חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות טוען ונטען · סימן עז
סעיף א
ב' שלוו כא' או שלקחו מקח א' (או שקבלו פקדון, ביחד בין בשטר בין בע"פ) שניהם ערבים זה לזה אע"פ שלא פירשו כו'::
(א) שקיבלו פקדון. ש"ך ס"ק א' השיג על רמ"א בת' שכ' ב' שקיבלו שמירה כו' לא מיירי בסתם פקדון רק בהתנה בהדייהו בפירוש וכמו ששנינו מתנה ש"ח להיות כשואל וראי' מש"ס ב"ק מסר שורו לה' ב"א. ע"ש מה שהשיג עליו. ולע"ד ד' רמ"א ז"ל ברורים דהא ודאי דשנים שהזיקו ביחד כל א' משלם מחצה ואין יכול לגבות מטעם ערב מא' בעד חבירו דהא גם היכא דהאי כולא הזיקא עביד והאי כולי' פליגי ר"נ ורבנן בליכא לאשתלומי מהאי אי משתלם מהאי. וגם לר"נ אינו מטעם ערב כמ"ש תוס' ריש פ' הפרה מ"ו ע"ב ד"ה גלית. וכן לעיל סי' כ"ה ס"ג בטעו משלמין ב' חלקים וחלק הג' יפסיד הבע"ד ע"ש בטור וש"ע. וגם אין שום סברא שבמה נעשו ערבים זה לזה. וע"כ החילוק בין חיוב שבא שלא מדעתם רק שמתחייבים ממילא אין תורת שותפות רק כל א' משלם מחצה רק בהלואה וכה"ג כנ"ל:
וא"כ מזה נראה פשוט דחיוב שומרין שבתורה אין הפי' שמקבלין עליהם החיוב אחריות. דגם לרבי (ב"ק מ"ז ע"ב) אמר הלשון עד שיקבל עליו לשמור. וממילא כיון שנעשה שומר חייבתם התורה כל א' כדינו ש"ח בפשיעה וש"ש בגנב' ואבד' כו' ובבעלים פטור לגמרי ובקיבל אחריות חייב גם בבעלים וע"כ כנ"ל. וא"כ הא ודאי דפשיעה אין חיוב יותר ממזיק בידים שהוא רק גרמא אלא בשומר חייבו התורה על גרם זה. ומה"ט פסקו רוב הפ' כר"פ דחיובי' משעת פשיעה לא משעת פקדון ושאלה ע"ש (סי' שמ"א). וא"כ שפיר כ' רמ"א דשנים שקיבלו שמירה בסתם. לענין חיוב האחריות דפשיעה אינם ערבים כלל דכשפשעו ביחד בכל הפקדון כמו שם מסר שורו לה' ב"א ובלאו איהו כו' דאמר מאי קעביד להתחייב יותר מהשאר ע"ש הוי לענין הפשיעה רק כהזיקו ביחד שאינם ערבים כלל לזה וכל א' משלם חלקו. וזהו שכ' רמ"א רק בהתנה בהדיי' כמו ש"ש מתנה כו'. והיינו אם בפירוש קיבלו חיוב אחריות עליהם שוב הוי כשנים שלוו במה שחייבו א"ע ביחד בתורת חיוב הם ערבים כנ"ל. וכן ב' שקבלו פקדון לענין גוף הממון כשא' כופר וכה"ג הם ג"כ ערבים כמ"ש רמ"א כאן בש"ע אבל לא לחיוב פשיעה דבא ממילא הוי כמו היזק כנ"ל וממילא אין ראיות כלל מ"ש הש"ך מרמב"ן ורא"ש ור"ן פ' שה"פ דמכחש כו' שותפין דמיירי כפירת גוף הפקדון ע"ש. ואפי' הראי' שהביא רמ"א מהא דמסר שורו כו' ג"כ נכונה לע"ד דמה שדחה ש"ך ז"ל דמטעם מזיק אינו חייב שיהי' שייך הכשרתי במקצת נזקו ככל נזקו ע"ש. די"ל דלא הוצרך רמ"א לראי' רק דלא נימא דעכשיו דכבר חייבה תורה דין שומרין שוב חשוב כקבלו אחריות בפירוש ואי נימא דמ"מ לא קיבלו רק כמו שהוא הד"ת כל אחד מחצה. מ"מ י"ל כיון דקי"ל כר"נ ובדליכא לאשתלומי כו' משתלם מהאי להרבה פ' ומשום דהאי כולא הזיקא עביד כו' ע"ש (סי' ת"י). וא"כ הוי כקיבלו עליהם שיתחייב כל א' הכל כנ"ל. ע"ז הביא ראי' דא"כ הי' שייך הכשרתי במקצת נזקו כהכשר כל נזקו דאף שעשה מקצת חשוב כאלו כולא הזיקא עביד ועי"ז חייב מדין ערב דמטעם מקצת נזקו א"ל דהוי ככל נזקו לא הי' מחויב מדין ערב כנ"ל. ונראה כנ"ל דלענין גוף הפקדון הן ערבים משא"כ לענין חיוב פשיעה או גו"א בש"ש דג"כ מחמת שלא שמר כראוי. אבל בשאלו ביחד לענין חיובו דמטעם כל הנאה שלו וזה קיבלו ביחד וממילא חייבים י"ל דחייב מדין ערב כנ"ל. ושפיר כתבו הפ' ראיות שלהם משותפין ששאלו ושילם א' כו' וכן נשאל לא' ע"ש בר"ן ז"ל (פ' שה"פ) דזה דומה להלואה כנ"ל:
לכאורה מוכח גם בפקדון ובע"פ מהא דאמר בירושלמי עלה דהן שלוחיו הן עדיו כו' בקדושין (דף מ"ג) הד"ת בשטר אבל בכסף נעשו נוגעין ע"ש לבתר דתיקון היסת. והא סגי בפרוטה וכיון דב' שלוחין אין כאן חיוב שבועה כלל על כל אחד שהוא פחות מש"פ וע"כ דערבים או לוים. וגם על חיוב אחריות יש הוכחה דא"כ הוי מצי למימר נאנסה ויפטרו משבועה כק' תוס' וכיון שכל א' פחות מש"פ לא יהי' חיוב שבועה כלל. אך ז"א דשבועה שאינו ברשותו עכ"פ ליבעי כיון דעל הכפירה ערבים והוי ש"פ. רק עכ"פ על כפירה יש ראי' דערבין ושם מיירי בלי שטר דהא תליא לה אי בעדים צריך לפרעו בעדים כו'. אך אפשר דבש"פ אם יהי' הדין חצי לוה וחצי ערב ג"כ לא יהי' חייב שום א' מהם דמצד לוה פחות משוה פרוטה ועל חצי ערב כיון שאין שיעבוד הגוף להוציא מצד לוה חצי פרוטה אין ערבות כלל ושוב אינו מצטרף כלל. וא"כ מה"ט גופי' י"ל דנעשו לוין כל א' על כולו כיון שמדין ערב לא יתחייבו ולא יוכל להוציא כלום והא רצה לשניה וע"כ נעשו לוים על כולו שיכול לגבות ממי שירצה. אך הא מפורש בר"ן ורא"ש פ' שה"פ שהביאו הירושלמי הפקיד לב' ש"פ ונשבע כו' יהי' חייב כל אחד ק"ש. והא כ' לאשמה בה פרט לפחות מש"פ ודחי דתמן אין שבועה חל על חצי פרוט' אבל כאן השבועה. על ש"פ כיון שיוכל לתבוע כל אחד הכל ע"ש:
עכ"פ מוכח מירושלמי הנ"ל או דבאמת הן לוים בש"פ או דאף דערבים מ"מ מצטרף חצי ש"פ דערבות עם החצי ש"פ דמשום לוה וכיון דשייך ק"ש ממילא גם לענין נאנסה והיסת ג"כ להפ' דא"צ ב"כ דלדידהו בל"ז קשה משם. וגם י"ל דלא מיירי הירושלמי בקידש בש"פ ואמר רק דבקדושי כסף נעשו כנוגעין היינו היכא שהם נוגעין לפ' הנ"ל בב' כסף ולש"פ ביותר מש"פ. אך אה"ע סי' ל"ב ס"ב ב' שלוחים כו' וכ' רמ"א בשטר ש"פ ספק משום נוגעין ע"ש. ונראה משום דמשמע לי' הוכחה מירושלמי הנ"ל עכ"פ או שהן לוין או שמצטרף כנ"ל. מ"מ י"ל דוקא כה"ג ששניהם קיבלו יחד בזה אף דרק ש"פ. וגם למאי דקי"ל חצי לוה ועל חצי ערב מ"מ יכול לגבות כולו מכל אחד אף קודם שתובע להב'. דאם יתן לו זה חצי פרוטה שמצד לוה שוב לא יוכל לגבות מהב' ח"פ ושוב יכול לגבות מזה שהוא ערב דאצלו מצטרף ויש ש"פ. וא"כ יכול לגבות מכל אחד כל הש"פ בלי תביעה להב' וממילא מה"ט חל הערבות גם כן כיון שיש צירוף כנ"ל. אבל אם ערב בעד אחד על פחות משוה פרוטה אף שהוא חייב עוד חצי פרוטה לא מצטרף דאין ערבות כלל על פחות משוה פרוטה דלא שייך בהנאה דמהימן לי'. ואפשר דחשוב דאין שיעבוד הגוף כיון דהוא פחות מש"פ ממילא אין ערבות. ורק בהנ"ל דבשניהם יש צירוף כנ"ל ואינו מוכרח:
(ב) ערבים כו'. יש להביא ראי' לזה מדאמר בירושלמי גבי הן הן שלוחיו כו' הדא דתימא בקדושי שטר אבל בקדושי כסף הם נוגעין כו' ע"ש. וא"כ אי אינם ערבין והא קדושי כסף הוא בפרוטה וא"כ אינם נוגעין כלל דהא על כל אחד אין תביעה רק על חצי פרוטה ואף שמחויב לשלם מ"מ אינו חייב שבוע' היסת כשכופר ולא הוי עד הצריך שבועה כו'. וע"כ דהם ערבין ואף שיש לחבירו ג"כ מ"מ כשכופר שוב התביעה עליו מפרוטה דכשיודה הוא יתחייב גם בחצי פרוטה שניי' כיון שחבירו כופר כמו בערב שמודה ולוה כפר כו' וחייב היסת כנ"ל. ועוד ראי' בב' שלוחין בהלואה למה הם עד הצריך שבועה הא כל א' הוי עד מסייע לחבירו שפוטרו כמבואר לקמן היכא דאינם ערבין וכיון שעל חלק חבירו אינו נוגע כלל. והתם משמע סתמא דאף שכל אחד מעיד גם על הכל לא מהני כו'. ואף דבה"ע כ' הח"מ דאף דאיכא עד מסייע לא מהני כיון שעדותו לבד לא מהני וצריך לעד הכשר הוא כמו עד הצריך שבועה ע"ש (סימן ל"ה ס"ק ג'). מ"מ זה דוקא בעד אחר עמו שאינו שליח הוי נכי ריבעא אפומא דחד כיון שהעד האחר א"צ לו והוא אינו מועיל כלום בלא העד אחר שהוא עהצ"ש זולתו ולא מהני כו'. משא"כ כששניהם שלוחים א"כ צריך כל אחד לחבירו ושפיר מהני וכמו אי על כתב ידם הם מעידים גבי קיום דמהני ע"ש:
(ג) ערבים כו'. הסמ"ע ז"ל תמה על הרמב"ם ז"ל והש"ע שפסק דב' שלוו לא הוי רק ערבים ולא קבלנים זל"ז. ובשנים שערבו לא' פסק שיוכלו לגבות מכל א' הכל אף אם יש לשני נכסים דמשמע שהם קבלנים זל"ז והנראה לפע"ד לפי מאי דקי"ל לקמן. ומבואר יותר בתומים סי' ק"ל ס"ק ז' דבערב על תנאי הוי אסמכתא אף דבכל ערבים הוי ספק אם יגבה ממנו. כי שמא יהי' ללוה נכסים. היינו כיון שאין שם אלא ספק א' משא"כ היכא שיש עוד ספק לא מעייל אינש נפשו לכמה ספיקות והוי אסמכתא ע"ש. ולפי"ז ממילא אם נימא דבשנים שערבו לא' אינם קבלנים זל"ז רק סתם ערבים ל"ז. והיכא שיהיה לשני נכסים לא יוכל לגבות ממנו רק החצי. וא"כ ממילא אף אם לא יהי' לשני נכסים ג"כ לא יוכל לגבות ממנו הכל ולא יועיל כלום הערבתו לשני. דהא לענין זה הוי שני ספיקות כיון שיוכלו להיות שיהי' ללוה לשלם הכל. ואם לא יהי' לו אולי יהי' נכסים לערב השני כיון שאינו רק ערב להערב. וא"כ ממילא שפיר פסק הרמב"ם שהם קבלנים. ואז אף אם יהי' לערב השני נכסים יוכל לגבות ממנו הכל. ולא הוי רק ספק אחד ודמיא למאי דאמרינן לעיל סי' מ"ב דהיכא שמתבטל ענין השטר לא אמרינן יד בעה"ש עה"ת. וגם כאן אם נימא שאינם רק סתם ערבים יתבטל כל ענין הערבות וכמ"ש. משא"כ בלוים שיתקיים הערבות גם בסתם ערבים אז שפיר אמרינן יד בעה"ש על התחתונה וא"ש:
סעיף ה
ראובן תבע משנים שלוו ממנו כאחד וכפר אחד והודה א' אין עדותו מחייב את חבירו שבועה::
(ד) אין עדותו מחייב כו'. עיין ש"ך ס"ק י"ג הביא שם דברי הב"ח ז"ל שתמה בזה ממ"נ אם יש למודה נכסים יגבה הכל ממנו. ואם אין לו נכסים הא לא הוי נוגע לדעת המחבר לעיל סי' ל"ז דלא הוי נוגע שמא יתעשר ע"ש. וכתב בתומים שלא הבין דבריהם ז"ל שהרי מבואר שם דהוי נוגע כי היכי דלא ליהוי לוה רשע וכו' וגם כאן יהי' לוה רשע כו' אם לא יעיד גם על חבירו כיון שאין לו נכסים ע"ש. ובפשיטות נראה שדבריה' מכוונין לפי מאי שהקשו שם. דהא איסור עדות שקר חמור מאיסור לוה רשע כו'. ואיך יהי' נוגע להעיד. שקר כדי שלא יעשה איסור לוה רשע כו'. ותירצו דאין הנגיע' בשביל איסור רק כדי שלא יחזיקוהו העולם כלוה רשע כו'. והנה לכאורה קשה כאן אמאי הוי נוגע והא אית לי' מיגו שהי' יכול לכפור בעיקר ההלואה. דע"כ מיירי הכא שאין לו שטר או עדים דאל"כ מה מועיל כפירת השני. וע"כ דתובעים בע"פ וא"כ יש לו מיגו כמו גבי הן הן שלוחיו וה"ה עדיו דלא הוי נוגעין היכא דאית להו מיגו דאהדרינהו. אך באמת יש לחלק דשאני הכא שלפי דבריו הוי בעל דבר דכיון שמודה שלוה הוי העדות על חבירו בע"ד דנותן לו חלקו ואף שיש לו מיגו מ"מ לא נוכל להאמינו בתורת עדות. וכמ"ש הרא"ש גבי בקרא בכתובות (פ' הכותב) ע"ש. משא"כ התם שאם נאמנים לא הוו בעלי דברים כלל. וא"כ ממילא לפוסלו היכא שאין לו נכסים שיהא נוגע כדי שלא יהי' לוה רשע כו' שפיר לא הוי נוגע. דבשביל האיסור אין לפוסלו דהא עכשיו עושה איסור גדול מזה בעדות שקר. ורק כדי שלא יחזיקוהו אנשים ללוה רשע. דבזה ג"כ אינו נוגע לומר דמשקר בשביל כן שהרי יוכל לכפור בעיקר ההלואה ואז ג"כ לא יהי' לוה רשע וכו' כנ"ל. רק שנאמר דהוי נוגע כי שמא יתעשר אח"כ. ובמיגו אין להאמינו כמ"ש וע"ז שפיר הקש' הב"ח לדעת המחבר לעיל. אך י"ל דכשיכפור ההלואה יצטרך לישבע היסת והוי עד הצריך שבועה. אך י"ל בטוען שמא או דכשיכפרו שניהם יהי' חבירו עד מסייע עליו. אך גם הוא יהי' עד הצ"ש ולא יועיל. או כיון דאין לו לא יתחייב היסת על הכפירה:
עוד י"ל לפי מאי שפסקו קצת פוסקים. דטענו בחוב אביו והודה לו בחוב עצמו דהוי ט"ח והל"ב פטור. א"כ ממילא הכא שהוא תובע לשניהם ויוכל לגבות מכ"א החצי מטעם לוה והחצי הב' מטעם ערב. א"כ ממילא אם יאמר הלוה שהוא לבדו נתחייב בכל הוי ט"ח והל"ב על החצי השני שהרי הוא תובע החצי הנ"ל מטעם שנעשה לו ערב והוא מודה לו שנתחייב לו שלוה בעצמו והוי כמו טענו בחוב אביו והודה לו בחוב עצמו להפוסקים דפטור גם מהמעות ע"ש. וא"כ שפיר לא הוי נוגע מטעם לוה רשע. שהרי חלקו בין כך ובין כך. יתחייב לשלם. ועל חלק חבירו גם אם יודה למלוה שנתחייב בעצמו ג"כ יהי' פטור דהוי ט"ח והל"ב. אף דקי"ל דמועיל תפיסה בט"ק והל"ב וא"כ שפיר הוי נוגע דירא שמא יתפוס. מ"מ היכא שאין לו נכסים לא שייך זה. ורק שיהא נוגע שמא יתעשר ויתפוס ממנו וע"ז שפיר לא הוי נוגע לדעת המחבר כנ"ל וא"ש. אבל לוה רשע כו' לא יהי' כלל דהא באמת פטור יהי' ע"פ הדין רק מועיל תפיסה כנ"ל:
סעיף ו
שנים שלוו מאחד בשטר אחד ומחל לאחד מהם לא מחל אלא חלקו וגובה מחבירו חצי החוב::
(ה) לא מחל אלא כו'. ולכאורה לפי מאי שמביא רמ"א לקמן סי' רמ"א סעיף ב' מחלוקת הפוסקים דמוחל לחבירו חוב שיש עליו שטר. שדעת א' דלא מהני מחילה רק אם החזיר לו השטר. וא"כ לא הי' לסתום כאן דמהני המחילה לא' מהשותפים כיון שלא החזיר לו השטר. והנה לעיל בסי' ס"ו כ' הרב"י דהא דמהני מחילה בלא החזיר השטר במוכר שט"ח כיון שאין יכול ליתן לו שהרי אינו בידו שהוא ביד הלוקח. וא"כ גם כאן י"ל כן לדעת הפוסקים דלא מחל לחבירו חלקו. וא"כ לא הי' יכול להחזיר השטר שצריך לתבוע מחבירו חלקו. אמנם לדעת הפוסקים דכל החוב מחול שפיר קשה כנ"ל. ונראה שהרי הטעם שאין המחילה מועיל לדעת הפוסקים הנ"ל בלא החזיר השטר מבואר לעיל משום דהשטר הנ"ל כגבוי שיוכל לגבות מהמשועבדים. וא"כ לדעת הרמ"א ז"ל סי' נ"ה דבשטר שנפרע מקצתו לא יוכל לגבות מהמשועבדים גם חצי השני מטעם גזירה. וא"כ לכאורה גם בשנים שלוו בשטר א' היכא שאינם שותפים ומחל לא' לא יוכל לגבות מהשני מלקוחות. אך זה אינו שהרי ממנו בלא"ה לא הי' יכול לגבות חצי השני ולא שייך גזירה כו'. אמנם היכא שהם שותפים ויכול לגבות מכל א' כל החוב חציו מטעם ערב וחצי הב' מטעם לוה ויכול לגבות כל החוב מלקוחות. לדעת הרמב"ם ז"ל באין להב' נכסים. ולדעת הרא"ש ז"ל אף ביש לו נכסים. וא"כ ממילא אם מחל לא' אף דלא יועיל מחילתו נגד הב' מ"מ לא יוכל לגבות מהשני מלקוחות מטעם גזירה כנ"ל וא"כ שפיר מועיל המחילה גם לחבירו אף בלא החזיר לו השטר שהרי השטר אינו כגבוי כיון שבלא המחילה לו ג"כ לא יגבה מהלקוחות. ויש. מכאן ראי' לדעת הרמ"א ז"ל הנ"ל. דהא הי' יכול לגבות גם החצי הב' ממנו מלקוחות מטעם ערב. ועתה כשמחל לא' עכ"פ אינו יכול לגבות מהב' רק חצי דחצי הב' כיון שמחל ללוה נפטר מהערבות א"כ גם עליו בעצמו הוי כנמחל מקצתו ושייך שפיר הגזירה שלא יגבה גם החצי של ערבות מלקוחות ואינו גובה כלום ושוב מהני המחילה לגמרי גם מב"ח דלא הוי כגבוי כיון שאינו יכול לגבות כלום ומשועבדים מחמת מחילה של הא' בלבד ועל הא' הי' מועיל דהא לא הי' יכול להחזיר השטר אז. אך מ"מ י"ל כיון שמוחל בב"א לשניהם א"כ עדיין אינו מועיל גם מחילה של הא' בלבד כיון שיכול להחזיר השטר, ובמוחל בזה אחר זה הי' שייך כנ"ל. ויש לדחות דגם בב"א מועיל:
סעיף ז
אחד שלוה משנים ומחל אחד מהם כל החוב אין חלק חבירו מחול (הג"ה אפי' שניהם כתובים בשטר אחד)::
(ו) אפילו שניהם כתובים כו'. עש"ך שחולק בזה וס"ל דמועיל מחילתו גם בעד חבירו דהוי כאלו כתבו הרשאה זל"ז רק שצריך לשלם לו מטעם גרמי ע"ש. והנה לפי מאי דקי"ל (סי' פ"ו) דבשיעבודא דר"נ אינו מועיל מחילה. וא"כ ממילא כאן כיון שחייב לשלם חצי החוב שמחל בעד חבירו א"כ ממילא משועבד חלק הלואתו לחבירו מטעם שיעבודא דר"נ וא"כ לא יועיל המחילה לחלקו כלום. ואף שהשיעבוד והמחילה באין כא' מ"מ אינו מועיל לדעת הר"ן ז"ל בר"פ המדיר גבי דברים גדולים ודברים קטנים כ' שם סברא שלא יועיל הנדר לדברים קטנים. אף שקודם הנדר לא נשתעבד לדברים הקטנים מ"מ כיון שאחר הנדר יתחייב בהם ומשועבד לה לא מועיל הנדר בזה. וא"כ ממילא גם כאן אחר המחילה לחלק חבירו ישתעבד חלקו מדר"נ לא יועיל המחילה. והנה באמת קושי' זו לכאורה קשה בכל מוכר שט"ח למה יועיל המחילה לדעת הר"ן ז"ל הנ"ל כיון שחייב לשלם אחר המחילה מדדג"ר א"כ הלוה משועבד מדר"נ ולא תועיל המחילה אף שקודם המחילה עדיין לא נשתעבד מ"מ הרי גם שם אינו משועבד לדברים קטנים טרם הנדר ואעפ"כ אינו מועיל הנדר. אך באמת יש לחלק דשאני התם דאף דאין הנדר מועיל לדברים קטנים מ"מ חלות הנדר הוא על דברים גדולים שאינו משועבד בהם אף אחר הנדר משא"כ במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו היאך נאמר שלא יועיל המחילה מטעם שאחר המחילה ישתעבד מדר"נ שאחר המחילה אינו חייב כלום. משא"כ התם דאף אחר הנדר עדיין חלות הנדר קיים לדברים גדולים כמובן. וא"כ לכאורה כאן שבמחילת חלק חבירו משועבד מדר"נ אף שמחל חלק שניהם כאחד מ"מ לא יועיל המחילה רק לחלק חבירו וחלקו משועבד לחבירו מדר"נ ודמי ממש לנידון הר"ן ז"ל הנ"ל. ונראה לפי מאי שכתבו הפ' לקמן (סי' ר"ג) בקני את וחמור היכא שהקנה דברי' חלוקי' בקניינם בקנין א' דאינו מועיל גם לאותו שמועיל הקנין וא"כ לכאורה לדעת הפ' כאן דאין המחילה מועיל לחלק חבירו גם לחלקו לא יועיל. אך יש לחלק בין קנין שע"י הקנין יצא הדבר מרשותו לרשות חבירו ואינו מועיל בכה"ג ובין מחילה שמסלק עצמו מחיוב חבירו עליו. דאף שאינו מועיל סילוקו במה שלחבירו מ"מ הוא מסולק מהשיעבוד שיש לו על הלוה. וא"כ ממילא כאן לדעת הפ' שמועיל המחילה גם לחלק חבירו מטעם דהוי כמו שהרשהו אם נאמר שלחלקו לא יועיל מטעם שמשועבד מדר"נ גם לחלק חבירו לא יועיל מטעם קני את וחמור שבמחילת חלק חבירו לא שייך לומר שמסלק עצמו רק שמקנה לו שיעבוד שיש לחבירו עליו ע"י הרשאה וא"כ ממילא לא תועיל המחילה כלום. וא"כ שפיר מועיל המחילה גם לחלקו כמו בכל מכר שט"ח כנ"ל. דבשלמא בקנין שייך כשהוא מקנה ב' הדברים אינו רוצה רק שיועיל כל דיבורו משא"כ במחילה דהיינו שמסלק עצמו באמת כל דיבורו מועיל שהוא מסולק שלא יוכל לגבות כל החוב וקיים. רק דמ"מ הא חבירו לא מחל ויוכל לגבות ושפיר מועיל כנ"ל. משא"כ אם אינו מועיל על חלקו שפיר שוב לא יועיל גם לחלק חבירו דשייך כנ"ל. וא"כ אם נימא דהמחילה אינו מועיל על חלקו מטעם שיעבודא דר"נ א"כ אין כאן כלל שיעבודא דר"נ דגם על חלק חבירו לא יועיל כנ"ל ואינו חייב כלל מגרמי כנ"ל ולכך שפיר מועיל על הכל. וכן במוכר שט"ח ג"כ הטעם כנ"ל דאם נאמר דלא יועיל המחילה משום דר"נ א"כ אין כאן שיעבודא דר"נ דאינו גורם כיון שלא הועיל מחילתו משא"כ גבי המדיר כו' דמ"מ אף אם אינו מועיל על דברים קטנים מ"מ נתחייב בהם ע"ש. וכן דאמר בבכורות אמר על יציאת רובו בבכור הרי זו עולה אף דבאים בב"א אמרינן דברי הרב ודברי תלמיד שומעין דברי הרב ולכאורה גם כאן כנ"ל שבאים בב"א מ"מ זה החיוב הוא דברי הרב ולא יועיל כנ"ל. רק דבשלמא התם אף אי לא יועיל דברי תלמיד מ"מ דברי רב קיים שהוא בכור. משא"כ אם נימא דלא יהיו דבריו קיימים גם דברי הרב אין כאן וכן כאן כנ"ל:
סעיף ח
שנים שהם ערבים בשביל אחד ופטר המלוה את אחד מהם מהערבות י"א שיכול לגבות כל החוב מהערב השני כו'::
(ז) שנים שהם ערבים כו'. והנה יש להסתפק אם יכול הערב לחזור ולגבות מערב השני החצי כמו בפרע א' מהם לעיל ועיין ש"ך סי' קל"ב בשם מבי"ט וחולק עליו ע"ש. ונראה דהטעם בפרע א' מהערבים יכול לחזור ולגבות מהב' י"ל ב' טעמים א' י"ל דהא לכאורה אינו מובן למה יגבה בשלמא בערב שפרע עבור הלוה שפיר חייב לחזור ולשלם מטעם פורע חובו דהא פרע לו חובו דהצילו כנ"ל. ואף דבכל מקום פטור משום שלא הי' מוכרח לשלם משא"כ כאן שהי' חייב לשלם צריך לחזור ולשלם שוב משום פורע חובו כנ"ל. אבל בב' ערבים לא' נהי דהי' יכול לגבות גם מהב' מ"מ כשגבה ממנו לא פרע כלל חוב של ערב הב' דהחיוב ערבות הוא כשלא יגבה וכשגבה ממנו אין חיוב כלל על הב' ולמה יחזיר וישלם לו כנ"ל:
ואפשר לומר דמ"מ הוי פורע חובו גם בזה כיון שהי' יכול לגבות גם ממנו והצילו מההפסד כנ"ל ולכך צריך לשלם כנ"ל אמנם כאן בפטר לא' וגבה מחבירו כל החוב שוב ממילא אינו יכול לחזור ולגבות כלל מהב' דכאן לא שייך פורע חובו דכיון שפטרו לא הי' יכול לגבות ממנו ולא הצילו מהפסד כלל ולמה יתחייב לשלם כלל כנ"ל. והוא כהמבי"ט כנ"ל:
והי' מיושב בזה קושית הגי"ת הביאו הש"ך ז"ל לטעם הרא"ש דלכך בב' לוים שמחל לא' אמרי' דמחל לשניהם משום דאם לא הי' מוחל רק לא' למה הי' צריך כלל למחול הי' לו בלא מחילה לגבות מא' והקש' גי"ת דא"כ גם בב' ערבים שפטר לא' נימא ג"כ דפטור גם להב' דאל"ה למה לו למחול הי' לו לגבות מא' בלא מחילה ע"ש. ולמ"ש מיושב דכאן שפיר י"ל שלא מחל רק לא' ומ"מ הוצרך להמחילה דבלא"ה אם הי' גובה מהא' הי' חוזר וגובה החצי מהב' ושפיר מחל לו ושוב לא יוכל לחזור ולגבות מהב' דלא שייך פורע חובו כנ"ל. אך י"ל דמ"מ קשה דהא קי"ל במוכר שט"ח ומחלו חייב לשלם מדינא דגרמי דהזיקו החוב שלו שלא יוכל לגבות וא"כ כאן כיון דאם לא הי' מוחל והי' גובה ממנו הי' יכול לחזור ולגבות מהב' ובמה שמחל הפסידו כנ"ל וא"כ חייב מדינא דגרמי לשלם החצי וא"כ לא יוכל לגבות רק החצי. אך י"ל להפ' (סי' ס"ו) דמוחל לעצמו אינו חייב מדינא דגרמי משום דלא הי' כוונתו להזיק ע"ש וא"כ כאן לא הי' כוונתו להזיק במה שמחל להערב דהא לא פטרו רק שהוא עצמו לא יגבה ממנו דבשלמא מוכר שט"ח ע"כ כוונתו הי' להזיק משא"כ כאן כנ"ל:
אמנם שוב קשה שפיר קושית גי"ת דנימא שמחל לשניהם דאל"ה הי' לו בלא מחילה לגבות מא'. ואי"ל כמ"ש דהי' חוזר וגובה ולכך מחל כדי שלא יוכל לחזור ולגבות. ז"א דא"כ הי' שוב כוונתו רק להזיק כדי שלא יוכל לגבות ושוב לא יוכל לגבות כנ"ל דאם לא כיוון להזיק הי' לו בלא מחילה לגבות מהא' כנ"ל. אך י"ל דאינו חייב כאן כלל מדינא דגרמי דדוקא במוחל שמפסידו החוב שחייב כבר משא"כ כאן בשעה שמחל לא הי' הערב הב' חייב לזה הערב כלל כיון שעדיין לא גבה ממנו ולא נתחייב עד שגבה כנ"ל. אמנם כמו בטמון באש שראה אש באה וטמן הכלים באש חייב בדיני שמים דגרם שיהי' פטור ע"ש (סי' תי"ח) אף שלא הי' ההיזק כיון דידע שיבא ע"ש. וכן כאן דגרם שיפטר אחר שיתחייב וחייב ג"כ בדיני שמים וממילא להפ' דמהני תפיסה בכל חיוב בד"ש (עי' יו"ד ה' רבית) ממילא אינו יכול לגבות מן הערב רק חצי דעל חצי הב' חייב לו בד"ש ומהני תפיסה וכיון שהוא מוחזק פטור כנ"ל. ויש לדחות דכאן אין החיוב עד אחר שגובה כנ"ל. אך באמת נראה שאין טעם החיוב משום פורע חובו דבערב אין חיוב כלל כנ"ל. רק הטעם כיון שנתערבו יחד הוי כמו כל א' ערב בעד חצי ופש חצי ב' הוא ערב קבלן בעד חבירו וממילא כשפרע בעדו צריך לחזור ולשלם כמו בכל קבלן שפרע בעד הלוה כנ"ל אך עדיין קשה כאן למה יגבה מא' כל החוב במחל לא' הא בקבלן כשמחל ללוה אינו גובה מהקבלן וגם כאן לא יגבה רק חצי. וצריך לומר דב' ערבים הם נגד המלוה כל א' ערב על הכל רק דחוזרים ונעשים ערבים זה לזה על חצי שאם יפסיד הא' יתחייב לשלם לו החצי ולכך כשמחל לא' החיוב ערבות מ"מ גובה מחבירו דנגדו הוא ערב על כל החוב. אך לפ"ז ודאי חוזר וגובה מהערב מחצה דמה מועיל מחילת המלוה על הערבות שנתערב נגד הערב זה א"י למחול ושפיר חייב כדעת ש"ך והוא מוכרח כנ"ל: