמא ימצא דבר מגונה בו ובודקו יפה חיישינן להטי' שהרי דרכו להטות בחול אבל שמש שאינו קבוע לא רמיא עלי' כולי האי ואין דרכו להטות בחול והלכך יבדוק, ואי בעית אימא הא והא בשמש קבוע והא דתניא לא יבדוק מיירי בדמישחא דהואיל ולא מאיס דרכו להטות בחול והא דתניא בודק בדנפטא דמתוך שהוא מסריח אין דרכו להטות, ואיבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמישחא מאי, מי נימא דשרי דמתוך שאינו קבוע לא רמיא עלי' ואינו מטה או דילמא כיון דהוא מישחא ולא מאיס דרכו להטות בחול. ואמר רב הלכה (כמותו) ואין מורין כן שלא יזלזלו, ושמעי' דרב ירמי' בר אבא שמש שאינו קבוע הוה ובמשחא הוי, ופירושא דחיקא הוא, והרא"ה ז"ל פי' דשמש קבוע שרי משום דבקי הוא ובעיון הקל סגי ולא אתי לאטויי, אבל בשמש שאינו קבוע אסור משום דלא בקי ובעי עיונא טפי, וא"ת והיכי שרינן בשמש קבוע דהא אסרינן לעיל אפי' להבחין בין בגדו לבגד אשתו, וי"ל דהכא שאני מפני נקיות הכוסות והקערות ומפני הסכנה והכין פריקו לה בירושלמי, ומהאי טעמא נמי קא שרו בירושלמי להסתכל בקערה שהוא אוכל מפני הנקיות ומפני הסכנה, איבעית אימא הא והא בשמש קבוע והא דתנא לא יבדוק מיירי בדנפטא דכיון דלא צאיל נהורי' אתי לאטויי והא דתניא בודק בדמישחא משום דצאיל נהורי' ולא, אתי לאטויי. ואיבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמישחא מאי כיון דלא בקי ובעי עיונא טפי אתי לאטויי או דלמא כיון דהוא משחא וצאיל נהורי' לא אתי לאטויי וכו', ושמעי' דרב ירמי' שמש שאינו קבוע ובדמישחא הוה. וזה הפי' נכון:

אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי פרשיות. כתב רש"י ז"ל דמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו נזכר בכולה למחר ומסייע לשבעה הקוראין בתורה בניקודיה ובטעמיה בלחש ע"כ. והיינו דוקא לדידהו שהיו השבעה קוראין והחזן שותק ולמדנו מדבריו ז"ל דהשתא לדידן שהחזן קורא שצריך שלא יקראו הצבור ואפי' אותן שבעה אלא בלחש. גם למדנו שצריך לקרות הפרשה בטעמים:

ואקשי' וכולה פרשה לא מיתבי רבן שמעון וכו' ואם תאמר ואמאי לא מקשי' לי' ממתני' דקתני אבל הוא לא יקרא דמשמע אפי' סידור ראשי פרשיות. תירץ הרא"ה ז"ל דאי ממתניתן הוה אמינא דה"ק הוא לא יקרא בפ"ע אלא עם התינוקות ועם התינוקות שרי לגמרי בכולה פרשה כשנים בענין א' ואפשר דאפי' תינוקות הרבה כל אחד בענינו חשיבי כל חד בהדי רביהו שנים בענין אחד עכ"ל כלומר דאי ממתני' הוה אמינא דדוקא הוא ותלמדיו קורין כולה פרשה אבל היכא שאין תלמידיו קורין מסדר הוא ראשי פרשיות אבל כולה פרשה לא ומלתא דרבה בר שמואל מיירי בדאיכא תלמידו בהדיה והם אינן קורין ומשום הכי אקשי' לי' מהא דתינוקות שמסדרין פרשיות דמה לי הן מה לי רבן כנ"ל. אלא שהרא"ה ז"ל כתב דלישנא דמסדרין משמע בהדי רביהו, ומשנינן אי בעית אימא ראשי פרשיות דלדידי' לא שרי משום חברותא דתינוקות אלא ראשי פרשיות בלבד, אי בעית אימא שאני תינוקות של בית רבן דאימת רבן עליהן ואפי' ראשי פרשיות לא שרי לרבן בכי הא דאימתו עליהן ולא אמרין לי' מידי אבל אינהו שרי מהאי טעמא דאין רשאין ליגע בו ולא לעשות שום דבר בפניו שלא ברשותו. ומאי דתני מסדרין לא שיקרא הוא עמהם אלא שהם מסדרין לפניו עכ"ל. ואיני יודע לישב ההלכה על זה הפי' ולא התירוץ שתירץ למעלה עם זה הפירוש:

ומהא דפרקי' אימת רבן עליהן דקדקו בתוספות דמותר לקרות ביום כפור אפי' ביחיד ולא חיישי' שמא יטה דמתוך שהוא יום כפרה וסליחה אימת היום. עליו ע"כ:

דף יג.

כיוצא בו לא יאכל הזב וכו'. פי' כשם שעשו הרחקה להטיית הנר שאסרו לקרות לאורו כיוצא בו לעשות הרחקה לעבירה אמרו לא יאכל הזב וכו' תניא ר"ש בן אלעזר וכו' אלא לא יאכל הזב עם הזבה. פי' אע"פ ששניהם טמאים ושניהם חולים דזיבה בין באיש ובין באשה משום חולי הוא ושמא תאמר מרוב חוליים ומכאובם ומרירותם לא יבואו לידי הרגל עבירה אם יאכלו בקערה אחת אפ"ה גזרו חכמים שמא יבא לבעול אותה שהיא בכרת וכ"ש טהור עם הזבה שאסור דאיכא למיחש לעבירה שהרי לב האיש אינו דואג עליו אבל לא הוצרכו לגזור שכ"כ פרצה טהרה בישראל כלומר זריזין ורגילין לשמור עצמן מן הטומאה אע"פ שאין באכילתן יחד ולא בטומאתן איסור לאו וכרת מפני שהיו כולם אוכלי טהרות ואוכלין חוליהן על טהרת הקדש אבל לזב וזבה ששניהם טמאין הוצרך לתקן ולגזור שהרי גם הוא טמא ושמא ישכח האיסור והכרת ועשו זכירה לדבר והרחקה, כן פי' רבי' יהונתן ז"ל:

כיוצא בולא יאכל זב פרוש, פי' זב תלמיד חכם:

אמר רבא רוב עמי הארץ מעשרין הן. פי' והוה לי' גזירה לגזירה לא יהא רגיל שמא יאכילנו ואפי מאכיל לי' לית בה אלא איסורא דרבנן לפי שמעשרין הן. אלא גזירה שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו בימי טהרתו דברים טמאים, וסברא דרבוותא ז"ל דאפי' בשלחן אחד אסור ומיהו איכא מ"ד בזב וזבה דהני מילי אינהו באנפי נפשיהו אבל בהדי אינשי אחריני שרי. א"נ בהיכירא דעבדו בינייהו שרי וכן כתבו בתוספות זה לשונם מכאן מדקדק ר"י דאסור לאכול בשלחן שאשתו נדה אוכלת ואפי בשני קערות, ומיהו יש לחלק בין שולחנם לשלחן שלנו שהוא גדול אמנם צריך להוסיף קצת ולעשות היכירא בנתים או ישב אחד ביניהם עכ"ל:

והני איכא דעות ואיכא שנוי. פי' ושרי או דלמא לא שנא ואסור ת"ש כיוצא בו לא יאכל הזב וכו'. ולי נראה דאעיקר בעיין דשאיל דקא בעי מהו שתישן היא בבגדה קאי ולא אעיקר דיחוייא דקא דחי הני איכא דעות ואיכא שנוי דא"כ מאי ראי' ממתני' דכיוצא בו לא יאכל וכו' דהתם נמי איכא לדחויי דדעות איכא שנוי ליכא כנ"ל. ודוגמתה למעלה גבי הנחה דלא בעינן הא עקירה בעינן וכמו שפי' הרא"ה ז"ל:

מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. פי' דהא אפי' יחוד נאסר מה"ת דילפינן בקידושין מאחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לאשמועינן שבן מתיחד עם אמו ולא אדם אחר כן פי' רבי' יהונתן ז"ל וגם רש"י ז"ל, אבל הרא"ה ז"ל פי' דהא כולי עלמא מודו דפריצותא הוא:

לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות פרש"י ז"ל תשמיש ממש ושאר קריבה אפי' קירוב בשר דרבנן היא והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למיגזר עכ"ל. נראה לי פי' לפי' שלא אסרה תורה אלא תשמיש דאשתו נדה אבל קירוב בשר דידה דרבנן היא והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למיגזר. ואין נראה לומר שבאשת איש פי' הרב ז"ל דא"כ היכי קאמר דקירוב בשר אינו אלא דרבנן שהרי פי' רבינו ז"ל למעלה דיחוד דאשת איש נאסר מן התורה כנ"ל פי' לפירושו. אלא דקשיא לי דהא קרא דאיש איש אל כל שאר בשרו לא מיירי באשתו נדה. והנכון לי מה שפי' הרא"ה ז"ל שכתב ופליגא דר' פדת הא מלתא דלדידי' אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה מותר דליתא להאי היקישא דהא מדאוריתא אפי' קירוב בשר מותר איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ד' לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות כ"ש דלא איירי קרא בהוא בבגדו והיא בבגדה אלא מדרבנן הוא דאסור באשת איש משום דפריצות בעלמא הוא אבל באשתו נדה דאיכא שינוי ודעות אפשר דמותר ולכולי עלמא גבי בניו ובני ביתו דנזיז מינייהו ישן עמהם הוא בבגדו והיא בבגדה כדאיתא בברכות עכ"ל:

אפי' שום קריבה בעולם אסור. פי' והיינו לא תקרבו:

בימי ליבונך מהו אצלך, פי' ולאותן ימי נקיים קרי להו ליבון מפני שצריכה האשה להיות לובשת חלוק לבנה לראות ולבדוק שמא תראה. ופי' הרא"ה ז"ל דדרכן הי' שכשהיתה טהורה לדין תורה אע"פ שלא היתה טהורה לפי תקנת בנות ישראל שהחמירו על עצמן דלימני שבעה נקיים היתה טובלת משום טהרה אבל היתה נוהגת איסור לבעלה עד שתשלים שבעה נקיים כדין תקנת בנות ישראל וטובלת וטהורה לבעלה והאחרונים נקראים ימי ליבון שמותרת לדין תורה ובאלו הוא, שטעה אותו תלמיד וכן פי' הרשב"א ז"ל:

דף יג:

שלא נשא פנים בתורה שנאמר ואל אשה בנדת טומאה וכו' פי' הרא"ה ז"ל שהקריבה אסור' כמעשה ומכאן נלמוד שאף בשל סופרים כן הקריבה כמעשה וכל זמן שהמעשה אסור הקריבה אסורה ע"כ:

וסינר מפסיק בינו לבינה. פירש"י ז"ל כמין מכנסיים שהיא חוגרת בו ומגיע ממתני' ולמטה ע"כ:

מתני'

אלו מן ההלכות וכו' אסיקנא בגמרא דאאין פולין ואין קורין לאור הנר קאי שמתחלה נחלקו בו ב"ש וב"ה והיו מתירין ב"ה וכשבאו למנין האוסרין והמתירין מן החכמים נמצאו רבים אותן של ב"ש על ב"ה וחזרו בהן ב"ה והסכימו ואסרן ומי"ח דבר שנחלקו בו רבים ולבסוף הושוו היו שנים מהם אין פולין ואין קורין וי"ח דברים אחרים גזרו בו ביום שלא הי' שום מחלוקת כלל ומפרש להו בגמרא ואין אחד מהם נזכר במשנה זו כן פי' רבינו יהונתן ז"ל ובגמרא נפרש מאי נינהו:

גמ'

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה