אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות הלואה · סימן סז

סימן סו

סעיף ב

שביעית משמטת את המלוה ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים כו'

(א) ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות. הנה ר"י דס"ל יש בו אחריות אינו משמט. משמע בגמ' דדוקא מפורש אחריות אבל סתם גם דקי"ל אחריות ט"ס מ"מ משמט. כ"כ הב"ח וג"ת. וגם בתוס' כ' דעמד בדין אף דגבי ממשעבדי מ"מ אלים יותר כשמפורש השיעבוד ע"ש (גטין ל"ז). ולכאורה תמוה ואין טעם לחלק אי כגבוי מה חילוק בין סתם כיון דט"ס:

ונראה לע"ד דהא גם שדחה ב"י ד' מהרי"ק דקי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי. מ"מ הא חזינן דר"י דהוא ס"ל דגם לב"ה כגבוי ואינו משמט. וע"כ לחלק בין ספק כסוטה ובין ודאי עומד לגוביינה כמ"ש תוס' סוטה (כ"ה). וכן ב"ב פרק י"נ אמר בש"ס לענין ראוי דאף אי שבח חשיב ראוי יש סברא דמלוה בשטר לאו ראוי דכגביא דמי ע"ש. וע"כ משום דודאי לגוביינא קאי. ולהרבה אמוראי שם הלכה כר' דשט"ח כמוחזק אי מטין אתמר ואי. עביד עביד. ולרשב"ם גוף השטר קרן והגוביינא שבח ע"ש. וכן בש"ע לעיל סי' י"ב וסי' רמ"א הרבה פ' דלא מהני מחילה: בשטר כל שאינו מחזיר משום דכגבוי. וכן לענין מגו להוציא ע"ש (סי' פ"ב). וכן בתוס' פ' הכותב ורי"ן מג"ש דמלוה לאו ראוי לגבי כתובה ע"ש. וראוי ושמטה שוים כדאמר פ' א"נ דמה דהוי מוחזק לגבי ראוי אינו משמט ע"ש (דס"ז). ותוס' כ' שם בפ' י"נ דר"פ דפ' הלכתא דאינו נוטל בכור במלוה לטעמי' דס"ל של"ד ע"ש. וא"כ למ"ש תוס' סוף ב"ב דב' לשונות בדר"פ וחד פ' ש"ד וכן ר"י דס"ל ש"ד וגבו קרקע יש לו לא הוי מלוה ראוי בבכור דכנבוי ולמה ישמט. וי"ל דע"כ לא שייך דעומד לגבות בודאי כגבוי רק לאביי דלמפרע גובה א"כ מה שעומד לגבות ולהיות שלו גם עתה חשוב כגבוי עתה ג"כ משא"כ לדידן כרבא דמכאן ולהבא וגם שיגבה יהי' שלו רק מאז ואילך א"כ לא מהני מה שעומד לגבות להיות כגבוי דהא אינו עומד כלל להיות עכשיו שלו אף שיגבה א"כ לא מהני העומד כו': (חסר סיום הענין).

סעיף ז

(ב) הלוהו ותבעו ובפר ונשבע כו'. ז"ל הטור וברמב"ם כ' רק כפר כו' והראב"ד הוא שהשיג א"א כו' עמד בכפירתו אינו משמט כו'. ואולי אינו כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תלי' כו' אלא או שפטרוהו ב"ד בשבועתו ונשבע קודם שביעית או כו' שאם כמו שהוא כו' מתני' דשביעית קשי' והשביעית משמטת את השבועה וה"ז עומד בכפירתו ע"ש. ובכ"מ וב"י ישב ד' רמב"ם ע"פ הר"ן דמתני' בתבעו קודם שביעית והודה מקצת וכפר מקצת וסד"א כיון דתביעת מקצת שכפר במקומה שלא נשמט יהי' חיוב שבועה קמ"ל דשביעית משמטת שבועה דכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה נמצא שאינו אלא כופר הכל ואותו מקצת דהודאה שהממון נשמט אף הדבור הבא מכחו נשמט ע"ש. ובש"ע כ' ונשבע. ותמוה מאד לע"ד שהניח המחבר דרכו לכתוב לשון הרמב"ם. והראב"ד כ' אולי אינו כו'. ולע"ד ד' רמב"ם ברורים ודבריהם תמוהים והא לדברי הר"ן דין זה דוקא במודה מקצת אבל שבועת ע"א לא שייך טעם הנ"ל. ומתני' סתמא תני משמטת את השבועה. וכן בב' פרוזבל על מקצת שהודה. וכן הודה מקצת בגזלה או פקדון. ותמוה ג"כ על המחבר שפ' כטעם הר"ן א"כ למה כ' ס"ו סתם כל דבר שמשמט כו' משמט שבועתו. הא אין זה רק במודה מקצת וכנ"ל. וגם גוף ד' הר"ן תמוה הא לענין דבר שבמשקל כו'. וכמה דוכתי כ' הר"ן דכשיצאה הודאה מפיו בפטור לא מחייב אח"כ אף דנעשה אח"כ דבר שבמדה כו' כ"ש להיפוך דכשכבר נתחייב שבועה קודם שביעית שהי' מ"מ מה בכך שנפטר אח"כ ממקצת שהודה. וכי אם שילם אח"כ מקצת שהודה או הלה מחל לו מ"מ ודאי דלא נפטר משבועה שנתחייב על הכפירה דדוקא הילך בשעת הודאה פטור לא אח"כ. וא"כ אף דנשמט מה שהודה מ"מ כיון דהכפירה חייב למה נפטר מחיוב שבועה שכבר נתחייב. ובאמת יותר תמוה מה מקשה הראב"ד ולמה נדחק הר"ן הלא הדבר פשוט דהא דכפרנית אינו משמט הוא משום דלא שייך בי' לא יגוש כיון שכבר כפר בב"ד א"י לנגשו עוד והוי כמו לעשר שנים כיון שכל שביעית עמד בכפירתו ליכא לא יגוש ולכך כשמודה אח"כ חייב שלא נשמט. ולכך א"ל קרא ה"א דחייב שבועה אח"כ שאלו יודה חייב וקמ"ל וזה דבר שמשמט השבועה דהא לענין השבועה שפיר הי' שייך לא יגוש דזה הי' יכול לנגשו שישבע או ישלם. דנהי דהממון לא נשמט דחשוב לענין הממון דליכא לא יגוש כיון שהי' יכול לפטור בשבועה דמה"ט קי"ל משביע ע"א פטור דהוי רק גורם לממון דלאו כממון ע"ש פ' שה"ע. ולכך לא חשוב לענין חיוב הממון לא יגוש כיון שכפר והי' יכול לפטור בשבועה א"י לנגשו הממון. מ"מ חיוב השבועה הי' יכול לנגשו שישבע כיון שאינו משלם וילפינן שגם דבור השבועה משמט ופטור מלשבע אחר שמטה אף דאם מודה אח"כ חיוב הממון משלם דהחיוב ממון לא נשמט כנ"ל. וזה מפורש בלשון הרמב"ם ז"ל משמט השבועה כו' לא יגוש לא להשבע ולא לשלם ע"ש:

ונראה טעם הר"ן דלא ניחא לי' כנ"ל משום דאי לא נשמט גוף החוב שהי' כפרנית א"כ מה בכך שיפטור משבועה הא עדיין יוכל לתבעו אחר שמטה הכל ויהי' מודה מקצת ויתחייב שבועה על הכפירה כיון דאם יודה חייב לשלם וע"ז כ' הר"ן שפיר דעכשיו תביעה חדשה וכבר נשמט מקצת שהודה ואין עוד מ"מ רק כ"ה. וא"כ י"ל דמודה הר"ן לטעם הנ"ל שכתבנו דנשמט חיוב השבועה שמקודם השמטה. אבל מ"מ כשעדיין תביעתו קיימת אחר שמטה על הכל וזה יהי' מ"מ כגון שכ' פרוזבל וכה"ג הי' יכול לחזור ולתבעו והי' חייב משום מ"מ אח"כ ולכך כ' טעמו דאין עכשיו מ"מ. ואף דלכאורה הא במודה מקצת ונתחייב שבועה ומחל לו או פטרו משבועה ודאי דא"י לחזור ולתבעו לחייבו שבועה אף שלא מחל לו הממון א"כ גם פטור התורה כן. י"ל דס"ל לחלק שפטרו מדעת הוי כנותן לו נאמנות משא"כ בפטור מגזה"כ שנשמט א"א ללמוד מקרא דמשמט דבור השבועה רק החיוב שהי' עליו מחמת הודאתו אז. ונ"מ כשאח"כ נשמט ההודאה או פרע לו או מחל מה שהודה דמ"מ הי' נשאר החיוב שבועה וזה נשמט אבל כשעדיין ההודאה קיימת מהני תביעתו אח"כ דמ"מ חייב לו והוא מ"מ מתחייב שבועה בהודאה זו עכשיו. דמעולם לא יצאה הודאה מפיו בפטור דגם אז הי' בחיוב רק שנשמט כנ"ל. וא"כ י"ל דלדינא אין נ"מ דגם להר"ן פטור גם בשבועת ע"א דהא נשמט חיוב השבועה ואם יתבענו אח"כ ע"י העדות שהעיד קודם שמיטה אף אם יועיל ראינו עד שנחקרה בב"ד גם בע"א כמ"ש תוס' (כתובות כ'). מ"מ זה החיוב לחייבו אח"כ לשבע או לשלם כשלא ישבע מחמת עדות הראשון זה החיוב כבר הי' לו ונשמט ופטור. ורק שיעיד העד מחדש אחר שמטה זה לא מהני דחדא הגדה כתיבא. ואף להפ' בהעיד בהיותו קרוב כו' לא עביד לאחזוקי דיבורי'. מ"מ דוקא כשהי' פסול דלא חשוב הגדה אבל בעד כשר שהועיל לחייבו אז י"ל לכ"ע לא מהני הגדה שני' לחייבו עוד הפעם. ועוד שאין שום תוספות בעדותו ממה שכבר העיד ונשמט. ורק במ"מ וכ' פרוזבל ג"כ פטור דאין כ' פרוזבל רק על הקרקע משום דחשוב כגבוי שוב א"א לחייבו שבועה על הודאה זו דהוי הודאת שיעבוד קרקע והילך כיון דמצ"ע נשמט ורק משום דכגבוי כל החיוב דהודאה שוב הוי ש"ק והילך כנ"ל. וכן מ"מ גזלה ופקדון ג"כ או כעין הילך ואי נאבד נשמט וכן הקפת חנותו וכה"ג כיון שכבר עמד בדין והודה הוי מלוה ונשמט כנ"ל. ומ"מ פשט לשון הרמב"ם לע"ד כפשטי' דאף שלא נשמט ממון שכפר מ"מ כיון שלא נתוסף חיוב אחר רק אותו חיוב שהי' קודם ונשמט החיוב שבועה נפטר ואף שיתבענו מחדש אינו חייב. ונ"מ לדינא דלרמב"ם ור"ן הנ"ל כשהי' מ"מ ונתחייב שבועה קודם ונשמט ואח"כ מביא ע"א מחייבו שבועה דזה חיוב שבועה מחדש והממון חייב. וכן חזר והלוה ומודה הודאה אחרת חייב כנ"ל:

והראב"ד ז"ל סובר דהפי' משמטת השבועה הוא גוף הממון כיון שהי' עליו חיוב לישבע או לשלם אף דקי"ל גורם לאו כממון כאן יליף דבר השמטה שאף דיבור הגורם לממון ג"כ משמט החיוב. והיינו דמשמט השבועה חיוב ממון שיש עליו שבועה מאחר שלא נפטר דבש"ד כל שאינו נשבע חשוב ממון דקי"ל משאיל"מ וממילא פטור אף שמודה אח"כ או זה מביא ע"א וכה"ג. דע"כ לפרש כן לראב"ד ז"ל דא"א לומר משמטת השבועה כפשטי' דל"ל קרא כיון שאם יודה ג"כ פטור לדבריו דבלא נשבע קודם שמטה גם כפרנית משמט. וע"כ דהוא גופא דיליף מקרא שמשמט חוב של שבועה כיון שלא נפטר לגמרי בב"ד קודם שביעית. וא"כ תמוה מאד ד' ד"מ שכ' על ב"י שדבריו א"נ וכ' דרמב"ם דוקא בנשבע. ומסולק בזה השגת הראב"ד ע"ש. הלא זה הוא שהשיג הראב"ד דהרמב"ם לא הזכיר נשבע. ואיך מישב. שוב ראיתי בהגהת דו"פ הניח בצ"ע איך משוה הדעות הרי רמב"ם לא הזכיר נשבע כלל ע"ש. וגם על הב"י קשה כנ"ל:

ונראה לישב דבריהם ז"ל. דהא קשה אם נפרש דברי ראב"ד ז"ל כנ"ל הרי לא הזכיר הרמב"ם כלל שהי' עליו חיוב שבועה רק הלוהו ותבעו וכפר בו כו' וי"ל בכ"ה שנפטר לגמרי ואיך השיג הראב"ד דלמא ביש חיוב שבועה מודה דנשמט כל שלא נשבע. וגם ראב"ד לא הזכיר מקודם ביש חיוב שבועה רק מפרש כפרנית דוקא בנשבע ופטרוהו ב"ד בשבועתו. ולמה לא פי' כפרנית בכ"ה ופטור ואף בלא נשבע אינו משמט מ"מ ל"ק ממתני' דמשמט שבועה כיון דיש חיוב שבועה נשמט כנ"ל. ולכך י"ל די ראב"ד דסבר כיון דקי"ל כופר במלוה כשר כל שלא נשבע דאשתמוטי משתמיט רק בנשבע פסול ע"ש (סי' צ"ב). כן לא חשיב כפרנית בכפירה גרידא דמשתמיט אבל אינו רוצה לגזול רק עד דהוה לי' זוזי. וממילא אין התובע מסולק מלתבעו עוד שמא יש לו מעות ושייך לא יגוש ומשמט רק כשנשבע ופטרוהו ב"ד ע"י השבועה שפיר מסולק מלתבעו עוד דרוצה לגזול ולא שייך לא יגוש כנ"ל. ושפיר השיג על הרמב"ם דבכפירה לחוד לא סגי כנ"ל דאל"ה גם בחיוב שבועה לא הי' משמט שהרי כפר. וע"ז כ' רמ"א בד"מ שי"ל דגם רמב"ם מודה במחויב שבועה קודם שביעית ולא נשבע שמשמט גם החוב כיון שיש עליו לשבע או לשלם כנ"ל. רק הרמב"ם מיירי באינו חייב שבועה, וכ"ה ועכ"פ נפטר לגמרי דבזה נחלק עם הראב"ד כנ"ל. וממילא לדידן בחיוב שבועה דוקא בנשבע גם להרמב"ם. וזו שכ' ד"מ ונ"ל דוקא שנשבע. ולהנ"ל יש להסתפק גם בש' היסת לראב"ד ז"ל ודאי משמט כל שלא נשבע משא"כ לפי' א' שכתבנו. ולרמב"ם יש להסתפק דשמא דוקא כ"ה שנפטר לגמרי בכפירתו קודם דתיקן היסת משא"כ בתר דתיקון היסת י"ל כל שלא נשבע ודאי משתמיט ולא הוי כפירה ושייך לא יגוש. ולכך הרמב"ם נקיט לשון הירושלמי כפרנית סתם דמיירי קודם היסת משא"כ טור וש"ע נקטו ונשבע היינו גם בהיסת דכשלא נשבע משמט די"ל גם לרמב"ם כן:

וממילא לדינא עכ"פ דוקא בנתחייב היסת ולא נשבע אבל כשהי' פטור מהיסת שהי' לו עד או בט"ס וכה"ג תליא בפלוגת' רמב"ם וראב"ד כנ"ל. ובמחויב היסת ולא נשבע אין לחלוק על טור וש"ע דנקטו ונשבע ולא חלקו בין מ"מ לכ"ה משמע בלא נשבע אינו משמט כשמודה אח"כ או עדים אבל משבועה פטור אח"כ דנשמט כנ"ל. ובשבועה דאורייתא ולא נשבע יש להסתפק אם משמט גוף החוב בהודה אח"כ כנ"ל וצ"ע כיון דלראב"ד משמט ולד"מ הנ"ל גם להרמב"ם משמט כנ"ל אף דפשט הרמב"ם לא משמע כן כנ"ל:

שוב ראיתי בגדולי תרומה ש' מ"ה הקשה על ב"י כמ"ש ע"ש. ובעה"ת כ' להדיא כנ"ל אף בלא נשבע. וכן בסמ"ג דכפירה לחוד לא משמט. וכן ריטב"א כ' במתני' פ' כ"ה דקמ"ל דמשמטת שבועה אף לגלגל א"י אח"כ. וע"כ דגוף החוב לא נשמט אף דלא נשבע קודם דאל"כ אינו שייך לגלגל כיון דאי מודה פטור ואי כבר נשבע ג"כ לא שייך וע"כ כנ"ל. ומאחר דפשט לשון רמב"ם וסמ"ג ובעה"ת וריטב"א מפורש כנ"ל וכן פשטא דגמרא שבועות מ"ח ע"ב לוה ערב שביעית ולמו"ש נעשה שותף אין מגלגלין וקשה ג"כ אם יודה פטור. וע"כ כשכפר קודם שביעית. ומוכח דכפירה לחוד אינו משמט. אולם להנ"ל הברייתא דין חדש דאף שכ"ה ונפטר בלי שבועה ואח"כ נעשה שותף ויכול לגלגל שבועה ג"כ משמט השבועה. וזה אין סברא כלל דאי כפרנית אינו נשמט החיוב וחיוב שבועה לא הי' עליו קודם שביעית שישמט ועכ"פ לא עדיף מלי' שנים דקי"ל אינו משמט דלא שייך לא יגוש גם לישבע אז כנ"ל. ואי בלא תבעו כלל קודם שביעית א"כ לכ"ע משמט החוב ומה שייך גלגול. ונראה דמברייתא זו עיקר ק' הראב"ד ז"ל דמשמע דכפירה לחוד נשמט החוב. שוב ראיתי לרשב"א בחידושיו סוף שבועות הקשה ק' הנ"ל. וכ' וסבור הייתי דכל ממון שכופר א"מ כו' אלא שקשה ברייתא זו שלוה ע"ש כו' דמשמט הממון אף שכפר וכ' ונוכל לאוקמי כשלא תבעו וכפר קודם שביעית והניח בצ"ע דבאמת תימה לומר בלא תבעו דנשמט החוב ולמה נקט הגלגול מה יגלגל. והי' אפשר לפרש בתבעו קודם והודה מקצת וכה"ג שנתחייב שבועה והשביעית משמטת השבועה כנ"ל. ושוב למ"ש ברמב"ם דמה שכפר לא נשמט א"כ בנעשה שותף אח"כ ס"ד דיכול לגלגל דזו חיוב שבועה חדשה ע"י גלגול ואף שנשמט אותה ש' דמ"מ מ"מ יכול ע"י גלגול קמ"ל דלא כיון דעכ"פ על חיוב זה שמטה שבועה ונפטר א"י להשביעו כלל כנלע"ד. ומוכח ג"כ כרמב"ם גם בלא נשבע כנ"ל:

(ג) אבל כפר ונשבע והודה קודם סוף שביעית. גם כאן למ"ל נשבע. וצ"ל דרבותא די"ל בנשבע והודה קי"ל יוליך אחריו למדי כו'. וב"ק פ' הגוזל פליגי ר"י ור"ע אי מהני מחילה וכן אפילו נזל אביו ומת חייב ע"ש. א"כ י"ל דהפטור משמיטה ג"כ לא מהני כיון דבעי לכפרה כנ"ל. דהא אמר התם דלר"ע לאחריני מצי מחיל דהוי כהריני כאלו התקבלתי אבל לנפשי' לא וכן גזל הגר אף דזוכה מהפקר לא מפטר ע"ש. ושמטה דרק סלוק כהפקר שלא מדעת מלוה דמשמטה שמוט כו' ילפינן הפקר דיש לך שמטה אחרת כו'. א"כ י"ל דלא מהני זכותו לפטור מהשבה שנתחייב בשבועה ועכ"פ צריך להוציא מת"י ע"ש לקמן סי' שס"ז. וא"כ אפשר דכונת הראב"ד מלוה ונעשה כפרנית בנשבע קודם שביעית וחזר והודה או באו עדים י"ל גם הודה קודם שביעית רק לא זקף במלוה הוי כמו גזלה דאינו משמט כנ"ל. דהא הרמב"ם פ"א מה' גזלה וטוש"ע סי' שס"ז כ' אבל אם נשבע כו' חייב לרדוף כו' עד שיחזיר להם מפני שכבר נתיאשו מאחר שנשבע ואין באים עוד לתבעו ע"ש. א"כ י"ל דדינו כגזלה דחיוב השבה מצד עצמו ואינו משמע. והפ' לא הזכירו יחוד כלי ולמאן דבעי פ' הזהב מיירי ביחוד כלי דנקרא כפרן וכו'. וכפרנית שנעשה מלוה היינו שזקף והאריך שכ' ראב"ד קאי גם על פי' הראשון דנשבע וחזר והודה או באו עדים ע"ש. ומיושב סוף ד' ירושלמי פ"י דשביעית מלוה ונעשה כפרנית גובה כפרנית ונעשה מלוה כו' בבינונית כו' כנ"ל דנשבע דינו כגזלן דקי"ל כולן כאבות לשלם ממיטב. משא"כ כשזקפן והאריך לו ועשה מלוה ובבינונית כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח בד' ראב"ד דאפשר בהודה או באו עדים אחר שביעית כונתו. וצ"ע ובהודה שלא בפני תובע נראה דלכ"ע לא נעשה מלוה בנשבע כנ"ל:

סעיף ח

(ד) תבעו ממון וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכ' לו פס"ד הוי כגבוי ואינו משמט. תמוה לי דמאי חילוק בין גמ"ד בע"פ לכ' פס"ד. והרא"ש י"ל דס"ל דכשפס"ד בידו א"נ פרעתי שייך לחלק דכגבוי משא"כ בלי כ' דנאמן פרעתי לאו כגבוי. וכן המחבר הביא סי' ל"ט רק ד' דא"נ. אבל רמ"א ז"ל שכ' שם דגם אם פס"ד בידו נאמן למה לא הביא כאן חולק. והש"ך ז"ל סי' ל"ט כ' ג"כ דאי נאמן פרעתי אמאי לא ישמט ע"ש. עכ"פ קשה מה חילוק בין כ' או בע"פ שגמרו דין דג"כ כשטר דמי. ולמ"ש רש"י פ' הגוזל הובא ש"ך שם ס"ק כ"ט שפס"ד הראשון הוא אדרכתא לירד לנכסי לוה בימי הש"ס. א"כ בימי הגמ' שפיר חילוק של הרא"ש דהוי כגבוי יותר מצא תן לו. משא"כ לדידן דמשמע פ"ד גרידא שחייב אינו משמט ומה כתיבה יותר מלא כ'. ועיקר הראי' מאונס ומפתה ומש"ר דאמר בש"ס (גיטין י"ח) דמשמע כשעמד בדין ע"ש. וי"ל לכאורה דשם בקנס דאין חיוב כלל אף לצי"ש כל שלא חייבו ב"ד א"כ הפס"ד הוא שעושה החיוב כשאר חיוב ולא נעשה כגבוי עדיין משא"כ בממון דהחיוב קודם שפיר הפס"ד רק שיגבה חשוב כגבוי אף שלא כתבו עדיין כנ"ל. אולם הרי הרא"ש לא ניחא לי' בחילוק זה. וי"ל דס"ל שאם הי' מועיל בממון פס"ד לחוד גם בקנס הי' נעשים ב' הדברים ביחד ע"י הגמר דין עיקר החיוב וגם שיחשב כגבוי דודאי דגובה ממשעבדי משעמד בדין גם בקנס. והוכיח מזה דגם בממון לאו כגבוי בגמ"ד לחוד ולחלק בין כ' פס"ד או לא. והטעם צ"ל כמ"ש תוס' פ' השולח לר"י דיש בו אחריות אינו נשמט שהקשו מעמד בדין דגבי ממשעבדי ומשמט וכ' דמ"מ כשכתוב השיעבוד בשטר אלים טפי ע"ש. כן לדידן במעשה ב"ד אלים טפי כשכתבו מלא כ' אף דדינם שוה כנ"ל:

גם אפשר דרמ"א לא הגי' דהא כ' בש"ע וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד. וא"כ הוחזק כפרן דלכ"ע א"נ לומר פרעתי על פס"ד כמבואר בש"ס ובש"ע לקמן סי' ע"ט. ואם כן אפשר דבאמת דוקא כה"ג אבל בלא הוחזק כפרן אף שכ' פס"ד משמט לרמ"א דנאמן פרעתי כנ"ל. וקשה על המחבר למה נקיט בהוחזק כפרן הול"ל רבותא לדידי' בסתם חייבוהו ב"ד וכ' פס"ד דס"ל א"נ ואפשר דכ' רק לאפוקי הודה מעצמו דלהרבה פ' אין לו דין מעשה ב"ד ע"ש סי' ל"ט:

ולע"ד הי' נראה דטעמא דמעשה ב"ד דהוי כמוסר שטרו לב"ד דאינו משמט וזה כעין הרשאה כמ"ש ב"י. וזה שייך בממון דהחיוב כבר יש שייך שבמה שתבעו בב"ד שיגבו לו החוב הוי כמוסר חובו לב"ד משא"כ קנס שאין חיוב כלל קודם הפסק לא שייך שיחשב תביעתו בב"ד מוסר שטר חובו לב"ד שאין לו חוב כלל והתביעה רק שיהי' חיוב ואינו מוכיח כלל שמוסר חובו לב"ד כנ"ל. דגם הרשאה א"י בקנס כמבואר בש"ס ב"ק (ד' ע') בממון שלא בא לידו מעולם א"י להרשות כנ"ל:

גם בפי' המשנה לרמב"ם פ"ט משביעית מפורש דמעשה ב"ד שיאמרו איש פלוני אתה חייב אינו משמט ע"ש וע"כ דמחלק בין קנס כנ"ל. עוד נראה דמפרש ש"ס דגיטין י"ח דלא כרש"י ז"ל שההעמדה בדין יהי' כזקופה. דלשון הש"ס אונס כו' שזקפו במלוה משמטין כו' מאימתי נזקפין משעת העמדה בדין. דהפירוש הוא דבקנס דא"מ משום דלאו הלואה ואף שזקפן קודם שעמד בדין לא חשיב זקיפה כיון שאין שום חיוב עליו וכשעמד בדין אח"כ א"מ רק מאימתי נזקפין משעת העמדה בדין ואח"כ אם זקפן במלוה והאריך לו כמ"ש ראב"ד נעשית מלוה ומשמט אבל לא זקוף אינו משמט משום דהוי מעשה ב"ד כנ"ל וא"ש כפשטי'. ואפשר דמאימתי בתרא לא קאי אכתיבה דגם שמואל אמר רק זקפה דבכתיבה שייך גם בלא העמדה בדין זקיפה כנ"ל:

אולם הר"ש (פ"י דשבועות) כ' חד תי' לחלק בין כ' פס"ד או לא כתבו ע"ש די"ל דס"ל ביש פ"ד אנ"פ כנ"ל. וי"ל ירושלמי מלוה ונעשה כפרנית שהוחזק כפרן סגי בגמ"ד לחוד דג"כ א"נ פרעתי כנ"ל. וזה פי' ב' דראב"ד וכן משמע דקאי אמעשה ב"ד כפרנית אף שהוחזק כ' וזקף אח"כ במלוה משמט. וגם לדין כ' גובה כל א' כדינו קנס מעדיות אונס כו' כתובה זבורית נעשה מלוה שניהם גובין בינונית ע"ש. והיינו כנ"ל וא"צ להגיה בירושלמי גם בגיטין פ' הנזקין דנקיט סתם גובה כנ"ל דקאי על אונס כו' וכתובה כל א' כינו כנ"ל:

ונראה טעם הר"ש לחלק בין כתבו פסק דין או בע"פ דקאי על המשנה וכמ"ש לעיל דפס"ד היינו אדרכתא ומבואר בש"ס ב"מ ל"ה ע"ב דלרבא אכיל פירי מכי מטי אדרכתא לידי' ולאביי עבז"ל משחתמו האדרכתא ופירש"י דב"ד כותבין אדרכתא פ"ד אנכסי לוה שבכ"מ שימצאם יקחם ומוסרין לו השטר ע"ש. וא"כ לדידהו ודאי דכגבוי כיון דאכיל פירי ועדיף ממשכנתא ואף דעדיין יכול לסלקו במעות מ"מ היינו מטעם שומא הדרי דחשוב כחוזר ומוכר לו כדאמר בש"ס ט"ז ע"ב דמה"ט אכיל פירי בלא נכייתא. רק גם למ"ד כי שלימי יומי אכרזתא מ"מ לענין שמיטה כגבוי דאין הוא הנוגש עוד. ועוד דהא עבדים אין מכריזין שמא יברחו ע"ש כתובות ק' דכשיפסיד מלוה ע"י הכרזה אין מכריזין וא"כ כשיפסיד שישמט יגבה בלא הכרזה ולא הפקיע זכותו משעת האדרכתא ע"י ההכרזה ושפיר גם לרבא זכה בקרקע כי מטי אדרכתא לידי' קודם שמיטה כשמושך ימי הכרזה עד אחר שמיטה דיפסיד אי ליבעי הכרזה. א"כ אף שמכריזין מ"מ הזכי' בקרקע הוא כי מטי פ"ד לידי' ואינו משמט כיון דאם לא יזכה יפסיד ולא יהי' הכרזה כלל כדי שלא יפסיד ושוב זכה מיד אף שיכריזו כנ"ל ע"ש ב"מ ט"ז תוס' ד"ה שטר חלטתא כו' ע"ש. וי"ל דגם הרא"ש וש"ע כונתם פסק דין אדרכתא כנ"ל. די"ל החילוק דהא לא יהבין לי' אדרכתא אלא א"כ קרעו לשטרא דכל דלא כתיב בי' כו' (ב"ב קס"ט). א"כ פקע שוב שאין מלוה הנוגש רק הב"ד ועדיף ממוסר שטרו לב"ד. משא"כ לא כתבו אף שגמרו הדין שחייב מ"מ כיון דעדיין השטר ביד מלוה שייך לא יגוש ומשמט כנ"ל. וי"ל גם במלוה ע"פ זה החילוק דבכפרנית דא"א לו לנגשו מצד תביעתו לחוד דהא כפר רק ע"י הפ"ד שהוחזק כפרן וחייבוהו הוי כמסר חובו לב"ד דגם אחר הפ"ד לא יתבענו מצד עצמו נתחייבת לי בב"ד כיון שכופר ולא צ"ד. משא"כ בהודאה וציית דינא. או קנס אף שנתחייב בב"ד דצריך לגוף החיוב אבל כיון שאינו כפרן יכול שפיר לתבעו אח"כ נתחייבת לי בב"ד. ושייך לא יגוש ומשמט אף דגמ"ד. ומ"מ בכתבו אדרכתא גם בקנס נראה דאינו משמט כנ"ל:

סעיף ט

(ה) המלוה כו' שלא ישמיט הוא חוב זה תנאו קיים. והקשה לח"מ (פי"ג מה' מכירה) בש"ס מדמי לאונאה והתם קי"ל תנאו בטל וכ' שדוחק הנ"ל לומר דהכא ידע דמחיל ע"ש. ושאר פ' כ' דטעמא דהכא חשוב ידע שיש שביעית ע"ש. ולתוס' שכ' (כתובות פ"ד) בירושה וכה"ג דחשוב לא ידע קשה דגם כאן שמא יפרע קודם. ולע"ד גם לשאר פ' קשה דבשלמא מחילה דסגי בדיבור מהני אבל כאן כיון דמצד תנאי לח מהני רק ידע ומחיל וכאן מתחייב בדבר שאינו חייב כמ"ש רמב"ם וש"ע ובמה מתחייב בלא קנין ושטר דהא שטר זה נמחל שיעבודו בשביעית. והא גבי מי שפרע מקצת חובו אא"א כו' כ' הר"ן דהוי נמחל שיעבודו ולא מהני רק כשמתנה שיהי' למפרע פרעון זה למתנה ע"ש נדרים (דכ"ז). וא"כ כאן שמתנה שאף שישמט שביעית החוב מחייב א"ע במה שאינו חייב אף מעכשיו חשוב מחייב א"ע בלי שטר דהא מתנה כשיהי' פקע חיוב זה ההלואה שבשטר ע"י שמיטה מתחייב בחיוב אחר וע"ז אין כאן שטר ולא מהני בדיבור. וי"ל דהרמב"ם לטעמי' דס"ל גם באומר חייב אני לך בשטר מהני כיון שהזכיר שטר אף שלא כ' ונתן ע"ש ולעיל סי' מ'. א"כ כאן אמירתו ע"ט כו' הוי כאומר שמחייב א"ע בשטר זה אף שיהיה נמחל שיעבודו י"ל דאף שבאמת אינו שטר מ"מ עכ"פ הוא אומר שמחייב א"ע בשטר ומהני גם ע"פ כנ"ל. והגם שי"ל דגרע ברוצה בשטר זה ואינו שטר מ"מ אינו מוכרח וי"ל כנ"ל. חבל רוב הפ' חולקין סי' מ' דבאמירה שהזכיר שטר לא מהני א"כ לא יועיל כאן שבאמת נמחל השטר כנ"ל. עוד קשה כמ"ש לעיל ממ"נ אי מחייב א"ע מעכשיו לאחר שישמט א"כ גם חיוב זה שביעית משמטו. ומ"ש לעיל דהוי כלא הגיע זמנו לענין חיוב זה שהוא למפרע כשישמט החיוב ע"ש. יש לדחות דלא מצינו זה כיון שע"י תנאי הי' למפרע החיוב חשיב לא יגוש דהא בפרה שחלקה שביעית ר"ה ונתעברה השנה משמט אף דאז הי' י"ט ולא הי' יכול לתבעו מ"מ כיון דאיגלאי למפרע דחול הי' משמט כן אמר להדיא בש"ס (שבת קמ"ח) וממילא גם בחיוב על תנאי כן אף דקיום התנאי אחר שמיטה למפרע כנ"ל משמט כנ"ל. ואם מחייב א"ע חיוב חדש אחר שביעית א"כ הוי כלאחר ל' דיכול לחזור בו קודם. ועוד דא"כ השטר ודאי בטל והוי ע"פ דלא מיחייב בדיבור כנ"ל. ועוד דהוי אסמכתא זה החיוב דהוי ממש אם לא אפרע לך בזמנו שהזמן קודם שביעית ומחייב א"ע כשלא יפרע בזמנו מחייב א"ע חיוב חדש במה שאינו חייב דלכ"ע הוי אסמכתא ע"ש סי' מ' דוקא מחייב א"ע בלי תנאי ע"ש בש"ך. ואף מעכשיו לחוד לרוב הפ' הוי אסמכתא דסבור שיפרע בזמנו וממילא הוי כלא ידע דמחיל כנ"ל. וי"ל דמ"מ כיון שאינו רק זה החיוב עצמו ואינו מפסיד דהא מחזיר חוב אחר שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ואומר לא בחובי אלא במתנה. א"כ זה החיוב מה שאינו חייב ע"י שמיטה הוי דבר שראוי לעשות דהיינו במתנה אני נותן. וגם ע"מ שאיני פורע בזמנו שהי' מחייב זה נפסד דעי"ז נשמט. הוי כאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטב דלא הוי אסמכתא ומהני כנ"ל. ומיושב ג"כ מה דקשה דפריך (מכות ג') ללישנא דמלוה לי' שנים משמט ממתני' לוקי בע"מ שלא תשמטני וכן ק' הירושלמי דלי' שנים הוי כע"מ שלא תשמטני ע"ש. ולהנ"ל י"ל דהא דמהני חיובו בדיבור הוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון שבפשיעתו שאינו משלם בזמנו מפסיד שמשמט ויש עליו חיוב לצי"ש כמו כופף קומתו לשוי' טמון באש אף שפטרתו תורה חייב לצי"ש וכן בהנ"ל. וכה"ג מהני קבלה לחוד שקיבל עליו חיוב גמור כמ"ש הפ' גבי אוביר כו' וגבי אפרותא דזיל שפוט כו' (ב"מ ע"ג). משא"כ במלוה לי' שנים דלא פשע כלום שוב לא מהני ע"מ כו' משום מחייב עצמו דבדיבור לא מחייב כנ"ל:

גם י"ל כמ"ש הר"ן גבי מי שפרע מקצת כו' דהמעות מתנה. כך התנאי בשטר ע"מ שלא תשמט היינו שאם לא יפרע קודם ויעבור שמיטה יהי' למפרע המעות לא הלואה רק שבעד המעות נותן לו שטר חיוב על עצמו שמחייב א"ע במה שאינו חייב כמו שטר הקנאה שיהיה החיוב למפרע מעכשיו ולאחר שביעית היינו שהזמן פרעון יהי' אחר שביעית. ושוב כשאינו משלם קודם לא משמט זה החיוב שזמנו אחר שביעית. ומהני החיוב שהוא בשטר כיון דפקע ההלואה למפרע כנ"ל. והשטר הוא ע"ז החיוב ולא נמחל שיעבודו מעולם וגבי שפיר גם מלקוחות כנ"ל ומיושב ג"כ גמרא דאי ס"ל דמשמט מלוה לי' שנים לא מהני כלל מה שמחייב אם א"ע דגם זה נשמט כנ"ל:

אולם לתוס' דחשוב לא ידע בירושה קשה כנ"ל. וגם דנראה דש"פ עיקר החילוק דבאונאה לא ידע דכפי שהי' סבור שאינו מתאנה אינו מפסיד כלום בתנאו שלא יהא דין אונאה. מה שאין כן ירושה דיודע ספק זה שוה ממון דאפשר שיהי' ומוחל ספק זה. ותוס' סוברים דגם ס' זה חשוב לא ידע דאם הי' יודע שיזכה לא הי' מוחל. א"כ לא נחלקו רק במה שאין בידו דלא חשוב אסמכתא משא"כ כשבידו ולאו בידו דהי' סבור שיוכל לפרוע בזמנו חשוב לא ידע כנ"ל וצ"ל כנ"ל:

עוד י"ל דשמטה הוי רק כהפקר וסלוק מהחוב דיליף (בירושלמי דפאה) שמטה אחרת כזו הפקר וגם בחוב כנ"ל וממילא זוכה לוה. וכיון דחזינן פ' מרובה ביאוש זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות לא קני. י"ל מה"ט מהני ע"מ שלא תשמטני בשביעית שלא יקנה החוב ביאוש וסילוק השמטה כנ"ל וכמו נחלה הבאה ממק"א כו' בעודה ארוסה (ר"פ הכותב). כן מתנה בשעת החוב קודם שמטה: שלא יזכה כנ"ל. ולא הוי כלל לענין זה מתנה עמש"כ דבשלמא בירושה רצו חכמים שיזכה בירושה ומתנה לבטל. משא"כ כאן לא אמרה תורה שיזכה רק שיהי' סלוק דהיינו שמשמט שמסולק וממילא זכה וממילא תנאו שלא יזכה אינו עמש"ב אף דממילא לא קני הסלוק שיהי' פקע. וא"ש החלוק בלשון ע"מ של"ת שביעית דהיינו שלא יהי' הסלוק וההפקעה משא"כ שלא תשמטני אגברא כנ"ל. וכדמחלק הר"ן נדרי' (דף ט"ו) בין תשמישי עליך ובין תשמישך עלי אף דממילא שוים ע"ש. אולם להפ' דלא מהני יאוש בחוב ע"כ שהוא הפקעה לגמרי. ומ"מ לע"ד עיקר כנ"ל כיון דחזינן כשאינו נוגש רק הב"ד או הקפת חנות א"מ והאיסור לא יגוש ושמוט כו' משה ידו. וע"כ היינו שפקע תביעת המלוה ונעשה ממון שאין לו תובעין דילפינן ב"מ (דכ"ז) מה שמלה כו' שיש לה תובעין ומינה ילפי בתוס' קנין יאוש ע"ש. וממילא אין חיוב מדינא כיון שאין דבר בעין דמה"ט מזיק מת"כ פטור. ולכך רוח חכמים נוחה במחזיר. והא דצ"ל לא בחובי נראה שרק מדרבנן שלא יהי' נראה כהערמה. או דכיון שאין תובעין לא מיקרי חוב. ומה שאומר משמט אני היינו שמסלק א"ע ולכך כשאומר אעפ"כ ואינו רוצה לקנות נשאר החיוב. ויש לדחות:

ע"מ כו' מלשון המלוה כו' משמע דלא מהני רק כשמתנה בשעת הלואה אבל אח"כ לא מהני שאומר שלא ישמטו בשביעית. וי"ל דאפשר דמהני אמירת לוה גם אח"כ רק כשאומר מלוה לא מהני רק בשעת הלואה כיון שלוה מקבל המעות ע"ד כן הוי שתיקה בשעת מ"מ רצוי וידע ומחיל משא"כ אחר מ"מ. מ"מ נראה דלא מהני גם אמירת הלוה אחר ההלואה דבדבור לחוד לא מחייב במה שאינו חייב ודוקא בשעת מתן מעות ואף דלא קי"ל כר"ה באסמכתא לחלק בין בשעת מ"מ מ"מ בכמה דברי' יש חלוק. כיון שמלוה ע"ד כן שייך דבעי למקני גמר ומקני. וגם הא דמחייב בדבור גרידא כשיהי' נמחל החיוב כמ"ש לעיל ע"ש דאם לוה אומר בשעת הלואה שמחייב א"ע כשיפרע ההלואה והי' מחויב חיוב חדש מעכשיו דאפשר דלא מהני. מ"מ י"ל כמו בערב ושומרין דבהנאה דסמך עליו ומהימן לי' גמר ומשעבד כן זה שמלוה עכ"פ ע"ד או שיפרע קודם שביעית ואם לא יפרע ג"כ לא יפסיד ע"י חיוב זה חשוב מהימן לי' וסמך עליו כו' דגמר ומשעבד בדיבור לחוד. אבל אחר הלואה י"ל דלא מהני וצריך קנין. ואפשר דגם קנין לא מהני כמ"ש דקנין מעכשיו ומשמט גם חיוב זה לרוב הפ' דמשמט גם שאר חיובים כנ"ל:

וגם די"ל דע"מ חשוב תנאי גמור בההלואה דע"מ ומעכשיו א"צ דיני תנאי ואם ישמט בטלה ההלואה והוי פקדון ושולח יד למפרע וגזל אינו משמט. ודוקא שלא תשמט שביעית אינו מועיל אף כה"ג דהוי דבר שא"א לקיימו כמ"ש תוס' פ' אע"פ ורמב"ם פ"ז ה' אישות הר"א מקודשת ע"מ שתהי' מותרת לפלוני לא מהני אף דחוץ מהני. וכן פ' הזרוע ע"מ שהמתנות שלי כו' שו אבל ע"מ שלא תשמטני אגברא מהני תנאי הנ"ל דאפשר. וממילא לא קשה דלחשב לא ידע דמחיל דאם לא יקיים התנאי יתבטל ההלואה ג"כ לא ישמט כנ"ל. דמטעם שיור לא שייך בהלואה. וע"כ התנאי או ככל תנאים או רק שרוצה כן שלא תשמט ונ"מ בתנאי דאם כנ"ל. ויש להסתפק בתנאי דאם כנ"ל:

סעיף י

(ז) המלוה כו' לעשר שנים כו'. הרא"ש ז"ל (פ"ק דמכות) כ' משום דס' דרבנן לקולא ע"ש שתמהו דמ"מ החוב פקע ג"כ ומס' אין להוציא. ולכאורה י"ל למ"ש הרמב"ם (פ"ט מה"ש) התנה שלא יתבענו משמט כו'. כ' הכ"מ דגם חיוב לצי"ש חשוב לא יגוש ומשמט ע"ש. וא"כ לכאורה מה שייך לא יגוש כיון שפקע החוב וכמו שתובע לאדם אחר שאינו חייב לו ולמה יעבור בלאו כמ"ש רמב"ם. וע"כ דכמו לרבא בכ"מ דאי עביד לא מהני ומ"מ עבר אמימרא דרחמנא כיון דע"י הלאו הוא דלא מהני כן בלאו דלא יגוש. וא"כ כמו שם דוקא כשיתוקן אי נאמר דלא מהני. וא"כ כאן דעכ"פ לצי"ש חייב דהוי ספק פרעון ושניהם שמא דקיי"ל דחייב לצי"ש. וכן כאן הספק אם נפקע החוב ע"י שביעית א"כ עדיין יהי' שייך לא יגוש ולא יתוקן. א"כ כיון דשביעית דרבנן לא שייך התקנה כדי שלא יהי' עליו בשמיטה חיוב לפרוע אח"כ בזמנו. דאין תועלת בהתקנה דמ"מ יהי' עליו חיוב לצי"ש מספק ושוב לא משמט כלל. ומ"מ אינו כראה כיון שהספק כדין בשביל שאין אנו יודעין לא פקע התק"ת אי באמת הדין דמשמט:

וי"ל למה דפריך בירושלמי דמלוה לי' שנים הוי כע"מ שלא תשמטני דהא מחייב א"ע לפרוע אף שיעבור עליו שביעית כו' ע"ש. וי"ל דהחלוק בין ע"מ של"ת שביעית ובין של"ת בשביעית. הוא דלשון של"ת שביעית ע"כ כשיהי' החוב בשביעית ואעפ"כ לא תשמט וזה ודאי עקר. אבל התנאי אגברא שלא תשמטנו נכלל בו גם כן כשיפרע לו קודם שביעית ג"כ לא ישמט ואף שנכלל גם אם לא יפרע לא הוי ודאי עקר ע"ש בפוסקים גם לדידן החילוק בין ודאי ע"ש. ולכך במלוה לי' שנים אף אם נחשב כתנאי שמקבל עליו לשלם אח"כ מ"מ הוי ודאי עקר ולא מהני כנ"ל. וא"כ לדידן דספיקא הוא שוב לא הוי ודאי עקר אף אי באמת הדין דמשמט. דהא באונאה אמר בש"ס (ב"מ ט"ו) דלא חשוב ודאי עקר אף דאגלאי למפרע שהי' אונאה והי' ודאי עקר מ"מ כשאינו מבורר בשעת תנאו שודאי עקר מהני כן ממילא בספק אף אי באמת הדין דמשמט מ"מ אינו מבורר בשעת התנאי ושוב מהני לגמרי ואין כאן ספק כנ"ל:

עוד י"ל דכמו דקי"ל אחריות ט"ס כן י"ל דהוי כהתנה ע"ע שלא תשמטני דלא שדי זוזי בכדי. ובשלמא בסתם יש ב' טעמים א' מ"ש הרשב"א משום דהי' בידי' לכתוב פרוזבל דטעם הסמ"ע (ס"ק כ') לא הזכיר כלל ע"ש. עוד משום דסבור שיפרע קודם כיון דהזמן פרעון קודם שמיטה. א"כ לי' שנים דודאי יפסיד לכ"ע שייך לא שדי בכדי. וגם פרוזבל משמע בגמ' דלא מהני כשהזמן על אחר שמטה ע"ש בש"ס. וא"כ אף אי דלא כירושלמי דלא הוי כע"מ קביעות הזמן מ"מ י"ל דהוי כאלו התנה כמו באחריות כנ"ל. והא גם בדבר הנולד אח"כ כ' תוס' פ' נערה (דמ"ז) דשייך אומדנא בדבר התלוי בו לבד דהוי כאלו התנה ע"ש. אך י"ל טעם הסמ"ע משום מצוה וי"ל יותר כמ"ש בחי' לגמ' דכשלוה אינו מרוצה בתנאי שייך השמר לך כו' שלא ימנע מלהלות בשביל שמיטה ע"ש. וליכא אומדנא כאלו התנה כנ"ל. וא"כ ממילא לי' שנים לדידן דלענין איסור והמצוה הוי ס' דרבנן ולקולא רק לענין הפקעת ממון לחוד שוב הוי כאלו התנה ולא משמט כנ"ל. וגם בספק דאורייתא י"ל דלא עבר בהשמר שנמנע שיפסיד מספק שבאמת אינו משמט ולא יוכל לגבות מספק כנ"ל:

ולכאורה קשה דל"ל לתקן פרוזבל כשיגיע ערב שביעית קודם ר"ה ירחיב לו הזמן יום א' ולא ישמט. וי"ל דהוי כזה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות. ודוחק כמו דמהני מחילה בדבור כן נראה דמהני הרוחת זמן בדבור אף דזה אינו רוצה מ"מ כיון שא"י לחזור בו לא קרינן לא יגוש כנ"ל ודוחק לומר שדוקא בשעת הלואה קובע על אחר שביעית דמה חילוק. ובפ' וש"ע נקיט המלוה כו' משמע קצת דדוקא קובע זמן בשעת הלואה. ולדידן י"ל כיון דספק הוא י"ל דוקא בשעת הלואה שהחיוב ודאי וספק אם חל כיון דהתקנה ודאי וסלוק ספק כן כשהחיוב ודאי וההפקעה ספק כלל על חיוב זה הפקעת שביעית חשוב אין ס' מוציא מידי ודאי אף שלוה מוחזק כדאמר פ' הכותב יד בעה"ש עה"ת אף שמוחזקת על אח"כ. משא"כ לוה סתם דודאי חל ההפקעה כשיהי' שביעית וספק אם בהרוחת זמן נסתלקה ההפקעה י"ל שפיר דמודה הרא"ש דמספק א"י להוציא כנ"ל. ומ"מ צ"ע. ועל הש"ס אינו תירץ דלהך לישנא ודאי אינו משמט רק בש"ע י"ל כנ"ל:

סעיף יא

(ח) המוסר כו' אתם גבו לי כו'. בסמ"ע דהתורה כו' משא"כ זה דכבר סילק נפשו ומסרו לב"ד כו' ע"ש. וברש"י ז"ל (פ"ק דמכות). ואינו מובן דע"י שליח והרשאה ג"כ א"י דמ"מ נוגש ע"י השליח. וכן בלוקח כ' הר"ן (פ' השולח) כיון דגובה מכחו חשוב מלוה נוגש ע"י הלוקח ע"ש. ומה חלוק הא ב"ד גובין בעבורו וחשוב נוגש ע"י הב"ד. ועיין מ"ש בחי' לגמ' בעזה"י עיקר הטעם:

סעיף יב

(ט) על המשכון כו' ויש מש"א שאף יתר על המשכון אינו משמט כו'. וקשה דבגמרא (ס"פ שה"ד) תלי' בדשמואל ולקמן סי' ע"ב פ' המחבר דלא כשמואל אף להוציא דמשלם לוה החוב היתר על המשכון ע"ש. וי"ל דקשה עוד לתוס' ורוב הפ' בלא פי' לא אמר שמואל וברייתא סתמ' קתני וי"ל דלימא כתנאי קאי ללישנא דשמואל במלו' לי' שני' משמט ולכך בעל המשכון הלוה לי' שני' הוי כפירש שמקבלו בעד כולו למשכון כדי שלא ישמט משא"כ לדידן ע"כ שהזמן קודם ובלא פי' לא אמר שמואל וע"כ בלא טעמא דשמואל סבר דאינו משמט א"כ גם לדידן דלא ס"ל כשמואל י"ל כן. והטעם אינו מובן. וקשה עוד דהא לא נאבד ומה בכך גם לרש"י ז"ל שאם אבד הי' מפסיד כל החוב כאלו התנה כל שאינו מחזיר המשכון א"צ לשלם. אבל כשהמשכון קיים למה לא ישמט המותר הא עכ"פ אין המותר של אחיך בידך. ונראה דהא גם בשוה המשכון כנגד החוב קשה נהי דראוי שלא ישמט לענין זה שיצטרך להחזיר המשכון דלזה תפיס וחשוב שלו בידך או דקני משכון קצת בשעת הלואה. אבל לענין שיתבענו ולכוף אותו שישלם לו ויפדה המשכון כמו שהדין בכל משכון כמ"ש רש"י פ' שה"ד בסוף לענין זה. מה מהני קנין המשכון זה בכלל אשר יהי' לך כו' דאינו בידו רק לא יגוש ככל חוב. ובגמרא משמע דאינו משמט כלל מלוה על משכון ויכול לתבעו ככל חוב במשכון כנ"ל. והי' אפשר לומר הטעם דכל שהמשכון קיים א"צ לשלם לו עד שיחזיר משכונו א"כ כל שאינו מחזיר אין כאן לא יגוש והוי כלעשר שנים כיון דהמשכון קני לי' ואין דנין רק על התביעה והחיוב בלי החזרת המשכון וא"י לתבעו ואינו משמט. וי"ל שפיר דגם היתר על שיוי המשכון אינו משמט דכל שבידו א"צ לשלם גם המותר עד שיחזיר וליכא לא יגוש בלא המשכון. ואף ללישנא דמשמט בלעשר שנים. מ"מ דוקא אם השביעית יהי' אתי ודאי לידי לא יגוש בסוף אבל אם בשביעית ספק אם יבא כלל לידי לא יגוש לכ"ע אינו משמט כמו שושבינות וכמ"ש הרא"ש פ"ק דמכות ע"ש וכאן לא אתי כלל לידי לא יגוש אם לא יחזיר המשכון כנ"ל. וא"ש לשמואל גם בלא פי' מ"מ דוקא באבד אבל כשמשכון קיים א"צ לשלם עד שיחזיר דלענין זה הוי כפירש וממילא אינו משמט כנ"ל:

אולם למ"ש הר"ן סוף פ' שה"ד דגם שהמשכון קיים חייב לשלם המותר דאף שזה עובר בלא תחמוד מ"מ לוה חייב לשלם המותר ע"ש דהוכיח מהמשנה. ומסופק דאפשר אין ב"ד נזקקין אבל חיוב ודאי איכא א"כ לא שייך טעם הנ"ל. וי"ל דחולקין הפ' על ד' הר"ן:

אמנם עיקר נראה לע"ד בעזה"י דהטעם הוא כיון דאמרה תורה ולא של אחיך בידך דאין שמיטה מפקעת מה שיש ביד המלוה כבר. וא"כ כיון דתלי' הא בהא דקי"ל מנה אין כאן משכון אין כאן וכשנפרע או נמחל החוב מחויב להחזיר המשכון ממילא וא"כ אם שביעית יפקיע החוב היינו שיהי' פקע עיקר החיוב ושיעבוד הגוף ממילא יהי' צריך להחזיר המשכון והרי זה, א"י להפקיע של אחיך בידך דקנאו למשכון. ומה"ט שוב אין שביעית מפקיע כלל החוב ושפיר יכול לתבוע לפדות המשכון ולשלם לו. כיון דע"כ תליא הא בהא א"י להפקיע החיוב וממילא עי"ז יצטרך להחזיר המשכון שתפוס וקני כנ"ל. וא"ש דהוי כשאר חוב כנ"ל. וא"כ י"ל שפיר הטעם גם החוב היותר על דמי המשכון דאינו משמט. דהא קי"ל כשחייב יותר לא מצי לוה לומר אפרע לך מקצת כשיוי המשכון והחזר לי משכוני דכיון שנשאר חייב לו קני המשכון להיות תפוס על חובו עד שיפרע לו כל החוב כנ"ל. וא"כ אם השביעית יפקיע חיוב המותר על דמי המשכון א"כ אם יפרע לו כשיוי המשכון יהי' מחויב להחזיר לו משכונו א"כ עדיין מפקיע מה דשל אחיך בידך דמפקיע זכותו שבמשכון שיכול לתפסו אף שפורע לו שויו עד שיפרע כל החוב וג"כ תלי' הך בהך ושפיר א"י להפקיע כלל זכותו וממילא אינו משמט כל החוב גם המותר על שיוי המשכון כנ"ל:

ומיושב בזה מה שתמהו הפ' והש"ך על סברת תוס' דמייתי דר"י דשלא בשעת הלואה קנין גמור קני עכ"פ בשעת הלואה דחשוב של אחיך בידך ואינו מובן למה ולמ"ש א"ש. דר"י יליף מדחשוב החזרה צדקה ע"כ דהוי קנין דאל"ה אינו יכול לתפוס חפץ של חברו וחשוב זה קנין גמור. אבל עכ"פ משכון בשעת הלואתו הוי קנין לתפסו ושלא יצטרך להחזיר עד שיפרע וזה חשיב קנין דמוכח מדר"י וממילא אינו משמט כנ"ל דכשישמט יפקיע הקנין שיש לו כבר בידו כנ"ל:

וא"כ י"ל הפי' בגמ' א"ל כנגדו כו'. היינו דנימא דלא כשמואל רק משום דכנגדו אינו משמט דקני לי' שוב גם המותר אינו משמט דיפקיע קנין זכותו א"כ ע"כ סבר ר"י שגם כנגדו לא למאי תפוס לי'. וע"כ דאין הטעם כנ"ל רק בדשמואל פליגי ומשני כנגדו היינו כנ"ל רק לר"י לזכרון דברים תפסי' ואינו משכון כלל אבל לרשב"ג דכנגדו קני שוב אינו משמט כלל כנ"ל. ושפיר לדיעה הנ"ל. אולם דוחק לפרש כן בפרט ב"מ מ"ט אמר להדיא להך פלגא דנקיט ודוחק לפרש כנ"ל שעי"ז אינו משמט גם המותר. וי"ל למ"ש לעיל דלרמב"ן ז"ל דכשמשכון קיים א"צ לשלם כלל גם המותר עד שיחזיר משכונו גם אי דלא כשמואל הטעם פשוט דאינו משמט כלל דלא קרינן לא יגוש כל שאינו מחזיר המשכון ולענין שיהי' מחויב להחזיר המשכון אין שביעית מפקיע דקני לי' כנ"ל. ושוב בלא חזרה א"י לתבעו. רק ללישנא קמא דמלוה לי' שנים משמט כיון דבסוף אתי לידי לא יגוש י"ל דלא שייך כנ"ל דעכ"פ בסוף שמחזיר המשכון ורוצה לגבות שייך לא יגוש ומשמט. ומ"ש לעיל דהוי כשושבינות ליתא חדא דהרמב"ן מדמי גם שושבינות לזה ע"ש ברא"ש. ואף להרא"ש רק התם בשביעית ספק אם יהי' חיוב כלל אבל במשכון זה הי' גם בשביעית שכשיחזיר לו אח"כ המשכון יוכל לתבעו ואתי לידי לא יגוש כמו שפירש"י דלא יגוש בסוף כשכבר קרא שמטה ע"ש. ולכך להך לישנא גם במשכון הי' משמט המותר רק משום דשמואל דאבד קתא כו' וכנגד כולו ואמר שפיר כתנאי כו' ודחו כנ"ל. אבל ללישנא ב' דלי' שנים אינו משמט שפיר גם אי ליתא דשמואל בהא דקתא כו' מ"מ אינו משמט גם המותר דרגע סוף שביעית שלא החזיר המשכון אין אז לא יגוש דכשקיים א"י לתבוע גם המותר כנ"ל ופלוגתייהו גם על הכל. ושפיר דשמואל בירושלמי שהביא הרא"ש דגם על המחט כל"ב דלי' שנים אינו משמט ואצ"ל שחולק אגמ' דילן וממיל' למאי דקי"ל בדרבנן כהך לישנא גם המותר אינו משמט כנ"ל:

ומ"מ על המחבר קשה דבשלמא הטור ס"ל לקמן סימן ע"ב דהרא"ש פוסק כשמואל דאבד קתא כו'. לכך הביא גם כאן דעתו כנ"ל. אבל הש"ע דב"י כ' סי' ע"ב דגם הרא"ש ס"ל דלא קי"ל כשמואל ולכך גם כאן הביא דעת הרא"ש דאינו משמט המותר דלב"י אף שלא הביא שם הפ' כשמואל מ"מ גם הרא"ש לא ס"ל כשמואל ומ"מ פ' דאינו משמט ולכך הביא כאן היש אומר כנ"ל. אולם תמוה איך מביא הרא"ש ראי' משמואל דירושלמי על המחט הא שמואל לטעמי' דאבד קתא כו'. ומנ"ל לדידן דלא קי"ל כשמואל שלא ישמט הכל כנ"ל. דעכ"פ אין ראי'. ואפשר דראיתו מדאמר אפילו על המחט ואדרבא מטעמא דשמואל דוקא קתא אבל נסכא לא לרש"י ז"ל ועכ"פ אין רבותא במחט כנ"ל. ומוכח דמיירי בלא פירש ולא מטעמא דאבד קתא כנ"ל רק משום דכשהמשכון קיים א"י לתבעו כלל והוי רבותא מחט. ושוב גם למאי דלא קי"ל כשמואל לקתא כו' מ"מ כשקיים א"י לתבוע דס"ל כרמב"ן דלא כהר"ן הנ"ל ושפיר פסק דלא משמט כלל. והביא בש"ע דעתו כנ"ל. גם י"ל נהי דלא ס"ל כשמואל היינו דאינו ודאי שקבלו על הכל וממילא באבד אף דספק הוא מ"מ הוי כא"י אם פרעתיך דהחיוב ודאי וס' אם קיבלו על הכל ונפטר ע"י שאבד המשכון כל החוב או לא ולכך פסק שחייב כנ"ל. משא"כ לענין שמטה דרבנן דס' לקולא. כמו לי' שנים כנ"ל י"ל דלכ"ע ספיקא הוי שמא קבלו כנגד כולו ואינו משמט כנ"ל. והביא שפיר דיעה הנ"ל. והי' נראה דמלוה על משכון שאינו שוה ועבר שביעית ואבד המשכון לכ"ע מפסיד כל החוב דממ"נ אי כשמואל מפסיד משום אבד כו' ואי לא קבלו מפסיד המותר משום שמטה וכנגד המשכון ש"ש דר"י כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה