אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות הלואה · סימן סה

סימן מו

סעיף א

המוצא שטר אצלו וא"י מה טיבו אם א??? המלוה הפקידו אצלו או הלוה או אם הפקידוהו בידו בתורת שלישית ומקצתו פרוע יהא מונח עשי"א. ואם החזירו לאותו שכ' על שמו עבר על ד"ח. ואם זה שהשטר עתה בידו מכחיש דברי אותו שנתנו לו הי' יכול לגבות בו. ואם הוא מודה לו שנתנו לידו צריך להחזירו לו ויהא מונח עשי"א ובסי' זה יתבאר עוד. ואם שטר משכונא נמצא בידו וא"י מה טיבו אע"פ שבעל המשכונא מוחזק בקרקע אינו מועיל לו כלום שום טענה ויהא השטר מונח עשי"א ומחזיר הקרקע לבעליו כו':

(א) שטר כו'. כ' הש"ך בין ש' הלואה וממכר ומתנה ע"ש. והוא מתוספתא הובא ב"י. וקשה לע"ד למ"ש הרא"ש דלא חשיב איתרע ולכך במודה יחזיר כיון שלא נפל וכמובא ס' ג'. וא"כ בשטר מכר ומתנה דלהדיא במשנה הטעם במצא דייתיקי מתנה כו' שמא כ' ונמלך שלא ליתנן. והא בש' דלא הקנאה לא כתבינן עד שראו מסירת השטר ורק במוצא דנפל ח' דאקרי וכ' כדאמר בש"ס (ב"מ י"ג) משא"כ בנפקד א"כ אין שום חשש דע"כ ראו עדום המסירה דאע"ח שלא כדין. ולמה לא יחזירו לו. ולרא"ש וטור דעבז"ל שייך החשש כיון דאינו מודה ורשאין לכתוב משא"כ לרוב הפ' והש"ע דפ' לקמן סי' רל"ח דאין כ' שטר מכר כו' בלא קנין רק כשנמסר בפניהם כנ"ל. וא"כ דוקא שטר הלואה דשייך ח' פרעון משא"כ שטר מכר ומתנה. ובש' הקנאה לרי"ף ור"ח דבעי מטי לידי' לא יחזיר דרשאין לכתוב ושייך החשש. אבל לדידן שפ' הש"ע דבקנין א"צ מטי לידי' למה לא יחזיר: והא הנ"י בשם הר"ן הקשה גם במצא שטר מתנה למה לא יחזיר הא אין כותבין כו'. ומה שתמה עליו מהרמ"ש כאלו לא ראה הגמ' דאקרי וכ' לא קשה כמבואר בשיטה דס"ל להר"ן דלמסקנא דח' לפרעון ל"ח לכ"ע לאקרי וכ' ע"ש. ובל"ז ג"כ לא קשה כ"כ די"ל דסבר דהוי כשטר שיש בו סימן כתכריך כו' שכ' הרא"ש דלא אתרע כיון שמבורר דממלוה נפל ע"ש. וא"כ בשלמא שט"ח דכשטוען פרעתי נאמן לוה גם בלי טעמא דאיתרע שוב אף דאינו טוען איתרע והי' לו ליזהר ושייך שמא כ' דאיקרי וכ'. אבל שטר מקח כו' דאין חשש רק דאקרי וכ' וזה לא חיישינן רק היכא דאתרע א"כ אדרבא אמרינן דלא אתרע כלל דהא מבורר שמלוקח נפל דאין כותבין כו' ולא אתרע כלל ול"ח אקרי וכ' וכמו תכריך כנ"ל. אך לשמואל יקשה. וכ' בחי' לגמ' בעזה"י. והר"ן תי' דכ' למוכר ולא חיישינן שיחזור בו ע"ש. אבל לדידן שפ' בש"ע דאין כ' עכ"פ בלא אתרע ודאי ליכא חשש כנ"ל. ובאמת מתוספתא אין ראי' לדין הנ"ל לד' רשב"א בת' אלף ל"ו דמ"ש בתוס' הנ"ל בין שמצאו בשוק בין שמצאו בין שטרותיו של אביו קאי רק אסיפא דפרוזבל ע"ש. א"כ אין ראי' כלל. רק אפילו אי קאי על כולה בבא ג"כ אין ראי' דהא בכל הני דלעיל תני דכשמודה יחזיר וזה דוקא בשטר הקנאה לר' אסי ובזה שפיר בנמצא בין השטרות לא יחזיר דהיו רשאין לכתוב. משא"כ בלאו הקנאה כנ"ל. אולם למאי שפסקו דבהקנאה א"צ מטי לידי' א"כ יש ראי' דע"כ בש' דלאו הקנאה. אך מ"מ אין הכרח כלל דקאי הנך בין נמצא על הכל כמ"ש רשב"א הנ"ל:

ונראה לישב. דהא א"א לומר דבשליש לא חשיב אתרע דא"כ קשה לשמואל דסבר ל"ח לפירעון אף בנפל א"כ כ"ש בנפקד וא"י מה טיבו. וקשיא מתניתן דיהא מונח כו' יחזיר למלוה. וע"כ בלא כ' הנפק והחשש שמא כ' ללות ולא לוה. וקשה כנ"ל כיון דמוקי בש"ס שמואל כר' אסי וא"כ אין כ' כו' ורק בנפל ח' אקרי וכ' משא"כ נפקד כנ"ל לא שייך ב' החששות ולמה לא יחזיר ולכאורה י"ל דאף דאין כ' ללוה היינו ליתנו ללוה דאף דלא שייך בשעת כתיבה ח' קנוניא כמ"ש הרא"ש מ"מ כיון שאין מלוהו עתה הוי ריעותא דמורה שילוה אח"כ וימסור השטר אז ואף דאינו מכוין לשלא כדין מ"מ יתן השטר שלא יפסיד פש"ד אבל ליתנו ביד שליש י"ל דמותר שכשילוהו יתן השליש השטר למלוה שפיר רשאין דכשלא ילוה ביומו לא יתן השטר דחזקה א"א חוטא ולא לו ורשאין העדים לסמוך ע"ז. וא"כ שפיר לענין החשש דכ' ללות ולא לוה מורה זה מה שביד שליש יותר מנפל ונמצא דצ"ל אקרי וכ' משא"כ במופקד תלינן בהיתר שכתבו ולא לוה והשלישו ביד זה. ולכ"ע חיישינן. וכן שטר מכר ומתנה אמרינן שכתבו והשלישו כשיוגמר יתנו להלה ולא נגמר כנ"ל:

אך באמת נראה דאין העדים רשאין כנ"ל. דהא למסרו למלוה כשיודעין העדים שאינו מלוהו ולא מתחייב רק מאמינו שילונו אח"כ דזה שטר אמנה דמפורש בגמרא דעולה וא"א מע"ר ורק ללוה שהוא המתחייב תלי' כנ"ל. אבל ליתנו להשליש י"ל דהוי ג"כ אמנה דהעדים אין רשאין להאמין עדותן לשליש כמו למלוה שמא יעשה השליש שלא כדין ויגבו ע"פ עדותן ממשעבדי. ואף שהבע"ד רשאין להאמין אבל לא העדים. אך מ"מ יש לדחות כיון דקי"ל בר"ח דשליש נאמן אף בגט והפי' הימני' דכשיאמר או יעשה יהי' באמת כן. וא"כ שפיר רשאין העדים לחתום וליתנו לשליש כשהלוה מצוה כנ"ל. דאם יעשה שלא כדין ויחזיר כשלא ילוהו משתעביד הלוה מעכשיו ויהי' כדין ואין נגד העדים עולה כלל. משא"כ באמנה למלוה גופי' דלא שייך זה כטשמעות כל הפ' דאף דמאמין לבע"ד מ"מ גובה שלא כדין כשמשקר ואינו כשליש וכן בגט כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח שיהי' מותר כנ"ל. ועיקר נראה דגם אם אין רשאין מ"מ בתנאי לכ"ע רשאין כשמשליש ואינו עולה כלל כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות החילוק באמנה אינו מתחיל שיעבוד כלל משא"כ תנאי ומה"ט לית בי' אאמע"ר ע"ש. וא"כ שפיר יורה מה שהוא ביד שליש שודאי הי' איזה תנאי שהושלש. וממילא בספק אם נתקיים אין כאן מכירה כמו בתנאי הי' דברינו דמוקמינן אחזקה וכה"ג רק מ"מ כ' הרא"ש שפיר בשניהם מודים דל"ח לקנוניא דל"ד לנפל אתרע. הפי' הוא בשלמא בנפל אף דלוה מודה שלא פרע אינו מסלק הריעותא דאי כדברי לוה למה לא נזהר מלוה לשמרו ומורה הא ריעותא דנפילה שבאמת נפרע ומה דלוה מודה הוא קנוניא כנ"ל. משא"כ בשליש נהי דכשאין הלה מודה חשיב ריעותא כנפל ויותר. דילמא אינו ביד מלוה או לוקח. ודאי מורה שהי' תנאי וכדומה. וכל שאין ידוע שנתקיים בטל כנ"ל. אבל כשלוה מודה שוב אין כאן ריעותא כלל דבאמת כן דהושלש על תנאי ומ"מ אח"כ נתקיים התנאי ונגמר המקח ומתנה או החיוב וכשמודה כנ"ל אין כאן ריעותא שוב מה שמושלש להיות מורה היפוך מהודאת הלוה כנ"ל וממילא ל"ח לקנוניא כנ"ל. וא"כ התינח כשהלוה מודה באופן הנ"ל דהושלש כו' אבל במודה שהשטר לגמרי דמלוה או דלוקח כנ"ל ולא הי' תנאי כלל שוב יהי' ח' לקנוניא דמורה כן מה שאינו ביד מלוה כנ"ל. דז"א דא"כ נאמן שוב במיגו דהי' אומר שמושלש כנ"ל ע"ת ונתקיים כנ"ל. וא"כ מיושב בשטר מכר ומתנה אף דל"ח לאקרי וכ' מ"מ מורה שהי' על תנאי וא"י אם נתקיים ממילא בטל המכירה דשפיר באין הלה מודה מורה מה שמושלש כנ"ל כמו בנפל כנ"ל. וממילא אף שטוען שכ' לו השטר נאמן במיגו כנ"ל. ואם אינו לפנינו לא יחזיר כנ"ל מחשש תנאי בשליש וכה"ג:

וא"כ נ"מ דאם זכור שלא השלישו אצלו על תנאי רק א' מהם הפקידו אצלו מוכר או לוקח. שוב י"ל דיחזיר ללוקח או מקבל מתנה כיון דאין כותבין למוכר כו' עד שראו המסירה ודאי לוקח כו' הפקידו אצלו. ואף כשטוען דאיקרי וכתב י"ל דאינו נאמן כיון דלא איתרע ול"ל מיגו כיון דזכור דלא בשלישות ב"ל. ולתוס' ורא"ש דעבז"ל גם בזה לא יחזיר דהיו רשאין לכתוב כנ"ל. ואף דבלא אתרע אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר כמבואר סי' מ"ג היינו דוקא כשיודעין שנמסר משא"כ בשליש דהספק אם נמסר כלל:

והי' נראה לדינא כה"ג בשטר מכר ומתנה דביודע שלא הושלש ע"ת רק הספק ממי מופקד דעכ"פ בנותן מודה לכ"ע יחזיר דלהפ' עבז"ל הא מטי לידי' דמודה. ולרי"ף וש"פ כר' אסי א"כ אין כותבין ובזה י"ל גם לפ' הנ"ל לא אתרע ולא ח' לשלא כדין וראו המסירת שטר למקבל וממנו מופקד. וא"כ אף באינו מודה לכאורה נהי דלהפ' כאביי שייך כנ"ל דלא מטי לידי'. מ"מ מאחר שהכריע בש"ע דלא כפ' הנ"ל ועכ"פ אין כותבין כו' י"ל דלא ח' לשלא כדין ויחזיר למקבל כיון דזה זוכר שלא הושלש ע"ת בתורת שליש רק מופקד מא' ועדיין צ"ע:

(ב) אם המלוה כו' ומקצתו פרוע כו'. כן לשון רש"י ז"ל ג"כ במשנה אינו מבואר אם דוקא שמסופק בכל הג' אופנים והא גם ביודע שאין מקצתו פרוע רק מופקד מא' וא"י ממי ג"כ יהא מונח. וי"ל דלרבותא. דלכאורה למ"ש תוס' ריש ב"מ דלכך ב' אדוקין בשטר חולקין דהחלוקה י"ל אמת שנפרע מקצתו ולא אמרי' יהא מונח וגם כ' בנפקד במנה ג' דמה שנפקד תופס מספק בחזקת שניהם הוי כב' אוחזין כו' ע"ש. וא"כ בשלמא כשזוכר הנפקד שאין מקצתו פרוע רק הספק אם מלוה הפקידו או לוה א"כ אין החלוקה י"ל אמת ושפיר יהא מונח וכמ"ש הרא"ש וטור סי' קל"ח כיון דידוע לנפקד שהמנה ג' ודאי של א' ע"ש. אבל כיון שמסופק השליש ג"כ שמקצתו פרוע למה לא יהי' הדין חולקין כיון די"ל אמת ותופס בחזקת שניהם הוי כב' אדוקין בשטר כנ"ל:

אמנם נראה ב' טעמים דלא אמרי' כנ"ל. או דמה דחשוב תופס עבורם כשניהם אוחזין הוא מטעם זכי' שזוכה עבורם. וא"כ בשטר חשוב תופס במקום שחב לאחרים דלא אתרבי זכי' בחב כו' כמ"ש הרא"ש. ובשטר דבלא זכי' דנפקד עבור המלוה הדין יהא מונח ולא יגבה ורק ע"י תפיסתו עבורו יהי' יחלוקו לא מהני תפיסת הנפקד לזכות כו' דחב ללוה. ואף שתופס לבע"ח כשאין חב לאחרים לא חשוב חב ללוה הוא משום דהא חייב כנ"ל משא"כ בספק כנ"ל דבלא תפיסה לא גבי. ובמנה ג' הזכות לשניהם נגד יהא מונח משא"כ כאן בשטר כנ"ל. וטעם ב' נראה עיקר דדוקא נפקד משניהם בודאי א' ק' וא' ר' דעכ"פ השאיל ביתו לשמירת ממונו דמה"ט חשיב בבית המפקיד כמ"ש ר"י ריש פסחים לכך חשיב תופס הכל בחזקת שניהם וכמונח ברשותם כנ"ל. משא"כ בנפקד רק מא' וא"י אם זה או זה חשיב שתופס רק בשביל מי שהוא שלו באמת רק שא"י מי מהם המוחזק לא חשיב כלל כשניהם אוחזין כנ"ל רק שיהיה הדין כל דאלים גבר. והא קי"ל תפסוהו לא מפקינן עד שיתברר אף עברו ב"ד ותפסו וכמ"ש בש"ס ב"ב ל"ד. וא"כ הנפקד שתפיס הדין יהא מונח עד שיתברר כנ"ל:

ועוד דהא קשה בב' אדוקין בשטר למה יחלוקו הא קיי"ל יד בעה"ש עה"ת אף דמלוה מוחזק בשטר מ"מ הממון א"י להוציא מספק ומה מהני מה שאדוק בשטר מספק שיועיל להוציא אולם הטעם דנגד המלוה שתפוס בו לא חשיב כלל איתרע וכיון שעדיין בידו מהני לגבות בו כמו שאם הי' כולו בידו הי' גובה כולו כן תפוס מחצה גובה מה שתפוס ולא חשוב ספק כלל. משא"כ בנפקד דלגבי הנפקד לא חשיב כלל מה שהשטר בידו כהי' החוב בידו דאין אותיות נקנין במסירה כדאמר פ"ג דסנהדרין (ל"א) בההיא איתתא דנפיק שטרא מתותי ידה כו'. וא"כ נגד החוב שאין שום א' מוחזק הדין דא"י לגבות מספק ואיך שייך שמה שהנפקד תופס יהי' כהם מוחזקין הא הנפקד אינו תופס כלל בהממון דלדידי' לא חשוב תפיסת השטר כהחוב. רק ע"י שיחשב המלוה מוחזק יהי' ממון והא אינו מוחזק כלל כיון שהנפקד אינו תפוס א"י לתפוס עבורו כנ"ל:

וא"כ עכ"פ שפיר רבותא אף דמסופק אי מקצתו פרוע והחלוקה י"ל אמת מ"מ הדין יהא מונח וכ"ש אם מסופק רק מא' דודאי יהא מונח כנ"ל. וא"כ אם יודע שהושלש משניהם שמקצתו פרוע וא"י כמה הי' שוב הדין יחלוקו לטעם ב' הנ"ל דשפיר תופס בחזקת שניהם דפרוטה א' ודאי אינו פרוע ופ"א ודאי פרוע והוי כמנה ג' והחלוקה י"ל אמת. ולטעם א' גם בזה יהא מונח דא"י לתפוס מלוה דחב לאחרים כנ"ל. ולדעת רמ"א סי' נ"ה בשטר שנפרע מקצתו דלא גבי ממשעבדי כלל גם מה שלא נפרע. א"כ בהנ"ל שזוכר השליש שפ"א עכ"פ אינו פרוע חייב הלוה ש"ד מדר"ח וכשא"י הוי משאיל"מ חוץ מפרוטה שפרוע כנ"ל:

לכאורה כשיודע שא' הפקיד וא"י מי א"כ צריך לשלם לכל א'. דבשלמא כשמסופק ג"כ על שמקצתו פרוע והשלישו שניהם י"ל דהוי כב' שהפקידו בכרך א' (אך ג"כ לא דמי דהשלישו שיזכור והוי כב"כ) אבל ביודע שרק א' הפקיד הוי ב"כ דהיל"ל וחייב. אך לרוב הפ' פשיעה בשטרות פטור א"כ אף דמה ששכח הוי פשיעה וא"י לגבות בשטרו. מ"מ פטור. רק לרמב"ם ז"נ דבשטרות חייב פשיעה והש"ך ז"ל סי' ס"ו ס"ק קכ"ח פסק כן ח"כ יתחייב הנפקד כמו בממון א' מכם הפקיד כו' וע"י ששכח חשיב פשיעה ונפסד שא"י לגבות חייב לשלם וכמ"ש סי' ע"ו. אך מ"מ פטור למ"ש תוס' ב"מ (ל"ז) דאף דקי"ל ברי ושמא לאו ב"ע מ"מ כיון דל"א ודאי חייב ולא יקיים השבה למי שודאי חייב ע"ש. וזה שייך בממון משא"כ בשטר דגם כשיהי' הדין יהא מונח לא יצטרך הלוה לשלם וא"כ אם באמת מופקד מהלוה אין חייב כלום דלא נפסד ע"י שכחה שלו כלום. א"כ שוב נגד המלוה לחוד הוי כשאר ברי ושמא דספק רק נגד המלוה א"י אם הפקיד דפטור אך לענין שווי הנייר לצור הוי ממש א' מכם הפקיד דחייב לשלם לכל א' שויו לצור למלוה ולוה. וא"כ לכאורה כשש"פ שוב חשיב מחויב מקצת נגד המלוה והוי על כל שיוי השטר משאיל"מ דספק אם הפקיד ונפסד בפשיעתו דשכח להרמב"ם כנ"ל:

אף ז"א חדא דהחיוב לשלם לכל א' אינו מה"ת רק קנסא דהול"ל ומה"ת אינו מחויב מקצת. ול"ד לחיובים דרבנן דחייב ש"ד. דכאן אין ראי' על המקצת שחייב רק קנס דרבנן ולא דמי לדר"ח ועוד דתביעה הוי שטרות דמלוה תובע שיחזור לו השטר ואף שבאמירתו א"י נעשה פשיעה וגורם מ"מ מסתעף משטרות ע"ש ש"ע סי' צ"ה ובזה גם לראב"ד פטור דהוי כתבעו למלאות החפירות ועוד דאף שנעשה ממון אחר שאומר א"י חשיב קדמה הודאה לתביעה דמקודם הי' התביעה שטרות ואחר שאומר א"י כו' נעשה תביעת ממון מחמת הפשיעה כבר יצאה הודאה בפטור כנ"ל. ועוד דכשיטעון ברי לא יהי' חיוב שבועה כלל דלא יהי' מחוייב מקצת כלל דהחיוב רק משום שאומר א"י. ולא שייך מתוך כנ"ל. ועוד די"ל דאף דפשיעה חייב בשטרות דוקא נאבד בפשיעה וכה"ג משא"כ בזה י"ל דהוי היזק שאינו ניכר דמצי אמר הש"ל דהוא אצל הנפקד כמקודם ורק ע"י שכחה גרם שלא יוכל לגבות הוי גורם לשרוף שטר שכ' רמב"ן דפטור גורם דגורם ע"ש. דבלא קבלת שמירה לכ"ע פשיעה רק גורם גם לרמב"ם ז"ל. עוד יש לחלק:

(ג) ואם זה כו' מכחיש הי' יכול לגבות בו. הסמ"ע כ' דצריך לישבע נגד השליש שהוא כע"א אף דאין שלישותו בידו. ובש"ך הניח בצ"ע די"ל דל"ד לע"א מעיד שפרוע דלא שייך כאן כדי להפיס כיון דאינו מעיד פרוע רק ספק ע"ש. ותמוה לי במה נסתפק. הא מבואר לעיל סי' נ"ו דכשהשליש מחזיר השטר בסתם הוי כאילו פירש שהוא מחזירו כדין כיון דאז שלישותו בידו ונאמן ע"ש ס"ג. ובדברי רשב"א פ' התקבל הובא בש"ך שם ס"ק כ' שכ' ולדידי כו' דכיון שמסרו לידה נאמן הי' בשעת מסירתו ואף שלא מסרו בעדים תפיסתו מוכחת כו' ע"ש. וכל ענין נאמנות השליש הוא משום דיכול למסור לא' וכ"ש כשמוסר לו. ובממון דאתיהיב למחילה גם ר"ם מודה דנאמן כשנים וברמ"א סי' נ"ו ס"ו ולכן כל שהחזיר השליש השטר אין לחוש שנעשה שלא כדין ושלא הי' בקי ע"ש. וא"כ כמו דקי"ל בע"א מת כו' וכה"ג בזא"ז דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הוא כב' ואין דבריו של אחד במקום ב' כו' ממילא כן בשליש שהחזיר השטר למלוה דהוי כאמר בשעה שהי' שלישותו בידו דשייך למלוה ולא נפרע דנאמן כשנים. שוב מה שאומר אחר שהחזיר שהי' שלא כדין ואף דאומר בפירוש פרוע שאף אם לא נאמר בשליש כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד מ"מ כל שהאמינה כו' והי' אז נאמן כב' ועכשיו שיהי' כע"א להכחיש אין דבריו של א' במקום ב'. ואפילו אם עד אחר הי' מעיד שהשליש החזיר שלא כדין נראה ג"כ דלא הי' נאמן לחייב שבועה דאין דש"א במקום ב' וכמו בכל מקום שהאמינה כנ"ל. ועוד דעדיף משם דשם אם הי' מכחיש עד האומר לא מת בב"א לא הי' הלה נאמן וכ"ש כאן דבשעה שהי' שטר ביד שליש והי' ע"א שאינו ראוי להחזיר והשליש אומר דשייך למלוה הי' נאמן נגד העד ולא הי' מחייב שבועה למלוה דשליש נאמן יותר מע"א כיון שאין עד מעיד רק נגד השליש כנ"ל. כמ"ש בש"ע סי' נ"ו ס"א ובש"ך ס"ק ב'. וא"כ כ"ש כשהעד מעיד אח"כ כשכבר אמר בשעה שהשלישית בידו וזה מכחישו אח"כ שכבר הי' נאמן דפשוט דאינו נאמן להשביע נגד מה שאמר השליש אז שהי' בידו כיון דאף בב"א אינו נאמן נגדו כנ"ל. וא"כ כ"ש כשהשליש עצמו חוזר ואומר אחר שיצא שלישות מת"י להיפוך ממה שאמר כשהי' בידו שא"א להיות נאמן כע"א להשביע דלא עדיף מעד דעלמא שאינו נאמן נגד השליש כנ"ל כמו כן אינו נאמן נגד אמירתו כשהי' בידו. וא"כ כיון שהחזיר לו סתם למלוה דהוי כאומר שהוא כדין דמופקד ממנו ממילא ודאי דא"י לחייבו שבועה ע"י שאומר עתה שהחזיר שלא כדין אף אם הי' מעיד שודאי פרוע וכ"ש בספק. ועוד דהיאך יהי' נאמן שלא ידע והחזיר שלא כדין הא א"א מ"ע רשע ופשוט. שוב ראיתי באו"ת דחה ג"כ מטעם זה ובס' נה"מ כ' דלהנך דס"ל דפלגינן דיבורי' בפלוני רבעני לרצוני ואמרינן דהי' לאונסו א"כ גם כאן אף שאומר שנתן לו השטר מרצונו פ"ד בחד גופא ואמרינן דחטף ממנו השטר לאונסו כו' ע"ש. ולע"ד אין ממש בדבריו. כיון שהשטר בידו וגובה כדין וגם הוא מעיד שנתנו לו דאמרינן שכדין ומעיד שלא ידע על ביטול השטר ובזה משים עצמו רשע שאינו נאמן איך נימא פ"ד להיפוך שזה שמעיד לעשות ע"ר אמת ומה שמעיד שנתנו לו שאינו מע"ר מעיד שקר רק שחטפו מה שלא העיד כלל ואינו ענין כלל לשם פלוני רבעני דמעיד עליו שחייב מיתה רק מוסיף לרצוני שמע"ר אינו נאמן ע"ז ופ"ד שהי' לאנסו כמו בלי דיבורו. ואף לקושיית התוס' שם בהא דאנוסים מחמת ממון ע"כ לא קשיא להו רק באומר אנוסים דהי' מפרשין מ"נ שאינו רשע ומה שאומר מ"מ לא נאמינו והוצרכו. לתירוצם ע"ש. משא"כ בא מרים שקר העדנו או חתמנו מבואר בש"ס וכל הפ' דאמרינן א"א מע"ר ולא שייך פ"ד דנימא מעצמינו שהיו אנוסים מ"נ מה שלא אמרו כלל שהיו אנוסים וכן כאן כנ"ל:

ונראה דגם סמ"ע וש"ך מיירי רק כשאומר שטעה ונתן לו וכה"ג דבעדות רק מטעם חוזר ומגיד משא"כ שהי' רק מתורת שליש. ואף דבמוקדם וכה"ג מבואר סי' מ"ג במה דאין מצוי לטעות א"נ הוא ג"כ משום חוזר ומגיד דבאין כ"י יממ"א נאמן. ואף דבע"ד א"נ טעיתי רק מיגו דפרעתי מ"מ כיון דעכשיו מעיד בתורת עדות נאמן להשביע אף במה שבע"ד אינו נאמן ככל עדות כיון דלא משוי נפשי' רשע כנ"ל. ואף דבסתם לא תלינן בטעות מ"מ נאמן כע"א כנ"ל. ולטעם א' שכ'. גם בזה א"נ דאין דש"א במקום שנים כנ"ל. ואפשר דגם הסמ"ע מודה לדינא כנ"ל. רק הפי' דהי' גובה הוא דאם הי' הדין דהוי מתיך שאיל"מ וא"י לגבות לא הי' חשוב איסור מה שנותנו לו כמפקיד בידו דאין חשש שיגבה דיאמר השליש שהפקידו ושא"י ויהיה מתוך ולא יגבה וא"כ הי' הדין דנאמן להשביע דלא שייך אאמע"ר וכנ"ל. דלמה נימא דאינו נאמן ויהי' איסור הא אי נחמן לא עביד איסור כעדיין שלישית בידו. ע"ז כ' כיון דאם הי' מכחיש הי' גובה היינו דאף שיהיה הדין דנאמן מ"מ כשמכחיש יגבה בשבועה עכ"פ ושוב עשה שלא כדין שהחזיר שמא יכחיש ושוב אינו נאמן גם להשביע דא"א מע"ר וגם דחשיב החזרה כהעיד שכדין כנ"ל. ומ"מ נראה דאף שנתן לו בפני עדים ואמר שא"י דאז לא יוכל להכחיש מ"מ עשה שלא כדין דזימנין דמייתי עדים וגבי שלא כדין כנ"ל. ומ"מ אפשר כשאומר שנתן בפני עדים כנ"ל שוב חשוב מצוי לטעות כה"ג דרשאי כנו מאן דלא ידע דר' אסי במוקדם ע"ש (בש"ך סי' מ"ג ס"ק ט"ו) וא"כ שוב אפשר גם בסתם לא שייך א"א מע"ר דאמרינן שיתן בפ"ע ואמר בפניהם שא"י. מ"מ נראה עיקר דדוקא באומר שטעה ונתן לו שחשב שנותן לו ד"א כהאי דטעה ונתן הגט לאשה כו' (גיטין פ') דל"ש אמע"ר וגם טעם א' שכתבנו דאין דש"א במקום שנים י"ל ג"כ דלא שייך דנהי דבמתכוין להחזיר הוא כאלו אומר בפירוש שכדין מ"מ מאחר שאומר שבטעות נתן כנ"ל א"כ מעיד שמעולם לא הגיד כלל שכדין כיון שמה שנתן היה בטעות והוי כדאמר בש"ס (כתובות י"ט) גבי תנאי חד נמי למעקר סהדותי' קאי כו' ובעדות גם כה"ג חשיב חוזר ומגיד. משא"כ בשליש דהחזרה אינו עדות רק הגדה בתורת שליש דהימני' וכיון דאומר עכשיו בתורת עדות שהי' בטעות ולא הגיד כלל בתורת שליש שכדין שפיר י"ל דמהני עדותו כע"א להשביע כנ"ל. כמו בתנאי הנ"ל אי לא הוי חשיב חוזר ומגיד כנ"ל ושפיר נסתפק הש"ך ז"ל. ואף דהלשון משמע קצת דקאי על מ"ש שעבר על ד"ח ואעפ"כ מסתפק לענין שבועה מ"מ אינו מוכרח וי"ל דמילתא באפי נפשי' הוא דעבר אד"ח ואם הי' מכחיש כו' ובגווני דלא שייך משים עצמו רשע כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה