חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות חזקת קרקעות · סימן קמא
סעיף א
ג"ש שאמרו מיום ליום אפילו היו חסרים יום אחד לא החזיק ומסלקין אותו ממנה בד"א בקרקע שהם עושים פירות תמיד כגון הבתים והחצירות ובורות שו"מ והחניות ופונדקאות ומרחצאות ושובכות ובתי השלחין שמשקין אותם תמיד וזורעין בהן ונוטעין והגנות והפרדסי' וכן עבדים המהלכין אכל שדה הבעל כו' ושדה אילן אינה מיום ליום אלא כיון שאכל ג' תבואות ממין א' הרי אלו כג"ש כיצד כו' ג' גדירות כו' ואפילו היו האילנות רצופים כו' (וי"א דגם כו'):
(א) מיום ליום כו'. נראה פשוט דחודש עיבור בכלל כמבואר במשנה (ב"מ ק"ב) גבי שוכר לשנה ובש"ע סי' שי"ב דלא כרשב"א רק כהר"ן נדרים ס"ג דכשאומר לשנה מהיום ח"ע בכלל דדוקא בבתי ערי חומה הוי ס"ד דשנה כרוב שנה צריך תמימה. אבל בלא"ה כשהוזכר שנה ח"ע בכלל וכ"כ הפ' במינקת דב' שנים ח"ע בכלל וע"כ לא נחלקו שם רק שלפעמים הוזכר כ"ד חודש וכאן אפילו רשב"א מודה דלא נחלק רק שנה סתם. אבל כאן דמפורש במשנה מיום ליום לכ"ע ח"ע בכלל. רק שעות י"ל דלא בעינן דלא הוזכר מעת לעת רק מיום ליום כמבואר בערכין ל"א ונדה מ"ג ומה"ט בערכין י"ח ע"ב דחשיב בברייתא שנה בקדשים שנה בבתי ע"ח כו' ולא חשיב ג"ש דחזקה דכל הני דחשוב מעל"ע בעי ע"ש. ועוד דחשיב רק האמורים בתורה ע"ש ואף למ"ד ליוצא דופן דלא כתיבי עכ"פ מה"ת הם הל"מ ע"ש. וגם נראה דב' שהחזיקו ב' שדות א' ט"ו אדר א' וא' א' אדר ב' קדים סליק חזקה להב' מהא' כדאמר בערכין ל"א ע"ב כנ"ל:
(ב) חסרים יום א' כו'. אפילו חסר רק הבירור מיום א' שאין עדים ג"כ לא מהני דלא נתנו ד' לשיעורין והדרי פירי כמו בעדים על ב"ש והוא טוען ג' וכן מבואר ברמב"ם. ואף דהא ראי' דקפיד לאלתר למסקנא ורק משום ריעותא דל"ל שטר וכיון דאומר שהחזיק ג"ש ולא הי' לו ליזהר אין כאן ריעותא ושוב נשאר הראי' מדלא קפיד כיון דעדים על ב"ש. ולהנ"י דג"ש תקנת חכמים א"כ גם זה בכלל דאל"כ לעולם יהי' לו חזקה בשנה א' וכה"ג אם יהי' נאמן על השאר. וגם לשאר פ' דמדינא מ"מ הי' רק קושית הגמ' על טעם ג"ש דהי' להם לחלק בהני דקפדי דלאלתר יהי' חזקה. אבל למסקנא דעד ג"ש מזדהיר שוב י"ל דכולם לא קפדי עד ג"ש כיון שיודע דהדרי ארעא ופירי קודם ג"ש. ושוב אין כאן ראי' כלל כל שאינו מברר ג"ש. ועוד כמו בתנאי דקום ועשה דקי"ל שזה צריך לברר שנעשה המעשה וא"ל מוקמינן אחזקה שלא נעשה. כן בזה על מה שאינו מברר שאכל מוקמינן אחזקה שלא אכל כנ"ל. ועוד דע"כ מה דלא מהימן המערער שמיחה בפני עדים והלכו למדה"י ואין ראי' כלל דהא קפיד. ע"כ כיון שהחזקה ברורה לפנינו אין ספק מוציא מידי ודאי. או ג"כ כנ"ל כקום ועשה. א"כ כשאין החזקה ברורה רק מצד טענתו וראי' כנ"ל שוב נאמן זה שמיחה ג"כ ואין הוכחה כלל כמו בבר שטיא כשהוא שוטה זבן כו' ע"ש (כתובות כ'). וממילא נאמן במיגו אף להפ' באל תפרעני דלא הוי מיגו דהלכו למדה"י י"ל דכאן מודים כיון דמחאה שלא בפניו מהני מצי למימר שמיחה באיזה מקום וא"י היכן העדים כנ"ל:
והנ"י כ' גבי פירי (דף ל"ג ע"ב) דאמרינן אחוי שטרך וכתב דל"ד דהא טוען שהחזיק ג"ש ולא הו"ל למזהר כו' אלא או עדים שהחזקת או שטרך דהוי לך למזדהר כיון שאין לך עדי חזקה ע"ש ולדבריו הטעם דכיון שאין עדים אף שהחזיק הי' לו ליזהר כנ"ל. אולם זה שייך אם על הקרקע אינו נאמן דשוב הי' לו ליזהר משום הקרקע אבל לענין קושיא הנ"ל דגם על הקרקע יהי' נאמן א"כ א"צ ליזהר כיון שיש עדים על שנה וכה"ג ולטעמי' אזיל שהוא תקנת חכמים משא"כ לש"פ וצ"ל כנ"ל או דכיון דיצטרך לברר דהמערער מהנך דקפדי דאל"ה מספק לא מהימן כדאמר ב"ב נ"ז ע"ב דמצי אמר אנא מהני דלא קפדי ע"ש ברשב"ם. שוב אף בהני דקפדי בעי למיזהר בשטרו שלא יצטרך בירור כנ"ל.
אמנם מתוס' וש"פ מבואר דלא ס"ל כנ"י הנ"ל דא"כ לא שייך ממ"נ שכ' במודה דאכל ג"ש דלא מהדר פירי שאם כדבריו גם הקרקע שלו. ולד' נ"י גם שהחזיק רק בלא עדים לא מהני וכן מגמ' גופי' בחד סהד' לסיוע קאתי משמע דלא כנ"י דאין כאן סיוע. וצריך לדחוק לנ"י הנ"ל דמ"מ אינו ראוי להצטרף עם א' לחייב ממון דאז יהי' חזקה. ודוחק. וכן א' אב"ג וא' דה"ו למה מצטרף כמו שהקשה רמב"ן על בהודאה א' הודאה ע"ש. וכן בזה דאם א' משקר שוב אינו מועיל הב' אף שאמת דהי' לו ליזהר. וצ"ל כמ"ש:
(ג) יום א'. ורמ"א לא הגיה כאן אף שפ' לעיל כר"ת במקומות בה"כ דשם כן הדרך הוי עשיית פירות שלהם באופן זה תמיד כל אימת שהולך לבה"כ וכה"ג. אבל אם עמד יום א' ריקן ובלי טעם מודה דלא הוי חזקה. וכן בית אם עמד ריקן ופתוח והי' בעיר חסר מהחזקה ולא מהני. וכן לענין העדים אף דפוסק כר"ת דאף רוכלין מהני. היינו כשלפי אומד דעתם לא יצא מהבית אף יום א' מהני קים להו דעדים כמ"ש לעיל אבל כשלפי אומד דעתם אין להם הוכחה על שדר בו ומסופקין שחסר אף יום א' מודה דלא מהני כנ"ל. ונראה דאף שאינו טוען ברי שלא מצאו דר יום זה שחסר ג"כ אינו חזקה דלא מצינו זה רק בלילות דכיון שדר ביום שרואין סתמא גם בלילה לא בחסר יום אין חילוק בין שנה ליום כנ"ל וכן אפילו נעילה לא מהני כשהי' הבית ריקן מכלי תשמישו. ואף שכ' תוס' ריש פ' ח"ה לר"י ולר"ע דמהני נעילה להשלים כשאוכל אכילה גמורה לחד תירוצא ע"ש. היינו לר"י ור"ע דאותו הנעילה דשדה מהני לשמור הפירות שאוכל אח"כ. אבל בתים וכה"ג שפירותם הדירה ואין זמן א' שייך להשאר רק כל א' בפ"ע אין הנעילה שייכות כיון שהי' ריקם אז אינו צירוף להחזקה כלל ועדיין חסר ולא מהני כנ"ל:
(ד) הבתים כו'. למ"ש לעיל די"ל בלא קיימא לאגרא דלא חסר לא הוי חזקה רק דסתם בתים קיימי לאגרא. וא"כ למאי שמבואר סי' שי"ב דיש זמן ידוע לשכירות בתים ובתוך הזמן לא נמצא שוכר ע"ש. משמע דחשיב תוך הזמן לא קיימא לאגרא וא"כ כשזה החזיק בתוך הזמן אינו מצטרף כל הזמן דלא קיימא לאגרא שאז לא חסר ומתחיל החזקה מהזמן שנמצא להשכיר. ואף דאח"כ חסר מ"מ לא דמי לשחרותא דכותלי (סי' שס"ג ס"ז) דאין זמן דאח"כ שייך לזמן הקודם דמ"מ אז לא חסר כנ"ל. ומ"מ אין לומר דגם אח"כ לא יועיל ג"ש כיון שירד קודם בזמן שאינו מועיל כמו בירד בשכירות וכה"ג. דז"א כיון שגם אז ירד שלא ברשות רק דלא קפדי וכיון דבזמן שמתחיל קפדי ויש ג"ש משעה דקפדי מהני כנ"ל:
אך לכאורה למ"ד פרק י"נ (קל"ד ע"ב) גבי גרשתי למפרע דלא פלגינן דבורי' וכיון שאומר דגרש אז ועל למפרע ליכא מיגו ועכשיו אינו אומר שגרשה אינו נאמן כלל. וא"כ כיון שאומר שקנאה אז כשירד לתוכו ועל אז אינו חזקה ואינו נאמן ואח"כ אינו טוען שלקחה ואי לא פ"ד לא יועיל. אך ז"א דשם אין הראי' של המיגו על למפרע משא"כ כאן הראי' של החזקה דעכ"פ קנאה ואם לא אח"כ קנאה אז כשירד ונהי דלא מהימן למפרע דאין ראי' שיכול להיות שקנאה אח"כ אבל עכ"פ אם לא קנאה אח"כ מוכח שקנה אז. א"כ עכ"פ הוי חזקה כנ"ל. ומה"ט אף שטוען שקנאה קודם שהתחיל להחזיק ג"כ מהני. וראי' מא' אומר אב"ג וא' דה"ו דג"כ אינו נאמן למפרע דרק ע"א ומ"מ הוי חזקה עכ"פ מן ד' ואילך. אך לדעת הרי"ף וש"ע לקמן (סי' קמ"ו ס' י"א) בשכוני גואי כשלא הי' כאן בתחלת החזקה לא מהני. ע"ש דצריך דוקא שיועיל טענתו לקוח על התחלת החזקה א"כ י"ל דגם בהנ"ל לא מהני. אך עיין מ"ש לקמן. ובל"ז נראה עיקר דגם דל"ק לאגרא הוי חזקה דאין זה ידוע דלא קיימא לאגרא ומ"מ מחזיק זה כאדם בשלו וכטוען לפירי אחתי' דאיבעי לי' למחויי כיון שאינו ידוע ונראה כשלו כנ"ל:
(ה) בית הבדים כו'. אף שיש זמן כדתנן עברו הבדים כו' יש ב"א שמצניעים כל השנה ועושין מעט מעט כ"כ תוס' (ריש הפרק) הובא בסמ"ע. משמע דאף דהוא דרך בפעם א' לא הוי חזקה. וי"ל דהוי כחנותא דמחוזא דב"א שאינם חנונים דרים יום ולילה ומהני וצריך להשלים לתוס' וכמו איכא דמוברי כו' דגם בזה שייך בהכי ניחא לי לדרוך בפעם א'. ואף להפוס' בחנויות דסגי בג"ש כמ"ש המחבר לעיל ומ"מ כאן לא מהני. ואף דג"כ לגבי דידי' החזקה כראוי היינו דע"כ החילוק בין מוברי דבחנויות ידוע שרואה שהוא חנות א"כ יודע מערער שזה מחזיק כראוי לו. משא"כ איכא דמוברי אין היכר שזה מהמובירים בעי ו' שנים. או דשם יום ולילה זמן א' וכשדרכו רק ביום חשוב ג"ש. משא"כ איכא דמוברי שיש הפסק זמן הרבה. וב' החילוקים שייך גם בבית הבד. ולכך אף דלדידי' הוי כעושה פירות רק פעם א' בשנה. מ"מ כיון דלמקצת ב"א עושה פירות תמיד צריך ג"ש שלימות:
אמנם עיקר נראה דכוונת תוס' כמ"ש רמב"ן בחי' דאחר זמן הבדים משכירין אותו ע"ש. וזהו שכ' תוספ' דיש ב"א דדורכין מעט מעט. א"כ משכירין הבית הבדים לאותן שדורכין מעט מעט. ושוב כשלא השכירו חשוב מפוזרות דלא מהני כלל אף בהשלמה. ובמשנה ב"ב קע"ב בית הבד עשאו לשכר כו'. ומ"מ כשלא הי' מוצא להשכיר י"ל דאינו מבטל רק להשלים צריך. ואפשר דכל זמן שהי' מוצא הי' משכיר שוב הזמן שאינו מוצא הוי כרוכלין דאין זמן ידוע לביטול שא"צ השלמה כמ"ש הרא"ש. ואינו מוכרח:
(ו) ועבדים. אי נימא דזה נהנה, וזה לא חסר לא הוי חזקה. א"כ הא קי"ל תוקף בעבדו של חבירו ועשה מלאכה פטור. א"כ הי' צריך לברר שביטלו ממלאכת רבו כמבואר סי' שס"ג. ומדסתים במשנה ושו"ע משמע דבסתם הוי חזקה כמ"ש לעיל כיון שזה כל תשמישו הוי חזקה בג' שנים דקפדי. ואף דבעבד אמר בגמ' (ב"מ ס"ה) הלשון דניחא לי' דלא נסתרי עבדי' וא"כ זכות הוא לו. י"ל דזה לשעה מ"מ בג"ש דנראה:
כשלו לכ"ע בעי למחויי. כמו לפירי אחתי' דהשכיר לגמרי וצריך למחות כנ"ל. וגם לכאורה בעבדי דנהים כריסי' לא שוי כדאמר בגמ' א"כ הוי כתפתיחא ואפיק כורא ועייל כורא (דף ל"ו) דלאו חזקה. י"ל מ"מ כיון דקי"ל יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך שוב חשוב עייל טפי מכורא ואף שזונו בחנם מ"מ זה מתנה אף שדרך כן מ"מ י"ל לחזק' דמהני כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח די"ל דדוקא בשאר עבדים:
ולענין שיחרור אם שחררוהו בעלים הראשונים תוך ג"ש הוי מחאה דעדיף ממכירה. ואם שחררו מחזיק תוך ג"ש י"ל דכשהשלים בעצמו עבודתו לעצמו עד ג"ש הוי כג' לקוחות דמצטרפין. ובעבד עצמו שעובד לעצמו ג"ש אפשר ג"כ דנאמן ששחררו רבו בתורת לקוח בחזקת ג"ש דמהני לדידי' כמו לאחר. דבש"ס גטין (ל"ח ע"ב) קרי לי' מכירה דנותן דמי עצמו שהוא כמוכרו. ומ"מ נראה דאינו נאמן דלא מהני החזקה רק לענין ממון א"כ צריך ליזהר בשטר שיחרור משום אסור להתירו בב"ח ועדיין הי' לו ליזהר. וגם י"ל שלא תקנו בזה חזקת ג"ש מטעם הנ"ל דלענין איסור דינו כגט אשה ויש לו ליזהר. ועוד כיון דמה שקנה עבד קנה רבו לא חשוב כלל שהחזיק בעצמו דהכל ברשות רבו. ולא דמי לאחר המחזיק בקרקע חבירו דעכ"פ הוי רשות אחר משא"כ בהנ"ל עדיף משכוני גואי הנ"ל. ועוד דאחזוקי בעביד איסורא לעבור בעשה לא מחזקינן וכמו בד' שא"ע להשאיל דא"נ גזולין להעמיד בחזקת מ"ק משום אחזוקי כו' (סי' צ') כן בהנ"ל, ולענין מחאה כששיחררו מערער עדיף ממכירה דבכ' כל שדותיו אינו מחאה (סי' קמ"ד) דאם אינו שלו אינו בכלל אבל בעבד שכ' לו כל נכסיו דמשתחרר בזה ג"כ הוי מחאה דאם אין העבד בכלל גם הנכסים א"א לקנות והוי מחאה כנ"ל:
(ז) ג' תבואות כו'. קשה לי שלא ביארו כלום הא תוס' (דף ל"ו ע"ב) תמהו דא"כ בב' שנים סגי דיש ג' אכילות כשהתחיל להחזיק כשנגמרו הפירות וטובא איכא בינייהו וכ' דגם לשמואל בעי ג' מהתחלה עד האכילה. ובהרא"ש מבואר ג"כ. וזה אף להפ' דלא מצריך שמואל ג' שנים. מ"מ נ"מ רק בחרפי ואפלי דסגי בזמן פחות או דקל נערה. אבל בהתחיל כשהתבואה או הפירו' נגמרו שיהי' סגי ג' אכילות כ' פ' הנ"ל דלא מהני. והרמב"ן ז"ל ריש פ' ח"ה מסופק לר"י ור"ע אי מהני בהחזיק בקמה לקצור כיון שכל גידולו הי' ברשות מערער. ואף שכתב עיקר דמהני מ"מ לרבנן לכ"ע לא מהני וצריך ג' בצירות מהתחלת גידול הפירות וגם כל עבודה הצריכה יעשה עד אחר הבצירה. ג' פעמים מהני היינו ג"ש פחות איזה זמן לפעמים. ולהחולקין צריך ג"ש דוקא וכמ"ש תוס' ריש פ' ח"ה דצריך נעל וגדר או אכילת זמורות כנ"ל ע"ש לר"י ור"ע. וגם ממילא לדידן לא עדיף דא"כ יהי' חזקה בג' ימים בג"ש שהוא אכילת הפירות באילן וכדפריך גמ' על ניר לר"ע אפילו יום א' ע"ש ובתוספ' ריש ח"ה. וע"כ דצריך עבודות הצריכים כמ"ש תוס' שם. ואף די"ל כמ"ש תוס' לר"י ור"ע דמצטרף אכילה מגידול חודש א' לאכילה חשובה של י"ב חודש באמצע כן לרבנן מצטרף אכילת יום א' בראשונה לאכילה חשובה של ב' שנים. ז"א דא"כ כמו דנקיט לר"י י"ח חודש הול"ל לרבנן ב' שנים ויום אחד. וע"כ דג' אכילות חשובות בעי. והיינו כשהתחיל בשעת זריעה וזרע צריך עד אחר אכילה ג' שכל גידולו הי' ג' פעמים ברשותו ובאילן מחנטה ואילך כמ"ש הרא"ש. וכשהתחיל להחזיק באמצע הגידול צריך להשלים עבודות הצריכים לפירי דרביעית בנעילה וגדר או זמורות ושחת כמ"ש תוס' לר"י. ואף דזה בא ליטלו והוי כניר דכל שיבא דכרבי לענין הרביעית. ומה תועלת במה שעשה בפירי ד'. ז"א דמ"מ מצטרף להשלים כאדם עושה בשלו כמ"ש תוס' שם. ולדיעה ב' שכ' רמ"א לא מהני אף שהתחיל בזריעה ואכל ג' פעמים בכל הגידול מ"מ כשנגמרה תבוא' ג' קודם תשלום זמן ג"ש צריך להשלים בעבודה דפירי ד' עד הזמן ג"ש. מה שלדיעה א' א"צ כנ"ל. דשמואל לא לגרוע בא לדיעה ב' כנ"ל:
ולפי פשט הלשון משמע דבאילן העושה פירות ב"פ בשנה ג"כ סגי בשנה ומחצה לדיעה א' וזה פי' הג' שברשב"ם שם ל"ו בהא דדקל נערה א"ב ע"ש. ותמהני שהרי"ף ורמב"ם לא הביאו כלל הא דדקל נערה ועכ"פ איזה פי' שמפרשים הי' להם להביא דא"ל דלפי' הנ"ל נכלל בלשון שיגדור ג"ג כו' וסגי במה שכ' דג"פ אכילה כו'. דז"א דודאי חידוש גדול דא"כ באספסתא יהי' חזקה בג' חדשים לדידן ג"כ והא אמר בגמ' כ"ח ע"ב דדוקא לר"י ע"ש. וע"כ דז"א דכמו דבר שעושה פירות תמיד בעי ג"ש שלימות כן בשדה אספסתא שעושה פירות י"ב פעמים בשנה כל חודש ג"כ צריך ג"פ י"ב. דדוקא לר"י דרק הפירות לחוד סגי כנ"ל משא"כ לרבנן. ורק בעושה פירות פעם א' בשנה חשוב אכילת פירות אלו אכילה של שנה וסגי בג' בצירות כנ"ל אף שאינה שלימה. אבל בעושה פירות ב"פ בשנה משמע ודאי דלא מהני שנה ומחצה וצריך ג"פ ב' פירות. שוב ראיתי לרמב"ן בחי' דחה פי' ר"ח הנ"ל מטעם הנ"ל דג' פירות של שנה בעי ע"ש. ומצאתי בשיטה מקובצת ריש פ' ח"ה שכ' פי' ר"ח הנ"ל וכ' דלא דמי לשדה דאספסתא דהכא שאני שדקל זה מושבח ומוציא בטבעו מחמת שבחו בשנה א' מה ששאר דקלים מוציאים בב' שנים ולפיכך בוטח לוקח כשלא מיחה בג' אכילות גמורים ע"ש. וא"כ כיון דע"כ כנ"ל ממילא מוכח מהשמטת הרי"ף ורמב"ם דלא ס"ל פי' הנ"ל דע"כ אינו נכלל בלשון ג' אכילות שיועיל דהפי' ג' אכילות של שנה דאספסתא אינו מועיל. וא"כ הי' להם להביא דין הגמ' דדקל נערה חשוב כאכילה דג"ש כנ"ל. וע"כ דלא ס"ל ובאמת לא מהני. וגם פי' ב' לא ס"ל דהי' להם להביא. וע"כ כפי' א' דרשב"ם דקל ילדה שגומר וממהר פירותיו ובפחות מג' שנים שלימות יש ג' פירות. ולכך השמיט שזה נכלל בלשונם ג' בצירות כו'. וא"כ מוכח ג"כ דס"ל כמ"ש. דאי נימא דמהני כשהחזיק מעט קודם גמר פירות ועד אחר אכילה חשוב כשנה ועוד ב' אכילות יהי' סגי. א"כ למה לגמ' לומר דקל נערה א"ב הא בכל אילנות ותבואות נפ"מ כנ"ל. דסגי לשמואל ב' שנים ומעט כנ"ל. וע"כ דלדעתם ז"ל ג"כ בעי מתחלת גידול ואין נ"מ בזה רק בדקל נערה וממהר גמר פירותיו כנ"ל. והכי דייק לשון הרמב"ם (פי"ב מטוען ואינם מיום ליום ע"ש שאין שלימות לגמרי אבל לא שיהי' די ב"ש ויום אחד. וע"כ כנ"ל ולדיעה ב' שהסכים רמ"א צריך השלמת הזמן גם שמיהר גמר פירותיו כנ"ל:
והנה רמב"ן ז"ל מפרש גם ד' רב שאין ג"ש מיום ליום רק מהתחלה עד סוף. מ"מ מוכח דס"ל כמ"ש רק דמפרש דקל נערה א"ב שממהר חודש א' משאר דקלים לרב אזיל בתר דקלים דעלמא ולשמואל סגי כמו שהוא באילן זה אבל ג"כ מתחלת גידול כנ"ל דאל"ה א"ב טובא ע"ש. וי"ל בהכרעת רמ"א ז"ל נגד הרי"ף ורמב"ם ונהי דלענין הקרקע י"ל בח' מ"ק קאי בספק ורק בעובדא דרבה ור"י אמר היכא דקיימא ארעא תיקום לא בשאר ס' דדינא. אבל משמעות דבריו גם להוציא פירי דאכל. ותמוה להוציא נגד פ' הנ"ל אף דהקרקע יוצאה מ"מ ס' הוי. ואפשר כיון דמספק מוציאין הקרקע שוב הו"ל למיזהר בשטרי' ומוציאין הפירות כדאמר בגמ' לענין לא חציף כו':
סעיף ב ג ד
וג"ש שאמרו צריך רצופות הרי שהחזיק בשדה וזרעה שנה והוביר שנה לא החזיק. הי' דרך בני איתו מקום להוביר' אע"פ שמקצתם זורעין כו' ה"ז החזיק כו' שה"ה אומר לא הוברתי אותה אלא כדי שתעשה הרבה בשעת הזריעה. אכלה ג' שנים רצופות. באתרא דמוברי יש מ"ש דהוי חזקה ויש מ"ש דלה"ח:
(ח) הי' דרך כו' להוביר כו'. רשב"ם כ' דכיון דראית שעשיתי ניר ע"ש הובא ב"י. ובש"ע סתם משמע דא"צ ניר וכן הפ' לא הזכירו. ומ"מ נראה דדוקא באתרא דמוברי בלא ניר. אבל כשנרין חשוב כדלא אחזקי אינשי כשהוא לא נר. ומצאתי כן בש"מ שכתב כשמנהג המקום דהמוברים אין נרין וגם הוא לא נר הוי חזקה כיון דלא שינה ודלא כרשב"ם ע"ש. ולכאורה דוקא כשכולן אין נרין אבל אי איכא דנרין כנ"ל. הא כיון דאמר גמ' על איכא דמוברי א"א דדידך הי"ל למזרעי' והיינו להראות דשלו. ואמר ב' טעמים או חדא כו' לא נטר או הכי ניחא לי דעבדי טפי ע"ש (דף כ"ט) ובטור וש"ע ג"כ טעם הנ"ל. וא"כ לענין ניר כיון דיש נרין שייך א"א דידך הו"ל לעשות ניר כאותן מקצת להראות דשלך דלא שייכי ב' הטעמים לענין ניר דאדרבא ודאי דעביד טפי. מ"מ אינו נראה דר"י הובא בש"מ פי' א"א דדידך הי"ל למזרעי' למהר חזקתך ע"ש וא"כ לענין ניר דאינו מצטרף לא שייך כלל איבעי לך דלא ימהר חזקתו ע"י ניר ושוב בלא הני טעמי אין ריעותא במאי דעביד כמקצת שאין נרין. ועוד די"ל הוצאות הניר שייך ג"כ לא ניחא לי כמו בהא דעביד טפי כנ"ל:
ונראה דגם רשב"ם ס"ל כן רק דסתמא המוברים נרים. או כדאמר בצונמא במה קני הו"ל לאוקמי בה חיותא ולמשטח פירי כו' ע"ש (כ"ט ע"ב). א"כ י"ל גם בשנה שמוברים או שנרים או דמוקמי חיותא כיון דיש שנה שלימה שאין ראוי אז לזריעה. א"כ לא הוי כדאחזקי אינשי כשאין משתמש בה כלום. אבל כשכולן אין משתמשין כלל בשנה דמוברי מודה רשב"ם דמהני דהא אמר דמודה ר"ה בחנותא כו' דליממא עבידי לילה לא כו' ושם אין עושה כלום בלילה ומ"מ מהני. ומרשב"ם אין ראי' די"ל דמפרש דסגי בג"ש. רק תוס' שמפרשין דבעי ו' רק בהני דמוברי באגי והקשו פשיטא ע"כ דס"ל או דלא כרשב"ם שא"צ ניר או דמודה בלא שייך ניר וממילא בכולן כן מודה. אך אין ראי' דבכולן מוברי ודאי מודה רשב"ם. רק באיכא דלא מוברי י"ל דמצריך ניר אף דציין על באתרא דמוברי מ"מ קאי למאי דמסיק דאיכא כו'. די"ל דבכולן מוברי אף דעושין ניר והוא לא עשה אפשר דמ"מ אינו מבטל דגוף החזקה כדאחזקי אינשי ואף ששנה הבור אינו כדעבדי י"ל דאינו ענין לשנות החזקה. ודוקא זרע בלא חרישה לגמרי כ' טור חד פי' (על תפתיחא) דלא מהני. משא"כ ע"י חרישה משנה זו עצמה. רק בזמן הבור לא נר י"ל כנ"ל. ובאיכא דלא מוברי ג"כ צ"ע דלא הוזכר בפ' רק בשיטה הנ"ל מ"מ לדינא. נראה כן. גם י"ל דכ' רשב"ם דפריך פשיטא באתרי דמוברי כו'. והא משמע דאף שזרע שנה ראשונה אחר שנה שזרעה גם בעלים הראשונים ואח"כ הוביר שנה ואח"כ זרע כו' ג"כ מהני וא"כ למה הא לא הי' המערער צריך לראות בשדה אחר שנה זרועה שנה א' דזמן בור ורק בשנה זרועה ואז מצאה בורה ולא הי' לו למחות. ולכך כ' רשב"ם דכה"ג צריך ניר שידע כנ"ל. ומשמעות הפ' דגם כה"ג א"צ. ומ"מ מאחר שהטור הביאו ומשמע דאינו חולק על רשב"ם הי' להם להביא בש"ע דעתם:
(ט) לא הוברתי כו'. בטור ב' הטעמים דכשהשדה טובה לא שייך טעם ב' רק משום בכולא באגי כו'. וכשעומדת בין זרועות וגם שזה טובה דלא שייכי ב' הטעמים באמת מבטל החזקה. וקשה למה השמיט בש"ע טעם א' ונקיט רק הב'. והטעם דמשמע בב"י שכ' דסבר רבינו דלשנוי' קמא דוקא בעומדת בין שדות בורות. ולתי' ב' אע"ג דלא קיימא כו' ע"ש. ולא כ' להיפוך גם בשדה טובה דשייך טעם א' ולא הב'. משמע דס"ל לב"י דתי' ב' לעולם שייך דגם שדה טובה עבדא טפי כשמובירין. ולכך לא סגי לגמ' בשנוי' קמא דבעומדת בין זרועות לא שייך וצריך לתי' הב' אבל בתי' ב' לחוד סגי לעולם דשייך תמיד כנ"ל. ולכך כ' בש"ע רק טעם ב'. אולם לשון הטור לא משמע כן כלל רק דצריך ב' הטעמים ע"ש וכנ"ל אולם הרי"ף ורמב"ם ג"כ כ' רק טעם ב' הנ"ל וע"כ ס"ל ג"כ דטעם ב' שייך תמיד כנ"ל וכהפסק הש"ע. ומשמע דבאיכא דמוברי כו' גם זרע שנה והוביר שנה וזרע ב"ש רצופין גם כן הוי חזקה ולא שייך ממ"נ דאף פעמים כך ופעם כך חשוב ג"כ כדאחזקי אינשי דיכול לומר הכי ניחא לי דעביד טפי בב"ש אחר בור שנה. ומ"מ יש להסתפק כיון דלא עבדי הכי רק או מוברי או לא חשוב שינה. ומערער שראה בורה שנה לא הוצרך למחות עד שנה ג' משנה הנ"ל דחשב דמהני דמוברי הוא. ואינו מוכרח. ולכאורה ראי' דלא מהני דא"כ באתרי דאיכא דמוברי כנ"ל יהי' סגי בד' עדים כל א' על שנה להחזיקו. וכמ"ש בש"ע סי' ק"מ דו' עדים א' על כל שנה מהני והיינו דא"א לבטל החזקה אם לא נאמר דב' משקרים. דא' שמשקר עדיין החזקה ע"ש. א"כ גם ד' יהי' די באיכא דמוברי דאם א' משקר נשאר עדיין חזקה שהי' שנה בורה וב' רצופים כנ"ל וג"כ א"א לבטל החזקה אם לא שב' משקרין. ולא מצינו שיהי' די בד' א' על שנה ומוכח דלא מהני שנה בור וב' רצופים כנ"ל. אך ז"א דו' א' על כל שנה אפשר לצרף א' עם ד' ב' עם ה' ג' עם ו' וחשוב ב' עדים על ג"ש. משא"כ ד' א"א לצרף על ג"ש לא מהני אף דצריך לומר דב' משקרים כיון שהן מיוחדים שאין צירוף כנ"ל וממילא לא מוכח כנ"ל. ומלשון הגמ' והפ' דא"צ רצופין משמע איך שהוא. ונראה דנקטו טעם הנ"ל דעביד טפי. שא דאיכא דמוברי מ"מ אם המוברין נרין כמ"ש לעיל וע"י הניר הוא דעביד טפי מודים לרשב"ם כמ"ש לעיל דבלא נר והוביר אינו חזקה. דחשוב כולן לא מוברי בלא ניר דלא מצי אמר בהכי ניחא לי' כנ"ל:
(י) אכלה ג' רצופים כו'. בטור כ' הטעם דאינו חזקה דשומט כגזלן שאינו משגיח בקלקול השדה ע"ש ובסמ"ע ובל"ז יש טעם כיון דכולן מוברי לא הי' צריך למחות בג"ש דלא הי' צריך מערער להשגיח דמסתמא ככל אינשי דמוברי ואין חזקה בג"ש. אך יש נ"מ דלטעם הנ"ל עכ"פ בו' שנים רצופות הוי חזקה דגם דסבר דמובר החזיק. ולטעם הטור גם ו' לא מהני כנ"ל. וכ"מ סי' קמ"ה בטור וש"ע דו' לא מהני. וא"כ קשה לשון הש"ע דנקיט אכלה ג"ש רצופין די"ל לדיעה ב' רק שנה אמצעי אינו עולה ובאמת גם ו' לא מהני. וצ"ל דנקיט רבותא לדיעה א'. והב"ח ז"ל כ' ר"י לא אמר אלא באיכא דלא מוברי אבל באתרי דכולן מוברי מודה דלא מהני רצופות ע"ש. ותמוה דחזי מאן ג"ר דמסהיד עלי' הטור ז"ל כ' בפירוש ואיך הוא שלא ראה דבריו יחלוק על הטור. ועוד דמפורש בדברי ר"י שהביא הטור שכ' דהי' לו למחויי דלא מיתבר ארעא עכ"ל מוכח להדיא דגם ר"י מודה דמצד האכילה שנה אמצעית לא הי' מועיל כיון דכולן מוברי רק מצד קלקול השדה כחפר בורות שו"מ דאף בנכסי אשתו הוי חזקה. וכיון דמוברי והוא מקלקל השדה במאי דלא מובר הו"ל למחויי. ומבואר כהטור בפי' ד' ר"י דע"כ בכולן מוברי דאל"ה פשוט דהוי חזקה מצד עצמו כדאמר בגמ'. ואפשר לדחוק כשהמערער הי' מהמוברים דס"ד לא הייתי צריך להשגיח דנגדי לא הפסיד אותי רק ב' שנים וע"ז אמר ר"י דממ"נ דשוב מצד קלקול השדה הו"ל למחויי כנ"ל. ודוחק. ומ"ש הב"ח סי' קמ"ה ראי' מתוס' אין ראי' דתוס' קרי לי' הכחשה כיון דא"א להועיל עדות כל א' של אג"ה אם לא שהוביר וכן הב' ממילא ממ"נ לא מהני אם מכחישין ואם אין מכחישין ע"ש:
ויש לתמוה שכאן הביא הש"ע ב' הדיעות ולא הכריע ולקמן סי' קמ"ה ס"ב שכ' תחזיר הקרקע והפירות ע"ש כפי פרוש הסמ"ע שמוכרח שפוסק דרצופין לא מהני באתרי דמוברי ואף להוציא פסק כן. ואפשר דסבר מספק כמ"ש לעיל דקרקע בחזקת מ"ק קאי ושוב ריעותא דהי' לו ליזהר בשטרו ושוב גם הפירות מוציאין ועיין מ"ש לקמן בעז"ה. וכשאכל א' ג' והוביר ב' ואח"כ אכלה עוד דו"ה. ועשה ניר בשנה ב' שהוביר לע"ד דיש לצרף דעת בעל העיטור וראב"ן הובא בהגמ"י פ' י"ב מה' טוען דבאתרי דמוברי הוי חזקה בג"ש ומהני ניר שבשנה אמצעית. וא"כ החזיק אחר שנה ג' מיד ולר"י וש"פ מהני שוב מה שהחזיק גד"ה רצופין וצ"ע. ואינו מבואר בש"ע לדעת הטור או סגי במביא עדים על אג"ה שאכל אף שא"י אם הוביר או דצריכין להעיד בפירוש שהוביר כנ"ל. די"ל דחשוב כתנאי דקום ועשה דסתמא לא אמרינן שנעשה דמוקי אחזקה. וכאן שהחזיק כדין אין לבטל מספק שמא אכל גם באמצע ולא אחזיק כדעבדי אינשי. וכמו ס' שמיחה שבלא עדים אינו מבטל החזקה שלפנינו או כיון דמ"מ אינה חזקה הוי כהאי דשכוני גואי דקי"ל כר"נ ברור אכילתך. וכן משמע קצת מלשון התוס' נ"ו ע"ב דאף דנקיט סתם א' א' אכלה אג"ה כ' שמעיד שהובירה שנים שבינתיים. א ומשמע דצריך להעיד כן ע"ש:
סעיף ו
זרעה ולא הרויח בה כלום אלא זרע כור ואסף כור לא החזיק שהרי לא נהנה (אכל אם הוציא עלי' הוצאות ממ"א עד שלא הרויח בה אינו מבטל החזקה):
(יא) אם הוציא כו'. קשה למה סתם רמ"א ז"ל כהרשב"א דהטור חולק דהא ראית רשב"א מאכלה ערלה שהזמורות סתמא אין שוים יותר מההוצאות ע"ש. וטור כ' להדיא בזמורות דוקא ששוים יותר ממה שהוציא ע"ש. ונראה דרשב"א לטעמי' שמפרשים תפתיחא כפי' ר"ח. א"כ אפיק כורא ועייל כורא מפרש מכחישות השדה. ולכך בהוציא ממ"א לא מצאנו שיבטל כנ"ל. משא"כ רשב"ם וטור דמפ' תפתיחא שהשדה כחושה שאינו מוציא יותר ממה שזורעין ע"ש. א"כ ע"כ אפיק כורא כו' היינו בשדה טובה רק שנזדמן שלא עשה רק מה שזרע וכן פי' הב"ח או כט"ז שלא אסף הוא כנ"ל. וע"כ שאינו מקפיד כשאינו נהנה יותר ממה שהוציא. א"כ גם בהוציא ממקום אחר י"ל כן דמה חילוק דמ"מ אינו נהנה יותר ממה שהוציא:
ולכאורה בלשון הגמ' יש לדקדק ג"כ אפיק כורא ועייל כורא ולא נקיט אפיק סלע ועייל סלע וכה"ג על השיוי. דבשלמא לפי' רשב"א י"ל דוקא כן דהיינו כחישת השדה. וגם רבותא דאף שהוקרה תבואה ושוה הכור עתה יותר מ"מ הוי כנזדמן כנ"ל בתפתיחא. וגם אי עייל טפי מכרא אף שהוזיל ואינו שוה יותר מההוצאה מ"מ מהני דג"כ נזדמן כנ"ל. וגם דשאר הוצאות לא מצטרפי. משא"כ להטור קשה. והי' אפשר לומר דהא בש"ע סי' שע"ה דיורד שלא ברשות דעכ"פ נוטל ההוצאה ומבואר שם ס"ט דכל ששמין אינו נאמן לומר נתתי דכיון דעדיין לא שמו שייך מי יימר דמחייבי כ"כ ע"ש. וא"כ י"ל דהא הזרע דבר ידוע כמה צריך לזרוע בשדה כזו וא"צ שומא. א"כ שפיר לא הוי חזקה באפיק כור ועייל כור דלא הי' לו למחות על ההכנסת פירות דהא מגיע לו ע"פ דין מה שזרע וכדפריך על בעל כו' כיון דאית לי' פירי כו' ע"ש (דף מ"ט) וכמו שנאמן נתתי כנ"ל. משא"כ הוציא שאר הוצאות דצריך שומא ובירור כמה הוציא כמו שא"נ נתתי כן אינו נאמן דלא מיחה מש"ה שמגיע לי כמו שהכניס דמי יימר דמחייב כנ"ל. וא"כ שפיר נקיט גמ' אפיק כור כו' אף לפי' הנ"ל משא"כ שאר הוצאות אף אי מיירי בשדה טובה. וא"כ י"ל דדין הרמ"א לכ"ע בהוציא ממ"א דאינו מבטל כיון שאינו ידוע וצריך שומא כנ"ל. אך אף דמלשון הגמ' י"ל כן. אבל רשב"א ז"ל כ' דינו על מסים הקצובין דג"כ ידוע. וכן הראי' מזמורות וע"כ דאינו מחלק כנ"ל. וכן הטור, ע"כ ס"ל אף באינו ידוע דהא בזמורות א"י ההוצאה. אך י"ל דחשוב ידוע הוצאות של כל שנה. עוד הי' אפשר דיש חילוק כיון דקי"ל (סי' פ"ח) טענו דוקא והודה שוה הוי ט"ח והל"ב דפטור אף משעורין ואף היכא שסותר וא' ודאי מגיע לו כמו תם ומועד וכה"ג. וא"כ בהוציא כו' כיון שזה מחזיק בטענתו לקוח שוב הי' לו למחות מליקח הפירות. ואף דהי' צריך לשלם לו מה שהוציא שוה כפירות שהכניס. ז"א כיון שטוען לקוח וגוף הפירות שלו ואינו חייב לו ההוצאות רק פירות שהוא דוקא וזה מודה לו השיוי דהיינו מה שהוציא הדין דפטור לגמרי אף ממה שהוציא דהא ט"ח והל"ב כנ"ל. ואף דתפס מהני מ"מ אדרבא הי' לו למחות שלא להניח ליקח הפירות ולא הי' חייב לו כלום דלא הי' תפוס כנ"ל. משא"כ אפיק כורא דגוף התבואה שזרע הוא של הזורע ויש לו חלק אח"כ בגוף התבואה כמו שזרע כמ"ש תוס' ר"ה י"ג דלא חשוב קצירכם ע"ש. א"כ גם לדבריו הכור דעייל שלו הוא דהוי תבעו והודה לו דוקא כנ"ל שפיר לא הוי חזקה דא"א לו למחות שהי' זוכה בפירות שהכניס ע"פ דין כנ"ל:
סעיף יא
אכלה ערלה שביעית וכלאים אעפ"י שנהנה בעבירה ה"ז חזקה (ויש חולקין וס"ל דלא הוי חזקה אא"כ אכל הזמורות או כיוצא בזה שאין בו איסור):
(יב) אכלה ערלה כו'. הנה רש"י ורשב"ם ותוספ' ורמב"ם פי' כל אחד פי' אחר. ולכל הפירושים תמוה מאד הגמ'. ולע"ד לישב בעזה"י דגי' רשב"ם ב"ב ל"ו אמר ר"י אכלה ערלה אינו חזקה ופי' א' מהג' שנים דלא איכפת לי' ולכך לא מיחה כו' ואמר תנ"ה אכלה ערלה ש' וכ' אינו חזקה ע"ש. ותמוה כק' תוס' דכתובות ד' פ' גבי הוציא הרבה ואכל קימעא אמר בגמ' עבד ר"י עובדא בחבילי זמורות ור"י לטעמי' דאמר ר"י אכלה ש' וכלאים הוי חזקה. ומפורש להיפוך וגם מה ענין לזמורות. ואם זה מימרא אחרת הי' להביאו כאן ולמירמי הדדי דחד לישנא הוא ע"ש בתוספ' דלכך גרסי הוי חזקה ע"ש וכן רש"י ז"ל בכתובות כ' כן. ותמוה לי גם לגרסתם דחד מימרא הא ב"ב לא הזכיר ר"י רק ערלה וברייתא מייתי ע' ש' וכ' כו' ושם אמר ר"י לטעמי' ערלה ש' וכ' הוי חזקה ע"ש. ולכך י"ל לרשב"ם ז"ל דאדרבא מהכא דייק דלמה באמת ברייתא הזכירה כל הג' ור"י הזכיר רק ערלה. ובשלמא שביעית י"ל דא"נ בח"ל אבל כלאי הכרם הי' לו להזכיר. וי"ל דלכאורה אם שנה א' ערלה מ"מ כשעשה כל עבודות האילן הנצרך ואוכל שנה ב' וג' בהיתר למה לא יועיל כמו בנות שוח שעושה א' לג"ש ופ' הרא"ש דהוי חזקה באכילה א' אם התחיל כשחנטו ותיקן צרכי האילנות כו' כמ"ש ס' י"ו. כיון שעשה כדרך לצורך שנה ג' כדרכו. ומה חילוק כיון שכן דרך האילן דהפירות אינו מותר עד שנה ד' וכאלו לא הוציא כלום בשני ערלה. ואף שלא אכל באיסור יועיל כנ"ל ויהי' נחשב מה שתיקן צרכי האילן בשנה א' דערלה לצורך פירות דשנה ב' דהיתר כנ"ל. אך לדעת רמב"ן ז"ל ס' ח' ט' דאם בנה כו' או תיקן צרכי השדה שיהנה אינו מצטרף למה שנהנה אח"כ וכן ניר אינו עולה בחשבון כו'. א"כ החילוק שפיר דבנות שוח חשבינן משעת חנטה שנעל וגדר הוא צורך שמירת הפירות שיגמרו בשנה ג' שפיר מצטרף ב' השנים דג"כ חשוב נהנ' שהי' רק צורך הפירות. משא"כ שנת ערלה שאף אם לא ישמור הפירות דשנת ערלה מ"מ יעשו פירות דשנה ד' שהוא מותר ואין שמירת הפירות דשנה זו מועיל לפירות דשנה ב' שהן חדשים. ושפיר כיון דערלה לא מהני ממילא לא מהני מה שנעל וגדר כנ"ל. ואף דתיקן צרכי האילן וזה שפיר מועיל לשנה האחרת דכשיתקלקל האילן לא יעשה פירות. מ"מ זה הוי כניר כו' ובנה דמהני לגוף הקרקע ואינו מצטרף כנ"ל. ולא דמי לבנות שוח דבשעת נטה אם לא ישמור הפירות לא יהי' בשנה ג' משא"כ ערלה כנ"ל:
אמנם לדיעה ב' ס' ט' דניר מצטרף כיון שאוכל אח"כ וכן בנה או תיקן צרכי האילן עצמו ג"כ מהני להצטרף ואם לא הי' עושה פירות כלל עד שנה ג' הי' חזקה ע"י שתיקן צרכי אילן ב' שנים ואכל שנה ג' וכמשמעות לשון הרא"ש דחשיב תיקון צרכי האילן ע"ש וא"כ קשה כנ"ל בערלה למה לא יועיל שנה א' או ב' להצטרף עם שנה ג' שבהיתר כנ"ל כיון שתיקן צרכי האילן שנה א' וב' ג"כ כנ"ל. הגם די"ל דכשאוכל ערלה גרע מלא אכל כלל דשוב מורה דמה שתיקן צרכי אילן הי' לצורך אכילת פירי דשנה זו דערלה לא לצורך שנה ג' דהיתר וזה אינו כדאכלי אינשי ולא מהני להצטרף לשנה ג' שיחשב כנ"ל. מ"מ קצת דוחק דיהי' גרע מלא אכל כלל. ולכך י"ל דהא הרא"ש יליף לה הא דבנות שוח מאילנות (ל"ו ע"ב) כנ"ל ע"ש בל' י' לבית סאה כו' ושם אמר בגמ' ה"מ דלא אפיק אבל אי אפיק ולא אכל לא מהני ע"ש. וא"כ בערלה כיון דזמורות היתר הוא וחשיב אכילה. ממילא כיון דאכלה ערלה היינו הפירות שאיסור ערלה נוהג בהן לא הזמורות לא מהני שיחשב אף שלא אכל התיקון לצורך שנה ג' דהא אפיק ולא אכל דיש פירי דהיתר גם בשנה דערלה היינו הזמורות כנ"ל ולא אכלה ולכך לא מהני אכלה ערלה כנ"ל. וא"כ ממילא מוכח מר"י דאכילת זמורות חשוב אכילה ואם אכלן בשני ערלה הוי חזקה דאי לא הוי אכילה שוב אכלה ערלה הי' חזקה כנ"ל. ומיושב דברייתא תני כל הג' דערלה כנ"ל. ושביעית ענין אחר דהפקר ואינו איסור וקמ"ל דלא הוי חזקה באכילת פירי דהפקר ואם שמרן הוי באיסור וג"כ יש זמורות דהיתר. וכלאים קמ"ל ג"כ כמ"ש תוס' דמיירי שזרע אח"כ שהזמורות לא הוסיפו מאתים רק הפירות ע"ש. וקמ"ל בזה כשזרע הוא התבואה על הגפן באיסור כלאים דאף שאכל הזמורות דהיתר ג"כ מ"מ אינו חזקה דלא הוי כדאכלי אינשי כיון שהי' אפשר לו שלא לזרוע כלאים שיהי' פירי דהיתר וזרען דאסור רק הזמורות דמאכל בהמה הוי שוב כאכלה שחת דאינו חזקה כיון דקיימא לזריעת מאכל אדם כנ"ל. ויש רבותא בכל הג' דתני בברייתא כנ"ל. אבל ר"י נקיט רק ערלה דשביעי' אינו נוהג בח"ל וכלאים א"צ למנקט דהא נהיג כר' יאשי' (ברכות כ"ב) דאינו כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולא משכחת לה שיהיו הזמורות מותרין והפירות אסורין. ואכילת איסור מוכח מערלה דאינו חזקה דבכלאים אף שאין זמורות לא שייך טעם הנ"ל. עכ"פ מוכח מר"י דאמר אכלה ערלה אינו חזקה. דאכל בשני ערלה הזמורות דהיתר כיון שאין אכילה אחרת דהוי כצואר מחוזא דקאי לשחת הוי חזקה דאם לא הי' חשוב אכילה הי' מהני ערלה כנ"ל. וע"כ כנ"ל. וממילא גם בשביעית ואכל הזמורות או כלאים לרבנן וכשהי' זרוע קודם שהחזיק בענין שהזמורות הי' מותרין והפירות אסורין כמ"ש תוס' הי' חזקה באכילת זמורות כנ"ל. ושפיר מייתי בכתובות דעביד ר"י בחבילי זמורות כו' דלטעמי' דערלה ש' וכלאים הוי חזקה דמדברייתא נקיט כל הג' ור"י נקיט ערלה כנ"ל מוכח דכל הג' כשאכל זמורות דהוי חזקה כנ"ל. או שאמר ר"י בפירוש דהוי חזקה כנ"ל. דלא קשה דהוי לי' למירמי אהדדי. דאדרבא כל הטעם דאכלה ערלה הפירות אינו חזקה הוא רק משום דאי אכל הזמורות הוי חזקה כנ"ל.
ולכאורה הי' אפשר לפרש שם בכתובות דאמר סתם עבד ר"י עובדא בח' זמורות א"כ י"ל דעביד עובדא דלא חשבי' אכילה ולטעמי' דאמר סתם אכלה ערלה אינו חזקה דמשמע אף דאכל הזמורות ג"כ מ"מ לא מהני דאינה אכילה והגירסא כי הכא. אך ע"כ לא משמע להו לתוס' כן רק דעביד עובדא כו' משמע דחשיב אכילה כנ"ל.
וי"ל עוד דשפיר ב' מימר' ובתרוייהו אינה חזקה חדא אמר כל ג' כדמייתי התם דאמר ר"י ערלה שביעי' כ' אינה חזקה. ואמר ג"כ אכלה ערלה לחוד דאינה חזקה כדמייתי הכא. ואכלה ערלה דמשמע הפירות שערלה נוהג בהן. ומה דאמר ר"י באמת תרוייהו היינו דאף דאמר כל הג' דאינה חזקה קמ"ל דאיסור אינו אכילה ודומיא דכלאים שאין בה אכילת היתר דגם הזמורות אסורין כנ"ל. ולכך אמר עוד ערלה לחוד דאינו חזקה לאשמעינן דאף שאכל הזמורות ג"כ ואם לא הי' אוכל הפירי דאיסור הי' מהני כמו בקאי לשחת כנ"ל. מ"מ כיון שאכל הפירות גרע כמ"ש לעיל. דכיון דכשיש אכילת פירי דאדם לא חשיב אכילת שחת אכילה שוב י"ל דגרע דגלי דעתי' שאוכל הפירות דערלה ושוב לא הוי אכילת הזמורות אכילה לגבי דידיה ומצד אכילת פירות דאיסור אינו כדאכלי אינשי וגם לא נפסד כמ"ש רשב"ם ז"ל. וממילא גם תרוייהו לא מהני. והיינו דקמ"ל ר"י דאכלה ערלה היינו באיסור מגרע החזקה שהי' מהני בלא אכילתה ע"י הזמורות כדרך העולם דזה לא הי' מוכח מאידך מימרא דדומי' דכלאים לר' יאשי' כנ"ל. ומוכח דאכילת זמורות הוי אכילה. דאל"ה רק דאתי לאשמעינן דאכילת זמורות לא מהני לא הול"ל אכלה ערלה רק אכל זמורות בשני ערלה א"ח וע"כ דעל אכילת איסור קאי והא כבר אמר כל הג' וע"כ דקמ"ל דמגרע אף דזמורות הי' מהני כנ"ל ומייתי ר"י לטעמי' דאמר ערלה ש' וכלאים. ואעפ"כ אמר ערלה לחוד ג"כ כדאמר הכא ומוכח דמהני כנ"ל. וכן מייתי כאן סייעתא מברייתא דסתמא כרבנן דר' יאשי' קודם דנהוג וגם בכלאים סתמא היתר זמורות ותני דאינו חזקה מוכח כר"י דמגרע כנ"ל. וגם אי לא נימא סברא הנ"ל דמגרע רק כיון דזמורות חשיב אכילה לכל העולם בשני ערלה הי' לו למחות והוי חזקה. מ"מ נראה דהא תוס' במשנה ריש פ' ח"ה ד"ה ג"ח כ' ובשדה אילן דבעו רבנן ג"ש מיום ליום אע"ג דלא שייך אכלה שחת איכא למימר שזומר ומעכב העצים לעצמו ואע"ג דמתקן בכך והוי כמו ניר מ"מ כיון שמעכב לעצמו מהני ע"ש. והנה למאי דקי"ל דדקל נערה שפירותיו נושרין לא הוי חזקה ע"ש ס' ט"ו דדוקא מה שלקטו ממחובר דקי"ל כשמואל עד שיגדור כו' משא"כ מה שלקחו תלוש לביתו לא הוי חזקה. וא"כ זמורות למה יועיל כיון דמה שזומר ולוקחם מאילן המחובר הוי רק ניר דשיבא דכרבי כו' דמהני לאילן. ורק אחר שזומר מה שלקחם לעצמו. והוי כדקל נערה כנ"ל דמה שלוקח בתלוש לביתו לא משוי חזקה כנ"ל אך תוס' כ' שפיר דלהצטרף לאכילה גמורה שפיר מהני דאף שלקיטת הפירות יום א' מ"מ מהני מה שזומר ומעכב לעצמו כעושה בשלו שיועיל אח"כ לקיטת הפירות ממחובר כראוי ולא גרע מנעל וגדר כנ"ל. וניר להפ' דכשאכל מצטרף הניר כנ"ל. וא"כ קשה גבי אכלה ערלה לפי' תוס' דבשביל הזמורות דהיתר יהי' חזקה הא כיון שאין אח"כ לקיטת פירות דאיסורא הוא ולא חשוב אכילה. רק הזמורות לחוד יחשב פירות. וא"כ שוב הוי כדקל נערה דלא מהני דבשעת לקיטה מאילן הוי משביח האילן רק אח"כ שלקחם לעצמו והוי תלוש כנ"ל. ולמה יהי' חזקה באכילת זמורות אף בשני ערלה כנ"ל:
אמנם בגמ' נ"ד ע"א אמר שמואל דמאן דפשח דיקלא אדעתא דדיקלי קני אדעתא דחיותא לא קני ה"ד שקי, מהאי גיסא ומהאי גיסא ע"ד דדיקלא כולא מחד גיסא ע"ד דחיותא. ופי' רשב"ם ז"ל מהאי ג' ומהאי כו' שכן מנהג לעשות אע"ג דא"ל נמי אדעתא דחיותא סתמא כל אדם אדעתא למקני מכוין וכיון דא"ל הכי וא"ל הכי קני כו'. כולה מחד גיסא מקלקל הוא את האילן שמגלהו כולו מצד א' ודאי ע"ד דחיותא לחוד מכוין דלאילן לא חייש עכ"ל וא"כ כאן לענין חזקה בלקט כולן מחד גיסא מורה הלקיטה שלצורך חיותא והוי אכילת פירות ממחובר דהוי חזקה וא"ש לשיטת תוס' דאכלה ערלה היינו הזמורות דמהני. אמנם לטור ורוב הפוס' דבאתרי דמוברי ואכלן רצופות דלא מהני כיון ששומט ואוכל ואינו חושש לקלקול השדה רק לאכול הפירות כדרך גזלן לא מהני ע"ש לעיל וע"כ לא נחלקו רק משום דאיכא אתרי דלא מוברי. אבל בזה כיון שלוקט מחד גיסא ומקלקל האילן ורק לאכול הזמורות ואינו חושש לקלקול האילן לכ"ע לא הוי חזקה דשומט כדרך הגזלנים כנ"ל. וע"כ דמיירי מהאי גיסא ומהאי גיסא ואף דא"ל הכי וא"ל הכי מ"מ י"ל כמו שם לענין קנין דאמרינן מסתמא רוצה לקנות ומכוין ע"ד האילן להשביח כן בזה לענין חזקה אמרינן להיפוך דמסתמא רוצה להחזיק ע"ד דחיותא שיועיל לחזקה דלאילן לא מהני ואף שאינו דומה לגמרי לקנין דרוצה לקנות משא"כ חזקה דכל שאין עירעור א"י אם נצרך לו. מ"מ י"ל ק כמ"ש הגמ' באיכא דלא מוברי א"א דדידך הי"ל למזרעא למהר' החזקה ע"ש בש"מ כן בהנ"ל. וא"כ זה דוקא כשאינו אוכל הפירות רק הזמורות בשני ערלה הוי חזקה כנ"ל דרוצה להחזיק מסתמא. אבל באוכל אח"כ גם הפירות וגלי דעתי' דרוצה להחזיק באכילת פירות שוב סתמא ע"ד האילן הי' לקיטת הזמורות ולא הועיל להחזיק ואכילת פירות דאיסור ג"כ לא מהני ושפיר אמר ר"י דאכלה ערלה מגרע דלא הוי חזקה אף שכבר אכל הזמורות מגרע מה דאכלה ערלה כנ"ל. ומייתי שפיר דמוכח דזמורות הוי אכילה כנ"ל וא"ש:
ולשיטת תוס' לע"ד ניחא מה דתמוה מה הי' הספק שם בכתובות דהוצרך לאתויי דעביד ר"י עובדא בח' זמורות. דאם הפי' דחשוב דרך כבוד דלסגי בפחות מדינר אינו ענין לחזקה. ואי דמהני בשוה דינר כמ"ש הרמב"ם (פ' כ"ג מה' אישות) מהו הספק כיון דהנאה מהני ודאי דאכילת בהמה הוי הנאה. ולמ"ש הספק הי' כיון דמה שלקט הזמורות הוא לצורך האילן לא חשוב פירות כלל ונעשה קרן אחר הלקיטה כשאר חפצים שאינו שייך לפירות האילן וכהאי דד' מאה זוזי שם דנטל מהקרן לא חשוב פירי דיהי' שייך הוציא ואכל דההוצאה על האילן וזה אינו מפירותיו כיון דמסתמא לא ע"ד דחיותא ומייתי דעביד ר"י כו' ולטעמי' דה"ז חזקה באכילת זמורות והא בתלוש לא מהני וע"כ דסתמא ע"ד דחיותא וחשוב פירות. ואף דשם רוצה להחזיק כנ"ל. מ"מ אי לא הי' הזמורות חשוב פירות האילן כלל כיון שלקיטתו להציל מקלקול האילן לא הי' חזקה כלל ומוכח שפיר דהוי פירי כנ"ל. גם י"ל דהספק הוא דזמורות מאכל פילין כמ"ש תוס' קדושין ולשאר בהמות הוי אכילה ע"י הדחק ומספק' לי אי אכילת בהמה שע"י הדחק חשוב אכילה ואיפלגי בה ר"י ור"ל שבת ע"ו ע"ש וב"ק י"ט. ודוחק:
ולגירסת רשב"ם י"ל בפשיטות דעביד עובדא בח' זמורות דבעי שוה דינר או איסר דרש"י פי' שם דרך כבוד שלא נראה כגזל ע"ש. ומביא ר"י לטעמי' דאכלה ערלה אינו חזקה וסתם אמר ולמה לא יועיל אכילת הזמורות. ובשלמא מהאי גיסא ומהאי י"ל דאדעתא דאילן ולא מהני כניר כנ"ל. אבל כולא מחד גיסא יועיל. וע"כ דחשוב כשמיט ואכיל כגזלן כיון שמקלקל האילן ושוב בעי שוה דינר שם כנ"ל:
ולשיטת הרמב"ם ז"ל דגריס אכלה ערלה הוי חזקה וקאי על הפירות דאף באיסור הוי אכילה ותמוה האי דכתובות דמה ענין ח' זמורות להא דר"י. ופי' ב"י דמדמי זמורות לאסור ע"ש דתמוה מהו הדמיון. וי"ל דהא באיסור נהי דכשרואין שאוכל הוי אכילה גבי דידי' מ"מ הלקיטה מהאילן ודאי דלא נראה כלוקט פירי הראוי לאכילה דהא מסתמא לא מחזקינן ברשיעי רק לשריפה וא"כ מה שנעשה אוכל הוא אח"כ. והוי כדקל נערה הנ"ל דעל הלקיטה א"צ למחות ואח"כ שאוכל אינו חזקה דתלוש. וצ"ל דהוכיח סופו על תחלתו דכשאוכל אח"כ איגלאי דלקיטה הי' לאכילה וחשוב חזקה כנ"ל. ודייק מזה דחבילי זמורות אף דסתמא לצורך האילן מ"מ כשמאכיל לבהמה הוכיח סופו ע"ת דהי' אדעתא דחיותא וחשוב פירי כנ"ל:
עוד י"ל דהא יורד שלא ברשות בעשוי כו' נוטל כאריס למחצה כו' (ב"מ ק"א) וגם באילן דעבודתו לגוף האילן שמועיל על אחר השנה ג"כ להשביחו וגם להפירות של השנה מ"מ בעד כל העבודה דשנה נוטל מחצה מפירותיו וזה בעד הכל. ובעובד שלא ברשות בשני ערלה. ודאי דאם לא אכל פירותיו צריך לשלם לו מה שהועיל לאילן על אח"כ ככל משביח שלא ברשות ועושה טובה. אולם אם אכל הפירות באיסור נראה דא"צ לשלם לו ולא חשוב פורע חובו מאיסורי הנאה. דכשאוכל הפירות אינו חייב לו כלום דהא מבואר סי' רס"ד ס"ד דאף דעושה טובה שלא מדעתו צריך לשלם לו מ"מ כשעשה בשביל עצמו ומגיע טובה לחבירו ג"כ א"צ לשלם לו. וא"כ כיון שאוכל הפירות באיסור ואגלאי מלתא דמה שעבד באילן הי' לצורך עצמו כאריס לאכול הפירות דמה"ט הוי חזקה דאיגלאי כנ"ל וא"כ שוב אף דממילא השביח האילן ג"כ ומגיע טובה על אח"כ מ"מ א"צ לשלם לו כנ"ל. וא"כ הא ע"כ טעם הדין לרמב"ם ז"ל דהוי חזקה אף שלא נפסד כלום. היינו משום דמ"מ כיון שנראה שאוכל פירות כבשלו אף באסור מ"מ הי' לו להקפיד שלא להניחו אף שאינו נפסד כנ"ל. אבל אם מרויח ע"י אכילתו ודאי דלא שייך שהי' לו להקפיד כנ"ל וא"כ כיון דהי' צריך לשלם מה שהוציא ומושבח האילן על אח"כ וע"י אכילתו פירותיו דערלה פטור א"כ למה יהי' חזקה הא עדיף מהא דכל שיבי דכרבי כו' שהאכילה לטובתו כנ"ל. אך אם הזמורות חשוב אכילה י"ל כיון דאכל הזמורות. גם כשלא יניחו לאכול הפירות יהי' חשוב דעביד ע"ד שיאכל הזמורות דחשוב פירות ועשה ע"ד ומגיע טובה ממילא דא"צ לשלם לו ושוב כשמניחו לאכול הפירות דערלה הוי חזקה דאף שאינו נפסד לא הי' לו להניחו כנ"ל ואינו מרויח דבל"ז לא יצטרך לשלם כיון דאכל הזמורות ומ"מ לענין חזקה לא יהי' הזמורות חזקה כמ"ש לעיל ולכך שוב כיון דאכלה ערלה הוי חזקה מוכח דאכילת זמורות חשוב אכילה לפירות. דאל"ה כשלא יאכל הפירות יצטרך לשלם לו דלא חשוב עביד ע"ד הזמורות כנ"ל. וחשוב כעשה ע"ד שישלם לו וממילא מרויח באכילתו ומוכח דהוי חזקה דזמורות חשוב אכילה כנ"ל:
(יג) ערלה כו'. רוב הפ' דגרסי הוי חזקה פי' כשאכל הזמורות. והי' אפשר דגם הרמב"ם ז"ל כוונתו כן שאכל גם הזמורות כמ"ש תוס' בכל חזקה דאילן דסתמא זומר ומעכב לעצמו. רק בשאר שני לא מהני דהוי כאכלה שחת משא"כ בשני ערלה. רק כיון דאכל הפירות נימא דמגרע כמ"ש לעיל ע"ז כ' הרמב"ם דאכילה בעבירה מ"מ הוי אכילה כו'. והיינו דממ"נ נגד העולם דלא קאי האילן למיכל מיני' בשני ערלה נראה כשלו מטעם הזמורות דאין פירי דאדם כנ"ל. והוא שאכל באיסור דנימא דאיגלאי דלא הי' זמורות אכילה שוב אוכל הפירות ונראה כשלו כנ"ל.:
ומיושב הגמ' דכתובות שפיר דמייתי דזמורות הוי אכילה מאכלה ערלה דאל"ה לא הי' מהני אכילת אסור לחוד דהלקיטה אינו מורה דשלו ורק אח"כ כנ"ל. אולם לשון הרמב"ם ז"ל אע"פ שנהנה בעביר' משמע דבהאי לחוד ג"כ מהני. ובאמת אינו מובן הטעם כיון דלא מפסיד מידי מאי איכפת לי'. וי"ל דכמו דאי לפירי אחתי' בעי למחויי וכ' רשב"ם החילוק בין בעל בנכסי אשתו דפריך פירי אית לי' כו' דשם הכל יודעין משא"כ לפירי אחתי' דאינו ידוע לכל ונראה כשלו צריך למחות ע"ש (דף מ"ט). וי"ל גם בערלה נהי דכשהוא ערלה אין לו להקפיד מ"מ אין ידוע לכל שערלה הוא ונראה כשלו שאוכל הפירות ואדרבא מוכיח שאינו ערלה אכילתו. וממילא אף דבאמת, אינו מקפיד על פירות לא עדיף מאחתי' לפירי דודאי אינו מקפיד ומ"מ צריך למחות כנ"ל. אך שביעית, ידוע לכל דאין לו להקפיד והוי כמגודא דערודי ולבר (דף ל"ו) דאינו חזקה כמ"ש רמב"ם במקום שחי' ויד כל אדם כו' ע"ש (פי"ב מטוען). ולכאורה י"ל כדאמר בגטין מ' בעבד שנשא ב"ח בפני רבו יצא לחירות דא"ל כו' לא הוי מניחו למעבד איסורא ע"ש. ואף דשם דוקא שהשיאו למסקנא דמסייע לאיסור. י"ל דשם דוקא דגם בשחרור איכא עשה משא"כ כאן לא הי' לו להניח לעשות איסור בשלו לאכול ערלה ושביעית וכ' ומוכח דזבני'. ובפרט למ"ש תוס' שם בהניח לו תפלין דכיון שאין מניחין יצא קול דמורה ששחררו ולא הי' עושה כן ע"ש. כן בזה דע"י שמניחו מורה שאינו שלו כנ"ל. אך הלשון אינו משמע כן. וי"ל דחשוב נפסד שהרי המצוה על בעל השדה להפקירו בשביעית כמבואר ברמב"ם שהוא עשה תשמטנה כו' שיפקיר. ואף אי מצות לא להנות נתנו ולא מקרי הנאה אבל מ"מ נפסד מיקרי והי' לו להפקיר שמפקיע מצוה המוטלת עליו ועושה איסור. וכן י"ל גם בערלה וכלאים דמצוה בשריפה כנ"ל. וי"ל דשוב הוי כמו השיאו רבו אשה שעושה איסור וודאי שחררו. כן בזה כיון דמצות עשה עליו ממילא מה שמבטל המצוה עושה בעצמו איסור שסייע לעבירה של זה דאכלה באיסור ומורה דזבני' כנ"ל:
עוד נראה דהא ע"כ שעשה כל עבודות הצריכין נעל גדר חרש כו' דאל"ה אין כאן רק יום א' דלקיטת הפירות כמ"ש תוס' ריש פ' חזקת ורק שעשה כל עבודות באיסור דשביעית אסור כל עבודה. ואף דחרש וזרע ולא הכניס פירות אינו חזקה אבל כשאוכל אח"כ איגלאי מלתא דהכל הי' לצרכו וחשוב שנה שלימה. וא"כ כמו בניר דדעת הרמב"ם כרוב הפ' דאם אוכל מצטרף מה שנר. דהא אמר בגמ' (ל"ו ע"ב) מ"ד ניר לחוד הוי חזקה דלא שביק איניש דכרבי לארעי' ושתיק ומאן דפליג רק משום כל שיבי דכרבי כו' דלטובתו כיון שאינו אוכל ואזרענה אח"כ ויהי' טובה כו'. אבל כשאוכל דאיגלאי דהי' הניר לצרכו שוב יש לו להקפיד משום הניר ג"כ. וא"כ באכלה ערלה ושביעית כו' דעשה כל עבודות הצריכים באיסור וע"ז גופי' קפידא דלא שביק כו' ורק משום לטובתו. אבל עכ"פ כשאוכל באיסור איגלאי עכ"פ דהי' עבודה לצרכו ושוב מהני שיש לו להקפיד מטעם עבודת השדה ואילן אף דבשעת מעשה לא הי' לו להקפיד אבל על האכילה הי' לו להקפיד מטעם דמורה למפרע על העבודות שהן לצרכו דכל מה ששתק הי' משום לטובתו ושוב כשאוכל מקפיד כנ"ל. ועוד דמשום הזריעה באיסור בשביעית לחוד יש לו להקפיד כיון דחרש מקודם ושיבי דכרבי כו' שיהי' לטובתו שיזרענה בעצמו אח"כ ותועיל לו חרישה זו. וא"כ כשזה זורעה בשביעית מקלקל זה דמה שיגדל יהי' הפקר כנ"ל. ומ"מ בלא אכלה י"ל דמרוצה שיהי' לטובת העניים ולא הוי חזקה בזריעה דג"כ שייך שיבי דכרבי כו'. אבל כשאכלה אח"כ הוי חזקה כנ"ל. וחשוב אכילת איסור שיחשב כל העבודה לשנה כנ"ל. ואף דכשאינו אוסף פירות לא מהני הוא רק משום דנשארים לו כנ"ל משא"כ באכלה כו'. וע"כ בחרש דזרע בלא חרישה לא מהני כלל דפי' תפתיחא להגאונים ז"ל כן כנ"ל. ותמהני על המחבר ז"ל שפ' כהרמב"ם שכמעט כל הפ' חולקין דאף דהגאונים גורסין הוי חזקה היינו באכל זמורות דוקא. וכן ד' הראב"ד ורש"י כתובות ותוס' ורא"ש ורמב"ן ורשב"א שהביא ב"י וש"ע סעיף ו' וריטב"א כתובות. וגם ברמב"ם לע"ד אין הכרח שחולק על כל הפ' וגם תמוה מהא דכתובות כמ"ש הה"מ. וי"ל פשוט דערלה ושביעית דהוי חזקה הוא משום הזמורות ככל הגאונים דאל"ה כיון שלא מפסיד בעלי' כלום לא הי' מועיל ומייתי בכתובות שפיר ר"י לטעמי'. אולם כלאים דגם הזמורות אסורין שוב הטעם כמ"ש רמב"ן ז"ל דזרעה כלאים. וכיון דהי' אפשר לזרעה בהיתר הי' לבעלים לאפוקי מיני' ולזרוע בהיתר. וגם אחר שזרע אין אנס אוסר דאא"א דבר שאינו שלו. רק לדבריו, דדידי' הוא נאסר ולא אחזיק כאינשי רק באיסור בזה אמרינן דקמ"ל דאף אכילת איסור שמה אכילה דכיון דנפסדו בעלים הוי חזקה מדלא קפדי. ולכך כתב הרמב"ם ז"ל כל השלשה אכלה ערלה שביעית כלאים היינו כל הפירות, שיש בהן ערלה ושביעית הזמורות ג"כ וכלאים שהכל איסור מ"מ אף שנהנה בעבירה הוי חזקה וקאי עיקר על כלאים דבסוף כנ"ל כיון שנפסד וא"ש הכל. וסובר ככל הגאונים כנ"ל:
עוד נראה לע"ד דלמה סיים הרמב"ם אע"פ שנהנה בעבירה כיון שהתחיל באכילה אכלה ערלה כו' הי' לו לסיים אע"פ שאכל בעבירה כנ"ל. ולכך י"ל דהא רשב"א ז"ל בת' שהביא ב"י (ס"ח) הוכיח דכשההוצאות מרובים ממה שנהנה הוי חזקה מהא דאכלה ערלה כו' דהיינו הזמורות ומסתמא אין שוים הוצאות ע"ש וטור ז"ל חולק וכ' באמת בזמורות דדוקא כשנהנה יותר מההוצאה ע"ש. ולגי' הרמב"ם מטעם אכילת איסור אין ראי' כלל לרשב"א ואדרבא משמע דמצד הזמורות לא הי' מועיל כלל וכמ"ש הטור כיון דההוצאות עולים יותר לא נהנה כלל דכן הסברא דמה חילוק. אמנם זה כשאכל רק הזמורות אבל באכל הפירות ג"כ שוב מהני החזקה דהא נהנה יותר ממה שהוציא דגם בעבירה חשוב הנאה לגבי דידי'. ולגבי בעל השדה מהני דהא מפסיד הזמורות עכ"פ ויש כאן אכילה השוה מעות וגם נהנה יותר ע"י אכילת איסור וזה שפיר מהני. ומדויק לשון הרמב"ם ז"ל אע"פ שנהנה בעבירה היינו מה דיהי' חשוב נהנה שיהי' יותר ממה שהוציא זה רק בעבירה מ"מ הוי חזקה כנ"ל:
ומיושב גם הא דכתובות דבשיטה שם כ' פי' אחר דעביד ר"י עובדא בחבילי זמורות דלא חשבי' אכילה דרך כבוד ובעי כאיסר או דינר ר"י לטעמי' אכלה ערלה כו' אינו חזקה כו' ואף דאכל הזמורות לא מהני דלא חשוב אכילה ע"ש. ולכאורה תמוה מה צריך לחזקה דרך כבוד כיון דאכילת בהמה הוא מהני כאכל שחת בצואר מחוזא דקאי להכי בשני ערלה וצ"ל כמ"ש לעיל (ס"ק י"ב). אך פשוט י"ל דהא כ' רשב"א בת' הנ"ל עוד טעם דעייל טפי מכורא מהני אף דפחות מההוצאה משום דאדם רוצה בקב שלו ושוה בעיניו יותר ע"ש הובא ב"י. והוא זה הטעם עצמו דבעל בנכסי אשתו כשהוציא יותר ואכל גרוגרת דרך כבוד דחשוב בעיניו אכילה ושלו יותר מההוצאות כנ"ל,. וא"כ מיושב פי' הנ"ל ר"י לטעמי' דערלה אינו חזקה אף דאכל הזמורות לבהמתו מ"מ כיון דסתמא אינו שוה הזמורות מה שהוציא כמ"ש רשב"א ז"ל ורק משום אדם רוצה בקב שלו דחשוב בעיניו וזה לא מהני מאכיל לבהמתו זמורות שיחשב דרך כבוד שיהי' שייך רוצה בקב שלו אף שהוציא יותר ממה ששוה ולכך לא הוי חזקה וממילא בבעל בעי כדינר או כאיסר כנ"ל. וא"כ הרמב"ם ז"ל שפסק להדיא בחבילי זמורות בבעל כו' דבעי שוה דינר ע"כ דמפרש כנ"ל דעביד עובדא דצריך דינר כו'. וא"כ לגרסתו דר"י אמר אכלה ערלה שביעית כ' הוי חזקה. הפי' בגמ' דהא ע"כ בערלה כשאכל גם הזמורות דאל"ה לא מפסיד מידי דבשלמא כלאים י"ל כנ"ל דמצי בהיתר כו' משא"כ ערלה וע"כ דגם הזמורות. וא"כ הא זמורות לחוד הוי חזקה ולמה לי' אכילה דאסור וע"כ דלא חשוב דרך כבוד ולא הי' מהני זמורות לחוד דלא נהנה דפחות ממה שהוציא הוא ולכך צריך לצרף אכילה דאיסור ג"כ דחשוב נהנה יותר וא"כ שפיר ר"י לטעמי' בבעל בח' זמורות דצריך דינר דוקא כנ"ל. ופסק הרמב"ם ז"ל שפיר שם דבעי שוה דינר וכאן לענין ההנאה טפי ממה שהוציא דמהני נהנה באיסור כנ"ל ומיושב הכל בעזה"י. וא"כ גם הרמב"ם ז"ל מודה דצריך שיאכל הזמורות ג"כ כנ"ל. וע"ז הדין דמהני האיסור לענין נהנה לא מצאנו חולקין עליו. ולכך נראה עיקר כהרמ"א ז"ל דדוקא כשאכל הזמורות דכן דעת כל הפוס' והגם שמצאתי לר"ה גאון ז"ל בס' המקח שכתב ג"כ כהרמב"ם דאף דהי' התבואה אסורה בהנאה כערלה שו"כ הוי חזקה. אולם לא הוזכר אכילה כלל. וי"ל כנ"ל ג"כ דאכל הזמורות וכיון שהתבואה אסורה בהנאה מהני כנ"ל. ואפשר דגם דעת המחבר ז"ל כן דמסתים לה סתומי אכל כו' אע"פ שנהנה בעבירה ולא הזכיר אף שלא אכל הזמורו' כנ"ל. די"ל דזה לכ"ע לא מהני דהא אפיק ולא אכל ל"מ (דף ל"ז). דאף דבשאר שנים כשאכל הפירות ולא הזמורו' הוי חזקה דכשיש פירות לא חשיבי שיור הזמורות לבטל החזקה אבל בשני ערלה דאדרבא זה עיקר הפירות יותר מפירי דאיסור שוב אף דאכילת איסור שמה אכילה מ"מ כיון דלא אכל הזמורות ג"כ דחשיבי לכ"ע פירות מודה הרמב"ם דלא מהני כנ"ל:
(יד) וי"א דלא הוי חזקה כו'. לדידן דס' ערלה בח"ל מותר א"כ י"ל דהוי חזקה אף דזה מברר עכשיו שהוא ערלה מ"מ המחזיק שלא ידע בהיתר אכל או דכיון דהוא יודע לא מפסיד מידי דלדידי' אסור בהנאה. מ"מ י"ל דהוי כלפירי אחתי' דמ"מ אינו ידוע וכיון שאוכל בהיתר כבשלו י"ל דמהני. אך אפשר דבזה כשאינו חזקה צריך לשלם לו דלגבי דידי' היתר הנאה הוא. והא מכר ערלה מה שדמיו אסורין למוכר רק מטעם קנס דעביד איסורא ואל"ה מותר דאין תופס דמיו. א"כ זה דאכל שלא מדעת לא שייך קנס ומחויב לשלם לו. ורשאי ליקח דלוקח בעד היתר הנאה היינו מחמת הנאתו של זה שאינו יודע דמותר לו דכך נאמרה הלכה כו' דמספיקו מותר והא בתרומת חמץ אי לפי מדה משלם רשאי ליקח מהאוכל אף דאסור בהנאה (פסחים ל"ב) וכן בהנ"ל. רק משום זה נהנה וזה לא חסר יהי' פטור. וכיון דבחסר אף פחות מש"פ חייב מה שנהנה הכל כמ"ש תוס' פ"ג דכתובות גבי תחב לו חבירו כו'. ולשיטת תוס' פסחים (דף כ"ט ע"ב) דנשרפין דאפרן מותר הי' ראוי שתהי' מקודשת משום האפר ורק משום דאינו ש"פ ע"ש וע"כ דס"ל דדידי' חשוב א"ה ע"ש. וא"כ כיון דחסר פחות מש"פ משום האפר שוב חייב לשלם מה שנהנה כנ"ל באכילה ומ"מ חשוב רק שלוקח בעד היתר הנאה היינו הנאת זה שא"י שמותר כנ"ל. וא"כ י"ל דמה"ט לא הוי חזקה דכשמרויח במה שמניחו לאכול שלא מדעת י"ל דלכ"ע לא הוי חזקה ועדיף מניר דכל שיבי דכרבי כו' כמ"ש לעיל וא"כ בערלה דאם לא יניחו לאכול אינו שוה לו כלום דלמכרו מדעת אסור בהנאה. ובמה שמניחו לאכול שלא מדעתו יצטרך לשלם לו ואינו עושה אסור במה שמניחו דהא אמר ספק לי ואנא איכול ע"ש (קדושין ל"ט). שוב מרויח ולא שייך מדלא קפיד ולאו חזקה כנ"ל:
אמנם מ"מ נראה דא"צ לשלם לו דמ"מ לאו בר דמים דלגבי הבעלים אינו שוה כלום כיון דאסור בהנאה לדידי'. והא באוסר נכסיו בהנאתו כ' הר"ן נדרי' דהוי הפקר אף דלאחרים מותרים מ"מ להחולקים י"ל כנ"ל ובל"ז לא הוי חזקה דאינו נפסד כנ"ל. ובכלאים בח"ל דקי"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט לכאורה כשלא ראהו לוקט שוב יהי' חזקה מדהניח ליקח הפירות לביתו דכשיהיו מונחים היו מותרים גם לבעה"ב ובשלמא כשאין אילנות אחרים רק זה ממ"נ א"י למחות בידו מליקח לביתו דאי שלו הוא כלאים ואי אינו שלו לאו בע"ד דידי'. רק כשיש עוד אילנות שאינם כלאים אחר הלקיטה הי' לו למחות. אך ז"א דחשוב כדקל נערה דלאו חזקה עד שיגדור ממחובר וכאן על הלקיטה א"א לו להקפיד דראהו לוקט אסור. ורק אח"כ על מה שמכניס תלושין אינה חזקה כנ"ל. ולכאורה בכלאים יש להסתפק אם הי"א הנ"ל חולקין רק בהי' זרוע כלאים אבל זרע הוא מודים כמ"ש רמב"ן ז"ל או דאכילת איסור אינה כדאכלי אינשי לא מהני גם בזה. וגם אי אא"א ד' שאינו שלו. י"ל להפ' ה' רבית (סי' קס"ט סי"ג) דגם בבע"ד אמרינן אאמע"ר. א"כ אינו נאמן שלקחה וממילא אכל באיסור כלאים ואמרינן שלא לקחה ולא נאסר כנ"ל. אך י"ל דהא אם לא לקחה אכל באיסור גזל אין חילוק ונאמן שוב שלקחה כנ"ל:
(טו) אכל הזמורות כו'. נראה דוקא מהאי גיסא ומהאי גיסא כנ"ל. ובשאר שנים לא מהני אכילת זמורות בלא פירות כאכלה שחת רק בהני דקאי להכי. ומ"מ אף דבשאר שנים ודאי דסגי בפירות בלא זמורות. מ"מ בשני שביעית וכלאים כשלא אכל הזמורות יש להסתפק אי מבטל החזקה דלא ליצטרף שנה הקודם עם ב' דאח"כ דהוי כמוברי או לא די"ל דכשאינו אוכל אינו מבטל דמ"מ אינו פירות. וכן משמע גם ל' אילנות ואכל י' י' וה"מ דלא אפיקו כו' ובתוספ' שם גבי בשנת שדפון והא יש זמורות וחשוב אפיק ולא אכל. ואי אכל יחשב שוב אכילה כיון דליכא פירי אחריני ואין צורך דלהוי הני י' חזקה לכולהו. ומשמע דאף דלא אכלן אינו מגרע:
סעיף טו
המשיר פירותיו קודם שילקטם אע"פ שעמדו על האילן עד שגדלו כל צרכן אינ' חזקה (דלא הוי חזקה עד שילקט הפירות בידו):
(טז) עד שילקט הפירות בידו. זו פי' דקל נערה לר"ה. ומ"ש בסמ"ע ודו"פ די"ל דהר"ח חולק דדוקא במשיר קודם גמרן אבל אח"כ מה חילוק בין ביד ע"ש. לע"ד שאינו חולק דעיקר הטעם כיון שאינו לוקט מהאילן אין שייכות להאילן כיון שנשרו לוקח דבר תלוש מרשותו של זה ולא חשוב כלל מחזיק בשדה או אילן של חבירו רק נוטל פירות תלושין מרשותו כנ"ל. ופשוט לרמב"ם (פ"א מה' מכירה) דאכילת פירות קנין הוא דלא מהני אוכל פירות שנתלשו וכן לענין חזקה לדידן. ואדרבא ר"ח ז"ל מודה בזה דהא יכול ללקטן בגמר בשולם כיון שמשיר אח"כ ולא לקטן ודאי להחזיק ולגדור דיקלא דלאו דילי' דלא חציף כנ"ל. משא"כ משיר קודם גמרן דא"א ללקטן קודם כיון שלא נגמרו. והוי כשחת כיון שכך פירותיו מ"מ כיון שלא לקטן אלא בתלוש לא מהני כר' האי כנ"ל. ואף אכלה שחת דוקא ממחובר. ומשמע דאף נזדמן שנשרו ג"כ הדין כנ"ל. ואף דנקט דקל נערה שדרכו כן משום דסתמא כן דהא מוקי לשמואל עד שיגדור כו' דוקא ביד כנ"ל. וכן סיום לשון רמ"א ז"ל למותר שכתב המחבר אלא משום דלשון המחבר אילן המשיר דמשמע דוקא שדרכו כן. מסיים רמ"א כו' עד שילקט ביד אף שאין דרכו רק עתה לא ליקטן כנ"ל. ומ"מ ודאי אם שכר פועלים ללקטן מהני אף להפ' לעיל בשכירות דבלא שטר מצי אמר לא ידעתי ששכר להם. וכן כאן יוכל לומר לא ידעתי שזה שכרם והן לא לקטו לעצמם כמו התם דז"א דשם דרים לצורך עצמם משא"כ בפועל ודאי נקרא שם השוכרים על הפעולה ובתורת שליחות דשלוחו ש"א כמותו ואף פועל נכרי דלא בר שליחות משמע דמהני. רק אם אדם אחר לקט מעצמו ממחובר שלא בשביל המחזיק והניחם שם והמחזיק אספם והכניסם לביתו נראה דג"כ לאו חזקה כמו בנשרו מעצמם כנ"ל. והגם דרי"ף ורמב"ם לא הזכירו דין הנ"ל וע"כ דלא מפרשי הכי דקל נערה כמ"ש לעיל מ"מ משמע להו לש"ע כיון דלא מצינו חולק בפירוש על ר"ה ז"ל י"ל דבגוף הדין מודים מסברא. וגם דאפשר נכלל בלשון עד שיגדור כו' דדוקא ממחובר והמ"ל נ"מ זו ג"כ. והירושלמי דאמר ראוהו חורש זורע כו' ולא הכניס פירות ולא הזכיר הלקיטה י"ל דהוא בכלל הכניס כנ"ל. גם די"ל דסבר כרב כנ"ל:
סעיף טז
(יז) היתה השדה נטועה אילנות כו' י"א שאם התחיל בשני חזקה בשנה ראשונה שחנטו כו'. זה כ' הרא"ש ז"ל מסברא. ונראה דדוקא קאמר שהתחיל שנה א' מהחנטה שמאז ואילך חשוב מה שעושה נעל כו' לצורך הפירות דשנה ג' וכיון דאוכל הפירות בסוף חשוב ג"ש. ואף דלכאורה הרא"ש לטעמי' דניר מצטרף כשאוכל בסוף משא"כ המחבר שפ' דיעה א' ס' ט' דלא מצטרף. אך ז"א דסבר הש"ע דאחר חנטה באילן כאחר זריעה בשדה דחשוב לצורך הפירות משא"כ ניר דמועיל אז רק לגוף הקרקע כיון שלא נזרע עדיין כנ"ל. ומ"מ אף דהרא"ש סבר דניר מהני מ"מ העבודות קודם חנטה לא מצטרף דניר מהני רק למה שנזרע אח"כ וכיון דאוכל איגלאי שהניר לצורך האכילה משא"כ העבודו' לאילן מהני על לעולם לא רק לצורך השנה שאוכל. וכבונה חורבתו כו' שסתם בש"ע דלא מהני וכמ"ש לעיל ס"ק י"ב. וגם סבר הרא"ש דאף דקי"ל כשמואל ג' גדירו' כו'. היינו במה שעושה פירות בכל שנה משא"כ בעושה א' לג"ש מודה דסגי בג"ש ומהני העבודות להצטרף דלעולם האכילה רק יום א' כנ"ל. אבל אם התחיל להחזיק ב' שנים אחר החנטה ואכל הפירות אחר שנה ואח"כ החזיק עוד ב' שנים ונעל וגדר לצורך הפירות ועדיין לא נגמרו וזה מערער לא מצטרפי הב' שנים שאחר האכילה אף שהוא לצורך הפירות שיהי' אח"כ. ותוספ' ריש פ' ח"ה מדמי לה שגם שיזרע לבסוף ולא יקצור מצטרף לר"י עם האכילה שמקודם. וכן לרבנן באילן נעל וגדר ע"ש. מ"מ נראה דלא מהני לרבנן רק נעל כו' שקודם האכילה לא אח"כ שיחשב שנה כנ"ל. וראי' לזה דא"כ בל' אילנות שאכל כל שנה י' דאמר בגמ' (ל"ו ע"ב) דמדר"י נשמע לרבנן דהני הוי חזקה להני. ומוקי לה הר"ח ותוספ' בבנות שוח שאותן שחנטו קודם נגמרו שנה א' וכן הב' כנ"ל. ואי כנ"ל מה צריך שיועיל חזקה דהני לכל השדה הא החזיק בכולן ממש דאותן שנגמרו שנה ראשונה עשה אח"כ ב' שנים צרכי האילן ואותן של הב' שנה אחר אכילה ושל ג' החזיק לגמרי. דאי לא עשה נעילה ומה שצריך לעשות לא מהני כמו לר"י דלא אחזיק כראוי אף דחשוב חזקה בכל השדה אינו רק יום א' וע"כ דנעל כנ"ל. וא"כ מה צריך למה דחשיב בכולו. וע"כ דלא מהני העבודה שנה או ב' אחר האכילה כיון דמזו העבודה לא אכל בסוף. ולכך צריך דהוי חזקה להני וחשוב ג' אכילות וג' שנים:
אמנם קשה דהא משמע בגמ' דהא דנקיט שאכל כל שנה י' אילנות אחרים לרבותא נקיט דאף שלא אכל כל י' רק שנה מהני וכ"ש אם אכל אותן י' כל הג"ש דהוי חזקה לכל השדה אילן כיון דבזעי בזועי כו'. וא"כ להרא"ש ז"ל למה לי' כלל אכילת הכ' אילנות ב' שנים הראשונים הא אף אי לא אפיקו כלל ואכל רק הי' שבשנה ג' בנות שוח כדינו סגי דלהוי חזקה לכל השדה דהא הוי חזקה לאותן הי' כראוי כל הג"ש ואכלן בסוף כשנגמרו והוי כאכל כל הג"ש והוי חזקה לכל השדה כנ"ל:
וצ"ל להרא"ש או דלא מהני שאכל אותן הי' כל הג"ש כיון דצריך בזעי בזועי י"ל דוקא כשאכל כולן פעם א' עכ"פ אז מצטרף הני להני משא"כ כשלא אכל רק אותן י' עצמם גרע דלא חשוב פיזור בכולן. וגם שאין אכילה כלל בהאחרים כמ"ש לקמן. או דאף דנימא דבאכלן ג"ש י' הי' מהני לכולה מ"מ בנות שוח שלא הכל רק פעם א' רק דמצטרף העבודה של הב"ש לשנה ג' שאוכל מ"מ לא מהני רק למה שאוכל אבל לא שיחשב ג"ש אכילה אחד לאותן כ' שלא אכל בסוף. ולכך דוקא משום דאכל כל שנה י' דהוי חזקה הני להני כנ"ל. או דכיון דצריך י' לבית סאה ולא סגי בכל שנה ג' רק שנה א' ד' עכ"פ רק דאין חילוק בין ד' בסוף או שנה א' ד' וב"ש ג' ג'. וא"כ מהנך ל' דאכל בסוף י' א"כ בשני בית סאה אכל בשנה ג' רק ג' ג' לא הי' מהני מטעם הנ"ל דהחזיק בכל הבית סאה דע"י ג' לא החזיק וע"כ צריך צירוף מה שאכל ד' בשנה א' וב' כנ"ל. ומיושב בזה מה דנקיט ל' לג' ב"ס ולא נקיט בבית סאה א' י'. דבזה הא' דאכל ד' בסוף ובזה הי' מהני מצד השנה ג' לחוד. ולכך נקיט ל' בשני ב"ס אכל לסוף רק ג' ג' כנ"ל:
סעיף יז
שדה אילן שחי' בו ל' אילנות בתוך בית ג' סאין ואכל י' בשנה ראשונה וי' בכ' וי' בג' החזיק בכל והוא שיהי' י' שאכל מפוזרות בכל הבית ג' סאין ולא הוציאו שאר האילנות פירות אכל אם הוציאו כו' ולא אכלן לא הוחזק אלא במה שאכל בד"א כשאכל הוא מקצת הפירות כו':
(יח) ל' אילנות כו'. היינו דצריך בכל ב"ס שיאכל שנה א' ד' וב"ש ג' ג'. וכבר כתבתי ס"ק הקודם דיש להסתפק דמשמע לרבותא נקיט שאכל כל שנה אחרים וכ"ש כשאכל ד' עכ"פ כל הג"ש והאחרים לא אפיקו דהוי חזקה לכל הבית סאה. או דלא מהני כיון שלא אכל כלל מו' האחרים. וכן נראה דהא מדר"י יליף לרבנן כו' ור"י גמר חזקה משור המועד א"כ כמו התם אף דמועד למין זה אינו מועד לאחר מ"מ נגח שור חמור וגמל נעש' מועד לכל דלא תלינן דלשור מועד וחמור במקרה כנ"ל. כן כנס תבואתו מסק זיתיו כו' לא אמרינן שהזיתים קנה וממילא תבואה וקיץ אכל רק ב' פעמים. רק כיון דג' נפרדים תלינן שוב הכל בחזקתו שקנה השדה וכולן אינו במקרה רק שלו. משא"כ אם אכל רק הזיתים ג' פעמים אף דלא אפיקו השאר מ"מ הוי חזקה רק להזיתים ואמרינן שקנה אילני הזית ושפיר אכל ג' פעמים ואינו ראי' על השאר כנ"ל. וממילא גם לרבנן כן כשאכל כל שנה י' אחרים אף דאפשר דקנה י' והשאר ב"ש בלא רשות מ"מ תולין שקנה השדה והכל כדין משא"כ אכל אותן י' עצמם אדרבא מורה שקנה אותן הי' ולא יותר ואין ראי' על השאר אף דמפוזרות ולא אפיקו כנ"ל. וכן ד' בבית סאה כנ"ל. וא"כ לכאורה לר"י באכל תבואה ג"ש ולא אפיקו זיתים וקיץ עד שנה ג' ובג' כנס תבואתו ומסק זיתיו כו' י"ל דלא הוי חזקה לזיתים וקיץ וגרע מכנס תבואתו פעם א'. כמו דמבעיא בש"ס ב"ק ל"ז שור שור שור חמר וגמל דלא הוי מועד לחמור וגמל דגרע משחו"ג כיון דלשור הוחזק בודאי אין לו צירוף לחמר וגמל. ותלינן להו במקר' ע"ש דמסיק בתיקו וכן קי"ל. א"כ כנס תבואתו וזיתיו כו' מהני אבל הוחזק התבואה בנ"ש ואילנות התבואה ודאי שלו אין להם צירוף שוב לזיתיו וקייצו והוי רק ב' אכילות דלא מהני מספק כנ"ל. וממילא גם לדידן לרבנן כשאכל י' אילנות או ד' לבית סאה ג"ש וג' שנה שנה שוב אינו מועיל כיון דאותן ד' אכל ג"ש דהוחזק בפ"ע שקנאם ואין להם צירוף לו' האחרים שוב מה שאכל ב' שנים כל שנה ג' לא מהני כלל כנ"ל. וא"כ קשה להרא"ש ז"ל דבנות שוח הוי חזקה בעבודה ותיקון כו' ואכילת הפירות שנה ג' וא"כ נגד אותן הי' של שנה ג' הוי חזקה בפ"ע בלא צירוף האחרים רק אותן הכ' שאכל י' שנה א' וי' שנה ב'. א"כ שוב לא יועיל כלל שיהי' חזקה בכ' האחרים כיון דבאותן י' דג' החזיק בודאי בלי צירוף ואף שהוא בשנה ג' מ"מ גם להיפוך חמור גמל שור שור ושור קאי בתיקו כנ"ל. ונראה דאינו מוכרח דין הנ"ל שלא יועיל ד' כשאוכלין ג"ש. די"ל דלרבנן דלא ילפינן משור המועד לא דמי לענין זה רק דיליף מר"י אלא לענין זה דלא אזלינן בתר האילנות לחשוב כל אילן בפ"ע דא"כ לא הי' מועיל כנס ומסק גם לר"י כג' שדות שאכל כל א' שנה וע"כ דחשוב כל השדה שדה אילן שיש ג' מיני פירות מחולפים תבואה וזית כו' ולר"י מהני כאספסתא כו' וממילא לרבנן בי' לבית סאה הוי כל השדה שדה אילן שמוציא פירות כל שנה ג' אילנות ואכל כל מה שמוציא השדה שנה שנה. רק מ"מ בפחות מג' שמוציא רק ב' לא חשוב שמוציא כלל. ורק בג' לב"ס ומפוזרות חשיב שכל השדה הוציא ואכל הכל דהוי חזקה. וא"כ י"ל שכשהוציא רק בב"ס ד' אילנות פירות וכן שנה ב' וג' מ"מ חשוב שאכל ג"ש כל מה שהוציא השדה אף דהן אותן עצמם שאכל א' ב' ג'. ומ"מ אף דנימא דלא מהני באכל ד' ג"ש מ"מ אין הטעם כמו לר"י דלא ילפינן לדידן משור המועד רק משום דהוי כמו שלא בפיזור דאינו ניכר ונראה שמחזיק בכל השדה אילן כיון שאוכל אותן הד' כל הג"ש. וא"כ כשאכל אותן הד' ג"ש וגם ג' אחרים כל שנה דשוב הוי בפיזור שנראה מחזיק בכולן שוב מהני ולא גרע מג' ג' וד' כנ"ל. דמ"מ אכל מה שהוציא כל השדה כנ"ל. וכן להרא"ש ז"ל אף דהחזיק בודאי לפירות אילן דשנה ג' מ"מ מהני מה שאכל השאר ג' ג' לב"ס. ובזה מיושב מה דנקיט ר"ח ז"ל בנות שוח ולא בשדפון כמ"ש תוס' דרבותא גדולה הוא אף דלג' או ד' לבית סאה דשנה ג' הוי חזקה גמורה מ"מ לא הי' מהני בלי צירוף ב' האכילות דג' ג' כמ"ש לעיל. וכן להיפוך אף דהחזיק בודאי מ"מ לא דמי לשור שור ושור וח"ג ומ"מ מהני לצרף ב' האכילות של ב' השנים כנ"ל. ותמהני שלא ביארו דינים הנ"ל:
(יט) אם הוציאו ולא אכלן לא הוחזק אלא במה שאכל. עיין סמ"ע דקאי על הפירות והש"ך ז"ל דחה דבריו למה לא ישלם הפירות ולכך מפרש שאכל כדין חזקה ע"ש. וזה אמת דאף דנקיט הרמב"ם ברישא דאכל רק י' כל שנה לרבותא דגם זה מהני. אבל בסיפא בהוציאו ולא אכל רבותא להיפוך דאף שאכל י' ג"ש וכ' האחרים שנה שנה לא מהני רק לאותן שאכל. וקמ"ל דגם שאכל ג"ש מהני לצירוף כמ"ש לעיל. וגם דבלי צירוף מהני עכ"פ למה שאכל. ולכאורה קשה דכמו בפירות דאף אי טעין לפירות ירדתי נאמן מ"מ כשטוען לקוח על הקרקע והדרי שוב אינו נאמן גם על הפירות כיון שאינו טוען לקוח אפירי הי"ל ליזהר בשטרו משום הקרקע. וא"כ גם באילנות למה לא נימא כנ"ל כיון שכל השדה הוא שדה אילן לענין להחזיק כן באפיקי ולא אכלן שלא החזיק בכל השדה כראוי נהי דאם הי' טוען לקוח רק על האילנות שאכל הי' מהני מ"מ כיון שטוען לקוח על כל השדה וממילא האילנות שלו שוב כיון שאינו נאמן על השדה לא פלגינן דבורי' לומר שקנה אילנות שאכל. דהי' לו ליזהר בשטרו כיון שלא החזיק בשדה כראוי. דלא דמי לאכלה פחות מבית רובע דקני כולה חוץ מבית רובע ולא אמרינן דהי' לו ליזהר בשטר משום הבית רובע. דהם ב' דברים נפרדים וכב' שדות דאפילו הוחזק כפרן על ממון זה לא הוחזק על ממון אחר כנ"ל. משא"כ זה דהוי הכל שדה אילן ולא החזיק דאינו נאמן שלקח השדה ועל האילנות אינו טוען שלקח בפ"ע כנ"ל:
אך בגמ' ג"כ משמע גבי זה החזיק באילנות כו' דאף שטוען על השדה מ"מ מהני חזקתו באילנות לקנות אילנות. אך שם י"ל משום דאית לי' חצי קרקע ג"כ ע"ש. ומ"מ גם בהנ"ל י"ל כיון דאית לי' קרקע בג' (סי' רט"ז ס"ו) חשוב שנאמן על מקצת הקרקע שהחזיק ע"י האילנו' דע"י זה חשוב חזקה בקרקע השייך לאילנות א"כ אותה מקצת הקרקע בחזקתו וממילא נאמן על הקרקע ועל האילנות. והוי כאכלה פחות מבית רובע כנ"ל. אך כשהחזיק רק באילן א' דאין לו קרקע י"ל באמת דלא מהני כנ"ל דחשוב האילן כפירי דהדרי כיון שאינו נאמן גם על מקום האילן לקוח ובתורת שיעבוד שלקח האילן אינו טוען ושנאמר דבכלל טענתו שלקח השדה נכלל גם לשיעבוד א"כ גם לפירות יהי' נכלל ומ"מ הדרי פירי ומ"מ יש לחלק קצת:
(כ) הוציאו ולא אכלן כו'. נראה דזה המערער צריך לברר שהוציאו עוד ולא אכל כיון דהחזקה ברורה לפנינו דאכל י' כל שנה דמהני רק שירצה לבטל במה דאפיקי ולא אכל והוי כהאי דשמיט דצריך בירור לבטל החזקה. ומ"מ אינו מוכרח כיון דמה דחשיב הני חזקה להני הוא רק כשלא הוציאו עוד אבל כשכולן הוציאו אין אלו חזקה לאלו א"כ הספק אם החזיק כלל דזיל ברור אכילתך ובנות שוח ידוע אי אפיקו. נראה דלטור וש"פ בזמורות דצריך שישוו יותר מההוצאות. גם כל הנ"ל שאכל י' י' צריך שיעלו יותר מההוצאות של כל הל' בשנה. כיון דחשבינן כל השדה באותן י' שאלו הם פירות כל השדה א"כ הוצאות של כל השדה חשוב כא' ג"כ ובהחזיק רק באילנות חשוב כל אילן בפ"ע כנ"ל. וכן בנות שוח צריך יותר מהוצאות כל הג"ש כנ"ל. ולרמב"ם ז"ל בהניח הפירות מקצת על האילן מהני אף דלא אכלן וכל הפ' חולקין. מ"מ משמע דרק בזה נחלקו דלא הוי הני חזקה להני שהוציאו ג"כ ולא אכל. אבל באילן שאכל מודים דסגי באכילת מקצת פירות אף שנשארו מקצת באילן ולא ביארו כמה השיעור דאין סברא כשיאכל פירא א' מאילן יחשב חזקה בכל האילן. ובתבואה משמע דצריך לאסוף יותר ממה שזרע ובהכי סגי אף שנשאר כיון דאפיק כורא ועייל טפי מכורא. ולהחולקין על הרשב"א היינו הטור, וש"פ גם באילן השיעור כן שילקט ויכניס פירות שיהיו שוים יותר ממה שהוציא בצרכי האילן בשנה זו. אולם לרשב"א ז"ל צריך עכ"פ איזה שיעור ואפשר דרוב פירות בעי. גם אינו מבואר כשהבעלים לקטו שאר הפירות או מתבואה המותר אי מבטל חזקתו של זה כיון שגם הם אכלו כפי' רשב"ם בשכוני גואי. או דלא דמי שהפירות נפרדים וכיון דחרש וזרע ואכל מקצת פירות דהוי אכילה אף דנשאר המותר שוב לא איכפת לן באכילת המותר אף דבעלים אכלו. ולהרמב"ם ז"ל אפשר דבכל אילן אף דסגי במקצת פירות מ"מ דוקא שנשאר המותר באילן או בשדה משא"כ בבזזו שהניחן להפקר ולא אסף י"ל דחשוב כשמיט ואכיל דגם באילן א' או שדה א' לא מהני. וכ"ש ממילא כשאכלו בעלים המותר דמבטל, החזקה ומה דהוזכר כאן וה"מ דבזאי כו' היינו משום שאכל אילנות כולן ובזזו ג"כ אילנות שלמים כנ"ל. והא דאפיק ועייל טפי מכורא י"ל שלא הי' יותר ובט"ז ס"ו כ' דגם באכל קצת הוי חזקה ע"ש. ולמ"ש לעיל החילוק בין תפתיחא לאפיק כורא אין ראי' לדברי ט"ז ז"ל ע"ש (ס"ק י"א):
(כא) אם היו רצופין יותר מי' לבית סאה כו'. כתב הסמ"ע כשאכל רק י' כל שנה ע"ש משום דס' י"ח פ' דאכל כולן רצופין החזיק ע"ש. תמהני דאין הכונה שאכל רק י' דא"כ נשארו שלא אכל רק אף שאכל כולן שליש בכל שנה שנטועין י"א לב"ס ובג' ב"ס לג' אילנות ואכל י"א כל שנה ג"כ לא מהני כמבואר בתוספ' ורשב"ם. ודוקא אכלן רצופין כולן בכל שנה וכן לשון הש"ע ס' י"ח אכל כל האילנות שבה ג"ש כו'. דס"ד דלא מיקרי שדה אילן שיהי' חזקה על הקרקע קמ"ל דמהני כיון שאכל כולן. משא"כ אכל י"א וכה"ג כיון דיש א' בכל בית סאה דלמיעקר קאי וצריך להיות בזאי בזוי ושמא בג' שאכל הי' א' עומד ליעקר ואכל רק ב' ולא מהני דצריך דוקא ג' ג' ד' או להיפוך ובי"א אכל ע"כ ד' ד' ג' ושמא בשנה שאכל ג' הי' א' כנ"ל ולא מהני ע"ש. וכן כשיש י"ב בב"ס דכשאכל ד' ד' שוב יש ב' העומדין ליעקר והספק כנ"ל וכן י"ג הס' על ג' כנ"ל לעולם. ע"ש בתוס'. ולכאורה להפ' דקבוע שאינו ניכר לא חשוב קבוע א"כ הספק על האילן א' שאכל שנה ראשונה ואנו מסופקין שמא א' מהם מהעומד ליעקר. והא יש י' שאין עומדים ליעקר וא' עומד. א"כ אותו שאכל נימא מרובא העומדים לקיום הוא. וקבוע לא הוי כיון שאינו ניכר איזה העומד כו'. ולר"ן ז"ל דקבוע שאינו ניכר מצד ביטול ברוב א"ש דלא שייך כאן דמ"מ עומד שלא לקיימו משא"כ לש"פ דחידוש קבוע ודוקא ניכר ע"ש (בר"ן חולין צ"ה). וי"ל דכשנה א' שלא הי' חזקה לא היו צריכין לדון איזה אכל ורק אחר ג"ש ואז כבר אכל כולן גם המיעוט ואינו רק כמו איסורא ברובא איתא שנאמר שאותו העומד ליעקר הי' באכילת הד' לא בג'. וזה אינו רוב גמור לסמוך כמבואר בזבחים פ' התערובות: