אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות הלואה · סימן עא

סימן סז

סעיף א

התנה המלוה עם הלוה שיהי' נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו חרי זה נוטל בלא שבועה אע"פ שטען שפרעו אפילו הוא מלוה ע"פ בו'. אבל אם הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום ואם התנה עמו כו' אע"פ שהביא עדים שפרעו הרי זה גובה ממנו בלא שבועה כו':

(א) נוטל בלא שבועה. ובנתן מלוה ללוה צריך לישבע כמ"ש הרי"ף (פ' הכותב) דאשכחן נאמן בשבועה. ותמוה נימא גם במלוה כן כנ"ל ובשלמא בשטר שפיר דאי כוונתו בשבועה למה לי' כלל נאמנות אבל מלוה ע"פ קשה די"ל בשבועה: ובפשיטות י"ל למ"ש הר"ן הטעם דמלוה בעדים א"צ לפרעו בעדים הוא משום שידע שיהא נאמן פרעתי ע"ש בשבועות (פ' שה"ד) וא"כ כיון דעכ"פ מועיל הנאמנות שיטול בשבועה וא"כ שוב לא שייך טעם הנ"ל וצריך שוב לפרעו בעדים וממילא נוטל בלא שבועה דודאי לא פרעו דלא שייך שסמך עצמו שיהי' נאמן דלא יהי' נאמן עכ"פ כשישבע מלוה כנ"ל. והוא כעין תירוץ הש"ך ע"ש:

עוד י"ל דהא לכאורה קשה למאי דקי"ל (סי' כ"ב) קיבל עליו קרוב א"פ אף בחד מ"מ קודם גמר דין יכול לחזור בו ע"ש וכן בדור לי בחיי ראשך כו'. וא"כ כאן דהוי קיבל הבע"ד שהוא פסול וכמ"ש הרי"ף דמדמי לקיבלו עליו ע"ש וא"כ ממילא יהי' הלוה יוכל לחזור מנאמנות קודם. גמר דין היינו קודם שיצאו מב"ד ע"ש (פ' בה"ד). וא"כ מאי הועיל הנאמנות כלל כיון שיכול לחזור. וא"ל דהועיל אם לא יחזור. ז"א למה הוצרך ליתן עכשיו נאמנות כשירצה אז מי ימחה בידו. אך יש פ' דדוקא בדור לי כו' אז לא מיקרי מיד גמר דין דמחוסר עדיין הדרת ראש משא"כ היכא שפטרו לגמרי הוי מיד גמ"ד ואינו יכול לחזור וא"כ גם כאן הא פטרו לגמרי ושוב לא יוכל לחזור כנ"ל. וא"כ מיושב דנימא שהי' כוונתו שיהי' נאמן בשבועה. ז"א דאי בשבועה א"כ לא יועיל הנאמנות כלל אף בשבועה דמחוסר עדיין השבועה ויוכל לחזור בו דהוא קודם גמ"ד כנ"ל. וממילא היכא דבטל לגמרי קי"ל דלא אמרינן יד בעה"ש על התחתונה וכאן בטל לגמרי וע"כ הנאמנות בלא שבועה והוא לאחר גמ"ד ומועיל. והנה יש פ' לעיל דמחול לך אינן יכולין לחזור אף קודם גמ"ד. וא"כ מיושב דבנתן לוה למלוה נאמנות דהוי אתן לך בזה נוטל בלא שבועה דאל"ה לא הועיל שיוכל לחזיר משא"כ בנתן מלוה ללוה דהוי מחול לך שפיר י"ל דכוונתו בשבועה ומ"מ לא יוכל לחזור בו ולא יתבטל ושוב יד בעה"ש עה"ת כנ"ל אך בכתיבה אינו יכול לחזור כמ"ש לעיל ובזה יש ליישב קושית תוס' החובות פ"ז ד"ה אלא שהקשו דילמא איירי שכבר היא אפטרופא ע"ש. ולמ"ש י"ל דבמאי פליגי הא באמת יד בעה"ש עה"ת ונימא דלא פטרה רק משבועת אפטרופיא כמ"ש רש"י שם. אך י"ל דהר"ן הקשה למה תני כתב לה נדר כו' הא גם באמירה סגי. ולמ"ש א"ש דדוקא כתב דאל"ה יוכל לחזור ואף דנימא דמקרי לאחר גמ"ד כיון שאינו מחוסר כו' מ"מ לחד מ"ד גם לאחר גמ"ד יכול לחזור באתן לך. ובזה מיושב דסבר ר"נ דפטרה גם משבועת פוגמות דלא שייך יד בעה"ש עה"ת דא"כ למה כתב כלל דאי פטרה רק משבועת אפטרופיא זה הוי מחול לך ולא יוכל לחזור גם באמר ולמה כ' וע"כ שפטרה גם מפוגמות דזה הוי אתן לך והי' יכול לחזור וצריך לכתיבה. ורב דפליג הוא דסבר דאף דאמרינן דהיכא שאינו מחוסר מיקרי אחר גמ"ד היינו שם שעומדין בב"ד ואינם מחוסר כלום כיון שפטרו משא"כ כאן בשבועת אפטרופי' שעדיין לא עשאה כלל אפטרופי' רק שפטרה כשיעשה אותה ושוב הוי לפני גמ"ד אף שאינו מחוסר דהא מחוסר שעדיין אינה חייבת כלל שבועה והוי לפני גמ"ד והי' יכול לחזור גם במחול והוצרך לכתיבה ולכך אמרינן יד בעה"ש עה"ת שלא פטרה רק מאפטרופי' ואעפ"כ הי' יכול לחזור אף שהוא מחול לך דמ"מ הוי קודם גמ"ד כנ"ל. ומיושב קושית תוס' דאי נימא דאיירי שעשאה כבר אפטרופי' א"כ שוב הוי לאחר גמ"ד כיון שאינו מחוסר ולא הוצרך לכתיבה וע"כ פטרה גם מפוגמות ופריך שפיר ממ"נ כנ"ל:

אך עדיין קשה כנ"ל למה לא יוכל לחזור כאן בנאמנות דהוי קיבל עליו כו' ולמה לא יוכל לחזור קודם גמ"ד. ונהי דאינו מחוסר שפטרו גם משבועה מ"מ הא לא האמינו רק כשיאמר לא נפרעתי וכל זמן שאינו אומר מיקרי קודם גמ"ד כמו שם קודם שהעיד הפסול. וגם כאן כל זמן שלא אמר לא נפרעתי יהי' הלוה יכול לחזור בו מהנאמנות כנ"ל. וי"ל דהוי בנאמנות זה כאלו אמר שמוחל לו הפרעון כשיאמר לא נפרעתי. ואף דאז לא מהני דהוי אסמכתא וכה"ג מ"מ כמו דאמרינן (ב"מ ט"ו) בחזר ולקחה מבעליה הראשונים דניחא לי' דליקו בהימנותא ומסתמא קנאו אדעתא דהכי וכן בכל קנין שאינו מועיל וא"כ גם כאן כיון שלא חזר בו קודם הפרעון וא"כ אמרינן ניחא לי' כו' ופרע אדעתא דהכי ומחל לו בשעת הפרעון אם יאמר שלא פרע ושוב אינו יכול לחזור בו אחר הפרעון כנ"ל. עוד י"ל טעמם דאינו יכול לחזור וכן בנאמנות כבי תרי שחולקין על הרי"ף דמהני בלא קנין ואף דהוי תרתי לריעותא ממש כקיבל פסול כשנים כו'. וי"ל דהטעם התם הוא משום אסמכתא משום דגזים ע"ש בחידושי הר"ן. וכן בכל החיובים כשמחייב עצמו בדבר שאינו חייב הוי אסמכתא אם הוא על תנאי וכמו ערב שלא בשעת מתן מעות כמ"ש הש"ך לעיל סי' מ'. והתוס' ב"מ (ע"ד) כתבו דדוקא בדבר שאינו בידו לגמרי הוי אסמכתא אבל היכא שבידו לא הוי אסמכתא כיון שבידו לעשות ואם לא יעשה מתחייב בחיוב גמור ע"ש. וא"כ דוקא בקיבל עליו פסול שאינו בידו רק מה שיאמר הוי אסמכתא כנ"ל משא"כ כאן דאף דהאמירה אינו בידו מ"מ הא בידו שלא יפרע לו עד שיתן שובר או בב"ד ולא הוי אסמכתא ודוקא באם אוביר כו' אשלם אלפא כו' דגזים יותר מן החוב הוי אסמכתא ע"ש משא"כ הכא:

עוד י"ל הא דבנתן לוה למלוה נאמנות הוא בלא שבועה משא"כ בלוה כו'. משום דהא אמרינן מיגו דחשיד אממון חשוד אשבועה רק או משום אשתמוטי או משום ס' מלוה ישינה וכ' תוס' שם (ב"מ ו') הא דבודאי גזלן או כופר בפקדון לא אמרינן שמא ס' מלוה וכ' דדוקא בספק כו' משא"כ כשנתברר בעדים שהוא ודאי לא אמרינן שמא ס' מלוה דאין ס' מוציא מידי ודאי ע"ש וא"כ הכא דנימא שנתן לו נאמנות רק שישבע לכאורה למה יתן לו הנאמנות שישבע מאי חילוק הוא לו הא אם חשוד אממון חשוד אשבועה ואשתמוטי לא שייך בנוטל. וע"כ משום ס' מלוה כו' והא אצל הלוה הוא ודאי ולא שייך אצלו שמא ס' מלוה כו'. דדוקא התם לדידן הוא ספק משא"כ לענין הנאמנות נגד הלוה שהוא ודאי לא שייך כנ"ל. ולכך בודאי האמינו בלא שבועה. אבל במלוה ללוה דשייך אשתמוטי שפיר י"ל דהאמינו רק בשבועה כנ"ל:

עוד י"ל דהא הנאמנות הוא מתנה שמוחל לו הפרעון כשיאמר לא נפרעתי וכמ"ש הב"ח ואף שהש"ך חולק היינו כשיברר משום דאדעתא דהכי לא מחל ע"ש (ס"ק י"ג). וא"כ אי אמרינן שלא האמינו רק בשבועה ע"כ דלא מחל לו רק כשישבע וכשישבע מוחל לו הפרעון למפרע דאל"ה לא מהני. וא"כ לכאורה מה מועיל שישבע הא גם אם נפרע נשבע אמת דכשנשבע א"כ מחל למפרע הפרעון ונשאר החוב ונשבע אמת שלא פרע וכמו פרע על תנאי ונשבע קודם ואח"כ נתקיים אך מ"מ בשעת השבועה אינו אמת. וכמ"ש תוס' גטין כשגירשה ע"מ שתבע לי לפלוני דאף דאחר הביאה מגורשת למפרע והי' הביאה מותרת מ"מ אסור לבעלה כיון דבשעת הביאה כו' וכן ג"כ בשבועה. אך דאמר התם מה בין ס' ממון כו' ומשני ממון איתא בחזרה ושבועה ליתא בחזרה ע"ש. וא"כ כאן ממ"נ למה נתן לו הנאמנות שישבע הא מגו דחשוד כו' ולא שייך שמא ס' מלוה כו' דמה חילוק. וא"ל שבועה ליתא בחזרה דז"א דג"כ איתא בחזרה דאחר שכבר נשבע שוב הוי אמת למפרע דאף שלא פרע מ"מ מחל הפרעון ולא פרע עדיין רק בשעת השבועה ושוב מיגו דחשוד כו' ונוטל בלא שבועה משא"כ בנתן מלוה לנוה נאמנות דשייך אישתמטי שפיר ישבע דלא שייך מגו דחשיד כו':

(ב) אבל אם הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום כו'. בסמ"ע הקשה מתשובת הרא"ש אמ"ש (בפ' הכותב) גבי כתובה דמועיל נגד עד אחד. ותמוה דהא בתשוב' מיירי שהעד מעיד על הודאה שהודה בפניו וכמ"ש הש"ך. וי"ל דנראה טעם מחלוקת הפוסקים בהודאה אי מהני עדי הודאה נאמנות כבי תרי וי"ל דהא בעדי מחילה מועיל דע"ז לא הי' הנאמנות. וא"כ קשה דהא הודאה מהני מב' טעמים שהודאת בע"ד כמאה עדים מטעם נאמנות וגם הודאה הוי מחילה כמ"ש ספ' וש"ך בכמה דוכתי. וא"כ לכאורה בעידי הודאה למה לא יועיל נהי דמטעם נאמנות י"ל שפיר דלא מהני דאיך נאמין לעדים שהודה ונאמן שפרע הא על הפרעון הוי הנאמנות אבל עכ"פ תועיל ההודאה מטעם מחילה כיון שהודה אף שהוא שקר מחל לו ועל המחילה אין לו הנאמנות שלא מחל כנ"ל. וזה י"ל טעם הפ' דמועיל עידי הודאה. והחולקים י"ל הטעם דאדרבה במאילה לחוד שפיר מועיל עדים דע"ז אין לו נאמנות משא"כ בהודאה כיון דאם הודה נאמן מטעם הודאת בע"ד ג"כ וא"כ אמרינן בהיפך דאיך נאמין להעדים שהודה וא"כ נאמן מטעם הודאה שהי' אמת שנפרע וע"ז יש לו נאמנות ומועיל הנאמנות שלא פרע וממילא לא הודה ג"כ וממילא לא מחל ג"כ כנ"ל ואינו מועיל וטעם הסוברים דמהני הוא כנ"ל מטעם מחילה. וממילא ליש פ' שסוברים דבעד א' מעיד פרוע דוקא צריך לישבע מטעם דשטר עומד לפרעון משא"כ במחילה א"צ לישבע דאינו עומד לכך. וממילא מקשה הסמ"ע שפיר דלמה כ' הרא"ש בעד א' אף שמעיד על הודאה למה נשבע ממ"נ אם יועיל ההודאה מטעם נאמנות כק' עדים ע"ז הועיל הנאמנות שלא נפרע רק שיועיל מטעם מחילה והוי עד א' מעיד שמחל ואינו צריך לישבע כנ"ל:

או י"ל דדוקא בנאמנות כתרי אמרינן שפיר בהודאה מהני דע"ז לא הי' הנאמנות ונאמנים העדים. משא"כ כאן דהא דנוטל בלא שבועה הוא כמ"ש לעיל דכיון דאיכא נאמנות שוב ודאי לא פרע לו כנ"ל. וממילא גם לענין הודאה א"צ שבועה דודאי לא הודה כלל כיון שודאי לא פרע ומקשה שפיר:

או י"ל דהא הרא"ש בתשובה כ' כיון דעד א' העיד שהודה בפניו שאין לו עליו שטר אחר רק זה שהוא פרוע ועד הב' העיד שהודה שיש לו שטר א' פרוע וכ' הרא"ש דזה הוי כב' עדים כיון דקי"ל באומר שטר בידי פרוע שוב אינו יכול להוציא שום שטר מספק שמא זה הוא וא"כ מצטרפין ע"ש. ולכאורה נהי נגד הא' שהודה שפיר מועיל כיון שעל זה לא הי' הנאמנות אבל עד הב' נהי דבכל מקום אין יכולין להוציא מספק מ"מ כאן הא על זה שוב מועיל הנאמנות ששטר זה אינו השטר הפרוע דעל זה לא שייך שהודה מאי בכך כיון שלא הודה על שטר זה ושוב מועיל שאינו זה כנ"ל. אך לא קשה דאי מצטרפין שוב יש ב' עדים ואין נאמנות סתם מועיל נגד ב' עדים כנ"ל:

אמנם לכאורה קשה אי נאמנות מועיל נגד עד א' לגמרי רק כיון שיש ב' עדים כו'. ולכאורה הא נכי רבעא דממונא אפומא דחד לא מהני דכ' ע"פ שנים חצי דבר ע"פ של זה כו' והכא הא עד א' אינו מועיל כלל וצריך גם לענין עדותו עדות עד הב' ואינו מועיל כנ"ל. ולא דמי להיכא שמכחישין עד א' דצריך לעד הב'. ז"א דשוב מועיל עדותו מצד עצמו בלא ההכחשה משא"כ כאן אינו מועיל כלל כנ"ל. אך לא קשה דהא גם עד הב' צריך לעדותו ג"כ והוי כמו על כתב ידן הם מעידין במת א' מהן כדאמר בש"ס (כתובות כ"א) ומיקרי ע"פ שנים כו':

אמנם ברא"ש שם כיון דנימא דעד הודאה מועיל כנ"ל וא"כ זה העד שהודה בפניו שאין לו שטר רק זה שפרוע מועיל מצד עצמו בלא עד הב' ואינו צריך על עדותו לעד הב' גם נגד הנאמנות כיון דהודאה מהני ועד הב' שהוא מספק ושוב מועיל הנאמנות רק משום שהוא ב' עדים כנ"ל וצריך שפיר על עדותו לחוד ג"כ עדות הב' ושוב הוי נכי ריבעא אפומא דחד ולמה יועיל. וע"כ דגם עד הודאה אינו מועיל ושוב צריך לעד הב' ג"כ ומועיל שגם הא' צריך להב'. ושוב מקשה הסמ"ע שפיר למה יחייב שבועה כמ"ש הרא"ש שם כנ"ל. ויש לישב הרא"ש הנ"ל דהא הרי"ף פ' בנאמנות כתרי דהוי תרתי לרעותא ובעי קנין והרא"ש חולק דפסל כל העדים ובנאמנות סתם לא שייך זה וא"כ אי נימא דנאמן יותר מעד אחד הוא לכאורה ג"כ תרתי לרעותא ולכך אמרינן דחייב שבועה נגד העד אך י"ל דהימני' רק כעד א' ולא יותר והוי רק חדא לריעותא ואעפ"כ פטור משביעה דעד המסייע פוטר כנ"ל ולכך פ' דפטור. אבל בתשובה דכ' כיון שמת אין אדם מוריש שבועה לבניו ואינו נוטל כלום ומזה אין עד מסייע פוטר כמ"ש הש"ך (סי' ע"ב) גבר מתשאיל"מ ולכך פ' שפיר כנ"ל דיותר מחד הוי ב' לריעותא רק כחד ואינו פוטר כיון דאין אדם כו' משא"כ כשחי לענין שבועה שפיר פוטר דהוא רק כחד ואעפ"כ פטור כנ"ל:

(ג) אע"פ שהביא עדים שפרעו הרי זה גובה ממנו בלא שבועה כו'. הש"ך ז"ל הקשה בנאמנות כבי תרי למה ישלם הא הוי הפוכא מטרתי דכשחוזר ותבעו צריך לשלם כשאומר להד"ם משום שעל הקבלה נאמנים וממילא לא ישלם כלל מחמת דנאמנים על הקבלה ויש לו בידו כנגדו. וי"ל דטעם הפוסקים דיוכל לחזור ולתבעו ולהוציא ממנו דסוברים ג"כ דאינו מועיל מטעם שנאמנים על הקבלה דכיון שאין מעידים רק על פירעון וע"ז הימני' שוב אין יכולין להוציא כו'. רק די"ל דהנה לכאורה קשה למאי דקי"ל (סי' מ"ו) בעדים שהעידו שקר ולא מצו למיהדר חייבין לשלם מדינא דגרמי שגרמו היזק בעדותן שקר ע"ש. וגם קי"ל (סי' כ"ה) בדיינים שטעו בשיקול הדעת דחייבים לשלם ג"כ מדינא דגרמי כיון שיודעין שטעו. ונראה דממילא גם בקיבל עליו קרובים ופסולין שיעידו ואח"כ נתברר ששקר העידו חייבים ג"כ לשלם מדינא דגרמי דאף דקיבל מ"מ לא קיבל שיעידו שקר והיכא דלא מצי למיהדר חייבין כנ"ל. דהא גם בדיינים היכא דמקבל למידן לי' דין תורה ג"כ חייבין כנ"ל ע"ש וא"כ הכא נהי דהימני' כבי תרי וא"כ הוי קיבל עליו כתרי כמ"ש הרי"ף וא"כ נהי דנאמן מ"מ כיון שהעדים מעידים שאמר שקר ואעפ"כ נאמן ולא מצי למיהדר וא"כ חייב לשלם מדינא דגרמי שהעדים מעידים עליו דשקר העיד וגרם לו היזק דאף במוכר שט"ח כו' והיורש מוחל לעצמו ג"כ חייב מדינא דגרמי שגרם לו של יוכל לגבות ממנו עצמו כנ"ל. וכן הכא שהמלוה באמירתו גרם לו שיגבה ממנו שלא כדין והעדים מעידים עליו כן ממילא חייב להחזיר לו משום דינא דגרמי כנ"ל. אך זה טעות דכיון דהימני' כתרי נגד העדים ע"ז שיאמר לא נפרעתי שנאמין לו שאומר אמת נגד העדים וא"כ נאמן גם על זה שאינו חייב מדינא דגרמי כלל דכיון שהוא אמת אינו חייב שלא גרם לו היזק כנ"ל:

אמנם למאי שפסקו דאין מחילה מועיל בדבר שלא בא לעולם והיינו שמוחל לו את החוב שילוה ממנו קודם שלוה אינו מועיל דהוי דבר שלב"ל ע"ש (סי' ר"ט]. וא"כ גם כאן כיון דבנאמניה כבי תרי הוא מטעם חיוב ומחילה כמבואר בש"ך וא"כ בשלמא לענין מה שלוה מועיל כנ"ל אבל נגד זה החיוב שנתחייב מדינא דגרמי שזה נתחייב בשעה שאומר לא נפרעתי שוב על זה לא הועיל המחילה של הנאמנות שהי' קודם החיוב דהוי דבר שלב"ל כנ"ל ולכך סוברים דיוכל לחזור ולתבעו ולכך לא קשה דהפוכא מטרתי כו' ונא ישלם כלל. ולמ"ש ז"א דאם קאמר שלא ישלם א"כ לא גרם היזק כלל ואינו חייב ושוב חייב הוא כנ"ל. ודוקא כשגבה אז חייב מדינא דגרמי ויכול לחזור לתבעו משא"כ כשלא יגבה כנ"ל. ודעת הסוברים שאינו חוזר וגובה י"ל ג"כ כנ"ל דאיך נימא דחוזר וגובה א"כ ג"כ לא גרם לו היזק כיון שחוזר וגובה ולכך אינו חוזר כו':

ובזה יש ליישב מה שפסק בש"ע (ס"ה) דכשחוזר ותובעו משביעו היסת. וקשה ממ"נ אי אין הנאמנות על זה א"כ יחזור ויגבה ממנו ואם הנאמנות גם על זה איך יכול להשביעו. ולמ"ש א"ש דאינו חוזר וגובה הוא כנ"ל דאי יחזור ויגבה א"כ אינו חייב. אבל עכשיו דאינו חוזר וגובה ושוב באמת גרם לו היזק ושפיר יכול להשביעו היסת שתובעו שחייב לו מדיגא דגרמי כנ"ל. ובנאמנות כתרי נגד היורשים י"ל דלא מהני דזה החיוב מגרמי נתחייב להם וע"ז לא הועיל פטור של אביהם או נגד לקוחות כנ"ל:

עוד יש ליישב קושייתם שיהי' יכול לחזור ולתבעו בעדים אלו דלא האמינו רק על הפירעון אבל עכ"פ נאמנים העדים על הקבלה שקיבלו עכ"פ שלא לפירעון וממילא צריך לשלם כשאומר להד"ם כקושית הש"ך. וי"ל למ"ש תוס' דבכל מקח טעות וכה"ג שנותן לו המעות מדעתו אף דהוי טעות מ"מ הוי המעות מלוה אצלו ולא פקדון כיון שנתן מדעתו וכ"כ הפוס' אבל כשנתן בע"כ לא הוי מלוה ומחויב להחזיר בעיני' כמו פקדון. וגם פסקו הפ' לקמן סי' פ"ח דתבעו פקדון והודה במלוה הוי טענו חטין והודה לו בשעורין דפטור גם משעורין ואף ביש עדים על שעורין ע"ש דהוי כתבעו דוקא והודה בשוה ע"ש. וא"כ הכא כיון שחוזר ותבעו ואומר שפרעו כבר חוב זה וא"כ הפירעון הראשון אינו צריך להחזיר לו שהי' פירעון באמת רק תובעו שיחזיר לו המעות שהוצרך לפרעו עכשיו בע"כ מחמת הנאמנות ואי האמת כן הוי פקדון וצריך להחזיר בעיני' דהא לא נתן לו מדעתו רק הוצרך ליתן בע"כ וא"כ תבעו דוקא. וע"ז באמת נאמן המלוה מחמת הנאמנות שעדיין לא נפרע חוב זה והוי פרעון זה פרעון באמת רק שנאמר דנאמנים העדים על הקבלה ומחויב להחזיר מעות הראשון שקיבל שהי' שלא לפרעון וזה הוי מלוה שנתן לו מדעתו וא"כ אינו צריך להחזיר כלל דהוי טענו חטין כו' כיון שטענו פקדון ונאמין לעדים על המלוה ומטעם מחילה וכה"ג כנ"ל:

סעיף ה

הרי שפרעו וטען המלוה שלא נפרע ופרעו פעם שני' מפני התנאי הרי הלוה וחוזר ותובע את המלוה בדין ואומר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שני פעמים אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פ"א:

(ד) ישבע שבועת היסת כו'. והוא תמוה הא אנו יודעין שנשבע לשקר דאנן לעדים מהימנינן ומה מועיל לזה הנאמנות ויפסל לעדות ולשבועה וגרע מגבי משכון דאמרינן שמא ישבע זה כו'. וי"ל דלכאורה איך להפ' דחוזר וגובה בעדות העדים הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימם שלא הועיל עדותם כלום לחייב מחמת הנאמנות. אך ז"א דכיון שמועיל עדותם לחזור ולגבות שוב יתחייבו לשלם בהזמה ומועיל. אמנם למאי דקי"ל דאינו יכול לחזור ולגבות א"כ שוב שפיר הוי עשאאי"ל לגמרי שלא חייבו כלום בעדותם ואינו מועיל ויכול שפיר לישבע היסת דאינו עדות כלל וא"ש. או י"ל כמ"ש לעיל כיון שמחל לו הפירעון כשישבע א"כ כשכבר נשבע נשבע אמת שלא פרע ואינו פסול מחמת העדים כנ"ל:

סעיף טז

שטר שיש בו נאמנות וכתוב בו זמן קבוע לפרעון אע"פ שעבר הזמן עדיין הנאמנות קיים:

(ה) אע"פ שעבר הזמן כו'. וכתב סמ"ע הטעם דאי הי' כוונתו רק על תוך הזמן אינו צריך לנאמנות דבל"ז אינו צריך לישבע תוך זמנו וע"כ הי' על אחר זמנו. ותמה הש"ך ז"ל דא"כ בנאמנות כבי תרי לא יועיל אחר הזמן דזה צריך גם בתוך הזמן נגד עדים כנ"ל. ויש ליישב דהא הש"ך ז"ל הקשה למה בנאמנות כתרי ישלם הא יחזור ויגבה ממנו כשטוען להד"ם דנהי דהימני' על הפרעון ואין העדים נאמנים שפרעו חוב זה מ"מ על הקבלה נאמנים שקיבל המעות וצריך לשלם לו ע"ש וממילא הפוכא מטרתי למה לי ע"ש. ונראה בפשיטות כיון דקי"ל פרעון בע"כ הוי פרעון וא"כ כיון שהעדים מעידין שנתן לו המעות לפרעון וא"כ כיון שע"ז יש לו הנאמנות שלא פרע לו החוב וא"כ ממילא הנאמנות הוא גם על זה שלא קיבל כלל המעות דאי קיבלו ממילא נפרע החוב דאף שלא קיבלו לפרעון מ"מ כיון שהוא נתנו לו לפרעון ממילא נפרע החוב גם בע"כ וכיון שע"ז נאמן שלא נפרע ממילא לא קיבלו כנ"ל. ולא שייך פלגינן דיבורי' כמ"ש הש"ך דהא אי אפשר זה בנ"ז כיון שהלוה אומר שלא נתן לו המעות רק לפירעון. ובשלמא אי לא הי' מועיל פירעון בע"כ הי' שפיר כנ"ל דמ"מ נאמנים שקיבלו שלא בתורת פירעון כנ"ל וע"ז שקבלו לפרעון באמת אינם נאמנין משא"כ כיון דקי"ל דהוי פרעון כנ"ל. ולכך לא קשה קושית הש"ך ואינו יכול כלל לחזור ולגבות כנ"ל. אמנם בתוך זמנו מבואר לקמן (סי' ע"ד) דג"כ פרעון בע"כ הוי פירעון ואף דהא קבע זמן מ"מ הא לא הי' הקביעת זמן רק לטובת הלוה ע"ש אבל היכא דקביעת הזמן הי' לטובת המלוה ג"כ אינו מועיל פרעון בע"כ תוך זמנו ע"ש. וא"כ מיושב כאן קושית הש"ך דנימא בנאמנות כבי תרי כיון שקבע זמן שלא יועיל רק תוך הזמן כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאי נימא שאינו מועיל רק תוך זמנו וא"כ ממילא הי' הזמן לטובת המלוה ג"כ שעד זמן זה יהי' נאמן כתרי משא"כ אח"כ וא"כ שוב אין פירעון בע"כ מועיל תוך הזמן כנ"ל. וא"כ שוב אין הנאמנות כבי תרי מועיל כלל דהא יכול לחזור ולגבות ממנו כמ"ש הש"ך דשוב פלגינן דיבורא שלא קבלו לפירעון ואעפ"כ צריך לשלם והפוכא מטרתי למה לי כנ"ל. ומיושב דאיך נימא שלא הי' הנאמנות רק על הזמן א"כ אינו מועיל כלל וע"כ דהא גם על אח"כ ושוב אין הזמן לתועלת המלוה דגם אח"כ נאמן ושוב פירעון בע"כ מועיל ואינו חוזר וגובה כנ"ל:

או י"ל דהתוס' פ' נערה (דמ"ז) כ' דבכל מקח שנתקלקל נימא אומדנא ותירצו דאינו תלוי בדעתו לבד ע"ש. והנה כאן אף שחייב עצמו בהנאמנות שאף שיפרע לו מ"מ יהי' חייב כשיאמר לא נפרעתי מ"מ אם אח"כ משלם לו על תנאי אם יודה ואם יכפור שלא נפרע לא יהיה פירעון כלל רק מלוה או פקדון אצלו וא"כ כשכופר אח"כ ועדים מעידים על זה ודאי חייב לשלם אף שיש לו נאמנות כתרי מ"מ כיון שאין הנאמנות רק על הפירעון. וכיון שאומר לא נפרעתי מעידים העדים שלא נתקיים התנאי ובאמת לא נפרע רק שהמעות שקיבל הי' מלוה כנ"ל וע"ז אין לו הנאמנות שלא לוה כו' וא"כ נימא אומדנא שודאי לא פרע רק שיהי' פירעון כשיודה אבל כשיכפור לא יהיה פירעון כלל:

או כיון דהנאמנות הוא כמו בשליש דהימגי' אם יאמר לגירושין נותן באמת לגירושין וכן כאן פורע לו שאם יאמר שלא נפרע לא יהי' באמת פירעון אבל מאן לימא שכשיאמר לא נפרע יהי' המעות מתנה הא ע"ז אין הנאמנות רק שבאמת לא יהי' לפירעון אבל יהי' אצלו מלוה וכה"ג. וממילא יוכל לחזור ולתבעו בעדים. אך הא קי"ל דהברירה ביד המלוה לוקח על חובו וא"כ אף שהלוה נותן על תנאי מ"מ הוא לקחו לפירעון סתם וממילא עתה נאמן לגמרי. אבל תוך זמנו דהברירה ביד הלוה א"כ לא יועיל כלל הנאמנות כבי תרי כנ"ל. וע"כ הי' הנאמנות על אח"כ:

סעיף יט

אין הנאמנות מועיל לגבי לקוחות אפילו התנה בפירוש שיגבה מהלקוחות בלא שבועת המלוה והוא הדין למלוה מוקדם הבא לגבות שצריך לישבע אע"פ שכתוב בשטרו נאמנות:

(ו) אפי' התנה בפירוש כו'. הוא דעת הגאונים ותמהו כולם למה לא יועיל נגד הלקוחות שקנו אח"כ. וי"ל דהנה הטעם דמועיל נאמנות הוא או משום דמאמין אותו בלא שבועה שאמת כדבריו אבל אינו מחייב עצמו כלל ולכך לא בעי קנין. או שמחייב עצמו שאף אם באמת יפרע לו מ"מ אם יטעון לא נפרעתי יתחייב לשלם לו עוד פעם שנית. ובזה י"ל ב' אופנים או שמחייב עצמו מאז היינו כשיטעון לא נפרעתי מחייב עצמו אז ולא למפרע מעכשיו. או שמחייב עצמו מעכשיו אם יאמר לא נפרעתי. והנה אצלו כשחי שייך גם טעם א' אבל נגד יורשים מה מועיל מה שהאמינו כיון שלא חייב את עצמו וא"כ אם פרע באמת היורשים פטורים ומה מועיל פטור שלו הם טוענין אולי מ"מ פרע לך ואיך יוכל לגבות וכן נגד לקוחות כנ"ל. וע"כ צ"ל טעם הב' שמחייב עצמו כנ"ל ואף אם פרע מ"מ חייב כנ"ל. ואין לומר דמחייב עצמו רק מאז כשיטעון לא נפרעתי דא"כ גם כן לא הי' מועיל להיורשים דכיון שטוען עכשיו כשמת אין חיוב לאחר מיתה כמבואר בגיטין (ט') וכן נגד לקוחות אינו מועיל דהא קנאו קודם החיוב. וע"כ צ"ל דמתחייב עצמו מעכשיו אם יטעון אח"כ לא נפרעתי וזה מועיל שפיר נגד יורשים ולקוחות כנ"ל. אך זה תלוי אי יש ברירה כמ"ש רש"י גיטין פ' כל הגט (דכ"ה ע"ב) דגם בתנאי צריך ברירה היכא דאין בידו ע"ש. וגם כאן דנימא אח"כ כשאומר לא נפרעתי דהוברר הדבר למפרע שנתחייב אז ואי אין ברירה לא מהני זה החיוב. והפ' כתבו דלמאי דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה היינו מספק ואזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וכן היכא דהוא להיפך לקולא אמרינן להיפך דלא כהרש"ל ע"ש:

וא"כ להפ' שיעבודא לאו דאורייתא וא"כ לענין השיעבוד נכסים שהוא דרבנן אמרינן לקולא דאין ברירה וממילא לא מהני הנאמנות כנ"ל. אך לענין שיעבוד הגוף שנתחייב גופו לשלם זה הוא דאורייתא ולענין זה לחומרא יש ברירה ונתחייב למפרע כנ"ל. ולכך א"ש דביורשים מועיל פטור בפירוש דאף דלענין שיעבוד הנכסים לא הי' מועיל מ"מ כיון שלענין החיוב מועיל ממילא מצוה לפרוע חובות אביהם ואף דליכא שיעבוד כנ"ל ומועיל כנ"ל. אבל גבי לקוחות דאין מועיל רק היכא שיש בו שיעבוד ולענין השיעבוד אינו מועיל כנ"ל ומטעם נאמנות ג"כ אינו מועיל כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה