חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות הרשאה · טור סימן קכה
(א) ראובן שהי' חייב כו' ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון כו'. תמהני למה שינה מלשון הגמ' דאמר הולך מנה זה שאני חייב כו'. א' מוכח דאף שא"י אם חייב לו כלל רק במה שאמר הולך כו'. דאי לאו כזכי אפשר דהי' יכול לטעון שלא להשביע מ"מ הוי כזכי וכאלו נתנו לידו דלא מ"ל שלא להשביע. ומלשון הטור משמע שידוע בלא"ה שחייב ומגמ' מוכח כנ"ל. ואפשר דגם במוחזקין שאינו חייב לו. דלכאורה ההודאה רק כמחייב א"ע בדבר שאינו חייב ושוב הוי מתנה דלאו כזכי וממילא גם חיוב אין כאן כיון דלא אמר א"ע כנ"ל. אך י"ל כדפשיט הש"ס ב"ב קמ"ט שכ"מ שהודה לפי' תוס' אי הוי כמתנה כיון דמוחזק שאינו חייב ואם עמד חוזר או דהוי הודאה. כן בזה. דכיון דלפי הודאתו הוי חוב והוי כזכי מהני ההודאה גם ע"ז דאמירתו הולך כזכי בפירוש. ומיושב ק' הרא"ש (פ"ק דגטין) לשמואל נהי דהולך לאו כזכי יועיל בתורת תפיסה לבע"ח. ולהנ"ל לא קשה דאם אינו כזכי גם בחוב שוב אינו הודאה כלל כנ"ל. ואפשר דגם אי לאו כזכי הוי עכ"פ מעשה דל"ש שלא להשביע כמו כ"י וקנין אך סי' פ"א כ' דאף דכשמוסר שטר הוי הודאה אבל הודה בפני עדים ואמר כתבו לא הוי הודאה ע"ש (סי"ח). וגם מהרא"ש ב"ב קע"ה ולקמן סי' רנ"ה שכ' גם בלי שטר אומר תנו מהני ע"ש יש לחלק בין ש"מ לבריא ע"ש:
גם קשה עוד בש"ס דוקא שאמר לשליח שאני חייב אבל כמ"ש בטור אף שבאמת הי' חייב לו ולא אמר לשליח שאני חייב ולא ידע השליח שחייב לו א"כ לא נתכוין לזכות כלל עבור הבע"ח דלפי דעתו הולך אינו זכי. ובזה לא מהני דא' מקנה שיזכה עבור אחר באינו מתכוין וברמב"ם אף שכ' ראובן שהי' חייב כו' מ"מ כ' גם אח"כ שאמר, לשליח שאני חייב ע"ש (פ' ט"ז מה' מלוה). וצ"ל דגם הטור כוונתו שא"ל כן וקיצר:
(ב) שהי' חייב. משמע דגם במלוה בשטר הדין כן דהולך כזכי אף שאינו מחויב לשלם כל שאינו מחזיר השטר מ"מ הוי כתוך זמנו דמ"מ חייב והוי כזכי כנ"ל. ולכאורה קשה דלמה קי"ל בעובדא דאבימי (כתובות פ"ה) בסטראי דחייב השליח לשלם כשנתן קודם קבלת השטר דלתקוני שדרתיך כו'. דבשלמא אי לאו כזכי והמעות של משלח א"כ פשע במעותיו וחייב דהוי ש"ח עכ"פ. אבל כיון דהוא כזכי ונעשה מיד המעות של מלוה א"כ החזיר למלוה מה ששלו מכבר והפשיעה אינו רק על השטר שציוה לקבלו ולא קיבל והוי לענין זה כאדם אחר שלא קיים ציוי המשלח. ושטרות פטור מפשיעה לרוב הפ' מכ"ש שלא נעש' שומר על השטר מעולם והוי רק גרמא בלי מעשה כנ"ל רק שלא עשה ציויו במעות דמלוה ולא חייב בזה כלל כנ"ל וי"ל כיון דלענין אחריות המעות עדיין באחריות שלו שאם נגנב או אבד יתחייב למלוה. וא"כ נהי דקי"ל גורם לאו כממון. מ"מ חזינן בשומר שמסר לשומר אם הראשון חייב נעשה הב' שומר דראשון אף דהחפץ אינו שלו מ"מ כיון דבאחריותו שוב הב' שומר שלו להתחייב באחריות לשלם לשומר א'. ואף לר"י כן כ"ש כאן דהי' שלו לא יצא מרשותו כל שעדיין חייב באחריות כמ"ש תוס' ב"מ פ' א"נ גבי צאן ברזל לחלק בין בהמת ארנונא ע"ש. וא"כ כיון דכל שלא נתן למלוה המעות הן באחריות הלוה א"כ עדיין השליח שומר שלו להתחייב בפשיעה לו והרי פשע במעות אלו שנתנו למלוה באופן שלא נפטר ממנו וכאלו נתנו לאחר שאח"ל שהי' חייב ללוה כנ"ל. אולם הא קי"ל (ב"ב קל"ח) בזיכה ע"י אחר ושתק זכה לגמרי שא"י לחזור רק היכא דצוח אח"כ פליגי אי הוכיח סופו כו'. וכן בגר קטן הגדיל שעה א' ולא מיחה שוב אי"ל כו' (כתובות י"א). וא"כ מיד שהודיע השליח למלוה שהביא לו מעותיו מה שזיכה לו א"כ זכה לגמרי לפרעון ונפטר לוה מאחריות אף אם יאבד משליח דכששתק זכה לגמרי והוי פרעון. וא"כ שוב כלתה שמירתו שאינו השליח עוד שומר דלוה כלל על המעות. א"כ כשנתנם לו אא"כ אף שלא קיבל השטר אמאי חייב הא הפשיעה במעות המלוה מה שאין לוה חייב באחריותן כלל כנ"ל. וא"ל כיון דאומר סטראי הוי כשתק ובסוף צוח דאיגלאי דלא רצה בשתיקתו לזכות על פרעון זה שזיכה לו הלוה. ז"א חדא דגם בהנ"ל ספק הוא ולא הי' חייב. ועוד דבצוח סתם איגלאי שלא רצה משא"כ סטראי אם שקר ורוצה לגזול מוקמינן אחזקת כשרות דבשעת קבלה הוא דאיתרע כנ"ל. וא"כ אחר השתיקה אם הי' השליח זורקו לים ג"כ הי' פטור מלוה שכבר נפטר א"כ גם שנתנו למלוה יפטר. ולרמב"ם דאחריות אלם חשוב ג"כ אחריות י"ל דעכ"פ חשוב באחריות לוה שגם שיאבד אחר שתיקה יוכל מלוה לגבות שלא כדין כל שהשטר בידו חשוב ג"כ באחריותו והוי שומר שלו על המעות כל שלא קיבל השטר. אך הפ' חולקין ועוד דא"י שירצה שלא כדין כנ"ל:
וי"ל או דהדין באמת כשהזכיר השטר אף דאמר הב זוזי ושקול שטרא חשוב כאומר ושקול קודם. וא"כ אף דתן כזכי רק תן גרידא לא כשאמר שקול שטרא ותן לא הוי כזכי עד שיקח השטר. וכן גם שאומר הב כו' ובאמת יוכל לחזור בו כה"ג. והו"ל לפ' להזכיר זה החילוק. עוד י"ל דבשתיקה לא נפטר הלוה מאחריות כלל דאף דמתנה בזיכה כו' וכן הגדיל שעה א' הוא משום שהגירות כבר והי' לו למחות וכן זיכה ושתיק סתמא כיון דהוי זכות נתרצה כנ"ל. משא"כ כשאמר הולך ותן כו'. כשהביא המעות שוב אינו זכות כלל מה שיחשב פרעון בזיכוי דמעיקרא דאדרבא טוב לו שעדיין באחריות לוה עד שיבא המעות לידו דגם אם לא יהי' מועיל הזיכוי יתן לו המעות לפרעון חובו ואין הוכחה כלל מהשתיקה על שיועיל הזיכוי דמעיקרא כנ"ל. א"כ כיון שעדיין באחריותו שוב הוי שליח שומר דלוה וחייב:
ובזה נתישב לי בעזה"י דברי ב"י התמוהים מאד. דהביא מקודם דין הש"ס דקי"ל כרב דחייב באחריות ואם בא לחזור אינו חוזר. ואח"כ ציין ב' ומ"ש ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כ"כ הרמב"ם ובעה"ת כו' ע"ש. ותמה בהגהות וכנה"ג מ"ל לרמב"ם ובעה"ת הלא מפו' בגמ' שהביא בעצמו ע"ש. ולמ"ש א"ש דהא שמיד שהודיעו שליח שקיבל המעות וזכה לו נפטר לוה מאחריות כיון דשתק כנ"ל. וזה לא מוכח כלל מגמ'. וקמ"ל עד שיגיע ליד המלוה כנ"ל כמ"ש. ומדויק שציין ב"י הוא באחריותו עד שיגיע ליד כו' וע"ז כ' מהרמב"ם כו' שכתבו לשון זה ומוכח כמ"ש מהא דאבימי כו'. ומ"מ יש לדחות דאין ראי' כלל כיון דתן רק בחוב כזכי וא"כ דהוי כזכי אף בשטר כמו בתוך זמנו מ"מ דוקא כשלוקח אח"כ השטר ממלוה קודם פרעון שבאופן זה הי' חייב לפרוע ובפרעון הוי כזכי אף קודם הזמן. אבל כל שפרע ולא קיבל השטר שפרעון זה אינו מחויב כלל דהא למ"ד א"כ שובר גם מחשש רחוק שיצטרך לפרוע א"צ כ"ש כל שאינו מחזיר כלל גם לדידן כמפורש בש"ע (סי' נ"ד). וא"כ על אופן זה שפרע השליח לא הי' חיוב כלל גם אח"כ ולא הוי כזכי. ואף שאמר לו זכי בפירוש מ"מ שאמר לפרעון חובו הוי שזוכה לו ע"ת כשיפרע אח"כ כדינו שמחויב לפרוע היינו בחזרת השטר יהי' זכי' מעכשיו משא"כ כשפרע שלא כדין בטל למפרע הזכי'. וא"צ תנאי כפול בזה דמוכח כנ"ל. ושוב פשע במעות הלוה וחייב כנ"ל. וי"ל שפיר דמיד שיודע ושתק נפטר לוה מאחריות כנ"ל. וגם י"ל דבטוען סטראי הוכיח סופו כמו בשתק ולבסוף צוח דלא כמ"ש לעיל דהא בנפל מהגג דג"כ רשע הוא ומהני הוכיח סופו ע"ש. משא"כ בנאבד אח"כ והוי כאלו זיכה לו בפניו ע"י אחר דנפטר כנ"ל. ועכ"פ לא הי' לב"י, לכתוב דפשוט הוא:
עוד י"ל דלכאורה כיון דהוחזק כפרן או השליח רגיל בעלים להפקיד דמה"ט הוי זכות בפקדון. א"כ להרבה פ' לקמן סי' רצ"א נפטר הראשון כיון של"ש את מהימנת כו'. וע"כ החיוב עליו כאן רק משום סכנת דרך כמ"ש תוס' ב"ק (ק"ד) דגם הוא עצמו הי' חייב כשהי' הולך בסכנת דרכים ע"ש גבי שליח שעשאו כו'. וא"כ נהי דכשלא חזר בו חייב כיון שציוה להולך בדרך חייב באונסא דאורחא שלא הי' לו להוליכו וכיון שבשליחותו מוליך חייב דמטעם זכי לא נפטר. אבל כשחזר בו שרוצה שיחזיר לו ולא יוליכנו רק דהדין שא"י לחזור ואינו רוצה להחזירו. אבל עכ"פ אונס הוא על מה שזה מוליכו בסכנת דרכים בע"כ דלענין שליחותו הרי חזר בו. והוי כהאי דב"מ (ל"ו) בהוליכו למרעה טוב ואח"כ לא הי' יכול לתקפ' דפטור ע"ש בתוס' כיון דמתחלה לא פשע ואח"כ אונס וכן בהנ"ל. ודין זה לא מוכח מהש"ס דהלשון חייב באחריות ואב"ל אינו חוזר. א"כ י"ל דתרי מילי נינהו דחייב באחריות כשאינו חוזר ואב"ל א"י ומ"מ נפטר מאחריות דרך כנ"ל. רק מרמב"ם וטור שהפכו הלשון שכ' מקודם שא"י לחזור ואח"כ כ' דמ"מ חייב באחריות והיינו דאף שחזר בו חייב באחריות כנ"ל. וכ' ב"י שפיר דמלשונם מוכח כנ"ל. והטעם צ"ל דמיד שאמר הולך והדין דא"י לחזור ודאי יוליכנו ולא יוכל לעכב נתחייב מיד באונסא דאורחא כנ"ל וא"ש:
(ג) ואם החזיר והעני כו'. קשה שלא הביאו כלל ש"ס דגטין ר"פ התקבל דפריך דרב אדרב ומשני דספק אי הולך כזכי ומ"מ א"י לחזור ע"ש. וא"כ מאחר דהא דקי"ל כרב דתניא כוותי' עכ"פ דאינו אלא ס' אי כזכי גם בחוב א"כ למה יהי' חייב לשלם כשהחזיר שמא אינו כזכי והא ודאי דלרב דפסק חולצת כו' ס"ל דברייתא שתניא כוותי' ס"ל ג"כ דספיקא הוי ע"ש. וכ"ש כיון דשמואל פליג דודאי אינו כזכי והלכה בדינא כוותי' רק משום דאמר בש"ס ת"כ אבל אא"ל יותר ממה דס"ל לרב דס' הוא. ולא מבעיא להפ' גם בגט כרב דספיקא וחולצת כו' ע"ש באה"ע (סי' ק"מ) א"כ ודאי דהי' לפסוק כאן כנ"ל כמפורש בש"ס. רק אף להחולקין שם היינו דפסק כאביי (ר"פ השולח) דשליח מתנה כשליח הגט משמע דאינו כזכי. אבל לענין זה דבפרעון חוב ספק לא מצאנו חולק על רב. ואדרבא כיון דלרב אלים הולך שגם בגט ספק מ"מ בחוב הוי ג"כ רק ספק מכ"ש לאביי דבגט ודאי לאו כזכי מכ"ש דבחוב אינו אלא ספק כנ"ל. ואפשר כיון דסתמא דש"ס פ"ק דגטין מוקי פלוגתא דברייתא דמ"ד יחלוקו מספקא לי' אי הולך כזכי ע"ש. א"כ פליג סתם הש"ס בסברא זו על רב דס"ל ס' א"י לחזור. וא"כ מוכח מברייתא דתניא כוותי' דהוי ודאי כזכי דמס' הי' יחלוקו כנ"ל. ודוחק דאין ראיה ממתנה לחוב כמ"ש בגמ' דאף אי במתנה מס' יחלוקו או שודא מ"מ בחוב בספק י"ל דא"י לחזור כלל ע"ש. דא"א לדחות עי"ז דברי רב. ולתוס' דבהולך ותן שוים י"ל דמוכח ממתני' דשיחרור שכ' תוס' דהוי כחוב עכ"פ מוכח דחוב הוי ודאי כזכי דמותר בב"ח אך לרמב"ם דתן גם במתנה כזכי אין ראיה כלל וגם לתוס' הא ע"כ רב מישב מתניתין אליבי' דס"ל ספק. ואיך יהי' הוכחה דלא כוותי'. ואפשר דס"ל להפ' דפי' כיון דספק ממונא לקולא וא"י לחזור בו מספק שוב הוי ודאי כזכי דיודע כשאומר הולך שלא יוכל לחזור בו מספק שוב אם לא הי' דעתו זכי הי' לו לפרש שלא יזכה כמש"כ בש"ע (סי' נ"ד) החילוק בין שטר לשובר גבי סלעין דינרין סתם אף דא"מ תפיסה מהני בשובר דיודע כו' ע"ש. ודוחק. דהרי בגמ' לא ס"ל הך סברא דא"כ למה בספק במתנה יחלוקו הא כיון דהדין יחלוקו ומפסיד הי' לו לפרש ויהי' ודאי כזכי וע"כ דלא כנ"ל. ואפשר דרב דאמר סתם אינו חוזר משמע ודאי א"כ ע"כ ס"ל דע"י שספק ממון לקולא נעשה ודאי כנ"ל:
למ"ש ב"י בשם רשב"א החילוק במציאה דלאו כזכי תן משום דמצי המגביה לומר כשאמרת תן לא הי' בדעתו שאמרת שאזכה ע"ש. ומשמע החילוק דתלו בדעתו והיא מוחזק וכמ"ש תוס' (ר"פ המניח) גבי אין הולכין בממון אחר הרוב דמא"ל קים לי שאני מהמיעוט ע"ש. א"כ כשהחזיר יוכל ג"כ לטעון השליח חשבתי דאמירתך ולך ותן לאו כזכי ולכך החזרתי דודאי אם אינו מתכוין לזכות עבורו אינו זוכה. וג"כ א"י להוציא לחייב לשלם. וצ"ל דס"ל כחילוק התוס' (ב"מ ד"י) בין דא' מקנה לא כרשב"א הנ"ל. וצ"ל שאינו נאמן לומר לא כוונתי לזכות עבורך כלל ולכך החזרתי. דכיון דא"ל הולך שהוא כזכי וקיבל סתמא הוי רצוי ומורה שע"ד כן קיבל וזכה. כדקי"ל פ"ק דב"מ דאם א"ל זכה לי והגביה סתם א"נ לומר לעצמי קניתי. אלא סתמא לזכות עבורו כמו שאמר לו כנ"ל. אולם משמע בהולך אף שאינו מוסר מיד ליד אלא שכבר בידו הוי כזכי דעדיף הולך בחוב מתן במתנ' וכה"ג בשתיקה אפשר כיון דאין מעשה המוכיח שזכה בשבילו א"י להוציא ממנו כשהחזיר כדקי"ל בשתיקה לאחר מ"מ דאינו הוכחה כנ"ל:
(ד) כתב בעה"ת שליח כו' אם יש נכסים למלוה כו'. משמע דאף דא"ל רק קרקעות. והא דינו דמלוה בזוזי כשיש לו וכאן הא יש לו דכשיתרצה למה שזכה בשבילו אית לי' זוזי וכמ"ש ט"ז ס"ט בשוחד כשיתבענו דכופין אותו לתבוע כדי לקיים פריעת בע"ח ע"ש. וי"ל דשם דוקא שאין לו כלל. משא"כ בא"ל קרקע כמו שהדין דל"א לי' זיל זבין ואייתי זוזי דכך הדין כשאין לו מעות צריך ליקח קרקע. ממילא אין לכופו להתרצות להזכי' שיהי' לו מעות ויכול לומר קח קרקע כל שלא זכה בהמעות וממילא מחויב השליח ליתן לו המעות כנ"ל. ומ"מ קשה דמשמע שם (כתובות פ"ו) זיל טרח וזבין ל"א דהטורח למכור אינו מוטל עליו משא"כ כאן דברצוי לחוד די. מ"מ נראה דלא פלוג. אך הא ק"ל דגם שטרות יכול ליקח ובכל השיוי ודאי יכול ליקח ע"ש לעיל (סי' ק"א). ואף להחולקים רק משום דהן רק גורם לממון. וגורם כזה שמיד נעשה ממון לכ"ע כממון. וא"כ אף אי נימא דלא נפטר יכול ליקח החוב בחובו ושוב יהי' ממון גמור דכבר בידו אף אי לא שייך שיעבודא דר"נ. אך י"ל דשוב ליקח השטר והחוב כמו מטלטלין ויכול ליתן לו מטלטלין אחרים שהברירה ביד לוה. אך כיון דנותנין מה דמקרבי למעות טפי כמבואר בש"ע וכאן מטלטלין אלו היינו החוב מקרב למעות טפי משאר מטלטלי שהרי יהי' מיד מעות. וי"ל ג"כ דלא פלוג במטלטלין אי מקרב טפי דא"כ הי' תמיד מלוה יכול לומר לדידי שוה לי מטלטל זה כמעות ומ"מ ק"ל דהברירה ללוה ע"ש:
(ה) וכנגד המשלח א"ל מיגו דהחזרתי לך הואיל כו'. תמוה מאד ד' בעה"ת וטור כמובן דאי הפי' מיגו שיהי' נאמן לפטור המשלח הא אם יאמר החזרתי חייב המשלח. וי"ל הפי' כמ"ש הרמב"ן ב"ב פ' י"נ (קל"ד ע"ב) גבי זה בני אף דנאמן רק מיגו דמגרשה והי' פסולה לכהן מ"מ כיון דאין לו נ"מ אי מותרת לכהן או לא ואית לי' מיגו ונאמן שיש לו בנים שוב ממילא מותרת לכהן ע"ש. ול"ד למיגו לחצי טענה דשם נוגע לו ורוצה בטענה זו ואין לו מיגו משא"כ בהנ"ל. וא"כ כאן נהי דאם הי' דנין להאמין לשליח שחייב לו המלוה לענין לפטור המשלח הי' שייך דלית לי' מיגו כלל דאם רוצה לפטור משלח ל"ל מיגו דכשיאמר החזרתי יהי' מחויב. אבל אמרינן ממילא כיון דנאמן נגד המלוה שחייב, לו מיגו דהחזרתי למלוה כנ"ל או ללוה דלא איכפת לי' אם יתחייב לוה או לא וממילא נאמן יש לי בידך כנגדו במיגו המורה שאמת כדבריו שחייב לו ושוב ממילא מהני נאמנות שלו במיגו לפטור הלוה דכשחייב מגיע לו מדר"נ כיון שהמלוה כופר כנ"ל. דבהא דשליח אינו נעשה עד כשנוגע (קדושין מ"ג) אף דנאמן לעצמו היינו דא"צ למיגו רק דלעצמו נאמן החזרתי מצ"ע שא"י להוציא ממון אבל לא מצד ראי' שיועיל לפטור הלוה. משא"כ בזה דטענת י"ל בידך כנגדו נאמנותו רק משום מיגו ושוב הראי' מהני נגד הלוה ג"כ. דהא הוגד לי מע"א או נאמן הוי ברי לענין שבועה. א"כ הא דלא מהני בא"י אם פרעתי הוגד כו'. הוא משום דא"כ יועיל הגדה של זה לממון ואין ע"א קם לממון וכ"ש פסול אבל כאן מהני הוגד כו' שיהי' ברי דהוי הוגד ונאמן משום מיגו כו' ולא מתורת עדות כנ"ל. והנה כאן חיוב הלוה כשהשליח טוען שמלוה חייב לו. הוא משני טעמים דהוי א"י אם פרעתי דא"י אם יש לשליח כו' וגם דאם הי' טוען ברי ג"כ א"נ יש לי כנגדו בלא מיגו כנ"ל. וא"כ מיושב דהוגד לי מפי פסול כשאינו נוגע הוי ברי א"כ אם לא הי' נוגע השליח די"ל החזרתי ללוה אף דהוי עד הצ"ש הוי רק פסול מגזה"כ והי' חשוב ברי דלא שייך אין פסול קם לממון כיון דמטעם מיגו כנ"ל. וגם טעם ב' לא שייך לחייב הלוה דכמו דנאמן בא"ל מיגו יש לו כנגדו כן מהני מיגו דשליח דמאמינים לו במיגו כיון דאין לו נ"מ בין שחייב לוה או לא כנ"ל. אבל כיון דהוי נוגע דאם יטעון החזרתי למשלח יתחייב. וע"כ צ"ל יש לי כנגדו או פרע למלוה שוב לא חשוב ברי וחייב משלח משום א"י אם פרעתי ולא מהני המיגו לענין לפטור הלוה כנ"ל. ומ"מ באמת לא דמי להא דבידו לגרשה דשם יש ראי' שיש לו בנים כדבריו אף עכשיו דנאמן במיגו דלמה לא יגרשנה ויהי' כדין וע"כ שבאמת יש לו בנים. משא"כ שאר מיגו דעכשיו דנאמן יש לו כנגדו במיגו דהחזרתי והי' אומר שקר אחר ומה חילוק לו רק דאי נימא שלא יהי' נאמן יש לו כו'. א"כ הי' יכול לטעון טענה שהי' נאמן וע"כ נאמן אבל עכשיו שנאמן אין הוכחה לענין להאמין נגד המשלח כנ"ל:
אך מ"מ י"ל כהאי דפ"ק דסנהדרין מתוך שנאמן כו' דלא פלגינן דבורי' ע"ש (ד"י ברש"י ותוס') לכאורה תליא במחלוקת הפ' (סי' נ"ח) גבי סטראי דלהפ' דא"י לתפוס כיון שיצטרך השליח לשלם גם כאן י"ל אף דלדבריו שחייב לו יכול ליקח לעצמו מ"מ כיון שעי"ז יצטרך לוה לשלם והוא אינו חייב לך אי"ל וצריך ליתן המעות למלוה משא"כ להפ' שם דיכול לתפוס ואין לו לחוש מה שיגרום הפסד לשליח גם כאן י"ל כן דמ"מ הרי מגיע לו ואף שיצטרך לוה לשלם כמו התם. ומשמע דכאן לכ"ע א"י לתפוס. ונראה החילוק דשם שפיר המלוה תופס המעות דלוה לחוב אחר שהוא כדין כיון שמגיע לו ואף דע"י זה גורם שהשליח צריך לשלם זה כשאר גזלן שיקח ממנו שלא כדין ע"י שכופר. וכיון שהגזלן בא על ממון השליח א"צ להפסיד ולהציל בממונו ואינו מכוין לגרום היזק כנ"ל משא"כ כאן שאף אי חייב לו מלוה מ"מ א"י ליקח מעות זה רק משיעבודא דר"נ שכיון דמלוה אינו רוצה בהזכי' למפרע בטל הזיכוי והמעות של משלח רק לדברי השליח דמלוה חייב לו וכופר מהני תפיסתו אף שהוא מעות לוה מדר"נ. ודר"נ הוא רק דאותו חיוב שזה חייב לזה חייב למלוה שלו. וכיון דהיכא שיש רק חשש שיצטרך לפרוע עוד הפעם אינו מחויב לפרוע דמה"ט כשהשטר בעולם אין כ' שובר דא"צ לפרוע כנ"ל. וא"כ כאן כיון דמלוה כופר ויצטרך לפרוע עוד הפעם אינו חייב כלל לפרוע לזה מדר"נ שפרעון זה אינו חייב כלל לפרוע למלוה שלו באופן שיכול לתבעו עוד הפעם. וממילא גם למלוה של המלוה א"צ לפרוע מדר"נ דלא עדיף רק כהבע"ח עצמו כנ"ל וא"כ אף שהאמת כדברי שליח שחייב לו המלוה ג"כ א"י ליקח מעות הלוה מדר"נ כנ"ל וא"ש:
(ו) הרמ"ה כתב דהולך אף דכזכי הוי כע"מ שתתני לפלוני ואי מקיים כו'. לכאורה א"כ בהולך ומת למה יתנו ליורשי מי שנשתלחו לו הא לא מקיים התנאי דכוונתו לו ולא ליורשיו כדאמר בש"ס אי הולך לאו כזכי ע"ש. וי"ל דקי"ל יש אונס בשאר דבר רק בגטין תקנה ע"ש וריש כתובות). ומת הוי אונס שלא נתקיים התנאי דמעכשיו ושפיר זכה מחיים למפרע. משא"כ כשתופס השליח ואינו נותן כנ"ל., אך א"כ כשמת יהי' שליח יכול לתפוס גם לרמ"ה דכבר נתבטל התנאי מחמת אונס ושוב נשאר הזכוי למפרע בלי תנאי. אך כשיש בטול התנאי שלא מחמת אונס ג"כ י"ל דגם אח"כ מבטל. אך א"צ לתנאי הרי בכל זכוי הגדילו יכול למחות ובטל הזכוי וא"י לתפוס לשיטת הרמ"ה כנ"ל. וא"כ למה נקיט בהולך אף בזכי ממש שייך הדין כנ"ל. וע"כ שמחלק ר"ת ז"ל דתן ג"כ לאו כזכי במתנה. ובשחרור כתב משום דא"ל דעביד נייח נפשי' כו' הוי כחוב. ע"ש שהקשה הרא"ש (ספ"ק דגטין) דגם במתנה אמרינן כו'. וכ' דפעמים לאוהבו כו'. וע"ש:
וי"ל למ"ש הפ' כיון דמשחרר עובר בעשה אין שליח לד"ע ובטל השליחות לתוס' ב"מ (ד"י ע"ב). ותירצו דזכי ה"ה שליח של העבד שאינו עושה איסור כ"כ בת' נב"י. אולם לא ישב כלום הא דתן אי לאו כזכי דתנן יכול לחזור אבל כשאינו חוזר עכ"פ מהני וכתבתי במקום אחר. אולם להפ' דהיכא דמשום נייח נפשי' טובא כשמשחרר אינו איסור דדוקא בחנם כמ"ש רשב"א ע"ש. וא"כ י"ל דמה"ט גופי' תן כזכי בשחרור ממ"נ אי לא משום נייח משחרר,. א"כ ע"כ כוונתו זכי דתן יהי' בטל השליחות לגמרי דאין שליח לד"ע. ואי משום נייח הוי כחוב דכוונתו זכי משא"כ במתנה. אך מגט קשה דתני במתני' דאין חבין הא גם אי זכות לא הי' מועיל תן. ואפשר דנקיט תן לרבותא דעבד ומפרש דבאשה חוב ואף זכי לא מהני. או דגם בגט א"ל דבר גדול לא הי' מגרש והוי כשחרור כנ"ל. או דבהנך דמחויב להוציא דהוי כחוב דהי' תן כזכי. או דבתר תקנת ר"ג א"י לבטל שלא בפני שליח י"ל דהוי כזכי כיון שבדעתו שלא יחזור מהשליחות אף א"ל כזכי. דלרדוף אחרי השליח לא שכיח כנ"ל. עוד י"ל דבשלמא מתנה אף דא"ל דעביד לי' נייח כו' מ"מ מה שרוצה לעשות נייח למקבל וליתן לו מתנה מ"מ זה הנייחא הוא רק, כשיודע למקבל ולמה לו שיהי' כזכי מיד שלא בפניו. משא"כ פרעון חוב דרוצה לפטור עצמו לקיים פריעת בע"ח רוצה מיד הוא טובתו ג"כ אף שחייב באחריות מ"מ כבר, פרע. שהוא טובתו ג"כ אף שחייב באחריות מ"מ כבר פרע. וממילא גם שחרור וגט דע"כ יש לו טעם שרוצה לשחררו שיהי' ב"ח ובגט שתהי' מגורשת ממנו והוי כפרעון שהוא רק סלוק שיעבודו לא מצד המקבל דאף בע"כ מהני שפיר רוצה מיד כנ"ל. או כמ"ש הר"ן (נדרים פ"ז) הטעם דבמגרש תוך כ"ד לא מצי הדר משום דעושה בהסכמת דעתו שלא יחזור בו. מה"ט תן כזכי ג"כ שאין בדעתו לחזור בו מסתמא כנ"ל:
ולהרמב"ם ז"ל תן במתנה כזכי. לישב ראיות ר"ת ז"ל בפשיטות מה דנקיט הולך ותן במלוה ופקדון והא מה הולך כו' כ"ש תן דבמתנה כזכי ע"ש ובב"י וי"ל דבש"ס דמשני בפקדון בהוחזק כפרן ולא משני שהזוכה רגיל בעלים להפקיד כמ"ש הר"ן וש"ע. נראה כמ"ש בגמ' דפקדון אין שום זכות שהוא אצל השליח או אצלו דהא הפקיד אצלו ומה בכך שרגיל כו' וע"כ מה שרוצה להוליכו אליו וא"כ בשלמא הולך י"ל דרשאי להוליך אף שיש אחריות הדרך וגם אחריות זה חייב המשלח דהא א"ל הולך ונתרצה אבל תן י"ל כשיבא לא להוליכו וממילא אין זכות כלל. ודוקא הוחזק כפרן. ואדרבא במתנה תן שייך כזכי דגוף הדבר זכות משא"כ פקדון כנ"ל. אולם באמת אף הולך כן דאף שחייב באחריות הדרך מ"מ כיון דהוי פשיעה מה שמוליכו בדרך כמ"ש תוספ' ב"ק (ק"ד) גבי שליח בעדים כו' א"כ אף דחייב לשלם כשנאנס מ"מ אינו זכות דאין הלה רוצה ל"מ בחפץ דודאי אינו רוצה אף שישלם רק אפי' מעות מ"מ מבעין לחיוב שיהי' לו עליהם חשוב חוב כמו דחשוב זכות במלוה מה שנעשה מחיוב בעין כן בהנ"ל. ובלא הולכה אינו זכות כלל ולכך דוקא הוחזק כפרן שגוף ההוצאה מידו זכות ושפיר תני הולך ותן לאשמעינן דהולך דומיא דתן דוקא בכפרן כנ"ל. גם דהוי ס"ד דתן אינו כזכי כלל בחוב דאדרבא במתנה הוי זכות כנ"ל והולך עדיף משום ההולכה משא"כ תן דלא קיבל עליו כלל להוליכו וקמ"ל כנ"ל:
החילוק בין הולך לתן דלשון הולך משמע שאינו רוצה שיזכה כאן רק לשם ואף אם יעשה המלוה שליח לקבל ממנו כאן אינו רוצה ליתן לו ממילא לא שייך שיעשה עצמו שליח כמ"ש הר"ן וממילא אין כוונתו זכי. משא"כ תן אם נעשה שליח מקוים תן דשלוחו כמותו ממילא יכול לעשות עצמו ג"כ והוי כזכי. אך ז"א דא"ל משום זילותא וכו' אשה ע"ש לקבל משליח בעלה (גטין ס"ג) והיא בעצמה יכולה לקבל ממנו אף הולך וע"כ אין קפידא כנ"ל:
(ז) בטור דוקא במוסר מיד ליד כו'. אינו מובן החילוק כיון שהוא ברשותו. ואפשר לומר למ"ש הרא"ש גטין (ר"פ הזורק) גבי תיחוד ותפתח דל מהני סגורה לחוד כיון דגם מקודם הי' משתמשת לנעול כו' אין המעשה מורה על הקנין ע"ש. וכן במשיכה צריך להיות מורה המשיכה שנעשה שלו. וא"כ למה במקנה לנפקד קני דקי"ל (סי' ר') ברשות המופקדין אצלו כו' דרשותו קונה לו והא גם מקודם הי' ברשותו ואינו מורה כלל שנעשה שלו. וע"כ הטעם כיון דנסתלק בדבור ואף דמקודם כיון שהשאיל ביתו לשמירת ממונו קרוי ביתו כמ"ש הרא"ש ריש פסחים. מ"מ כשהקנה לו נסתלק משמירה ואינו עוד בית המפקיד וממילא מורה מה שברשותו שהוא בתורת קנין ששלו וחשוב בא מרשותו לרשותו כשוכר את מקומו דקנה. אולם במפקיד שאמר לו זכי בשלמא במתנה מהני ג"כ דנסתלק מלהיות עוד שומר דמפקיד רק דמקבל מתנה והוי ג"כ בא מרשותו כו'. אבל בפרעון חוב כיון דאף שאמר לו זכי חייב באחריות כדקי"ל וא"כ עדיין הוא שומר של מפקיד ג"כ דלענין חיוב אחריות חשוב שומר שלו וא"כ אין זה משיכה כלל מרשות מפקיד להחשב רשות מלוה כנ"ל כיון דמקודם הי' חשוב רשות מפקיד וכן עכשיו כנ"ל. אולם ז"א דהאחריות בפרעון אינו על הלוה מצד המעות שהפקיד רק שלא נפטר מהחוב עדיין דמה"ט חייב גם באונסין אבל גוף הדבר שזיכה למלוה ובזכי במתנה חשוב נסתלק שגם כשיאבד יהי' חייב למקבל מתנה לא לנותן. וא"כ בתן י"ל למ"ש רמ"ה דהוי כתנאי אם יתן לו יהי' זכי' למפרע ואי לא לא ובטל למפרע ככל תנאי דמעכשיו ע"ש בטור. וא"כ אם יאבד לא יקוים התנאי ובטל הזכוי ושוב יהי' חייב בפשיעה לשלם לנותן א"כ לא נסתלק ועדיין שומר דנותן ושוב לא זכי כלל דאין כאן משיכה משא"כ מוסר מיד ליד. וא"ש בתן במתנה דאינו כזכי אא"כ מיד ליד כנ"ל. משא"כ זכי בפירוש גם חצרו קני. אך מ"מ אינו עיקר דמה שקרוי ביתו כיון שהשאיל אינו מצד חיוב תשלומי אחריות רק חיוב השמירה שלא יאבד וזה מיד שזכה אף שהוא ע"ת שיתן לו מ"מ חשוב משאיל ביתו לשמירת ממון המקבל מתנה. דאף דכשיאבד ישלם לנותן זה מחמת שלא קיים התנאי. אבל שלא יאבד הוא לממון המקבל. מ"מ כיון דחייב גם לו י"ל דהוי כרשות של שניהם שלא חשוב משיכה אא"כ מודד כו' וצריך מיד ליד כנ"ל:
עוד י"ל די"ל תן אינו מקפיד אם יזכה אח"כ וממילא יוכל לעשות עצמו שליח לזכות ויקוים תן כמ"ש הר"ן גטין (י"א ע"ב) וכאלו עשה המקבל לאדם אחר שליח לקבל. אולם י"ל כמו קרע כסותי ולא"ל לפטור חייב באתי לידי' בתורת שמירה משא"כ בלא א"ל בת"ש ע"ש (ס"פ החובל). דהטעם נהי שאינו מקפיד על הקריעה אבל אינו מסלק אחריות כאלו נקרע ע"י פשיעה ע"ש. א"כ כמו מוחל דחשוב גרמי אף דמדינא מצי מחיל מ"מ מפסידו ע"ש (סי' ס"ו). כן י"ל בשלמא בפירוש זכי שפיר הוי כהפטור. משא"כ תן רק אינו מקפיד שלא יזכה אח"כ דוקא לא עדיף מקרע בא"ל בתורת שמירה כיון שכבר אצלו בפקדון ושוב אם אינו כזכי לא יוכל לזכות מה"ט אינו כזכי. משא"כ כשמוסרו לשם כן וא"ל תן ושאינו מקפיד עכ"פ לא אתי לידי' בת"ש רק ליתן ויוכל לזכות מעצמו ושוב הוי כזכי כנ"ל. אך גם ז"א אמת דא"כ בלא בא לידי' בתורת פקדון רק מראה לו ואינו נותן מיד ליד הי' ראוי להיות כזכי ואינו כן. ובל"ז ג"כ יש לדחות:
ונראה עיקר הטעם דרשות הנפקד לא חשוב משיכה דהא סימטא שיש לכל א' רשות להניח שלו ומשיכה קונה דהוי כמושך לרשותו ומורה על הקנין. ומ"מ ל"א שיקנה בדבור גרידא דאם יקנה ויעשה שלו ממילא יהי' חשוב כמונח ברשותו וע"כ דצריך מעשה המורה כו' וכן הנפקד דאף כשיקנה יהי' שומר המקבל מ"מ באמירת הנותן גרידא לא עשה מעשה שיורה שהוא שומר דמקבל ולכך צריך להיות מיד ליד וכקנין מסירה שהוא מצד הנותן לחוד כנ"ל:
ב"י בשם ר"י דתן שטר מתנה זה לפלוני הוי כזכי ע"ש. ותמה בד"מ ושאר פוסקים וסמ"ע וש"ך הא לא עדיף מחפץ שנותן במתנה דתן לאו כזכי ואיך שטר יהי' עדיף ע"ש שנדחקו. ולע"ד י"ל פשוט דהטעם דא"י לעשו' לעצמו שליח אח"כ ולזכות דאף דאמר תן יקוים כאלו עשה מקבל שליח וכמ"ש הר"ן דשיחשב חב לאחרים דוחק כיון דעכשיו אינו מקפיד. ולכך י"ל דהטעם דלא חזרה שליחות דגם בממון א"י להיות קונה ומקנה ביחד בב"א ואם עושה עצמו שליח לזכות ולקנות אין כאן מקנה כו'. אולם ר"י לטעמי' דס"ל כהרא"ש דקי"ל כאביי דבכל שטר עבחז"ל והוי מעכשיו רק בעינן מטי לידי'. א"כ שוב לענין מטי לידי' ודאי דאינו מזיק מה דלא חזרה שליחות דעכ"פ בא לידו מדעת ונתקיים התנאי דמטי לידי' ושוב זכה למפרע משעת החתימה ושפיר בתן שטר מתנה הוי כזכי ועדיף מחפץ ומעות כנ"ל: