חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות הלואה · סימן עב
סעיף א
המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו רבית ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכי"ב ששכרו מרובה ופחתו מועט יכול להשכירו שלא ברשות בעלים ולגבות לו דמי השכירו' בחובו ויש מי שאו' דדוקא לאחרים יכול להשכיר ולא לעצמו משום חשדא (ודוקא שלא התנה עמו מתחלה אבל אם התנה עם הלוה מתחלה שרי כו' י"א דאין חילוק בין ספרים כו' ואם למד בס' שהלוה עליהם מקרי שולח יד בפקדון וי"ח דסבר מצוה קעביד כו'):
(א) צריך ליזהר. אין הלשון מובן דהוי שולח יד כמ"ש רמ"א. ולע"ד הפי' כמ"ש בי"ד סי' ק"ס ובטור שם לשון זה ממש צריך ליזהר שלא להנות כו' אפילו בדבר שהי' עושה לו בלא ההלואה וה"מ שהמלוה נהנה בלא דעתו נראה שסומך כו' אבל ברשותו מותר בדבר כו' שלא יהי' פרהסיא כמו לדור בחצרו כו' ע"ש והוא לשון התוס' והרא"ש. דבמשכון מטלטלין שהוא אצל המלוה אם לא קיימא לאגרא כו' אף דעביד למיגר או דלא עביד כו' מותר ברשות רק שלא מדעתו אסור ע"ש. אף דזה נהנה כו' וסתם אין מקפיד מ"מ אסור כנ"ל ורק ליזהר כנ"ל. והנה סמ"ע כ' דרבית ממש ליתא אלא בדבר שגוף ההלואה נתרבה בו שהלוה דינר ומחזיר כו' ע"ש ואינו מובן כלל. ונראה לע"ד כונתו דבר גדול דהרא"ש פ' א"נ כ' גבי הלויני ודור בחצרי בלא קיימא לאגרא אף דלכאורה הוי כמשכיר מ"מ ברשיעא לא מחזקינן רק דור ואינו מקפיד. והא לא חסרי' ממונא ואף דזה נהנה כו' דעבוד למיגר מ"מ נשך אין כאן אף שנתרבה ממונו דהא אמר לעיל דאין תרבית בלא נשך דליכא איסור ע"ש. והוי קשיא לי טובא דאמר בש"ס רק דלא משכחת כו' ואדרבה תמוה הא משכחת תרבית בלא נשך כנ"ל דור בחצרי דלא קימא לאגרא ועביד למיגר כנ"ל ולוקי כפשטי' ולא לב' לאוין כנ"ל. ולכך נראה ע"כ דאין הפי' תרבית שממון המלוה נתרבה רק ההלואה נתרבה כמ"ש הסמ"ע והיינו בדבר שאם הי' עושהו מעצמו בלא ההלואה ובלא נתינת הלוה הי' חייב לשלם כמו חצר דקימא לאגרא וגברא דעביד למיגר א"כ כיון דחייב לשלם הי' מנוכה מהחוב והי' פחות וע"י שהלוהו וקצץ לדור בחנם פטור ומתרבה ההלואה על הלוה מאם לא הי' קוצץ אבל בלא קיימא לאגרא דזה נהנה וזל"ח פטור א"כ גם בלא ההלואה הי' פטור ואם לא הי' קוצץ עמו ודור ג"כ הי' חיוב ההלואה כאלו לא דר. א"כ אף דהנה אין כאן תרבית כלל שמה שנתרבה ממונו אינו ע"י ההלואה כלל כיון דפטור כנ"ל ולא משכחת רק באופן דחייב ואינו משלם ע"י הקציצה וזה הוי גם נשך כנ"ל. והרא"ש מסיים שם דרחמנא אמר וחי כו' אם לקח אהדר לי' כו' וכיון שלא לקח מה יחזיר ע"ש והיינו כנ"ל כיון שפטור כנ"ל. אך לשיטת תוס' (כתובות ל' ע"ב) שפי' שחרוריתא דכותלא אף דחסר רק פחות מש"פ חייב שוב על כל ההנאה שדר א"כ כה"ג שקציץ דור אף שיחסר פחות מש"פ דא"ח חייב והוי תרבות בלא נשך דפחות מש"פ אין איסור ריבית כלל כמ"ש תוס' (ר"פ א"נ) וצ"ל גם להיפוך כיון דאם הי' דר בלא הקציצה הי' חייב שוב הוי נשך ג"כ שע"י הקציצה פטור ממה שהי' צריך לשלם היינו כל ההנאה אף דזה חסר רק פ' מש"פ כנ"ל. מ"ש הסמ"ע דה"ה כאן גם עבר ושמש א"צ לתת לו שכר אם לא קיימא לאגרא כו' לכאורה אף דקיימא חשיב לא קיימא לאגרא דהא ר"ת ז"ל כ' אמתני' דלא ישכור בפחות דמלוה על חצר מותר משום דא"י להשכירו לאחר חשוב לא קיימא לאגרא וכל מה שנותן הוי ריוח ותוס' דחו דבריו דלמה לא יוכל לוה להשכיר חצרו לאחר אף שממושכן וכן שדה פירות ע"ש. וא"כ משכון מטלטלין דלכ"ע אין הלוה יכול להשכיר לאחר ולכוף למלוה שיתנו הוי תמיד לא קיימא לאגרא וא"צ לשלם גם לצי"ש אי לא נפחת כלום. אמנם ב"ק צ"ז מסיק דבספינה ועשה מלאכה אי קיימא לאגרא רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל דהוי גזל למפרע כשאינו רוצה בהשכירות בנחית אדעתא דאגרא ואי לא קיימא לאגרא חשוב גזלן אף אדעתא דאגרא ונוטל רק פחתה. ובנחית ע"ד גזלנות גם בקיימא לאגרא רק פחתה ע"ש אך אינו נאמן לומר דנחית ע"ד גזלנות דא"א מע"ר. וא"כ א"ש מ"ש הסמ"ע דבלא קיימא לאגרא בלא מחמת שממושכן רק מצד עצמו שפיר כששימש הוי תמיד גזלה אפילו אדעתא דאגרא וא"צ לשלם רק פחתה וא"צ לשלם שכרו אף לצי"ש אבל כשמצד עצמו קיימא לאגרא ולהשכיר רק ע"י שממושכן ל"ק לאגרא א"כ לגבי המלוה שפיר הוי קיימא לאגרא ובנחית ע"ד אגרא אינו גזלן וצריך לשלם כל מה שנהנה אף שפחתה מועט וממילא אף שהלוה מניחו הוי ריבית דחייב לצי"ש עכ"פ דסתמא ע"ד אגרא נחית כמ"ש רש"י ז"ל שם מסתמא כו' ע"ש.
(ב) על מרא כו' יכול להשכירו כו' ולגבות כו'. נראה לע"ד דנהי דאין הלוה יכול לטעון במשכון כזה לפטור א"ע מחובו שמא השכרת וגבית חובך כבר משום דהוי א"י א"פ דחייב. מ"מ בנאבד המשכון כשצריך מלוה לישבע שאינו ברשותו אף שמשלם שויו ממילא יכול לוה לגלגל עליו שמא השכרת כנ"ל כיון שאין אסור רק מצוה למה לא יוכל לגלגל כנ"ל. וא"כ במודה לוה במקצת כמבואר לקמן ובמשנה ושבועות מ"ג) סלע הלויתני וג' דינרים הי' שוה דחייב שבועה. ואם הוא משכון כמרא וקרדום כו' לא חשוב מודה במקצת דצריך מלוה לישבע ע"י גלגול שמא גבה חובו משכירות כנ"ל והוי רק גורם לממון מ"י דמשתבע כמ"ש הר"ן (שם) דלא שייך ע"ז תירוצו דאף דהמשכון בידו חייב המותר הא שבועה הנ"ל הוא שמא אינו חייב לו כלל כנ"ל:
ונתיישב לי בזה בעזה"י מה דתמוה טובא במשנתינו הנ"ל דפתח במשכון וסיים בפקדון מי נשבע מי שהפקדון אצלו כו' שמא כו' הפקדון. ומהרי"ל דייק מזה לענין שבועה שלא לקבל פקדון גם משכון אסור ע"ש ובי"ד סי' רי"ז. אבל מה ענינו במשנתינו לאשמעינן זה. ולמ"ש דייקא מתני' דדוקא במשכון כעין פקדון היינו שאינו רשאי ליגע בו שאינו עומד להשכירו כנ"ל בזה הוי ב' דינים שישבע לוה לרב אשי וממילא נשבע מלוה לאביי כו' לאפוקי משכון כעין הנ"ל שמותר להשכיר אינו חייב שבועה במ"מ כנ"ל. ואף למאן דמוקי במאמינו מ"מ להפ' הנ"ל דגם במאמינו צריך שבועה כדי שלא יוציא כו'. וא"כ יהי' חייב ע"י גלגול ושוב לא יהי' חיוב שבועה על לוה כנ"ל וזה אינו מוכרח אבל דין הנ"ל נראה לדינא כנ"ל:
(ג) להשכירו כו'. אינו מפורש אם נשבר מחמת מלאכה גבי שוכר אי חייב השוכר או הוא כמ"ש הרא"ש סוכה פ' לולב (דמ"א) במתנה ע"מ להחזיר ונאבד דכשאינו משלם הוי למפרע שולח יד כיון שנשתמש אף דהי' ברשות וחייב באונסין ע"ש. גם בזה כיון דקי"ל אף דקיימא לאגרא רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל דהוי גזלן למפרע כן בשוכר הנ"ל ככל זכות דקי"ל הגדילו יכולין למחות והוי גזלן למפרע כנ"ל. אך ממשנה חולין (דפ"ג) בד' פרקים כו' מוקי לה גמ' בשזיכה ע"י אחר כו' דזכות הוא כו' ומפורש במשנה לפיכך אם מת כו' ללוקח ע"ש. ולא אמרי' כיון דיכול למחות למפרע בטל וע"כ דהא דהגדילו כו' היינו כשלא נולד שינוי שנתלה שחוזר מחמת השינוי ואיגלאי למפרע שלא היה זכות כלל משא"כ בשינוי כמו מת הנ"ל דלא שייך איגלאי לא מהני החזרה א"כ הא דאמרינן בספינה אגרא ופגרא משום דלא חשוב זכות מה שתוקף משא"כ כאן ודוחק דגם שם כיון דקיימא לאגרא ועושה מלאכה אדעתא דאגרא למה לא יחשב זכות. וע"כ כיון דשלא מדעת כמ"ש רש"י שם וכן סוף פ"ק דגיטין הולך כו' כזכי ומ"מ חייב באחריותו ולא קי"ל מתוך כו' ע"ש. וע"כ לחלק בד' פרקים הנ"ל גם זה זכות שיהי' אחריות עליו ואלו הוי ידע הי' מרוצה משא"כ בהנ"ל. וזה שפיר על הולך כו' דאם יפטור מאחריות אינו זכות כלל אבל בהא דקיימא לאגרא כל שוכר פטור מפחת כו'. אך י"ל דשם אינו זכות דחזינן שלא השכירו. משא"כ כאן דמי להא דד' פרקים כנ"ל. מ"מ אינו מוכרח כלל דטעמא דפטור מת מחמת מלאכה כ' הרמב"ן דפשיעה דמשאיל הוא למה השאילה למלאכה שאינה יכולה ודבריו מוכרחים ע"ש (ב"מ צ"ו ע"ב). וא"כ המלוה שבאמת אינו מכיר בחפץ כמו השוכר וכיון שנשבר מ"מ אין לפוטרו מטעם הנ"ל דאדרבה איגלאי מילתא שלא הי' זכות כלל מה שהשכירו למלאכה שנשבר ע"י כנ"ל וממילא חייב. אך שוכר אם לא ידע שהוא משכון י"ל דחשוב אונס ופטור כיון דסבר ששלו הוא להשתמש בו דהשכירו. וגם מתורת גזלן פטור דלא איתרבי שוגג כזה דאנוס כמו כסבורין של אביהם וטבחוהו כו' ע"ש (כתובות ל"ד). רק בידע שהוא משכון דעני ומשכירו שלא מדעת י"ל דחייב וכן המלוה י"ל דחייב כשלא ידע השוכר דלגבי דידי' כיון דאיגלאי שלא היה זכות חייב מדין שומר שכר גם מה שלא הודיע לשוכר כדאמר גבי אשלימינהו לאימא (ב"מ מ"ב) ובאין עדים צ"ע אי חייב מלוה דשייך את מהימנת כו' ככל שומר שמסר לשומר או דמי לדרך להפקיד או ע"ד אשתו ובניו מפקיד או דמשום דרשאי להשכירו הוי כנתן רשות ונראה דהוי כמו א"ל לדעתך ע"ש:
(ד) ולגבות בחובו. ולשון המשנה ג"כ פוחת עלי' והולך ע"ש (ס"פ האומנין) ואינו מובן למה נקיט לשון זה מה לנו אם פוחת או שנתן השכירות ללוה. ונראה דקמ"ל דדוקא עד כדי חובו אבל כשכבר נפרע אין רשאי וצריך להודיע. ונראה דקמ"ל עיקר הטעם דהא בפקדון ודאי אין נפקד רשאי להשכיר אף בעני ולא חשוב זכות. וצ"ל דהא בידו להשכירו בעצמו וע"כ שאינו רוצה אך גם בהלך נפקד למדה"י וכה"ג ג"כ לא מצינו. וביוצא לדעת י"ל מדלא אמר משא"כ משכון שאין בידו בלי רצוי מלוה ודוחק. וי"ל דהא על ריוח לא מצינו משיב אבידה כדי שירויח רק להציל מהפסד יש חיוב א"כ בפקדון הוי להרויח. משא"כ פורע חוב קרי לי' בש"ס (נדרים ל"ג) מבריח ארי ומציל מהפסד ומה שיגבה חובו מהמשכון חשיב הפסד ובזה שמשכירו ופוחת מחובו חשיב כמציל מהפסד וקרי' לי' שפיר כמשיב אבידה ודייק להיות פוחת עלי' והולך היינו על המשכון שמציל שלא יצטרך למכרו או ליקח אותו כנ"ל משא"כ שכבר נפרע כנ"ל. ולכך אף שהלך למדה"י הלוה ג"כ אינו רשאי להשכיר אחר שגבה חובו דשייך אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר וסתמא תני בתוספתא אין השואל רשאי להשכיר כו' אף שהשכירות יהי' דבעלים מ"מ לא חשוב זכות כנ"ל. ולקמן סי' שס"ג ס"י בהג"ה בחצר העשוי לשכר כו' אבל אינו בעיר כו' הוי כלא קיימא וא"צ ליתן כו' והא זה משכירו ויחשב זכות כמו הכא ע"ש. וע"כ לחלק דמה לו להרויח לזה ולהפסיד לזה כנ"ל:
(ה) לא לעצמו כו'. משום חשדא. ופי' סמ"ע שמשתמש בחנם ובש"ך הלשון בפחות ע"ש. ש"ך הביא ד' הב"ח דכמו גבי שם דמיהן משום דהוי משיב אבידה ל"ש חשדא כן כאן. ותמוה הא לסמ"ע הנ"ל דהחשד בחנם בלי נכייתא א"כ אינו משיב אבידה כלל וגם לד' ש"ך בפחות הוי לצורכו ולצרכה ועכ"פ אינו מ"א כיון שצריך להשתמש ושוכר בפחות לא שייך שרואין דמשיב והיינו שלא ישתמש כלל והא צריך לו. וי"ל שזה כוונת הש"ך ע"ש ואפשר כוונתו כיון דקרי משיב אבידה לא אמרינן דמשום חשדא לא ישיב אבידה דאם נאסור לו לא יהי' לעני כלום דלאחר אינו רוצה להשכיר דאינו מחוייב להאמין. משא"כ גבאי דאפשר לפרוט לאחר כנ"ל דבאמת אין לדמות חשדא להדדי דבהלואה מאן דיזיף בצנעה יזיף ובמה שרואין דמשתמש בחפץ של אחר מאי חשד יש אי עביד לאגרא סתם בשכירות וא"ל לקוח הוא. ובמשנה רשאי להשכיר כו' י"ל רבותא לאחר דשייך אין רצוני שיהיה פקדוני בי"א כ"ש לעצמו דזכות הוא וי"ל דת"ק מודה:
אולם נראה דמשכיר לאחר שפיר השכירות דלוה והוי זכות. משא"כ משכיר לעצמו אין שם משכיר עלי' דאין קונה ומקנה כא' רק כמו בספינה דנחית ע"ד דאגרא א"כ בשלמא כשיהי' נפחת אף מעט שפיר יהי' הדין רצה שכרה נוטל דכשחסר מעט משלם כל מה שנהנה ולא יועיל מה ששכר לעצמו בפחות דמאן שם לי'. אך כשלא יהי' נפחת כלל יהי' זה נהנה וזה לא חסר דפטור כמ"ש לעיל דחשיב תמיד לא קיימא לאגרא במשכון מטלטלין ואף אי חייב בהלוהו לצי"ש מ"מ אם ירצה לא ישלם ושוב אין זכות כלל בשעה שמשתמש. ואף דממ"נ אם אין חשש פחת כלל אינו מקפיד דגם בפקדון כן ע"ש. ז"א דכשבאמת יופחת מעט וג"כ לא יוכל לברר שנפחת או דכאן שיש איסור ריבית דרבנן שוב מקפיד גם בלא חסר כדאמר בש"ס (ב"מ ס"ו ע"ב) גבי מחילה בטעות וא"כ צ"ל להשכיר לעצמו ע"י ב"ד דיתחייב וזה יש לו קול ושייך חשדא ששכר בפחות דגבי מוכרן בב"ד אף שהוא בב"ד שייך חשד שהטעה לפחות ע"ש (ב"מ ל"ח). ושוב י"ל סברת הב"ח דכיון שבא לב"ד להשכיר הוי משיב אבידה ול"ש חשדא כנ"ל. אך לא מצינו שיהיה צריך ב"ד ודוקא למכור של אחרים לא בשכירות וגם חשדא לא מצינו בשכירות דבמשנה פ' א"מ באבדה דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ע"ש. וי"ל דהפי' להשכיר לעצמו הוא שיתחייב בק"ס לפני עדים כו"כ שכירות כמו אחר דמהני ויהי' חייב דזכין לאדם שיקנו ממנו מ"מ שייך חשדא ששוכר בפחות דיש קול ע"י עדים וע"ז שייך ג"כ ד' ב"ח דהי' בידו לעשות בעצמו וכשלא יפחת יהי' פטור והוי משיב אבדה ולא שייך חשדא כנ"ל. אולם במשנה המפקיד פירות כו' דאמר רשב"ג ג"כ האי לישנא מוכרן בב"ד מפני שהוא כמשיב אבדה ומ"מ אמר עלה בברייתא מוכרן לאחריה ואין מוכרן לעצמ' ע"ש. וכ"כ הריטב"א ב"מ פ"ב הובא בשיטה מק' דדוקא לאחרים אבל לעצמו אינו משכיר משום חשדא כהטור ע"ש. אולם כ' שם וכעין שאמרו בשומר אבידה ומשמע שמפרש שם דמיהן כפירש"י דגם באבידה שייך חשדא וא"כ לדידן דפסקו (סי' רס"ז) כתוס' קצת סיוע להב"ח. מ"מ פשוט דאין לחלוק על הטור. אולם לא הוזכר בטור להשכיר לעצמו רק אבל הוא לא ישתמש בהם וינכה לו בחובו כו' והיינו דנחית ע"ד אגרא וא"כ לכאורה בלא טעם חשדא הא כשלא יופחת יהי' פטור כמ"ש לעיל ודוחק בקנין וכה"ג. ונראה דלא קשה דכיון שעושה ע"ד לנכות בחובו הוי מחילה וא"צ קנין דכפי שיוי שכירות והנאתו מוחל מחובו וא"י לחזור אח"כ. ומ"מ אסור משום חשדא דשוכר ושם לעצמו בפחות מאחר שבאמת לא קיימא לאגרא שממושכן בידו ולא מיקרי בפחות כמ"ש תוס' (ב"מ ס"ד ע"ב). ומ"מ אסור משום ריבית כשלא הוא מדעתו ושייך חשדא כנ"ל שסומך על שהלוהו כנ"ל:
(ו) משום חשדא. וי"ל עוד טעם אחר דהנה הטעם דיכול להשכירו אף שהוא שלא מדעתו ואיך רשאי אפילו בפחתו מועט רק דזכות הוא לו וזכין שלא בפניו דמסתמא ניחא לו כנ"ל. והנה במודר הנאה קי"ל דפורע לו חובו שאין זה הנאה כלל מה שפרעו לו חובו משום דמפייס הוינא לי' ומחל לי ומה"ט פטור לשלם לפורע חובו. וליש פ' גם במשכון כן שייך מפייס הוינא כו' והוא מחזיר לי משכונו ע"ש (סי' קכ"ח). וא"כ לכאורה למה יוכל להשכירו ולפחתו אפילו מעט משום דזכות הוא לו מה שנפטר בחובו מעט מעט הא אינו זכות לו כלל דמפייס הוי לי' ומחל לי' וכמו שאינו הנאה במודר כו' מטעם הנ"ל כמו כן אינו זכות גם כאן מה שפורע חוב של עצמו שלא מדעתו דאם לא הי' גובה הי' מפייס כו' ואינו זכות ואינו רשאי להשכירו ולהפחיתו אף מועט. ודוחק לחלק משום דגבי עצמו לא שייך זה שיכול לומר אני יודע שלא הייתי מוחל לי' ודוחק דמ"מ אינו זכות דאילו באמת הי' מוחל והי' מחזיר המשכון לא הי' נפחת כלל כנ"ל. אמנם לאחרים שפיר יכול להשכירו דממ"נ במה שמשכירו לחוד ועדיין לא גבאו בחובו ודאי הוי זכות דלא שייך דאם לא הי' משכירו הי' מפייסו כו' דא"כ גם עתה מפייסו וימחול לו ויגבה הלוה דמי השכירות ומה הזיק לו במה שהשכירו דבשלמא פורע חובו לא שייך גם עתה יפייסו דמעות לא יחזיר כשכבר קיבל משא"כ למחול כנ"ל. אבל הכא שפיר שייך גם עתה כו' והוי זכות רק דנימא אח"כ כשגבאו בחובו אינו זכות ואינו רשאי לגבותו. ז"א דאז כבר משועבד השוכר להמלוה מדר"נ כיון שכבר השכירו וחייב להלוה והלוה חייב למלוה ומשועבד כנ"ל ושפיר יכול להשכירו לאחרים דהשכירות הוי זכות דממ"נ אם יפייסו וימחול יגבה הלוה דמי השכירות כיון שעדיין לא גבה כנ"ל ואח"כ רשאי לגבות ג"כ כיון שלא מחל כו'. אמנם להשכירו לעצמו שפיר אינו רשאי דאינו זכות כלל דאם לא הי' משכירו הי' מפייסו ומוחל לו. וא"ל דגם עתה יפייסו ז"א דעכשיו שכבר קיבל המעות דהא השכירי לעצמו ומעות לא יחזיר כמו בפורע חובו ממש דלא שייך גם עתה כו' וכן הכא כשמשכירו לעצמו ודאי לא ישלם ואינו זכות מיד כשמשכירו ואינו רשאי כנ"ל:
הנה הש"ך הקשה אהא דאין משכיר לעצמו ממה שכ' רש"י ז"ל במלוה צריך למשכון שמשתמש ומנכה לו מהחוב וע"כ לא איירי בהתנה דא"כ הוי שוכר והוי ש"ש ע"ש. וי"ל דהא לכאורה קשה אף אי נימא דרשאי להשכירו לעצמו במרא ופסל היינו משום דאינו נפחת אלא מעט אבל בפחתו מרובה אסור והיינו משום דפחתו מעט ודאי ניחא לי' והוי זכות. וא"כ התם דאמר במלוה צריך למשכון דסבר ר"א דאינו אלא שומר חנם כיון דמשתמש לצורכו ובשאר מלוה על משכון הוי ש"ש וא"כ איך רשאי להשתמש הא זה עצמו הוי פחתו מרובה שע"י שמשתמש בו לא יתחייב בגניבה ואבדה כיון דצריך למשכון ובלא השימוש הי' חייב בגניבה כו' ולא הוי זכות כלל שלא מדעתו אף שמנכה מן החוב וקשה גם לש"ך ז"ל אי איירי בלא התנה וע"כ בהתנה וקשה דהוי שוכר כנ"ל:
ואפשר לומר דהא אמרינן בשוכר הטעם דהוי ש"ש הוא משום בההוא הנאה דשביק כו' ומוגיר לדידי' כמבואר בש"ס (ב"מ ד"פ) ולכאורה בשלמא בכל ש"ש נוטל שכר בשביל השמירה ולכך הוי ש"ש אבל אם יש הנאה לנפקד מהמפקיד שלא בשביל שמירה ודאי לא הוי ש"ש כיון שאין השכר בשביל השמירה וא"כ זו ההנאה דשביק כו' ומוגיר לי' לדידי' אינו בשביל השמירה דאף אם הי' מתנה בפירוש שאינו מקבל עליו שמירה ג"כ הי' משכיר לו מה שאין כן בשאר ש"ש אם הי' מתנה שאינו מקבל שמירה לא היה נוטל שכר כו' משא"כ בשוכר כנ"ל. וע"כ צ"ל דגם בשוכר כן אם לא הי' מקבל עליו שמירה לא הי' משכירו לו וג"כ הוי השכר בשביל השמירה כנ"ל. וא"כ גם כאן במלוה צריך למשכון דנימא דאיירי בהתנה שנתן לו רשות להשתמש בו ונימא דהוי שוכר ע"כ צ"ל ג"כ כנ"ל דלכך הוי שכר שמירה שאם הי' מתנה בפירוש שאינו מקבל שמירה לא הי' נותן לו רשות להשתמש בו וא"כ למ"ש יש ליישב דאיירי שפיר במרא ופסל ונתן לו רשות כו'. וא"ל דהוי שוכר ז"א דהא באמת רשאי להשתמש כיון דפחתו מועט והוי זכות כו' רק דנימא דלכך הוי פחתו מרובה שע"י השימוש הוי ש"ח כנ"ל. וא"כ אם הי' מתנה בפירוש שאינו מקבל שמירה שוב ודאי הי' רשאי להשתמש אף שלא מדעתו דשוב הוי פחתו מועט כיון דגם אם לא ישתמש ג"כ לא יהי' ש"ש כיון שהתנה וא"כ כיון שאם לא הי' מקבל שמירה ודאי הי' רשאי להשתמש גם בלא הנתינת רשות וא"כ שוב יכול להיות שפיר דאיירי בהתנה ואעפ"כ לא הוי שוכר דלא שייך בההוא הנאה כו' דאין זה שכר שמירה. דא"ל כנ"ל דאם לא הי' מקבל עליו לא הי' נותן לו רשות דז"א דאם לא הי' מקבל היה משתמש אף בלא נתינת רשות דהוי פחתו מועט כו' ושוב לא הוי ש"ש מטעם שוכר כנ"ל:
ובקושית הש"ך י"ל דאדרבה בפחתו מרובה עדיף די"ל דאין החשד לחשדו בגזלן גמור דאחזוקי בגזלן לא מחזקינן רק החשד הוא שמשכירו לעצמו בפחות דלא כמ"ש הסמ"ע וכמו בגבאי צדקה שהחשד הוא רק בפחות כנ"ל. ולכך לא מהני נתן לו רשות לאחר הלואה דלא ידעו ויחשדו שלא נתן רשות ואעפ"כ משתמש בו שהשכירו לעצמו בפחות ואעפ"כ אינו גזלן כיון שפחתו מועט ורשאי להשכירו לעצמו כנ"ל. משא"כ בדבר שפחתו מרובה מהני נתן רשות גם אחר הלואה דלא שייך החשד שמשתמש בלא נתינת רשות דא"כ הוא שולח יד וגזלן גמור וי"ל דשם איירי בצריך למשכון בדבר שפחתו מרובה כנ"ל:
או י"ל דבזה עצמו פליגי דר"א סבר דבמלוה צריך למשכון הוי ש"ח וא"כ גם במרא ופסל כו' הוי פחתו מרובה דנעשה ש"ח כמ"ש ובאמת אינו רשאי להשתמש כנ"ל. וא"כ שוב מועיל הנתינת רשות גם לאחר הלואה שיהי' רשאי להשתמש דלא שייך חשדא שמשתמש בלא רשות דא"כ הוי גזלן דהא נעשה ש"ח ופחתו מרובה וממילא רשאי להשתמש בנתינת רשות והוי צריך למשכון ואינו רק ש"ח לר"א ור"ע סבר דגם בצריך למשכון הוי ש"ש וא"כ שוב הוי פחתו מועט ושוב אינו רשאי להשתמש גם בנתינת רשות אחר ההלואה דשייך חשדא שמשכירו בפחות כיון שרשאי ולכך אינו רשאי ולא הוי כלל צריך למשכון ודאי הוי ש"ש ותלוי זה בזה כנ"ל:
ובאמת הא חזינן בשומר שמסר לשומר אף ברגיל להפקיד אצלו מ"מ בגרועי גרע' לשמירתי' חייב דהוי פשיעה ע"ש (סי' רצ"א) וא"כ כיון דאמרינן בצריך למשכון הוי רק ש"ח וא"כ מה שמשכירו לעצמו נהי דהוי רגיל להפקיד אצלו כיון שממושכן בידו מ"מ הא הוי גרועי גרע' לשמירתי' דהא נעשה ש"ח כנ"ל והוי פשיעה כנ"ל. ולא שייך החשדא ומהני נתן רשות לאחר ההלואה ג"כ משא"כ לדידן דגם בצריך למשכון הוי ש"ש לא הוי גרועי גרע' כנ"ל ושייך חשדא גם בנתן רשות וצריך התנה בשעת הלואה כנ"ל:
(ז) אבל התנה עם הלוה מתחלה שרי. וכ' הש"ך על ב"ל דהביא ראי' מרש"י דמלוה צריך למשכון ע"ש. ודבריו תמוהין. ולע"ד נראה דהפי' אם התנה אינו בנכייתא כך וכך ליום דזה כ' בי"ד (סי' קע"ב) דגם מטלטלין מותר בנכייתא. רק כוונתו דומיא דלעיל דרשאי להשכיר שלא מדעתו ולא לעצמו כנ"ל. אבל אם התנה שיהי' רשאי להשכירו כשירצה אבל לא קצב כלל בעד כמה מותר להשכיר גם לעצמו וס"ל דלא שייך כלל חשדא על פחות דרשאי בפחות מלאחרים דהא ר"ת גם בחצר כ' דמה"ט מותר נכייתא בפחות דחשוב לא קיימא לאגרא כשממושכן ולעולם הוא ריוח ולא פחות ע"ש דתוס' דחו דרשאי לוה להשכיר. וא"כ מטלטלין משכון דכשאין מלוה רוצה לא ישכיר ולא קיימא כלל לאגרא א"כ כמה שמשכיר לעצמו לא שייך בפחות והכל ריוח. וגם לחילוק תוס' שם בין דבר שבפרהסיא במטלטלין משכון מותר ע"ש:
ומיושב פשוט מלוה צריך למשכון כפי' רש"י דהתנה כשירצה ישכיר וגם לעצמו כשיצטרך לשימוש וקודם שימוש לא חשיב שוכר דדוקא היתר תשמיש בחנם משוי ש"ש כדאמר בש"ס (ב"מ מ"ג) אילו מיתרמי לי' זבינא לא כשמתנה כשיצטרך ישכרנו. ואף דאפשר הוי כזבינא חריפא בלוקח כיון שיכול לשכרו בפחות דקי"ל (סי' ר') לוקח לבקרו כו' חייב מ"מ אינו מוכרח דלא קנאו כלל לזה בתורת שוכר וכשיפרע לוה קודם שנצרך לו יהי' חייב להחזיר לו המשכון דתיקני משיכה כו' בתורת שוכר אבל משיכה זו הי' בתורת משכון רק אח"כ התנה עם הלוה שכשירצה ישכירנו כנ"ל. וזהו שכ' ב"י דש"ה שהתנה מתחילה כו' ואדעתא דהכי אוזיף כו' משא"כ דאבא שאול שעושה כן שלא מדעת בעלים הוא ע"ש. היינו דשם לכ"ע מותר בין לר"ת ובין לתוס' שמחלקים דמשכון כעין מכר ע"ש (ב"מ ס"ד) דכשינכה יהי' המעות דמי שכירות לא מלוה כלל. וגם בלא"ה לא הי' מלוהו בלא משכון. רק שלפעמים נצרך לו ומתנה שיוכל כנ"ל. ויש ב' מעלות דג"כ לא חסר כנ"ל. משא"כ בלא דעתו די"ל לכ"ע גרע דנראה שסומך על שהלוהו כמ"ש תוס' והרא"ש שם. ובזה פליג הש"ך ז"ל דגם בהתנה כנ"ל י"ל דשייך חשדא כיון דלא קצב בכמה. אך מפורש בש"ך דחשד הוא שידעו מהלואה ולא ידעו שהתנה ע"ש. וזה שייך בכל נכייתא. ואפשר סבר בכל מטלטלין שייך חשד גם בנכייתא ודוקא דר בחצר וכה"ג קרקע מפורסים ולא חציף לאכול בלי תנאי משא"כ מטלטלין. ומ"ש רמ"א בי"ד (שם) דגם מטלטלין הוא מדינא או דלטעמי' אזיל (חסר סיום הענין):
(ח) מתחלה שרי כו'. ע"ש סמ"ע וש"ך דבלא נכייתא כשהתנה הוי ר"ק. ולע"ד כשהלוהו על המשכון שלא רצה להלותו בלא משכון ואח"כ אף שאמר בשעת נתינת המשכון השתמש בו לא הוי ר"ק. דלדעת הרא"ש בהלוני ודור בחצרי דלא הוי כהשכיר דאחזוקי ברשיעי כו' רק כוונתו דור שאינו מקפיד דהא לא קיימא לאגרא ע"ש כן בהנ"ל דכשממושכן א"א להשכירו לאחר ומה שנותן רשות להשתמש הוא שאינו מקפיד דהוי ז"נ וז"ל חסר כנ"ל. רק אף להפ' שם בי"ד דכה"ג הוי ר"ק היינו בחצר קרקע וכה"ג דאין חילוק בין שמשלם שכירות או לא. בזה כיון דאומר סתם אכול או דור בחצרי סתמא אינו מתנה רק ע"ד לשלם דלא עבידי דיהבי מתנה ולכך סתם דור בחצרי היינו בשכר מעותיו שהלוה וחשוב ר"ק אבל משכון מטלטלין דכשמשתמש בשכר אינו אלא שוכר והוי ש"ש ובחנם הוי שואל דחייב באונסין א"כ זה עצמו הוי כשכר ולא יש אומדנא באומר השתמש שיהי' בשכר דשמא רוצה יותר שישתמש בחנם ויהי' שואל. וממילא לא תלינן כלל שהרשות הוא בשביל ההלואה. ולא חשוב ר"ק אא"כ אומר בפירוש שבשכר מעותיו שהלוהו נותן לו רשות להשתמש דאז יהי' באמת רק שוכר ופטור מאונסין ושוב הוי ר"ק ממש ואף דל"ק לאגרא הא השכירו. משא"כ בסתם דהוי שואל כשמשתמש בו. וא"כ י"ל ד' רמ"א גם בלא נכייתא אם הי' רגיל להשאיל בלא הלואה וכוונתו התנה היינו שנתן לו רשות להשתמש וכמבואר בתוס' ורא"ש פ' א"נ וי"ד סי' ק"ס דדוקא שלא מדעת אסור להשתמש שנראה שסומך על שהלוהו מה שאין כן במדעת ע"ש סי' ק"ס ס"ז מדעתו מותר רק דבר של פרהסיא לדור בחצר או להשתמש בעבדיו ע"ש. ומטלטלי אינו פרהסיא כנ"ל. וכן פסק הש"ך יו"ד סי' קס"ו ס"ק א' להשאיל כליו או בהמתו מותר אם הי' משאילו בלא"ה:
וזה לע"ד החילוק בין ת' רשב"א הובא ב"י הסותרים זא"ז ע"ש לקמן סי' ד' שכ' אפשר כו' רשות כו' הוי שואל כו' כמ"ש. ומה שתלאו כדמי אבדה י"ל דאינו משום דבלא"ה ש"ש. והקשו דלמ"ד ש"ח לא הוי שואל ע"ש די"ל דפשוט החילוק דהכא נתן רשות בפירוש לכ"ע הוי שואל. רק כוונתו כמו התם דאף דהוי ש"ש בלא"ה מ"מ התירו לו להשתמש כדי שיהי' שואל כן בהנ"ל כוונתו בלא שכר ואינו מקפיד כדי שיהי' שואל ויתחייב באונסין וי"ל כ"ש אי הוי ש"ח דניחא לי' טפי שיהי' שואל ושפיר דינא הכא לכ"ע. ומ"ש אפשר כו' הוא משום די"ל נתינת רשות הפי' כשיצרך לו יוכל להשתמש והוי כהיתר תשמיש דפקדון לא מיד. עוד שמא המלוה לא נתרצה בחנם להיות שואל רק בניכותא אהי' שוכר. עוד דילמא דוקא דור או אכול כו' שהוא להוציא אמרינן אי בשכר היה לו לפרש משא"כ לוה שהוא מוחזק י"ל סתם השתמש היינו בניכותא כמ"ש בש"ע (סי' נ"ד) גבי סלעין דינרין החילוק בין שט"ח לשובר ע"ש. עוד י"ל דבלא נכיתא אפשר דהוי אבק ריבית עכ"פ אף שאין כוונתו בעד ההלואה או חשד עכ"פ. ושוב סתמא כוונתו בניכותא שלא יהי' שום איסור. וכדאמר גבי מחילה בטעות כשיש קצת איסור ע"ש ומה"ט מסתפק כנ"ל. ובת' שני' שהביא ב"י פי' להדיא שבעד ההלואה נותן לו רשות להשתמש ע"ש והוי ר"ק והוי שוכר כנ"ל:
(ט) י"א דאין חילוק כו' ואם למד בספרים שהלוה עליהן מקרי שולח יד בפקדון ויש מחלקין משום דסבר מצוה קעביד כו' וכ' סמ"ע וצ"ע למה כ' בי"ד דיש מתירין להלות על ספרים וללמוד מתוכן ועל מקומות בהכ"נ ולישב עליהן ואפילו בלא נכותא פ"ש. וט"ז שם הקשה דהוי ר"ק ע"ש. ולע"ד דהפי' להלות על ספרים ואח"כ ללמוד בהן ועל כו' ולישב כו' לא שמתנה בהלואה ע"מ ללמוד כו'. והגם שכ' כאן ב' דעות אם הוי שולח יד. לע"ד גם שמותר ללמוד בהן מ"מ י"ל דהוי שולח יד ואין תלוי זה בזה. דהא כ' הרא"ש סוכה (מ"א) במתנה ע"מ להחזיר דכשנאבד אח"כ באינם הוי למפרע שולח יד וחייב אף דהא מותר להשתמש וא"צ לחוש שיאנס ע"ש. וגם קי"ל יו"ד סי' קע"ז מותר ליתן עיסקא כו' ולהתנות שלא להתעסק כו' ואם שינה כו' כל ההפסד למקבל כו' וגחב רמ"א דמותר לשנות לכתחילה ול"א דהוי כגזלן והוא מתוס' ורא"ש ע"ש. והגם שהחיוב הוא רק משום דשינה והוי שולח יד מ"מ נראה עיקר הטעם דבאופן זה הוי זכות מה שמשנה ע"י שהוא שלא מדעתו. דמדעתו לא היה אפשר שיהי' לו ב' הזכותים דהוי ריבית הוי זכות ורשאי לשנות ומ"מ הוי שליחות יד דאל"ה לא יהי' זכות. וכן קי"ל סוף פ"ק דגיטין זכי לפלוני כו' א"י לחזור וחייב באחריות וכ' הר"ן משום דאם יהי' פטור אינו זכות. והגם דלא שייך טעם דזכי' דאלו ידע הי' עושהו שליח דאלו ידע הי' אחריות עליו ולא הוי זכות. מ"מ כיון שהוא שלא מדעת ויהי' הדין דחייב באחריות הוי זכות ע"ש. וממילא כיון דקי"ל אגרא ופגרא במטלטלין ופי' רש"י גם דקיימא לאגרא ונחית אדעתא דאגרא מ"מ כשאינו רוצה אח"כ משום שנתקלקל יותר על השכר הוי גזלן למפרע ומשלם ההפסד ע"ש (ב"ק ק"ז) וא"כ נהי דשם אסור לכתחלה גם אדעתא דאגרא הוא שאין התשלומין מוכן כמ"ש הרא"ש פ' הכונס בגדישין דשעורין כו' אבל במוכן מותר כשהוא זכות. א"כ בהלוה שייכא התשלומין מוכן. וא"כ בהנ"ל דע"י שהלוה על הספרים הוי זה נהנה וזה לא חסר כשאינו מתקלקל וניחא למעבד מצוה בממונו כשאין הפסד. ואם יתקלקלו יצטרך לשלם לו דהוי שולח יד למפרע ובאופן זה הוי שפיר זכות שלא מדעתו ומותר ללמוד בהן גם להפ' דהוי שולח יד כנ"ל. ומדמי למקומות בה"כ דשם קרקע והוי כחצר דל"ק לאגרא. דאף דאסור בהלוהו מ"מ כ' תוס' דוקא דבר של פרהסיא חשד ע"ש. וכאן זה עצמו ידוע דניחא לאיניש למעבד מצוה בממונו במה שלא חסר ומותר כנ"ל. ומדמי שפיר רמ"א גם ספרים כנ"ל דאין חשש הפסד דיצטרך לשלם כנ"ל. ומותר דניחא למעבד מצוה כנ"ל. ומ"מ כ' שפיר כאן ב' דעות אי הוי ש"י כן נלע"ד. וא"ל א"כ כל דבר שאינו זכות בשביל צד חוב יחשב זכות ע"י שהוא שלא מדעתו ויש לו ב' הברירות. ז"א דענין זכי' שיהי' שליח כמו גט וקדושין וכה"ג לא מהני דלא שייך אלו ידע היה עושהו שליח דאז לא הי' זכות כנ"ל. אבל לענין ממון דדבר שאין בע"ה מקפיד מותר משום גזל כמפורש בש"ס (ב"מ כ"א ע"ב). וא"כ באופן זה שלא מדעתו כנ"ל דיש לו ב' הברירות הוי דבר שאינו מקפיד ומותר שלא מדעת כנ"ל. ובפקדון אסור בספרים משום דאין התשלומין מוכן כנ"ל. וממילא הוי ש"י ג"כ כנ"ל דמקפיד כמ"ש סי' רצ"ב ע"ש. ובשיטה מק' ב"מ כ"ט דאומר סד"א ניחא כו' מצוה כו' קמ"ל כ' דאיכא קפידא לקלקול הספר כו' לא ניחא לי' כו' לא יהי' ספר ללמוד אבל כו' טלית ותפילין ע"ש משמע דבס' המצוים שרי ע"ש:
סעיף ב
המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו הרי זה שומר שכר (וי"א דמלוה על המשכון לא הוי אלא שומר חנם):
(י) בין שמשכנו כו'. הש"ך ז"ל האריך לדחות דברי תוס' דסברו דאינו רק שומר שכר מדר' יצחק ע"ש. ולא קשה מודי דהש"ך הי' סובר שכוונת תוס' הוא דלא קנה את המשכון רק לענין זה שהוא ש"ש עליו ולכך הקשה כנ"ל. אבל באמת נראה דתוס' סוברים דאף דבאמת קנה אותו והיינו שהתורה זכתה לו להמלוה שיהי' לו קנין בגוף המשכון מ"מ הא אין זה מחיר ההלואה שיהי' כמו שאר מקח שזה נתן לו דמי ההלואה וקנה עבורו המשכון דהא חזי' שעדיין חייב לו ולא נפטר וגם כשמשלם לו מחויב להחזיר וא"כ מאי בכך שהתורה זכתה לו המשכון מ"מ אין זה ענין שיתחייב באחריות בשביל זה דמאי בכך שקנאו מ"מ אם נאבד למה יפסיד חובו וזה החילוק שבין רש"י ז"ל שסובר דמה שקונה המשכון הוא מחיר ההלואה והוא כשאר מקח וממילא אם נאבד מפסיד ההלואה כמו בלוקח שנאבד חפץ שלו שאין המוכר חייב להחזיר דמי המכר. ומ"מ צריכין לדחוק לרש"י ז"ל למה יוכל לפדותו. וצ"ל דהוי כאלו התנו שאם ישלם לו יצטרך להחזיר המשכון. ועדיין דחוק דהא מבואר בב"מ פ' א"נ בהתנה המוכר כשיהי' לו מעות תחזירם לי אינו מכר כלל ע"ש. והתוס' סוברים דזה אמת שהתורה זכתה לו במתנה שיהי' המשכון שלו כל זמן שאינו משלם לו אבל מ"מ בשביל זה לא נפטר מהחוב וכאלו הלוה עצמו נתנו לו במתנה עד שישלם לו ואף שיש לו בו קנין גמור והוא שלו מ"מ לא יתחייב באחריות. ולכך כ' תוס' הטעם דכיון שהוא שלו וממילא יכול לקדש בו אשה ולקנות בו כו' וכיון שיש לו הנאה שוב הוי ש"ש עליו אבל באונסין ממילא פטור דמה בכך שיש לו הנאה כנ"ל. ושוב לא קשה כל קושיות הש"ך:
(יא) הרי זה שומר שכר. הב"י כ' בשם תשובת הרשב"א יש מגדולי המורים דאמרו שלכך הוא פטור מפרוטה דר"י לאחר הלואה מפני שמאריך זמן וממתין שלא למכרו. ומכלל דבר זה כל שפרעו אינו ש"ש ונאבד פטור ודחה דבריהם שאינו פטור רק בשעת הלואה ואעפ"כ הוא ש"ש לעולם כמו כל שומר שקיבל פרוטה בשעת שמירה ע"ש. ולכאורה דבריהם תמוהים דא"כ בתוך הזמן לא יהי' ש"ש דהא אינו יכול למכרו ולא שייך שממתין שלא למכרו וא"כ יהי' דינא דמלוה על המשכון ש"ש רק אחר זמנו וזה דוחק גדול. ויש לישב דגם הם סוברים טעם הרשב"א דבשביל הפרוטה בשעת הלואה הוי ש"ש רק דהא קשה כמ"ש (סק"ו) דהא זה הפרוטה אינו שכר שמירה כלל דבשלמא בכל ש"ש נוטל שכר בעד השמירה משא"כ כאן וכי בשביל שיש לו הנאה יהי' ש"ש. רק הטעם דהא תוס' (ד"פ ע"ב) הקשו יהי' ש"ש בהאי הנאה דתפיס לי' אחובי' כמו באומן. ותירצו דהא אין זה הנאה דאם לא הי' מלוהו לא הי' צריך לתפוס כיון שאין לו הנאה מההלואה כלל ע"ש. ולכך א"ש דכיון דנהנה פרוטה דר' יוסף ויש לו הנאה מההלואה שוב הוי ש"ש משום דתפיס לי' אזוזי וזה הוא שפיר שכר שמירה שהוא בידו ותפיס לי' כנ"ל דלא שייך תירוץ תוס' כיון שנהנה ולכך הוי שפיר ש"ש כנ"ל. אך כל זה תוך הזמן שאינו יכול למוכרו שייך טעם הנ"ל דיש לו הנאה במה שהוא בידו דתפיס לי' כו'. אבל אחר הזמן שיכול למוכרו א"כ שוב לא שייך טעם הנ"ל דאין לו הנאה כלל במה דתפיס דהא אם ימכרנו יהי' לו ג"כ מעותיו כנ"ל. ומשום פרוטה של ההלואה לחוד אינו ש"ש שאינו שכר שמירה כנ"ל:
אך ע"ז כתבו שפיר הטעם דאחר הזמן שוב הוי ש"ש בשביל מצוה זו עצמה שמאריך זמן וממתין שלא למכרו וזה הוא ג"כ שכר שמירה ולכך כתבו דבפרעו שוב אינו ש"ש דהא לא תפיס לי' אחובי' כנ"ל. או י"ל שסוברים דמשום פרוטה הראשונה אינו ש"ש רק על זמן שקבע דהא בשומר שכר גמור שנוטל שכר על זמן ודאי דאח"כ בתר הזמן אינו רק ש"ח כמבואר להדיא גבי השוכר הפרה אינו נוטל שכר שבת כו' ע"ש (דנ"ח). וא"כ הכא למה יהי' ש"ש אחר הזמן ולכך כתבו הטעם דאחר זמן שוב הוי ש"ש בשביל שממתין כו' ועדיין נוטל שכר אבל תוך הזמן שפיר בל"ז הוי בשביל הפרוט' דההלואה ש"ש. וי"ל גם בפרע הוי ש"ש כנ"ל. רק בפרע אחר הזמן אז סוברים דאינו ש"ש דבשביל פרוטה דההלואה כבר נשלם הזמן רק משום שממתין וזה לא שייך בפרט משא"כ תוך הזמן גם פרע הוי ש"ש. או דסברי הטעם דשיטוח וניעור רק דבפרע הוי כשאר נפקד דהא המפקיד בעצמו יכול לשטחה ולנערה רק קודם שפרעו לא יניחו המלוה כמ"ש הרא"ש והטור ע"ש (סוף סימן זה):
ומיושב מה דתמה הש"ך (סק"י) על מהרשד"ם שהקשה על הרשב"א בפרע מהא דאומנין דבלא תפיס אזוזי הוי ש"ח ודחה הש"ך דהתם הוי ש"ש רק משום דתפיס כו' משא"כ כאן שהוא בשביל פרוטה הראשונה ע"ש. והוא תימה עליו איך לא ראה דרשב"א ז"ל כתב כן להדיא ע"ש. ולמ"ש מיושב דהא הפרוטה אינו שכר שמירה רק שהוא שוב ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' ושפיר הקשה דבפרע דלא תפיס אחובי' שוב הוי ש"ח כהאי דאומנין כנ"ל:
(יב) אלא שומר חנם. הש"ך ז"ל הביא תשובת רש"י ראובן שמשכן לשמעון כו' ולוי מסרו ליהודה כו' שפסק דישבע יודא כמה הי' שוה כשנאבד בפשיעה כו' וכ' דאע"ג דאמר ר"א זה נשבע כו' משום דלא קים לי' למלוה. וא"כ איך ישבע יודא כו' שאני הכא דכיון שיודא סבר ששלו שפיר קים לי' ע"ש. ותמוה מאוד כמ"ש הש"ך ז"ל דמשמע דאם הי' המלוה עצמו מודה במקצת לא הי' נשבע משום דלא קים לי' והא מבואר במשנה להיפך דחייב שבועת מודה מקצת ע"ש. ויש לישב דלכאורה קשה באמת למה נותנין שבועה להמלוה כיון דאמר בש"ס דלא קים לי', ומ"ש הש"ך דהלוה סבר דלא קים לי' כו' אבל באמת קים לי' הוא דוחק. ולכאורה י"ל דנותנין לו שבועה דע"י השבועה רמי אנפשי' ומידכר כמ"ש תוס' שבועות סוגיא דקציצה ע"ש. אך הא תוס' כ' שם דלכך גבי שכיר ובעה"ב לא אמרינן דיתנו לו שבועה ויהי' רמי אנפשי' היינו משום דכיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה שיהי' בוש שיחזיקו אותו שהי' משקר במזיד ע"ש. וא"כ גם כאן נימא כן ואיך נותנין להמלוה שבועה הא כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה כנ"ל:
וי"ל הטעם דהא באמת אית לי' מיגו דכופר הכל דע"כ איירי שיכול לכפור דאל"ה הוי הילך וא"כ איך נימא דישלם המלוה משום שאינו יכול לישבע דלא קים לי' כמו בשכיר כו' הא אית לי' מיגו רק דהוי מיגו דהעזה לאפטורי משבועה וא"כ איך נימא שישלם א"כ שוב נאמן במיגו דשוב הוי לאפטורי מממון ואמרינן מינו דהעזה כנ"ל. וא"ל דכיון דאמרינן דלא קים לי' כו' א"כ הוי מיגו בדדמי כיון דלא קים לי' וסובר שהוא אמת. ז"א דלכך שפיר נותנין לו שבועה דעי"כ יהי' רמי אנפשי' ומידכר. וא"ל כיון שהתחיל לכפור כו' דהעולם יחזיקו אותו לשקרן ששיקר במזיד ז"א דלא יחזיקו כלל דהא אם הי' רוצה לשקר במזיד הי' כופר הכל דעל זה שפיר אית לי' מיגו כיון דכל הטעם דאיו לו מיגו הוא משום דטועה דלא קים לי' כו' וא"כ ידעו כו' דאי במזיד א"כ אינו לי' מיגו כנ"ל. ולכך שפיר נשבע המלוה כנ"ל:
אמנם רש"י ז"ל לטעמי' שסובר ב"ק ק"ז דבפיקדון דלא עשה לו טובה מעיז וגם כופר הכל חייב שבועה ע"ש. וא"כ שוב אין לו מיגו כלל דאף אם הי' כופר הכל הי' חייב כנ"ל. ושוב קשה כנ"ל למה ישבע המלוה הא לא קים לי' ושייך שפיר כיין שהתחיל לכפור כיון דלית לי' מיגו כנ"ל:
אך באמת הא תוס' שם הקשו ממשנה זו דכשהמלוה כופר הכל פטור וע"כ דמתני' סובר אין עירוב פרשיות כו' דגם בפקדון בעי מודה מקצת ע"ש. וא"כ שפיר נשבע המלוה כשמודה מקצת אף דלא קים לי' דהא שפיר אית לי' מיגו כנ"ל. אמנם רש"י ז"ל שפסק לדידן דגם כופר הכל חייב בפיקדון וא"כ אין המלוה יכול לישבע משום לא קים לי' דליכא מיגו כנ"ל. ולכך כ' רש"י ז"ל שפיר אע"ג דאמר ר"א זה נשבע כו' דלא קים לי' וע"כ הא דבמתני' נשבע היינו משום דסברי דבעי מודה מקצת גם בפיקדון וממילא לדידן אינו יכול לישבע רק כ' הטעם כיון דהי' יודא סבר שהוא שלו שפיר קים לי' כנ"ל. כן י"ל שלא יהי' תמוה כ"כ:
או יש לפרש דהא הטעם דלא מהימן במיגו דאינו יודע כ' תוס' (ב"מ צ"ז) דאין אדם. עושה עצמו ברצון מסופק והכא כיון דלא קים לי' שוב אית לי' מיגו דאינו יודע כמה הי' שוה דלא שייך הנ"ל וי"ל דסובר כהפ' דלא הוי מחויב שבועה ואיל"מ דלא הוי דבר שבמדה ובמשקל כו' ע"ש בר"ן ובש"ע לקמן. ובמשנה י"ל דאיירי שיש עדים שיודע שלא הי' יכול לטעון א"י משא"כ כאן. או שסובר כהראב"ד כיון דלא קים לי' ולא הוי לי' למידע לא אמרינן מתוך כו'. ולכך כ' רק משום דסבר שהוא שלו קים לי' בגווי' וליכא מיגו דאין עושה ברצון מסופק כנ"ל:
סעיף ג
המלוה על המשכון וחזר המלוה והפקיד ללוה ונגנב או נאבד חייב המלוה אע"פ שביד הלה אבד כיון דבתורת פקדון נתנו לו אכתי ברשותא דמלוה קאי כו' (הג"ה ראובן שנתן לשמעון משכון למשכנו אצל כותי ושמעון נתן משכון אחר לכותי ועכב משכון של ראובן בידו נעשה עליו שומר כאלו הלוהו עליו):
(יג) המלוה על המשכון כו'. ולכאורה קשה הא הוי שמירה בבעלים כמו שמור לי ואשמור לך כיון שגם הב' מחויב לשמור לו וגם כאן הא הלוה מחויב לשמרו ג"כ מפשיעה ולמה יתחייב המלוה בגניבה כו' כיון שגם הוא משועבד כנ"ל. אך ז"א מב' טעמים חדא דהא הי' עמו בשעת שבורה ומתה לא מהני ודוקא בשעה שנעשה שומר כו' וכאן המלוה הוא שומר מקודם כנ"ל. ועוד דהלוה אינו מחויב כלל לשומרו דהא הוא שלו רק דהמלוה נפטר מאחריות פשיעה כיון שקיבלו הוא לפקדון אבל אינו מחויב לשמור שיהי' נקרא שמירה בבעליה כנ"ל. וגם אין להקשות להיפך דהלוה לא יתחייב גם בפשיעה דנגד הלוה הוי שפיר בבעלים דהא המלוה משועבד לשמרו מגניבה דהוי ש"ש וזה הוא הי' עמו בשעת שאלה דמיד כשמקבלו בפיקדון משועבד המלוה לו לשמרו מגניבה כו'. אך גם זה לא קשה חדא דזה לא מיקרי שמירה בבעלים כיון שגוף החפץ אינו שלו. ואף שהמלוה משועבד מ"מ הא אינו שלו. אך זה יש לדחות כיון דבע"ח קונה משכון הוי שפיר בעלים ובפרט שלא בשעת הלואתו דקני לי' קנין גמור ע"ש והי' ראוי לפטור גם מפשיעה. אך י"ל דבשלמא בכל דוכתי בבעלים לא חייבה תורה בדין שומרין וממילא פטור גם מפשיעה כנ"ל. משא"כ כיון שהלוה קיבלו בפיקדון ופשיעה הוא דבר שבידו שלא לפשוע א"כ כיון שקיבלו פטר את המלוה עכ"פ מאחריות פשיעה שלו וכיון שהמלוה פטור ממילא חייב הלוה לשלם לו חובו ואין זה צריך לדין שומרים כנ"ל:
או י"ל דבשלמא בשמור לי ואשמור לך דכיון שהחפץ בביתו מחויב לשמרו והגוף משועבד לשמור חפץ שלו הוי בעליו עמו. אבל נראה פשוט דאם החנה וקיבל עליו על חפץ של א' שהוא ביד הבעלים רק שקיבל עליו שאם יאבד משלם זה לא מיקרי בעליו עמו דוכי בשביל שנתחייב לו תשלומין על תנאי יהי' נקרא בעליו עמו כיון שאינו יכול לשמרו כלל שאינו בביתו כנ"ל ואין הגוף משועבד וכן כאן כיון שחזר והפקידו ביד הלוה אין המלוה יכול לשמרו רק שיש עליו חיוב ממון ולא נקרא בבעלים כנ"ל:
(יד) וחזר והפקידו כו' ונגנב. אבל אם נאנס ודאי פטור שש כנ"ל. ולכאורה קשה דהא בשומר שמסר לשומר דקי"ל ברגיל להפקיד אצלו פטור מ"מ היכא דגרועי גרע' לשמירתי' חייב והש"ך הביא בשם הרש"ל ז"ל סי' רצ"א (ס"ק מ"ו) דאף ביש עדים ששמר כראוי חייב כיון דפשע בש"ש שמסר לש"ח ע"ש והוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס ע"ש. וא"כ קשה דגם כאן כיון דהמלוה על המשכון הוי ש"ש וכיון שחזר והפקידו א"כ מסרו לש"ח וא"כ נהי דהוי רגיל להפקיד אצלו דהא הפקידו אצל עצמו ולא שייך את מהימנת לי מ"מ הא הוי גרועי גרע' לשמירתי' וחייב אף ברגיל וממילא יהי' חייב גם באונסין דהוי תחלתו בפשיעה כו' כנ"ל. ואף דהרמ"א סי' רצ"א כ' דאם מסרו לשומר אחר בפני המפקיד ושתק פטור היינו בלא גרעי' לשמירתי' דהוא רק משום את מהימנת כו' וכיון דשתק מהימן לי' אבל בגרועי גרע' דהטעם משום פשיעה י"ל דאף שנתרצה המפקיד כמו כאן מ"מ י"ל דהוי כאומר קרע את כסותי ולא אמר והפטר דחייב וגם כאן כנ"ל אף שנתרצה שיפשיע. מ"מ חייב כנ"ל. ויש לדחות דכיון שנתרצה לא הוי פשיעה כלל ולא דמי לקרע כו' שהוא בידים. או י"ל דלא הוי הכא כלל גרועי גרע' דלכאורה למה בש"ש שמסר לש"ח אמרינן דהוי גרעי' כו'. בשביל דש"ח פטור מגניבה כו' הא כיון דאם נגנב ודאי חייב שומר הראשון א"כ לא הוי כלל גרעי' לשמירתי' דמאי חילוק הוא הא אם יגנב ישלם הוא ומאי פשע וממילא באונס לא יתחייב כיון דכל הפשיעה הוא בשביל שנפטר הב' בגניבה כו' וכיון שישלם הוא מאי נ"מ וע"כ צ"ל דהוא רוצה גוף החפץ ולא הדמים ולזה הוי פשיעה דהוא הי' שומרו היטב כדי שלא ישלם והי' לו החפץ משא"כ הש"ח לא ישמרנו ואף שישלם הא' מ"מ לא יהי' לו החפץ כנ"ל. וא"כ כאן בהפקידו ללוה עצמו לא הוי כלל גרועי גרע' כנ"ל ז"א דממ"נ הא אם יגנב ישלם הוא ומאי גרעי'. וא"ל כנ"ל דרוצה גוף החפץ ז"א דא"כ לא הוי כלל גרעי' לשמירתי' דאף שהוא ש"ח מ"מ ישמרנו דהא רוצה גוף החפץ ואיך שייך שבשביל שהוא עצמו ש"ח לא ישמרנו משום דפטור והוא רוצה החפץ הא כיון שרוצה החפץ ממילא ישמרנו אף שפטור דאם יאבד לא יהי' לו רק הדמים וממ"נ לא הוי כלל גרועי גרע' ופטור באונס כנ"ל:
(טו) ונגנב או נאבד כו'. משמע דאם הלוה אומר שנגנב ונשבע חייב המלוה כו'. ולכאורה קשה הא המלוה טוען אינו יודע אם נאנסה והטעם דבכל דוכתי חייב וכן בשומר שמסר לשומר כ' הש"ך סו' רצ"א (ס"ק מ"ד) משום דהוי מתוך שא"י לישבע משלם. והא הש"ך ז"ל כ' לקמן סי' זה (ס"ק קט"ו) דבטוען המפקיד ברי לא שייך כלל שבועת השומרין רק בתובעו טענת שמא ע"ש. וא"כ כאן הא טוען הלוה ברי שנגנב וחייב המלוה א"כ אין על המלוה כלל שבועת שומרין אם הי' טוען ברי נאנס בידך וא"כ ממילא בשמא לא שייך מתוך שאיל"מ וכיון שטוען א"י אם נאנסה יפטור. ובשלמא כנגד החוב שפיר כיון שהלוה טוען ברי פטור אבל ממחבר משמע דגם יתר על החוב משלם המלוה כיון שהוא ש"ש כנ"ל ע"ש בש"ך וקשה כנ"ל. וא"ל דכיון שטוען הלוה ברי שוב הוי א"י אם פרעתיך כיון שא"י אם נאנסה דדוקא בשמא צריכין לטעמא דמתוך שאיל"מ אבל בטוען ברי בל"ז חייב ז"א חדא דיש שפ' דבשמא טוב פטור גם באיני יודע אם פרעתיך וכאן אין לו לידע כו'. ועוד הש"ך ז"ל סי' רצ"א כ' דאף דהנ"י כ' דהוי איני יודע אם נתחייבתי כיון דקיימא לן משעת אונסין אישתעבד נכסיו ולא משעת שאלה ע"ש ודחה דנהי דלא אשתעבד ולענין חיוב תשלומין באמת הוי א"י אם נתחייבתי מ"מ לענין החפץ הוי א"י אם פרעתיך דהא נתחייב בודאי להחזיר החפץ וכיון שהוא ספק לו אם נאנס הוי א"י אם החזרתי ע"ש. וכאן לא שייך זה דהא החפץ ודאי החזיר רק דמחיוב אחריות לא נפטר במה שחזר והפקידו וא"כ לענין החיוב אחריות שוב הוי א"י אם נתחייבתי כיון דמשעת אונסין נתחייב וכיון שא"י אם נאנס ופטור הוי א"י א"ר כנ"ל כיון שגוף החפץ ודאי החזיר כנ"ל. ועוד קשה איך יתחייב המלוה הא שמא פשע ואף דהלוה נשבע מ"מ לא האמינתו התורה ליטול רק לפטור. ואף דמבואר לקמן סי' זה דהמלוה נוטל ג"כ בשבועתו היינו משום דהלוה חייב מדינא דהוי א"י אם פרעתיך ולכך נשבע ונוטל משא"כ כאן דהוי א"י אם נתחייבתי רק ע"י השבועה וזה אינו מועיל. ובהא דנשבעין ליטול שכרן צריך לדחוק ג"כ ע"ש (ב"מ נ"ח) ואף אי דלא כהש"ך רק דגם בטענת ברי שייך שבועת שומרין מ"מ לא שייך כאן מתוך שאיל"מ לדעת הפ' לקמן (סי' רצ"ד) דעיקר שבועה הוא שאינו ברשותו והשאר ע"י גלגול וא"כ כאן שהלוה מודה שנגנב ולא שייך העיקר שבועה על המלוה דממ"נ אם לא נגנב ודאי פטור וא"כ אינו חייב גם הגלגול כו' וממילא לא שייך מתוך שאיל"מ כנ"ל. ואפשר דגם כאן כיון שחזר והפקידו רק בתורת פיקדון ולא בתורת חזרה ממילא לא נפטר כלל אף מחיוב החזרה של גוף החפץ כיון שעדיין לא החזירו ושפיר הוי א"י אם פרעתיך כמ"ש הש"ך כיון שהוא ספק אי נאנס או פשע ופטור מחיוב החזרה או לא כנ"ל. או דאיירי בנגנב או נאבד בעדים כנ"ל או דבאמת כונת המחבר רק כנגד המשכון דנאמן הלוה להחזיק כנ"ל:
(טז) ונגנב כו'. אבל בפשיעה הא חייב הלוה אף שהוא ש"ח ולכאורה קשה הא חזינן דשטרות אימעוטי מדין שומרין ולרוב הפ' פטורין גם מפשיעה משום דאין גופן ממון ואף דהוא גורם לממון פטור. והא בקדשים שחייב באחריותן קי"ל דאינו אלא גורם לממון כיון שגוף הדבר הקדש ואף דאם נגנב חייב לשלם זה אינו אלא גורם לממון וקי"ל לאו כממון דמי וזה כמו שטרות. וא"כ גם כאן בחזר והפקידו למה יתחייב הלוה בפשיעה הא על גוף החפץ אינו חייב שהוא שלו רק שצריך לשמרו בשביל שאם יגנב יצטרך המלוה לשלם לו וזה הא הוי רק גורם לממון כמו בקדשים שחייב באחריותן וכמו שטרות ולא שייך על זה כלל דין שומרין ויפטר גם מפשיעה דהא אינו שומר כלל חפץ של המלוה רק ששומר חפץ דאם יגנב יצטרך המלוה לשלם וזה רק גורם ופטור כנ"ל. ובשלמא בשאר שומר שמסר לשומר דהב' חייב ולא אמרינן ג"כ כנ"ל דהא אינו של שומר הא' רק שאם יאבד יהי' חייב. ז"א דהא חייב בשמירת גוף החפץ שהוא של המפקיד דגם נגדו חייב. דבשלמא בקדשים הנ"ל אינו שומר אגוף החפץ שהוא הקדש רק אגורם משא"כ כאן דגם נגד המפקיד חייב אבל כאן דעל גוף החפץ אינו שומר שהוא שלו רק אגורם ופטור כנ"ל. וכאן במשכון י"ל משום דב"ח קונה משכון ושפיר חייב מחמת גוף החפץ ג"כ. והי' מיושב מה דלא נקיט בש"ע בשאר ש"ש שחזר והפקיד ביד המפקיד כמ"ש הש"ך ולמה נקיט דוקא במשכון. ולמ"ש א"ש דבשאר שומר הי' פטור גם בפשיעה אך לא משמע כן בש"ך ע"ש. ויש לחלק דמ"מ כאן גופו ממון ואף שהוא שלו מ"מ זה לא אימעוט כיון שגוף החפץ שוה ממון כנ"ל. או י"ל דאין הטעם כלל בפשיעה משום שהלוה חייב רק דכיון שקיבלו בפקדון ממילא נפטר המלוה מאחריות פשיעה ושוב ממילא חייב הלוה לשלם כמ"ש לעיל כיון שהוא בידו וקיבל עליו הוי כפטר את המלוה מאחריות פשיעה כנ"ל:
(יז) כאלו הלוהו עליו כו'. בסמ"ע וש"ך בשם הר"ן במשאיל ספר דלא הוי שואל ואינו חייב באונסין דאין כל הנאה שלו דגם להמשאיל יש הנאה דמצוה עביד ואית לי' פרוטה דר"י ע"ש:
והקשו ע"ז מהא דאמר פ' האיש מקדש (דמ"ז) למ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה כו' ואמר באונסין כ"ע לא פליגי דלא גרע משואל דכל הנאה שלו. ולהנ"ל קשה דהא מלוה ודאי עביד מצוה וא"כ אין כל הנאה של השואל כנ"ל ולמה יהי' חייב באונסין כנ"ל. ונראה דלא קשה דהא חזינן דכל משאיל לאו מצוה עביד רק במלוה וע"כ דבשאלה דהדרא בעיני' רק שמרשהו להשתמש כו' לא עביד מצוה רק במלוה שקונה גוף המעות וגם הא מבואר לקמן ס' ל"ב בכתב כתב לשמעון להלות ללוי שיתן לו מעותיו שיש לו בידו והניח לו משכון כו' פסק דכל זמן שלא בא המעות ליד לוי הוי המלוה ש"ח על המשכון דאין עושה מצוה עדיין ואף שיכול ליקח המעות מיד שכבר נתן לו רשות מ"מ אין המצוה עדיין עד שמקבל המעות דהא הי' יוכל לחזור מקודם ע"ש. וא"כ שם למ"ד הנ"ל דמלוה ברשות בעלים לחזרה כו' וכל זמן שלא הוציא יכול מלוה לחזור בו כו'. וא"כ אף שביד הלוה להוציאם מ"מ כל זמן שלא הוציאם ולא קנה אותם עדיין לא עשה מצוה כלל. כמו בשלח מכתב וציוה לשמעון שיתנו ללוי דאף שבידו ליקחו לא עשה מצוה כו' וכן כאן כיון דבשאלה דהדרא בעין אין מצוה וכאן כל זמן שלא הוציאם הוי כשאר שאלה כו' וליכא מצוה. רק דנימא בשביל שבידו להוציאם וזה ג"כ עדיין אינו מצוה עד שיוציאם כמו שם בציוה ליתן לו כו'. ולכך שפיר ליכא פרוטה דר"י עדיין וחייב באונסין כשואל דכל הנאה שלו כנ"ל.
לכאורה אינו מובן דאמר דאינו חייב באונסין דמשום הפרוטה כו' אין כל הנאה שלו כו'. והא ריש פ' השואל פריך הא בעי נטירא ומזוני כו' ומשני לא נימא כל הנאה שלו אלא הואיל ורוב הנאה שלו ע"ש. ואף לתירוץ אחר שם מ"מ ע"ש בתוס' דמ"מ ג"כ מודה דסגי ברוב הנאה שלו כו'. וא"כ למה לא יהי' כאן שואל בשביל פרוטה דר"י הא מ"מ רוב הנאה שלו וחייב באונסין. ונראה הטעם דדוקא שם שאין המשאיל נהנה כלום דמה דלא יהיב מזונא כו' הוא בשביל שאינו משתמש והא הי' יכול למכרו וג"כ לא הוי יהיב מזונא כו' רק דנימא שהשואל חסר ומשני דסגי ברוב הנאה שלו אכל היכא דהמשאיל אית לי' פרוטה דר"י ונהנה וחזינן דבשביל הנאה זו בשומר נעשה ש"ש דזה מיקרי שכר שמירה כו' א"כ ממילא כאן לא הוי שואל רק שוכר דהא נותן לו פרוטה בשביל מה שמשתמש בו כנ"ל. ואף שהוא לא חסר מ"מ הוי כאומר לאחר תן פרוטה להמשאיל בשביל השאלה שאני שואל ממנו דודאי הוי שוכר כנ"ל:
ובזה י"ל ג"כ קושיא הנ"ל דלכאורה עדיין קשה דאיך נדמי לשוכר דהא לא מצינו רק בשוכר דחסר ואין כל הנאה שלו כיון שחסר שמשלם משא"כ בהנ"ל דהוא רק גורם שיהנה המשאיל פרוטה דר"י ומה בכך שנהנה כאן שהוא אינו חסר ושפיר כל הנאה שלו ויש לדחות הנ"ל. וי"ל כיון דבאמת חסר ג"כ כמ"ש בחי' בגמ' דהא החיוב אחריות עצמו הוי חסר שאין כל הנאה שלו דחייב באחריותו ע"י השימוש רק דמ"מ אין המשאיל נוטל כלום וכאן כיון שנוטל ג"כ הפרוטה דר"י וחסר הוא ג"כ מחמת האחריות הוי שפיר שוכר כנ"ל:
אך נימא דאינו חייב באחריות אונסין א"כ שוב כל הנאה שלו דאינו חסר ושוב יהי' חייב כנ"ל. אך ז"א דאף דאינו חייב באונסין מ"מ עכ"פ הוי ש"ש מחמת השימוש ושוב מחמת זה חסר ע"י השימוש ואין כל הנאה שלו וכנ"ל. אמנם התם לר' מאיר קיימינן דסבר מלוה ברשות בעלים לחזרה והא ר"מ סבר דשוכר כש"ח ולכך שפיר הוי שואל דכל הנאה שלו שאינו חסר כלום. וא"ל כנ"ל דחסר מחמת קבלת האחריות ז"א דאיך נימא דבשביל זה הוי שוכר וא"כ הוי כש"ח ואף באחריות גניבה אינו חייב ושוב חייב גם באונסין דכל הנאה שלו כנ"ל דאינו חסר כלל כנ"ל. ויש לדחות:
עוד י"ל בפשיטות דהטעם כאן דאין כל הנאה שלו אף דמה איכפת לי' מה שיש הנאה גם למשאיל דהטעם דצריך שיהי' כל הנאות שיש למשאיל יהי' אצל השואל ולכך הוא כבעלים וחייב באונסין אבל כאן הנאה זו שיש להמשאיל שמשתכר פרוטה דר"י במה שמשאילו הנאה זו אינה להשואל דהוא אינו יכול להשאילו ולהשתכר פרוטה זו דהא אין השואל רשאי להשאיל ולכך אין כל הנאה שלו שפיר כנ"ל. אבל התם אף דמלוה ברשות בעלים לחזרה מ"מ הא גם הנאה זו של פרוטה דר"י שיש להמלוה יש גם ללוה שהרי יש ללוה ג"כ דהא גם הוא יכול להלוות זה המעות ולהשתכר ג"כ פרוטה דר"י הנ"ל ושפיר הוי כל הנאה שלו כנ"ל:
עוד י"ל דהא אינו שוכר כלל בשביל זה שמשתכר פרוטה דר"י בשעה שמשאילו הספר דהא הנאה זו יש לו בשלו עדיין ומה בכך הא מ"מ אינו נותן לו משלו כלום כנ"ל. ובשלמא ש"ש הוי בשביל הפרוטה שמלוהו על המשכון כיון דמ"מ יש לו הנאה ע"י המשכון או משום דשוב תפוס לי' אזוזי כמ"ש לעיל (ס"ק י"א) משא"כ לענין זה שלא יהי' נקרא שואל כיון שהוא בשלו שפיר הוי שואל. רק י"ל טעם הר"ן ז"ל כיון דאיירי בשאל ספר ונתן לו משכון ע"ש. והנה לכאורה קשה אף בשואל דבר אחר ונתן לו משכון ג"כ לא יהי' שואל דהא במשכון איכא פרוטה דר"י משום שיטוח וניעור ע"ש (בטור ס"ס זה) וא"כ ג"כ נותן לו פרוטה בשביל השאלה דע"י השאלה משתכר פרוטה דר"י בהמשכון בשיטוח וניעור כנ"ל וזה עדיף דהא כאן משתכר בשל השואל בשביל השאלה ושפיר הוי שוכר דנותן לו פרוטה משלו כנ"ל. אך י"ל דליתא דהא מלוה על המשכון הוי ש"ש בשביל פרוטה זו דר"י שמשתכר בשיטוח וניעור וכן בשואל על המשכון ג"כ הוי המשאיל ש"ש על המשכון בשביל שיטוח וניעור כנ"ל. וא"כ שוב לא הוי שוכר דניעא שנותן לו פרוטה בשביל השאלה ז"א דהא בשביל פרוטה זו צריך לשמרו והוי ש"ש בשביל זה והוי כאלו נתן לו השואל למשאיל חפץ לשמור ונותן לו פרוטה להיות ש"ש וכי בשביל זה יהי' שוכר הא שוב אינו משתכר כלום דבשביל הפרוטה חייב בשמירת החפץ ולכך הוי שואל כנ"ל. וא"ל דהא בל"ז הוי ש"ש בשביל הפרוטה שבשעת השאלה ז"א דהא בשאלה דבר אחר ליכא מצוה כלל ואינו ש"ש רק בשביל השיטוח וניעור ושוב הוי השואל חייב באונסין כנ"ל:
אמנם בשואל ספר על המשכון שייך שפיר טעם הנ"ל דהוי שוכר דמשתכר בשיטוח וניעור וזה הוא משל השואל במשכון שלו כנ"ל. וא"ל כנ"ל דבשביל זה הוא ש"ש. ז"א דהא בל"ז הוי ש"ש בשואל ספר דהא עביד מצוה בשאלה והוא כמו מלוה על המשכון דלענין להיות ש"ש סגי אף שעושה המצוה בשלו כמו במלוה וממילא הוי ש"ש על המשכון בלא הפרוטה של השיטוח וניעור כנ"ל. ולכך ממילא הוי שוב רק שוכר משום שנותן לו הפרוטה של שיטוח וניעור שהוא במשכון של השואל כנ"ל. אשל בשואל ספר בלא משכון שפיר י"ל דהוי שואל כיון שאין משתכר רק בשלו כנ"ל ומיושב דמבואר בש"ע (סי' שמ"ב) להדיא בשואל ספר דהוי שואל כנ"ל דהתם איירי בלא משכון כנ"ל וכן במלוה ברשות בעלים ג"כ שפיר הוי שואל כיון שהא בשלו כנ"ל. עוד יש לחלק:
סעיף יב
אמר הלוה כו'. אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים חי' שוה והמלוה אומר איני יודע כמה הי' שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שהי' שוה יותר מדמי החוב ויפטר כו'. ואם השיב אני יודע שהי' שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה הוי לי' מחויב שביעה ואילו"מ כו':
(יח) ויכלול בשבועתו שאינו יודע כו' ע"ש. ותמה הע"ש וש"ך הא מבואר לקמן סי' ע"ה לדעת הטור והרא"ש דבגלגול לא אמרינן מתוך שאי"ל משלם ואינו נשבע רק היסת שאינו יודע משום דאין מגלגלין על טמנת א"י ולמה ישבע כאן ע"י גלגול שאינו יודע וזה אינו לב' הדעות שם ע"ש. ויש לישב דהא בנ' ידענא ונ' לא ידענא דאמרינן מתוך שאיל"מ כו'. ולכאורה הא יכול לישבע שאינו יודע ולמה אמרינן דא"י לישבע כו'. אך זה טעות דהא התורה חייבו לישבע על הכפירה שאינו חייב ושבועה זו אינו יכול לישבע ומה מועיל שנשבע שא"י מ"מ הא אינו נשבע שאינו חייב וכל זמן שאינו נשבע זה חייב כנ"ל. אך למאן דלית לי' מתוך שאיל"מ לכאורה למה נפטר בלא שבועה כלל משום שא"י לישבע הא עכ"פ נימא דישבע שבועת התורה שאינו יודע כיון שמודה מקצת וזה יכול לישבע. אך ז"א דהא אן נשבעין על טענת ספק וזה השבועה שאינו יודע היא רק על טענה ספק שאין תובעו בברי שיודע שחייב כנ"ל. אמנם בגלגול דמגלגלין בטענת ספק אם כן לכאורה למה אמרינן בגלגול לדיעה הנ"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ ונשבע רק היסת ולמה לא ישבע שבועה דאורייתא שאינו יודע דהא התובע תובעו שמא יודע שחייב ומשקר במה שאומר א"י וישבע ע"ז ע"י גלגול דאף שהוא טענת שמא מ"מ מגלגלין כנ"ל. וצריך לומר דהא קי"ל (סי' צ"ג) באומר לא נשתתפתי עמך דא"צ לישבע משום שאינו אלא כפירת שבועה דגם אם נשתתף אינו חייב רק שבועה כו' ע"ש ולקמן סי' פ"ז. וא"כ לכך הכא טענה זו שאינו יודע הוא רק כפירת שבועה דגם אם יודע אין עליו רק חיוב שבועה ומה שהוא תובע אינו אלא שמא יודע וחייב שבועה כו' והוא כופר שא"י נפטר משבועה ואינו כפירת ממון רק שבועה ופטור גם מגלגול כנ"ל. אך לכאורה מ"מ הוי כפירת ממון דהא תובעו אתה יודע שאתה חייב לי ממון וכפירה זו הוא ממון כנ"ל. אך ז"א דבכל דוכתי השבועה הוא על כפירת ממון כו' משא"כ הכא על תביעה זו שחייב על זה אינו נשבע כלל דאינו נשבע שאינו חייב דאף שנשבע שאינו יודע מ"מ אינו נשבע על הכפירת ממון דעדיין יכול להיות שחייב כנ"ל רק על התביעה דשמא יודע ישבע א"כ השבועה אינו רק על כפירת שבועה שא"צ לישבע ולכך שפיר פטור גם בגלגול כנ"ל. וע"כ צ"ל כן דאל"ה קשה באמת להפ' הנ"ל נהי שכתבו דאין מגלגלין כשהנתבע טוען שמא זה הוא טעם נכון דלא נימא מתוך כו' והיינו כיון שאומר א"י אין עליו חיוב כלל לישבע שאינו חייב כנ"ל. אבל ע"ז שלא ישבע שא"י לא שייך טעם זה דהא זה טוען ברי שאינו יודע ובטענת ברי מגלגלין. וע"כ צ"ל כיון דעל גוף חיוב אין מגלגלין שטוען שמא רק על הא"י הוי כפירת שבועה כנ"ל.
ויש לישב קושיא הנ"ל די"ל דאיירי כאן שטוען א"י היינו כמו בסייף דלעיל שהוא דבר שאינו ידוע לעולם והיינו שטוען שלא הייתי יודע כלל ששוה יותר וא"כ אף אם באמת שוה יותר מ"מ פטור דלא קיבל עליו שמירה יותר ממה שהי' סבור ששוה כמבואר לעיל ע"ש לש"ך ס"ק מ'). וא"כ בכה"ג שפיר צריך לישבע שאינו יודע ע"י גלגול דלענין זה טוען ברי שא"י כנ"ל. וא"ל כנ"ל דלא הוי כפירת ממון ז"א דכאן הוי שפיר כפירת ממון דהוא תובעו שמא יודע שחייב וכאן השבועה שנשבע הוא שאינו חייב דכיון דלא ידע אף שבאמת הי' שוה יותר. מ"מ פטור א"כ השבועה הוא שאינו חייב כלל ונשבע שפיר על הכפירת ממון וממילא מגלגלין על טענת ספק וחייב לישבע כנ"ל:
ולכאורה למ"ש הפ' דספק גזל התירה התורה ואף שבאמת חייב מ"מ כשהוא מסופק ופטור ע"פ הדין התירה התורה ואין כאן גזל. א"כ אם אינו יודע באמת פטור ואף אי באמת חייב וא"כ לכאורה שוב הוי השבועה על כפירת ממון דבמה שנשבע שא"י באמת פטור כנ"ל וא"כ עדיין ישבע ע"י גלגול שאינו יודע כנ"ל. אך יש לדחות. ועוד דהא בברי ושמא חייב עכ"פ לצאת ידי שמים גם בא"י אם הלויתני וממילא לא שייך דהתורה התירה כנ"ל:
עוד י"ל קושיא הנ"ל. די"ל הטעם שאינו נשבע ע"י גלגול שאינו יודע הוא משום דהא אמרינן מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה רק משום שמא ס' מלוה ישינה יש לו עליו כו' וא"כ לענין שבועה זו שישבע שאינו יודע שייך שפיר מיגו דחשיד כו' והיינו אם באמת יודע שחייב וטוען שקר שא"י כדי לכפור א"כ ישבע גם כן לשקר. וכאן לא שייך שמא ס' מלוה כו'. ז"א דא"כ ישבע אמת שא"י אם חייב דבמעות מבואר בש"ע (סי' י"ז) דיכול לישבע סתם שאינו חייב ע"ש. וא"כ אם יש לו ס' מלוה כו' אמת ישבע ומה יועיל השבועה. ובשלמא בכל שבועת ודאי שאינו חייב שייך תירוץ הנ"ל משא"כ כאן על הספק כו'. ולכך אינו נשבע שא"י. אך לכאורה הא שייך אישתמוטי. אך הטור י"ל דאיירי התם שמגלגל עליו קרקעות ועבדים (וקצת משמע כן מדלא תובעו ביחד והיה מב"מ על הגלגולים ג"כ) ע"ש ובקרקע וכה"ג דלא שייך אישתמוטי פ' שפיר דאינו נשבע רק היסת ישבע דשייך קצת אישתמוטי כמ"ש תוס' ריש ב"מ דלענין היסת אמרינן גם בקרקע כו' ע"ש משא"כ היכא דשייך אישתמוטי י"ל שפיר דצריך לישבע שא"י כנ"ל:
ובמ"ש לעיל י"ל ג"כ למ"ש יש פ' דהיכי דלא הוי לי' למידע דהוא שמא טוב גם לצאת ידי שמים אינו חייב בא"י ע"ש. וא"כ י"ל דלכאורה קשה כנ"ל דהא ס' גזל התורה התירם והוי כפירת ממון וישבע שאינו יודע. אך בכל דוכתי דחייב לצאת י"ש ממילא לא התירה תורה ולא הוי כפירת ממון כנ"ל. משא"כ כאן דלא הוי לי' למידע כמה הי' שוה כמ"ש הראב"ד וא"כ גם לצאת י"ש אינו חייב כנ"ל וכיון דהתורה התירה שוב הוי כפירת ממון וממילא שפיר צריך לישבע ע"י גלגול שאינו יודע כנ"ל:
או י"ל דהא בטוען על הגלגול א"י יש לו מיגו שהי' טוען על הכל א"י והי' פטור משבועה. דלא שייך תירוץ תוס' (ב"מ צ"ז) שאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק דהא טוען גם עכשיו א"י ועושה עצמו מסופק. ודוחק לחלק בין מקצת להכל ולכך פטור ואף דבא"י לא שייך מיגו מ"מ לענין זה שנאמין לו שא"י בלא שבועה על זה שייך שפיר מיגו. ובשלמא אי אמרינן מתוך שאיל"מ לא מהני המיגו דאף שא"י חייב כנ"ל. משא"כ לענין השבועה שא"י ואף דהוי מיגו לאפטורי משבועה מ"מ בשבועה דאורייתא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה באינו העזה. משא"כ כאן (בשבועת המשנה לא אמרינן אף מיגו לאפטורי משבועה לחוד כמ"ש הרמב"ם ובש"ע לקמן (סעי' י"ז) במשכון עד כדי דמיו ע"ש לכך חייב שבועה כנ"ל ועוד דכאן) שייך אין עושה מסופק ברצון דעכשיו לא הוי לי' למידע כנ"ל:
(יט) ואם אומר יודע אני שהי' שוה יותר וא"י כמה דהוי מחויב שבועה ואי"ל ומשלם כו'. והראב"ד ז"ל חולק אין אנו נסכמין עמו לפי שלא בא א"י של זה על ברי של זה אבל באומר ברי לי שאתה יודע שהי' שוה יותר הדין כדבריו דאמרינן מתוך כו' וסובר דדוקא היכא דהוי לי' למידע אמרינן מתוך כו' ע"ש. ולכאורה טעמו אינו מובן כיון דהיכא דאי"ל משלם משום דכל זמן דאינו נשבע חייב א"כ מה בכך דלא הוי לי' למידע והוא אמת שא"י מ"מ אינו יכול לישבע. ועוד דהא חזינן בנסכא דר' אבא אין חטפי כו' דאמרינן מתוך כו' ואף דהתם אנו יודעין ג"כ שאינו יכול לישבע דהא מודה ואעפ"כ אמרינן כל זמן שאינו נשבע משלם. וצ"ל דהתם הטעם משום דליכא מיגו שיצטרך להכחיש העד ולישבע כמ"ש תוס' לחד תירוצא שם ע"ש (ב"ב ל"ד). או אפשר דבשבועת עד א' מודה הראב"ד דהאמינה תורה לעד אחד כב' כל זמן שאינו נשבע נגדו כמ"ש תוס' שם משא"כ בנ' ידענא כו':
ובאמת נראה טעמו דהא דמודה במקצת חייב שבועה אינו משום דודאי חייב גם מקצת האחר דמה ראי' הוא זה בשביל שחייב מקצת נימא דחייב עוד בודאי רק דאמרה תורה שישבע שיכולין לברר דאי האמת כדבריו ישבע ומה בכך רק בכופר הכל פטור דאיכא חזקה ושאר טעמי' ולכך כשאינו רוצה לישבע נחתינן לנכסי' וחייב לשלם היינו דיש ראי' להיפך דודאי חייב וטען שקר דאי אמת כדבריו למה לא ישבע כנ"ל. משא"כ בנ' ידענא ונ' לא ידענא למה נימא דחייב לשלם הא באמת אינו יכול לישבע וכיון דברי ושמא לאו ברי עדיף ומה ראי' יש כאן יותר על נ' האחרים שחייב בשביל שהודה בנ' מה ענין זה לזה ולכך סובר דפטור רק היכא דהוי לי' למידע נראין הדברים שהוא רמאות כמ"ש הש"ך ע"ש שבאמת יודע רק שאינו רוצה לישבע וטוען שקר משא"כ בלא הוי לי' למידע פטור כנ"ל, וי"ל דבשבועת עד אחד מודה דהתם הטעם דעד א' נאמן ויש ראי' כו' רק כשנשבע נגדו נאמן וכל זמן שאינו נשבע חייב אף דלא הוי לי' למידע כנ"ל. אך באמת משמע דגם בעד אחד סובר כנ"ל. והיינו דסובר דגם בשבועת עד א' לא אמרה התורה שישבע רק לברר הדבר כשיכול משא"כ כשאינו יכול אינו מועיל לחייבו מחמת ראי' העד כנ"ל:
או י"ל דהא עד א' אינו קם לממון והקשה המרדכי איך דיינין על ידו מתוך שאיל"מ ותירץ דזה לא מיקרי קם לממון דהא עדיין אינו מחייבו רק שבועה רק כיון שאי"ל ממילא חייב לשלם ע"ש. וזה לשיטתם אבל לראב"ד הנ"ל כיון דבאמת א"י בלא הוי לי' למידע ומחמת שא"י לישבע הי' פטור רק דנחייבו מחמת ראיית העד ושוב מיקרי קם לממון כנ"ל ואינו יכול לחייבו דלכך אין עד המסייע פוטר היכא דהוא מחויב שבועה ואי"ל משום דאין עד א' קם לממון ע"ש בש"ך ס"ק ס"א:
עוד לכאורה קשה לראב"ד למה בחשוד אמרינן שכנגדו נשבע כו' משום דהוי מחויב שבועה ואיל"מ הא אנו ג"כ יודעין שא"י לישבע והוא כמו בלא הוי לי' למידע כנ"ל. וצריך לומר דסובר כתירוץ ב' בתוס' ריש ב"מ דהוא תקנת חכמים שיהי' נשבע ונוטל אף דמדינא פטור כנ"ל. ויותר נראה בטעם הראב"ד ז"ל דסובר דלא שייך מתוך רק היכא שיש עליו חיוב שבועה שייך לומר כיון שאינו נשבע חייב לשלם אבל במודה מקצת דבעינן הודאה וכפירה דילפינן מכי הוא זה וממילא היכא שטוען א"י אין זה כפירה כלל ואין כאן חיוב שבועה כלל ואיך נימא בשביל שא"י לישבע ישלם כיון שאינו חייב כלל שבועה כיון דלא הוי כפירה כנ"ל ויליף לה מדמעטינין שבועת ה' תהי' בין כו' ולא בין היורשים והיינו דבא"י אינו חייב שבועה ולא שייך מתוך כנ"ל רק בהוי לי' למידע אמרינן שיודע באמת וחייב שפיר משא"כ היכא שבאמת א"י כנ"ל ולכך בחשוד דבאמת איכא כפירה ויש חיוב שבועה וממילא אמרינן שפיר מתוך שאי"ל משלם כנ"ל. אך זה קשה לע"ד למה כ' הראב"ד ז"ל בטוען התובע ברי שאתה יודע מודה להרמב"ם ז"ל דשייך מתוך כו' ע"ש. וקשה הא לדבריו ז"ל היכא שאינו יודע באמת פטור ולא שייך מתוך וא"כ איך יועיל טענת התובע מה שטוען ברי שיודע הא על זה טוען הנתבע ג"כ ברי שאינו יודע ופטור ואיך נאמן ע"ז להתובע יותר מלהנתבע להוציא ממנו. ואף שהתובע אומר שהנתבע יודע וחייב לשלם משום מתוך מ"מ ע"ז מכחישין שהנתבע אומר שא"י ופטור דלא שייך מתוך ולמ' יהי' חייב. ובשלמא בהוי לי' למידע אמרינן שיש רמאות דבאמת יודע דנראין הדברים כיון שראוי לו לידע ומשקר כנ"ל אבל היכא באמת לא הוי למידע ויש לומר שאינו יודע מה מועיל טענת התובע שטוען ברי שהנתבע יודע ולמה ישלם בשביל זה כנ"ל הא הוי ברי וברי על זה כנ"ל. ונראה די"ל לטעם הנ"ל דלכך לא אמרינן מתוך בלא הוי לי' למידע משום שבא"י ליכא חיוב שבועה כלל כנ"ל. אמנם עדיין קשה נהי דעל גוף החיוב באמת י"ל כן היינו לענין השבועה שישבע שאינו חייב שייך לומר כנ"ל כיון שבאמת א"י אינו צריך לישבע שאינו חייב וממילא לא שייך מתוך. אמנם עדיין על זו הטענה עצמה ישבע שאינו יודע דכיון דאי באמת יודע ומשקר חייב לשלם דשייך מתוך וא"כ התובע טוען שיודע הנתבע וממילא חייב לשלם מתוך כו' ומה שטוען הנתבע שא"י והוא פטור וזה טוען ברי שאינו יודע ושייך שפיר שבועה על זה דהוא מודה במקצת שמודה נ' יודע שחייב ונ' א"י והוא פטור וצריך על זה לישבע שאינו. יודע באמת. וא"ל דהוי כפירת שבועה כמ"ש לעיל. ז"א דכאן הוי כפירת ממון דהוא תובעו שיודע שחייב וחייב לשלם והוא אומר ברי שא"י והוא פטור ויתחייב שבועה שא"י. דבשלמא להרמב"ם לא אמרינן שיהי' נקרא יכול לישבע ז"א דאינו יכול לישבע שאינו חייב כמ"ש לעיל משא"כ לראב"ד דאי האמת שא"י פטור כנ"ל. וצריך לומר דלא קשה דהא אין נשבעין על טענת ספק וטענה זו הוא שמא יודע ואינו צריך לישבע על זה דנהי דטוען ברי שחייב אבל אינו טוען ברי שיודע כנ"ל ועל החיוב א"צ לישבע כנ"ל. אמנם בטוען ברי גם על זה שיודע שהנתבע יודע כ' הראב"ד שפיר דיש כאן חיוב שבועה כיון שטוען גם ע"ז ברי וצריך לישבע שא"י כנ"ל. אך לכאורה עדיין קשה עכ"פ למה כתב דצריך לשלם בטוען התובע ברי שיודע הא עכ"פ סגי בשבועה כנ"ל ולמה ישלם הא ע"ז טוען ברי כנ"ל. אמנם י"ל דנראה לטעם הנ"ל דלכך לא שייך מתוך משום דאין הודאה וכפירה וחיוב שבועה על א"י כנ"ל. ונראה דלהפ' דאמרינן גם בגלגול שבועה מתוך שאיל"מ י"ל גם להראב"ד בטוען על הגלגול איני יודע אף היכא דלא הוי לי' למידע מ"מ אמרינן מתוך שאיל"מ דהא כאן לא שייך טעם הנ"ל דאין חיוב שבועה על א"י דמה בכך מ"מ הא גם שטרות וקרקעות חייבין שבועה ע"י גלגול אף דמצד עצמו אין כאן חיוב שבועה וכן בהנ"ל אף דלא הוה לי' למידע מ"מ הא יש כאן חיוב שבועה אף שא"י וכיון שאינו יכול לישבע משלם כנ"ל דהא יש חיוב שבועה וא"י לישבע כיון שאינו יודע ומשלם וכמי בחשוד הנ"ל. ולפ"ז נראה כאן בטוען ברי שהנתבע יודע שחייב לו וממילא צריך הנתבע לישבע שבועת התורה שאינו יודע כנ"ל דזה הוי כפירת ממון כנ"ל. ואף דעל גוף החיוב פטור היינו שאין עליו שבועה לישבע שיודע שאינו חייב שיהי' עי"ז מתוך זה אין עליו כיון שא"י אין עליו שבועה הנ"ל. אבל זה צריך לישבע שאינו יודע שחייב עכ"פ כנ"ל ונגד זה הוי שפיר מודה מקצת וי"ל ממילא דכיון דחייב שבועה דאורייתא שא"י שחייב ממילא יש עליו חיוב שבועה ע"י גלגול שישבע שיודע שאינו חייב דאף שאינו יודע ואין עליו חיוב שבועה היינו מצד עצמו אבל ע"י גלגול שפיר חייב כנ"ל ואין סותרות זא"ז כנ"ל וצריך לישבע ע"י גלגול גם על גוף החיוב שאינו חייב וכיון שיש חיוב שבועה והוא אינו יודע ואינו יכול לישבע זה הגלגול עכ"פ שאינו חייב ממילא אמרינן מתוך שאי"ל משלם וחייב כנ"ל דבגלגול שפיר אמרינן מתוך גם בלא הוי לי' למידע אף להראב"ד ז"ל כנ"ל ולכך פ' שפיר דחייב. ומדוקדק לשון ראב"ד ז"ל אין אנו נסכמין כו' לפי שלא בא ברי של זה כו' היינו שאינו טוען ברי שיודע וא"כ הוי טענה זו אולי יודע טענת ספק ועל גוף החיוב אין עליו שבועה כיון דלא הוי לי' למידע וכנ"ל. אבל באומר ברי שפיר הדין כדבריו שיש עליו חיוב שבועה דצריך לישבע שא"י כיון דטוענו ברי גם על זה וממילא שייך מתוך כו' וכמו בחשוד כנ"ל:
עוד י"ל הטעם דבטוען ברי מודה הראב"ד כנ"ל די"ל דבאמת גם בלא הוי לי' למידע ראוי להיות חייב דבסתמא לא מחזקינן לי' שא"י וכמ"ש הש"ך ז"ל ואמרינן שיודע וחייב רק הטעם דפטור י"ל דהא לכאורה יש להאמין לו שאינו יודע על השאר במיגו שהי' טוען א"י על הכל והי' פטור היינו שהי' טוען איני יודע אם הי' שוה כלל יתר על החוב דהי' פטור כמבואר לעיל וזה אינו מיגו דהעזה כמודה מקצת מיגו דכופר הכל דאין חבירו מכיר בשקרו כשיאמר א"י על הכל. דבשלמא לרמב"ם ז"ל לא מהני המיגו דמה מועיל שנאמן שא"י מ"מ חייב משא"כ לראב"ד כיון שנאמן שא"י במיגו ממילא כטור כנ"ל ולא שייך כאן תירוץ תוס' (ב"מ צ"ז) שאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. ז"א דתוס' כ' שם שנראה שמשקר כיון שראוי לו לידע ע"ש. אבל בלא הוי לי' למידע ממילא נאמן שפיר במיגו כנ"ל ולכך להראב"ד ז"ל שפיר פטור בלא הול"ל הנ"ל משא"כ בהוי לי למידע חייב דליכא מיגו דשייך תירוץ תוס'. אף דגם עכשיו טוען א"י מ"מ י"ל דאינו רוצה לעשות מסופק על יותר אמנם בטוען התובע ברי שהנתבע יודע שפיר מודה הראב"ד דחייב דכאן ליכא מיגו שהי' טוען על הכל א"י. ז"א דהוי מיגו דהעזה שחבירו יודע שהוא יודע ויעיז נגדו יותר והוא כמו מודה מקצת שאינו נאמן במיגו דכופר הכל משום העזה וסוברים הרבה פ' דגם לממון לא אמרינן ולכך חייב כנ"ל:
או י"ל דסובר דהא ר"ה ור"י סברי ברי ושמא ברי עדיף רק דקי"ל אוקי ממונא בחזקת מרי' כר"נ ור"י. וי"ל כיון דחייב שבועה וכל זמן שאינו נשבע לא מיקרי מוחזק וממילא ברי עדיף ולכך הוי מתוך שאי"ל משלם דכיון שמחויב שבועה אינו מוחזק ושוב ברי' עדיף כנ"ל. ולכך למ"ש תוס' (כתובות י"ב) דדוקא בברי טוב סובר ר"ה דברי עדיף והיינו כשיודע שחבירו מכיר בשקרו ושמא גרוע היכא דהוי לי' למידע ע"ש ולכך סובר הראב"ד דבלא הוי לי' למידע לא שייך מתוך וגם סובר דסגי בברי טוב לחוד אף שאין השמא גרוע ולכך בטוען ברי שאתה יודע דהוי ברי טוב דהא ע"ז חבירו מכיר בשקרו ולכך שוב שייך מתוך דברי עדיף כנ"ל. משא"כ באינו טוען ברי שאתה יודע דהוי ברי גרוע כיון דלא הוי לי' למידע פטור כנ"ל דלא אמרינן ברי עדיף כה"ג כנ"ל. ובפשיטות י"ל דהא לכאורה אין כאן כפירה והתורה לא חייבה שבועה רק על הודאה וכפירה ולמה יהי' מתוך כיון שאין חיוב שבועה כמ"ש לעיל. וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן ורא"ש והש"ך ז"ל (ס"ק נ') גבי א"י כמה שוה דכיון דנאמר דפטור בטענת אינו יודע ואין יכולין לחייבו א"כ הו כפירה שאינו חייב יותר ולכך יש חיוב שבועה וכיון שלא מצינו שבועת א"י לכך חייב כנ"ל. וא"כ כיון דאין נשבעין אטענת ספק וצריך שהתובע יטעון ברי על הכפירה שכופר הנתבע כו' וא"כ כאן כיון שאין כפירה על החיוב רק זה אנו דנין לכפירה מה שאומר א"ו והוא פטור א"כ על זה הכפירה אין התובע טוען ברי שיודע וחייב כיון דחושבין זה לכפירה ע"כ משום דספק גזל התירה תורה ואם נפטור אותו בטענת א"י פטור באמת אף שחייב לכך הוי כפירה א"כ אין התובע טוען ברי על זה דאולי באמת אינו יודע ופטור באמת אף שחייב כנ"ל ולכך פוטרו הראב"ד בלא הוי לי' למידע דאין כאן חיוב שבועה כנ"ל. משא"כ כשטוען התובע ברי שיודע א"כ טוען ברי על זו הכפירה וטוען שחייב באמת שפיר יש חיוב שבועה מחמת הכפירה של א"י וכיון שא"י לישבע דלא מצינו שבועה שאינו יודע ושפיר הוי מתוך וחייב כנ"ל. או י"ל כיון דאימעוט משבועת ה' כו' ולא בין היורשים כו' שאין חיוב שבועה היכא שידוע שאין יודעין אבל היכא שטוען שיודע לא אימעוט ויש חיוב שבועה וממילא שייך מתוך כיון שחייב שבועה ואינו יכול משלם כנ"ל. עוד י"ל: