חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות הלואה · סימן מו
סעיף א
המוציא שט"ח על חבירו כל זמן שלא נתקיים יכול הלוה לומר מזויף כו' לא צויתי לכותבו ואפי' אם מודה ואומר אמת שאני צויתי לכותבו אבל פרעתיו או אמנה הוא אי כתבתי ללות ועדיין לא לויתי וכל כיוצא בזה הואיל ואם רצה אמר להד"מ והרי מפיו נתקיים ה"ז נאמן וישבע היסת ויפטר ואם קיימו המלוה אח"כ בב"ד הרי כשאר שטרות (וע"ל ס' פ"ב):
(א) כ"ז שלא נתקיים כו'. לשון הטור תק"ח לקיים השטר כו' והוא מש"ס בכמה דוכתי דק"ש דרבנן דמה"ת עדים החתומים עה"ש כמי שנחקרה עדותן בב"ד ריש גטין ופ"ב דכתובות כו' ומה"ט הקילו כמה קונות דעד נעשה דיין ושלא בפניו כו' ולכאורה אינו מובן מה ענין זה להא דר"ל דעדים החתומים עה"ש כנחקרה כו' זה שפיר לענין דאף דהחתימה חוץ לב"ד והי' ראוי שלא יועיל ככל עדות חוץ לב"ד ושיהיו יכולין לחזור וע"ז אמר ר"ל דהוי כנחקר בב"ד ואהא מייתי לה הש"ס כתובות י"ט דאין חוזרין ומגידין כו'. אבל זה שפיר כשיודעין שחתומין עדים. אבל איך נלמוד מהא דר"ל שלא נאמין ללוה מזויף שאין כלל עדים החתומים על השטר. ורש"י ז"ל ריש גטין פי' הטעם דלא חציף אינש לזיופי וכ"כ תוס' כתובות (ד' צ"ב) אבל כיון דצריך שם לאתויי ראי' מהא דר"ל ואיך יליף לה. וצ"ל דלשון עה"ח עה"ש משמע שרואין אנו עדים החתומים עה"ש א"צ יותר והוי כנחקרה בב"ד. והוא דוחק גדול דלמה לא נפרש עדים החתומים שיודעין בבירור עכ"פ שהם חתומים על השטר ע"י קיום:
והנה הרמב"ם ז"ל שסובר דכל השטרות מועילים מדרבנן ותמהו עליו מהא דאמר בש"ס בכמה דוכתי ק"ש דרבנן וע"ש בכ"מ פ"ג מה' עדות ה' ד' שהניח בצ"ע. ומהרי"ט בת' סי' י"ז תירץ דזה ענין אחר שלא לחוש לזיוף משום חזקה דלא חציף זה שפיר מה"ת אף לרמב"ם ז"ל. ולכאורה תירוצו נכון אבל הא א"כ איך תלי לה בש"ס אהדדי. ועוד לשון הרמב"ם ז"ל פ"ו מה"ע ה"א כבר בארנו דקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת ב"ל אעפ"כ אין מקיימין שטרות אלא בג' כו' וכ' ענה הכ"מ מהש"ס דק"ש דרבנן כו' ע"ש. והדברים תמוהים מאד דהי' לשון הרמב"ם להיפוך דנראה שמפרש ק"ש דרבנן דמהני רק מדרבנן שלא תנעול דלת כדעתו ז"ל בכל שטר. ואיך כ' עלה אעפ"כ אין מקיימין אלא בג' וכי על ידי שאינו מועיל רק מדרבנן יהי' ס"ד שקל יותר: וגם למה באמת פסק בשאר הקולות שהקילו משום דק"ש דרבנן כיון דמה"ת לא מהני כלום. והרב בלח"מ ומל"מ הניחו בצ"ע. ובאמת אין שום פירוש לדבריו ז"ל. גם מבואר להדיא שלא כמהרי"ט הנ"ל וממילא קשה מהש"ס:
ונראה לע"ד בעזה"י דהנה הא דיליף ר"ל דעדיה החתומים כו' הוי כנחקרה הוא ממה שרואין דמהני עדות בשטר מקרא דוכ' בספר וחתום כו'. והא נהי דחשוב חתימתם כעדות והכשירה תורה מפי כתבם אבל הא העידו חוץ לב"ד ולמה יועיל אף אחר שבא לב"ד לדון ע"פ. וע"כ דמיד בחתימתם הוי כנחקרה בב"ד כנ"ל. אך באמת טעמא בעי וע"כ הטעם כיון שנותנין השטר והעדות למלוה שיכול להוציא בב"ד אימת שירצה ולהראות עדותן לפני הב"ד חשוב מיד כאלו העידו בב"ד דהא העידו עדות שאפשר לבא לב"ד. ומה"ט פסק הרי"ף ז"ל יבמות פ' ד"א דאי לינחי' גבי עדים דאי בעו כבשי לשטרא לא הוי כלל כנחקרה בב"ד כו' ע"ש. והיינו משום דלא שייך טעם הנ"ל דהא בידם שלא יבא דבור של העדות בב"ד כלל משא"כ שטר הנמסר לבע"ד אמנם לכאורה הא חזינן דעד מפי עד ל"מ ואף שב' עדים מעידים לפני ב"ד שב' העדים העידו בפניהם שזה לוה לא מהני. וע"כ הטעם דאף שאלו עדים מעידים בב"ד מ"מ הא עדים הראשונים העידו חוץ לב"ד ולא הי' כלום וממילא אין עדותן של אלו כלום דאין יודעין כלל. ומה"ט במעידים ראינו עדות שנחקרה בב"ד פסקו תוס' ושאר פוסקים דמהני דכיון שהי' מועיל עדות הראשונים שוב מהני עדותן של אלו שמעידין בב"ד כנ"ל. וא"כ קשה כיון דבשטר אמרינן דהוי כאלו העידו בב"ד משום שביד המלוה להראות ושיבא דבור העדות שלהם לפני ב"ד. א"כ גם בעד מפי עד כשהעידו לפני ב' אף חוץ לב"ד יהי' מהני דהא ביד אלו העדים ששמעו מהם להעיד לפני ב"ד שכך העידו וממילא יהי' חשוב דבורם מיד כאלו העידו בב"ד ושוב יהי' מהני אח"כ באמת בב"ד שיהי' עדות האחרונים כמו ראינו שנחקרה בב"ד. וע"כ דאמרינן להיפוך כיון שעדותן חוץ לב"ד אינו מועיל מצד עצמו לא אמרינן שיועיל ושיהי' עי"ז מהני אח"כ בב"ד עד מפי עד אדרבה אמרינן כיון שאינו מועיל גם אח"כ לא מהני. וממילא גם בעדים החתומים בשטר כן כנ"ל כיון דלא מהני דהוי חוץ לב"ד וממילא לא יועיל כשמביאו לב"ד אח"כ כנ"ל. ונראה לע"ד ע"ז ב' טעמים. א' דהא עיקר דחוץ לב"ד לא מהני יליף בש"ס מהא דאם לא יגיד דדוקא במקום כשמגיד מתחייב זה ממון ע"ש שבועות ל"ב. והנה קי"ל דכל שאינו מחוסר מעשה חשוב כאלו הי' כן משא"כ במחוסר מעשה. ומה"ט נראה דבשטר אף דחתמו חוץ לב"ד הוי נחקרה כו' דכיון שביד המלוה להביא שטרו לב"ד הוי מיד כשמגיד מתחייב זה ממון דאינו מחוסר כלום דאם תהי' מועלת הגדה זו שפיר מתחייב זה ממון בשטר זה דהא יכול לגבות בו אימתי שירצה ושפיר הוי כמו כל הגדה בב"ד דבמקום שמגיד כו'. משא"כ בעד מפי עד אף שהעידו בפני ב' מ"מ אף אי נימא דמהני עדיין יהי' צריך שיעידו אלו האחרונים בב"ד ומחוסר עדיין מעשה של עדות ולא מיקרי במקום שמגיד מתחייב כו'. ולכך לא חשוב עדות ואינו מועיל אחר כך גם כשמעידין בב"ד כנ"ל:
עוד י"ל דהא קי"ל חצי דבר לא מהני דע"פ ב' יקום דבר ולא בצריכין לעוד עדות. וא"כ הא דמהני בעדים ראינו עדות שנחקרה בב"ד ולא חשוב חצי דבר דאין מועילין בלא הראשונים היינו משום דהראשונים א"צ לאלו שהועילו לבדם כשהעידו בב"ד. והוי ב' ענינים נפרדים שהם מעידים שהי' עדות גמור המועיל לבדו ועדיף מהא דאמר פ' מרובה כיון דעדי גניבה לא צריכין לע"ט דבר קרינן בי' ע"ש. אמנם בהנ"ל שמעידים חוץ לב"ד בפני ב' דנימא דמהני כאלו העידו בב"ד משום שיכולין אלו להעיד בב"ד וכיון דרק ע"י עדותן של אלו יהי' עדותן מהני כאלו בב"ד שוב הוי חצי דבר דהא אין עדות כל א' מועיל כלום בלא הב' דבלא עדים אלו לא הי' עדותן כלום. ולא מיקרי ע"פ ב' יקום דבר שבלא כת האחרת אינו כלום ולא יועיל ושוב עדיין הוי חוץ לב"ד דלא מהני כיון דגם אם נאמר שיועיל ע"י העדים לא מהני משא"כ בשטר והגם שיש לדחות לכאורה מ"מ נראה כן:
ולטעם הנ"ל ממילא מיושב שפיר דכל זה אי לא בעי קיום מה"ס ויכול לגבות בשטרו לבד שפיר אינו מחוסר עדות והוי כנחקרה בב"ד. אבל אם הי' מה"ת צריך קיום א"כ הי' עדיין מחוסר עדות לפני ב"ד שזהו חתימתם שוב הוי ממש כעד מפי עד וממילא לא הי' כלל כנחקרה עדותן בב"ד דהא לא הוי במקום שמגיד מתחייב כו' דצריך עדיין עדים שיעידו בב"ד. ואף דעדות זה יהי' רק שנדע שזהו חתימתן. מ"מ הא זה ממש שנדע שהעידו וגם בעד מפי עד הוא כן דרק יהיו צריכין להעיד בב"ד שהעידו בפניהם מ"מ חשוב חוץ לב"ד כנ"ל. וא"כ שפיר דייק הש"ס דמה"ת לא בעי קיום כלל מהא דר"ל דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בב"ד וממילא מוכח דלא בעי קיום כלל מה"ת דאי הוי צריך לא הי' כלל כנחקרה בב"ד כמו כל חוץ לב"ד כנ"ל. וא"ש דבכל דוכתי תלי' לה בהך כנ"ל. ומטעם זה עצמו מוכח מקרא דוכ' בספר וחתום כו' דכיון שהכשירה תורה והוי כמו בב"ד וע"כ מטעם הנ"ל. ומוכח דלא בעי קיום כלל. אמנם עכשיו שתקנו חכמים קיום לכאורה שוב לא מהני מה"ת דהא קי"ל כראב"י ריש פ' שה"ע דראוי להעיד לאפוקי משחק בקוביא דפסול מדרבנן לא קרינן בי' אם לא יגיד מה"ת כדאמר יומא ריש פרק יה"כ דכיון דכשמגיד אינו מחייב ממון מדרבנן הוי מה"ת לאו בר הגדה ע"ש. וא"כ שוב לא הוי כנחקרה בב"ד מיד כיון שלא יועיל מדרבנן בלא קיום וצריך עוד עדות בב"ד. ומחוסר כנ"ל הוי מה"ת כמו חוץ לב"ד כנ"ל. אך שוב באמת מועיל מדרבנן שתקנו שיהי' מהני:
אמנם נראה עוד טעם ב' לחלק בין עד מפי עד ובין שטר כנ"ל. דהנה אי נימא דמפי כתבם כשר כדעת ר"ת דבראוי להגדה מהני שוב לא דמי כלל דאף דלכאורה לא יועיל עד שבא השטר לפני ב"ד ואז יהי' חשוב הגדה אף שרואין הב"ד מפי כתבם אבל יהיו יכולין לחזור מקודם וכה"ג או כשמתו כו':
אך נראה דבשלמא עד מפי עד אף במעידין לפני ב' מ"מ אם הדין דעכשיו חוץ לב"ד ואינו מועיל ממילא לא יועיל גם כשיעידו אלו לפני ב"ד שהעידו בפניהם דהא לא הועיל עדותן כלום וע"פ עדות הראשונים א"י לדון כלום. ואמרינן שפיר דלא מהני וממילא חשוב חוץ לב"ד כנ"ל. אבל בשטר כיון דאף אי נימא דחתימתן שחותמין בשטר לא חשוב הגדה בב"ד מ"מ יהי' מהני כשיבא לפני ב"ד דיהי' אז עדות מפי כתבם דכשר בראוין להגיד כנ"ל. א"כ אף שיצטרך קיום מ"מ ע"י הקיום יהי' מהני עדות החתומי' מצד עצמם דיהי' הגדה בב"ד וא"כ כיון שיכולין להביא הגדתם ודבורם בעצמם לפני ב"ד שוב הוי שפיר מיד כנחקרה בב"ד דהא ביד המלוה להביא דבורם לפני ב"ד ולא דמי כלל לעד מפי עד דמצד דבורם א"א לבא לפני ב"ד דע"פ עדים כתיב. רק אי נימא דמהני יהי' מועיל מה שיעידו אלו האחרים שהעידו מצד עדות האחרים כמו ראינו שנחקרה. ושפיר אמרינן להיפוך כיון שהי' חוץ לב"ד ואינו מועיל א"כ אין האחרונים מעידים כלום. משא"כ בהנ"ל דהא מבואר דעת הרב' פ' דבד"מ מהני שהדיינים שומעין מפי תורגמין ע"ש פ"ק דמכות ולא דמי לעד מפי עד דהא מעידים בעצמם בפני ב"ד רק שאין יודעין והתורגמין מעידין שכך מעידין אלו לפני ב"ד וכיון שדבור שלהם לפני ב"ד מהני אף שאנו יודעין זה ע"י עדים אחרים. וא"כ גם בשטר אי מפי כתבם כשר א"כ אף שיצטרך קיום מ"מ יהי' דבור והגדה שלהם בפני ב"ד היינו החתימה ואף שצריך עדים. העדות רק שמעידין כן בפני ב"ד ולא גרע מתורגמין הנ"ל. וא"כ כיון דאף אי נימא דאין החתימה חשוב נחקרה בב"ד מ"מ יהי' מהני כל אימתי שיבא השטר לב"ד ושוב משום זה חשוב מיד כהגידו בב"ד כיון דאפשר להביאו לפני ב"ד ואין בידם לכבשם. משא"כ בעד מפי עד דאי לא מהני עכשיו שוב א"א שיבא הדבור לפני ב"ד כנ"ל. ולכך שפיר אף שהצריכו חכמים קיום מהני מה"ת מיד כנחקרה בב"ד ואף שמתו העדים וכה"ג מהני לר"ת ז"ל דכיון שמועיל ממילא חשוב כנחקרה בב"ד מיד בשעת חתימה דאז הי' ראוין להגדה. והא הי' ביד המלוה להביאו לפני ב"ד כשיהיו קיימים ומהני כנ"ל:
ויתבאר בעז"ה במ"ש כל דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים מאד בכמה מקומות במ"ש דחותכין ע"פ עדות שבשטר מד"ס אע"פ שאין העדים קיימים שלא תנעול דלת כו'. ובאין זוכרין פסק דלא מהני. וע"כ דסבר כר"ת דבעינן ראוי להגדה כשבא לב"ד ולמה מהני כשמתו. ואי הי' התקנה שיועיל כשמתו למה יהי' גרע כשאין זוכרין. ועוד למה לא יהיו נאמנים במקוים לומר שאין זוכרים וכי לא אפשר ששכחו. דהא דאמר בש"ס (כתובות כ' ע"ב) האי סהדותא כו' דכירי היינו כשמעידין אבל לא בסתמא. וגם כשאינם לפנינו איך סומכין ע"ז להוציא ממון דודאי זוכרין מנא לן זה. הא בגיטין פ"ב מכאן ועד י' ימים חוששין דלא זכירי ע"ש. ועוד דלרמב"ם אי לא חשוב הגדה עד שבא לב"ד יהיו יכולין לחזור מקודם והא פסק בעצמו דעדים החתומים עה"ש כנחקרה משעת חתימה פ"ג ופ' י"ט לענין הזמה דפסולין משעת חתימה כו' ע"ש דכ' בפי' דהוי כנחקרה בב"ד בעת החתימה וא"כ למה מחלק בין זוכרין כשבא השטר לפני ב"ד או לא. ועוד דנראה מלשונו פ"ג ה"ד דגם בזוכרין לא מהני מה"ת שכ' דין תורה שאין מקבלין כו' ע"פ כו' מפיהם ולא מכתב ידן אבל מד"ס כו' בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת כו' ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות כו' אלא מפיהן ולא מכ"י כו'. משמע להדיא דגם בעדים קיימים לא מהני מה"ת דאין מחלק כלל בקנסות כו'. ואי כר"ת למה לא יועיל. וכבר האריכו בדבריו הרבה פוסקים ז"ל. ונראה לע"ד דהא כ' עוד ה"ו שם פ"ג מה"ע עדים החתומים כו' ה"ז כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"י לחזור בהן בד"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהן כגון שהי' שם עדים שזה כ"י או שהי' כיימ"א אבל אם א"א לקיים כו' אלא מפיהם ואמרו כ"י כו' אבל אנוסים כו' נאמנים ע"ש. ולא כ' מטעם מיגו לחוד. וע"כ כדברי תוס' פ"ב דכתובות דאם הי' חוזר ומגיד לא הי' מהני מיגו כלל דהוי מיגו במקום עדים רק תוס' תירצו שם דלא חשוב קיום כשחוזרין תוך כ"ד ואומרים אנוסים כו'. ודבריהם אינם מובנים דבשלמא אם חזרו מהקיום בטל עדות הקיום. אבל כיון שאין חוזרין א"כ יודעין אנו שכבר העידו בשעת חתימה ושוב הי' אז כנחקרה עדותן בב"ד כשחתמו ולמה יועיל עתה שאומרין אנוסים עדיין הוי חוזר ומגיד ואין כאן רק מיגו לחוד. ועיין מ"ש בגמרא לפרש דבריהם. אמנם הרמב"ם ז"ל נראה דמחלק שעדות החתימה לא הוי כלל כנחקרה בב"ד כשאין קיום רק מפיהם. ולכאורה אינו מובן למה מה שייכות זה הקיום לעדותן שבחתימה. בלא הקיום לא היינו יודעין אם חתמו אבל כשנודע לנו שחתמו שוב יודעין שנחקרה אז כשחתמו כנ"ל:
והנה תמהו כולם עוד על הרמב"ם מש"ס גיטין ל"ו דאהא דעדים חותמין על הגט מפני ת"ע פריך דאורייתא הוא וכ' בספר וחתום כו'. ומשני ל"צ לר"א דע"מ כרתי תקינו רבנן זימנין דמייתי עדים או אזלו למ"ה כו'. דמבואר דמהני עכ"פ מה"ת. וגם לר"א עכ"פ קרא עצה טובה קמ"ל מבואר ג"כ בקרא דמהני דאל"כ מהו העצה טובה והא כ' למען יעמדו כו'. וגם שאר הקושיות שם ע"ש:
אך באמת זה ב' דברים דהא מה"ת אף שחותמים העדים וכותבין עדותם לפני ב"ד ג"כ לא מהני ואף דאם הי' חשוב הגדה הי' מועיל מ"מ ילפינן דלא מהני וזה מבואר בש"ס גיטין פ' מ"ש (דע"א) דאם לא יגיד פרט לאלם דפריך הא יכול להגיד בכתב ומשני עדות קאמרת כו' דדוקא מפיהם. והנה בשטר יש ב' פסולים א' דלא עדיף חתימתם בשטר מחתמו לפני ב"ד דהוי מפי כתבם דלא מהני. ועוד דאף אם הי' כשר מפי כתבם מ"מ הא חתמו חוץ לב"ד ולא עדיף מהגדה בפה אז בשעת חתימה דלא מהני. אך מטעם הב' לחוד הי' מהני כשבא אח"כ השטר לפני ב"ד נעשה אז עדות בב"ד דכיון דמפי כתבם כשר הוי כמעידין עתה בכתבם בב"ד כמו אלו שמעו מפיהם. אמנם בזה הי' צריך בודאי שיהיו זוכרין העדות כשבא כתבם לב"ד ויהיו כשרים אז דלא עדיף מהגדה בפה דצריכין להיות עדים שיודעין המעשה אז מהני כשמעידין גם בכתב אבל כשאין יודעין המעשה כלל אין במה שמניחין הכתב בב"ד שום עדות דהא אין יודעין ואף שיודעין שמסתמא לא כתבו שקר אז כשחתמו אין זה רק כשמע מפי איש נאמן דמה חילוק בינו לאחר. וזה כ' הרמב"ם ז"ל להדיא פ"ח מה"ע ה' ה' ע"ש. דבשלמא אי הוי בשעת חתימה כנחקרה בב"ד שפיר אז יודעין ואינו מזיק אח"כ מם שאין יודעין משא"כ אם הי' העדות רק בשעה שבא הכתב לפני ב"ד הוי כחותמין בפני ב"ד מה שאין יודעין כלל. והוי ממש כאלו עדים העידו חוץ לב"ד בעני אחרים שזה לוה דאינו מועיל כלום ואח"כ שכחו המעשה לגמרי ומעידים אח"כ בב"ד שאני זוכרים שכך אמרנו לפני אחרים שזה לזה דודאי לא הי' מהני כלל דאין עדיפות להם מהאחרים שאמרו בפניהם דהוי עד מפי עד דגם הם אין יודעין אם אמת העידו אז או שקר כמו אחרים מאחר שאין זוכרין כלום מהמעשה ודאי דלא מהני וממש כן בשטר אם לא הי' כנחקרה בשעת ח' רק כשבא לב"ד יהיו כמעידים אז וכשלא היו זוכרין כלל הי' פסול כמו מעידין בפה שכתבו חוץ לב"ד כתב שזה לוה וא"י אם אמת כתבו או לא שאינו עדות כנ"ל:
והנה מדהכשירה תורה שטר חתום בעדים מקרא דוכ' בספר כו' מוכח אלו ב' דברים הנ"ל דגלי קרא דבשטר הכשירה תורה מפי כתבם שיהי' כהגדה בפה. וגם שיהי' כנחקרה בב"ד בשעת חתימה. דחד בלא אידך לא הי' מהני דאי מפי כתבם הי' פסול לא הי' מהני אף שהי' כנחקרה בב"ד דלא עדיף מכתבו לפני ב"ד כנ"ל וע"כ דכשר מפ"כ. וזה לחוד עדיין לא סגי דנהי דכשר היה חוץ לב"ד. ואף דלכאורה איך מוכח דכנחקרה בב"ד הא כיון דמפי כתבם כשר שוב באמת דילמא לא הוי הגדה רק כשבא לפני ב"ד כנ"ל. אך ז"א דא"כ לא הי' מועיל כלל גם כשבא לב"ד אא"כ זוכרין העדות. והיו צריכין להעיד בב"ד שזוכרין דלא היינו סומכין כלל שמסתמא זוכרין דמנין לנו כיון שמעולם לא העידו כלל עדות זה בפני ב"ד דהא לא הוי כנחקרה ועתה שבא לב"ד יהי' חשוב עדות ומנין לנו שיודעין העדות שמא אין יודעין ואינו עדות כלל דבשלמא כשהעדים מניחים הכתב בב"ד בתורת עדות אז אם הי' כשר מפי כתבן הי' נחשב זה כמגידים בב"ד דודאי יודעין וזוכרין דאל"ה מעידין שקר כמו בפה. אבל כשהן אין מניחין הכתב בתורת עדות רק המלוה שהוציא השטר בב"ד. וכל שאין ידוע לנו שזוכרין אין כאן עדות כלל מנין לנו שודאי זוכרין שיהי' נחשב עדות חדש עתה. ודאי לא הי' מהני עד שיעידו שזוכרין א"כ אינו מועיל השטר כלל. וא"כ שפיר גם לר"א דע"מ כרתי מוכח מקרא דהוי כנחקרה בב"ד משעת חתימה ושפיר מהני וא"צ אח"כ לזכור ומוכת מקרא שפיר ב' דברים הנ"ל כנ"ל:
והנה כיון דחזינן דהש"ס יליף דלא בעי קיום מה"ת מדר"ל דעדים הח' עה"ש כנחקרה בב"ד. ע"כ מוכח כמ"ש לעיל דאי הוי בעי קיום לא הי' כלל כנחקרה בב"ד בשעת חתימה דהא מחוסר עדות בב"ד כנ"ל. ומוכח דא"צ קיום מה"ת כלל ולכך הוי מיד כנחקרה בב"ד. אמנם אחר שתיקנו חכמים דבעי קיום מחשש זיוף א"כ שוב לא הוי כלל כנחקרה בב"ד גם מה"ת כמ"ש לעיל דעדיין מחוסר כנ"ל. וכמו אלו הי' צריך מה"ת קיום כנ"ל:
אך עדיין הי' מהני מה"ת מטעם ב' שכתבנו לעיל דהא כשבא לב"ד הי' מהני אז כשמעידין בפה דהא מפי כתבם כשר בשטר. אך היו צריכין שיעידו שזוכרין העדות דלא אמרינן מסתמא זוכרין כנ"ל. א"כ גם טעם הב' דלעיל לא שייך דנימא שיהי' כנחקרה מיד משום דראוי להביא דיבור שלהם והגדתם לפני ב"ד. דהא כיון דצריך להגדתם עדיין כמו דהיכא דמונח גבי עדים שכ' הרי"ף ז"ל דכיון דאי בעו כבשי לשטרא לא הוי כנחקרה כו'. וממילא כיון דלא הי' מועיל כשמביא המלוה לב"ד רק כשיעידו בעצמן שזוכרין שוב לא הוי כלל כנחקרה מיד בשעת חתימה דהא אף אם יועיל יהי' צריך לעדותן ולא נגמר. וא"כ כיון דלא הוי כנחקרה באמת לא יועיל עד שיבא לידו ויעידו שהן זוכרין ושוב לא יהי' בשטר תועלת כלל כשאין העדים כאן ושייך נעילת דלת דילמא מייתי או אזלו למדה"י. ומטעם זה תיקנו חכמים שיועיל העדות ע"י קיום גם שאין העדים כאן כלל. וזה הפי' בש"ס גיטין ל"ו לר"א כו' תקינו רבנן זימנין דמייתי או אזלו למדה"י כו' מפני תה"ע כו' היינו עכשיו דתיקנו דבעי קיום ושוב לא הי' כנחקרה כו' ולח הי' מהני כלל במתו או הלכו למדה"י כנ"ל. ותיקנו משום תיקון העולם היינו משום נ"ד שיועיל גם ע"י קיום מעדים אחרים ולא נצטרך לשאול אותן אם זוכרין או לא. וממילא שוב הוי גם עכשיו שתקנו דבעי קיום מ"מ הוי כנחקרה בב"ד מיד בשעת חתימה מטעם הב' שכתבנו כיון דאפשר להביא הגדה שלהם בפני ב"ד ויועיל ע"י קיום מדרבנן אף שלא יהיו הם כאן ואין צורך עוד לעדותן דלא שייך כבשי כו'. ושפיר אף דצריך קיום הוי כנחקרה מיד בשעת חתימה בב"ד ומהני שפיר אחר התקנה בין מה"ת ובין מדרבנן כנ"ל:
אמנם סבר הרמב"ם ז"ל דזה דוקא כשיש קיום בלא העדים החתומין או ע"י אחרים או ע"י שכ"י יממ"א אז אגלאי מילתא שלא הי' צורך לעדותן עוד וכשיבא השטר לפני ב"ד יהי' מהני אף אם יהי' הדין שאינו כנחקרה מיד בב"ד מ"מ יהי' מהני מחמת התקנת חכמים אז כשבא לב"ד ע"י קיום האחרים שפיר הוי מיד כנחקרה דאין צורך להם עוד. ושוב אינו מזיק כלל אף שאין זוכרים אח"כ דהוי כנחקרה מיד כנ"ל. אבל כשאין קיום אח"כ רק מפיהן א"כ איגלאי מילתא שלא הי' כלל כנחקרה מיד דהא כיון שתיקנו דבעי קיום לא הוי מה"ת כנחקרה רק מטעם הב' כנ"ל. והא עדיין הי' בידם שלא לקיימו ויש צורך לעדותן ושייך אי בעו כבשי כו' לא הוי כנחקרה מיד רק עכשיו בשעה שבא לב"ד יועיל דהא מפי כתבם הכשירה תורה בשטר. ושוב פסול כשאין זוכרין אז ההלואה כלל. ומדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ו עדים הח' עה"ש כמי שנחקרה כו' ואין יכולין לחזור כו' בד"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהן כו' אבל אם א"א לקיים השטר אלא מפיהן כו' ע"ש. ולמה כ' אפשר או אי אפשר הלא הי' לו לכתוב בד"א אם נתקיים כו' שבזה תליא כנ"ל. ולמ"ש מדוקדק שזה עיקר הטעם דכיון שרואין שאפשר לקיימו בלי עדים החתומין שוב הי' כנחקרה מיד בשעת חתימה משא"כ כשרואין שא"א לקיימו רק על ידן אגלאי מילתא שלא הי' כלל כנחקרה עד שיבא לפני ב"ד וכיון דההגדה נעשה עכשיו כשבא לב"ד נאמנים אנוסים וכה"ג ולא הוי כלל חוזרין ומגידין כיון שאינו הגדה כלל עד עכשיו. משא"כ במקוים בלא העדים דאיגלאי שהי' כנחקרה מיד דלא הי' צורך לעדותן עוד. ואף שהי' אפשר לומר מסברא דכיון שבאמת הוא חתימתן א"כ הי' אפשר לקיימו ע"י אחרים ואף שעתה אין אחרים יהי' כנחקרה מיד. מ"מ סבר הרמב"ם ז"ל דלא אמרינן כן רק שדנין כמו שהוא בפנינו ומאחר שאין קיום אחר אמרינן איגלאי מילתא שלא הי' אפשר לקיימו בלא העדים כנ"ל:
ומיושב לשונו ה"ד דמדאורייתא שאין מקבלין עדות כו' אלא מפי העדים כו' אבל מדברי סופרים חותכין ע"פ עדות שבשטר ד"מ אע"פ שאין העדים קיימים כו'. היינו דאף דהכשירה תורה דמוכח מקרא דשטר כשר מ"מ עכשיו דבעי קיום לא הי' מהני כלל כשאין קיימים דאז כשבא לב"ד הי' צריך דיעידו שזוכרין רק משום נ"ד כו'. אבל בקנסות כו' אינו מועיל כלל אף שזוכרין דפסול מפי כתבם כנ"ל. ולא קשה מש"ס דאמר בכל דוכתי דמה"ת כמי שנחקרה ומהני דלמ"ש שפיר מהני קודם דתקנו דלבעי קיום שפיר מה"ת א"צ קיום ומהני דכמי שנחקרה מיד כו'. רק עכשיו דבעי קיום מהני מצד התקנה כנ"ל. ואעפ"כ הקילו שפיר כל הקולות בקיום שטרות להעיד בגודלן כו' ושלא בפני בע"ד וכה"ג דהא מה"ת לא בעי קיום כלל ועכשיו שיש קיום כזה דסגי מדרבנן שפיר הוי כנחקרה כנ"ל מה"ת. ומיושב דכשאין קיום רק על ידן דלא מהני כשאינם זוכרין ההלואה דהא לא הוי כנחקרה מיד רק כשמקיימין והא אין זוכרין ופסול וממילא אין רשאין להעיד סתם על כתב ידן כשאין זוכרין דכיון שהן מקיימין והוי העדות אז הוי עדות שקר כמניח כתב בב"ד ואינו יודע מההלואה כנ"ל ולכך סברי רבנן שפיר דעל מנה שבשטר הן מעידין כנ"ל. ומיושב ג"כ מה דבש"ס דילן אמר ר"ל עדים כו' מה"ת כמי שנחקרה כו' ובירושלמי אמר עדים החתומין כו' עשו כמי שנחקרה כו' דמשמע שהוא מדרבנן. ולמ"ש מיושב דמה"ת הוי באמת כנחקרה כנ"ל. אבל אחר שתיקנו דצריך קיום לא הי' מה"ת ושוב עשו חכמים כנחקרה כנ"ל. והא שכ' הרמב"ם ריש פ"ו מה"ע דק"ש מדבריהם שלא תנעול דלת כו' אעפ"כ אין מקיימין אלא בג' כו'. גם כן א"ש בכלל ב' הדברים בקיום שטר דמה"ת לא צריך רק מדרבנן ואחר שתקנו דצריך מועיל מדרבנן שתקנו משום נעילת דלת כנ"ל:
אולם עדיין קשה קצת לשון הרמב"ם שכ' במקוים ע"י אחרים שאין נאמנים לומר שאין זוכרין משום חוזר ומגיד. ולמ"ש אף שהיו מאמינים להם שאין זוכרין הי' כשר דהוי כנחקרה בב"ד בשעת חתימה כיון שהי' אפשר לקיימו בלא הם ושוב לא גרע מאין קיימים כנ"ל. ובגוף הדין אין חילוק רק לשונו קשה קצת ועיין מ"ש לקמן לישב גם לשון זה. ובלא זה לא קשה דהא כ' שם ג"כ כשאומרים מעולם לא ידענו עדות זה דבזה אם היו נאמנים הי' בטל והוצרך לומר שאין נאמנים במקוים כנ"ל. או דאם הי' הדין דנאמנים שאינם זוכרין גם במקוים שוב לא הי' כנחקרה דבידה לכבוש ולומר דאין זוכרין רק בשביל שאין נאמנים הוי כנחקרה וכשר שוב גם דאין זוכרין כנ"ל וגם כשאין קיימים כשר:
(ב) מזויף הוא ומעולם לא צויתי לכותבו. מ"ש מזויף לאו דוקא רק שטוען שלא ציוה לכתבו סגי דממילא אמרינן מסתמא מזיוף דודאי עדים לא משקרי. אך יש להסתפק בטוען שמא שא"י אם ציוה לכתבו ולוה או לא. דאף דקי"ל א"י אם הלויתני פטור אף דהוי שמא גרוע מ"מ בשטר שאינו מקוים י"ל דלא הצריכו קיום כלל כשאינו טוען ברי. דהא מאן דפליג וסבר מודה בשטר שכ' א"צ לקיימו כ' רש"י ותוס' פ"ב דכתובות הטעם דלא הצריכו חכמים רק כשטוען מזויף משא"כ באינו טוען רק פרוע וכה"ג עיין שם (דף י"ט) וא"כ נהי דקיימא לן כמ"ד צריך לקיימו היינו דממילא כיון דבמזויף הצריכו קיום שוב נאמן פרוע ושאר טענות במגו דמזויף. ומה בכך שלא הצריכו קיום כשאינו טוען הא שוב ממילא נאמן במיגו. אבל כשאינו יודע י"ל דבגוף הסברא לא פליגו ובלא מיגו כשאינו טוען מזויף לא צריך קיום ואף דשלא בפניו ומיתמי ולקוחות בעי קיום הא באמת נסתפקו תוס' ריש גטין אי טענין להו פרוע מיגו דמזויף ע"ש. ואף למאי שכתבו דגם מזויף טענין להו היינו משום דזה חשוב בכל דוכתי טענת ברי דטענינן מאי דאיהו מצי למטען כמ"ש הרא"ש ריש פ"ב דכתובות דאלמנה נשאך חשוב ברי ע"ש וכיון דאי הוי טוען מזויף הי' נאמן שפיר טוענין דדלמא אי הוי כאן הוי טעין. אבל כשהלוה בפנינו והוא טוען שמא י"ל שפיר דלא הצריכו קיום כלל ואין חוששין לזיוף וממילא חייב מחמת השטר כנ"ל:
(ג) פרעתיו כו' דמהימן במיגו דמזויף כו'. ולכאורה קשה להפ' סי' ע' דבאומר אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן במיגו דפרעתי בפני פלוני ופלוני כו' דמתיירא שמא יבאו ויכחישוהו כו' וכ"כ רשב"ם ורא"ש פ' ח"ה (דמ"ה). וא"כ כאן ג"כ כיון שבאמת אינו מזויף מאי מיגו הוא הא שמא יבאו עדי השטר ויכחישוהו או שאר עדים לקיימו. ותוס' כ' טעם זה למ"ד מודה בשטר שכ' א"צ לקיימו דירא פן יכחישוהו ע"ש (כתובות י"ט). אבל גם לדידן קשה מ"ש מהך דפרעתי בפני פלוני ופלוני דאמרינן סברא הנ"ל:
אך הטעם פשוט דכאן אין לו תועלת גם עכשיו שאומר פרוע דממ"נ אם יבאו עדי השטר או אחרים ויקיימוהו כו' גם עתה שטוען פרוע יהי' חייב ולא יהי' נאמן. ואי לא יהי' מקוים גם מזויף יהי' נאמן והוי שפיר מגו דבשלמא התם באל תפרעני אם יהי' הדין עתה דנאמן פרעתי סתם במגו דבפני פו"פ א"כ טוב לו לטעון פרעתי סתם דלעולם יהי' פטור דאיזה עדים יכולין לבא לסלק המיגו משא"כ כשיאמר בפני פו"פ ויבררם ירא שיכחישוהו ויהי' חייב. ואי נאמינו פרעתי סתם במיגו שוב אין כאן מגו דטוב יותר פרעתי סתם. משא"כ פרוע במיגו דמזויף אף דנאמן במיגו כל שלא נתקיים מ"מ כשיתקיים יסולק המיגו ויהי' חייב ושוב אין חילוק והוי שפיר מיגו. ותוס' כ' למ"ד אצ"ל דירא שאינו רוצה שיהי' מוכחש מעדים דעתה טוב לו אף שיהי' חייב עכ"פ לא יהי' מוכחש מעדים כנ"ל. וסברא זו לא קי"ל רק דצריך לקיימו מאחר שלענין החיוב אין נ"מ הוי מיגו כנ"ל ולא דמי להא דפרעתי בפני פו"פ כנ"ל:
אמנם להנ"ל קשה פ"ק דב"מ בב' אדוקין בשטר דאמר בש"ס במקוים כ"ע לא פליגי דיחלוקו כשנים אוחזין בטלית רק באינו מקוים פליגי ר' ורשב"א אי מודה בשטר שכ' צריך לקיימו או לא ע"ש. ולמ"ש קשה הא שם שפיר דמי להא דאל תפרעני כו' דאין לו מיגו דאם יאמר מזויף ויבאו עדים לקיימו יהי' חייב הכל דכל האומר לא לויתי כו' אף שאדוקין שניהם משא"כ עכשיו שאומר פרוע ויבאו עדי קיום עכ"פ יהי' הדין יחלוקו כדאמר בש"ס שם. וא"כ לית לי' מיגו כלל דטוב יותר לטעון פרוע דממ"נ כשלא יבאו עדי קיום יהי' פטור לגמרי וכשיהי' מקוים יהי' יחלוקו משא"כ כשיטעון מזויף ויתקיים יהי' חייב. וכיון דאיכא נ"מ לענין החיוב לא הוי מיגו מטעם הנ"ל. וא"כ גם למ"ד מבש"ש צריך לקיימו יהי' הדין שם דאינו צריך כנ"ל ויהי' לעולם יחלוקו:
אך נראה דלא קשה דהא לכאורה מם בכך שאדוקין שניהם בשטר מ"מ הא בספק אין מוציאין מהלוה דיד בעה"ש עה"ת ובממון מוחזק הלוה. וע"כ דחשבינן השטר השוה ממון כשאר חפץ השוה ממון וכיון ששניהם אדוקין בו יחלוקו ששניהם אוחזין בדבר השוה ממון דמה"ט אמר שם דא' אדוק בטופס וא' אדוק בתורף דזה נוטל יותר משום דזה אוחז חלק מהשטר השוה יותר ע"ש. וא"כ באינו מקוים למ"ד מודה בשטר שכ' צריך לקיימו ובאינו מקוים אינו גובה כלל דנאמן במגו רק דנימא כאן משום שגם הלוה תפוס בו לא יהי' חשוב מגו ויהי' יחלוקו כנ"ל. א"כ שוב הלוה תפוס בכל השטר השוה ממון והמלוה אדוק בחלק מהשטר שאינו שוה כלום דהא מצד תפיסתו אף בכל השטר אינו שוה כלום דהלוה נאמן כיון שאינו מקוים ורק ע"י המקצת שתפוס הלוה יהי' הדין דגובה מחצה שוב הוי תפיסתו הכל וכמו א' אדוק בטופס וא' תורף כנ"ל ושפיר לא גבי כלל באינו מקוים למ"ד צריך לקיימו אף דנימא דאין לו מיגו כנ"ל. ובמ"ש מיושב מאי דתמוה שם למה פליגי בשנים אדוקין בשטר כו' כיון דפלוגתייהו במודה בשטר שכ' אי צריך לקיימו הוי להו לפלוגי במודה בשטר שכ' לחוד ומאי ענין לב' אדוקין כו'. ולמ"ש א"ש דזה עיקר הרבותא אף דאין לו מיגו מ"מ באינו מקוים לא פלוג ולא גבי כלל כנ"ל וא"ש. ויתיישב בזה לשון הש"ס שם מחלוקת בשניהם אדוקין בתורף כו' אבל א' אדוק כו' זה נוטל כו'. ונדחקו רש"י ותוס' שהפי' מחלוקת הוא דחולקין לא כמו בכל דוכתי דהא אינו ענין לומר שמחלוקתם דוקא בשניהם אדוקין בטופס כו' דהא פליגי רק במודה בשטר שכ' אי צריך לקיימו כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש כמו בכל מקום הפי' מחלוקת. והיינו דהוי ס"ד פלוגתייהו גם בא' אדוק בתורף וא' בטופס אי חשבינן כ"א מוחזק בחלק מהשטר השוה יותר כמו שהוא האמת לדידן. או דאמרינן כיון שעתה יודעין שכל השטר אמת לא אמרינן כלל דמה שזה יש לו העדים והזמן יחשב יותר שיוי ומ"מ יחלוקו כנ"ל. וממילא הוי אמרינן דרבי ורשב"ג סברי שניהם בכל מקום דמודה בשטר שכ' צריך לקיימו משום מיגו רק כאן פליגי בסברא הנ"ל אי דעכשיו דתפסו שניהם יחלוקו אף שאינו מקוים ולית לי' מיגו כנ"ל. ואף ששוב חשוב שהלוה תפוס הכל מאי בכך מ"מ תפסו שניהם כיון שמסלק המיגו ומה"ט סבר רשב"ג יחלוקו בין מקוים ובין אינו מקוים משום דסבר גם בא' אדוק בתורף וא' בטופס ג"כ יחלוקו. ור' סבר בא' אדוק כו' דזה נוטל תורף דחשוב שזה תפוס יותר כנ"ל. ומה"ט סבר אי מקיים לי' פלוג ואי לא לא דאף דלית לי' מיגו מ"מ מקרי שוב שהלוה תפוס הכל כנ"ל. וקמ"ל הש"ס דלהיפוך בא' אדוק בתורף כו' סבר שניהם דזה נוטל תורף כו' דחשוב תפוס יותר. וממילא אם הי' הדין בכל מקום צריך לקיימו הי' גם כאן כן אף דליכא מיגו מחמת תפיסתו כו' דתפוס הכל. רק מחלוקתם בשניהם אדוקין בתורף כו' ופליגי רק אי מודה בשטר שכ' צריך לקיימו בכל מקום או לא דאי צריך שפיר גם כאן יתקיים בחותמיו דוקא כנ"ל וא"ש. ואין להקשות כאן דמ"מ גריעי טענת מזויף דלא יוכל להשביע כשיהי' מקוים משא"כ פרוע יוכל לטעון השבע לי כו'. דז"א דמה בכך שישביעו אי באמת לא פרע ישבע ולא חשוב תועלת מספק:
ולכאורה למ"ש בשטר פקדון אפשר גם באינו מקוים וטוען החזרתי לא מהני מיגו דמזויף לפוטרו משבועה אף להפ' דאמרינן מיגו לפטורי משבועה. דכיון דגם במקוים מהימן החזרתי בשבועה במגו דנאנסה שוב לא הוי מיגו דמזויף דשמא יתקיים ויהי' חייב לשלם. משא"כ כשטוען החזרתי דגם שיתקיים יהי' נאמן בשבועה מגו דנאנסה כנ"ל:
אך להפ' סי' פ"ב בש"ע דבטוען מזויף לא הוי כאומר לא לויתי ונאמן פרעתי כשמתקיים. א"כ שפיר אית לי' מיגו שהי' אומר שהשטר מזויף והי' הפקדון בלא שטר והחזרתי דהי' נאמן. ולא ירא מקיום דעדיין אף שיתקיים יהי' נאמן מה שאמר החזרתי במיגו דנאנסה דלא הוחזק כפרן. ואף לדעה ב' שם י"ל ג"כ דדוקא שם הוחזק כפרן דמקרי לאותו ממון מה שהוחזק כפרן על השטר לחוד כיון שאם השטר הי' אמת הי' חייב ולא הי' נאמן פרעתי א"כ הוחזק כפרן במה שהוא חייב ממון ואינו טוען אח"כ פרעתי. אבל בפקדון דאף אם לא הי' אומר מזויף אין עליו רק חיוב שבועה א"כ י"ל דאף שטוען שהשטר מזויף והפקדון אמת והחזיר ומתקיים אח"כ מ"מ לא הוחזק כפרן בחיוב ממון רק כפרן לפטור משבועה הי' רוצה בשקר ואינו כפרן לענין הממון שלא יהי' נאמן בשבועה מגו דנאנסה. וכמו באומר נשבעתי והעדים מעידים שלא נשבע דמבואר בש"ס פ"ק דב"מ ובש"ע שהוחזק כפרן לאותו שבועה ואינו נאמן שנשבע עוד אבל מ"מ נאמן בשבועה דבממון לא הוחזק כפרן ע"ש. וכן בהנ"ל ושפיר נאמן:
שוב מצאתי בתומים כללי מגו שהקשה על רשב"ם ורא"ש פ' חזקת דלא אמרינן מגו דפרעתי בפני פו"פ דירא שיכחישוהו מהא דמודה בשטר שכ' דצריך לקיימו כו' ונשאר בקושיא ע"ש. ולא קשה מידי כמ"ש לעיל דהתם אם יהי' הדין דנאמן במיגו ודאי טוב יותר לטעון פרעתי סתם דלעולם יהי' פטור משא"כ במודה בשטר שכ' דגם בטענתו עתה יהי' חייב כשיבאו עדי קיום ואין חילוק רק שיהי' מוכחש וזה אינו מזיק ונאמן. ופשוט כמ"ש:
(ד) או אמנה כו'. זה מוכח בש"ס דמוקי לה דהאומר שטר אמנה א"נ משום דמודה בשטר שכ' אצ"ל כו'. ממילא למאי דקי"ל צריך לקיימו גם אמנה נאמן. וכ' הש"ך סי' פ"ב דגם באומר שהעדים ידעו מזה שאמנה ג"כ נאמן. ואף דלפי דבריו רשעים הן מ"מ נאמן במיגו. וכ' שמוכח מדברי הנ"י והרב שנאמן קטן הייתי כו' והא צריכין לבדקו והם רשעים שלא בדקו כו'. ובתומים תמה דמוכח בש"ס (כתובות י"ט) דאל"כ לישני דקאמר לוה שהעדים ידעו שהוא אמנה וא"נ גם אי צריך לקיימו כמו דמשני אעדים כו' ע"ש. ואינו הוכחה כלל דאעדים כיון דאומרים אמנה ע"כ ידעו ושפיר אמר סתם דאין נאמנין וע"כ כן דאל"כ קשה דנימא פלגינן דיבורי' שלא ידעו לתי' תוס' טל אנוסים דלא שכיח מ"נ כו' ולא שייך בהא דאמנה. וע"כ דכיון שהעדים אומרים אמנה הי' דברינו נכלל בדיבורם שחתמו על שטר אמנה דאל"כ מנא ידעו. ואי שהודה בפניהם המלוה זה עדות אחרת וכל שאין אומרים כן הפי' בדבריהם שידעו ומשני שפיר דקאמרי עדים ונקט סתמא האומר אמנה כו'. אבל בלוה שאומר שטר אמנה סתם בודאי לא נכלל בדיבורי' שהעדים ידעו שהוא אמנה ולמה נאמר בהתם שהעדים רשעים הא מבואר בש"ע ה' עדות (סי' כ"ט) דאף לתרץ דיבורי' שלא יהי' מוכחש מתרצין מכ"ש כאן שאינו נכלל כלל רק שהוא מסר לו והאמינו ובודאי דבסתם נאמן במיגו רק כשמפרש דבריו שידעו העדים וזה לא אמר רב ולא אפשר לאוקמי בהכי דלמה אמר סתם האומר אמנה אינו נאמן והעיקר חסר דפירש שהעדים ידעו דבשביל זה אינו נאמן ולא מוכח כלל. ומלשון הנ"י בלא בדקו דכ' דאף דחזקה אין העדים חותמין כו' רק בגדול מ"מ מהני מיגו במקום חזקה זו דאין כל החזקות שוות. משמע להיפוך דדוקא נגד החזקה אבל באומר שידעו שקטן הוא אינו נאמן לעשותן רשעים ע"ש. שוב ראיתי בס' קצה"ח חולק על הש"ך מלשון נ"י הנ"ל ג"כ כיון דבאמנה פוסל העדים לא מהימן במיגו במקום עדים כמו באורחא דנרש (פ' האומנין) אף שעל פיו כו' וכמו בפוסלם בגזלנות ע"ש:
והנה בש"ס שם ב"ב קנ"ד משנה דבר קפרא כו' שטר פסים או שטר אמנה כו' לימא ר"מ כו' א"ל שאני אומר מודה בשטר שכ' אצ"ל ד"ה הוא כו' עדים אלימי כו' לא כל כמיני'. ופירשב"ם והכא נ"א הפה שאסר כו' במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דלאו שטר אמנה הוא דעדים אשטר אמנה ופסים לא חתמי דלא ניתן לכתוב כו'. ואקשי לי' ר"ל והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה כו' דנאמן קטן הי' במיגו כו'. ומזה דייק הנ"י דמהני מגו שקטן הי' נגד החזקה דאין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול כו' ע"ש. וא"כ ממילא מוכח באמנה ג"כ לפי' רשב"ם דהטעם דאינו נאמן לר"י שנגד העדים אמנה כו' וע"כ דמייתי שאומר שהעדים ידעו ולא ניתן לכתוב כו'. ופריך עלה ר"ל מהא דקטן. ואם הי' חילוק בין חזקה דקטן לאמנה כשהעדים ידעו לא הוי פריך מידי וע"כ דדמי להדדי וכמו שנאמן לדידן דקטן הי' באינו מקוים כמו כן נאמן ג"כ אמנה אף שידעו העדים. אולם הרשב"ם בל"ז פוסק מודה בשטר שכ' אצ"ל:
ולתוס' אין ראי' מש"ס הנ"ל די"ל אמנה ופסים שאין העדים יודעין מאחר שהלוה אומר אמנה הוא ואעפ"כ הוי סבר דאינו נאמן דלא אתי ע"פ ומרעא לשטרא ומייתי ראי' מקטן מכח כ"ש אף דעולה הוא שלא בדקו וג"כ עקר לשטרא ונאמן. ואין ראי' על היכא דאומר בפירוש שאמנה הוא והעדים ידעו כנ"ל. ומצאתי כמ"ש רשב"א להדיא בחידושיו לכתובות אהא דמוקי באומר מלוה אמנה וחב לאחרים שתי' ראב"ד קושית תוס' דליהימן במיגו דא"ב מחיל משום דהוי עולה ובעי למימר דלאו מהימן במיגו לשוי' לסהדי רשיעי כו'. ודחה רשב"א דמלוה לא משוי סהדי רשעים דשמא בינו לבינו הי' האמנה וכשאמרו אמולה לא חתמי בעדים האומרים אמנה הי' דברינו הוא ע"ש. והיינו כמ"ש דבמלוה שאומר סתם אמנה אינו נכלל כלל בלשון זה שהעדים ידעו ונראה מדבריהם לכאורה דבאומר בפירוש שהעדים ידעו לא מהימן במיגו דלא כהש"ך ומהש"ס אין ראי' כמ"ש:
אמנם נראה דכיון דאומר סתם אמנה נאמן ממילא גם כשהוא אומר שהעדים ידעו ג"כ נאמן. דהא קי"ל באומר פרעתי בפני עדים פלוני ופלוני ובאו והכחישוהו דלא הוי הכחשה ולא הוחזק כפרן דמילתא דלא רמיא עלי' כו'. וכיון שאינו צריך לזה שהעדים יודעין מהפרעון דמלוה בעדים א"צ לפרעו בעדים כו'. בש"ס פ' שה"ד ובש"ע לקמן סי' ע' ובת' הרא"ש כנ"ט סי' א' מבואר עיקר הטעם שאין זה נוגע לגוף הדבר ואף שמוכחש ע"ז מעדים מ"מ לא הוכחש על עיקר הדבר וכן בעד שאומר פלוני היה עמי כו' ע"ש. וא"כ אם הי' הלוה אומר אמנה בשטר שאינו מקוים ואומר שעדים יודעים מזה שהוא אמנה ובאו והכחישוהו שאינם יודעין הי' הדין דנאמן כמו בפרעון כנ"ל כיון דאין צורך לו כלל לומר שהעדים יודעים הוי לא רמי' ואינו הכחשה בעיקר הדבר דמה בכך שהוכחש ע"ז שהעדים יודעין מ"מ נאמן אמנה כנ"ל וכמו בפרוע שאומר שעדים יודעין מפרעון והכחישוהו כנ"ל. וא"כ אף דנאמר כשמכחיש העדים באמנה שאומר שידעו העדים בשעת חתימה הוי נגד העדים ולא יהי' נאמן מ"מ אין זה הכחשה מהעדים רק ע"י שאומר שידעו העדים שאמנה ואינו הכחשה על גוף הדבר שאמנה הוא דע"ז לא הוכחש. ולא עדיף מה דחשבינן לעדותן שלא ידעו שאמנה משמעידין בפירוש להכחישו ע"ז שאומר שידעו דלא הי' הכחשה בעיקר הדבר דהי' עדיין נאמן. וכן ממש כנ"ל דאינו מוכחש רק ע"ז שידעו וחתימתן מוכחש שלא ידעו ועדיין נאמן אמנה ואמרינן שלא ידעו כנ"ל:
והי' א"ש מ"ש תוס' פ' חזקת דר"נ מוקי הא דשטר אמנה ופסים דאינו נאמן כד"ה דכיון שהשטר נכתב כדין לא אתי ע"פ ומרעא כו' ע"ש (דמ"ט). ולכאורה הא כשאומר שעדים ידעו שאמנה ראוי להיות נאמן גם לר"נ דאדרבה כיון שלא ניתן לכתוב כלל לא הי' שטר כלל וכמו אנוסים ופסולי עדות לשיטת תוס' ולא שייך לא אתי ע"פ כו' ובברייתא תני סתם אינו נאמן. ולמ"ש א"ש דלר"נ דהיכא שאומר שלא ידעו אין הלוה נאמן במיגו דנכתב כדין ולא מצי מרעי לשטרא כו' וכל הנאמנות יהי' רק מחמת שאומר שידעו העדים שאמנה דלא ניתן לכתוב כנ"ל. א"כ שוב אינו נאמן כלל דמוכחש מעדים דאינו נאמן במיגו לגמרי נגד העדים כנ"ל. דלא שייך טעם הנ"ל דלא רמי' עלי'. דהא אינו נאמן רק מחמת שאומר שידעו וע"ז מוכחש ושפיר אינו נאמן כלל בין אומר שידע ובין אומר סתם. משא"כ לדידן דבאינו אומר שידעו נאמן בסתם שוב גם באומר שידעו נאמן כנ"ל. וא"ש כדברי הש"ך ז"ל. והא גם בעדים שאמרו אמנה הי' ראוי לומר פלגינן דיבורי' שלא ידעו אך כיון דבסתם הוא שידעו אין מוסיפין מה שלא אמרי כמ"ש תוס' כתובות (י"ח ע"ב) גבי אנוסים מחמת ממון משא"כ בלוה דבסתם אינו נכלל כלל שידעו שפיר נאמן כנ"ל אף שאומר שידעו. ומיושב דלא מוקי בש"ס דאמר לוה בפי' שהעדים ידעו דגם כה"ג נאמן כנ"ל:
אמנם זה שפיר באומר אמנה סתם או שאומר שציוה אותם לכתוב בשטר הקנאה או למ"ד דעבז"ל וליתנו לידו והודיע להם שיאמין למלוה שייך כנ"ל דאין האמנה תלוי במה שהודיעם. אבל באומר שציוה אותם לחתום וליתן השטר למלוה והודיעם שלא הלוה עדיין רק שמאמינו והם יתנו למלוה ג"כ בתורת אמנה כנ"ל דבזה אם לא הי' מודיע לעדים והיו נותנין סתם הי' משועבד אף שלא ילוה כיון שהוא שטר הקנאה וכנ"ל. דבסתם מתחייב בשטר כיון שהוא לא דיבר עם המלוה וציוה ליתן לו סתם כנ"ל. ורק משום שהודיע לעדי' שאינו רוצה להשתעבד סתם והוא אמנה כנ"ל ובזה לא שייך לא רמי' עלי' כנ"ל דהא כל מה שאינו מחויב תלוי בזה שידעו העדים וא"כ אינו נאמן למ"ש דהוי נגד העדים לגמרי דע"ז עכ"פ מוכחש ואין לנו לומר מעצמינו שהי' אמנה באופן אחר שאמר בעצמו למלוה. מאחר שמודה שלא הי' כן אין לנו לומר דבר אחר מעצמינו. דגם בדין פרעון נראה דכשאומר שפרע ע"י ב' שלוחים שהן עדים וראה שפרעו לו והן מכחישים דלא שייך דין הנ"ל דלא רמי' עלי' מאחר שגוף הפרעון תלוי בעדים אלו ומהני הודאתו שלא פרע בעצמו. וגרע מקצותא דתרעא דהוחזק כפרן ע"ש. וממילא גם באמנה כה"ג אף שאינו מקוים י"ל דלא מהימן במיגו. ומסתימת הפ' נראה דבכל גווני נאמן כנ"ל:
ונראה לע"ד דלכאורה אין חילוק בין סתם אמנה או שאומר הלוה קטנים ופ"ע היו דכיון דחשבינן לתרי ותרי כשעדים אחרים מעידים עליהם וכן באמנה. ואעפ"כ נאמן הלוה במיגו כשאינו מקוים ואף דהא מגו במקום עדיה לא אמרינן. וע"כ כמ"ש תוס' על העדים גופייהו שהקשו ג"כ באין כ"י יממ"א דהוי מגו במ"ע ותרצו דכיון דהצריכו חכמים קיום לא חשוב קיום כיון שאומרים תוך כדי דיבור אנוסים כו' ממילא גם על הלוה אמרינן כנ"ל דאף דהוי מגו במקום עדים מ"מ כיון שהצריכו קיום לא חשוב קיום כשחוזר תכ"ד מהקיום ואומר אנוסים כו' או פ"ע או אמנה דעוקר ג"כ מעיקרו. דמאי חילוק הא על העדים ג"כ אין תורת עדות להם דחוזרים ומגידין אי הוי חשוב הגדה ראשונה משעת חתימה ואעפ"כ מהני דחשוב חזרה מהקיום. ממילא גם גבי לוה שייך זה כיון שמתקיים רק על ידו כנ"ל. ובתשובה להרמב"ן סי' צ"ז שדחה דברי בעל העיטור בשטר שיש בו נאמנות כו' כ' ואלו לדברי הרב אם בא לעקור עיקר העדות במגו א"נ וכעין מגו במקום עדים. וליתא דבהדיא איתא פ"ב דכתובות האומר שטר אמנה כו' אלמא למ"ד צריך לקיימו נאמן ואע"ג דאיכא עדים דקא מכחשי לי' דהא בעיקר מלוה כנ"ל. ופלוגמא נמי דר"מ ורבנן באנוסים היינו בעיקר מלוה וא"ה אוקמי פלותייהו במודה בשטר שכ' כו' ע"ש מבואר דסובר כמ"ש כנ"ל:
והנה מה שחילק בס' קצה"ח הנ"ל שכשאומר שלא בדקו העדים אם הוא גדול הוי רק נגד חזקה אין העדים כו' ומהני מגו וכשאומר שידעו העדים שקטן הוא הוי מגו במקום עדים ממש. לע"ד אינו כלום דהא חזינן בקטנים דאמר בש"ס פ"ב דכתובות כדר"ל משום חזקה כו' ואעפ"כ חשוב לי' תרי ותרי בעדים אחרים שמעידין עליהם קטנים היו וע"כ דחשוב גם זה כעדים. ולכאורה דברי הנ"י תמוהים מ"ש דמהני מגו נגד חזקה זו משום דאין כל החזקות שוות כו'. ואיך נאמר דגריעא חזקה זו משאר חזקות כיון דחשיבא כעדים ולא מהימני עדים אחרים להעיד שקטנים היו או פ"ע נגד החזקה דמלוה דייק שהוא ג"כ כמו דר"ל דאין העדים כו'. וע"כ דחשוב כעדים ממש שודאי בדקו כנ"ל. ואי דיש חילוק בין קטנים ופ"ע להבע"ד קטן ולא בדקו כו'. הא הש"ס מדמי לה. וגם דברי תוס' לכאורה תמוהים שכ' הכא משמע דפליגי ר"מ ורבנן אי אמרינן מיגו במקום חזקה וב"ב בעיא דלא איפשיטא כו'. וקשה דמה להם לדמות זה לשאר מגו במקום חזקה הא הוי גם מגו במקום עדים כמ"ש תוס' בעצמם וע"כ דלא חשוב קיום כיון דאומרים תוך כדי דיבור שאנוסים ופסולים כו'. וא"כ מה מוסיף יותר מה שהוא מגו במקום חזקה ג"כ הא מ"מ לא חשוב קיום כיון דאומרים תכ"ד ואין שום חילוק לענין זה בין אנוסים לקטנים ופ"ע דבעדים אחרים חשוב תרי ותרי באומרים קטנים ופ"ע כמו אנוסים כו':
אמנם הפי' הפשוט דהא גם על הגמרא קשה דפריך בשלמא קטנים כדר"ל אלא אנוסים מ"ט כו'. מה חילוק כיון דגם באנוסים הוי במקום עדים רח משום דלא חשוב קיום ממילא גם בקטנים ופ"ע כן כנ"ל. דהא אנן סהדי שלא היו אנוסים כמו שלא היו קטנים ופ"ע דהוי תרי ותרי וכמ"ש תוס' א"כ מה תוסיף החזקה יותר:
ונראה דהחילוק דהא מה דחשבינן לאנן סהדי שלא היו אנוסים כו' ולמה. וע"כ משום עדים הח' עה"ש כמי שנחקרה כו' ואין תולין בשום פסול לבטל השטר כמו דתלינן איחרוהו כו' וב"ד וא' פסול דלמילוי כו' (סי' מ"ה). וזה רק כשמקוים העדות ולכך כיון שאומרים תוך כדי דיבור אנוסים כו' וקטנים כו' הוי חזרה לבטל הקיום מזה שהי' נכלל בו שאינם אנוסים כו' וכמו אם היו חוזרים מכל העדות של הקיום דהי' חזרה תוך כדי דיבור ובטל כן מהני כשחוזרין מזה שאמרו שאינם אנוסים דאמירה זו הי' מצד הקיום דהוי כנחקרה כו'. וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה"ע דלא הוי נחקרה רק כשנתקיים כו' ושייך סברת תוס' כיון דהצריכו כו' לא חשוב קיום כו' היינו דלענין זה שיהיו כעדים שאינם אנוסים מצד קיום עדות הראשון ע"ז מהני החזרה ולא חשוב קיום כנ"ל. משא"כ קטנים ופ"ע דאף בלא עדותן של החתימה רק מצד עצמו אין להאמין להם שהמעשה אמת והיו פסולין משום דמלוה דייק כו' וחזקה כו' לא שייך בזה דבטל הקיום כיון שמה שאנן סהדי שאינו כן כדבריהם אינו מחמת קיום עדות הראשון רק מצד עצמו. ובחי' לגמ' הארכנו בעזה"י וא"ש הכל דעדים אחרים שאומרים קטנים ופ"ע שפיר הוי תרי ותרי כמו אנוסים ולא חשוב נגד חזקה רק נגד עדים דמצד עדות החתימה שנתקיים ע"י אחרים שפיר דהוי כנחקרה בב"ד ואנן סהדי דבחוב עדים שאינם קטנים ופ"ע כמו שאינם אנוסים כו'. רק באין כ"י יממ"א דלענין העדות שמחמת חתימתן הוי חזרה ואינו קיום כמ"ש תוס' שוב בקטנים ופ"ע נשאר נגד החזקה שזה מצד עצמו עדותו של עכשיו משא"כ באנוסים למה לא להימנו שאין חזקה רק העדות מחמת החתימה וע"ז הוי חזרה כנ"ל:
וא"ל דגם בעדים אחרים שאומרים קטנים ופ"ע באין כ"י יממ"א למה נאמנין לגמרי הא חזקה כו'. דאינו כלום דהא ודאי עדים נאמנים נגד חזקה וכיון שאין עדות רק מצד חזקה נאמנין משא"כ העדים עצמם שאומרים קטנים ופ"ע היינו דבתורת עדות אף בלא חוזר ומגיד מ"מ אין עליהם תורת עדות ע"ז שהיו קטנים ופסולין דהא פסולין גם על זה כמו שפסולין על גוף הדבר. כדאמר ביבמות לדבריך כותי אתה וכותי פסול לעדות שם דף מ"ז דפסול גם על עדות זה שהוא כותי כו' ואינו עד כלל ע"ז שפסול הוא. ושוב אין כאן רק מיגו במקום חזקה דבתורת עדות החתימה הוי חזרה ונשאר רק החזקה שמצד עדותן דעכשיו וכן אם אין עדים ע"ז שקטנים רק מיגו לחוד יש להם. ושפיר כ' תוס' דתלי אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא כנ"ל. משא"כ עדים אחרים שאומרים עליהם קטנים היו שהן בתורת עדות ודאי דמהני נגד חזקה כנ"ל וא"ש וברור לע"ד:
והנה גם באנוסים מ' ממון קשה ג"כ למה לא מהימני באין כ"י יממ"א נהי דאין אדם מע"ר מ"מ הוי חזרה ולא חשוב קיום. וצ"ל ג"כ כנ"ל דהדיבור מצד עצמו אינו כלום וא"נ למשוי נפשייהו רשיעי שלא מצד העדות של החתימה וממילא אין הקיום בטל. משא"כ אנוסים מ"נ דמצד עצמו הי' מהני רק שהוא נגד העדות של הח' והוי חזרה כנ"ל. וא"כ לטעם הנ"ל בלוה שאומר עליהם אנוסים מ' ממון שפיר נאמן באינו מקוים דעל אחרים הי' נאמן רק מה שהוא נגד עדותן של השטר וע"ז אמרינן שפיר דהוי חזרה מהקיום כיון שמצד עצמו הי' נאמן. וממילא גם באומר שידעו שקטן הי' או אמנה הי' נאמן דנגד החזקה דאין חותמין כו' מהני המיגו ונגד מה שחשוב עדות שאינו קטן זה הוי מצד עדותן שבשטר וע"ז הוי חזרה מהקיום כנ"ל. ולמ"ש לקמן עוד פי' בתי' תוס' הנ"ל. וקצת ראי' מעדים אחרים דבאין כ"י יממ"א דנאמנין לגמרי ולתוס' שם לא מהני מגו להכריע בתרי ותרי דלא עדיף מעוד ב' דב' כק'. וע"כ ג"כ דלא חשוב קיום:
אמנם עדיין י"ל דזה עצמו חזקה אנימתא דסהדי לאו רשיעי נינהו אף שלא מצד עדותן כמו בש"ס שבועות דף מ"ו. גנובים במגו דשאולין דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וא"נ במגו. ונהי דמהני מגו נגד החזקה דאין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול היינו שלא דקדקו יפה ואף שהוא שלא כדין מ"מ בדבר שאפשר לטעות אין זה רק מצד גזה"כ דעדות מהני ולא נחוש לשום טעות או חזקה שדקדקו מסתמא וזה רק כשאר חזקות. ולכך באינו מקוים מצד עדות הוי חזרה ונאמן. ומצד החזקה מהני המגו ולכך נאמן באינו מקוים. אבל לומר שידעו שהי' קטן דע"כ היו רשעים בודאי שאין לתלות טעות או אנוסים מ' ממון י"ל אף שלא מצד גזה"כ להאמין לעדים ג"כ הוי חזקה אלימתא דב' עדים לא העידו שקר ולא מהני מגו נגד חזקה זו. וממילא אף שאינו מקוים רק מל ידו מ"מ לא שייך דהוי חזרה דמצד עצמו אינו נאמן עליהם ששקר העידו. וכמו לר"מ נגד החזקה דאין עדים חותמין כו' כן לדידן נגד החזקה בדבר שאין לתלות בטעות כנ"ל. והא חזינן פ"ק דב"מ לר"א דאין כותבין שטר ללוה כו' ובנפל איתרע וחיישינן דאיקרי וכתב אבל לא חיישינן שהי' מוקדם גמור שהקדימו בכונה ע"ש:
ומעדים אחרים שאומרים עליהם אנוסים מ' ממון אין ראי' דאין כאן חזקה שלא העידו שקר דא"כ אלו מעידים שקר ולא אלים חזקתם מחזקתם. ושפיר כיון דאין כאן חזקה נאמנין לגמרי משום דלא חשוב קיום דמצד עצמם נאמנין כנ"ל משא"כ לוה גופי' י"ל דאין נאמן נגד חזקה הנ"ל שרשעים הן במה דאין לתלות בטעות כנ"ל:
והראי' שהביא הש"ך מדברי העיטור שער נ"ו ג"כ אין ראי' לא מיבעיא לדעת הטור לעיל סי' מ"ג דסבר מוקדם פסול לגמרי גם מב"ח הפי' פשוט שנאמן שהוא מוקדם. אך גם לדעת המחבר לעיל סי' מ"ג וכמ"ש הש"ך סי' מ"ג ס"ק ל"ב שמפרש דברי העיטור שטוען שהעדים הקדימו בכונה ופסולין שחתמו שקר ג"כ אין ראי' דהא כ' להדיא דשכטוען אישתבע לי צריך לישבע שאינו מוקדם. וכן פסק בש"ע סי' מ"ג ס' י"ד. וכתב ש"ך ז"ל בעצמו שם דאף דקי"ל דאמנה אינו יכול להשביעו מ"מ כיון שיש כאן ריעותא שע"כ בזמנו לא נכתב ויש ס' אי מוקדם יכול להשביעו ע"ש דאף במקוים יכול להשביעו שלא חתמו שקר בכונה ע"ש. וא"כ ע"כ דע"י הספק מוקדם וריעותא שלא נכתב בזמנו עדיף מטענת אמנה אף כשאינו מכחיש העדים דהא א"י להשביעו אמנה אף שאומר שלא ידעו העדים. וא"כ ודאי דשפיר נאמן באינו מקוים שהוא מוקדם בכונה כיון דעדיף מאמנה כנ"ל ויש ספק בל"ז אם הוא מוקדם. ומה ראי' מזה על אמנה שידעו העדים על שטר שאין בו ריעותא שיהי' נאמן נגד העדים. ואדרבה מוכח להיפוך מדכ' העיטור ובעה"ת וטור וש"ע סי' מ"ג הא דכשלא נתקיים נאמן שהוא מוקדם רק אשטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי שיש ספק בל"ז אם מוקדם. ומוכח דשטר שאין בו ריעותא לא הי' נאמן אף בלא נתקיים לומר שהוא מוקדם שהקדימו בכונה והעדים פסולין דא"כ לא הי' להם להזכיר כלל שם זה הדין דבלא נתקיים מאחר שהדין כן בכל שטר שאינו מקוים. ומוכח דגם באינו מקוים אינו נאמן לגמרי נגד העדים רק ביש ספק דרק מצד חזקה דמסתמא השטר כשר. וכמ"ש בעיטור שם דמדמי לה לחזקה דאין העדים ח' אא"כ נעשה בגדול ע"ש. אבל בשאר שטר משמע דלא הי' נאמן כלל לומר שמוקדם והעדים פסולין אף באינו מקוים כנ"ל: