אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב הלכות הרשאה › טור חו"מ סימן קכב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות הרשאה · טור חו"מ סימן קכב

הלכות הרשאה

(א) אע"פ כו' פטור אם ירצה לא ישלחנו כו' אפילו אם יש עדים כו' עד שיבא בהרשאה וטעמא משום שי"ל לחוש שמא ביטל כו' או מת כו' שאלו מת או ביטל כו' ונתן כו' ונאבד חייב באחריותו אע"פ שלא ידע כו'. ותמוה שבא הרא"ש ז"ל ליתן טעם דלא סגי בשליחות שיהי' צריך ליתן בע"כ. והרי הרא"ש ז"ל עצמו כ' שגם לרי"ף דיכול לבטל ההרשאה מ"מ אם נתן ולא ידע פטור והביאו טור לקמן. ובשלמא לפי האמת נראה דהחילוק הוא דבלא הרשאה רק שליח בעדים אף דרשאי ליתן מ"מ כיון שאינו מחויב אינו אונס וכיון דבאמת ביטל או אמתלא הוי פרעון וחייב וע"ז הוא שחולק בעה"ע עם הרא"ש. משא"כ בהרשאה גם לרי"ף ז"ל דמהני חזרה וביטול מ"מ כיון דמוכרח ליתן להמורשה איך יתחייב משום שביטל עכ"פ הוי אנוס ע"י שהרשה לזה ובזה לכ"ע פטור כמ"ש הרא"ש כנ"ל. אבל מה שנותן הרא"ש והטור טעם לתיקון צורך הרשאה שמדינא שלוחו כמותו ומחויב ליתן לו כיון שיש עדים ונימא הטעם שמא ביטל ויהי' חייב באחריות. זה תמוה דאם נאמר דגם בשליח גרידא מחויב ליתן יהי' הדין ממילא דפטור מאחריות אף שביטל כיון דאנוס כמו בהרשאה כנ"ל. ובד' הרא"ש ז"ל י"ל דהפי' הוא כיון דראוי להיות חייב באחריות כיון שביטל ורק משום דנימא דמחויב ליתן ואנוס כנ"ל. אמרינין להיפוך דבאמת מה"ט לא יהי' מחויב ליתן ואינו אנוס כיון דאפשר הי' לו ליתן הרשאה דלהרא"ש א"י לבטל והי' שפיר מחויב א"כ אין צורך שוב בלא הרשאה דנאמר שחייב ולהיות אנוס ולכך א"צ ליתן מחשש שמא ביטל ואינו אונס עד שיהי' הרשאה. אבל להרי"ף דהרשאה ג"כ יכול לבטל ואעפ"כ תיקנו שמחויב ליתן ודאי הדין אמת גם לרי"ף דפטור מאחריות דאנוס. אבל טעם תיקון ההרשאה באמת לא שייך להרי"ף דכמו כן בשליח לחוד אם הי' מחויב ליתן הי' פטור מאחריות וצריך ליתן טעם אחר על שאינו מחויב בלי הרשאה. והטעם כ' רק אליבא דנפשי'. ולדינא שוב בין לרי"ף ובין לרא"ש בהרשאה שמחויב פטור ובלי הרשאה שאינו מחויב חייב אם ביטל:

וי"ל לרא"ש ז"ל דלכך לא תקנו בשליח גרידא דאפשר בהרשאה שהוא כקנין שאין חשש ביטול אף בלי טעמא דאנוס כנ"ל. יש ליישב בזה תמיהת תוס' (ב"ק ע' בכורות מ"ט) דלישנא קמא דלא כ' אורכתא אמטלטלין משום דר"י דגזל כו' איך מישבים משנה דבכורות דע"כ בהרשאה ובמטלטלין ע"ש. ולהנ"ל י"ל להיפוך דל"ק דלא כתבינן אורכתא במטלטלין שא"י להקנות שוב מהני מטעם שליחות לחוד כיון שאין חלוק בין הרשאה או לא ואדרבא דוקא קרקע דכשיכול להוציא בב"ד ברשותי' קאי ומהני הרשאה וקנין שוב בלא הרשאה אינו מועיל שמא בטל או מת ואינו בע"ד שלו אף דאחריות לא שייך בקרקע מ"מ שמא ביטל ולא בע"ד דידי' משא"כ מטלטלי לא כ' אורכתא דלא מהני בתורת קנין ומהני בלא הרשאה ושוב א"ש דנוהגין בהרשאה מלוה שכ' תוס' דאף אי ס' אי כל"ק או ל"ב מ"מ ממ"נ מהני או דמועיל הרשאה ולל"ק מועיל משום שליחות כנ"ל. אך בקרקע לא שייך כנ"ל דמשמעות הרא"ש דא"ל משום חיוב אחריות לא הי' פוטר א"ע מחשש שמא ביטל ולאו ב"ד דידי' כיון דאין חשש הפסד. אך זה קשה בל"ז על טעם הרא"ש א"כ למה צריך הרשאה בקרקע לל"ק דמשמע לא כ' אמטלטלי רק אקרקע והא כיון דאין חשש אחריות סגי בשליחות גרידא. וצ"ל אף דסגי מ"מ מהני הרשאה בתורת קנין ג"כ כיון דיכול להקנות א"כ י"ל כנ"ל. דמטלטלין מהני בלא הרשאה כנ"ל:

וי"ל דאפשר באמת הטעם רק שמא ביטל או מת ולאו בע"ד דידי' בלי טעם אחריות אינו מחויב ליתן כנ"ל. ושוב כ' שאלו ביטל כו' חייב כיון דאינו מחויב. אך הלשון לא משמע כן. רק דא"ל הי' חשש הפסד לא הוי ח' למיעוטא והוי מוקי אחזקה שלא ביטל כיון דאף אם ביטל אין לו הפסד רק שאינו מחויב לא שייך אין הולכין בממון כו':

ובזה מיושב מה דקשה לכאורה לטעם הרא"ש הנ"ל. א"כ בבכורות מ"ט בספק דפריך לדחויי ומשני בהרשאה כו' ופריך עלה מהא דנהרדעי כו'. והא שם שפיר בלי הרשאה יועיל משום שליחות דלא שייך שמא ביטל וחייב באחריות דשם אם משלם לא' אף שביטל ויהי' נאבד ג"כ יהי' פטור מספק דלאחד א"צ ליתן דמדחי לי' וכיון שכבר שילם הכהן לא' יפטור לגמרי מאחריות ואף תפיסה אינו מועיל בטענת ס'. ול"ל הרשאה. ולמ"ש י"ל דשם סגי בטעמא בשמא ביטל לחוד ושוב פטור לגמרי דמדחי לי' ואין הולכין בממון כו' להוציא. וא"צ לטעם חיוב אחריות כנ"ל:

אך בל"ז י"ל דלא מהני התם מטעם שליחות נהי דע"כ לא שייך כל דאיהו לא מצי עביד א"י לעשות שליח דא"כ גם הרשאה לא הי' מהני דקי"ל שליח שוי' מ"מ בתורת שליחות עדיין לא עדיף ממשלחו ויכול לדחות לא לך אני חייב רק להמשלח ולו א"צ לשלם מספק. ועוד דהוי חב לאחרים לרוב הפ' דלא מהני שליח כיון דבלא השליחות הי' פטור מן הדין לגמרי היי חב ללוה ואין מועיל שליחות כנ"ל. וצ"ל דבהרשאה אף דקי"ל שליח שוי' מ"מ כיון דהי' תקנה להיות כמו קנין מהני כמו בקנין אף דחב לאחרים כנ"ל. ומיושב בזה דלא הוזכר במשנה שם שכתבו הרשאה ע"ש. ולהנ"ל י"ל כיון דאפשר בהרשאה שוב הוי איהו מצי עביד ע"י הרשאה דדין שליחות הוא שהוא כמותו ולא מכירה והוא שלו ומ"מ יכול להוציא הוי שפיר מצי עביד ולחוב לזה שוב משוי שליח ומהני שליחות גרידא אף בלי כ' הרשאה כנ"ל דחשש אחריות אין כאן שיהי' פטור כנ"ל:

עוד י"ל בלשון הטור כיון דמדינא ראוי להיות חייב אם ביטל רק דאנוס כיון שמחויב ליתן א"כ כיון דאם ידע הנפקד שכבר ביטל ונתנו לשליח חייב דהוי פשיעה א"כ י"ל דיכול מפקיד להשביעו ש"ד ככל שבועות של פשעתי דמשביע בטענות ספק. דבשלמא אם הי' חשוב פרעון הוי כטוען פרעתי דאי"ל בספק. אבל כיון שביטל וחייב באחריותו והפטור רק דאנוס ואלו ידע הוי פשיעה צריך לישבע בטוען נאנסה. ושפיר יכול לומר דאינו מחויב ליתן שמא יאבד ויהי' חייב אם לא ישבע ש"ד שלא ידע. והפי' הוא שאלו ביטל חייב אף שלא ידע רק הפטור משום אונס צריך לישבע כנ"ל. ומ"מ ז"א דנראה דא"צ לישבע ל"מ להפ' דעיקר שבועה שא"ב ושלא פשעתי רק גלגול ודאי דפטור דידוע שנתנו לשליח רק שמא ידע שביטל. רק גם להפ' דהוי עיקר מ"מ דוקא משום דזה ג"כ רגלים לדבר שאם לא פשע לא הי' נאבד וסתמא בפשיעה וחייב שבועה מה"ת. משא"כ בהנ"ל אדרבא אם הי' יודע שביטל מסתמא לא הי' נותן ורגלים לדבר שלא פשע דלא ידע כנ"ל:

עוד י"ל גם להרי"ף החלוק בין שליחות להרשאה. דלכאורה בשלמא בפקדון פטור כשמחויב ליתן אף דביטל או מת דהא אנוס על הנתינה ופטור מאונסין. אבל הלואה דחייב באונסין כיון דבאמת בטל השליחות ונתן מעותיו לאחר ולא הי' פרעון א"כ עדיין חייב למלוה ובמה נפטר אף שהי' מחויב ליתן מעותיו נפסד. וי"ל דמטעם גרמי עכ"פ המלוה חייב כעדי שקר שגרמו שב"ד יוציאו ממון שלא כדין דחייב באין להלה לשלם כמ"ש סי' א וכן כאן המלוה במה שנתן הרשאה או שליח וגרם דב"ד יוציאו ממונו ליתן למי שאינו שלוחו כיון שבטלו ונאבד עכ"פ מחויב מדד"ג וממילא פטור מחובו דיש לו בידו כנגדו. אמנם הא בעי בש"ס פ"ב דב"ק (י"ז ע"ב) זרק כלי מראש הגג כו' אי בתר מעיקרא אי בתר תבר מנא אזלינין ע"ש. וא"כ לענין החשש שמא מת שוב בלוה לא יהי' נפטר מאחריות כיון שלא הי' פירעון ואף דמלוה גרם היזק שיכופוהו ליתן מ"מ תבר מנא הוא כשכופין ונותן ואז כבר מת ואין חיוב למת וממילא יורשין פטורין אף למ"ד קנסו בנו אחריו בדד"ג מ"מ כיון שההיזק בא לא"מ פטור כנ"ל. א"כ עדיין יהי' חייב באחריות. ואם הטעם כמו תן מנה ואתחייב כו' ג"כ במת קודם שנתן לא מחייבי יורשים. אך פסקו שם כמ"ד דבתר מעיקרא אזלינין כיון שהי' עומד לשבר וא"כ נתחייב מיד. אך תוס' כ' בזרק אבן מגג על הכלי לכ"ע בתר תבר מנא אזלינן ע"ש החילוק בין זרק כלי לאבן כו'. א"כ שפיר החלוק דבשליחות גרידא אם הי' מועיל שוב במלוה הי' חייב באחריות. דלענין חיוב שלו מחמת גרמי הוי כזורק אבן על הכלי דגרם בעשיית השליח שיוכל להוציא אבל לא עשה בגוף המעות כלום. ושוב במת פטור ויהי' חייב באחריות כנ"ל. וממילא גם הרשאה לא הי' מהני כיון שא"צ להרשאה לא נעשה ההיזק ע"י זה אבל כשתקנו הרשאה דוקא ואי"ל בלי הרשאה שכ' אפיק לנפשיך דהוי מקצת קנין בהמעות שוב הוי כזרק כלי דהגרם היזק במה שהקנהו לזה המורשה ושפיר בתר מעיקרא אזלינין ויהי' חיוב אחריות על המלוה אף שמת כנ"ל. אך י"ל דאז לא הי' גרם היזק כלל רק לגבות שלו דהי' שליח רק כשמת בטל השליחות ואז אין חיוב.. מ"מ י"ל כנ"ל דהוי כמו שכבר הוציא המעות כיון דבתר מעיקרא אזלינן ואינו מוכרח:

עוד י"ל דקשה למה נחוש שמא מת הא קי"ל (גיטין כ"ח) שולח גט או חטאתו כו' בחזקת שקיים להתיר א"א וכן שמא ביטל ל"ח בגט גם קודם תקנת ר"ג וגם להוציא ממון קי"ל כר"ג (כתובות י"ב) דחזקת הגוף עדיף ואף דדוקא בבו"ש מ"מ היכא דלא אתרע החזקה לכ"ע מהני להוציא. וצ"ל דאדרבה כשדנין לחייב או לפטור מוקמינין אחזקה שהדין עם זה יותר מעם זה אבל בזה דב"כ וב"כ ישלם רק אם שיתן לשלוחו או למלוה גופי' בזה כשיש שום ספק א"צ ליתן לזה רק למלוה שבודאי יהי' כדין דהוי כמו לכתחלה בכל דבר דחוששין כנ"ל כיון שלא יפסיד מי שהממון שלו כלום וא"כ מה"ט גופי' בהרשאה שתקנו כמו קנין דחשיב שלו זכי ואפיק לנפשך שוב אף שיכול לבטל כו' או מת בטל. אבל כל שלא ביטל חשוב כתובע לעצמו ממילא החשש שמא ביטל או מת הוא שאינו חייב להמורשה ושוב מהני החזקה להוציא ואמרינין שלא ביטל וקיים כנ"ל. ולכך שפיר גם לרי"ף ז"ל מהני הרשאה דל"ח שמא ביטל משא"כ שליח גרידא כנ"ל. וי"ל דהיינו טעמא דלישנא קמא דלא כ אמטלטלין כיון דאינו ברשותו ולא מהני קנין ס"ל כיון דרק שליח שוי ויוכל לחזור כמ"ש הרי"ף חשוב מ"מ שדנין רק אם יתן לספק או לודאי כנ"ל:

ומיושב בזה תמיהת תוס' מהא דבכורות דהתם אם ניחוש שמא ביטל או מת ולא יועיל השליחות לא ישלם כלל דמצי מדחי לי' שוב מוקמינין אחזקה שלא ביטל וקיים ומחויב לשלם כנ"ל גם לל"ק. ואדרבא רק לל"ב דמהני הרשאה במטלטלי דחשיב כקנין לענין זה. ואז מטעם שליחות בלי הרשאה א"י להוציא גם שם כיון דיוכל לגבות בהרשאה ויהי' ודאי ולא יפסיד הלה ולכך מוקי שמואל בהרשאה ופריך עלה כו' ומשני בלא כפרי' כתבינין אבל לל"ק לכ"ע מהני שם כנ"ל:

ונראה דהחילוק הוא דהא אינו מובן להרי"ף מה תועלת בהרשאה יותר משליחות גרידא ולמה תיקנו לשון קנין דאפיק לנפשיך מקצת שליחות ומקצת קנין כמ"ש נ"י כיון דב"כ וב"כ יכול לבטל. ונראה דחכמים עשו נגד הלוה יחשב קנין ולכך יכול לתבעו ומחויב ליתן לו. רק נגד המשלח הוי רק כשליחות. ומה"ט מהני נגד הלוה כאלו הי' החוב שלו. משא"כ לענין אי תפיס שהוא נגד המלוה לא מהני דשליח שוי'. ומה"ט י"ל החלוק לענין אחריות ג"כ אם בטל השליחות או ההרשאה. דבהרשאה חשיב כאלו שילם למי שהחוב שלו ונפטר ממילא ושפיר לענין זה לא מהני כלל הבטול והחזרה שלא יפטר הלוה כשיתן להמורשה דלענין זה הי' קנין שיהי' נגד הלוה כשלו. ומהני הבטול רק כשלא גבה ומה"ט כ' הרי"ף ואוריכי אינש אחרינ' ע"ש. משא"כ שליחות גרידא כיון שביטל לא נתן למי שהוא שלו וי"ל דחייב באחריותו כנ"ל:

עוד י"ל דחשיב חב ללוה כמ"ש הר"ן גטין ע"ש. דאף דתופס לבע"ח באח"ל לא חשיב חב משום דמחויב לשלם וכיון שאינו רוצה הדין לתפוס ולהציל עשוק כמ"ש הרא"ש ב"ק. אבל שליחות כיון דחשוב אשר לא טוב כו' (שבועות ל"א) שהוא רק לנגשו במה שרוצה לשלם חשוב חב דלא מהני גם עשאו שליח לרוב הפ' ולכך תיקנו הרשאה דחשיב קנין לענין זה דאפיק לנפשיך דמהני השליחות כנ"ל. וי"ל עוד דשניהם אמת שהוא קנין וגם שליחות והיינו דמקנה לו אם לא יועיל בתורת שליחות לגבות מקנה לו שיהי' שלו. ושוב מהני בתורת שליחות דלא מקרי שוב חב בשליחות זה כיון דאם לא יועיל הוא שלו ויגבה ממנו א"כ אין השליחות חוב ושוב מהני בתורת שליחות דעדיף ממיגו דזכי לנפשי' כו' ושפיר אי תפיס מפקינין דשליח שוי'. וכמ"ש הפוס' אהא דע"מ שאין לרבו או לבעלך רשות בו כיון דאם יזכה לא תזכה גם הוא שפיר אינו זכות לו והוא שלה וכן בהנ"ל. ומיושב שפיר בש"ס תרתי לישני בהרשאה דון ואפיק לנפשיך וכל דמתעני כו' בתורת שליחות דמה"ט הוא דמהני השליחות כיון דאם לא יהי' מועיל יוכל להוציא לנפשי' כנ"ל. ומיושב הא דאי כ' למחצה כו' מגו כו' דהוי כמיגו דזכי לנפשי' שהגביהו מציאה כנ"ל:

ומיושב ג"כ החילוק לענין אחריות דאם יהי' חייב באחריות אם ביטל לא יועיל להוציא בתורת שליחות דשמא בטל ושוב יהי' של המורשה בתורת קנין א"כ יפטור באחריות ויהי' של השליח אי תפיס. א"כ ע"כ דעת מלוה שיהי' לוה פטור מאחריות גם אם ביטל השליחות דהרשאה ויתנו למורשה. דשפיר יכול להוציא בתורת שליחות ולכך פטור. משא"כ בשליח גרידא כנ"ל. וא"ש:

עוד י"ל בגמ' דהוי כמו קני ע"מ להקנות דמהני וחשיב קנין כדאמר בנדרים (מ"ח ע"ב) כן יקנה להמורשה ע"מ שמיד אחר דאפיק לנפשי' יהי' של המרשה וכמתנה ע"מ להחזיר ואף דצריך להקנות בעמ"ל כן כאן אי תפיס מפקינין מיני' דקשה לשון הגמ' דלא אמר דלא מהני או לא קני רק דמפקינין מיני'. ולמ"ש א"ש דבאמת קני רק עמ"ל ואי תפיס ואינו רוצה לא קיים התנאי ובטל הקנין ושוב גבי מיני' מדר"נ. וקרי' לי' דשליח שוי' כיון דאינו שלו באמת כנ"ל:

וטעם זה הוא לדברי הרא"ש שאינו מועיל בטול ומת בהרשאה כיון דהוי קנין כנ"ל. ולכך לכאורה הי' אפשר דחייב לוה באחריות כשביטל שאינו בתורת שליחות רק קנין ולא נתקיים כשנאבד ובטל למפרע ועדיין חייב. רק מצד אונסא כמאן דעביד ע"ש גבי מתנה עמ"ל. או משום דעכ"פ הלוה הי' מוכרח לשלם ופטור כנ"ל:

או י"ל דהוי קנין לזמן דמהני עד ל' יום. כן הלשון זכי ואפיק לנפשיך שיהי' שלו לזמן החוב עד שיגבנו מלוה ואחר הגבוי הוי דמלוה ככל קנין לזמן וא"צ להקנות למלוה כנ"ל. וממילא מיפטר לוה מאחריות דאז כשפרע לוה הי' החוב של המורשה כנ"ל. ולא מהני ביטל ומת כיון דשלו אז ולטעם הזה הי' המורשה פטור מאחריות כמ"ש תוס' במתנה לזמן דשלו נאבד ע"ש:

עוד י"ל לשון הטור שמא ביטל כו' חייב באחריות כו', להפ' דקבלת עדות שלא בפני בע"ד גם דיעבד לא מהני. ואפילו שקבלו לדבר שהי' מועיל לא מהני למה שנוגע לחוב מי שהוא שלו בפניו כדפי' ריב"א הזמה שלא בפניהם כו' הכחשה הוי כו' ומ"מ להזמה בטל ע"ש (בהגהת אשר"י פ"ב דכתובות) א"כ כיון דשליח שעשאו שלא בעדים לא מהני לפטור מאחריות א"כ אף שעשאו בעדים ומעידים כאן מ"מ לא יועיל שלא בפני מלוה לענין האחריות כשיאבד דזה לחובתו ובטל שלא בבע"ד וכשלא יהי' אח"כ העדים בפנינו יהי' נאמן שלא עשאו שליח בעדים כלל. רק כשמצוה ניתן מקבלין שלא בפניו. וע"ז שפיר יש חשש שחזר וביטל או מת דכיון שחזר מציויו שוב בטל הקבלת עדות משום שלא בפניו ויוכל לומר שלא עשאו שליח בעדים כלל ובטל השליחות בפני עדים סתם שלא אמר השליחות בעדים כנ"ל. ויהי' זה חייב באחריות. ואטו כיפ' תלוי בעדים שיהי' אז ולכך אינו מחויב ליתן משא"כ הרשאה דמקיימין שלא בפני בע"ד שפיר מחויב ליתן דלא שייך כנ"ל:

ויש לדחות דא"כ שליח בשטר בלי אפיק לנפשי' יועיל אך י"ל כיון שאין לו דין שטר אין מקיימינין שלא בפני בע"ד דצריך קיום מה"ת משא"כ הרשאה יש לו דין שטר דהא לכך תיקנוהו כנ"ל. ועוד דמהני אפיק לנפשך שיחשב בפני בע"ד כנ"ל. ומ"מ יש לדחות:

בטור הנ"ל שמא ביטל או מת ויהי' חייב כו'. וקשה מקרקע כמ"ש לעיל דל"ק רק על קרקע תיקון הרשאה והא בזה סגי שליחות דליכא חשש אחריות כנ"ל. ואפשר דהא י"ל הטעם דלא מהני שליחות כמ"ש הר"ן נדרים (ע"ב) גבי הפרת בעל דלא מהני שליח שיהי' שמועתו כשמיעת הבעל דבמידי דממילא לא מהני שליחות להיות כמותו רק המעשה כאלו עשאו המשלח ע"ש. וא"כ מה"ט נהי דשליח בעדים מהני לענין שאם נתן לו הלוה כמו נתנו למשלח שזה מעשה ככל ש' לקבלה. אבל לענין שיוכל לתבעו שיהי' חייב לוה ליתן שבזה אין שום מעשה ולא שייך שלוחו כמותו ועדיין לאו ב"ד דידי את כיון שאינו ממונו ולא כגופו של מלוה איך יוכל לתבעו. ולכך צריך הרשאה אפיק לנפשיך כמו קנין כנ"ל. ולא ק' תמיהת הרא"ש הא פיו כפיו ע"ש:

אולם נראה דהרא"ש סובר כיון דבמעשה מהני שליחות א"כ נעשה כמותו לכל מה שצורך להמעשה כמו לקדש וכה"ג. כן בזה שכדי לקבל המעות צריך התביעה בב"ד ושאר דברים מהני. ולכך צריך לטעמו הנ"ל. וא"כ בקרקע שאין כאן שום מעשה קבלה רק התביעה והזכי' בב"ד להיות של פלוני שפיר אין בזה דין שליחות כלל בלא טעם אחריות ובעי הרשאה בלא"ה כנ"ל וא"ש:

מ"ש לעיל דקשה לטעם הנ"ל מהא דבכורות שאם יתן לא' יפטור מאחריות דמדחי לי' ול"ל הרשאה כנ"ל וי"ל דהא דלא מיקרי תופס לבע"ח חב ללוה כמ"ש לעיל דהא ע"כ חייב לשלם ולא מיקרי חב ומהני שליח. אבל התם דאי לאו ההרשאה ושליחות מצי מדחי ופטור מדינא מספק רק ע"י השליחות ממ"נ הוי חב דלא מהני מטעם שליחות כלל רק בהרשאה וא"ש כנ"ל. ומיושב ג"כ לישנא קמא די"ל דס"ל תופס לבע"ח קני ומהני כנ"ל:

אולם בהרא"ש לא הוזכר כלל חיוב אחריות רק שמא ביטל או מת. וי"ל דהטעם רק דלא בע"ד דידי' ומה"ט אינו מחויב וממילא חייב באחריות. והטור הוסיף זה י"ל דמשמע לי' דא"ל חשש הפסד לא הוי חיישינין לח' רחוק שביטל. ואפשר לומר דאף דבש"ס (ב"ק ק"ד) הוזכר רק חשש מת י"ל דבא ליישב דהא קי"ל בחזקת שקיים. דכאן צירוף ב' החששות משוי למיעוט המצוי ביטל או מת וא"כ אפשר בנסתלק חשש א' ל"ח לחד לחוד כנ"ל. אך מטור לא משמע כן כנ"ל:

(ב) בב"י כ' שמא יבטל. והי' ל"ל שמא ביטל. דהא דנין אם יתחייב ליתן לשליח ובמה שיבטל אח"כ לא יפסיד לוה. וי"ל דכונת הרא"ש דהגם דל"ח שמא ביטל כשדנין על דבר מיוחד מ"מ ודאי שמזדמן לפעמים שמבטל ויוכל לוה לבא להפסד ולכך תיקנו הרשאה אך א"כ צ"ל דהי' התקנה דבלא הרשאה לא יוכל לכוף רק בהרשאה ונא משמע כן:

גם י"ל דהא דלא חשיב כל שליח לגבות חב ללוה הוא משום דהא חייב לפרוע ואין זה הפסד. אבל בזה שיוכל ע"י שליחות זה שיבא לוה לידי הפסד אם יבטל מלוה השליחות ולוה יהי' מחויב לשלם דל"ח שביטל ויתחייב באחריות וזה הוא שלא מחויב וכיון דבשעת שליחות חב בטל כמו תופס לב"ח. ושפיר הלשון שמא יבטל כנ"ל:

גם י"ל דכמו דאמר ב"ב קי"ד דלמא הדר בי' ופירשב"ם דכיון שאפשר שיחזור בו יובטל הדין אין שם ש וב"ד ע"ז אף דלא הדר בי' אח"כ ע"ש ובתוס'. א"כ י"ל דמה"ט בשליח גרידא א"י לתבעו בב"ד ללוה ושיפסקו דחייב ליתן לו. דשייך שמא יחזור בו מלוה ויבטל השליחות אחר הפסק קודם שישלם לוה לשליח ויבטל הפסק דלא יוכל ליתנו לשליח דאז יהי' חייב באחריות כיון שיבטל ויודיע ללוה או לב"ד שביטל. ומה"ט א"י להוציא בב"ד דאין שם דין ע"ז כנ"ל. רק בהרשאה דאי"ל כנ"ל. וג"כ א"ש שמא יבטל כנ"ל ויודיע ובזה שפיר כ' דחייב באחריות כנ"ל ועי"ז לא יצטרך ליתן כנ"ל:

(ג) ובעה"ע כ' כו' סמכתי עליך כו' שכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כן חזקה שבעה"ב עומד בשליחותו כו'. קשה דתלי תניא כו' הך חזקה דשליח עושה שליחותו לא מהני רק בדרבנן כדמסיק בש"ס עירובין (דל"ב) וחזקה דלא ביטל המשלח השליחות מהני גם בדאורייתא דהאשה מותרת להנשא בשלח גט גם קודם תקנת ר"ג ול"ח שמא ביטל דאל"ה לא הי' חשש ממזרות ע"ש (גיטין ל"ג) דע"כ חזקה גמורה וכן דל"ח שמא מת מפורש במשנה (שם כ"ח) השולח ממדה"י כו'. וגם קשה להרא"ש באמת איך חיישינן שמא ביטל הא חזקה כנ"ל. ולכן נראה דלא שייך הכא חזקה הנ"ל. דשם בגט וקידושין כיון שהי' בדעתו לשלוח גט חזקה שלא נשתנה דעתו ולא ביטל מה שעשה דכשביטל אינו גט או קידושין משא"כ כאן דהי' הכונה בשליחות רק שיביא לו המעות רק דהוצרך לעשותו שליח בעדים כדי שיתן לו הלוה. שייך שפיר שמא ביטל דבמה שמבטל השליחות לא נתבטל מה שהי' בדעתו שעדיין יביא לו מעותיו. ותועלת לו בענין חיוב אחריות שיהי' אלוה שייך שפיר שמא ביטל ואין כאן חזקה כנ"ל דאין הוכחה שלא הי' מיד בעת עשיית שליח דעתו לבטלו אח"כ כדי לחייב לוה כנ"ל,. ומ"מ הוצרך לעשות שליח שיוכל לגבות כנ"ל. אם נאמר דחייב באחריות ע"י שביטל כנ"ל. משא"כ בגט וכה"ג שאר מעשה דע"כ רצה בשליחותו לקיום המעשה ומוקמינן אחזקה כנ"ל. ולכך הבעה"ע מדמי לה רק לחזקה שליח ע"ש ולא ח' שנזדמן לשליח עסק שלו וכה"ג והוא רק משום שהמשלח סומך על דבורו סתמא מקיים משום לא יעשו עולה כו' וכן בזה מסתמא אינו חוזר כיון שהלוה יסמוך עליו ויתן לשליח כנ"ל. והרא"ש סובר דבאמת מה"ט אינו מחויב לוה לסמוך עליו דמה"ט בדאורייתא ל"א חזקה שליח ע"ש כנ"ל:

ומיושב בזה מאי דקשה על הרא"ש למה נקיט הש"ס גבי ר' אבא דלמא שכיב כו' ולא נקיט שמא ביטל כנ"ל. ולמ"ש א"ש דר' אבא ודאי מתחלה עשהו שליח באמת ושוב מוקמינן אחזקה שלא ביטל שלא נשתנה דעתו כנ"ל:

עוד י"ל להרא"ש אף דב"ק וגיטין ל"ח שמא ביטל דעל גוף הדבר ל"ח שחזר בו מלגרש כו' ולחוש שביטל שליח זה ולעשות ע"י שליח אחר למה יעשה כן שאין שום תועלת לגוף המעשה ע"י זה או ע"י אחר. אבל כאן נהי דל"ח שביטל השליחות לענין לגבות מלוה אבל שייך שנזדמן לו שליח שהוא איש מהימן יותר ביטל שליח זה שאינו רוצה להאמינו על המעות ועשה שליח אחר הנאמן יותר. וי"ל בזה דבאמת ה"ט דלישנא קמא דלא כ' אורכתא אמטלטלין כיון דבתורת קנין לא מהני דאינו ברשותו רק בתורת שליחות שייך שמא ביטל כנ"ל מטעם הנ"ל. ול"ב ס"ל דתיקנו חכמים שיועיל גם שא"ב בתורת קנין לענין שא"י לחזור בו כמ"ש הרא"ש ז"ל כנ"ל. ומיושב תמיהת תוס' מהא דבכורות לל"ק דלמ"ש התם לא שייך כלל שמא ביטל שליח זה לעשות אחר דהא א"א לאחר לגבות כלל דמדחי' לי' וא"א להרשות רק לזה ממ"נ וע"כ לחוש שמא ביטל לגמרי וע"ז מוקמינן אחזקה ועוד למה יבטל הא לא יגבה כלל כשיבטל כנ"ל וגם לל"ק מהני כנ"ל:

עוד י"ל בגמ' דקשה במאי פליגי הני ב' לישני דודאי גם ל"ב ס"ל כר"י דא"י להקנות דבר שאינו ברשותו דהכי קי"ל. וי"ל דהא קצת פוסקים ס"ל לכשתלד קנה ע"ש בש"ע (סי' ר"ט) להרבה פו' דשלב"ל במקנה לכשיבא לעולם קני וכן מה דא"ב לכשיהי' ברשותו וא"כ כיון דעמד בדין כמאן דגבוי דמי וחשוב ברשותו א"כ מה שכותב דון זכי ואפיק לנפשך היינו שמקנה לו אז לכשיזכה בדין ואז הוי ברשותו וקני. ואף די"ל דמ"מ אינו מחויב לדון עמו שע"י כן יהי' בע"ד כיון דכל שלא זכה אינו ברשותו ולא קני מצי א"ל לאו בע"ד דידי את. דז"א דמיד חשוב בע"ד כיון שיש לו חלק אם יזכה. ועדיף מהא דגיטו וידו באין כא'. אך לטעם הרא"ש דבלא הרשאה כיון שיכול לבטל אינו מחויב ליתן רק בהרשאה משום דא"י לבטל כו'. וא"כ כיון דקי"ל בכל קנין לאחר ל' דיכול לחזור בו קודם א"כ במה דאינו ברשותו כיון דמעכשיו לא מהני הקנין רק שיועיל לכשיהי' ברשותו שיזכה כנ"ל וא"כ עדיין אף בהרשאה מהני הבטול והחזרה קודם שזכה בדין עדיין לא קני כמו בלאחר ל' כנ"ל. וא"כ שוב. אינו מחויב לוה ליתן דשייך עדיין החשש שמא ביטל וחזר בו ולכך ס"ל לל"ק דלא כ' אורכתא אמטלטלין דאינו ברשותו ולא מהני מעכשיו רק אז ומהני חזרה כנ"ל:

ומיושב ג"כ הא דבכורות דשם לא שייך כלל שמא חזר בו דא"כ לא יגבה כלל כנ"ל. ול"ב ס"ל כיון דאי תפיס מפקינן מיני' וע"כ הקנין כמ"ש לעיל רק לזמן שיוכל לגבות ואח"כ יהי' של מלוה או כמו קני ע"מ להקנות. וא"כ אף דהקנין רק כשיהי' ברשותו. מ"מ זה הוי שוב כמתנה מועטת דקי"ל א"י לחזור בו אף קודם שחל הקנין כמ"ש תוס' פ' הזהב לענין ט"ה כור תרומה לי בידך דהוי כשלו וברשותו דרשאי כהן לעשותו תרומת מעשר ע"ש בגמ' (דמ"ט) וא"כ לדידן א"י לחזור בו ומהני הרשאה גם במאי דאינו ברשותו לכשיהא ברשותו ומ"מ אי"ל קודם כנ"ל ול"ק ס"ל דסבר כאמימר דאי תפוס מהני והוי קנין לחלוטין ויכול לחזור בו ולא מהני כלל כנ"ל:

ובזה י"ל הפי' א' שברש"י אי תפיס מפקינן ללוה. דמשמע לשון הגמ' אף דלא תפיס לעצמו רק עבור המלוה היכא דלא הי' מועיל תופס לבע"ח כגון דחב לאחרים או שאינו רוצה לקבל אחריות. ולהנ"ל י"ל דוקא שזוכה ע"פ דין בב"ד נעשה ברשותו וזוכה ומחויב ליתן לו ואף דהוי רק קנין לזמן ואחר שמוציא הוא דמלוה מ"מ יכול להוציא דעכשיו הוא של המורשה כיון שכבר פסקו שחייב וברשותי' דמלוה ומהני הקנין לזמן וכמו כל קנין לזמן דבונה והורס כו'. משא"כ תופס שלא ע"פ ב"ד דקודם שתפס אינו ברשותו ואחר שתפס אינו שלו רק דמלוה א"כ אין למורשה שום זכות והוא כאחר דלאו בע"ד דידי' ומפקינין מיני' ואין מועיל כמו שאר תופס לבע"ח כנ"ל. ומטעם שמיט ואכיל לא מהני דאין כאן מחילה ע"ש:

(ד) הב"י כ' דהעיטור חולק, רק אביטל אבל מת מודה דמשמע מש"ס ע"ש וכ' הטעם דביטל מלוה דאפסיד אנפשי' במה שביטל משא"כ מת ע"ש. ואינו מובן אטו בחזרה וביטול גרם הפסד החזרה הי' רק במה שביטל דין שליחות ממנו וכיון דע"פ דין יכול לבטל למה יפסיד עי"ז וממ"נ אם נפטר לוה במה שנתן א"כ גם מת יהי' פטור וא"ל גם ביטל יהי' חייב. ולע"ד החילוק פשוט דכיון שאמר לו שישלח עי"ז א"כ כיון דלעולם הדין שיכול לבטל הוי כאומר לו שיתן לזה אף שיש לחוש שביטל וכיון דסמך עליו ונתן ע"פ ציויו נפטר וכאומר לחבירו תן מנה פלוני ואתחייב לך דקי"ל (סי' ק"צ) דחייב מדין ערב ודאי שגם אם חזר בו שלא בפני הנותן ולא הודיעו וזה נתן ע"פ ציויו דחייב דהוי כאומר שיתן ע"פ ולא יחוש אף אם יבטל כיון דלעולם חשש הזה והוא מצוהו ליתן וכמ"ש הר"ן פ"ק דכתובות ט' גבי פ"פ כיון דאל"כ לעולם לא יהי' חיוב ע"ש. וגם כאן הוי כמצוה ליתן לשליח אף אם יבטל כל שלא יודיעו כנ"ל. אבל במת מה יועיל חיובו אף אם הי' מתחייב בפירוש אף שימות' מ"מ אין חיוב לא"מ כיון שמת קודם שנתחייב ובתן ק' לפלוני ואתחייב ומת קודם שנתן אף שלא ידע זו ודאי דיורשין פטורין דמ"מ החיוב רק בשעה שנותן ע"פ ציווי ואז מת. וכן כאן נהי דאמירתו תן לשליח ויפטור אז מ"מ כשמת פקע כחו כנ"ל. ומדויק לשון הגמ' דלמא שכיב ר"א והתקבלתי לאו כלום כו' וטעם הרא"ש נראה דבתן לפלוני דוקא משום דסומך עליו דהא במראה דינר צ"ל עלך סמיכנא רק בתן הוי כאומר משא"כ בזה השליח שאינו מחויב ליתן לא הוי כעלך סמיכנא וממילא מהני הביטול. וי"ל בזה מה דנקיט הרא"ש ביטל או מת והש"ס נקיט רק דילמא שכיב. דא"ל טעמא דדילמא שכיב אדרבא יהי' מחויב ליתן והי' חשוב כמו עלך סמיכנא וממילא אף שביטל הי' נפטר כיון שנתן ע"פ ציויו ומחויב וכנ"ל. משא"כ כדאמר בש"ס דלמא שכיב ופקע החיוב וממילא מה"ט אינו מחויב ליתן ושוב גם ביטול שייך דלא סמיך עלי' כיון דאינו מחויב כנ"ל:

מ"ש ב"י משמע כו' הא מפורש בש"ס דילמא שכיב כו' ולאו כלום כו'. אפשר כמ"ש לעיל דכיון דאינו מחויב ליתנו לשליח רק דלא הוי פשיעה דסמך שלא ביטל ומת. א"כ יצטרך לישבע שלא ידע שמת ר' אבא דהיינו שלא פשעתי. אך למ"ש לעיל א"צ לישבע. גם י"ל דלא דנא יאמינו שעשאו אביהם שליח כלל כשלא יהי' עדים בפנינו וכה"ג. והיינו שכ' רש"י ותבעי לי' לא שיוכלו להוציא רק שבועה עכ"פ. אך הא כ' התקבלתי בקבלת ר' ספרא. ועכ"פ הוי עדות על השליחות. גם י"ל למ"ש רש"י שזקן ר' אבא א"כ י"ל דוקא הגיע לגבורות דח' שמא מת כדקי"ל בגיטין ולא הי' לו ליתן דהוי לי' למיחש דילמא שכיב ושוב כשמת חייב משא"כ בשאר אינשי דא"צ לחוש שמא מת ורשאי לסמוך וליתן שוב פטור אף שמת כנ"ל ולכך כתב משמע כו':

(ה) על כן כ' א"א כו' הוי כאלו נתנה לו במתנה כו' אע"ג דקי"ל שליח שויו היינו דלא מצי תפיס לנפשי' אבל אהני כו' לענין זה שלא יכול לבטל השליחות אכל הרמב"ם כ' כו'. דעת הטור דלהרא"ש לא מהני הביטול כלל ואף שידע שביטל ונתנו פטור וב"י חילק דכ' הרא"ש רק שא"י לבטל לענין שיתחייב כשלא ידע שביטל ואין מחלוקת ע"ש. ולע"ד טור הוכיח שהרא"ש הקשה למה לא בתורת שליחות הרי פיו כפיו וע"ז תי' שמא ביטל כו' אבל הרשאה ע"ש פ' הגוזל. ולב"י מה תירץ הקושי' הלא אם בשליחות לחוד יהי' הדין דמחויב ליתן א"כ ודאי דכשיתן ולא ידע שביטל יהי' פטור כמו בהרשאה כיון דהפטור מטעם אנוס כמ"ש לעיל וגם בהרשאה הפטור משום אנוס כיון דמהני הביטול. וע"כ דס"ל דלא משוינין חיוב ושיחשב אנוס כמ"ש לעיל ולכך כיון דמדינא מהני הביטול והוא באחריות הנפקד ולוה אין אומרים שיהי' חייב ויחשב אנוס ואדרבא אינו חייב ליתן מה"ט שמא ביטל. וא"כ ע"כ ס"ל דבהרשאה א"י לבטל כלל דהוי קנין דאל"ה עדיין קשה כנ"ל:

ומ"מ י"ל דגם טור מודה בידע שביטל דאינו נותן למורשה ולא נפטר כשנתן. דהטעם כמ"ש הרא"ש פ' מרובה לר"ת דגם מלוה מהני הרשאה כו' שתיקנו שיהי' לענין שליחות כאלו הוא עצמו קונה קנין גמור' ע"ש. וא"כ ממילא שא"י לבטל. והיינו דאל"כ עדיין לא יהי' מחויב ליתן שמא ביטל וע"כ נכלל בתקנה זו שאף ביטל לא מהני או דהוי כאומר תן כו' והפטר כיון דניתן לו הרשאה דהוי כקנין א"כ א"ל והפטר ואף אם יבטל ויתן ג"כ יפטור כיון דאל"ה א"צ ליתן אבל לענין אם יבטל וידע לוה בביטול ענין זה לא אמר והפטר וכן לא הי' התקנה לענין זה כיון שאין צורך לענין הגוביינא דמ"מ יהי' מחויב ליתן כיון שלא נודע שביטל. וא"כ בנודע לא תיקנו כלל שיחשב קנין גמור מה שא"צ להגיבוי. ושפיר כ' בת' דיכול להרשות להרבה דמי מהם שיבא קודם לגבות מהני דהא נודע שביטל הראשון והיינו שע"כ הטעם כמ"ש לעיל דלא עשאוהו כקנין רק נגד הלוה לא נגד המלוה דנגדו הוי רק שליח א"כ לענין פיטור הלוה כשיתן לו הוי קנין דנותן למי שהחוב שלו ולא מהני הבטול כמו בקנין. אבל אם נודע קודם שגבה א"כ כיון דנגד המלוה רק שליחות ובטל ממילא אינו רשאי לגבות מלוה ואין ב"ד מחייבין ואינו רשאי ליתן וחייב כנ"ל והא הטור בעצמו סי' קכ"ג דיכול להרשות לאחר וע"כ כנ"ל:

גם י"ל דבהרשאה דכ' זכי ואפיק כו' דמשמע דמקנה לו אז כשיזכה ויוציא. ונהי דזמנו ש"ש מוכיח הוי מעכשיו כשיוציא מ"מ הוי כתנאי ע"מ להחזיר. ואף דקודם שזוכה אינו שלו. מ"מ אי"ל לב"ד דידי את דשפיר יכול לתבעו בתורת שליחות כמ"ש הרא"ש ואין חשש שמא ביטל ויהי' חייב באחריותו דהא אם יזכה ויוציא הוי קנין למפרע ולא מהני הביטול וכיון דאינו חשש אחריות ל"ח שביטל כמ"ש הטור. ולכך אי תפיס מפקינן דאינו מקיים תנאי להחזיר ובטל הקנין ומפקינן דהוי רק משום שליחות משא"כ כשמחזיר ומקיים כנ"ל. ואם נאבד שאינו מחזיר ע"י אונס חשוב נתקיים דקי"ל יש אונס בכל ד' חוץ גטין. והוי קנין למפרע ופטור לוה שנתן לו אף שביטל שהי' שלו ולא מהני ביטל. ומ"מ אמר שפיר שליח שויו דא"ל בתורת שליחות לא הי' יכול לתבוע כדי שיזכה ויקנה למפרע דעדיין לאו בעד"ד רק בתורת שליחות דאין חשש אחריות דכשיתן יפטר דהוי קנין כנ"ל וא"כ שפיר מהני הביטול כשנודע דכיון דהשליחות בטל שוב א"י לתבוע כדי להוציא דעדיין אינו קנין והשליחות בטל כנ"ל וממילא אף שעבר ונתן לו חייב דכיון שע"פ דין א"י לתבוע גם הקנין בטל דהתנה דון וזכי כו'. וא"ש דאף שהוא קנין יש חילוק בין נודע הביטול או לא כנ"ל:

(ו) ואפילו לדבריהם אם דן ונתחייב כו' כיון דנזקקין ב"ד לדון כו' דינם דין כו'. ואינו מובן למה כיון שנודע שביטל מקודם ובטעות מה שדנו עם איש א' שאינו שלוחו. ובהג"א (פ' מרובה) כתב משום מה כח ב"ד יפה והא"ז חילק דלא שייך כו' דלא הם הרשוהו ע"ש. ונראה דהרא"ש מדמי לה להא דיתומים שבאו לחלוק ב"ד בוררין כו'. דקי"ל כר"נ דבלא טעו הגדילו א"י למחות משום מה כח ב"ד יפה ע"ש כתובות ק' ואף דהוא מטעם זכין של"ב דהוא כשליחות וכשמוחה כשהגדיל איגלאי שלא הי' זכות ולא הוי שליחות ומ"מ אמרינן כיון דאז הי' כדין ע"י ב"ד שא"צ לחוש שימחה אמרינן מה כח כו' כן כאן בהרשאה כנ"ל. ומ"מ אין ראי' כלל משם דנולד אח"כ מה שמוחה רק דנימא איגלאי כו' משא"כ בזה דנודע שביטל מקודם ולא הי' ראוי לדון אז כלל דהוי כטעו או הביא עדים לראי' דסותר הדין. ונראה הטעם דאם יועיל הביטול א"כ לא ידונו כלל שמא ביטל ויצטרך לדון פעם אחרת דאינו מחויב כמ"ש הרמב"ם בשותף ע"ש (פ"ג מה"ש) א"כ שוב כיון שכ' זיל דון כו' הוי כקיבל עליו גם שיבטל מ"מ יועיל מה שידין כל שלא יהי' נודע הביטול כיון דאל"ה לא יצטרך לדון אף שלא יבטל מחשש שמא ביטל וכמו נאמנת עלי שלא פייסתי (דפ"ג דגטין כ"ט ע"ב). וכיון שכ' זיל דון כו' ע"כ כנ"ל דאף אם יבטל חוזר ומקבל עליו מה שידונו ע"פ כנ"ל ואף שחוזר גם. מזה מ"מ קיבל גם על אחר שיחזור בו וכמ"ש הר"ן נדרים כ"ח ע"ב בשם הרשב"א עד שיקצצו או עד שילך לירושלים דפדאן חוזר וקדוש ע"ש וממילא להעיטור והפ' דל"ח שמא ביטל וא"כ צריך לדון עמו אף אם יועיל הביטול שוב י"ל כשביטל לא מהני גם שדן דאינו נכלל במה שכ' דון כו' שיועיל כשיבטל כיון דמ"מ יצטרך לדון כנ"ל:

ואפשר דגם בקיבל עליו קא"פ דקי"ל (סי' כ"ב) לפני גמ"ד יכול לחזור ולא אחר גמ"ד. דאם חזר בו שלא בפני ב"ד ודנו וגמרו די"ל דלא מהני. די"ל דהוי כחיוב מעכשיו כשיפסקו ולכך דוקא קודם גמ"ד שאז מהני החזרה דאין רשאין לגמור. משא"כ כשלא ידעו ופסקו דהחיוב למפרע ולא הועיל החזרה כלל. כן י"ל כיון דכ' כל דמתעני מן דינא כו' הוי מעכשיו וכיון שפסקו לא הועיל הבטול כנ"ל. ויש לדחות:

(ז) ב"י ג' חלוקים במת אף ולא ידע כו' חייב. בפקדון תמוה דעכ"פ אונס הוא כיון שמחויב ליתן ובהך דר' אבא או משום דא"צ ליתן מה"ט שמא מת דזקן ר"א כמ"ש רש"י ולכך אם נתן חייב. אבל למה שפסקו דל"ח שמא מת ממילא פטור. רק אם הי' זמן שיוכל לידע שמת י"ל דהי' לו לחקור. רק במלוה דחייב באונסין א"כ אף שנתן מ"מ כיון דלא חשוב פרעון שוב שלו נאנס. וי"ל דהוי כתן לפלוני והפטר די"ל כדאמר בנדרים (כ"ט ע"ב) עולה לאחר ל' כיון דכמסירה להדיוט הוי כמעכשיו דא"י לחזור ע"ש בר"ן. א"כ י"ל דדוקא מקדש או מקנה לאחר ל' יכול לחזור קודם אבל אם פוטר או מוחל לאחר ל' חשוב כמו מעכשיו דאי"ל. וא"כ י"ל ג"כ החילוק בין שליחות גרידא נהי דהוי כאומר תן לשלוחי והפטר וחשוב כמעכשיו מ"מ בחזר וביטל השליחות ממילא לא נתן לשלוחו ולא נתקיים התנאי או מת כנ"ל. משא"כ הרשאה נהי דשליח שוי' היינו דדינו כשליח אבל חשוב עכ"פ כאומר תן לפלוני והפטר לא לשלוחי כיון דגבי מצד הרשאה כמקצת קנין ושוב לא מהני החזרה או מת נגד הלוה להתחייב דהוי כמעכשיו כנ"ל. כיון שהוא לפטור מחובו ולענין גוף הפטור אינו מועיל החזרה כנ"ל:

(ח) אבל אם הקנה לו אגב ק' כבר זכה והוא שלו אף אם מת כו'. וכ' ב"י דכ' הרא"ש ואע"פ שאי"ל הלואתי גם באג"ק כו' מ"מ לענין הרשאה תקנו כאלו לעצמו כו'. ומטור משמע שמחלק בין ק"ס לאג"ק ואינו מובן כיון דשניהם לא מהני רק תקנה א"כ גם בק"ס יהי' שייך התקנה כנ"ל. וי"ל נהי דח' תקנו גם במלוה להרא"ש היינו אף דאינו ברשותו יהי' כמו ברשותו ומהני אג"ק אבל ק"ס כיון דאין מטבע נקנה בח' אף שברשותו לא עדיף קנין דהרשאה כנ"ל. ונראה דהרא"ש מפרש הא דר"א כו' מסיק הלואה ובקנין אגב בהרשאה כמ"ש רשב"ם ב"ב ק"נ ע"ב ומוכח דמהני גם במת כדאמר התם כנ"ל:

ולע"ד מוכרח חילוק שכתבנו דקשיא לי להרא"ש דמחלק בין הקנין להרשאה דמהני אף דאין מלוה נקנה באג"ק. קשה דשם ב"ב ק"נ הוכיח הש"ס דזוזי אקרי נכסי מהא דר"פ דאקני זוזי אג"ק. ובמשנה תנן נכסים כו' נקנין עם נכסי' שיל"א בכסף כו' ואי לא אקרי נכסי מנ"ל לר"פ דנקנין אג"ק ע"ש. ומה הוכחה הא בתורת הרשאה הקנה אף דמלוה אינו נקנה א"כ גם שאינו נקנה באג"ק נקנה להרשאה ומנ"ל דזוזי אקרי נכסי. ולמ"ש חילוק הנ"ל א"ש דנהי דלענין הרשאת מלוה תקנו כאלו ברשותו אבל אם לא הי' נקנה אג"ק גם כשהוא ברשותו לא הי' מהני גם בהרשאה. וממילא שפיר מחלק הרא"ש בין אג"ק לק"ס דאין מטבע נקנה גם במה שברשותו לא מהני הרשאה ג"כ כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה