חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות טוען ונטען · סימן צא
סעיף א
חנוני נאמן ע"פ כו' תן לפועלי' סלע והוא מודה שא"ל כן או יש עדים כו' שניהם נשבעין כש"ת ונוטלין מבעה"ב כו' וה"ה אם אמר לו הלויני מנה ופרע לבע"ח ז"א נתתי וז"א לא נטלתי ישבעו שניהם זה בפני זה ויתן בעה"ב לשניהם כו':
(א) לפועלו' כו' במשנה תן לבני כו' או לפועלים ותמוה למה השמיט הרמב"ם לשון המשנה תן לבני כו' אי הי' מפרש כהר"ן בלא הי' חייב לבנו דיש רבותא לענין השבועה כמ"ש הסמ"ע והש"ך. ולע"ד רבותא לענין החיוב ג"כ דהא מדינא הוי א"י אם נתחייבתי כמ"ש רמב"ן ור"ן. דמסברא אינו מובן טעם הש"ס ריש ב"מ דאמר חנוני מאי אית לי' כו' את האמנתי' דלא א"ל הב להו בסהדי כו' ע"ש. ובשלמא אם הי' ודאי דבאמת נתן להם רק שנאמר דפשע זה שנתן בלא עדים ועי"ז צריך לשלם בעה"ב שנית. ע"ז שפיר טעם הגמ' דשליחותך עבדי דלא א"ל ופשעת בעצמך כאומר קרע כסותי כו' וכטעם התוס' (שם ריש ב"מ) לחלק בין שליח בשטר כיון שלא הזכיר אינו פשיעה. אבל שמא לא נתן כלל לזה אינו שייך טעם הנ"ל למה הי' לו לומר בסהדי הב לי'. גם שציוה ליתן מ"מ כל שלא יברר שנתן מנין לנו שנכלל בציויו שיהי' נאמן בלא עדים שנתן והי' לו ליזהר בשלו. וזה שכ' רמב"ן הובא בש"ך ס"ק י"ב וסי' צ"ב ס"ק י"ד הוי לי' לתקוני ולא לעוותי. ומ"ש ש"ך ז"ל חילוק התוס' דלא פשע ע"ש שתמה על הרמב"ן ז"ל ובאמת דבריו ז"ל תמוהים דפשוט כנ"ל דנהי דלענין השליחות אם נתן בציויו אמר בגמ' שפיר דלא שייך לתקוני שדרתיך כו' דמצי אמר סברתי דאתה מאמין להם כמו פיחת עשרה דקי"ל (כתובות ק') דמהני דמצי אמר בהכי אמדתיך כו' אבל לענין הספק שמא לא נתן כלל ודאי דהו"ל לתקוני לעצמך שתוכל לברר שנתת וא"צ להאמינו. ולכך כ' רמב"ן דרק טעמא דתקנתא אמר הש"ס. וגם טעם התקנה אינו מובן כנ"ל. וע"כ כמו מוציא ברשות דישבע כמה הוציא ויטול. וגם להתם לא דמי דיודעין עכ"פ שהוציא ולהפ' בהול"ל שייך משאיל"מ הי' חייב מדינא וגם יש שבח ע"ש (כתובות פ'). וגם טעם שכ' הר"ן שם הסומך על נאמנות של אחרים כו' שייך ג"כ רק שם דא"י להעמיד עדים בכל דבר ודבר שמוציא. ואפשר שבמשנה נקיט חנוני מה"ט כמ"ש הרמב"ם (פט"ז מה' מלוה) דמקיף לאחדים ומשלם לו בעה"ב אח"כ דדמי למוציא כנ"ל. והר"ן ז"ל כ' באמת דבחנוני דהוי כמוציא כו' ע"ש. אבל הפ' כ' דלאו דוקא חנוני ה"ה אדם אחר ולא דמי להנ"ל. גם בתוס' כתובות פ' האש"נ מבואר דלא דמי חנוני למוציא הוצאות ע"ש. והנה ממילא הי' אפשר דעיקר הטעם כמו באמר לשנים גזלתי והפקידו בב' כריכות ולעיל סי' ע"ו בלוה מא' וא"י דצריך לשלם לכל א' מדינא בברי ושמא כמ"ש. תוס' שם כיון דלא' ודאי חייב דהול"ל ובכ' א' משום דאנתו גופייכו לא קפדיתו שהאמנתם ע"ש (ב"מ ל"ז) דתוס' כ' בין למ"ד ברי עדיף ובין למ"ד פטור שוים בדין הנ"ל. א"כ גם כאן בעה"ב שאומר דחייב לא' וא"י למי לחנוני או לפועל שייך ג"כ כנ"ל. ואף דנגדם א"י א"פ ונגדו א"י א"נ מ"מ כיון דשוה שם בין למ"ד פטור ובין חייב כן בהנ"ל ולכך תקנו משלם לשניהם. רק להיפוך אם הי' פשיעה מחנוני הי' פטור כמו שם דפטור בכ' א' דלא קפדי והמנוהו כנ"ל לזה ג"כ כיון דפשע שהאמינם לזה אמר שליחותך עבדי את האמנתי' ולא פשע כמו שם. ושייך על בעה"ב דהוי לי' למידק ולצוות שיתן בעדים ויש טעם לחייבו כנ"ל. וממילא בציוה ליתן מתנה לאדם דאין הספק רק חיוב א' י"ל דפטור בעה"ב לגמרי. ועכ"פ לא הי' לרמב"ם וש"ע להשמיט תן לבני. וממילא שמפרש הרמב"ם לבני שהי' חייב לו. ולכך כ' לפועל או לאחר שחייב לו ע"ש. דאל"ה איך יכתוב דבר אחר למותר והמפורש במשנ' ישמיט. שוב ראיתי בפי' המשנה כ' להדיא שישבעו פועלים או בנו במעמד חנוני ע"ש. מפורש דבנו נוטל כו' שהי' חייב לו. או דמפרש מה דאמר במשנה תן לבני כו' לפועלי כו' להורות שדרך החנוני להקיף לאחדים לזה כך לזה כך אבל ההכחשה רק עם פועלים לחוד. דהרי האריך חנוני שדרכו שמקיף כו' לאחדים עד שנתקבץ ע"ש. ואין דרכו להאריך חנם למה שאינו בגמ'. ולהנ"ל מפרש כך אמר לבני כו' לפועלי כו'. וא"כ הי' כדעת הי"מ שמביא הה"מ דדוקא בחנוני וכמ"ש לעיל וכיון דלאחדים מעט וא"א להעמיד עדים אמרינן דהימני' כמוציא הוצאות כנ"ל. אבל לאדם אחר שציוה ליתן באקראי י"ל דהוא צריך לברר בעדים כמו בערב שפרע דאף דחשוב כברשות מ"מ צריך לברר בעדים שפרע כמ"ש ש"ך בעצמו סי' ק"ל ס"ק י"ב כיון שנותן מעות שלו ולחזור לתבוע כו' ע"ש:
והי' נראה דעכ"פ באינו חנוני וציוה ליתן מתנה למי שאינו חייב דמצי בעה"ב לומר קי"ל כי"מ שמביא הה"מ. דעכ"פ נראה מהרמב"ם דחד מהני גווני לא הוזכר או מי שאינו חנוני או למי שאינו חייב כנ"ל. מ"מ לדינא קשה לחלוק על כל האחרונים וגם עכ"פ אינו מפרש להיפוך ובר"ן וש"פ מפורש דגם לבנו שאינו חיוב נוטלין ע"ש והנה טעם הפ' הנ"ל ע"כ דהוי כמאמינו כיון דלא א"ל הב להו בסהדי. דאין סברא לומר דכמ"ש רמ"א סי' קכ"ט ס' ב' בא"ל להלות כי בטוח כו' חייב ע"ש. כן כאן חשוב כא"ל שהפועלים נאמנים וכיון שאינו כן חייב דז"א דשם נתן ע"פ משא"כ כאן ע"ז דנין אם נתן כלל. וכן קשה נהי דחשוב שנותן לחנוני נאמנות מ"מ לדעת המחבר סי' ע"א גם נאמנות סתם דוקא בשעת הלואה ואחר כך בעי קנין. א"כ כאן מה בכך שנתן נאמנות הא חיובי' דבעה"ב מדין תן לפלוני ואתחייב שמדין ערב (ע"ז ס"ג). ואי לא נתן אין כאן מתן מעות ואינו מועיל הנאמנות כנ"ל. אך בזה י"ל נהי דאינו מועיל נאמנות בלא קנין דיכול לחזור אבל כשזה עשה ע"פ קודם שחזר ודאי חייב וכמו השבע ונשבע דאי"ל (סי' כ"ב). או תן כו'. וא"כ לדבריו שנתן ודאי דחייב רק מנ"ל שנתן לו נאמנות ע"ז י"ל באמת כרמב"ן הנ"ל דמדינא הי' פטור רק תקנו שלא יפסיד כשבאמת נתן על פיו ולא פשע ואמרו דישבע ויטול. וממילא הוי כנותן נאמנות דהא יודע שיהי' נאמן בשבועתו. ואם אין רצונו להאמינו הי' לו לפרש שיתן בעדים וכנ"ל ושפיר הוא תקנה כנ"ל:
(ב) הלויני מנה ופרע לבע"ח כו'. לכאורה למה נקיט בזה הלויני הא גם סתם פרע לבע"ח ג"כ חייב כדאמר תן לבני כו' לפועלי ולא הזכיר הלויני כנ"ל ונראה די"ל ע"פ מ"ש הש"ך סי' ק"ל ס"ק י"ב הנ"ל בערב כיון שנותן מעות שלו ולחזור לתבוע מלוה הי' לו לדקדק ליתן בעדים. וקשה למה בחנוני לא נימא כך דלא דמי לשליח שהוא ממון המשלח משא"כ כאן דמעות שלו כנ"ל. אולם החילוק דשם הערב עכשיו פורע החוב שלא בשליחות הלוה. רק דערב כיון שבע"כ (פורע חייב) פורע חוב חבירו א"כ שפיר מעות שלו הי' לו לדקדק אבל בזה שאומר תן כו' דשליח כמותו כאלו הוא עצמו לקח מעות השליח ונותנו לבע"ח חשוב שפיר מעות בעה"ב בשעה שנותנו וכיון דלענין זה חשוב מעות המשלח הי' לו למשלח לדקדק לצות שיתן בעדים כנ"ל. ואף דאין אדם זוכה בשלו לאחרים א"כ אחר הנתינה הוא שנעשה דמשלח כמו בתן כו' שהלה זוכה כדאמר בירושלמי פ"ק דקדושין. מ"מ באין כא' הנתינה ושנעשה מעות שלו והי' למשל לדקדק משא"כ ערב דפורע מעות שלו לגמרי ועי"ז מתחייב לו לשלם לו וע"כ לחלק כנ"ל. וא"כ בפורע חובו דקי"ל (סי' קכ"ח) דפטור דוקא שלא מדעתו משום מפייס הוינא לי' ויכול לומר דלא חשוב הנאה אצלו. אבל באומר פרע חובי שוב חייב גם מטעם פורע חובו אף אם אין הלה זוכה במעות עבורו. דאף בזה נהנה וזל"ח בעמד, ניקף וגדר דגלי דעתי' דניחא לי' חייב ע"ש (סי' קנ"ח) כ"ש בהנ"ל דגלי דחשוב אצלו הצלה מהפסד. וממילא באומר פרע חובי ואשלם לך י"ל דאין בתורת שליחות כלל או שיהי' כתן מנה לפלוני דחשוב כנותן לו או שהמקבל זוכה בשבילו כירושלמי. רק מטעם פורע חובו משלו ג"כ חייב כיון דמדעתו פורע. וא"כ שוב הי' לו לחנוני לדקדק שיתן בעדים כמו בערב דעל מעותיו לא הוצרך לצוותו רק שידקדק הוא כנ"ל. ולא הי' נוטל כלל. ולכך במתני' ובתחלת הסעיף דאמר תן לבני כו' או תן לפועלי סלע דלא הזכיר כלל שהם בע"ח ולא פרעון רק תן ממילא רק בתורת שליחות כתן ק' לפלוני כו' והוי חיובו רק מצד כמו שנתן לו ושייך הי' לו לדקדק במעות שלו כנ"ל ונוטל. משא"כ דין זה פרע לבע"ח שפיר י"ל שיהי' חייב בתורת פורע חוב ושוב הוי כערב ואינו נוטל כלל בלא עדים כנ"ל. ולכך נקיט הלויני ופרע לבע"ח דלשון הלויני ממש כנ"ל שיזכה המקבל בעבורו וכאלו קבלם הוא ושפיר הי' לו לדקדק לומר שיתן בעדים כנ"ל. וא"כ י"ל בדוקא הרמב"ם כתב תן לבע"ח לא כ' הלויני ובעה"ת וש"ע שכ' פרע כ' הלויני כנ"ל. גם י"ל דפרע די"ל שיהי' משלם לו בתורת פורע חובו וזה משום דמצילו מההפסד. וא"כ כיון דעדיין צריך לשלם לפועלים לא הצילו מהפסד כלל ואינו חייב. ובער נראה באמת דזה עיקר הטעם דהחיוב לשלם לערב רק משום דפורע חוב בע"כ ל"ד למבריח ארי וחייב כדאמר בש"ס ב"ק פ' הכונס. וכיון שפרע שלא בעדים או לא לקח השטר שלא הצילו מהפסד כלל אין חיוב כלל לשלם לו כנ"ל:
ומ"מ כאן אינו מוכרח לדינא בלא אמר הלויני. ואפשר דרמב"ם כ' תן ואשלם לך וש"ע לא כ' ואשלם לך. ואפשר דאינו חייב כלל באומר פרע חובי או תן לפלוני כשלא אמר ואשלם לך. ולכך כ' שאומר הלויני ופרע דהלויני הוי כמו ואשלם לך כנ"ל. והגם דלקמן סי' קכ"ט ס"א שכ' רמ"א מיהו אם פרע למלוה בצווי לוה חייב לשלם לו. והקשה סמ"ע מה קמ"ל הא גם אמר פרע או תן בלי ערבות חייב ע"ש. ובתומים כ' דכמה משניות ובפרט משנה דאמר לחנוני תן כו' ע"ש. לע"ד לא מצאתי מפורש ואדרבא ב"ב קע"ד בכל הלשונות דוקא הלוהו ואני ערב כו' ואני פורע. תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן ואני קבלן ע"ש. דמשמע דאמר תן גרידא לא מחייב אף שנתן. דכמו בנותן לו סתם ולא פי' בהלואה פ' בש"ע סי' נ"ח דסתמא מתנה וא"י להוציא. וממילא אפשר דגם אם אמר לו תן לו מנה ונותן לו סתם ג"כ למתנה. וממילא גם תן לפלוני אם לא אמר ואתחייב. ועיין פ"ק דקדושין גבי תן מנה לפלוני ואתקדש לך כו'. דלהרמב"ם אף דאומר בשעת נתינה הא"מ בהנאת מתנה זו שנתתי ע"פ מ"מ דוקא שאמרה מקודם תן ואתקדש אבל תן גרידא לא הי' מהני ע"ש בהר"ן דמשמע ג"כ כהנ"ל שם גבי תנם לאבא כו' ועל גבי סלע דמחלק הרמב"ן מהא דהכישה במקל כו' שלא אמר ואתחייב ע"ש. וממשנה דידן דאמר לחנוני אין ראי' כלל כמו שפי' הרמב"ם ודייק שדרך חנוני זה להקיף לבעה"ב לאחדים ומתקבץ ומשלם לו דכה"ג ודאי דאמירת בעה"ב תן סתמא הוי ע"ד לשלם כמו שדרכו תמיד. משא"כ, לאדם א' י"ל דוקא הלוני כנ"ל. ודברי רמ"א סי' קכ"ט מיושב כפשטי' להנ"ל דאף שאמר פרע חובי או תן לבע"ח אם אינו מפרש ואשלם או שנותן מפרש בהלואה לא הי' חייב ורק שנעשה ערב אף אמ"מ דלא מהני מ"מ אמר שרוצה לשלם לו כשיפרע כיון דבלשון ערבות אמר וממילא הוי כאומר פרע ואשלם לך ולכך כשפרע בציוי סתם חייב כנ"ל. וממילא י"ל דכאן דוקא נקיט בעה"ת וש"ע הלויני ופרע לבע"ח כנ"ל:
והנה בש"ס ע"ז ס"ג ע"ב אומר לפועליו אכלו בדינר זה כו' ואינו חושש משום י"נ כו' ואם כו' אכלו ואני פורע חושש כו' ומשני בחנוני המקיפו דמשתעביד לי' כיון דאורחי' לאוקיפו קני לי' דינר גבי' ופירש"י המקיפו שרגיל אצלו בהקפה דמשעבד לי' האי בעה"ב משעתא דיהיב חנוני והוי כנותן מיד ליד ופריך אח"כ חנוני שאינו מקיפו מי לא משתעבד הא אמר רבא האומר תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך קנה מדין ערב ע"ש. וי"ל גם למסקנא החלוק דבחנוני המקיפו חשוב מיד כשלו ובאדם אחר רק. מדין ערב וממילא צריך לברר שפרע בעבורו כמו בערב דלא תקנו שיהי' נאמן דבשלו הי' לו לדקדק כנ"ל. ודוקא חנוני או באחר כשאמר הלויני ופרע כו' דחשוב שלו כנ"ל. משא"כ בלא א"ל הלויני אף אי חייב מ"מ רק מדין ערב והוא כנ"ל. והי' מדויק מ"ש הרמב"ם חנוני המקיף ומתקבץ כו'. שאין מדרכו ז"ל כלל להאריך במה שאינו ענין. ולמ"ש בדוקא נקיט דאל"ה דוקא דאמר לו הלויני ותן כו' כמ"ש בש"ע. וגם אי דלא כי"מ שהביא הה"מ מ"מ דוקא א"ל הלוני. וצ"ע לדינא:
(ג) שניהם כו'. כ' ש"ך ז"ל ואפילו החנוני עו"ג כו' מרשב"א כו' ובתומים דחה דרק לענין היסת אמר רשב"א. גם הקשה על רשב"א כיון דדין חנוני ע"פ לא שייך שם דהי' לפטור רק מכח הוגד י ואף בישראל נוגע לא מהני הוגד לי לחייבו היסת ולזה חילק דשם לא הי' נוגע ע"ש. ודבריו תמוהים דודאי אין חילוק בהוגד מעו"ג בין נוגע או לא אינו מחייב היסת. וכוונת הרשב"א שאלו מכחישו הי' חייב שבועה כחנוני ע"פ היינו מקדושין פ"ב דהן שלוחיו דאמר בש"ס דחייב שליח היסת כחנוני ע"פ גם לפטור ואף דג"כ הוגד לי ונוגע ולא חייב היסת מדין הוגד לי וע"כ משום שמפסיד ומשלם שלא כדין חשבו טענת הלה לברי ומדמי בש"ס לחע"פ ומשמע לי' לרשב"א דגם אם הי' שליח לפרוע למלוה עו"ג גם כן דינא הכי כיון שמפסיד. וממילא דייק הש"ך שפיר דגם בחנוני עו"ג כיון דמ"מ מפסיד חשוב ברי טענת העו"ג. וזה שכ' ש"ך דגם למ"ש סי' קמ"ט דמשמע מהה"מ דאין מ' היסת ע"פ ברי של עו"ג כנ"ל היינו בישראל הבא מכח עו"ג דהי' לכאורה כאמר לי אבא (בסי' ע"ה) דאף שנוגע מ"מ כמו שהי' יכול להשביעו גם יורשו מכחו משביעו וכן לוקח ואף דעו"ג תובע לא תקנו היסת מ"מ הבא מכחו חשוב לענין זה הנכרי בע"ד שיוכל הלוקח להשביעו כדקי"ל דינא דאזיל מוכר ומפצי דחשוב בע"ד והי' משביעו היסת ע"פ ברי שלו אף דלוקח א"י כמ"ש תוס' (כתובות צ"ב) כן בעו"ג ומ"מ סובר הה"מ דגם לענין זה לא חשוב ברי וממילא גם בדין הרשב"א אף דהוי כחנוני ע"פ הוא ג"כ רק דחשבו חכמים חנוני נגד פועל כבע"ד וכן להיפוך. וממילא בעה"ב מכחו יכול להשביעו כאלו הי' טוען ברי אבל עו"ג שא"י להשביעו מכח התקנה גם בעה"ב א"י להשביע. מ"מ כתב דנהי דלענין היסת לפטור ס"ל כן להה"מ אפשר דליטול מודה דחשוב מכח ברי שלו כטענת ברי כמ"ש הראב"ד שם גם לענין היסת כנ"ל. ואף דעו"ג חשוד ולא תקנו לטול בלא שבועה וממילא הוי כמת חנוני ז"א דמ"מ כיון דנכרי החנוני יגבה ממנו שלא כדין ג"כ שייך שמפסיד ותקנו שבועה דהא גם בישראל הפועלים טוענין שהחנוני נוטל שלא כדין בטענת שקר ומ"מ חייבין לישבע. וכן ב' כתי עדים כו' לרוב הפוס' דצריכין לישבע ע"ש. והרי הרשב"א בס' תולדת אדם סי' ע"ד פ' דאמר לי אבא לא הוי ברי להשביע היסת ע"ש. וכ"ש הוגד מעו"ג וע"כ דמטעם חנוני ע"פ וכהש"ך ז"ל:
ומ"ש הש"ך בפועלים עו"ג ג"כ. הרדב"ז סי' ת"ה הובא בכה"ג מסופק דאולי כשציוה ליתן לעו"ג אף דלא א"ל הב בסהדי הי' לו בעצמו שלא ליתן בלא עדים דסתמייהו פיהם כו' (ב"ב מ"ה). ומ"מ בחנוני לחוד לא משמע דמש"ה לחוד לא רק באמר תן לעו"ג בע"ח וכה"ג מצרף דעת ראב"ן שדוקא חנוני דטריחא לי' למיתב בסהדי כל דבר משא"כ שאר חוב. וכי"מ שהביא הה"מ ואף דבישראל שחולקין כל הפ' עליו נוטל. מ"מ בעו"ג בצירוף הנ"ל מספקא לי' ופסק לפשר ביניהם ע"ש. והגם שנראה שלא ראה ד' רשב"א הנ"ל בת' הובא ב"י וש"ך הנ"ל דגם בגוי אינו פשיעה דמדמי לחנוני ע"ש. מ"מ אפשר דגם רשב"א לא כ' רק לפטור השליח אבל להוציא אפשר דיש חילוק בין עו"ג כנ"ל. ובחנוני נראה דאין לחלק. ובשאר חוב צ"ע אם י"ל קים לי כרדב"ז מאחר שלא ראה ד' רשב"א. מ"מ הרי ר' נחשון גאון הובא ש"מ פ' הכותב ס"ל ג"כ כראב"ן דדוקא בתרי ע"ש:
(ד) שניהם כו'. כ' ש"ך דחנוני נשבע תחלה דהא כששניהם אינם נשבעין ע"כ צריך לשלם לפועלי' ולא לחנוני א"כ הפועלי' יאמרו דלמא החנוני לא ישבע אבל החנוני בע"כ צריך לישבע כדי ליטול וכ"כ בעה"ת כו' העדים כו' ע"ש. ואינו מובן שהרי ב"י פסק כרמב"ם דגם חנוני אצ"ל כשמתו פועלים והש"ך ס"ק י"ב הכריע כן. וגם לדעת רמ"א נראה דא"י פועלים לכוף לחנוני לישבע. דדין נשבע ונוטל הוא כשרוצה לטול אינו נוטל אלא בשבועה ויכול לומר מתי שאטול אשבע קודם והם אם רוצים ליטול קודם ודאי דצריכין לישבע דמתי שירצה חנוני לישבע יצטרך בעה"ב לשלם לו. ואף דיחשב נגד הפועלים כזולי נכסי דנזקקין לנתבע. מ"מ גם בזולי נכסי דנתבע גופי' לא מצאנו שיוכל לכוף הנשבע ונוטל או תשבע או תפטור אותו מתשלומין שיכול מתי שאטול אשבע. ע"ש לעיל סי' כ"ד דדוקא בנפטר כתב רמ"א שיוכל לישבע וליפטר בע"כ לא להיפוך ע"ש. וכ"ש כאן דאין נ"מ לנתבע גופי' רק לפועלים ונגדם רק גרמת שבועה והוא גם תובע דכוותי' שתובע שבועה אין מחייבין שבועה על כפירת שבוע' כ"ש בתורת נתבע שגורם שיצטרכו לישבע דא"י לכופו לישבע בשביל זה כנ"ל. ונראה דגם הש"ך ז"ל מודה בזה דכשפועלים רוצים לטול קודם וחנוני אינו רוצה לטול עדיין צריכין לישבע וא"י לכופו כנ"ל
ובזה ישבתי הש"ס דלשון תמוה מאד דאמר רבי טורח שבוע' זו למה ומה השיב ר"ח תנינא שניהם נשבעין ונוטלין ע"ש. דבמשנה תני הוא נשבע ונוטל והן נשבעין כו' משמע כהש"ך דיכולין לכוף לחנוני דישבע תחלה. ופריך ר' טורח כו' למה לכופו שיבא לידי ש"ש. טוב יותר להניחו ומי שרוצה לטול ישבע ושמא באמת לא ישבע הלה אח"כ ולא יטול. והשיב ר"ח שבאמת אין הפי' במשנה דוקא הוא תחלה דתנינא שניהם נו"נ דדינם שוה מי שרוצ' לטול ישבע. ופריך עלה דפ' נשבעין לחנוני לבעה"ב מבעי' כו'. והיינו דס"ד דפי' הוא דגם שבעה"ב מוחל השבועה לפועלים ואינו רוצה להשביעם מ"מ צריכין לישבע לחנוני דאולי לא ישבעו ולא יטלו יטול הוא בלא שבועה וכיון שיכול לכוף שלא יטלו אלא בשבועה משום גרמת שבועה דידי'. ממילא יכולין גם הם לכוף לחנוני לישבע תחלה משום גרמת שבועה דידהו כיון שבעה"ב רוצה שבועה משניהם והם מדינא והוא מתקנה כנ"ל. ומשני במעמד חנוני כו'. אבל לענין השבועה א"י לכוף זא"ז רק מי שרוצ' לטול ישבע. ואם בעה"ב מוחל להם שפיר יטלו כנ"ל. רק הש"ך ז"ל מיירי שבאין שניהם לטול אז פוסקין שישבע חנוני תחלה וכוונתו דנהי דעכשיו אף שלא ירצה לטול יצטרכו פועלים לישבע כנ"ל. מ"מ כיון דבמת והי' ידוע שלא ישבע חנוני לא הי' פועלים צריכין לישבע משא"כ חנוני. א"כ עכשיו שבאין שניהם לטול מוטל על החנוני השבועה מצד עצמו משא"כ פועלים שאין השבועה עליהם רק מצד שנוטל החנוני וכל שלא נשבע אינו נוטל כנ"ל. ולכך אף דהש"ך הכריע כרמב"ם דגם חנוני נוטל מדינא אף שמתו פועלים מ"מ היינו שלא להפסידו משא"כ לענין שבועה דאם הי' שוים יטילו גורל וכה"ג דחשוב שודא דדייני דבסברא מועטת מקדימין. וכפי' רש"י בשודא שאהבו יותר ע"ש (כתובות פ"ה). וכן בהנ"ל דעכ"פ יש דעת רמ"א והרבה פוסקים דפועלים מדינא ולא חנוני א"כ עכ"פ הדין להשביע תחלה החנוני מדין שודא כיון דלרמב"ם שוים להקדים מי שירצו ולרמב"ן ורמ"א דוקא חנוני לכך פ' ש"ך ז"ל כן. ובפרט למ"ש ש"ך ז"ל הטעם דאף דחנוני הוי א"י אם נתחייבתי מ"מ לא חשוב חזקת ממון כיון דעכ"פ ל"א ודאי חייב ע"ש. א"כ עכ"פ הפועלים החיוב לשלם להם מצ"ע כשתובעים לבדם ג"כ דהוי א"י א"פ כנ"ל. והחנוני מצ"ע פטור רק משום דעכ"פ משלם. אבל הטענות מצ"ע מורה החזקת חיוב שמגיע לפועלים שלא נפרעו וממילא מסתמא החנוני שקר ולא ישבע ויודה ולא יצטרכו פועלים לישבע משא"כ להיפוך וכל שיכולין שלא יבא לידי שבועה מחוייבין דלפי' תוס' במשנה דמלוה על המשכון מי נשבע כו' שמא יוציא כו' הוא שיהי' אגלאי שהי' שבועה לבטלה. ונהי דכאן אין לבטלה אבל עכ"פ יכול להיות שיתברר אח"כ שלא ירצה חנוני לישבע לשקר ויודה והי' בחנם ש' פועלים כיון שאנן תופסין יותר טענת פועלים אמת מצד חזקת חיוב שיש לפועלים ולא לחנוני כנ"ל. ולכך נראה באופן הנ"ל ששניהם באין לטול כהש"ך ז"ל דפוסקין שישבע חנוני קודם רק מ"מ י"ל לא אטול עכשיו כנ"ל. וכשדעה"ב מוחל לא' אין הלה יכול להשביע כנ"ל. ומ"מ הב' נראה דצריך לישבע כנ"ל ואי"ל שמא הי' מודה ולא הייתי צ"ל כנ"ל. והיכא ששניהם אין רוצים לישבע ורוצים תשלום א' לחלוק ביניהם נראה דלא מצי מדחי כב' יוסף ב"ש (סי' מ"ט) וגבי בכור (בכורות מ"ח) דלענין תשלום א' מחויב לשלם בלא שבועה לרמב"ן לפועלים עכ"פ ולרמב"ם לכל א'. וממילא יכולין לחלוק ביניהם בלי שבועה. רק אפשר דיכול בעה"ב לטעון שיפטרו אותו מהשאר דאל"ה אח"כ שירצו לישבע יצטרך לשלם ויהי' נפסד השבועה ממה שנתן והוי כזולי נכסי' ועדיף כנ"ל. ואפשר דממילא א"י לחזור ולתבעו אח"כ כיון שאמר כל א' איני נשבע ועי"ז שלם להם תשלום א'. ואינו מוכרח עיין לעיל סי' כ"ב. ובנוטל י"ל הפי' אינו רוצה עתה לישבע רק כשארצה לטול ועכ"פ תשלומין א' שמחויב בלי שבועה תתן לנו. ונראה דיכול בעה"ב לטעון כנ"ל דלמ"ד אין כ' שובר א"צ לשלם גם ודאי חייב משום חשש הפסד שיצטרך לשלם עוד הפעם ואף חשש רחוק גבי כתובה כמ"ש תוס' (כתובות ט"ז) משום מקום שאין מכירין וכה"ג רק דקי"ל כ' שובר ישמור שוברו ולא יפסיד וממילא כאן שיוכל לבא לידי הפסד שיצטרך לשלם עוד הפעם אם ירצו לישבע ויפסיד השבועה א"צ לשלם עתה גם תשלום א' שודאי חייב כנ"ל. אך י"ל דלא יצטרך לשלם אח"כ תשלום ב' עד שישבעו כל א' על כל החיוב לא על מחצה נהי דכשכבר נתן א"י להשביעו וכמ"ש ש"ך לקמן מ"מ יכול לעכב וליתן תשלום ב' עד שישבע כל א' על הכל דלענין זה מוחזק וא"כ לא יפסיד ממ"נ כנ"ל:
(ה) נשבעין כו'. לכאורה קשה הא כ' רמ"א שלא ישבעו ביחד משום דמה דאפשר שלא יהי' נראה ש"ש מהדרינן. וא"כ כיון דאמר בגמ' ריש ב"מ אהך דשניהם נשבעין דאף דמיגו דחשוד כו' אמרינן ס' מלוה ישינה כו' ובעי למימר ודאי מלוה ופריך א"כ יטלו בלא שבועה רק על ספק כו'. א"כ ישבעו כל א' שבעה"ב חייב לו ולא יהי' ש"ש והא סגי בהכי דעכ"פ יש לו ודאי לוה וג"כ מגיע לו כו' בשלמא בטלית החשש משום הטלית גופי' דלא תחמוד כו' ע"ש. וכן בשאר טענות נהי דלא היו מתקנים מש"ה מ"מ כשכבר תקנו משום ס' מלוה שוב צריך לברר דבריו משום טעות שסובר שחייב כמ"ש לעיל סי' ע"ה. משא"כ כאן להמבואר סי' ע"ה בהגהה דדוקא לכתחלה צריך לברר שמא טועה אבל אם אין נראה ב"ד רמאות גם שאינו מבורר משביעין סתם שאינו חייב או חייב ע"ש. א"כ כאן תחלת התקנה שלא יהי' שבועת שוא הי' להם לתקן שישבעו שחייב ואף שאינו מברר סגי כיון שלא ניכר רמאות בשבועה כיון שתהי' התקנה כך ונראה הטעם דהא צריך כל א' לישבע במעמד הב' כי היכא דלכסיף מיני'. וא"כ כשישבע רק שחייב לו בעה"ב לא הוי השבועה במעמד הב' דלא מכסיף לא מבעה"ב שסובר שנתן לפועלים ולא מהפועלים שסבור שחייב לו בעה"ב מלוה אחרת וכן הפועלים כנ"ל. ולכך ע"כ שישבעו מפורש שנתן וזה שלא נטל כנ"ל. אך לכאורה לב"נ קשה דאמר כיצד אלו כו' אלא יטלו שלא בשבועה. והא עכ"פ ישבע כל א' שחייב בעה"ב ונהי שאינו במעמד הלה עכ"פ דיעבד טוב יותר לבעה"ב משיטלו שלא בשבועה וזה הוי דיעבד דאל"כ יטלו בלא שבועה. ומוכח מזה כדברי הש"ך ז"ל דלא כהב"ח דאף דסי' פ"ז בשאר שבועות דיעבד שנשבע שלא בפניו מהני כאן דא' ודאי משקר גם דיעבד לא מהני ושפיר סבר ב"נ דאין ליתן להם שבועה כנ"ל דלא לכספו ויכול לבא לידי שבועת שקר. וטוב יותר שיטלו בלא שבועה משישבע בלא איום הנ"ל ויש חשש שבועת שקר כנ"ל. ומיושב בזה ריש ב"מ דאמר לימא מתני' דלא כב"נ דתמוה מאד מה ס"ד דפריך ע"ש בתוס'. ולמ"ש שפיר דלמה לא ישבעו לב"נ שחייב בעה"ב כנ"ל. וע"כ כיון שכפי טענתם א' משקר לא יהבינן להו אף שבועה כזו שיהי' חשש שבועת שקר אף שלא יהי' ודאי ש"ש ממילא גם במתני' שנים אוחזין כיון דלפי טענתם ודאי א' משקר לא ישביעום וטוב לטול בל"ש. ומשני דגם לפי טענתם כו' תלינן דבהדי הדדי אגבהוה וטועה כל א' ע"ש וא"ש:
וא"כ נראה מזה לע"ד דאף דבכל דוכתי כשנשבע סתם שחייב אין לחזור ולהשביעו לברר דבריו שאינו ניכר רמאות מ"מ כאן כשנשבע חנוני או הפועל שחייב לו בעה"ב סך הזה אף במעמד שכנגדו לא מהני וצריך לחזור ולישבע חנוני שנתן ופועל שלא נטל במעמד הלה כאלו נשבע שלא במעמד לש"ך ז"ל. ואף די"ל דש"ך ז"ל לא אמר רק משום דודאי שבועת א' שקר משא"כ בשבועה הנ"ל דאינו ודאי שקר. מ"מ לע"ד אין חילוק דיש ריעותא עוד שלא בירר דבריו ואפשר דחשוב ניכר רמאות מה שנשבע סתם שחייב. ועוד דכאן אם יודה ויטעון דחייב ממ"א הי' מיגו להוציא ולא הי' נאמן כלל. וא"כ ממ"נ אם הי' כוונתו שבועה שחייב לו ממ"א א"כ אינו נוטל כלל דשלא כדין דאינו נאמן. ואם כוונתו שנתן לפועל א"כ יש שבועת שקר ולא מהני שלא במעמד כנ"ל:
אולם היכא דליתנהו להשני דהדין דנשבע שלא במעמד ונוטל יש להסתפק בנשבע דיעבד שחייב לו בעה"ב דאפשר דנוטל או כיון דמ"מ לא ברר דבריו וגם חילוק דעכ"פ נודע לשני דמשקר כנ"ל:
(ו) חנוני בפני פועלים כו'. לכאורה לש"ך ז"ל דלא מהני כאן אף דיעבד שלא במעמד משום דחד לשקרא משתבע. ולפי דברי ש"ך דחנוני נשבע תחלה ע"ש. א"כ קשה איך למדו הפ' דגם חנוני דוקא במעמד פועלים הא אדרבא מדנקיט בש"ס פועלים במעמד חנוני ולא נקיט חנוני במ"פ שהוא נשבע קודם א"כ י"ל דוקא שכבר נשבע חנוני א"כ עתה שפועלים ישבעו ודאי חד שבועת שקר צריכין לישבע במעמד חנוני כסברת הש"ך כנ"ל. משא"כ חנוני דנשבע תחלה וא"י אם יהי' ש"ש דמחזיקין שאמת נשבע ובאמת מסתמא לא ישבעו פועלים אח"כ ומנ"ל דצריך במעמד פועלים. וי"ל דלשון שניהם נו"נ משמע דשבועתם שוה. והא דנקיט פועלים לרבותא דאף דהם מדינא נוטלין מ"מ דוקא במעמד וכ"ש חנוני דרק מתקנה כנ"ל. וגם לרמב"ם מ"מ רבותא איכא כנ"ל:
סעיף ב
בד"א כששניהם לפנינו ותובעין מבעה"ב אכל אם מת החנוני והפועלים לבדם תובעים או שמתו פ' והח' לבדו תובע נוטל בל"ש שהרי אין בעה"ב מפסיד כלום כו'. (וי"א דדוקא באם מת ח' ואתו פ' נוטלין בל"ט דהרי ודאי נתחייב להם ולא ידע אי פרע אכל א"מ פ' כו' לא יטול אלא בשבועה דלמא ל"נ כלום):
(ז) או כו' וחנוני לבדו בו' נוטל בל"ש כו'. עי' סמ"ע וש"ך דלא כרמב"ן שכ' דיורשי פועלים נוטלין בשבועה שלא פקדני ול"א אין אדם מוריש ש"ל דהבו דלא לוסיף עלה. והש"ך כ' שהה"מ נדחק לרמב"ם דל"א הבו דלא לוסיף אלא בשטר ע"ש. ונראה מדבריהם דאף שהכחישו זא"ז בחיים ואח"כ מת א' נחלקו רמב"ן ורמב"ם וכ"כ הש"ך ס"ק י"א בתחלה. ותמוה לי איך נאמר דחנוני אינו נשבע כשמתו פועלים משום דמשלם בעה"ב רק תשלום א' שיורשי פ' אין נוטלין משום אאמש"ל. והא כל מה שהי' פועל חייב לישבע הוא רק משום שהחנוני נשבע אבל אם שניהם אין נשבעין כתב ש"ך ז"ל ס"ק ה' דצריך לשלם לפועלים ואף אי נימא כמ"ש לעיל דלהרמב"ם אין הדין כן אבל מ"מ עכ"פ ודאי דלא עדיף חנוני מפועל והדין יחלוקו באותו תשלום א' וא"כ איך אפשר לומר דחנוני יטול בל"ש תשלום א' הא כשחנוני רוצה לטול בל"ש אין על הפועלי' ג"כ שבועה ולא שייך כלל אאמש"ל שאין יורשי פועלים יכולין לישבע מה בכך כשחנוני אינו נשבע מה אולמי' באותו תשלום א' מהם נהי דנגד בעה"ב אם חנוני גבי בשבועה א"צ לשלם ליורשי פועלים תשלום ב' משום אאמש"ל זה שפיר דלענין תשלום שני נתחייב פועל שבועה אבל שנאמר מה"ט יטול חנוני בלא שבועה הא לענין בלא שבועה לא יגרע זכות היורשים מה שא"י לישבע מהחנוני שאינו נשבע כנ"ל. דלענין תשלום א' לא נתחייב פועל מעולם שבועה כלל היינו כשלא ישבע חנוני ויהי' תשלום א' כנ"ל. ועוד דהא קי"ל דלא שייך אין אדם מש"ל רק להוציא דמה"ט מוקי שם כב"ש דכגבוי דמי לא שייך כנ"ל אף שאינו מוחזק לגמרי ע"ש. וא"כ הא תוס' ריש ב"מ כ' דמה שהנפקד תופס בחזקת שניהם מספק הוי כשניהם מוחזקין ע"ש. וכ"כ שאר פ' ומוכח שם בש"ס. וא"כ קודם שנשבעו שניהם חשוב בעה"ב שיש בידו תשלום א' וא"י אם לחנוני או לפועלים תופס בחזקת שניהם כמו במנה שלישית כנ"ל והחלוקה י"ל אמת דיכול להיות שנתן להם מחצה. ומה דנקיט ריש ב"מ גבי חנוני ע"פ יהא מונח הוא לר"י משום רמאי אבל לרבנן היו חולקין אם הי' רק תשלום א'. ורק משני דכל חד אמר מה אית לי' כו'. אבל כל שלא נשבעו שניהם ומגיע להם רק תשלום א' והדין חולקין ממילא הי' נקרא תופס בחזקת שניהם. וא"כ על אותה מחצה אף שמתו פועלים לא שייך אאמש"ל כנ"ל דע"י זה מפסיד מה שחשוב תפיס מכשיהי' פועל חי. ובשלמא כשחנוני נשבע דאז ע"כ צריך בעה"ב לשלם לו הכל דמה אית לי' גבי פועל כו'. ממילא לענין תשלום הב' ליורשי פועל שייך אאמש"ל דלשלם חנם מוחזק בעה"ב בשלו וא"י להוציא בלי שבועה דנגד בעה"ב לעולם הי' להוציא. וא"ל דכבר זכה במחצה תשלומין. דז"א דלענין כשישבע אחד ויצטרך לשלם הכל לא הי' תופס בשביל הב' כלום. אבל לענין כשלא ישבע שום א' דלענין זה שיהי' רק תשלום א הי' תופס בחזקת שניהם ושפיר עדיין מחצה דיורשים כשאין חנוני נשבע דנגדו שלא יקח הכל חשובי כמוחזקים במחצה דלא שייך אאמש"ל כנ"ל. ולכך נראה דמיירי בלא הכחישו עצמם מחיים כלל כפשט לשון הרמב"ם וטור ופועלים לבדם כו' וחנוני לבד תובע והפועלים לא תבעו כלום מחיים. ולכך לא יוכלו כלל יורשי פ' לגבות דלא הוי א"י אם פרעתיך כלל שלא טענו ברי. משא"כ חנוני שטוען ברי ע"ז פ' שפיר דאין חנוני צריך לישבע כו' תשלום א' וכמ"ש הש"ך ז"ל ס"ק י"א בסוף הגם שכ' אפשר מ"מ לקמן סי' ק"ח ס"ק כ"ז כ' דלכ"ע במתו' פועלים יורשין נוטלין בשבועה ע"ש. ומ"מ נראה כוונתו בטען הפועל מחיים ברי כנ"ל. ומ"ש הה"מ (פט"ז מה' מלוה) דהרמב"ן חולק אפשר דגם בלא טען מחיים רק שאומרים א"ל אבא חייב ג"כ א"י א"פ כפשט לשון הרמב"ם פ"א מה' טוען דוקא בלא תבעו רק מעצמו אביך הלוני וא"י א"פ ע"ש. ולזה הביא הה"מ פ"א מטוען ע"ש. רק דמ"מ נהי דחייב עכ"פ שבועה הי' צריך ושייך אאמש"ל ע"ז כ' ג"כ דלא לוסיף עלה. אבל עכ"פ רמב"ם וטור הנ"ל ברור דמיירי כנ"ל שתובע רק א' כנ"ל. דבהכחישו מחיים קשה ג"כ למה כ' שאינו נפסד הא קי"ל גבי אאמש"ל דאי תפסו לא מפקינן מינייהו. וא"כ נפסד כשיתפסו יורשי פועלים. ואף דראב"ד סובר בהזמה דחיוב תפיסה אינו ממון מ"מ הפסד חשוב. וכ"ש לרמב"ם (פכ"א מה"ע) דחשוב ממון גמור. רק כמ"ש בלא תבעו כלל דאין כאן ברי וא"י לגבו' כלל וגם תפיסה לא יועיל כנ"ל. וכן מפורש בר"ן פ"ב דקדושין שמפרש דברי רמב"ם בלא הכחישו א"ע שכ' היכא דלא מכחישו לחנוני דמ"מ חייב שבועה לאפוקי מדברי רמב"ם ע"ש:
(ח) וי"א דדוקא כו' פועלים נוטלין בל"ש. והש"ך ז"ל האריך דגם חנוני נוטל מדינא כמו פועלים דאף דקי"ל לאו ברי עדיף מ"מ כיון שממון א' ודאי חייב ליכא חזקת ממון ועוד חזקה שליח עושה שליחותו והוי כחזקת הגוף דמומין והן ד' ר"י א' פלט ע"ש. והנה תמוה מאד מלבד דחזקה שליח ע"ש גריעא דלא מהני כלל בדאורייתא. מלבד זה היך מצינו חזקה זו כשהוא נוגע. דבכל דוכתי שחוט תרום ערב לי מסתמא שקיבל עליו לעשות שליחותו מסתמא עשה שאל"כ לא הי' מבטיחו ולא תלינן בשינוי דעת. משא"כ בנוגע כהכא יכול להיות דמתחלה קיבל עליו ע"ד כן דיטעון שנתן ויצטרך לשלם לו וכן עושה. ועוד דנוקי חזקת שע"ש נגד חזקת חיוב דפועלי' ולא יהי' לשניהם חיוב מדינא. ובאמת קצת דיוקים משמע כהש"ך שניה' נשבעין משמע דשוים. אולם תמוה דחזינן דחשוב חנוני ע"פ בהדי כל הני דמדינא אין נוטלין כלל שכיר ונגזל כמ"ש תוס' ורוב רפ ולמה חשוב חנוני ולא הפועלים. מזה מבואר כרמב"ן דפועל מדינא משא"כ חנוני כנ"ל. ונראה לע"ד שגם ר"י א' פלט מודה דמדינא לא הי' חנוני נוטל רק עכשיו דתקנו שיהי בשבועה שוב באמת הימני' וגבי מדינא דהא יודע שיהי' נאמן ואם לא האמינו הי' לו לומר לו הב להו בסהדי. וכ' רמב"ן שפיר דמה דאמר ריש ב"מ אנא עבדי שליחותך כו' הוא טעם התקנה שבשביל שעשה שליחותו לפעמים יפסיד אם באמת נתן תקנו שיהי' נאמן וממילא מדינא יהי' נאמן דהימני' כיון שציוה סתם. משא"כ אם לא היו מתקנים ודאי לא הי' נאמן מדינא דלא הי' צריך לומר הב בסהדי דעליו לברר שנתן דאפילו בתנאי התלוי במעשה צריך לברר שעשה. רק כשתקנו כנ"ל שוב מדינא ולכך חשוב לי' בהדי שכיר כו' דלולי התקנה לא הי' נוטל כנ"ל. רק מ"מ עכשיו מדינא ותני שפיר שניהם כו' דשוים רק מ"מ לענין כשמת חנוני ואינו נשבע שוב מדינא אין לו דהא לא הימני' רק בשבועה ובלא שבועה לא הימני' כלל דבשלמא לפועל מצ"ע חשוב דא"י א"פ משא"כ חנוני דמה שמדינא רק מצד הימני' ובלא שבועה דלא הימני' אינו נוטל כלל. אך ע"ז שפיר טעם ר"י א' פלט דשייך חזקה שליח עושה שליחותו היינו לפי מאי דהאמינו עכ"פ שיתן לפועלים ולא ישקר דיצטרך לישבע וע"ז נאמן אצלו דלא ישבע שקר. וא"כ ע"כ בשעת קבלה לעשות שליחותו הי' באמת שהרי יצטרך לישבע וע"ז נאמן אצלו א"כ שוב חזקה שעשה כן ונתן להם דלא חיישינן לשינוי דעת שנתישב שלא ליתן ושירצה לישבע שקר וחזקה זו מהני גם בדאורייתא כמ"ש תוספ' בכמה דוכתי כשיעשה בשלו אסור ע"י שיסמוך עליו הוי חזקה מה"ת ע"ש מטעם דמוקי לי' בחזקת כשרות שלא נשתנ' דעתו לגרום אסור ע"ש. וא"כ לפי הנאמנות שאמר לו בעה"ב סתם לחנוני ליתן אחר התקנה והאמינו בשבועה שוב נגד הבעה"ב יש חזקה שעשה שליחותו ולא נשתנה דעתו שלא ליתן ושיתבע לטול בשבועת שקר וודאי נתן ושוב אף שמת ולא נשבע גובים מדינא מבעה"ב ול"א בי' אאמש"ל כיון דמדינא נוטל כו' משום חזקה הנ"ל וכן מתו פועלים דרק תשלום א' גם כן שייך כנ"ל דמסתמא נתן לפועלים דכשהי' פועל חי ידע שצריך לישבע ועל שיטול בשבועה האמינו כנ"ל ושייך חזקה הנ"ל. ומ"מ אין חזקה זו מגרע כלל חזקת חיוב דפועלים דנגד הפועל שלא האמינו מעולם לא שייך כלל חזקה שליח עושה שליחותו דשמא מתחלה לא קיבל עליו כלל ליתן רק לישבע שקר ולטול אף שלא יתן. ומדויק לשון הגמ' ריש ב"מ מה אית לי' גבי חנוני לא מהימן לי בשבועה את האמנתי' כו' דנגדם אין חזקה כלל כנ"ל. ולגבי בעה"ב שפיר חזקה הנ"ל ונוטל אף שיודע עכשיו שאינו נשבע כנ"ל. דלפי מה שבעה"ב הימני' אחר התקנה שייך החזקה כנ"ל:
ורמב"ן ז"ל סובר דגם נגד בעה"ב לא שייך חזקה הנ"ל כלל דבאמת יכיל להיות שלא קיבל עליו כלל לעשות השליחות רק בשקר לטול בשבועה ונהי דהימני' מ"מ בלא שבועה דלא הימני' ליכא חזקה כלל דהימני' רק כמתנה מה שרוצה להאמין אבל לענין מה שלא רצה שייך החשש כאלו לא הימני' כלל ואין כאן חזקה ועוד דסבר דגם עכשיו לא הימני' כלל רק מתקנה חייב דסבור שלא יבא לידי הכחשה כלל. ועוד דאינו מועיל נאמנות שלא בשעת מתן מעות וכאן הס' אם נתן כלל כנ"ל. ומ"ש הש"ך דכה"ג ברי עדיף ואף דלכאורה באמר לב' גזלתי א' כו' ל"א ברי עדיף ע"ש בתוס' שוב ראיתי גם בתומים דחה מהנ"ל. אולם לע"ד לא קשה דאדרבה מלשון גמ' משמע מספיקא לא מפקינן ממונא רק לענין תשלום הב' שמשלם בחנם לכל אחד אבל לענין תשלום א' ליכא חזקת ממון וע"ז כתב תוס' שפיר דאף למ"ד ברי עדיף מ"מ לענין תשלומין לכל אחד גם טענתו ברי שאינו חייב רק לאחד. אבל כאן שמשלם רק לא' שפיר י"ל דלענין למי ליתן לחנוני או לפועל ברי דחנוני עדיף דאין לבעה"ב חזקת ממון דל"א ודאי חייב כנ"ל. אך באמת גבי אבדה גם כה"ג לא ברי עדיף דא"כ יקח בלי סימן בט"ע דשלו גם ע"ה ע"ש בפ"י הקשה למ"ד ברי עדיף. ומ"ש משום רוב אין נראה דהוא מהרוב כמו אחר רק עיקר הטעם דשלא בפניו טענינן הוי כברי ואדרבא כיון דהמוציא אינו רוצה להחזיק רק למי ליתן אין זה נאמן דב"ד טוענין שמא לאחר וכדחשיב פ"ב דכתובות גבי אלמנה נשאתיך וכ' הרא"ש דגם ביורשים חשיב ברי וברי ומוכרח בש"ס דדחי' ע"כ ל"א ר"ג כו' דטענינן להו ע"ש. וכן כאן. רק סברת הש"ך דקאי על כשלא טען הפועל כלל ולא הכחישו מחיים ולא יטלו יורשי פועל כלום כמ"ש לעיל ע"ז סברתו שפיר דשוב מגיע לחנוני מצד ברי ושמא דבעה"ב דלא טענינן ליורשי פועל דלא יהי' תועלת. והבעה"ב ל"ל חזקת ממון דעכ"פ חייב ושוב ברי דחנוני עדיף. אולם למ"ש לעיל לא שייך זה דאם לא ישבע חנוני שפיר טוענין ליורשי פועל וחשוב ברי וברי שיהי' הדין יחלוקו דבשלמא לענין להוציא מבעה"ב לא טוענין דמ"מ ביורש כו' ואומר הלה א"י א"פ פטור כיון דיורש א"י. אבל נגד חנוני שאינו מוחזק יותר מהם שוב טוענין להו ג"כ וא"י לטול בלא שבועה רק מחצ' כשרוצה שיהי' יחלוקו עם יורשי פועל כנ"ל. ואי משום דיורשי פועל בפ"ע א"י לגבות כיון שלא טען כנ"ל. הא גם חנוני בפ"ע אי"ל דקי"ל לאו ברי עדיף וג"כ רק ע"י חיוב של ממ"נ לדברי הש"ך דעכ"פ מגיע לא' א"כ גם הם כו'. א"כ נראה דיכול בעה"ב לטעון קים לי' דאין נוטל חנוני בלא שבועה במת פועל אף שלא הכחיש בחייו. ואף דיורשי פועלים לא יוכלו להוציא ממנו מספק ואין כאן רק תשלום א' מ"מ על מחצה ודאי שייך כנ"ל שא"י לטול בל"ש גם על מחצה כיון דמבואר גטין פ' הזורק בזרק חובו מחצה על מחצה יחלוקו ומוקי בב' כתי עדים א"א קרוב לו כו'. וכ' שם תוס' ורשב"א דאף דקי"ל תרי ותרי אוקי ממונא כו' דלא כסומכוס מ"מ כיון דהחוב ודאי וספק אם נפטר אוקי חזקת חיוב נגד חזקת ממון ויחלוקו ע"ש. ואף דתרי ותרי בשובר קי"ל ג"כ דפטור (כתובות כ' ע"ש בתוס') ע"כ משום דשם דררא דממונא כו' וא"כ נגד הפועל ודאי דחשוב דררא דממונא וספק אם נפטר בעה"ב מחיובו ואף שהוא שמא ושמא י"ל דיחלוקו כמו שם בקרוב כו'. ואין טעם לחולק רק משום ברי דחנוני כו'. וגם על מחצה אפשר די"ל קים לי' כהר"ן וי"מ שבהה"מ ורמב"ן דחנוני מצ"ע אינו נוטל אלא בשבועה אף בתשלום א' כמוציא הוצאות וכה"ג וכן מפורש בריטב"א בפי' במשנה דאף למ"ד ברי עדיף חנוני מדינא אינו נוטל כלום דהי' לו ליתן בסהדי ותקנה שיטול בשבועה משא"כ פועל ע"ש. ומ"מ צ"ע בלא הכחישו מחיים כנ"ל:
ובהכחישו מחיים ומתו פועלים דלרמב"ן ושאר פ' דיורשיו נוטלין פשיטא דצריך חנוני לישבע כנ"ל. ומ"ש הש"ך באין כאן יורש ואף דאין לך אדם כו' פי' בתומים כשבעה"ב יורש הפועל ע"ש. ואיני מבין זה אדרבא כיון דיורש זכות הפועל לכ"ע לא שייך גבי' אאמש"ל דתפוס ועומד א"כ הוי כמשלם עוד תשלומין לפועל דיורש חוב של עצמו ודאי דא"צ לשלם לחנוני בלי שבועה ועדיף מיורש אחר. ואטו אם הפועל מכר זכותו לבעה"ב יטול חנוני בל"ש. או מחל לו ג"כ כאלו פרע. ואף גר י"ל ג"כ כדאמר מכות ט"ז דחשוב קיומו לעשה דשיעבודא דגר הוא דפקע ומה שזוכה מהפקר כאלו ישלם וגם כאן כנ"ל. וע"כ לא קאמר רמב"ם דהואיל ואינו משלם רק תשלום א' נוטל בלא שבועה רק משום דאין הב' תובעו ואין משלם לו בשביל שמחזיקין שאינו חייב לו ושוב הב' נוטל בלא שבועה. אבל לא כשאינו משלם משום שפרע או קנה חוב השני או ירש דזה הוי כשלם כנ"ל. ובזה בודאי י"ל קים לי כרמב"ן דיורשים נוטלין וגם שא"י להוציא יועיל תפיסה. וגם מהני קים לי כר"ן ורשב"א וריטב"א ורמב"ן דבמכחישו צריך חנוני לישבע מצ"ע ע"ש שגם בחי' רשב"א מפורש כן כנ"ל. וכשהכחישו מחיים ומת פועל ואין חנוני רוצה לישבע. נראה דהדין יחלוקו בין חנוני ובין יורשי פועל. או אפשר דא"צ לשלם כלום לחנוני כדעת ר"ן ורשב"א הנ"ל דמצי מדחי לי' דמגיע לפועל וכן לפועל מ"ל ליורשין קים לי'. ומ"מ אפשר דמחצה חייב להו ודאי אף שלא נשבע דגם אי שייך אאמש"ל מ"מ הי' תפיס עכ"פ מחצה עבורם דבחזקת שניהם ועל מה שאינו להוציא ל"א אאמש"ל וכיון דאינו משלם לחנוני כנ"ל שלא נשבע שוב צריך לשלם להם עכ"פ מחצה לכ"ע. גם כמו בבכ"ע קרוב לו כו'. ואפשר דצריך לשלם להם הכל כיון דטעין ברי בחייו והוי א"י א"פ והשבועה שהי' חייב רק משום שהי' צריך ב' תשלומין אבל כיון דחנוני אינו נשבע ואינו נוטל ועל תשלום א' לא נתחייב שבועה כלל כנ"ל. רק היכא דחנוני נשבע ונוטל צ"ע אם יכול בעה"ב לומר קים לי נגד יורשי פועל דשייך אאמש"ל בהכחישו מחיים או לא דהבו דלא לוסיף כו':
(ט) דדוקא כו'. בש"ך ה"ה בליתנהו כו' לכ"ע דאנו תולין שלא יכחיש כלל. ומ"ש ש"ך דכשבא ומכחיש א"צ לישבע דרק לטול ע"ש קאי אפועל אבל חנוני גם ששילם לו מ"מ הא גם שליח נשבע היסת לפטור משום שמשלם למלוה, (ע"ש סי' קכ"א). ולא עדיף מה שגבה ממה שנתן לו כיון דעכשיו מכחישו הפועל כנ"ל:
סעיף ג
בד"א כו' אכל אם הקדים בעה"ב מעות לחנוני כו' במעמד ג' כו' ונתרצו אין לפועלים על בעה"ב כלום והחנוני נשבע היסת ונפטר כו' ואם שלא במע"ש המחם אצל חנוני כו' וי"א שגם זו היא שבועת היסת (מי שהוציא הוצאות כו' והנתבע א"י כמה נשבע התובע ונוטל כו'):
(י) אין לפועלים כו'. סמ"ע כ' דגם להרא"ש לקמן סי' קכ"ו דיכול לחזור על הלוה כו' משא"כ הכא דאומר שכבר נתן כו'. והש"ך השיג עליו דכיון שיכול לחזור עדיין חיובו אבעה"ב כו'. וכ' דהכי מוכח ממה שהוצרכו הרי"ף ורא"ש ותוס' (פרק המקבל קי"ב) לומר דהירושלמי דאמר דמתני' דחנוני ע"פ בלא העמידו כו' דס"ל כר"ש דלא כרבה דקי"ל כוותי' ואי כנ"ל הול"ל דכהלכתא ושאני חזרה מפרעון וכמ"ש בעל העטור כו' ע"ש. גם ב"י הקשה דסתם טור כאן כהרי"ן מגא"ש וסי' קכ"ו הביא דעת הרא"ש והחולקין הנ"ל ע"ש ולע"ד מ"ש הש"ך מתוס' אדרבא מוכח קצת להיפוך דלא הביאו ראי' כלל מירושלמי גופי' רק מפי' הרי"ף ע"ש. והא מה שרצו להוכיח דלא כפי' האחרון דפליגי לענין בל תלין. אבל ר"ש ורבה תרווייהו ס"ל דחוזר על בעה"ב א"כ דברי הירושלמי דלא כמאן ולמה הוצרכו לפי' הרי"ף. וע"כ דאין ראיה מירושלמי די"ל כנ"ל כיון דמ"מ נפטר מחיובו כל דלא הדר בי' אף לרבה דחוזר בו וחייב למפרע מ"מ לא הוי א"י אם פרעתיך דלא שייך חזקת חיוב. וכמ"ש הרא"ש ב"ב פ' מ"ש גבי בעיות דלא אפשיטא אם עמד חוזר דא"י לחזור מספק ע"ש. ולא מוקמינן בחזקת מ"ק והחולקים רק משום דא"צ חזרה בעמד דבטל ממילא אבל בהנ"ל י"ל דמודים וכמו במטבע מזויפת שפ' ט"ז בסי' ע"ה דכיון שהי' קודם שנולד הספק בחזקת שפרע הוי כא"י אם נתחייב ע"ש. וכן כאן קודם שנולדו הכחשה בחזקת שיעשה שליחותו. וכמ"ש הרמב"ם וש"ך בעצמו דחזקה כנ"ל. ולכך אמר ריש ב"מ הטעם מה אית לי' גבי חנוני אנא עבדי כו'. משא"כ כשנתרצה במעמד ג' וקנה החיוב דהוי כנפרע רק הספק אם לא פרע מהני החזרה י"ל דפטור בפרט אי מדינא גם א"י א"פ בלא הול"ל פטור. א"כ ע"כ מ"ש הפ' דפועלי' מדינא שקלי היינו משום דלא חשוב ספק כלל לדידהו דמה אית להו גבי אחר כנ"ל. משא"כ במעמד ג' שוב פטור משום לה"ל למידע כנ"ל. ובפרט להפ' דנשאר חיובו רק בתורת ערב א"כ צריך לברר שלא פרע הלוה כיון דחיוב בעה"ב מצד עצמו ודאי פקע רק נשאר ערבות ושוב אינו נאמן כנ"ל. ולכך מירושלמי עצמו לא הוכיחו תוס' כלום די"ל ככ"ע כנ"ל. רק מדפי' הרי"ף דס"ל כר"ש דלא כהלכתא א"כ היינו משום דסבר הרי"ף ז"ל דתליא הא בהא אם קונה החיוב כמו במעמד ג' ממילא נפטר הלוה לגמרי שנותן לו חיוב זה רק משום שנפטר ממנו. וא"א שמקנה וישאר חייב ובתורת ערב לא אמר שהוא ערב. ולכך סבר הרי"ף דאי כרבה דחוזר ולא נפטר ממילא לא קנה ולא נתחייב חנוני כנ"ל. דלר"ש הוי כפטרו ע"פ החנוני וממילא מחויב החנוני בתורת ערב כפי' א' של תוספ' ולכך ע"כ הירושלמי כר"ש דלרבה לא קנה ולא נתחייב כלל ושייך תקנת חנוני ע"פ כאלו לא העמידו כנ"ל. ודייקו תוס' שפיר מהרי"ף דפלוגתייהו משום הפטור ומוכח דלר"ש מחילה א"צ קנין ורבה לא פליג בזה רק דסבר שלא פטרו כנ"ל:
וממילא שפיר כ' ב"י סי' קכ"ו דהרי"ף חולק על הגאון דבמעמד ג' א"י לחזור ולתבוע הלוה דכיון דקנה ממילא נפטר הלוה לגמרי כיון דסבר הרי"ף דתליא הך בהך. דאי הוי ס"ל דאפשר אף שקנה ונתחייב זה מ"מ יכול לחזור ולתבוע הראשון הוי מצי לאוקמי הירושלמי כרבה ג"כ ואף דחוזר מ"מ אין חנוני נאמן להוציא כנ"ל וע"כ כנ"ל. וממילא במעמד ג' דקני ע"כ שנפטר ואינו חוזר כנ"ל. וא"כ שפיר פסק הטור כאן במעמד ג' ונתרצו דאין פועלים נאמנים להוציא מבעה"ב ולא הביא החולקין כנ"ל. דממ"נ הדין כן אי כהרי"ף א"כ ע"כ נפטר לגמרי ואי כהרא"ש והחולקין דלא תליא בהך ואף דקנו י"ל דלא נפטר א"כ שוב אפשר לאוקמי הירושלמי כהלכה וגם לרבה דחוזר מ"מ אינו נאמן הפועל כנ"ל. וא"כ למה נימא דפליג ש"ס דילן א"כ ממ"נ הדין כנ"ל במעמד ג' כנ"ל:
אמנם הוכחה מתוס' אין כאן. די"ל דלולי הרי"ף הוי מצינן לומר דירושלמי מיירי בקנין דלכ"ע אינו חוזר. כמ"ש הרא"ש דבקנין נפטר אף אם לא יתן. הגם דלתי' תוס' עכשיו דלענין בל תלין פליגי אין הוכחת הרא"ש מועיל דאי כשיתן למה לי' קנין. הא גם כשיתן בעי קנין שפטרו מעכשיו אם יתן אח"כ ולא יוכל פועל לחזור בו וגם לא יעבור אבל תלין. אך מ"מ שפיר בקנין ד' הירושלמי דלא שייך תקנה דחנוני ע"פ כיון דודאי נפטר מעכשיו ולא הי' מוכח מירושלמי דמחילה אצ"ק ולכך דייקו מהרי"ף דאי בקנין גם כרבה אתי. וע"כ דלא כנ"ל. אבל גם הוכח' לד' הש"ך אין כאן מתוס':
ומ"ש מהרא"ש ז"ל באמת תמוהים מאד ע"ש. שכתב אבעי' חוזר או א"ח. אם השולחני אינו רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר אפילו אומר אני סומך על השולחני במעמד ג' שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לבעה"ב בידו כו' אלא מקיף. והא דאמר בירושלמי גבי אע"פ הדא בשלא העמידן הפועלים אצלו אבל העמידן אצל חנוני אין לפ' על בעה"ב כלום אלמא דקני אע"ג דל"ל לבעה"ב אצל ח' כלום כו' גמרא דירושלמי סבר כר"ש דאמר אינו חוזר כי השולחני נתחייב לפועלים מדין ערב דכיון שבעה"ב חייב כף (ח"ב) ליתן לפועלים שכרן מיד חשוב כערב בשעת מ"מ דלא בעי קנין ואין הלכה כר"ש וכיון שהשולחני יכול לחזור בו גם הפועלים חוזרים ותובעים מבעה"ב דאטו בשופטני כו' שהשולחני לא יתן לו אם ירצה והם יפטרו את בעה"ב ויפסידו שכרן ואפילו אם מחל לו מחילה בטעות הוא. אלא כי פליגי כששולחני אינו חוזר אם יכולין לחזור ולתבוע מבעה"ב אם ירצו ר"ש אמר אינו חוזר לפי שמחל לבע"ה כל זמן שהשולחני אינו חוזר בו ורבה אמר חוזר דלא חשוב לי' מחילה והלכה כרבה כו' ומכאן ראי' דמחילה א"צ קנין דהכא בלא קנין כו'. ואפ"ה אמר ר"ש א"ח משום דמחל ורבה דאמר חוזר משום דל"ח לי' מחילה כו' עכ"ל. ותמהו ל"ח וגי"ת ואין בדבריהם ישוב לד' הרא"ש ע"ש. דמנ"ל דלדידן אין פלוגתא דרבה ור"ש כפי' הירושלמי ומסברא לא יחלוק הרא"ש על הירושלמי וגם למה לי' זה. וגם מ"ש הטור סי' קכ"ו דהרא"ש ס"ל גם במעמד ג' כגאון דלא פטור הלוה ע"ש מנ"ל הא בהרא"ש ע"ש שהניחו בתימה ב"י וש"פ. ונראה לע"ד פי' דבריו ז"ל דסבר דודאי אם אמר החנוני פטור את בעה"ב ואני אשלם הוי ערב משעת מ"מ כמ"ש רמ"א סי' קכ"ט ס' ג' רק דבמה שאמר במעמד ג' אני סומך עליך ונתרצה ודאי דלא חשוב רצוי זה כציוה לפטרו דאין ברצוי זו רק שישלם לו אבל אינו ציוי לפטור לבעה"ב. ובודאי לא יוכל להוציא משולחני אם יחזור בו וממילא אטו בשופטני ושוב מסתמא אינו פוטר באמת לבעה"ב. ואף דהי' סברת דפועל א"י להוציא מבעה"ב דשמא נכלל באמירתו שסומך ע"ש שפטרו לגמרי. מ"מ כיון דברצוי דשולחני אינו נכלל בודאי ציוי לפטרו לבעה"ב וא"י להוציא שוב מסתמא לא פטר. ולכך כ' ואפילו אם מחל לו היינו אף אם הי' דעת הפועל באמת שמוחל ופטרו הוי בטעות שהי' סבור שהשולחני יהי' מחויב ובאמת אינו מחויב. ושפיר הוי טעות מיד כנ"ל. כי פליגי כו' דטעמא דר"ש דאינו חוזר כששולחני רוצה ליתן דמחל לבעה"ב כל זמן ששולחני אינו חוזר. ונראה כמו דקי"ל פ"ק דקדושין במחילת מלוה דמקודשת כן בארוח לה זימנא כמפורש בש"ס שם. וא"כ כמו באומר למלוה פטור ללוה ואתחייב דחשוב שעת מ"מ משום מחילת מלוה כן באומר הרויח לו זמן ואתחייב חשוב כשעת מ"מ כנ"ל. כמו שנחלקו הפ' ברבית אחר הלואה בארוח לי' זמנא דחשוב כמ"מ ע"ש. ונראה דמהני חיובו על כל הממון ואף דרוחת זמן אינו רק ש"פ דהא גם בפטור ללוה לא שייך הטעם דאמר ריש קדושין דהוי כהלוה לו כיון שמלוה בציוי תן כו' דהא שם שפיר כאלו הלוה לו משא"כ פטור ללוה דחיוב של זה כשנפטר הלוה ואין כאן חיוב. רק ע"כ כמו קנין חליפין בשביל מחילת מלוה דהוי נתינה בציוי מתחייב זה כמו ק"ס דמתחייב והנאה זו חשוב ככלי כדאמר פ' א"נ וא"כ גם בארוח זמן ואתחייב ג"כ מתחייב בכל החוב שהוא מחייב עצמו כאלו. הי' בקנין סודר כנ"ל. וא"כ זה שפיר כיון שאמר במעמד ג' שסומך עליו ושולחני נתרצה הוי כאומר הרוח לו זימנא דנהי דלא הוי כאומר פטור במה שאומר שיסמוך עליו שישלם לו. אבל זה הוי כפירש שלא יתבע לבעה"ב שהוא ישלם לו. וממילא ג"כ נתחייב וא"י לחזור בו. ושוב אין פועל יכול כלל לחזור ולתבוע לבעה"ב דנגדו אמרינן שפיר שפטרו לגמרי דלא שייך אטו בשופטני כיון דאין שולחני יכול לחזור כנ"ל. וא"כ כל ד' הרא"ש ז"ל מדויקים שכ' מקודם דא"ל דפליגי באין שולחני רוצה ליתן ונימא דטעמא דר"ש משום שפטרו פ' לבעה"ב ממילא מתחייב ולכך פטרו דז"א שהרי השולחני ודאי יכול לחזור בו ולא יתחייב בשביל שפטרו דלא חשוב ציוי רצוי שלו וממילא לא פטרו דכי בשופטני כו' וכ' והא דבירושלמי כו' כר"ש וכ' דסבר ר"ש כיון כו' דנתחייב כו' כיון שבע"ה כו' ליתן שכרם מיד חשוב שעת מ"מ. והיינו כמסקנתו דפליגי בהרוחת זמן ודייק לר"ש כיון כו' מיד וזה חשוב כציוה ארוח זימנא ומה"ט מתחייב שולחני וממילא פטרו לבעה"ב ואין הלכה כר"ש. וכ' בקיצור כמו דמסיק במה פליגי ר"ש ורבה כו' אבל אם לא הוי פליגי בהרוחת זמן לא הוה פליג ר"ש כלל דיפטור בעה"ב וע"י הפטור יהי' השולחני חייב דאדרב' לא מיחייב וממילא לא פטר בעה"ב כנ"ל ולאחר שכ' ואין הלכה כר"ש חוזר לענינו הראשון דכיון שהשולחני יכול לחזור ממילא לא פטר ובטעות כנ"ל. כי פליגי כשרוצ' ליתן לר"ש א"י לחזור דהוי ארוח זימנא דזה הוי כציוי וממילא חייב שולחני ולכך פטור בעה"ב וכירושלמי הנ"ל לר"ש ורבה ס"ל חוזר דגם הרוחת הזמן לא חשוב דלא הרויח זמן רק שיש לו גם השולחני לתבוע ומ"מ יוכל לתבוע לבעה"ב ג"כ וממילא אין שולחני חייב כלום ויכול לחזור כנ"ל. ולכך כ' אח"כ דמוכח דמחילה א"צ קנין דהא לר"ש נפטר בעה"ב לגמרי ורבה פליג רק דלא חשוב מחילה אף לזמן וממילא לא פטר בעה"ב. וא"כ שפיר סובר הרא"ש כפי' הירושלמי בפלוגתא דר"ש ורבה ומיושב הכל בעזה"י:
או י"ל דר"ש לטעמי' דפירי עבדי חליפין ב"מ מ"ז א"כ גם בארוח מהני אבל לר"נ אפשר דלא חשוב כלי הנאת הרוחת זמן רק פטור ללוה דהוי מחילת מלוה הוי חיוב שלו שוה בשוה דגם בפירי מהני כמ"ש תוספ' מ"ו. משא"כ הרוחת זמן ושיתחייב כל החוב עבור זה אין שוה בשוה ובעי כלי כנ"ל וג"כ א"ש כנ"ל ומיושב ג"כ דשפיר הוכיח הטור דהרא"ש סבר במעמד ג' דאף שקונה החוב לא פטר ללוה. דלדבריו באומר פטור ללוה ואשלם חשוב שעת מ"מ ומתחייב למה הי' לתקן מעמד ג' בלא טעמא מתקנת הסוחרים הא די שיפטרנו ומתחייב הלה כנ"ל כיון שב"כ וב"כ פטר הלוה. וע"כ דלא נפטר והוצרך לקנין מעמד ג' כנ"ל. גם י"ל דגם דנימא דמתחייב משום דפועל פוטר בשביל חיובו. מ"מ אם לא ירצה שולחני ליתן לו כשתבעו יתבטל הפטור כדקי"ל גבי מקח עייל ונפיק אזוזי לא קני ביום שקבע ע"ש (ב"מ ע"ד). דאדעת' דהכי לא מכר כן כשפועל פוטר שכירתו בעד החיוב של השולחני וכשתובעו ואינו רוצה ליתן בטל דאדעתא דהכי לא פטר כנ"ל כיון דשכירות זמנו ביום כנ"ל. וא"כ שוב א"י לכוף כלל השולחני ליתן לו כיון דכשאינו נותן בטל הפטור וממילא בטל חיובו כמו במקח. רק בארוח זמן כנ"ל דזה לא בטל ואף שאינו נותן כשתובעו וממילא חייב ויכול לכופו ליתן כנ"ל. ויש לדחות:
גם י"ל דהרי"ף והפ' דייקי לשון הירושלמי אבל העמידו אין בעה"ב חייב לפועלים כלום משמע אף שאין חנוני פורע לו א"כ אין הוכחה כש"ך ז"ל. והנה לדינא פשוט שאין הפועל נאמן להוציא מבעה"ב די"ל קים לי כסמ"ע ובעיטור מפורש כן דאף שיכול לחזור על בעה"ב מ"מ אינו נאמן כשחנוני טוען שנתן לו. וגם לש"ך ז"ל הדין כך דהוא פסק לקמן סי' קכ"ו דלא כהרמ"א רק הממע"ה ואינו יכול להוציא כלל מבעה"ב במעמד ג' אף שאין חנוני פורע לו. וא"כ ממ"נ אינו נאמן בין לסמ"ע ובין ש ק רק בתפס הפועל מבעה"ב דבלא פרע לו א"י להוציא מפועל לש"ך ז"ל בזה כשחנוני טוען שנתן לו יש להסתפק אם יכול להוציא מפועל די"ל קים לי כהש"ך ומהרי"ט ג"כ מסופק הובא בש"ך סי' קכ"ו ס"ק נ"ח דמ"ש לעיל דממ"נ כו' אינו מוכרח די"ל דדייקו מלשון ירושלמי כנ"ל אין בעה"ב חייב כלום כו' א"כ נסתר הך ממ"נ דאף אי הדין במעמד ג' דחוזר על בעה"ב מ"מ א"א לפרש בירושלמי כרבה ורק התקנה דנשבע ונוטל לא שייך דלשון אינו חייב כו' וע"כ כר"ש ופליג אהלכה דכרבה קי"ל ושוב י"ל דגם התקנה שייך כשיכול לגבות מבעה"ב כהש"ך ואדרבא מוכח שוב מירושלמי מדנקיט על התקנה הטעם דאינו חייב כלום דמשמע אף שאינו פורע לו יש לדקדק דאם הי' הדין דחוזר הי' שייך גם התקנ'. וכן משמע לשון רשב"א בחי' במשנה חנוני ע"פ דכ' בהעמידו כו' נפטר בעה"ב מיד מהפועל ואין אחד מהם יכול לחזור ולפיכך חזר הדין בין חנוני לפועל ע"ש דמשמע דאם חוזר אבעה"ב הי' שייך התקנה:
מ"מ נלע"ד דלא מהני תפיסה דהוי ס"ס שמא נפטר אף שלא נתן לו ושמא נתן לו. ואף דהוי קצת שם א' אם נפרע מ"מ יש נ"מ בין הספיקות וכה"ג מהני.. ועוד דע"כ לא ס"ל להפ' דלא פטרו בסתם משום דלדעתם יכול לגבות כנ"ל משא"כ אחר הכרעת הפ' דא"י להוציא מבע"ה שוב אלו לא פטרו הי' לו לפרש דהא בסתם לא יוכל לגבות ואיך יסמוך על תפיסה. והגם דיש לדחות קצת. מ"מ בל"ז הרבה כ' דלא מהני תפיסה בפלוגתא דרבוותא. וגם ספק בתקנה ג"כ להרבה פ' לא מהני תפיסה ע"ש גבי תקנת נגזל כרמב"ם והה"מ. וכאן נצרפו כנ"ל הנ"ל. וגם חשוב תפיסה בטענת ספק דאף אם דעתו שלא לפטרו לא מהני להפ' דמעמד ג' נפטר והוי דברים שבלב. ונראה דלא מהני תפיסה כנ"ל רק כשהי' תפוס כשהמחהו אפשר דיכול לומר שסמך על שתפוס ולא פטרו כנ"ל. גם תפיסה שלא בעדים אפשר דמהני דנאמן נגד בעה"ב שלא נתן לו הפועל במיגו ושוב נשאר רק ס' א' אם פטרו וא"י להוציא כנ"ל. אך הש"ך ז"ל בס' ת"כ פ' דגם ס"ס לא מהני להוציא גם בספק ע"ש:
(יא) וי"א שגם זו שבועת היסת כו'. הש"ך ז"ל תמה דלקמן סי' קכ"א גבי שליח לא הביא שום חולק על הרי"ף דבנק"ח כו' ע"ש. והנה אפשר לומר דבאמת אינו מובן דעת החולקין כמ"ש גי"ת שם מה חילוק בין ששניהם נוטלין כיון שמפסיד ודאי שלא כדין יש עליהם שבועה בנק"ח וכשכבר נתן לא' ג"כ ודאי מפסיד ומכחישי' כנ"ל למה לא יהי' עליו שבועת המשנה לטול כנ"ל. וי"ל דהטעם אף דהוי נגד מלוה או פועל א"י א"פ מ"מ עכ"פ ברי דמשלם לא' שלא כדין. וכן בש"ס ב' מלוין ולוה א' בב' כתי עדים כו'. והיינו כמו ב' שבילין דקי"ל זא"ז שניהם טהורין ובבאו לשאול בב"א א"א לפסוק שניהם טהורין דודאי שלא כדין. כן אף לר"ה דזו באה בפ"ע ובזא"ז גובה מ"מ בב"א א"א לפסוק שחייב לזה ולזה כיון דודאי שלא כדין. וכן החנוני ע"פ כנ"ל כיון שבב"א ולכך פוסקין שישבעו כו' וממילא תולין שמי שמשקר לא ישבע. משא"כ אם נפסוק דישלם לשניהם בלי שבועה הוי ודאי שלא כדין. וא"כ כמו בב' שבילין אף דלכאורה איך פוסקין ששניהם טמאין ג"כ ודאי שלא כדין. וע"כ החילוק דלטהר דא"א דע"כ נראה איסור שא' ודאי טמא משא"כ טמאין יכול להיות מספק. ולכך לר"ח דבהדי ס"ש כו' גם ב' מלוין ולוה א' אין מוציאין כלל וגם שבועה א"צ ואף דג"כ איך פוטרין משניהם ודאי חייב לא' מ"מ לפטור שפיר פטור מספק ולא חשוב פסק שלא כדין. רק לר"ה אף דכל א' בפני עצמו הי' גובה מ"מ בב"א שנפסוק חייב להוציא הוי פסק שלא כדין כמו התם שפוסקין טהורין כנ"ל. ולכך ב' מלוין צריכין שבועה כפירש"י שם וכשגובין ע"י שבועה לא חשוב ודאי שלא כדין כמ"ש דזה שמשקר סתמא לא ישבע כנ"ל. ומה"ט גם בחנוני ע"פ. אף דהוי נגד פועל א"י א"פ מ"מ כיון שדנין בב"א וא' שלא כדין תקנו שניהם נשבעין כנ"ל וליכא שלא כדין. ולכך א"ש דעת החולקין דכשא' רק לפטור שכבר נתן לו דגם מספק פטור שוב חשוב בזא"ז וגם הפועל או מלוה נוטל בל"ש דהא א"י א"פ כנ"ל. דאין כאן פסק שלא כדין כנ"ל. ומ"מ לדעת הרי"ף וש"פ חשוב גם זה בב"א מה שפוסקין שזה נאמן ופטור ולזה ישלם ומפסיד שלא כדין. ועכ"פ ממילא שם דלא מיירי מזכי כמבואר שם שהמעות ששלח ברשות המשלח א"כ כשמשלם למלוה המשלח תובע המעות מהשליח אם לא נתן ואם נתן לא ישלם למלוה הוי כב' מלוין ולוה א' וכיון דא' שלא כדין ובב"א שליח פטור ומלוה נוטל לכך צריכין לישבע ועל הנוטל ש' המשנה כנ"ל כמו אם הי' שליח נוטל עכשיו דהא מגיע למשלח הממון ועתה נאמן להחזיק בו שלא כדין כנ"ל. משא"כ כאן דנתן לחנוני המעות ליתן לבע"ח או לפועל דתן כזכי ונעשה מיד המעות של פועל או בע"ח א"כ עתה שמכחישין ובע"ח נוטל הוא רק נוטל בחנם ומגיע לבע"ח משליח שכבר זכה עבורו ומ"מ כשלא קבלו גבי מבעה"ב אבל מה שנפטר החנוני בכפירתו הוא שנפטר מהפועל מה שבאמת שלו וכפר לו ממילא הוי כשני מלוין וב' לוין דנוטל כל א' בלא שבועה דאין צירוף אף שבא בב"א. כן בהנ"ל שנפטר השליח היינו החנוני ממעות שחייב להפועל שזכה בו. ואין זה צירוף לענין מה שנוטל הבע"ח או פועל מבעה"ב ושפיר הוי א"י א"פ נגד פועל ונוטל בלי שבועה מדינא רק היסת אחר פרעון כהוגד לי כנ"ל. ושפיר הביא כאן י"א הנ"ל לא שם. עוד י"ל דשם דכשכבר תקנו שבועת היסת אין השליח נוגע רק פסול מגזה"כ דעד הצריך שבועה חשוב הוגד א כברי משא"כ כאן דתן כזכי הוי נוגע. שוב ראיתי בתומי' כ' כן ע"ש, אך אי נימא כנ"ל שוב גם שם נוגע דהא כ' ש"ך ז"ל דכששניהם נשבעין היסת נשבע שליח תחלה אבל כשבע"ח צריך בנק"ח צריך בע"ח לישבע תחלה ואחר כך השליח דשמא לא ישבע הלה ולא יהי' חייב היסת ע"ש סי' קכ"א. וא"כ איך נימא דלא הוי נוגע משום דגם עתה שטוען פרענא למלוה חייב היסת ומה"ט שאינו נוגע יצטרך בע"ח לישבע בנק"ח הא אי נימא כן לא יצטרך לישבע השליח עד שישבע בע"ח ואי לא ישבע גם באמת יפטר השליח מהיסת משא"כ כשיטעון אהדרינהו או נאנסה דמיד יצטרך לישבע. ושוב נוגע ג"כ לישבע גם הנ"ל היסת. אולם י"ל כיון דהטעם כנ"ל יהי' באמת הדין דלא יצטרך בע"ח לישבע בנק"ח עד שישבע שליח מקודם היסת. גם י"ל דמ"מ איך נימא דישבע בע"ח ג"כ היסת ואז יהי' הדין דשליח נשבע קודם א"כ אינו נוגע ויש חיוב בנק"ח אח"כ אבע"ח כנ"ל. ויתישב בזה דלשון בעה"ת משמע דגם שצריך בע"ח לישבע בנק"ח מ"מ שליח נשבע תחלה וכן לשון הש"ע נשבע חנוני כו' והפועלים כו' וש"ך ז"ל כ' באמת דאינו כן ע"ש. וי"ל דכולל בדין הנ"ל. אף שלא אמר תן כזכי שהי' לו מכבר אצל החנוני וכה"ג דבזה הטעם כנ"ל דבזה אא"ל דפועל ישבע תחלה בנק"ח א"כ יהי' חנוני חשוב נוגע ושוב אין על הפועל כלל שבועה בנק"ח וע"כ ישבע חנוני תחלה ואינו נוגע ושוב פועל אח"כ כנ"ל. אך בת"ה סי' ש"ח דגם אחר שתקנו היסת ונשבע השליח ג"כ חשוב נוגע ע"ש:
עוד פשוט ע"פ מ"ש ח"ה שם סי' ש"ח דאף דהוגד לי מנוגע לא חשוב ברי מ"מ יכול להשביע כו גם אחר שכבר נשבע ונפטר ממשלח דדמי למה דפ' הגוזל נגנבה באונס והוכר הגנב כו' אלמא אף דכבר נשבע כו' ונפטר כו' מ"מ רצה עושה דין עם הגנב ואי"ל לאו בע"ד ד"א כיון דמידו נגנב אף שאין הממון שלו בע"ד דידי' הוי ונ"ד הואיל וטוען שמעון שמידו נתן ללוי בע"ד דידי' הוא ע"ש. א"כ החילוק דלקמן דלא הוי כזכי א"כ כיון שנתנו ע"ד פרעון וחוזר ותובע ומחויב לשלם וע"ד כן לא פרע א"כ נאנס מידו מעות המשלח דהא פ' הכותב אמר מוקי להני קמאי במלוה ע"ש אף שנתנו לפרעון כיון שחוזר ותבעו ושפיר חשוב שליח בע"ד דידי' אף שנפטר ממשלח דמ"מ קודם שנתן המעות למלוה הי' המעות דמשלח ובנתינתו נאבד כהך דת"ה חשוב ברי להשביעו בנק"ח כנ"ל. משא"כ כאן דתן הוי כזכי וזכה פועל מיד שזכה חנוני עבורו וכשנתן לפועל החזיר לו מעות שהי' שלו רק אח"כ נעשה גזלן ותובע חנם מבעה"ב לענין זה חנוני לאו בע"ד דידי' כלל דפועל לענין מה שיגבה מבעה"ב ולא חשוב ברי ולכך רק אחר פרעון לענין היסת חשוב ברי בצירוף כנ"ל. אמנם הגם שיש טעמים לחלק מ"מ האמת כדברי ש"ך ז"ל שנראה מבעה"ת וטור ושאר פ' שאין חילוק בין ב' דינים הנ"ל ומאן דס"ל כאן היסת ס"ל גם שם כן ע"ש. אולם הש"ע לא דקדק בזה להביא הי"א בכל מקום לפי שאין נ"מ לדינא דעכ"פ פשוט דאין יכול להוציא עד שישבע בנק"ח גם מספק. ואי תפס ואינו רוצה לישבע רק היסת ולטעון קים לי'. הא בל"ז פ' בש"ע סי' פ"ז דאם תפס ואינו רוצה לישבע כלל ג"כ לא מפקינין מיני' באותן שנוטלין מדינא ע"ש:
(יב) והנתבע א"י כמה נשבע כו'. ש"ך ס"ק כ"ב כ' סמ"ע כו' ולא כיוון יפה בתרתי א' דמ"ש המחבר ונוטל בלא שבועה היינו אפילו בלא היסת כמ"ש המרשים כו' ועוד דכאן בנקיטת חפץ כו'. ולענ"ד דבפרישה העתיק ד' המרשים נוטל בל"ש שהרי אין כו' ואפי' בלי היסת כו' והיינו משום שאין מפסיד כלום ולמה ישבע היסת כיון דתשלום א' מודה אבל היכא דליתא לפועל קמן דהדין ג"כ דנוטל חנוני בל"ש דמחזיקינן שלא יתבע פועל אבל כשבא אח"כ ותובע וצריך שלם לו סבר שפיר דמשביע לחנוני היסת אף שכבר נטל ודלא כסברת הש"ך ס"ק י"ג וגם הוא לא כ' אלא בפועל ע"ש. ומיושב ק' הש"ך ס"ק י"א דאף בלא היו מכחישים לולי הטעם שאינו מפסיד הי' חייב חנוני היסת דהא גם במשלח מעות או חפץ פ' הרמב"ם וש"ע סי' צ"ג דנם לפטור משביעו מספק. וסי' קכ"א ס"י מיירי שא"י אם יתבעו יורשי מלוה כלל ולא קשה ק' ת"ה ע"ש:
וי"ל דס"ל לסמ"ע דד' רמב"ם ס' צ"ג ס"ד היינו היסת דכמו שתקנו לטול דחשוב רגלים לדבר לחשדו כן בתר דתקון היסת ג"כ לפטור משביעו כנ"ל. ומיושב תמיהת רשב"א על רמב"ם הובא ב"י סי' צ"ג מהא דהן שלוחיו דאמר רק בתר דתקון היסת כנ"ל ע"ש. דגם כוונת הרמב"ם במשלח כו' לפטור היינו היסת בתר דתקון רק דבכל מקום א"נ ע"ט ספק ובזה כמו דלטול תקנו כן לפטור יש היסת על ספק כזה דיש לחשדו כנ"ל. ומ"ש הרמב"ם פ"ב מה' שלוחין שאי"ל היסת שהרי אין מי שטוען עליו ודאי כנ"ל היינו דאנו תולין שלא יכחיש כלל המלוה וממילא לא יפסיד כלום. ובפועל או בע"ח הוי א"י א"פ שלא תקנו בלי הכחשה. אבל כשמפסיד יכול להשביעו היסת גם שא"י בכל שליח כנ"ל. ובל"ז ג"כ י"ל ק' רשב"א דבהן שלוחיו קודם דתקון היסת דלא היו נוגעין דאם יאמר אהדרינהו לי' ללוה ודאי לא שייך שבועת שליח דלא עשה שליחות כלל רק החזיר והיו פטורין והם עדים עכשיו ונפטר הלוה ושוב א"צ שבועה כיון שאינו מפסיד כלום כנ"ל. ולמה נאמר שיתחייבו שבועה ויהיו פסולין אדרבא עתה כשרים כיון שאין נוגעין. וגם בתר דתקון היסת דאם כשיאמרו אהדרינהו והי' טענת ברי ויהיו צריכין שבועה כנ"ל. שוב אם יפטרו עכשיו משבועה הם נוגעין גמורין וכיון שאין עדים חייב ומפסיד שוב צריכין לישבע היסת כנ"ל. ואדרבא י"ל מ"ש הה"מ דמ"ש הרמב"ם כשאינו מפסיד א"צ חנוני לישבע מסברת עצמו כתבו ע"ש. ואין זה דרכו של הרמב"ם ז"ל אם אינו כ' יראה לי. ולמ"ש אדרבא מש"ס הנ"ל יליף דאל"כ הי' גם קודם דתקון היסת פסולין. דצריכין שבועה ועד הצ"ש אינו עד דאף דיועיל עדותן והוא פטור מ"מ ישביעם שמא לא נתנו כיון דמצ"ע צריכין שבועה ומיגו לפטורי משבועה ל"א שוב אין עדים. וע"כ דכשאינו מפסיד ליכא שבועת שלוחין ולכך כשאין נוגעין והן עדים ופטור ואין כאן שבועה נגד לוה. רק בתר דתקון היסת ונוגעין ומפסיד יש עליהן שבועה גם עכשיו. אולם הא עכ"פ גם שם אינו רק היסת א"כ א"א לומר שיהי' שבועת המשנה כה"ג בשליח דמפורש ברמב"ם שהשליח נשבע היסת אף שמפסיד ומשלם. וע"כ לומר דמ"ש הרמב"ם במשלח ע"י אחר דמשביעו מספק כבן בית דג"כ כוונתו היסת כמ"ש לעיל. או דיש חילוק בין משלח לקנות ולמכור דשייך שירויח אף באקראי ובין משלח מעות לבע"ח א"צ אלא היסת כנ"ל. עכ"פ ס"ל לסמ"ע שפיר דלדיעה שהוא הרמב"ם דבחנוני כשאין מכחישין נוטל בלי ש' בנק"ח רק היסת היינו כשהי' מפסיד מדנקיט הטעם לפטרו מהיסת הואיל שאינו מפסיד והיינו שישביע שמא לא נתן וירויח ע"ז אין היסת משא"כ אם הי' חשד שמפסיד וא"כ גם במוציא ברשות דכ' עלה רמ"א וה"ה כל דבר דהאי ידע כו' ומשמע דלא דוקא במוציא הוצאות שזה לכ"ע ש' המשנה דמורה היתר על טרחו. רק גם באקראי שליחות ג"כ נשבע בנק"ח. ובזה לרמב"ם מה טעם לחלק בין חנוני דאף שהי' מפסיד כגון דליתא קמן לפועל דמשלם לחנוני שמפסיד כשיתבענו אח"כ. ואף דמחזקינן שלא יתבע מ"מ כשתבע באמת אח"כ ג"כ רק היסת ולא אמרינן דאיגלאי מלתא שהי' עליו חיוב בנק"ח כיון שמפסיד. וע"כ דאינו מכחיש לחוד סגי שלא יתחייב שבועה בנק"ח אף שמפסיד א"כ גם במוציא ברשות כן. רק היסת אפשר דצריך כנ"ל כמשלח חפץ או מעות כנ"ל. ולכך כ' סמ"ע לחלק כיון דודאי חייב לו רק ספק כמה ע"ש:
מ"מ לדינא כד' ש"ך ז"ל דלרמב"ם בחנוני גם היסת לא צריך בלי הכחשה אף דליתא לפועל. דגם בנגזל ויש עד ומודה על מקצת מ"מ כ' דאינו משביעו אף היסת על השאר משום דטענת ספק אף דיודע שחסר לו ע"ש. וכאן שבועת המשנה וכן מפו' ברמב"ם גופי' פ"ו מה' גזילה דכל הני דשמין ביורד ברשות נשבע בנק"ח ע"ש. וע"כ לחלק בין חנוני כמ"ש הש"ך בשם בעה"ת חזקה שליח ע"ש עוד י"ל לע"ד דמשום הוראת היתר דטרח אינו מדקדק היטב ורמו רבנן שבועה עלי' שידקדק כדאמר בפוגמת והיינו כשיודע שיצטרך לישבע מדקדק מיד כנ"ל. וזה שייך במוציא וכה"ג דאם לא יצטרך לישבע לא ידקדק משא"כ בחנוני דאם יתן לפועלים או לבע"ח פחות עכ"פ יודע שיתחייב שבועה כשהפועל או בע"ח יתבע. ודייק. ולכך כשנזדמן דמת או ליתי' אין עליו שבועה מספק דבכוונה לא חשדינן לי' שיודע ומשקר כיון שאין טענת ברי עליו כנ"ל. גם שייך חילוק הנ"ל דמחזיקין שלא יצטרך לשלם עוד שלא יתבענו מלוה כנ"ל:
סעיף ד
יש מי שאומר דאפילו אין החנוני טוען כרי אלא טוען שמצא בפנקסו שנתן לפ' כו"כ ה"ה ככרי הואיל ויש רגלים לדבר שהרי ציוהו בע"ה לתת לפועלים (ויכול לישבע ע"ז וה"ה דיוכל לישבע בכל דבר על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת כו'). ס"ה יש לדון ע"פ פינקס כו':
(יג) הואיל. דעת הש"ך דוקא ביש רגלים לדבר חשוב פנקס כברי. ובתומים הביא דברמב"ם מפורש טענו שכ' בפנקסו שחייב לו ואומר א"י צריך לישבע היסת. ומוכח דהוי ברי בלי רגלים לדבר. ולע"ד הא מבואר בתשובת הרא"ש דחנוני י"ל דהוי פנקס שלו רגלים לדבר דלא מרע אומנותי' ומפרש הירושלמי כן לא במקיף אמרו היינו מאחר שמאמין לחנוני בהקפותיו על פנקסו יהא נאמן כו' שאומנתו בכך ואם הי' נתפס בשקר הי' מפסיד אומנתו ע"ש. וזהו שמפרש הרמב"ם המשנה לא שאמר כ' על פנקסו שאתה חייב לו כו' והלה טוען א"ו דומיא דסיפא בפועל שבעה"ב טוען שמא דס"ד שנאמן כ' דמ"מ פטור ולא תקנו כמו שסיים הרמב"ם. אבל י"ל דמיירי בטוען ברי מצד עצמו רק דס"ד שיהי' נאמן ע"י שכ' בפנקסו דזה הוא דקמ"ל הרמב"ם כמפורש בדבריו. וע"כ באמת הדין כן דאף שטוען ברי וכ' בפנקס ג"כ מ"מ פטור ולא תקנו ולכך סיים דנשבע היסת ואין ראי' באומר רק ע"י הפנקס. או די"ל דפנקס דחנוני באמת חשוב רגלים לדבר משום לא מרע כו' כמ"ש הרא"ש והוי כברי משא"כ שאר פנקס. דקצת משמע כן דלפי דיוק הרא"ש במשנה קשה למה נקיט לא שיאמר כ' על פנקסו כו' אלא אמר לו תן והוא אומר נתתי כו'. אדרבא ברישא הול"ל רבותא לא שאומר אתה חייב וסיפא הול"ל אלא א"ל תן והוא אומר כ' על פנקסו שנתתי ומזה מוכח כמ"ש דפנקסו עדיף כמ"ש הרא"ש וקמ"ל רישא רבותא דאף הפנקס לא מהני אף דלא מרע כמ"ש הרא"ש. וסיפא רבותא אף שאין כ' בפנקס רק אומר נתתי מהני ג"כ ונוטל ומוכח דפנקס דחנוני בלא ברי עדיף מברי בלא פנקס. ומדנקיט חנוני על פנקסו מוכח שפיר דפנקס בלא ברי מהני ג"כ. ואח"כ בעי למינקט רבותא דגם ברי בלא פנקס נוטל:
והש"ך עצמו כ' דפנקס המדויק הוי כרגלים לדבר ע"ש. ונראה דלמד מדאמר סוף פ"ק דב"מ בסמפון הנמצא ת"י מלוה דלא מהני שמא הכין וכ' ליתן כו' ובנמצא בין ש' קרועים דרגלים לדבר מהני ע"ש. כן בפנקס די"ל שכ' והכין ליתן ולא נתן דכ"ש משה שלחובתו ע"ש ולכך עם רגלים לדבר מהני. ומ"מ במדויק לגמרי שיודע ברי שאינו כותב להכין רק אם נעשה אין. ללמוד משם דשם א"י איך הי' ולכך חשוב שפיר ברי גם לש"ך. ומ"מ באינו נזכר גם ע"י הפנקס דכ' הרמב"ם ה' עדות דהוי כהוגד מפי נאמן ומ"מ י"ל דמשביעין היסת אף להפ' דהוגד לי לאו ברי דדוקא בעדות פסול אבל כאן הוי הוגד לי מפי עצמו חשוב כאלו תבעו אז כיון שברי אצלו שכ' בדיוק. אך מ"מ חזקה א"א תובע אא"כ י"ל לא שייך בכ' שלא בפניו ועתה א"י כלום. ויש לדחות:
(יד) ויוכל לישבע כו'. ולע"ד צ"ע דמשמע שיכול לישבע סתם שאינו חייב ואף דלענין עדות לא מהני גזה"כ הוא דפסול. אבל לדעת תוספ' פ"ב דכתובות שפי' זימנין דלא דכירי וחזי בכתבא ומסהדי כו' דאף אם היו מעידים ראינו בכתב הי' מהני עדותן כמו ראינו עדות שנחקרה בב"ד כו' רק החשש שיעידו סתם שלוה וזה הוי עדות שקר שא"י רק מה שראו בכתב ע"ש ומוכח להדיא דזה חשוב שקר גמור דמעיד סתם שלוה וא"י רק ע"י הכתב אף שבאמת מהני וחשוב עדות כנ"ל כ"ש לענין שבועה. אולם הרא"ש ז"ל יבמות ל"א כ' ג"כ כדברי תוס' הנ"ל והגם שסיים ויעידו כאלו זוכרין והן אין זוכרין ורחמנא אמר מפיהם ולא מ"כ כו'. היינו אם לא חשוב כזוכרים גוף העדות ממילא הוי גוף העדות מפי כתבם. אבל להנ"ל דחשוב זוכר המעשה ע"י שיודע של כ' שקר א"כ מה שמעידים על המעשה אמת וזה מעידים מפיהם. וכמו זוכר ע"י השטר כנ"ל. אולם נראה החילוק דדוקא בעדות דיש חילוק באין זוכרין על כ"י מעידין ובעי ב' על כל חתימה משא"כ על מנה שבשטר. אך הוא גופא קשיא ליחשב כמעיד אמנה שבשטר כנ"ל. אך דבעדות דתליא בראי' והגדה וקי"ל תחלתו בפסול וס' בכשרו' פסול משא"כ באמצע ואף שיודע בבירור עכשיו בכשרות לא מהני כיון דבשעת ראי' הי' פסול וא"כ מצד ראינו עדות שנחקרה בב"ד או ראייתו בכתב והוי פסול בשעת ראיה דזה הוא ראיית עדותן משא"כ כשמעיד סתם כזוכר ההלואה כשהי' כשר אז מהני. ומה"ט הוי זה עדות אחרת ונהי שיודע שאמת ע"פ מה שראה כתבו מ"מ ראיית הלואה ליכא. ואף דמהני בממון ידיעה בלי ראיה מ"מ רק כמו מנה מניתי לך דיש ראי' על שיודע ע"י ראי' זו לא סתם ידיעה כמו דלא מהני ת' בפסול וסוף בכשרות כנ"ל ולכך הוי עדות שקר שע"י הכתב ומעיד על ראיית המעשה. משא"כ בע"ד לענין שבועה כיון שיודע שאמת יכול לישבע ומ"מ עדיין אינו מיושב לי כל הצורך דהא משמע בסנהד' (נ"ז) גבי איום עדים שמא מאומד דלר' אחא בד"מ אף שמעידין סתם מהני ואי בכתב חשוב ידיעתו שכותב כראוי בירור ראוי לחשב ידיעה זו כראי' מה שכתוב שיודע בעצמו שבודאי ראה המעשה בזמן הכתוב בכתב ויהי' כמעיד על הראי' ול"ד לעד מפי עד דאין יכול לידע על אחר אי אומר אמת משא"כ על עצמו. ולמה אמר בירושלמי וכל הפ' דבאינו זוכר צריך ב' דעל כ"י מעידים הא הוי כעל מנה שבשטר. וכן רי"ף יבמות הנ"ל כ' משום דמנח גבי עדים ולא הוי כנחקרה מה בכך מ"מ מה שיודע שכתוב באמת יהי' כמעיד בפי' על המעשה כמו שיכול לישבע על המעשה ואינו מפי כתבו כלל. ואם עכ"ז נחלק בין עדות דגזה"כ להעיד על שיודע ראיית מעשה לא סתם בירור שאינו משקר. או דהי' צריך ב' עדים ע"ז דאינו כותב שקר כמו על כ"י הן מעידין וגם זה הבירור דאינו משקר בכתב לא סגי בחד וא"א שיהי' עוד עד עליו ע"ז ולא מהני. ומיושב הירושלמי כנ"ל וגם הרי"ף הנ"ל. מ"מ קשה דא"כ פ"ב דקדושין (דמ"ג) בהן שלוחיו ה"ע דאמר למ"ד מלוה בעדים צריך לפ' בעדים הן נוגעין למה הא מ"ל שמצא בפנקסו שנתן למלוה כמו חנוני ע"פ ויהי' נאמן בלא שבועה קודם דתקנו היסת דחשוב ברי ואעפ"כ לא יהי' תורת עדות דלעדות לא מהני כיון שאינו זוכר. א"כ מה שמעיד בת"ע שזוכר אינו נוגע. וי"ל בדוחק. והראי' שהביא הרא"ש ז"ל מר"כ ור"א (שבועות כ"ו) דאשתבעי הכי אמר רב כו' לבי' אנסי'. לכאורה אינו מובן דהם סברי בשעת שבועה שכך שמעו ולא הי' ס' אצלו כלל. ומנ"ל שעל האומד ישבע שברי לו. אולם הריטב"א כ' שם דמשמע דכמה פעמים הי' כך והי' לרב להזהירם שלא ישבעו סתם רק שכך נראה לו דשמע ושפיר הוכיח. ויותר הוכחה מסוף יבמות דר"נ אשתבע דאכלו כוורי לחסא ע"ש. ומ"מ הא תוס' גטין ל"ה אם נהנית כו' הקשו מהא דר"כ ור"א דש' שגגות מותר ותירצו דבפקדון הוי לי' למידק כו' וכ"כ ריטב"א כיון דבפשיעה גרמה האונס ע"ש. א"כ גם בכתב בפנקס אם באמת לא הי' כן וכתב קודם שנתן בפשיעתו גרם האונס מה שנדמה לו עכשיו שנתן ע"י כתיבתו ויש עונש שבועה וצריך לחלק בין פקדון לשאר ממון וזה דוחק גדול. ואי כנ"ל מיושב מהא דהן שלוחיו דשם בפקדון אצל השלוחים וגם ראב"ן כ' דשם ב' וטעו דהן עדים ע"ש. והחולקין דל"א טעות ע"ש. אבל אי נימא דאין נוגעין שוב לא הי' צריך לומר בסהדי הבו לי' דהן עדים והי' מוטל עליהם ליתן בעדים למלוה רק משום שהן עדים ושוב היו צריכין לדקדק שלא יבא לשכחה שלא יהי' להן תורת עדים כיון דמה שהן עדים צורך לחזרת הפקדון שייך הו"ל למידק כמו באלמנה הנ"ל. אך מ"מ ז"א דמה"ט לא יתחייב דמ"מ יחשב ברי ע"פ פנקסו שנתן ואז נתן בעדים אף דשכחו אח"כ אין זה פשיעה לחייבם ואף דלא ידענא היכא אותבינהו הוי פשיעה (ב"מ ל"ה). אף דרק שכח. וכן ב' כריכות דהו"ל למידק (שם ל"ז) אף שע"י שכחה ע"ש. מ"מ לא דמי כיון שנתן כראוי והי' בעדים נפטר לגמרי והוי חזרה ואינו מחויב לזכור לעולם ולא מחייב מש"ה כנ"ל:
עוד קשה דע"כ לא חלקו מאלמנה הנ"ל לר"כ ור"א דנשבעו מעצמם דכן אמר בש"ס אדעתא דנפשי' משתבע. משא"כ שבועת ב"ד דע"ד ב"ד נשבע. אך לא קשה כיון דס"ל לרא"ש דזה חשוב באמת ברי וגם אי מפר בשבועה כן דברי לו ע"י הפנקס מהני שוב גם סתם יכול לישבע דגם דעת ב"ד כן. שוב ראיתי בת' הרא"ש כי שהביא הך דגטין אלמנה הנ"ל ומחלק דשם ודאי פשעה דלא הי' לה להניח בכד קמח. משא"כ כאן אין לתלות שמא פשע גם כ' דא"א לאדם לזכור כל עניניו ע"פ ע"ש. לכאורה לדבריו ז"ל גם כשיבאו עדים שלא נתן לא יופסל דלבי' אנסי' כהאי דר"כ ור' אסי. וא"כ אין זה שבועה ולמה תני במשנה חשוד כו' א' שה"ע וא' שה"פ כו' הא תמיד י"ל שנשבע על נטיית דעתו. וצ"ל דלא תלינן בזה ויותר תולין בשקר בכוונה משנאמר שבועה באומד דעתו. וגם בחנוני ע"פ וכתוב בפנקס מ"מ יפסל דתולין יותר שבכוונה כ' שקר מטעות כנ"ל. ולכך אמר ב"נ כיצד כו' אף דלרא"ש ז"ל אין נגד החנוני ש"ש אף אם אינו כן מ"מ לא תלינן. רק לגבי עצמו שיודע וברי לו יכול לישבע ואין עליו עונש שבועה אף אי נזדמן שלא הי' כן. אבל כשנתברר שלא נתן אין תולין בטעות כנ"ל:
ובזה נתישב לי מה דקשה בחנוני ע"פ דלרבנן שניהן נשבעין א"כ יהי' פסולין להצטרף לעדות לעולם חנוני ופועל דחד פסול ודאי. ולר"ח יהי' שניהם פסולין לעולם לכל עדות כמו ב' המכחישים כו'. ולא מצינו. וגם אין סברא דהא במשנה סוף שה"ד מי נשבע כו' שמא כו' לרש"י ויפסלנו. משום חשש פסול אין נותנין שבועה. ואיך יתנו שבועה שיהיו אח"כ פסולין לעולם, וכן מי שנשבע להכחיש את עד לא יוכל להצטרף לעולם, עם העד לעדות ולר"ח יהיו שניה' פסולין העד והנשבע לעולם כיון דחד ודאי פסול ולא מצינו זה כלל. ולהנ"ל י"ל דדוקא בעדות אבל בשבועה י"ל לבי' אנסי' כנ"ל. רק כשמתברר בב' עדים דשקר נשבע לא תלינן משא"כ כשאין עדים רק בתורת ממ"נ שפיר תולין ולא נפסל כנ"ל. כמ"ש תוס' וש"פ ריש ב"מ לענין ספק מלוה ישינה דכופר בפקדון וע"י עדי נתברר לא תלינן בס' מ"י דאין ס' מוציא מידי ודאי פסול משא"כ ליתן לו שבועה דבתורת ממ"נ אבל אינו מבורר תולין בס' מלוה דלא שייך אין ספק כו'. וכן בהנ"ל לא נפסל. וכן נשבע נגד עד תלינן כנ"ל וא"ש, ומ"מ ודאי דצריך שיהי' הדבר ברור אצלו אבל אם אפשר למרמי אנפשי' ויזכור שפיר מחויב להיות רמי אנפשי' ואל"ה הוי שבועת שקר. וזה מוכח מתוס' וכל הפ' גבי בעה"ב טרוד בפועליו שהקשו ניתן לו שבועה ויהי' רמי אנפשי' ע"ש. ואי כנ"ל לא יהי' רמי אנפשי' כלל כיון דנדמה לו שפרע לבי' אנסו. וע"כ כשאפשר להיות רמי אנפשי' ולזכור הוי שבועת שקר כנ"ל. והגם דיש לדמות למ"ש תוס' שם דלכך נאמן במיגו דאין ברור אצלו רק ספק ומשקר באמירתו ודאי ע"ש מ"מ אמת כנ"ל: