אור ברסלב
חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת פרק א - יציאות השבת › דף יא.

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק א - יציאות השבת · דף יא.

דף י:

כל עיר שגגותי' גבוהין מבית הכנסת סופה ליחרב פי' ודוקא בגגים שעשוים להשתמש בהם הוא דאסור אבל בגגים משופעים דאין משתמשין בהו כקשקושי ואיברורי דמי ושרי:

ונתגלגל הדבר וירדו למצרים הקשו בתוספות דבלאו הכין נגזר עליהם ועבדום וענו אותם וי"ל דאי לאו מעשה לא היו משתעבדים כ"כ אלא גולים ממקום למקום כמו שהיו בימי אברהם:

כל חסרון ולא חסרון מלך נראה לי פירושא שאם אין מלך איש את רעהו חיים בלעו. אבל חסרון כיס קשה מכולן דאפי' אין שלטון מפזר מעותיו לעמים ואז יהי' שלום בארץ אבל בזמן שיש חסרון כיס אין מורת השלטון עליהם ואז הורגין וחומסין וגוזלין אלו את אלו:

חללה של רשות. פי' ונפקא מינה להא דאמרינן באבות ואל תתודע לרשות:

לוה אדם תעניתו ופורע. פי' בתוספות וגם הרי"ף ז"ל בתשובה דהיינו דוקא במקבל יום סתם כגון במקבל על עצמו יום אחד בחודש או בשבת ולא פי' בנדרו איזה יום מן השבוע וכשהשכים בבוקר יום שני חשב בלבו שישלים נדרו היום יכול ללותו אם אינו יכול להתענות ויתענה למחר שעל דעת כן קיבל עליו סתם מפני פחד אונס וכן הדין במי שיש עליו לצום מספר ימים דכיון שהוא צם אותם אם נזדמנה עליו סעודת מצוה או כיוצא בה מה שהוא כבוד לבריות לוה ופורע חוץ מתענית חלום, וכן נראה מן הירושלמי שהביא בהלכות במס' תענית דגרסי' התם נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו בד"א בשאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים ע"כ, כלומר דכשאמר יום סתם אבד תעניתו ואוכל שהרי הוא יכול לפורעו למחר אבל כשאמר יום זה שאינו יכול ללותו משלים תעניתו, אבל הראב"ד ז"ל פי' דאפי' סיים יום תעניתו לווה ופורע דומיא דסלע זו לצדקה דכל זמן שלא באתה ליד הגבאי מותר לשנותה ולהחליפה דליכא קפידא בין הא לאחריתי והכא נמי ליכא קפידא. וי"מ דאפי' כי אתחיל בתעניתו לווה ופורע ולא דמי לסלע דמיד שבאת ליד הגבאי אסור לשנותה דהתם נדר גמור הוא מה שאין כן הכא דלאו נדר גמור הוא אלא קבלה הוא דמקבל אנפשי' לאיצטעורי לשם שמים והא קא מצטער, תדע לך דהא פ"ק דמס' תענית אמרי' וכי נדר הוא ובלישנא אחרינא אמרינן לא יהא אלא נדר דאלמא משמע דלאו נדר גמור הוא, וכן נראה לי מסוגיא דשמעתין דאמר להו בתעניתא ותיבנא דמשמע דכבר התחיל בתעניתו ואפ"ה אמר לי' ולוזיף מר ולפרע ואיהו מהדר לי' דתענית חלום הוא דמשמע דאי לאו הכי מצי ללוותו וכן נראה מן הסוגיא דאפי' אמר עננו דלווה ופורע אע"ג דמיחזי כשקרן בתפלתו וי"מ דאלו אמר עננו לא מצי ללוותו. ואלא מיהו מסתברא דבתענית צבור כגון תענית של גשמים או תענית של צרה שלא תבוא על הצבור או תענית טבת ופורים וכיוצא בהם שאינו יכול ללוותו משום דמחייב לצעורי נפשי' בצבורא וכיון שכן אם שכח ואכל בתענית נראה דמתענה ומשלים כיון שאינו יכול ללוותן וכדברי הירושלמי שהבאתי למעלה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב דאם שכח ואכל מתענה ומשלים:

ואמר רב יוסף ואפי' בשבת. ומיהו מיבעי לי' לענויי בחד בשבת משום דבטיל עונג שבת וכדאיתא בברכות ומצי למלויי' ולמיעבדי' ביומא אחריתי:

סיפא אתאן לד"ת. ואיכא למידק אמאי מפסיקין לק"ש דהא קיי"ל דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה והא קרא כתיב ובלכתך בדרך דומיא דדרך מה דרך שהוא דבר הרשות אף כל שהוא דבר הרשות לאפוקי מתעסק במצוה דלא וכדאסיקנא במס' ברכות, וי"ל דשאני הכא דיכול לקיים את שתיהן, אבל בירושלמי איפלגו בהא מלתא דגרסי' התם ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי כגון אנן שאנו עסוקין בתורה אפי' לק"ש אין מפסיקין ולא מודה ר' שמעון בן יוחאי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית לי' לרשב"י הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו כאלו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם. טעמי' דרב שמעון בן יוחאי זה שנון וזה שנון אין מבטלין שנון מפני שנון, והא תנינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה הא בעונתה חביבה היא יותר מן התורה, א"ר יודן ר' שמעון ע"י שהיה מחודד בדברי תורה לפיכך אינה חביבה עליו יותר מדברי תורה א"ר אבא מרי לא תנינן אלא כאדם שקורא בתורה הא בעונתה כמשנה היא רשב"י כדעתי' דרשב"י אמר העוסק במקרא מדה שאינה מדה ורבנן אמרין מקרא כמשנ':

לא שנו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנתן. וא"ת והא בפרק במה מדליקין אמרי' דרשב"י וחבריו הוו לבשי ומיכסו ומצלו אלמא הוו מפסיקין לתפלה. וי"ל דהתם בק"ש איירי והאי דנקט מצלו לאו דוקא:

אבל כגון אנן מפסיקין וכו' פי' כגון אנן שאנו מתבטלין ומפסיקין תורתנו בשביל סחורה או אומנות כ"ש שנפסיק לתפלה. ור' זירא דקפיד לעיל על ר' ירמי' שהי' מפסיק לתפלה וקרא עליו מסיר אזנו משמוע תורה וגו' שאני ר' זירא דתורתו אומנתו, ור' ירמי' אע"פ שאין תורתו אומנתו מיירי בדאיכא שהות ביום להתפלל והכא דקאמר מפסיקין בדליכא שהות ביום להתפלל:

אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה , פי' אבל ראשו ולא רובו גזירה שמא יוציא הכלי למקום שהוא עומד, וא"ת ובראשו ולא רובו תיפוק לי דאיכא איסור תורה דקא עקר מר"ה שהוא שותה ומניח ברשות היחיד דהיינו במעין דכיון דניחא לי' בהנחת מים במעין מחשבתו משויא לי' כארבעה על ארבעה כזורק בפי הכלב דאמרי' בעירובין וי"ל דמ"מ בהנחת מים בפיו לא ניחא לי' ולא אחשבי' ופיו הוי מקום פטור וליכא למגזר בהא שמא יחליפו דהא על כרחי' אי אפשר לשתות אלא א"כ יעברו דרך פיו משא"כ בההוא דלעיל:

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה