אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות טוען ונטען · סימן פח

סימן פב

סעיף א

אין מ"מ חייב לישבע עד שיודה לפחות בפרוטה ותהי' הכפירה לפחות ב' מעין כסף לפיכך אינו חייב עד שיתבענו ב' מעין ופרוטה והוא מודה בפרוטה וכופר בב' מעין אבל אם הודה ב' פרוטות כיון שאין הכפירה ב' מעין או הודה חצי פרומה פטור כיון שאין בהודאה פרוטה:

(א) עד שיודה לפחות כו'. משנה ר"פ שבועת הדיינין ונראה לע"ד דלא צריך למעוטי היכא דלאו בר השבה הוא כמבואר ברמב"ם ריש ה' גזילה מש"ס ב"מ נ"ה ע"ב. אבל הדיוט לא כו' ואין ב"ד נזקקין כלל דפשיט' דפטור דלא הוי הודאה כלל. ובפרט למאי דמשמע מש"ס סנהדרין נ"ז ורש"י שם ובה"ג ב"ק דפחות מש"פ מחיל איניש ומש"ה אין נזקקין להוציא דמסתמא מחיל וכ"כ בה"ג הנ"ל להדיא ע"ש. א"כ אינו מודה כלל רק דאשמעינן אף בגווני דחייב בהשבה וב"ד נזקקין כגון גזל ב' אגודות בפרוטה והחזיר א' דמחויב בהשבה החצי פרוטה מה"ת כדאמר בש"ס פ' הגוזל ק"ה וע"ש ברא"ש ז"ל לחד פי' ב"ד כופין אותו מ"מ כשמודה כה"ג לא חשוב הודאה לחייבו שבועה דבעינן ש"פ דוקא וכן במודה חצי פרוטה מטלטלין ופרוטה קרקעות וכה"ג דשפיר הב"ד נזקקין להוציא הכל פרוטה וחצי כמבואר ברא"ש ב"ק הנ"ל ושפיר מחויב בב"ד גם החצי פרוטה מטלטלין מ"מ לא הוי הודאה לחייב שבועה כיון דהודאות מטלטלין הוי פחות מש"פ. ונראה דזה שדייק רש"י ז"ל בלשונו במשנה הודאה ש"פ הודאה המחייבתו לישבע לא תהי' פחות מפרוטה ע"ש שהוא למותר. ולמ"ש מדוקדק דכה"ג עיקר הרבותא אף שמודה פרוטה קרקע ג"כ וכה"ג מ"מ בעינן שהודאה המחייבת שבועה יהי' הש"פ. וכן מוכח מהא דממעטין שטרות משבועה משום דאין גופן ממון והא גוף הנייר שוה פחות מפרוטה. ובזה שפיר ב"ד נזקקין גם על הנייר דהא באמת שוה יותר מחמת הראי' שבו ושוב יהי' הודאה פחות מש"פ דגוף הנייר ששוה מצד עצמו כיון שחייב בב"ד וע"כ כמ"ש דכיון שהודאה שמחייב השבועה הוי פחות מש"פ פטור כנ"ל. והטעם נראה או משום דכתיב כסף ועלה קאי כי הוא זה היינו שיודה שנתן לו רק כסף זה וכל היכא דכ' כסף אינו פחות מש"פ כדאמר בקדושין וכמה דוכתי. או משום דכ' כי יתן וקאי עלה כי הוא זה שמודה בנתינה פחותה ממה שתובעו. ומבואר בש"ס פסחים ל"ב דאין נתינה פחות מפרוטה. ובתוס' ב"מ מ"ז דכל היכא דקאי נתינת כסף בעי ש"פ ע"ש. וממילא גם כאן בעינן הודאת נתינה שהוא ש"פ דוקא כנ"ל. ונראה לע"ד דזה טעם הגאונים ז"ל דכלי אף פחות מש"פ חייב שבועה דיצאו כלים למה שהן דכיון דכל הטעם דבעי ש"פ הוא כנ"ל מכסף או מכי יתן כו' והוא מבואר ש"ס ב"מ מ"ז דקונין בכלי פחות מש"פ אף דכ' ונתן נתינת מועל הוא וכן בגט נתינת גט הוא ע"ש בתוס'. וכן כאן כי יתן דקאי אכסף צריך ש"פ אבל אכלים דמה שהן נקרא כלי שפיר נתינת כלי היא ולא בעי פרוטה דמקרי נתינה גם פחות מש"פ כמו התם וכסף לא צריך דהא כ' כלים בהני עצמם מאיזה טעם לבעי פרוטה. ולא קשה קושית תוס' שם (ר"פ שה"ד) מנ"ל דיצאו כלים למה שהן הא צריך למה כלים ב' ואינו מיותר ע"ש ולמ"ש א"ש דאף שאינו מיותר מ"מ כיון דיצאו כלים מכ' בפני עצמם ממילא למה שהן דלא בעי ש"פ כיון דאין צריך ללמוד מכסף כנ"ל ופחות מש"פ נקרא ג"כ כלי חייב שבועה כנ"ל. וע"ש תוס' ד"ה מה משמע דסוברים ג"כ דמכלים לחוד ה"א אף פחות מש"פ רק דמקשינן לכסף לשיטתם ע"ש:

ובזה הי' נראה לע"ד מה שהרבה הרמב"ן ז"ל לתמוה על הגאונים הנ"ל חדא דאמר בירושלמי להדיא אהא דיצאו כלים כו' והוא שיהיו שוים ב' פרוטות. ועוד א"כ מצינו ישיבת הדיינים פחות מפרוטה בכלי. ועוד א"כ מצינו קדושי אשה בכלי פחות מש"פ ע"ש בחידושי רשב"א. ולמ"ש י"ל בפשיטות דגם הם ז"ל מודים לענין חיוב השבה בגזל כלי פחות מש"פ דאינו בר השבה ואין ב"ד נזקקין דמה בכך שהוא כלי מ"מ אינו ש"פ ושייך מחילה והא סתמא אמר בסנהדרין נ"ט והרי פחות מש"פ כו' וכן ברמב"ם ה' גזילה ע"ש ולא אישתמיט משום דוכתי למיתני זה החילוק רק כאן לענין שבועה וכן כאן ג"כ אם מודה רק חצי פרוטה כלי בגווני דלא מיחייב בהשבה לא:

הוי הודאה כלל ופטור ממילא משבועה וקאמר ירושלמי שפיר והוא דשוים ב' פרוטות דאל"ה אינו הודאה כיון דאין ב"ד נזקקין כו' רק שמואל הכא דקאי אמשנה דהודאה שוה פרוטה והיינו בגווני דמיחייב בהשב' כמו גזל ב' אגודות וכה"ג או כמ"ש שמודה פרוטה קרקע דחייב חצי פרוטה זו ג"כ רק שנפטר משבועה מקרא דכסף ע"ש שפיר אמרינן בכלים דהוי הודאה גם פחות מש"פ לחייבו שבועה כיון דיצאו כלים למה שהן ובמודה מחט מטלטלין ופרוטה קרקע וכה"ג דחייב הכלי שפיר חייב שבועה כנ"ל דמצד הודאה לחייב שבועה סגי שפיר בכלי פחות מש"פ אבל עכ"פ צריך שיהי' חייב בהודאה זו וכן בכפירה אם אינו ש"פ כיון שהודה השאר אין ב"ד נזקקין על הכפירה דפחות מפרוטה אף אם הי' עדים כמ"ש רא"ש ז"ל ב"ק ק"ה בהחזיר מדעתו ע"ש. ממילא אין חיוב שבועה ג"כ ואמר הירושלמי שפיר ב' פרוטות כנ"ל. אבל כשכופר קרקע ג"כ וכנ"ל חייב ולא קשה כלל מישיבת הדיינים וקדושין כנ"ל דרק לענין השבועה אמרינן כנ"ל.

ומה שהקשה רמב"ן ז"ל מקדושין תמוה לי מאד דהתם לא כ' רק כסף דילפינן משדה עפרון כסף השדה כו' ואיצטרכינן התם ילפותא דשוה כסף ככסף והא איפליגו רבה ור"י בקדושין ח' בשיראי אי צריכה שומא דשוה דומיא כסף דקיץ ע"ש. וא"כ מה שמתקדשת בכלי הוא מתורת שוה כסף שהוא ככסף וא"כ ע"כ צריך שיהי' שוה פרוטה כיון דכסף היינו פרוטה וכלי אף שחשוב מ"מ כיון שאינו ש"פ א"כ אינו שוה כסף וא"א לרבויי מכסף ואטו הכא אמרינן דבכלל כסף הוא כלי פחות מש"פ רק כיון דכ' כלים בפני עצמם לא צריך שיהי' שוה כסף משא"כ התם:

ונראה דעת הרמב"ן ז"ל לישב לע"ד דסובר דלא שייך בהודאה פחות מש"פ למיפטרי' דלאו בר השב' דזה דוקא כשכבר גזל לא חייבתו התורה בהשבה. אבל כיון שאסור לגזול פחות מש"פ מה"ת כמ"ש הה"מ ריש ה' גניבה דהוי חצי שיעור דאסור מה"ת וא"כ במה שמודה שעדיין לא גזלו שפיר הוי הודאה דמחויב להשיב ושלא לגזול דאסור מה"ת כיון שלא גזלו עדיין. וכן במלוה כיון שלא כפרי' אפשר דמחויב להשיב. וכן משמע קצת בש"ס ב"מ כ"ז דאיצטריך למעוטי אבידה פחות מש"פ ע"ש. ומשמע דלא מחיל כנ"ל וכן בכפירה אם מודה פרוטה שוב נזקקין גם על החצי פרוטה לר' קטינא דאם הוזקקו כו' ולמה אמר בירושלמי והוא שיהי' שוים ב' פרוטות וע"כ דגם לחיוב שבועה בעי בכלים ש"פ והקשה שפיר. וכן בהא דישיבת הדיינים סובר ג"כ דאין זה מטעם מחילה רק אף בגווני דחייב אין נזקקין. וכן משמע ברא"ש ב"ק הנ"ל לחד פי' ע"ש. וכן משמע קצת בש"ס ב"מ נ"ה דבגווני דאינו מחויב בהשבה לא שייך שיהי' ב"ד נזקקין רק אפי' היכא דחייב והטעם. נ"ל למאי דאמר ריש סנהדרין ג' ע"ב דדיני ממונות בג' מדכ' ונקרב כו' אל האלקים כו' ע"ש דמזה ילפינן דין ב"ד בהודאו' והלואות וקרא קאי אכי יתן כסף או כלים כו'. וממילא כיון דאין כסף פחות מפרוטה ילפי' מזה עצמו דפחות מש"פ אין נזקקין דאין תורת ב"ד עליהם כלל בפחות מש"פ אף היכא שמחויב בהשבה כנ"ל. ולכך אמר דישיבת הדיינים בפרוטה וא"כ הקשה הרמב"ן ז"ל שפיר דאי נימא דכלים דכ' בהאי קרא יצאו למה שהן אף פחות מש"פ לענין שבועה א"כ ממילא קאי ונקרב אל האלקים גם אכלים ושפיר מוכח דיש תורת ב"ד בכלים אף פחות מש"פ ונזקקין היכא שמחייב וא"כ משכחת לה ישיבת הדיינים פחות מש"פ. והקשה שפיר כנ"ל והגאונים ז"ל סוברים דהא דאין ב"ד נזקקין הוא רק מטעם מחילה וכמ"ש בהלכות גדולות ב"ק להדיא וכ"כ רש"י ז"ל סנהדרין נ"ז והא דאסור לגזול הוא כדאמר בש"ס שם צערא בשעתי' מי לית לי' ע"ש אבל אינו תביעת ממון כלל וגם במלוה ופקדון כשנאבד אין עליו חיוב השבה כלל וכ"כ רשב"א ז"ל גטין י"ב דאסור רק מדרבנן וכן משמע ממאי דפריך ב"מ נ"ה אר' קטינא מהא דהקדש הוא דבעי שלומי אבל הדיוט לא. ומה קושיא דלמא אמר נזקקין רק בגווני דחייב כמו גזל ב' אגודות כו' ומשמע דפשיטא לי' דטעמא דאין נזקקין משום דפטור והיכא דחייב לכ"ע נזקקין וא"כ לא קשה מירושלמי ומהא דישיבת הדיינים די"ל שפיר כמ"ש דלענין השבה אין חילוק בין כלי רק לשביעה כנ"ל.

ומה שהקשה רמב"ן ז"ל מקדושין נראה לפרש למאי דאמר פ"ק דקדושין דלא מיקני' בחליפין משום דפחות מש"פ לא מקני' ופי' תוס' דע"כ קנין סודר לאו בתורת כסף כיון דהוא פחות מש"פ ע"ש. וזה שפיר אי לא אשכחן חשיבות כלי פחות מש"פ. אבל אי נימא דלענין שבועה גלי קרא דכלי שחשוב למלאכתו אף פחות מש"פ לענין הודאה כמו כסף פרוטה וכן לענין ישיבת הדיינין כנ"ל. א"כ י"ל קנין סודר ג"כ בתורת כסף ואף דפחות מש"פ גלי ג"כ בקנין חליפין בכלי שיהי' אף פחות מש"פ חשוב כסף כמו לשבועה ומנין לנו לחדש קנין אחר. וא"כ שוב אשה תתקדש ג"כ בכלי פחות מש"פ דנילף משדה עפרון כיון שגם חליפין בכלי מתורת כסף הוא והקשה שפיר כנ"ל. והגאונים ז"ל י"ל דסברי כגירסת רש"י ז"ל בפחות מש"פ לא מקני' נפשה ע"ש ולא קשה כלל כמ"ש:

(ב) לפחות בפרוטה. יש להסתפק בהא דאמר פ' הגוזל בגזל אגודה בפרוטה והוזלה על חצי פרוטה דמחויב בהשבה ע"ש. אי מודה כה"ג אם מחויב שבועה. דאף למ"ש לעיל דגם היכא דמחויב בהשבה אין הודאה דפחות מש"פ מחייבו שבועה וממילא גם בזה אף דבשעת גזלה הי' ש"פ מ"מ בתר תביעה אזלינן לענין שבועה ופטור. או דכמו דאמר התם לענין קרבן שבועה מלתא דמיבעי' לי' כו' פשיטא לי' לרבה גם בגזל חמץ כו' כיון דאלו מיגנב משלם ממונא הוא דכפר לי' וכן בשורי גנבת והוא אומר ש"ח אני עליו משום אלו מיגנב כו' ע"ש ק"ה דחשוב כפירת ממון דאף כשהחמץ בעין אינו שוה כלום. וממילא גם לענין הודאה הוי הודאת ממון כמ"ש הר"ן סוף פ' ש"ה דמדמי אהדדי הך דחשוב ממון לענין קרבן שבועה הוי ג"כ כממון בהודאה וכפירה דמודה במקצת ע"ש. וממילא בהנ"ל כיון דאלו מגנב יצטרך לשלם ש"פ דמשלמין כשעת הגזלה כדאמר בש"ס שם ממילא הוי הודאת ממון דפרוטה. ואף שעכשיו כשהיא קיימת אינו ש"פ מ"מ מחייבתו שבועה היכא דקאי באגם וכה"ג דשייך אלו מגנב כדאמר התם ולאו הילך הוא בגזלה דלאו ברשותא דמרי' קאי כפקדון וכן במודה בגזלה. דחמץ שעה"פ אף שיכול לומר הש"ל מ"מ הוי הודאה ש"פ כיון דאלו מגנב כו'. וכן לענין כפירה שתי כסף אם כופר בחמץ כנ"ל או כשהי' שוה בשעת גזלה ב"כ אף שהוזל חשוב כפירה ב"כ דממונא קא כפר כנ"ל:

אמנם הדבר תמוה איך חשיב לי' בש"ס כפירת ממון משום אלו מגנב כו' והא קי"ל כרבנן דר"ש פ' מרובה בקדשים שחייב באחריותן דגורם לממון לאו כממון דמי ואף שבאמת נגנב. ובש"ס ריש פסחים (ד"ו) לחד לישנא אמר דגם ר"ש מודה כשעדיין לא נאבד לא אמרינן משום אלו מגנב או מיתביד יהי' כממון.. ולכאורה הי' אפשר לומר דע"כ לא פליגי רבנן אלא לענין חיוב כפל וד' וה' דנימא משום כשחייב באחריות יהי' החפץ נקרא שלו זה לא אמרינן ואף שהגנב גורם לו היזק שבגניבה זו יהי' חייב לשלם מ"מ ע"ז אינו חייב רק בתורת מזיק אבל אינו גנב ע"ז החיוב והתורה לא חייבה כפל במזיק רק גנב וגוף החפץ שגנב אינו של הנפקד משום החיוב אחריות ולכך שפיר גם בחמץ תלי לה הש"ס בפלוגתא הנ"ל אי מקרי שלו. אבל זה י"ל שפיר דגוף הספק דאלו מגנב חשוב ממון גם לרבנן. אמנם הא הש"ס ב"ק צ"ח ע"ב אמר בשורף שטר הא דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן כו'. ולהנ"ל א"כ שפיר גם לרבנן י"ל דחייב בגורם לממון רק שאין החפץ שלו. וע"כ דהא בהא תליא וכן אמר התם רבה עצמו בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ושרפו א' באנו למחלוקת ר"ש ורבנן כו' לרבנן דגורם לאו כממון פטור ע"ש. ומוכח דלרבנן לא מיחייב כלל ואף לענין קרן לא חשוב ממון:

שוב ראיתי תוס' כתובות ל"ד ע"א כתבו לחד תירוצא וי"מ דמש"ה קאמר כר"ש דר"מ אף דמיחייב בגרמי לא חזינן דמחייב אלא קרן אבל לא תשלומי ד' וה' אל ר"ש כו' ע"ש. ונראה דהטעם כמ"ש דע"ז אינו גנב רק מזיק כנ"ל והש"ך ז"ל סי' שפ"ו ס"ק א' דחה דבריהם מש"ס דב"ק הנ"ל ולע"ד נראה דלק"מ דודאי לרבה דפוטר התם שורף שטר ולא דאין דינא דגרמי מ"מ זה פשוט דאם נאמר כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי. ובקדשים שחייב באחריות נקרא מבית האיש שגוף הבהמה הוא שלו ודאי דבלא דינא דגרמי שפיר חייב הגנב דהא גנב ממנו חפץ שלו השוה ממון בידים ולאו גורם לממון הוא. דדוקא אי לאו כממון דמי ואין החפץ שלו רק שגרם שיצטרך לשלם תליא בדינא דגרמי משא"כ לר"ש כנ"ל. וא"כ גם בשרף חמץ שעבר עליו הפסח בגזלן שפיר לר"ש ודאי חייב אף דלא דיינינן גרמי דהא חמץ זה שוה נגדו ממון וכיון דכממון דמי הוי חפץ השוה כ"כ וזה שרפו ממילא חייב כמו החפץ השוה לכל העולם דהא בשור הנסקל כה"ג אמר התם בכתובות דחייב כפל ודו"ה וע"כ דהוי כגונב שור שלו השוה כך אף שאינו שוה לכל העולם וכן בשורף ודאי חייב וכן בשורף שטר ג"כ כיון דשוה אצלו לגבות וגורם כממון חשוב נייר השטר כאלו שוה כל שיוי החוב ואף בלא גרמי חייב ולכך אמר שפיר דתליא במחלוקת ר"ש ורבנן. אבל לדידן דקי"ל דינא דגרמי שפיר אף אי כרבנן דר"ש דגורם לאו כממון ואין השטר או החמץ נקרא שוה כ"כ מ"מ חייב מטעם גורם. וכ' תוס' שפיר דלר"מ אינו מוכח שיהי' חייב כפל דאף שחייב מצד גורם אין זה גנב כיון שגוף החפץ אינו שלו שיהי' שוה כך וזה פשוט. וכן מוכח להדיא מדברי רמב"ן ז"ל בדד"ג דפסק בשורף חמץ שחייב אף דלא קי"ל כר"ש ע"ש:

וא"כ י"ל שפיר כמ"ש דלכך בגזל חמץ כו' ונשבע עליו חשוב כפירת ממון דנהי דגוף החמץ לא מקרי ממון לרבנן דר"ש מ"מ חיוב הזה דאלו מגנב הוא חיוב השוה ממון וכמו טובת הנאה דכתובה שהוא ספק השוה ממון ולכך במה שכופר זה החיוב הוי כפירת ממון כנ"ל ואף דרבה לא דן גרמי מ"מ לגבי הגזלן עצמו חשוב כפירת ממון. ואף דקשה לכאורה למאי דאמר פ' הזהב דבעינן בשבועת הפקדון יחד כלי להלואתו ועשקו שיהי' כפקדון ע"ש. וא"כ כאן בגזל חמץ כו' כיון דקי"ל כרבנן ולא מקרי גוף החמץ שוה ממון רק מבחוץ החיוב דאלו מגנב ואין כאן יחוד כלי דמה שהחמץ בעין לא מקרי יחוד כלי כלל דאינו שוה ולאו כממון דמי והחיוב של ספק גניבה שכפר לו ע"ז לא הי' יחוד כלי כנ"ל. אך י"ל דאיירי ביחד לו כלי שכשיאבד החמץ יגבה זה החפץ וכמ"ש תוס' כתובות ריש פ' נערה ע"ש. וא"כ הי' נראה לפ"ז דצריך שיהי' הספק הזה דאלו מגנב שוה פרוטה. וכמו בט"ה דכתובה דשמין כו' וכן בזה כיון דגורם לאו כממון רק חיוב הספק שכופר וצריך להיות כפירה זו שוה פרוטה ולא מהני מה שהגזילה שוה פרוטה רק הספק כנ"ל. ואף דבכמה דוכתי אמר בש"ס דכיון דלא הוי ודאי ממון בשעת כפירה לא חשוב הספק ממון פ' שה"ע גבי משביע עד אחד אף דרוב ב"א אין נשבעין שקר הוי רק גורם לממון ע"ש. וכן בחשוד משום מי יימר דמשתבעת גם שבועת אמת וכן במשביע עדי קנס משום ספק דאי אודי חשוב רק גורם לממון ע"ש. ע"כ צריך לחלק דשם אין חיוב ספק רק ספק אם יש חיוב כלל בשעת כפירה דאם הי' נשבע לא הי' חיוב כלל וכן בקנס כנ"ל. משא"כ בהא דאלו מגנב זה החיוב הוא אמת שיש עליו חיוב אחריות שהוא ספק שאם יאבד יצטרך לשלם ואף שהוא ספק אם יאבד מ"מ עכ"פ בודאי חיוב זה עליו וחיוב זה שוה ממון, וזה מוכח מהא דמוקי למתני' דכפרה כת ראשונה כו' כשהיו קרובין בנשותיהן וגוססין מ"ד רוב גוססין כו' קמ"ל דהשתא מיהא פסולין וע"ש (דל"ג). וע"כ כיון דבשעת כפירה הוי חיוב גמור אף שיכול להיות שלא הי' הכפירה מועיל כלום חשוב כפירת ממון. וכן בכופר בפקדון שיש עליו עדים שם פ' שבועת הפקדון דאמר עבידי דמייתי ובשטר עביד דמירכס ע"ש. ופ' שה"ע בעדי סוטה דכתוב' אף שהוא רק טובת הנאה מספק כדאמר ריש מכות מ"מ הוי כפירת ממון כנ"ל בעדי סתירה ואף דבלא עדותם ג"כ הי' רק ספק שמא תמות קודם. וע"כ כיון דחיוב הספק ברור חשוב כפירת ממון כנ"ל:

אך עדיין יש לעיין דנראה דאם הי' החיוב דאלו מגנב צריך להיות שוה פרוטה ומשום דספק זה שוה ממון שוב גם בש"פ לא הי' חיוב קרבן שבועה כמו שטרות דמיעט רחמנא אף דשוה ממון למכור כיון דאין גופו ממון וכן בהנ"ל כיון דאי לא יגנב ואיגלאי מלתא שלא הי' חייב ממון כלל רק בשעת כפירה הי' כופר בחיוב ספק השוה למכור וזה אין גופו ממון. אך בזה י"ל דכה"ג גם בשטרות חייבין כשכופר גוף החיוב וכמ"ש לקמן.

אמנם נראה דכה"ג לא מקרי ממון למאי דמוכח פ' החובל דדייק טובת הנאה לאשה דאי לבעל למה חייבין עדים זוממין דכתובה לימא מאי אפסידך כו' ואף דנהי דאינו שוה למכור מ"מ שוה נגד עצמה ספק הזה ממון והפסידוה. וע"כ דהיכא דא"א למכור הספק לא מקרי ממון כיון שהוא ספק וכמ"ש תוס' מרובה. דה"ט דשטרות חשוב ממון משום דשוה למכור לכל העולם ע"ש. וא"כ חיוב הספק דאחריות גניבה ואבידה ודאי דא"א למכור דהא אין קנין למלוה ע"פ רק מעמ"ש ובספק לא תקנו כמו כתובה להרב' פ' ומכש"כ חיוב אחריות דלא אישתעביד נכסיו עדיין שאינו יכול למוכרו וממילא לא הוי ממון בספק כנ"ל. אך לענין שבועת הפקדון א"ש. כיון דאיירי ע"כ ביחד כלי על הספק והוא קנין על תנאי ויכול למכור הזכות שבחפץ בעין. אבל לענין שבועת מודה במקצת שיהי' נקרא הודאה או כפירה משום החיוב אחריו ממילא לא מקרי ממון כנ"ל. ועוד דנראה דהתם אין הטעם משום דהספק אלו מגנב שוה פרוטה דפשטא דש"ס משמע אף דאין הספק ש"פ מיחייב דסתמא אמר בקיימא באגם חייב. וגם מדלא מוקי הברייתא דמודה בעיקר כשאין הספק ש"פ. ואף שי"ל דזה בכלל מה דמשני דאמר הילך כו' זה דוחק. וגם מלשון רש"י ז"ל משמע דהטעם משום שאפשר לבא לידי ממון ע"ש. ולא משום דהספק שוה ממון. וגם מסתימת הפוסקים משמע דאף שאין הספק ש"פ מחייב. ועוד דלשאר תירוצי תוס' כתובות ל"ד והפ' דלרבנן דר"ש גם מהקרן פטור אי אפשר לומר כנ"ל ולכך נראה דהטעם דוקא בגזילה דנתחייב מיד בהשבה או לשלם החפץ או דמי' וכדאמר בכמה דוכתי מדאגבי' קני'. וא"כ בזה שגזל חמץ קודם פסח וכפר ונשבע א"כ כופר לו חיוב ממון גמור דכל זמן שאינו מחזיר החפץ חייב ממון ודאי לשלם לו וכפרו רק שיש ספק אם הכפירה מפסיד להנגזל או לא דאף בלא הכפירה הי' בידו להחזיר החפץ ולא הי' מרויח הנגזל בזה אמרינן שפיר כיון דהי' אפשר אם יגנב או נאבד הוי נשאר החיוב והי' הפסד שוב חייב דכיון דהכפירה הוא כפירת חיוב ודאי רק הספק אם הי' יכול לפטור עצמו. וכן פ' שה"ע כופר במלוה שיש עליו עדים כו' דחייב משום עבידי דמייתי כיון שכופר ודאי חיוב רק הספק אם מועיל הכפירה להפסיד לזה או לא וכיון שיש איזה אופן שיועיל חייב כנ"ל:

וכן בגנבת והוא אומר ש"ח אני עליו כופר ג"כ כל החיוב שאינו מחויב בהשבה כלל רק הוא פקדון בידו והיכא דאיתא ברשותא דמרי' הוא ואם ישנו ישנו ואם נאבד נאבד לו והחיוב שעליו כופר לגמרי כנ"ל. אבל אם הי' תובעו שומר שכר אתה עלי' והוא אומר ש"ח אני נראה דלא חשוב כפירת ממון כלל כיון שהחיוב עצמו הוא ספק ובין כך ובין כך לא אישתעבדי נכסי עדיין עד שעת אבידה א"כ עתה אין כאן ממון כלל ואף כשהספק שוה פרוטה מ"מ אינו רק גורם לממון וכשא"א למכרו ודאי לאו כממון דמי. וראי' מדנקיט בש"ס דוקא גנבת והוא אומר ש"ח כו' ולא בתובעו ש"ש אתה וכה"ג. ועוד מדכ' הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' טוען) בתובעו מנה. מלוה והוא אומר נ' פקדון דהוי מודה מקצת והא אף במודה כל הק' ואומר שהן פקדון בידו חשוב כפירה דאלו מגנב וכופר בהחיוב אחריות. אך באמת במלוה לא שייך תירוץ הנ"ל שדמי לגזילה שג"כ כופר כל החיוב שעל גופו וצ"ל כמ"ש לקמן:

ובשמעתין דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה משמע מדברי הפ' שם דלא חשוב מ"מ ועוד מדקי"ל דמודה נ' פקדון הוי הילך אף דקיימא באגם משום כל היכא דאיתא כו'. ונימא דהוי הודאה משום החיוב אחריות דאלו מיגנב וזה לא הוי הילך כמו מלוה ולא חילקו כלום בין אם ספק הזה שוה פרוטה או לא. וע"כ כנ"ל כיון דעתה אין כאן חיוב כלל לא חשוב הודאה וכפירה. וממילא בדין הנ"ל לענין שבועת מודה במקצת נראה במודה שגזל חמץ רק אומר שעבר עה"פ או תרומה ונטמאת וכה"ג חשוב הודאה כיון דמודה שחייב לשלם לו בודאי וכל זמן שאינו מחזיר חייב בקיימא באגם בגווני דלא הוי הילך ואף דמחזיר אח"כ ולא נאבד מ"מ בשעת הודאה כבר נתחייב שבועה וככל הודאה אף שמחזיר אח"כ מה שהודה דחייב. וכן בהי' שוה פרוטה בשעת גזילה והוזל כיון שמודה שגזל פרוטה וחייב לשלם כל זמן שאינו מחזיר גוף החפץ הוי הודאה משום אלו מיגנב כנ"ל. אך זה יש להסתפק דאפשר פטור מטעם הילך אף דקיימא באגם ככל פקדון. ואף דגזילה לאו ברשותי' מ"מ הא אמר בש"ס פ"ק דב"מ בתקפה בפנינו דאם אודויי אודי חשוב ברשותי' ויכול להקדישו וע"ש בתוס' דנעשה כפקדון כיון שהודה. וא"כ גם בהודאה הנ"ל חשוב הילך אף דקיימ' באגם דברשותי' דמרי' איתא. אך מ"מ נראה דחייב מטעם אלו מיגנב דלא נפטר בהודאתו מאחריות. וחיוב זה לאו הילך הוא כיון שכבר נתחייב מחמת הגזילה כנ"ל. ועדיין יש לעיין בזה:

וכן לענין כפירה חשוב כפירת ב' כסף דכל זמן שלא החזיר הוי כפירת ממון גמור אף דנתברר שהי' יכול לפטור עצמו אם לא הי' כופר מ"מ כיון דאלו מיגנב כו'. ואף שאין הספק שוה ב"כ וכפשטא דש"ס הנ"ל. וכמ"ש תוס' והר"ן בכמה דוכתי דדמי להדדי הך שבועות כנ"ל. וזה דוקא בגזילה וגניבה אבל בפקדון שתובעו יש לי בידך שאתה ש"ש עליו והוא אומר ש"ח לא חשוב כפיר' כלל כיון שהוא רק גורם לממון ולא עדיף מהיכא דשייך מי יימר דמשתבעת שכ' הר"ן סוף פ' שבועת הדיינים דלא חשוב ממון לענין מ"מ ע"ש. ואף שהספק ש"פ מ"מ לא הוי כפירה ודאית וכן הודאה לא חשוב. ואף שבאמת נגנב אח"כ מ"מ יצאה הודאה מפיו בפטור וכדברי הר"ן ז"ל שם וכיון דאז לא הי' הודאה וכפירה ברורה פטור וגם לא עדיף ממה שהנחת אתה נוטל דלא מחייב דלא הוי דבר שבמדה. ופי' הראשונים ז"ל משום שלא היה ברור בשעת הודאתו שיש כאן כפירה כלל. ומ"מ כשהחיוב הספק דאלו מיגנב הי' שוה ב' כסף עדיין יש להסתפק אם חשוב כפירת ממון או רק גורם וכמו שטרות כמ"ש. ונראה דאין לחייב שבועה וכמ"ש. ובזה מיושב פ"ק דכתובות היא אומרת משארסתני כו' למ"ד כנסה בחזקת בתולה כו' אית לה מנה דיהי' משאיל"מ להפ' דגם בלא הוי ל"ל אמרינן משאיל"מ. ולמ"ש א"ש דאף דטובת הנאה חשוב ממון בעדים זוממין מ"מ הוי רק כשטרות ואינו רק גורם לממון ואין כאן שבועה דאורייתא כלל כיון דהוי ספק אם ימות קודם. ודוקא גבי האשה שנתארמלה פ' הרמב"ם ז"ל ש"ד דכבר נתגרשה משא"כ בהנ"ל:

ולמ"ש בחי' רשב"א שבועות ל"ג לחלק בין שבועת הפקדון דכ' וכחש כל דהו גם בספק וגורם מיחייב משא"כ בשה"ע ע"ש. א"כ גם גבי גזילה י"ל דלא הוי מ"מ לחייב שבועה משום אלו מיגנב דאין ראי' משה"פ כנ"ל. שוב ראיתי בס' קצה"ח סי' פ"ז שנסתפק גם כן באומר שאולה וזה אמר שכורה אי חשוב מ"מ לחייב שבוע' משום אלו מיגנב ע"ש. ובש"ס ב"מ נ"ח מייתי דדוקא לר"ש מחויב בשבועת הפקדון כקדשים שחייב באחריות ומבואר דלרבנן לא מיחייב משום אלו מיגנב וכמ"ש. אך יש לדחות דכיון דבעינן יחוד כלי א"כ דוקא לר"ש דדבר הגורם כו' נקרא גוף החפץ שלו הוי יחוד, כלי משא"כ לרבנן נהי דהוי ממון עכ"פ ליכא יחוד כלי כנ"ל:

סעיף ג

(ג) ותהי' הכפירה ב' מעין כו'. וילפינן מכסף או כלים מה כלים ב' אף כסף ב' ומטבע הפחותה שבתורה הי' מעה כסף ע"ש ר"פ שה"ד. והנה לכאורה קשה לי למאי דאמר פ' הזהב דאין מטבע נקנה בחליפין משום דדעתי' אצורתא וצורתא עביד' דבטל' ופי' הנ"י ושאר פוסקים דמשום דצורה עביד' דבטל' הוי לי' כשטרות שאין גופן ממון ואינו נקנה בחליפין דבשאר קנינים דעתו אגוף הכסף וממילא נקנה הצורה שבו משא"כ בחליפין דעתו אצורה וזה אין גופו ממון ע"ש ופירושו מוכרח בש"ס. וא"כ קשה כאן כשיש ב' מעות כסף מטבע הא אותה השיוי שיש למטבע יותר מחמת טיבועו היינו מחמת הצורה שבו זה הוי כשטרות שאין גופו ממון וא"כ הוי לי' כפירת שטרות שאין נשבעין עליהן וחסרה לה טענה וכאלו תובע מעה ומחצה כסף וחצי מעה שטרות שלא הי' חיוב שבועה דאין כאן כפירה ב"כ מטלטלין המחייבין שבועה ואיך אמרינן דקרא איירי ב' מעות כסף מטבעות וא"כ הכסף עצמו הוי פחות מב' מעין וכמ"ש תוס' (שבועות מ') ד"ה בטוענו בדינר כו' דמסתמא שוה פרוטה הטיבוע של ב' מעין ע"ש. וא"כ בציר לה פרוטה מב' כסף שהוא כשטרות. דדוקא התם לענין קנין צריך לומר דעתי' אצורתא דאל"ה הי' נקנה גוף הכסף אבל הכא עכ"פ חסר מב"כ. ואין לומר דבהכי חייב רחמנא דא"כ נילף דבטענו משקל כסף ממש סגי בפחות מב' מעין וזה ליתא דצריך שיהי' שוה ב' מעין מטבע כמבואר בכל הפוסקים וקשה כנ"ל. וכן ב"ק פ' הגוזל אמר השף מטבע של חבירו פטור דאמר מה חסרתיך ע"ש. ואף להפ' דחייב היינו משום גרמי אבל לא עדיף משטרות ע"ש:

ונראה ליישב דהנה לכאורה ק' למ"ש תוס' פ' הזהב דפליגי אי מטבע נעשה חליפין והקשו הא ר"נ סבר דבעינן כלי דוקא בחליפין ותירצו דמטבע חשוב כלי אי משום דיכול לתלותו בצואר בתו או בשביל שיוצא בהוצאה כו' ע"ש. וא"כ קשה כאן דקי"ל יצאו כלים למה שהן ולא בעי ב"כ ואף מחטין חייב א"כ למה בעי מטבע ב' מעין הא מטבע חשוב כלי כמ"ש תוס' וסגי אף בב' פרוטות כנ"ל. אמנם נראה דהא תוס' (שבועות ל"ט ע"ב) כ' הטעם דלא בעי בכלי ב"כ משום דכל כלי דבר חשוב הוא שצריך לפעמים למלאכה גדול' ע"ש ד"ה מה כלים כו'. וא"כ לפי טעם הב' שכ' תוס' שם דלכך חשיב מטבע כלי בשביל שיוצא בהוצאה וא"כ בשלמא לענין חליפין א"ש דחשיב כלי אבל לענין חשיבות דשבועה נהי דהוי כלי משום שחריף להוציאו מ"מ אין החשיבות מצד כלי שוה יותר ממה שיוצא בהוצאה והיינו כמו ששוה דא"א להוציאו ביותר ולא שייך טעם שכ' תוס' בכלי גמור במחט שצריך לפעמים למלאכה גדולה וחשוב יותר משויו משא"כ במטבע אין החשיבות דשם כלי עליו על יותר משויו שיכול להוציאן ולכך צריך שפיר ב"כ. וכן לטעם שיכול לתלותו כו' י"ל ג"כ כנ"ל דמ"מ אין חשיבות כלי עליו על יותר משויו כנ"ל. ועי' מ"ש ס"ק ד' וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דהוי שטרות מה ששוה יותר מחמת הטיבוע מגוף הכסף כנ"ל. ולמ"ש א"ש דעל אותו השיווי ששוה בתורת מטבע שוב חייב מטעם כלי דלא צריך כלל ב' כסף דלענין זה הוי כלי שיוצא בהוצאה כמו ששוה עם הטיבוע ולכך אף שגוף הכסף הוי פחות מב' מעין מ"מ חייב שבועה דנגד זה הוי כלי על כל הב' מעין וכמו מחטין על הרבה כן מטבע על מה ששוה עם הצורה ושפיר חייב כנ"ל:

ובזה יתישב תמיהת תוס' ורש"י ז"ל כיון דצריך קרא דמה כלים ב' אף כסף ב' מנא לי' דיצאו כלים למה שהן ע"ש. ולמ"ש מיושב דאי לא נימא כלים למה שהן רק דגם בכלי צריך ב' כסף א"א לומר כלל ההיקש דמה כלים ב' אף כסף ב' דהיינו מטבע ב' מעין דהא חסרה לה טענה דהוי שטרות דלא שייך תירוץ הנ"ל כיון שגם כלים צריך ב"כ ולעולם לא דמי מטבע לכלים דשוים מצד עצמם משא"כ מטבע אינו שוה רק מחמת הצורה והוי שטרות וע"כ דיצאו כלים למה שהן ואז יכולין לומר ההיקש דמה כלים ב' אף כסף שתים כנ"ל דאז חייב גם במטבע כנ"ל:

אמנם יש לדחות דעדיין קשה לשיטת תוס' דגם בכלי בעי עכ"פ ב' פרוטות הודאה פרוטה וכפירה ש"פ. וא"כ בטענו פרוטות מטבעות והודה בפרוטה לא יתחייב דבציר לה הודאה מפרוטה מחמת שיוי הטיבוע ולזה אינו מועיל כלל שהוא כלי לתוס' הנ"ל. ועוד דגם לענין שומרין דמיעט קרא שטרות קשה במטבעות לא יתחייב באחריות כ"א מה ששוים מצד הכסף שבו דעל שיוי הטיבוע הוי שטרות ואימעוט מדין שומרין כנ"ל. וזה לא מצינו והי' נראה לומר דהא דאימעוט שטרות משום דאין גופן ממון ואף דהא שוה כסף ככסף והשטרות שוים למכור לכל העולם ולמה לא יהי' כמו כל שוה כסף. וי"ל דהטעם הוא דהא אין נייר השטר שוה הממון רק החוב שבו שיש לו על חבירו רק השטר גורם שיוכל לגבותו. ולכך כשיגנב השטר או אבד פטור השומר דהא החוב לא נגנב רק הנייר הגורם וזה אין גופו ממון וכן לענין שבועה כשכופר שלא הפקיד בידו שטר אינו כופר רק בנייר הגורם וזה מיעט רחמנא. אבל אם הי' תלוי החיוב בנייר השטר וכשנאבד הנייר נאבד החיוב י"ל דנקרא גופו ממון דהחוב שוה כסף וכדאמר פ"ק דקדושין אי דכי, לי' שטרא אדמי היינו כסף. וא"כ במטבע נהי דהצורה חשוב כשטר חוב שהוא ע"י גזירת המלך מ"מ הא החוב תלוי בגוף הכסף וכשנאבד נאבד גוף החוב עמו ושפיר אית בי' דין שמירה וגם חיוב שבועה כנ"ל:

אך א"כ יהי' הדין בתובע לחבירו מכרת לי חוב דעל פלוני והוא כופר ויש עד אחד או מודה מקצת יתחייב שבועת התורה בהטענה במכירת. החיוב ששוה כסף. אך ז"א דגם בזה מה תובע ממנו הא החוב שמכר לו הוא שלו והכפירה רק נייר השטר הגורם וזה אימעוט כנ"ל. אך אונאה דאימעוט ג"כ שטרות והא התם מכר לו החוב השוה ממון בפחות או יותר ואעפ"כ אימעוט משום שאין גופו ממון. ולמ"ש תוס' פ' הכותב למאן דאית לי' מכירת שטרות דרבנן דהא אימעוט אונאה היינו הלוה למלוה עצמו א"ש דג"כ אין ענין לגוף החוב כנ"ל. אך למ"ד מכירת שטרות דאורייתא דמשמע מתוס' שם דאתיא קרא כפשטי'. וי"ל כיון דלכך בעי מסירה משום שקנין הנייר גורר השיעבוד אבל בלא"ה לא הי' השיעבוד נמכר ע"ש בש"ע ס"ו דלכך בעי מסירה קודם כתיבה וא"כ שפיר הוי המכירה דבר שאין גופו ממון רק הגורם דעיקר הקנין על הנייר רק ממילא נגרר קנין החוב ושפיר אימעוט מדין אונאה כנ"ל:

אך א"כ במלוה ע"פ בקנין דמעמד שלשתן שנמכר רק גוף החוב יהי' שייך דין אונאה ולא משמע כן מהפוסקים. ויש לדחות כיון שהוא קנין דרבנן תקנו כמו הקנין דאורייתא כנ"ל ודוחק. ועוד בהא דשף מטבע דפטור מוכח שגוף השיוי של הטיבוע אינו רק כמו שטר דפטור בשורף. ונראה לומר דהא חזינן אף דאי שף מטבע פטור מ"מ בהזיקו כל המטבע חייב לשלם הכל גם השיוי שמחמת הצורה ואף דלא דאין דינא דגרמי ולא אמרינן דעכ"פ על השיוי של המטבע אינו רק מזיק שטרות דפטור וע"כ דז"א דכל זמן שהצורה על הכסף נקרא הכל גופו ממון שכסף שיש עליו צורה שוה הכסף יותר מבלא הצור' ואין הטיבוע דבר בפני עצמו רק שהכסף שוה יותר. ולכך שף מטבע פטור לרבה דנגד הכסף הוי היזק שאינו ניכר דהצורה בפני עצמו הוי דבר שאין בו ממש והכסף הוא כמקודם ואף דאינו שוה כ"כ הוי רק כתרומה ונטמאת לגבי הכסף עצמו דמצי אמר הרי שלך לפניך אבל הפסיד כל המטבע ממילא הפסיד כסף השוה כ"כ וכמו הפסיד תרומה טהורה ושפיר צריך לשלם הכל כנ"ל. וכן מבואר בש"ס ב"ק צ"ז ובתוס' ד"ה המלוה דמטבע שנפסל הוי כהוזל. ובש"ס שם דמדמי לה לתרומה ונטמא' ע"ש וע"כ דאין הכסף והטיבוע שני דברים נפרדים רק ששוה יותר הכסף עצמו כנ"ל. וממילא א"ש גם כאן דדוקא בחליפין דדעתו רק אצורה וכיון דעביד' דבטלי הוי הצורה עצמו דבר שאין בו ממש כמו שטרות. אבל לענין שבועה ושומרין דהתביעה הכסף שיש עליו צורה שפיר הוי גופו ממון דכסף כזה שוה כל כך לא קשה כלל כנ"ל. והא גבי הקדש דכ' ונתן הכסף ובפדיון הבן דכ' כסף וקמ"ל דאין פודין בשטרות וכן אין מחללין וא"כ בציר לי' שיעורא ומוכח כמ"ש. ובל"ז רש"י ז"ל פירש שם דלא כנ"י רק מטעם דבר שאינו מסוים ע"ש. אך הרשב"א קדושין ט"ו כ' ג"כ כטעם הנ"י הנ"ל ע"ש:

(ד) ב' מעין כו'. בקצה"ח כ' דמוכח מתוס' שבועות דחסר פחות מש"פ מב"כ מיחייב שבועה ותמה דהא כל השעורין הן בצמצום והניח בצ"ע. ולע"ד נראה פשוט דכוונת התוס' שם מ' ד"ה בטוענו בדינר שהקשו דא"א לפרש ב"כ שאינן טבועין דחסר מה שצריך לטבוע ודוחק לומר שאין בחסרון זה ש"פ ע"ש. היינו כמ"ש תוס' ריש פרק הזהב ד"ה אסימון שפי' רש"י שאין בו צורה וכתבו דאסימון הוא מעות שנעשו ברוחב ובעובי ומשקל מטבע היוצא ובדבר מועט יטביעו הרבה מהם כו' ולכך מחללין לר' דוסא כו' ע"ש. וזה שפיר שם כסף עליו בחסר פחות מש"פ שכר הטיבוע דהא לר"ד מחללין עליו וכ"כ תוס' עירובין ל"א ע"ב. וכן משמע מש"ס שם דאמר דלרבנן אין מחללין על אסימון משום דבעינן וצרת הכסף שיש עליו צורה אבל אי לא"ה הי' בכלל כסף דקרא וכן כאן באסימון הוי בכלל ב' כסף דקרא כיון דחסרון הצור' דבר מועט כמ"ש תוס' שם. אבל כסף אחר או שוה סף ודאי פשוט דאף חסר פחות מש"פ לא מקרי ב' כסף לחייב שבועה כנ"ל. ומה שהקשה מש"ס דלוקי בהוד' מחט דלא חסרה לה טענה. בל"ז לק"מ דהא ב' כסף דקרא היינו מטבע וכשמודה מחט אין הודאה ממין הטענה וע"כ שמודה כסף א' וחסרה טענה. אך באמת הוא כנ"ל:

הנה כתבתי בס"ק הקודם דקשה הא כתבו תוס' פרק הזהב דמטבע חשוב כלי וא"כ למה לי ב' מעין הא כלי סגי בפרוטות. שוב ראיתי בקצה"ח הקשה ג"כ והניח בצ"ע ובס' נה"מ כ' דבעי כאן כלי חשוב ולא דמי לק"ס ע"ש. ובאמת מבואר ברא"ש ור"ן ריש פ' ש"ה ובתוס' בכורות (ד"נ) דהא דאמר מה כלי דבר חשוב היינו לאפוקי מוריקא כדאמר בהזהב מ"ז כו' ע"ש. ומבואר להדיא דלא אימעוט רק אותו כלי דאימעוט ג"כ בקנין סודר וכ"כ רשב"א קדושין ע"ש. והנה תירוץ שכתבנו לעיל הוא נכון לתירוץ תוס' הב' דפ' הזהב מ"ז דלכך חשוב מטבע כלי משום דיוצא בהוצאה. ואף דבפ' הזהב דחו טעם זה מ"מ בקדושין כ"ח כתבו טעם זה ולא דחו ע"ש. וא"ש כאן כמ"ש דאין עליו שם כלי על יותר משויו כיון דמה שהוא כלי הוא רק משום שיוצא בהוצאה ואינו יוצא יותר ממה דשוה. אולם לטעם האחר שכ' תוס' שם משום שראוי לשקול בו או לתלותו בצואר בתו קשה כאן והוא דוחק מ"ש לעיל:

אמנם באמת לא קשה כלל דאף שבפ' הזהב כ' תוס' דמטבע חשוב כלי מ"מ בקדושין כ' תוס' דהוי כעין כלי שראוי לתלותו כו' ע"ש כ"ח. ואין הכוונה כלל דמטבע נקרא כלי דזה א"א דהא משנה שלימה שנינו פי' י"ב דמס' כלים משנה ז' דינר שנפסל והתקינו לתלותו בצואר קטנה וכן סלע שנפסלה והתקינה לשקול בו טמא ע"ש. ומבואר להדיא דדוקא נפסל והתקינו לתלותו או לשקול חשוב כלי. אבל סתם מטבע הדבר פשוט דאין שם כלי עליו כלל ובתוס' ב"מ נ"ב ע"ב ד"ה והתקינה נסתפקו אי צריכה מעשה כמו חיתוך נקיט התקינה דוקא במעשה ואי אינה צריכה חיתוך יורד לטומאה במחשבה ע"ש. וזה בנפסלה אבל כשיוצא ודאי דבעי עכ"פ יחוד לכלי משא"כ בסתם מטבע לא חשוב כלי ודאי דאין חילוק בין כלי דכתיב בקרא גבי טומאה או כלים דכ' כאן. רק לענין חליפין דלא כ' כלי רק נעל וממעטינן מנעל דבעינן דבר הראוי להשתמש בו משא"כ פירי ולכך כתב תוס' שפיר דמטבע הוי כעין כלי דהא בידו לתקנו לתלותו בצואר בתו או לשקול וכל שבידו ממילא הוי ראוי להשתמש בו וכ"כ רשב"א בחידושיו לקדושין שם דשור ופרה חיין ג"כ לאו פירי נינהו רק דומיא דנעל דראוין להשתמש בהן דע"כ נעל לאו דוקא דהא פליגי במטבע כו' והא אימעוט משום דלאו כלי כו'. וע"כ דדוקא פירי אימעוט דאין ראוי להשתמש בהן כו'. ואף בסוף דמסיק דצריך כלי כ' ג"כ בשם התוס' דמטבע כעין כלי הוא שראוי לתלותו ע"ש. והיינו דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אבל כאן דכ' בקרא כלים ודאי בעינן שיהי' שם כלי עליו וכל שלא התקינה לאו כלי הוא ובעי ב' כסף כנ"ל. ולכך נראה לע"ד פשוט דגם מטבע שחתכה והתקינה באמת לתלותה או לשקול כו' דחשוב התם כלי. ממילא הוי גם כאן כלי ונשבעין עליהן בפחות מב' כסף. וכן נראה לי דכל הני דמבוארין במס' כלים דחשובים כלים לטומאה או לא חשיבי כן הדין לענין שבועה ג"כ במחט שניטל עוקצה או חודה ע"ש. כיון דבתרווייהו כתיב בקרא כלי ודאי שוים הן לענין הדין. והא דכ' תוס' ורא"ש מה כלים חשוב לאפוקי מוריקא. היינו דאף שזה כלי מ"מ כיון דחזינן דאימעוט בקנין סודר ואף דלא בעי כלי גמור מ"מ אימעוט מוריק' ממילא גם כאן אימעוט אף שנקרא כלי. אבל מה שאינו כלי אף שראוי להשתמש בו ומהני בק"ס מ"מ לא מהני כאן בפחות מב' כסף כנ"ל פשוט הנ"ל:

(ה) עד שיתבענו ב' מעין ופרוטה כו'. הנה כל הפ' פסקו כרב דכפירת טענה ב' כסף ואף דהלכה כשמואל בדינו מ"מ הא תני ר"ח לסייע לרב ע"ש ברי"ף ורא"ש ותוס'. אמנם מרש"י ז"ל נראה לכאורה דפוסק כשמואל דב"מ פ' הזהב נ"ה במשנה הטענה ב"כ כו' פירש להדיא כשמואל ע"ש. ותמה גי"ת שער ז' דאי משום דמתני' מפרשא טפי שפיר לשמואל הא ליתא דאדרבא בש"ס ריש שבועת הדיינין אמר מתני' דוקא כוותי' דר מדלא תני כפירת טענה בפרוטה כו' ומוכח דדעת רש"י ז"ל לפסוק כשמואל ע"ש. וכ"כ בתי"ט פ' ש"ה במשנה דדעת רש"י דק"ל כשמואל ואף דתני ר"ח כו' מ"מ מדר' אשי משני לשמואל מוכח דס"ל כוותי' ע"ש. ובאמת שאינו נוח לומר דדעתם ז"ל נגד כל הפוסקים. והי' נראה לע"ד לישב דלכאורה תמוה דאמר בש"ס דמתני' דייקא כוותי' דרב ולמה לא פריך מינה לשמואל כדפריך אח"כ כמה פירכות, וגם מהא דתני ר"ח למה לא פריך אשמואל כנ"ל. אמנם לכאורה מאי פריך דליתני כפירת טענה פרוטה כמו דתני הודאה בפרוטה והא לדעת הגאונים ז"ל דיצאו כלים למה שהן דאף פחות מש"פ חייב שבועה והנה למאי דקי"ל הילך פטור אמר בש"ס ריש ב"מ דלא משכחת הודאה במקצת בפקדון רק באמר חדא מתה בפשיעה כו' דאי איתנהו בעין הוי לי' הילך ע"ש. וא"כ לכאורה לא ק' כלל דיוקא דמתני' לשמואל דבשלמא הודאה תני שפיר בפרוטה דלא משכחת לה בפחות דאף דכלי חייב בפחות מש"פ מ"מ ממ"נ אי אית לכלי בעינא פטור משום דהוי הילך ואי מודה שנאבד בפשיעה דלאו הילך דבעי לשלומי שוב לאו כלי הוא ובעי ש"פ ולכך תני שפיר מלתא דפסיקא הודאה בש"פ. אבל כפירה בפרוטה לא מצי למיתני דהא כפר בכלי אף מחט חייב בפחות מש"פ דבזה כופר המחט בעין ושפיר חייב ולכך לא תני כפירת טענה בפרוטה כנ"ל:

אמנם לרב י"ל דלא ס"ל כלל יצאו כלים למה שהן דהא איצטרך כלים לאורויי דכסף לכפירה הוא דאתי ע"ש בתוס' וגם לס"ד עכשיו דלא ידע ואמר שפיר דדייקא מתני' כוותי' דרב. אבל לשמואל לא קשה כלל כיון דסבר יצאו כלים למה שהן י"ל שפיר כנ"ל. וגם לא קשה מהא דתני ר"ח לסייע לרב. דר"ח לטעמי' ריש ב"מ דהילך חייב א"כ מוכח ממתני' כוותי' דרב מדלא תני כפירה בפרוטה ואי משום כלים הא גם בהודאה משכחת לה וע"כ דלא מיירי בכלים ולכך פי' ר"ח כרב. אבל למאי דקי"ל הילך פטור אין ראי' ממתני' כנ"ל. וממילא לא קשה מר"ח ג"כ אשמואל. והנה באמת הא דהטענה ב' כסף דייק יותר כשמואל כמ"ש הריטב"א ז"ל דלא תני כפירת טענה רק בש"ס הוכיח מדלא תני כפירה בפרוטה. וא"כ למסקנא דאין ראי' מזה כנ"ל מיפרשא מתני' שפיר טפי כשמואל ולכך פי' רש"י ז"ל במשנה אליבא דשמואל. ואעפ"כ הלכה כרב אף דלא דייקא מתני' משום דר"פ דהוא בתרא פסיק כרב כמ"ש תוס' והרא"ש ז"ל. וכן מבואר מדברי הר"ן ז"ל ריש פ' ש"ה שהוכיח מרש"י ז"ל דלא תליא פלוגתא דשוה ודוקא בהא דכפירה ב"כ מדפי' רש"י ז"ל במתני' הא דדוקא כשמואל ע"ש. ומבואר להדיא דסבר שדעת רש"י ז"ל ג"כ דהלכה כרב בהא דבעינן כפירה ב"כ כנ"ל. וע"ש בתי"ט במשנה שדחה ראיות הפוסקים כרב ע"ש. ולע"ד נראה ראי' ברורה מש"ס לקמן מ"ח ע"ב דאמר ר"נ והוא שיש ביניהם טענה ב"כ ופריך כמאן כשמואל והא תני ר"ח לסייע לרב ומשני אימא כפירה ב"כ כרב. ומבואר להדיא דסתמא דתלמודא פסיק כרב ומתמה אם יסבור ר"נ כשמואל. וע"כ דפשיטא לש"ס דהלכה כרב כנ"ל. ומהתימה על תוס' ורא"ש שלא הוכיחו מש"ס והנ"ל:

שוב מצאתי בה"ג ה' שבועה הביא מש"ס הנ"ל. אך יש לדחות דהא תני במשנה שם ג"כ הגוזל ש"פ וע"כ לא איירי בכלי דלהגאונים ז"ל גם בגזל בכלי לא בעי ש"פ וכין דלא מיירי בכלי מצי למיתני ג"כ כפירה בש"פ. אמנם למ"ש ס"ק א' דדוקא לשבועה מהני כלי פחות מש"פ ולא לענין גזל א"ש:

מ"ש רמב"ם ז"ל (פ"ג מטוען) ולפי שהוא מדבריהם נראה כוונתו כמ"ש רש"י פ"ק דקדושין אמאי דפריך וכללא הוא והרי טענה כו' ופי' דאי כסף ממון והיינו ממון חשוב ולא פי' כמה מסר לחכמים כמה חשוב להשביע עלי' כו' והם ראו שאינו חשוב רק ב"כ אבל אי כסף מטבע כו' ע"ש. וממילא למסקנא דדוקא כסף קצוב הוי צורי כו'. ממילא כסף זה שאינו קצוב הוא ממון ולא פי' ונמסר לחכמים כנ"ל. ולכך כ' שהוא מדבריהם אבל אינו מחויב שבועה כלל מה"ת בפחות מזה כיון דבעי חשוב מה"ת כנ"ל. ולא כנראה מס' או"ת דרק מדרבנן בעי ב"כ ומה"ת סגי ב' פרוטות ע"ש דבש"ס פ' ש"ה מבואר דהוא מה"ת כנ"ל. ובאמת י"ל דאף דכסף הוי ממון ולא פי' כמה מ"מ הוי בכלל שיעורין דהלמ"מ. אך לשון רמב"ם ז"ל עשו אותו כו' לא משמע כן ע"ש:

מ"ש ש"ע וטור טענו ב' כסף ופרוטה כו' ומודה ב' פרוטות פטור. וקשיא לי הא פרוטה השני' הוי ט"ח והל"ב ופטור וא"צ ליתן רק פרוטה א' כמו שתבע ושוב יש כאן כפירה ב' כסף. ובש"ע י"ל לטעמי' דב"כ שוה אבל טור דס"ל דוקא קשה. גם בש"ע דהוי לי' לחלק בין פקדון דהוי דוקא ובהיו הניזקין ב' כו' (ס"פ המניח) מוכח דגם כה"ג הו"ל ט"ח כו'. וצ"ל דטענו שוה להדיא:

(ו) שיעור פרוטה משקל חצי שעורה כסף כו'. הוא קבלת הרמב"ם ז"ל מאביו והגאונים. ולע"ד יש לעיין איך נתנו שיעור קצוב במשקל הא דינר היינו מטבע וכן מעה הוי טבוע כמ"ש תוס' ריש ש"ה ורשב"א בחידושיו פ"ק דקדושין. ובב"מ ריש פ' הזהב דייק דדהבא טבעא הוי מדתנן פרוטה שאמרו א' מח' באיסר כו' עד דינר זהב ואי פירי הוי משער תנא במידי דאוקיר וזול כו' ע"ש. ולדידן דקי"ל כספא טבעא משערין הכל בדינר כסף דאף דהוזל או מתיקר בערך הזהב או פרוטות או הפירות אמרינן אינהו דזילו או נתייקרו וטיבעא כדקאי קאי כמבואר בש"ס ופוסקים שם ולכך מותר ללות דינרי כסף בדינרי כסף ולא הוי סאה בסאה דלא שייך במטבע כסף זול ויוקר. ומבואר בש"ס ופוסקים שם וי"ד ה' רבית דדוקא מטבע היוצא של כסף אבל משקל כסף במשקל אסור להלוות דשייך בהו זול ויוקר דאף דהדינר של כסף כדקאי קאי מ"מ הכסף שאינו טבוע פעמים הוזל ובעד דינר טבוע נותנין כסף יותר. וא"כ נהי דידעו הגאונים השיעור שהי' בימי משה הפרוטה א' מקצ"ב בדינר טבוע הי' משקל חצי שעורה כסף שוה כן ובעד צ"ו שעורות היו נותנין דינר טבוע אבל אין זה שיעור קבוע שכשהוזל הכסף שאינו טבוע אין זה שוה פרוטה ואיך משערי במידי דאוקיר וזול כדפריך בש"ס הנ"ל וסומכין ע"ז לענין קדושי ודאי ושאר דברים. והי' אפשר דכוונתם משקל חצי שעור שהוא טבוע וכמו פרוטה של נחושת שיהי' גוף הנחושת בלא הטיבוע שוה משקל חצי שעורה כסף וכיון שהוא טבוע לעולם שוה לפי ערך דינר טבוע. אך הא מבואר בש"ע וברמב"ם ז"ל דמשקל חצי שעורה לחוד הוי פרוטה ולא התנו שיהי' טבוע וכן בשאר דברים כ' דשמין אם שוה משקל חצי שעורה כו'. גם אפשר דהי' ידוע ששכר הטבעה חלק א' מהכסף כמ"ש תוס' בכורות נ' ע"ב דשכר הטבעה א' מכ"ה ע"ש. וחשבו משקל חצי שעורה שאחר ניכיון שכר הטבעה נשאר השיעור א' מקצ"ב בדינר כנ"ל. אך ז"א דאטו שכר הטבעה לעולם שוה. ואם השכר נתייקר בציר לי' שיעורא דדינר שבימי משה שהי' בו כ"כ כסף יהי' שוה עתה יותר מקצ"ב חצאי שעורה וכיון דהדינר לא נתייקר והוזל הכסף אינו שוה פרוטה כנ"ל. ועוד דרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בכורות פ' יש בכור כתב ששקלו הדינר שהוא צ"ו שעורות ע"ש דמשמע שלא חשבו כלל הטיבוע רק המשקל. שוב ראיתי בס' או"ת שכתב דצריך משקל חצי שעורה ושיהי' טבוע ע"ש. אמנם לשון הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי לא משמע כן שלא הזכירו כלל שיהי' טבוע רק המשקל ע"ש. וכן בש"ע אה"ע לענין קדושין וברי"ף וסמ"ג ג"כ הזכירו רק המשקל:

ונראה דהם סוברים כמ"ש תוס' קדושין י"א ע"ב סוף ד"ה והרי כו' ואומר ר"ת דגרה לא הוי מעה אלא משקל שהי' בימי משה שהי' שוה מעה ואח"כ עשו ממנו מטבע וקראוהו מעה ע"ש. ולכך שיערו שפיר הכל רק במשקל כיון דכ' עשרים גרה השקל הוי משקל חצי שעורה לעולם פרוטה שהי' בימי משה דלא הי' טבוע רק הכל הי' נחשב במשקל כנ"ל. וא"כ אם מטבע טבוע סגי אף דהכסף שבו פחות מעט רק שיהי' שוה עם הטיבוע משקל חצי שעורה כסף בלא טיבוע כנ"ל:

אמנם נראה דזה במחלוקת שנוי' דלדעת תוס' ריש פ' שבועת הדיינים נחשבו הב' מעות טבועים וצריך משקל חצי שעורה לבד שכר ההטבעה ע"ש. ובאמת קשה להגאונים ז"ל למה תני ריש קדושין וריש הזהב פרוטה שאמרו א' מח' באיסר כו' וגם איסר שאמרו כו' וכולהו לענין קדושין ע"ש וכן הא דשיער ר' סימאי בדורו כו' (קדושין י"ב) ולמה לא נתנו שיעור במשקל שהוא לעולם שוה ועיין פ' הגוזל גבי הוסיפו על המטבע ובשיטה מקובצת שם ועדיין צ"ע. וברמב"ם בכורות בפי' המשנה שם משמע דהא דצריך כסף נקי משום דאינו ידוע כסף צורי איך הי' ושמא הי' נקי ומשמע דרק מספק ע"ש. ובכה"ג הביא דעות דרביע שעורה הוי פרוטה ע"ש. וצ"ע לענין קדושין. וכה"ג וכן הביא ב"ח ובסמ"ע כ' דתלוי ביוקר הפירות ומשמע דגם לענין משקל חצי שעורה כסף דעתה שהקנינים ביוקר לא חשוב שיעור ש"פ. אך בפרישה הביא דבריו שבסמ"ע אלו ומפרש רק על שאר דברים שהכסף נתייקר אבל חצי שעורה כסף לעולם הוי שיעור פרוטה כן משמע מדבריו שם ע"ש. ולא הי' לו לתלות בסמ"ע בשער הפירות רק לעולם בעינן שיהי' שוה משקל חצי שעורה כסף ותלוי ביוקר הכסף כנ"ל. ובאמת מש"ס פ' הזהב דאמר דלא משער תנא במה דאוקיר וזול מבואר דע"כ שיעור פרוטה לעולם שוה וכן פ"ק דקדושין י"ב מבואר דתלוי הכל בש"פ שהי' בימי משה. ואין סברא לומר דבעי שתיהן שיהי' שיעור פרוטה שבימי משה וגם שיהי' חשוב עכשיו ג"כ. דז"א דאין קצבה לדבר לידע שיעור החשיבות כמה ובש"ס וכל הפוס' מבואר דש"פ הנ"ל הוי חשוב. ובאה"ע סי' ל"א כ' ב"ש והד"מ דבפחות מחצי שעורה אין חשש שמא ש"פ במדי דא"א להיות שוה יותר ממה שהוא ע"ש. ונראה דגם זה אינו מוסכם דלהפוסקים ריש פ' הזהב כילדותא דרבי דדהבא טיבעא וכספא פירי וא"כ משערין הכל בערך הזהב כמ"ש תוס' שם דבכולהו נ"מ לענין קדושין. ואם כן אם הוקר הכסף יכול להיות פחות מחצי שעורה שוה פרוטה לפי ערך הזהב דדהבא כדקאי קאי וכספא הוא דאייקר ושייך שמא ש"פ במדי גם אפשר באמת ש"פ דאינו ברור לנו משקל דינר הזהב שהי' אז אם צ"ו שעורות כדינר כסף או משקלו כפול כמ"ש תוס' בשם ר"ת בכמה דוכתי. וגם כשאינם שוה כאן בערך שייך שמא ש"פ במדי כנ"ל. וראיתי במשפטי שבועות לר' האי גאון ושערים דר' אלפס כתבו ג"כ דפרוט' הוא רביע שעורה ע"ש ופשוט דיש לחוש בקדושין לדברי הגאונים ז"ל:

סעיף ב

(ז) וכן אם כו' אלא סחורות כו' שמין אם יש בהודאה וכפירה שיעור כו'. וכ' סמ"ע משום דישיב לרבות שוה כסף ככסף ע"ש. וא"כ הי' נראה דתלי' בפלוגתא דרבה ור"י קדושין ח' דלר"י דשיראי צריכה שומא אף אי אמר בכל דהו משום דשוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף ש"כ דקיץ ולא מהני השומא דאח"כ ע"ש. א"כ גם הכא לענין הודאה במקצת כיון שלא הי' קיץ בשעת הודאה לא מהני מאי דשמין אח"כ שהי' הודאה שוה פרוטה כיון דבשעת הודאה לא הי' ש"כ ככסף א"כ יצאה הודאה בפטור מפיו ולא מיחייב אח"כ אף שנישום רק משום דקי"ל כרבה לכך חייב כה"ג. אמנם לר' יוסף קשיא מתניתין דפ' ש"ה דאין נשבעין אלא אדבר שבמדה כו' בית מלא פירות והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל כו' למה לי' משום דבר שבמדה הא כיון דאינו ידוע כמה שוים. הפירות שמודה אף אם הי' במדה הי' פטור דלא הוי שוה ככסף כה"ג. בשלמא סיפא דעד הזיז ועד החלון י"ל דאיירי שידוע שיוי הפירות בשעת הודאה אבל ברישא דמה שהנחת כו' דע"כ אינו ידוע וא"כ בל"ז פטור אף שהי' אומר עד החלון ולא הי' ידוע כמה שוה משום דלא הוי ככסף כנ"ל. עוד קשה דא"ב איך מוכח דיצאו כלים למה שהן לר"י הא איצטריך כלים דאי מטעם שוה כסף הי' בעי קיץ דוקא שנישום קודם משא"כ כיון דכ' כלים באפי נפשייהו ואין בהם מטעם שוה כסף שוב אף דלא נישום מקודם חייב שבועה כיון דלא מטעם שוה כסף חייב רק מצד עצמם. אבל י"ל שפיר דלא עדיף מכסף ומקשינן דצריך שוה ב' כסף. אך בזה י"ל כיון דב"כ וב"כ אינו דומה לכסף דקיץ שוב אמרינן ממילא יצאו למה שהן דלא מקשינן ולא בעי ב' כסף גם כן כנ"ל. אך משנה הנ"ל קשה. אולם נראה לי דלא צריך כלל כאן לרבות מישיב כמ"ש סמ"ע רק כדאמר בש"ס פ' הזהב וריש פ' מרובה דילפינן מכלל ופרט דשור וחמור כו' דקאי גם על שבועה כמ"ש תוס' שם. וא"כ אמרה תורה בהדיא שוה כסף ג"כ ולא ממעטינן רק עבדים וקרקע וכה"ג ע"ש. וממילא גם לר' יוסף לא בעי קיץ כיון שאין החיוב משום שהוא ככסף כנ"ל ולא קשה כנ"ל ובזה יש לישב מה דתני במתני' בית מלא פירות וכיס מלא מעות כו'. דבפירות הי' אפשר לומר דבאמת לכך פוטר כשאינו במדה משום שאין שומתו ידוע ולא הוי ש"כ ככסף וקמ"ל במעות דזה הוא כסף ומ"מ פטור משום שאינו במדה כנ"ל:

(ח) שמין אם יש כו'. נראה דתליא רק בשעת תביע' והודאה ואף אם בשעת הלואה לא הי' שוה ב' כסף ונתיקר אח"כ כיון דבשעת כפירה יש ב"כ מיחייב וכן מבואר להדיא בריטב"א ר"פ ש"ה דאף דכ' כי יתן כו' כסף כו' דמשמע בשעת נתינה מ"מ אזלינן רק בתר שעת תביעה ע"ש. אמנם לכאורה י"ל דתלי' במחלוקת הרמב"ם ז"ל שפ' בקרקע אף שתובע דמי הקרקע שחפר בורות כו' פטור משבועה ע"ש פ"ה מטוען וש"ע צ"ה. ונראה טעמו ממה דאמר בש"ס ב"ק ק"ו ע"ב דממעט נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מדכ' כי יתן איש כו' ופריך מאבידה ומשני דלא אתיא מכח בן דעת כו' דמבואר דכיון דבשעת נתינה הי' מי שאינו מחייב שבועה אף דעכשיו גדול פטור ממילא גם בקרקע כן כיון דכ' כי יתן איש כו' כסף כו' דממעט קרקע אף שעכשיו מטלטלין פטור דאימעוט מכי יתן כו' כנ"ל. וא"כ י"ל גם לענין ב' כסף כן כיון דכת' כי יתן כסף דהיינו שתי כסף וכיון דבשעת נתינה לא הי' שתי כסף לא מיחייב אף דעכשיו נתיקר. והריטב"א ז"ל לטעמי' דסבר כראב"ד ושאר פוסקים דדמי קרקע חייב ולא מימעט מכי יתן לענין התביעה רק נגד האדם כנ"ל. אבל לרמב"ם ז"ל דממעטינן הכל על שעת הנתינה ג"כ כדאמר התם שיהי' נתינה ותביעה שוין אם כן לענין ב' כסף י"ל דאימעוט כנ"ל ג"כ. אך נראה דגם לרמב"ם ז"ל חייב דדוקא בקרקע וכה"ג שהוא מין שאינו מחייב שבועה וכמו קטן כו' משא"כ פחות מב' כסף שגם אז הי' ראוי להצטרף שהוא מין המחייב שבועה וכמ"ש תוס' לחלק בשבועת עד א' דבקרקע פטור ופחות מב' כסף מיחייב לפי שהוא מין המחייב שבועה ע"ש פ' הכותב פ"ח ועוד דכיון דק"ל כרב דכפירה ב"כ בעינן וכסף כי אתי לכפירה כו'. והקשה ריטב"א ז"ל שם הא כי יתן כסף דהיינו ב' כסף וא"כ מעולם לא הי' רק ב"כ וע"כ דסגי כפירה והודאה ב"כ ותירץ דלא קאי אכי יתן ודייק מהא דפשיטא דלא אזלינן בתר שעת נתינה אם מעט ואם הרבה רק אשעת תביעה ע"ש. וא"כ י"ל גם לרמב"ם ז"ל עכ"פ מוכח כאן דהא דכסף דהיינו ב' לא קאי אכי יתן דהא צריך יותר ולא סגי בנתינה ב"כ רק עם פרוטה וקאי רק אשעת כפירה. וממילא גם נתינה בפחות מב"כ סגי כיון שבשעת כפירה יש ב"כ כיון דלא קאי עלה כי יתן שיהי' בשעת נתינה כנ"ל ולא שייך למידרש כנ"ל דע"כ לא קאי כסף על שעת נתינה כנ"ל:

ובהלואה אין נ"מ בזה דכשנתיקר בל"ז אינו נותן לו כלל כשעת היוקר דקי"ל בהלואת סאה בסאה דנותן לי כשעת הלואה כשנתיקר משום רבית רק בפקדון יש נ"מ בנתיקר כנ"ל. אמנם אף דבהי' פחות מב"כ בשעת נתינה נאמר דחייב שבועה בנתיקר. מ"מ יש להסתפק כשהי' פחות מש"פ בשעת נתינה ונתיקר אי חשוב הודאה פרוטה דעכשיו די"ל דזה הוי כמין שאינו מחייב שבועה כיון דלאו ממון הוא כלל. דהא תוס' פרק איזהו נשך ס"א כתבו דכמו דאימעוט שטרות שאין גופן ממון מכלל ופרט כן אימעוט פחות מש"פ מכלל ופרט לרמב"ם ז"ל ודאי פטור כמו דמי קרקע. וא"כ גם בפחות מש"פ שאין גופו ממון אף דעכשיו נעשה ממון מ"מ בא מנתינה שלא הי' גופו ממון ופטור להרמב"ם כמו כשבא מנתינת קרקע ושטר. ולהראב"ד וש"פ חייב דאף דהש"ך ז"ל כתב שם דבשטרות לכ"ע פטור היינו כמ"ש שם דלא נשתנה דעדיין אין גופו ממון ע"ש ס"ק י'. אבל בנתיקר הוי עכשיו ממון כנ"ל. אבל להרמב"ם ז"ל י"ל דשפיר פטור דהא קרקע ג"כ נשתנה ואעפ"כ פטור כנ"ל. ואין להוכיח מהא דמבואר במשנה ריש כ"ה גבי שכיר דמחייב ב"ה שבועה דאורייתא במודה מקצת ובש"ס אומן אומר ב' קצצת כו' וכ' רז"ה בס' המאור דהוי ס"ד למיפטר כיון שבא משכירו' פועל יהי' דינו כבא מקרקע ודחי דעבד עברי ופועל אין דינן כקרקע ע"ש וברמב"ן ז"ל והא אמר בע"ז י"ט למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף שכרו מותר דאימת מיתסר במכוש אחרון לית בי' שוה פרוטה ע"ש. דלעולם אין כאן פרוטה ביחד. וע"ש ברשב"א ור"ן קדושין מ"ח דלכך אינה מקודשת משום דאין כאן נתינת פרוטה ע"ש. וא"כ בשכירו' נהי דלא מקרי מסתעף מדמי קרקע מ"מ יפטר משבועה דמסתעף מנתינה שאין בה שוה פרוטה דישנה לשכירות כו' ולא הי' נתינת פרוטה לעולם כנ"ל. ומוכח דחייב כיון דעכשיו בשעת כפירה יש שוה פרוטה. אך באמת אין ראי' כלל מזה דהא ודאי מודה הרמב"ם ז"ל דבנתן לו בכמה פעמים חצאי פרוטה נהי דלא הי' אז נתינה בחצי פרוטה ראשונה מ"מ כיון שהי' ראוי להצטרף א"כ עכשיו שנתן עוד חצי פרוטה יש כאן עכשיו נתינה דפרוטה דכבר מגיע לו חצי פרוטה. דדוקא בקדושין דמלוה לא מהני וחצי פרוטה כבר נעשה מלוה משא"כ בחיוב שבועה מצטרף עכשיו עכ"פ ויש נתינת פרוטה ולא מקרי כלל שמסתעף מפחות מש"פ דהא אין חצי פרוטה השני' מסתעף מחצי פרוטה ראשונה רק שמצטרף כנ"ל ושפיר חייב וכן פ' הכותב בפוגמת פחות פחות מש"פ ע"ש שפיר יש חיוב. משא"כ בלא הי' רק נתינה אחת דפחות מש"פ ונתיקר ונעשה ש"פ דהש"פ דעכשיו מסתעף מנתינה זו עצמה דפחות מש"פ שלא הי' גופו ממון הוי שפיר כדמי קרקע ושטרות כנ"ל אך יש לחלק בין קרקע דלא חזי כלל להיות דבר המטלטל ובין פחות מש"פ דחזי לאיצטרופי מיד בשעת נתינה דאם יתן עוד חצי פרוטה יהי' גם זה בכלל הנתינה דכסף. ומה"ט כ' הה"מ ריש ה' גזילה דפחות מש"פ הוי כחצי שיעור ע"ש. וא"כ גם פחות מש"פ הי' מיד בכלל נתינה רק כל זמן שהוא פחות מש"פ אינה נתינה שלימה. אבל כשנתיקר וש"פ נעשה שפיר נתינה דכסף. ובשטרות אף דג"כ הנייר שוה עכ"פ פחות מש"פ ואעפ"כ פטור כששרפו וכה"ג לא דמי דהתם עדיין גוף הנייר פחות מש"פ משא"כ בנתיקר כנ"ל. וקצת ראי' לחילוק זה מש"ס גטין כדבעי למיפסל כולהו גיטי מדכ' ונתן ליבעי ש"פ כו' ואח"כ אמר דכ' על איסורי הנאה כשר ובעי לסייע ממתני' דעל עלה של זית כשר ואף דלא ש"פ ודחי שאני עלה זית דחזי לאיצטרופי ע"ש ומוכח דאף דנימא ונתן היינו נתינת ממון מ"מ יש חילוק בין פחות מש"פ דמקרי בכלל נתייה כיון שראוי להצטרף ובין דבר שאינו ראוי כלל כנ"ל וגם כאן י"ל כנ"ל. ואינו מוכרח דהתם רק דחי' דליכא למידק דלפי האמת אמר התם דרק משום דנתינת גט אבל אם הי' נתינת ממון לא הי' מהני פחות מש"פ ע"ש וגבי אבידה מצינו להיפוך דאמר פ' א"מ כ"ז אבידה פחות מש"פ שהוקרה פטור ואימעוט מאשר תאבד כו' כיון דלא הי' אז ש"פ לא הי' בכלל אשר תאבד ואף שהוקרה פטור כמו כן לענין כי יתן כנ"ל. וב"ק פ' הגוזל דאמר לשמא תייקר לא חיישינן וכ' בהג"א שם בשם רשב"א דאם נשבע אחר שנתיקרה על פרוטה חייב קרן וחומש ע"ש. וממילא גם לענין שבועה כן. אך י"ל דסבר ג"כ דלא כהרמב"ם בדמי קרקע דכיון שעכשיו ממון חייבין ולרמב"ם ז"ל באמת פטור. וע"ש וש"ע שס"ז מחלוקת הפוסקים, אי חייב בנתיקר להוליך למדי כיון שלא הי' ש"פ מקודם ע"ש:

אמנם נראה דאין נ"מ בזה דבהלואה לא שייך נתיקר כנ"ל ובפקדון שהפקיד בידו פחות מש"פ ונתיקר אם עדיין בעין הוי הילך דפטור ואי נאבד בפשיעה כשהי' שוה פרוטה נראה דחייב בודאי דהא חיוב זה כיון דקי"ל דרק משעת פשיעה אישתעבדי נכסי שומר א"כ חיוב ממון זה מסתעף מש"פ ולא דמי לדמי קרקע שחפר בה שמסתעף מקרקע משא"כ זה דכבר ש"פ בשעה שנאבד ודמי לאכלו כשהוא גדול ב"ק ק"ו ע"ב דחייב ע"ש. וגם בהנ"ל חיוב זה דנאבד מסתעף מדבר שכבר ש"פ. והיינו בקיבל בפירוש אחריות בלא"ה אין דין שומרין כיון שלא הי' ש"פ. אך לר' אשי התם במחלק בין אתי מכח בן דעת י"ל דגם כה"ג פטור כיון דמ"מ אתי מכח פחות משוה פרוטה כנ"ל:

ובזה יתישב מה דקשה לקמן להגאונים ז"ל דהודה בכלי חשוב הודאה לחייב שבועה אף פחות משוה פרוט' ע"ש. וקשה דממ"נ אם המחט בעין הוי הילך ואם נאבד בפשיעה אינו רק ממון ולא מיחייב בפחות מש"פ. וכן ראיתי אח"כ בס' קצה"ח שהקשה כן. ולמ"ש יש שפיר נ"מ בהפקיד מחט הפחות מש"פ ואח"כ נתיקר על ש"פ ונאבד בפשיעה דאי לאו כלי לא הי' מחויב שבועה כיון דמסתעף מנתינה דפחות מש"פ אבל כיון דיצאו כלים למה שהן וא"כ שפיר חייב דהא בשעת נתינה הי' כלי דחשוב נתינה אף בפחות מש"פ ועתה שנאבד כבר שוה פרוטה ושפיר הוי הודאה לחייב שבועה משא"כ אם הי' צריך בכלי גם פרוט' הי' פטור כנ"ל. ועוד נ"ל דמיירי שהלוהו מחטין להחזיר לו מחטין וכן שאר מין המצוי למכור ומ"מ חשוב כלי ואינו הילך כיון שהוא מלוה כנ"ל:

סעיף ג

בד"א כשתבעו פירות או מיני סחורה אבל תבעו ב' כלים והודה לו בא' מהן א"צ שיעור אלא אפילו הי' י' מחטין בפרוטה תבעו ב' והודה לו בא' מהם חייב טענו כסף וכלים הודה בכלים וכפר בכסף אם יש בכפירה ב' מעין חייב ואם לאו פטור הודה בכסף כו':

(ט) תבעו ב' כלים כו' הרשב"א בח' ריש פ' שבועת הדיינים הביא ד' הרמב"ן שחולק דגם בכלי בעי ש"פ מירושלמי דאמר והוא שיהיו שוים ב' פרוטות כו' דאם אי אתה אומר כן נמצא לעתים ישיבת הדיינים פחות מש"פ כו' וכן אשה מתקדשת בכלי שאין בו ש"פ כו' ורבינו האי ושאר הגאונים ז"ל אין דעתם כך כו'. ומ"ש הרב שא"כ מצאנו ישיבת הדיינים פחות מש"פ אין ראי' זו מכרעת דאפשר לומר דכל כלי כיון שראוי למלאכתו חשוב הוא כפרוטה ויתר ויושבין עלי' הדיינים ואפשר דאפי' לענין קדושין כן וכמו שקונין בכלי אע"פ שאינו ש"פ ואפשר דקנין משום כסף הוא ואת"ל דקנין לאו משום כסף וכן שאין אשה מתקדשת בכלי שאין בו ש"פ הכא שאני שהוציאן הכ' למה שהן כו' עכ"ל:

ובס' קצה"ח דחה דברי הרשב"א ז"ל מהא דאמר (ריש קדושין) למעוטי חליפין דאיתנייהו בפחות מש"פ ואיתתא בפחות מש"פ לא מקנייא נפשה כו' וחליפין כלי בעי ומוכח דלא מהני כלי פחות מש"פ בקדושין וכן מהא דאמר (שם י"ג) כשם שאין אשה נקנית פמש"פ כך אין קרקע כו' ופריך דתניא אע"פ שאין אשה כו' ומשני האי לענין חליפין דתני' קונין בכלי אע"פ שאינו ש"פ כו' ומוכח ג"כ כנ"ל. ובס' נה"מ מחלק דלענין קדושין בעי לרשב"א ז"ל כלי חשוב משא"כ בחליפין ע"ש. ולא ראה סיום דברי רשב"א ז"ל שכ' להדיא וכמו שקונין בכלי כו' ואפשר דגם קנין כו' ומבואר דאינו מחלק בין כלי דקדושין לקנין חליפין. וגם בעל קצה"ח העלים שדבריו אמורים בר"ן שם במקומו בקדושין שכ' וז"ל סד"א שקנין חליפין הוא בכלל קיחה הכ' בקדושין דחליפין בתורת כסף מהני ואע"ג דהשתא נמי ס"ל דחליפין איתא פחות מש"פ אפ"ה אפשר כיון דבעינן בהו כלי ודבר המסוים דבר חשוב הוא אע"פ שאינו ש"פ כדאמרינן מה כלי דבר חשוב דטענו ב' מחטין חייב דיצאו כלים למה שהן כו' וכיון שכן איכא למימר דבתורת כסף קונה ובכלל כי יקח הוא ומשני דא"א דקנין חליפין בכלל כי יקח דאנן סהדי דאשה בפחות מש"פ לא מקניי' נפשה אפילו בכלי שלם הלכך ודאי כשאמר הכתוב כי יקח אין קנין חליפין בכללו שאלו כן הי' אף פחות מש"פ בכלל וזה א"א ומעתה בדמים דיבר הכתוב ולא בחליפין עכ"ל. ומבואר שמפרש הס"ד דהש"ס כדברי רשב"א הנ"ל ובמסקנא נדחה הנ"ל דאינ' נקנית בכלי פחות משוה פרוטה:

אמנם עכ"פ דברי רשב"א תמוהים מאד חדא דאם גם בתורת כסף מקניי' בכלי פחות מש"פ א"כ מה דחי הש"ס דחליפין איתא פחות מש"פ הא גם בתורת כסף איתא פחות מש"פ בכלי ואעפ"כ מיקנייא. ועוד לדבריו דקנין חליפין באמת בתורת כסף נשאר קושית הש"ס דיועיל חליפין בקדושין דהא בכלל קיחה הוא וזה מבואר בש"ס בכמה דוכתי דאין אשה נקנית בחליפין. וגם איך ממעט לי' ממתניתין דבכסף כיון שגם קנין מתורת כסף כנ"ל ובודאי שלא נעלם מרשב"א ז"ל סוגית הש"ס השגורה בפיו:

ונראה דלא קשה דרשב"א ז"ל בעצמו שם מפרש הא דאיתתא בפחות מש"פ לא מקנייא נפשה דאף שנותן לה הרבה מ"מ כיון שדינן של קנין חליפין קני עמ"ל הוא ולאו דידה הוא אפי' כי יהיב לה חליפין שוה הרבה מ"מ לא בגופן הוא נקנה אלא בדינן ודינן אפילו פחות מש"פ איתא וגנאי לה להקנות עצמה בקנין פחות כזה שעיקרה בפחות מש"פ ולא דמי לשטר כו' ע"ש בחידושיו במקומו. וא"כ הפי' בש"ס פשוט דהא כלי לא נקרא כלל לעולם בכלל פחות מש"פ לגאונים ז"ל וספיקו דהרשב"א הנ"ל. רק הכוונה חליפין איתא בפחות מש"פ דאף שנתן לה הרבה מ"מ כיון שהוא רק קני ע"מ להקנות ואינה נהנית כלום אנן סהדי דלא מקנייא נפשה. ולזה אן חילוק בין כלי או שאר דברים כיון שאינו נקנה לה רק לקנין. משא"כ בכסף שפיר אף בפחות מש"פ בכלי דהוי ש"פ ויותר כנ"ל ויש לה הנאה לא הוי כלל פחות מש"פ. ולטעמייהו אזלי הגאונים דגרסי קדושין ו' ע"ב גבי מתנה ע"מ להחזיר דאינה מקודשת הואיל ואינה נקנית בחליפין ולא משום גזירה רק כיון שאינה נהנית בהן מדינא לא מיקדשה כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם דבקדושין בעינן נתינת כסף דאית לה הנאה. משא"כ בחליפין אף אי מתורת כסף מ"מ סגי בכלי ע"מ להקנות אף שאין הנאה. ואמר שפיר דחליפין איתנייהו בפחות מש"פ היינו אף דכלי הוי ש"פ מ"מ איתא אף שאינה נהנית בש"פ כמו ע"מ להקנות ואנן סהדי דלא מקניי' נפשה בלא הנאה משא"כ בכסף דמתורת הנאה כנ"ל. וכן הא דאמר אע"פ שאין אשה נקנית בפחות מש"פ קרקע נקנית ומשני האי לענין חליפין דקונין בכלי כו' ג"כ הפירוש כנ"ל דאף שאין אשה נקנית לעולם היכא דלית לה הנאה ש"פ אבל קרקע נקנה בחליפין פחות מש"פ דתני' קונין בכלי אע"פ שאינו ש"פ ואשמועינן ב' דברים דאף שאין הכלי ש"פ. אך זה לא הוי צריך להשמיענו דאין כלל כלי שיהי' פחות מש"פ דלעולם דין שוה פרוטה עליו רק אשמעינן אף שהוא ע"מ להקנות שאין כאן הנאה של כלום קני בחליפין. ומוכח דאף שאין אשה נקנית כשאין לה הנאה ש"פ אבל קרקע נקנית בתורת חליפין:

ולע"ד מיושבים כמה תמיהות שם ופי' הנ"ל מוכרח לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל. דהנה בתוס' קדושין ו' ע"ב ד"ה לבר דחי גירסת רש"י והגאונים לפי שאין אשה נקנית בחליפין חדא דהא גם בסודר קי"ל דאי תפיס מיתפס. ועוד דא"כ במכר ופדיון הבן למה קני הא כסף כ' ולא חליפין ע"ש. והוא תמוה לרמב"ם ז"ל שפ' דאינה מקודשת מה"ת בע"מ להחזיר כגירסת רש"י והגאונים. והנה הב"י סי' ק"צ על מ"ש הטור דקרקע נקנה בכסף ואפילו ע"מ להחזיר קנה כ' שזה נלמד מש"ס הנ"ל בכולהו קנה כו' ובש"ע סתם כן. ובסי' קצ"ה בדין חליפין כ' ג"כ דין זה דעמ"ל קני. וכ' בשם הה"מ דנלמד ג"כ מגמ' הנ"ל וה"ה לקנין ע"ש. וכן כ' באמת הה"מ פ"ה מה' מכירה דין ז' ע"ש. ולע"ד נראה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל דסובר דמדין כסף לא קני בע"מ להחזיר רק מדין חליפין דלדברי הה"מ שנלמד מהנ"ל ומפרש בכולהו קני לענין כסף וה"ה לחליפין א"כ למה פ"א מה' מכירה בדין קנין כסף לא הזכיר דין זה כלל שיהי' מהני אם נותן הכסף ע"מ להחזיר שזה עיקר דין המפורש בש"ס לדעת הה"מ. ופ"ה בדיני חליפין הזכירו שלא נלמד רק מקנין כסף להנ"ל. ומזה נראה דסובר באמת דלא קני כלל בתורת כסף ואין חילוק בזה בין קנין אשה לשדה בשניהם לא מהני מה"ת ע"מ להחזיר כלל. דלדברי הה"מ תמוה ג"כ כיון שפ' הרמב"ם ז"ל פ"ה מאישות ד' כ"ד דאינה מקודשת מה"ת בע"מ להחזיר איך אפשר לומר דבקרקע מהני והא ילפינן רק קיחה משדה וכקושית תוס' קדושין י"ג ע"א. וצריך לדחוק משום דלא מקני נפשה בסתם כשאין לה הנאה כנ"ל. וקשה פשטה ידה וקבלה מאי איכא למימר דתתקדש בעמ"ל כיון שהוא מתנה וצ"ל כמ"ש רשב"א ז"ל שם דכה"ג הוי קפידתה קפיד' ובטלה דעתה. וזה דוחק גדול. ולמ"ש א"ש הכל דבאמת לא מהני בשדה ג"כ. וטעמא דמלתא דבקנין קרקע דכת' נתתי כסף השדה דהיינו דמי השדה וכמ"ש בסמ"ע סי' ק"צ דכסף דקנין הוא מדמי שיוי המקח וכל שלא נתן לדמי שיוי המקח לא קנה רק זה מתורת חליפין הוא שנותן רק שיקנה ע"י החפץ שרוצה לקנות משא"כ כסף כנ"ל. וא"כ מה"ט לא מהני ע"מ להחזיר במכר בתורת כסף דנהי דע"מ להחזיר שמה נתינה אבל עכ"פ אין זה דמי שיוי המקח דהא אין למקבל בה הנאה של כלום ולענין דמי המקח שהמוכר מקבל בעד החפץ שלו לענין זה לא הוי כסף עכ"פ ומה מועיל מה ששמה מתנה עכ"פ לא הוי כסף השדה והוי לענין זה רק כמתנה. ולא מהני זה רק בקנין חליפין דאין נתינת הכלי רק לקנות וגזה"כ דבעי נתינה וגם ע"מ להחזיר שמה נתינה כנ"ל. ולכך מהני בחליפין ע"מ להקנות וכה"ג. וכן בפדיון הבן ותרומה דלא כתיב בהו רק נתינה וכיון דע"מ להחזיר הוי נתינה סגי בזה. משא"כ בתורת כסף בקרקע. ולכך ממילא גם בקדושין אינה מקודשת מה"ת דילפינן מקרקע. וממילא לא מהני ע"מ להחזיר כיון שאינו זה בתורת כסף וחליפין לא מהני באשה דלא ילפינן לזה משדה דקיחה דקרא דכסף השדה רק בתורת כסף כמ"ש רשב"א שם. ולהנ"ל מיושב יותר דאמר בחליפין סד"א נילף משדה לגמרי אף לענין הקנין ומשני דחליפין איתא פחות מש"פ היינו עמ"ל ג"כ וזה אינו בכלל כסף השדה דאיקרי קיחה וכנ"ל. או כגירסת רש"י דכיון דאנן סהדי דלא מיקני' בפחות מש"פ א"כ לא איירי קיחה דקרא בחליפין כיון שאין הנאה וכמ"ש הר"ן ע"ש. והא דאמר ר' אשי בכולהו קני לבר מאשה היינו דמכר קני בתורת חליפין ופדיון הבן ותרומה מהני בתורת נתינה לבר מאשה לפי שאינה נקנית בחליפין ממילא לא מהני לעולם מתנה ע"מ להחזיר כיון שאין הנאה. וגם מכר בתורת כסף לא מהני. ואף דנקיט רבא מנה ומטבע בל"ז אינו נעשה חליפין מ"מ הוא אמר דלא קנה ולמסקנא דקני לא קאי אמטבע דלא נחית כאן לפלוגתא דמטבע אי נעשה חליפין ואמר ר' אשי דיש קנין בע"מ להחזיר במכר בתורת חליפין ומיושב הכל להרמב"ם ז"ל. ולכך מצריך בהילך מנה כו' שיאמר בהנאת מתנה זו כו' ובכל הנתינות בקדושין שם מצריך הנאה ע"ש משום דאל"ה אינו שיוי הקנין כמו כסף השדה כנ"ל. וגם מיושב מאי דאמר שם בש"ס י"ג כשם שאין אשה נקנית פחות מש"פ כך אין קרקע כו'. ותמוה מאד כמ"ש תוס' דאדרבה אשה משדה ילפינן. ולהנ"ל א"ש דהכוונה כשאין הנאה ש"פ אף שיש נתינה דזה פשוט יותר בקדושין דלא מהני דאנן סהדי דלא מקני' נפשה פחות מש"פ כיון שאין לה הנאה וכפחות מדינר לב"ש כך אין קרקע נקני' אף שיש נתינה מ"מ אינו דמי השדה כיון שאין הנאה ופריך הא תניא אע"פ שאין אשה כו' האי בחליפין כו' דזה מהני בלא הנאה. ומזה נראה דלמד הרמב"ם ז"ל דבתורת קנין כסף לא מהני עמ"ל דגם זה בכלל פחות מש"פ רק בתורת חליפין מהני כש"ס הנ"ל. וממילא אין כאן שום קושיא על הגאונים אם יסברו דכלי מהני בקדושין בפחות מש"פ דיש עליו דין ש"פ כמ"ש רשב"א ז"ל. ולמ"ש רשב"א דקנין אפשר בתורת כסף אין הכוונה דממש קנין כסף הוא דהא מטבע לא מיקני בחליפין וגם שאר חלוקים וגם הא חזינן דאימעוט מהיכא דתני קנין כסף. רק כוונתו דתוס' ב"מ מ"ו הקשו כיון דכתיב נעלו ונתן כו' למה מהני באין בו ש"פ הא כל היכא דכ' נתינה היינו נתינת ממון ע"ש שתירצו דכאן נתינת נעל הוא ולא ממון כמו בגט דנתינת גט הוא ע"ש. ובאמת קשה דא"כ למה ממעט בש"ס שם למעוטי איסורי הנאה הא בגט דנתינת גט הוא קי"ל כתבו על איסורי הנאה כשר ומה חילוק כיון דגם בחליפין נתינת מנעל הוא ליתכשר באיסורי הנאה. וצ"ל לתוס' כיון דבעי בחליפין כלי וכיון דאסור בהנאה לא מקרי כלי דאינו ראוי להשתמש בו וקצת דוחק דהא ביבמות פ' מצות חליצה דבעינן ג"כ נעל שראוי להלוך בו ואעפ"כ חלצה באיסורי הנאה כשר ואפשר מטעם איסור הוא דלא מהני דאסור להקנות בו. דבחליצה טעמא משום מצות לל"נ ע"ש. ודוחק. ולזה כתב רשב"א די"ל שפיר גם בחליפין מה דכ' ונתן היינו נתינת כסף ואעפ"כ מהני פחות מש"פ משום דהוא כלי חשוב שוה פרוטה ויש כאן נתינת ממון אבל אינו בתורת קנין כסף כיון דמהני גבי' ע"מ להקנות ולהחזיר כנ"ל. רק שנותן הכלי לקנין וחשוב נתינת דבר הנקרא נתינת כסף דכלי לעולם יש עלי' דין שוה פרוטה כנ"ל. ואעפ"כ שפיר לא מהני קנין חליפין בקדושין שאין זה בתורת קנין כסף ולא איתקיש לשדה עפרון רק קיחה דקנין כסף בתורת דמי המקח דכ' כסף השדה כו' כנ"ל:

עוד יש לפרש דאף דבהא דכסף השדה דעפרון הוה מצינו לפרש דכולל גם קנין חליפין כיון שנקרא ג"כ נתינת כסף לרשב"א הנ"ל ואף שהוא גם בקני ע"מ להקנות מ"מ כיון דע"מ להחזיר שמה מתנה נכלל בזה דנקרא נתינת כסף. אך כיון דאיתקש קיחה קיחה קדושין שדה ושדה וקיחה דקדושין ודאי לא בקנין חליפין איירי דאנן סהדי דלא מקני' נפשה בקנין גרוע דע"מ להקנות שאין הנאה שוה פרוטה כמ"ש רשב"א וא"כ ע"כ קיחה דקדושין איירי רק בקנין תורת כסף לא בחליפין שאין הנאה וכמ"ש הר"ן ז"ל. ממילא איתקיש להיפוך דקיחה דשדה ג"כ איירי דוקא בכסף נתינה שיש בו הנאה ש"פ ולא בע"מ להקנות בתורת חליפין ונלמד שזה קנינים נפרדים דכסף השדה דעפרון היינו בתורת קנין כסף צריך דוקא נתינה שיש בו הנאה ש"פ כמו בקדושין שיהי' דמי המקח ואינו מועיל בזה ע"מ להחזיר כנ"ל. וחליפין הוא קנין בפני עצמו ג"כ נתינה דבר שנקרא כסף. אבל א"צ הנאה ש"פ רק גם ע"מ להקנות סגי ובזה לא מיירי כלל קיחה דקרא כנ"ל ומיושב היטב לשון הש"ס כשם שאין אשה נקנית פחות מש"פ כך אין קרקע נקנה והוא תמוה מאד איך תלו קרקע באשה אדרבא אשה משדה ילפינן כמ"ש תוס' שם. ולהנ"ל א"ש דאדרבא זה שלא יועיל בקרקע בתורת כסף נתינה שאין הנאה ש"פ נלמד רק מקדושי אשה דקיחה קיחה כנ"ל דבקדושין ודאי דוקא ביש הנאה כמ"ש הר"ן ז"ל ופריך והא תניא אע"פ שאין אשה כו' ומשני האי בחליפין איתמר דבזה א"צ הנאה ש"פ וזה קנין אחר לא מכלל קיחה דשדה עפרון רק משלף נעלו כו' דזה אף דבאשה לא מהני אעפ"כ בקרקע מהני כנ"ל:

ומיושב ג"כ תמיהת הרשב"א ז"ל אהא דמשני בחליפין כו' בפחות מש"פ לא מקני' נפשה ותמה הא בל"ז כיון דלא איתקיש לקנין דשדה רק קיחה וכיון דקיחה דשד' לא מיירי בחליפין לא שייך לאקושי ע"ש. ולמ"ש מיושב דמה דידעינן דקיחה דשדה לא איירי בחליפין הוא רק עכשיו דבפחו' לא מקני' נפשה ואיתקיש לקיח' דקדושין משא"כ לס"ד דלא הוי ידעינן באשה שפיר גם בשדה הי' מהני עמ"ל נ"ל. אמנם עדיין קשה לי מש"ס קדושין ח' ע"א מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים ופריך היכא דמי כו' ומסיק דלית בהו ש"פ ואשמעינן אפילו תבואה וכלים דמיקרב' הנאתו לא מהני כו'. ומבואר להדיא דכלי שאינו שוה פרוטה לא מקרי כסף ושם מיירי בתורת כסף לא בחליפין ע"ש דאמר לר"נ דפירי לא עבדי חליפין כו'. וגם א"א לפרש כמ"ש דאיירי בע"מ להחזיר לכך מקרי אין בו ש"פ דא"כ לא שייך מקרבא הנאתו אך י"ל דהתם קרא יתירא קדריש דאף דבכל דוכתי כלי פחות מש"פ איקרי כסף מיעט רחמנא כאן מכסף. מקנתו דלא יועיל כלי. וקצת משמע כן דאל"כ למה איצטריך באמת כאן יותר למעט פחות מש"פ מבכל מקום דצריך כסף ולהנ"ל א"ש דלמעט כלי אתי דמקרי כסף לכמה דברים. ולמ"ש לקמן יש לישב זה ג"כ. אמנם נראה דגם הרשב"א עצמו סובר במסקנא דאין קדושי אשה בכלי פחות מש"פ שכן מסיים ואפילו את"ל שאין אשה כו' ואין קנין בתורת כסף. דבאמת קשה כמ"ש לעיל ס"ק א' דהיכא דכ' כסף רק דמרבינן שוה כסף ככסף ודאי דא"א לרבות שיהי' כלי נקרא שוה כסף כיון שנמצא לקנות בפחות מש"פ מה מועיל מה שהוא דבר חשוב מ"מ לא שייך בי' שוה כסף ככסף דהיכא מצינו בשוה כסף כזה יהי' ככסף מה שבאמת אינו שוה רק שנצרך לפעמים למלאכה וכאן לענין שבועה לא מכלל שוה כסף איתרבי רק מדכ' כלים בפני עצמם וגם פחות מש"פ נקרא כלי אבל לא מתורת כסף. ובהרמב"ן יש לפרש הקושיא כמ"ש לעיל דקושייתו מתורת חליפין משא"כ דנימא לפי האמת כן קשה. וצריך לדחוק דכיון דריבתה תורה כאן דיצאו כלים כו'. ילפינן מזה בכל מקום שיהי' כלי נקרא כסף אף פחות מש"פ. וזה דוחק גדול. ועוד למ"ש תוס' ריש קדושין דהא דשוה כסף ככסף בקדושין ילפינן מעבד עברי וא"כ הא בעבד עברי אימעוט להדיא מקרא דמכסף מקנתו כלי שאין בו ש"פ כדאמר בש"ס הנ"ל. וא"כ עכ"פ א"א ללמוד בקדושין שיהי' שוה כסף כזה ככסף מצד כלי וכיון דלא מהני בע"ע גם בקדושין לא מהני. וגם לתירוץ ב' של תוס' דילפינן מנזקין. ג"כ הא בעי מיטב רק דאמר בש"ס ב"ק פ"ק דמטלטלין כל מילי מיטב דאי לא מזדבן הכא מזדבין במתא אחריתי ע"ש. וא"כ כלי שאינו ש"פ עכ"פ לא הוי מיטב משום דלא שייך מיזדבן כו' כיון דאינו שוה באמת ולא שייך למילף מנזקין כנ"ל. אך ע"כ ז"א דהא בקרקע מקודשת אף שאינו מיטב ע"ש בר"ן וע"כ לא מקשינן לענין זה לנזקין. אך בל"ז ודאי א"א למילף מתורת שוה כסף כנ"ל:

אמנם נראה לישב גם זה דהא אמר בש"ס לענין פדיון הבן דבעי ה' סלעים אי אמר הכהן לדידי שוה לי מהני בטלית שאינו שוה ע"ש קדושין ח'. ונסתפק הר"ן בחפץ שאינו ש"פ בקדושין אם יכולה האשה לומר לדידי שוה לי פרוטה דמה חילוק או כיון דלא ממון הוא כלל לשום דבר לא מהני לדידי שוה ע"ש. אך דוקא בדרכה להתיקר בחפץ זה ע"ש. וא"כ בזה י"ל שפיר בכלי כיון דחשוב שלפעמים נצרך למלאכה גדולה אף דאינו ש"פ כמ"ש תוס' א"כ שוב מהני באומרת לדידי שוה לי דזה מקרי דרכה להתיקר גם בסתם. בפרט למ"ש י"ד סי' ש"ה דגם באין דרכו להתיקר מהני ע"ש. וכיון שיש עליו דין כסף לכמה דברים שוב מהני לדידי שוה לי כמ"ש הר"ן לענין ש"פ במדי דמהני מה"ת משום לדידי שוה כנ"ל ע"ש. ולא ק' כל הנ"ל דבהנך דמדעתו ע"כ לא צריך לרבויא מישיב לרבות ש"כ דהא מהני קיבלו עליו הכהן בסודר שאינו שוה ואיך. וע"כ כמ"ש רשב"א ור"ן ריש קדושין דע"כ לא צריך למילף מישיב רק נזקין וע"ע דבע"כ אבל היכא דמדעתו מסברא מהני שוה ע"ש. ושפיר מהני בכלי בתורת קיבלה עלוי' וזה לא צריך ללמוד מישיב. גם מיושב ש"ס הנ"ל דממעט כלי שאין בו ש"פ דהתם לס"ד דלא ידע מהא דקיבל עליו מהני באינו שוה ע"ש ושפיר גם כלי לא מהני. דלכך מייתי התם קרא דישיב על שוה כסף. אף דבל"ז הא הקנין הוי מדעתו ואמר שפיר דלא מהני פחות מש"פ אף בכלי דליכא לרבויי מישיב. אבל למסקנא התם דקיבל מהני י"ל דמהני כנ"ל בכלי:

ומיושב מה דק' התם דפסקו רמב"ם ותוס' דאין ע"ע נקנה בחליפין מש"ס דהתם דאמר אינו נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין ע"ש ותמוה דהא מסיק דלר"נ דפירי לא עבדי חליפין ממעט רק תבואה וכלים שאין בהם ש"פ בתורת כסף ומנ"ל דלא מיקני בחליפין. ולמ"ש י"ל דהא למסקנא דמהני קיבל וא"כ א"א לומר דממעט תבואה וכלים דאין בו ש"פ דהא קנין דמדעתו מהני בכלי אף שאינו ש"פ וע"כ דממעט תבואה בתורת כסף אף דמקרבא הנאתו וכלי בתורת חליפין ומוכח שאינו נקנה בחליפין גם למסקנא כנ"ל. וי"ל דמ"מ בקדשה בליל' או שוי שליח מודה דלא מהני גם בכלי רק פשטה ידה וקבלה יועיל מתורת לדידי שוה. ומיושב ג"כ מה דקשה מקדושין מ"ח ע"ב בכוס של יין כו' דמבואר ג"כ דלא מהני בכלי פחות מש"פ. אך באמת אין נ"מ כ"כ לדינא בזה דבל"ז הוי קדושי ספק שמא ש"פ במדי. ומלשון רמב"ם ז"ל פ"ד מה' אישות וש"פ קידש באוכל או בכלי מבואר דלא כרשב"א. וכן מתוס' ורשב"א עצמו קדושין מבואר דסבר למסקנא דאין קנין מתורת כסף וגם קדושין לא מהני. וכן כאן משמע סיום דבריו שסובר להלכה כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה