אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות דינים · סימן ג

סימן ב

סעיף א

אין ב"ד פחות משלשה וכל שלשה נקראים ב"ד אפילו הדיוטות (דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים אבל אי לית בהו חד דידע פסולי' לדון):

(א) אין ב"ד כו'. וכ' הסמ"ע היינו מדברי סופרים אבל מן התורה בחד סגי וכ"כ הרמב"ם כו'. והש"ך ז"ל דחה דבריו ותמה על הרמב"ם שפסק דב' שדנו אין דיניהם דין ואיך פסק כר"א דמדאורייתא בחד סגי הא אמר בש"ס דאיכא בינייהו רב אחא אית לי' דשמואל כו' רבא לית לי' כו' ע"ש. וגם הא אמר דבהודאות והלואות שליחותייהו עבדינן בפ' החובל ובגיטין ע"ש וע"כ דמדאורייתא הוא דבעינן מומחין כו' ע"ש. וכבר קדמו בקושיא הנ"ל הרשב"א והר"ן בחידושיו והכ"מ ע"ש (פ"ב מה"ס). ונראה בפשיטות דהנה ז"ל הרמב"ם פ"ב מה' ס' ה' י' אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט כו' מד"ס עד שיהיו שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין ובסמוך ה' י"א כ' א' שהי' מומחה לרבים ה"ז מותר לו לדון יחידי כו' אבל אינו חשוב ב"ד כו' ע"ש. והנה בהא דמשני ר"א דמדאורייתא חד נמי כשר דכ' בצדק כו' כתב רש"י ז"ל דסבר אין עירוב פרשיות כו' ותמהו בתוס' דא"כ למה לי' בצדק תשפוט כו' ע"ש. ונראה ג"כ דהנה הרמב"ם ז"ל מחלק בין דברים שצריך ב"ד או דין לבד. שפסק דיחיד מומחה דן יחידי ואעפ"כ לא הוי ב"ד לענין הודאה ושאר דברים ע"ש. והרשב"א ז"ל כתב דהוכחת הרמב"ם הוא מהא דפ' ראוהו ב"ד כמ"ש התוס' שם ובאמת לרבא קשה מתניתין דהתם וצריכין לדחוק ע"ש בר"ן. ולכך נראה דודאי אי אמרינן עירוב פרשיות וקאי תלתא אלקים גם אהודאות והלואות א"כ ליכא למימר מקרא דבצדק תשפוט דסגי בחד כמו דלא אמרינן גם לר"א דגם בגזילות יהי' סגי בחד מהא דבצדק תשפוט משום דמפורש גבי' ג' אלקים כו'. וכן ממילא אי אמרינן ע"פ בעי בהו"ה ג"כ ג' וא"כ קשה קרא דבצדק תשפוט. וע"כ לחלק כנ"ל דבהא דעירוב פרשיות וקאי אמודה במקצת דהלואה דבעי ג' היינו משום דלענין הודאה בעינן ב"ד וקאי על מה שצריך ב"ד דבעינן ג' וקרא דבצדק תשפוט דקאי על שאר דינין סגי באמת ביחיד דרשאי לדון מדאורייתא אבל ב"ד לא הוי כנ"ל. אבל אי לא אמרינן ע"פ רק דנילף דליבעי ג' ממשפט אחד כמ"ש תוס' והנה תוס' כתבו דהיכא דאינו שוה לגמרי לא שייך למילף ממשפט אחד כו' ע"ש. וא"כ כיון דכתיב בצדק תשפוט דסגי במשפט ביחיד א"כ ממילא אף בדברים דבעי ב"ד סגי בחד כיון דאין ע"פ ולא ידעינן כלל ג' בהלואות רק ממשפט אחד דנילף מגזילות וכיון דע"כ סגי במשפט בחד במה שהוא דין לחוד מקרא דבצדק תשפוט א"כ שוב יהא שוה למשפט זה אף במידי דצריך ב"ד דלמה נילף יותר ממשפט דגזילות וע"ש בתוס' וממילא א"צ ג' כלל אף לענין הודאה וכה"ג וממילא הדין כשמואל דב' שדנו דיניהם דין כו' אף במאי דצריך ב"ד דלשמואל יש להם דין ב"ד אף לענין הודאה וכה"ג כמבואר בש"ס (כתובות כ"ב) לענין קיום דאמר דילמא כשמואל סבירא לי' ובקיום בעי ב"ד כו' ע"ש. וממילא מיושב קושית התוס' על רש"י ז"ל דפי' דסובר אין ע"פ דאי הוי סבר ע"פ א"כ אף דכתיב בצדק תשפוט ע"כ דבמידי דבעי ב"ד בעינן ג' מדאורייתא וא"כ איך משני ר"א דמדאורייתא חד נמי כשר ופירשו דלר"א הפירוש במתניתין תרתי דיני ממונות בג' מדרבנן וגזילות כו' בג' מדאורייתא ע"ש. וא"כ אי סבר ע"פ הא גם בדיני ממונות בעי ג' מדאורייתא ומאי חילוק יש וע"כ דסבר אין ע"פ רק דנילף ממשפט אחד ולכך ילפינן מבצדק תשפוט דלא בעי כלל ג' וכנ"ל וממילא מיושבים שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דהש"ס קאמר שפיר דר"א אית לי' דשמואל דכיון דמשני מתניתין דלא כרבא רק כנ"ל דדיני ממונות בג' מדרבנן וגזילות מדאורייתא וא"כ ע"כ דסובר אין עירוב פרשיות דאל"כ גם בהלואות בעינן ג' במאי דצריך ב"ד וקתני סתם וגם בגזילות היכא דלא בעינן ב"ד לא לבעי ג' מבצדק תשפוט דכיון דע"פ אין חילוק. וע"כ סובר אין ע"פ ולא ילפינן ממשפט א' כנ"ל וממילא לא בעינן כלל ג' מדאורייתא ואית לי' דשמואל כנ"ל. אבל רבא דסובר כדקי"ל ע"פ ולכך אף דסובר ג"כ קרא דבצדק תשפוט מ"מ ע"כ כנ"ל דמידי דבעי ב"ד בעינן ג' מדאוריי' ומומחין רק מדרבנן משום נעילת דלת סגי בהדיוטות בהלואה כו'. ולכך משני דמתניתין תרתי קתני הודאות כו' בג' היינו עדי הודאות כו' במידי דצריך ב"ד וקבלת עדות סגי בג' הדיוטות מדרבנן כנ"ל וגזילות וחבלות בעינן ג' מומחין כיון דצריך ב"ד כנ"ל. ומיושב גם אליבא דרבא סוגיא דפ' ראוהו ב"ד דבעלמא לענין דין גרידא באמת סגי בחד מדאורייתא כנ"ל. וגם א"ש אליבי' ברייתא דיחיד מומחה דן יחידי והיינו דבמומחה לרבים אוקמוהו אדאורייתא דסגי בחד היכא שאינו צריך ב"ד כנ"ל ובמה דצריך ב"ד באעת לא מהני כמ"ש הרמב"ם ז"ל כנ"ל:

ומיושב לשון הרמב"ם ז"ל שכתב אעפ"י שאין ב"ד פחות משלשה מ"מ מותר לאחד לדון מדאורייתא והיינו דין לבד היכא שאינו צריך ב"ד כנ"ל שנאמר בצדק תשפוט כו' והיינו דלדידן דקי"ל ע"פ ילפינן בצדק תשפוט דהיכא דלא צריך ב"ד סגי בחד ומד"ס עד שיהי' ג' אף לדין לחוד וב' שדנו אין דיניהם דין כיון שאין להם דין ב"ד ויכולין הבע"ד לחזור אם רוצים כמ"ש המהרי"ט ז"ל שהקשה מאי חילוק אי דינם דין או לא אם פסקו כדין עדיין יקיים ע"ש ותירץ כיון שאינו דין לא הי' הודאה ויכולין לחזור מטענותם ע"ש וא"כ ממילא כיון שאין להם דין ב"ד אין דינם דין כנ"ל. ואח"כ כתב מיד דיחיד מומחה רשאי לדון יחידי לכתחלה אבל ג"כ אין לו דין ב"ד כנ"ל וא"ש דפוסק כרבא לגמרי כנ"ל ואח"כ ראיתי בתומים קצת מדברינו באופן אחר ע"ש. ולמ"ש מיושב גם קושיא הב' מהא דאמר ר' יוסף שליחותייהו עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות כו'. ולמ"ש א"ש דהיינו כמו בהודאות כו' במידי דצריך ב"ד דבעי מומחין מדאורייתא והוא רק מטעם שליחותייהו עבדינן כמו כן לענין מעשין אגיטא ג"כ כנ"ל. אבל לענין שיהי' רשאי לדון מן התורה שפיר בחד סגי כנ"ל. ולכך פ"ה מה' ס' כ' אע"פ שאין ב"ד של ח"ל אלקים כו' שליחותם עושין כו' והיינו דלענין שיהי' לנו דין ב"ד הוא רק מטעם שליחותייהו עבדינן כנ"ל ודברי הסמ"ע נכונים כנ"ל. רק דדבריו תמוהים במ"ש אהא דאין ב"ד פחות מג' דהיינו מד"ס כו'. וז"א דהרמב"ם כתב להיפוך דאעפ"י שאין ב"ד פחות מג' מותר לדון לא' כו' אבל ב"ד לא הוי מדאורייתא ולמה כתב אהא דאין ב"ד שהוא מדרבנן וכ"כ הרמב"ם ובאמת כתב להיפוך כנ"ל ע"ש ומה שתירץ התומים כבר מבואר בחידושי הר"ן ז"ל די"ל דאף לר"א מ"מ בעינן עכ"פ חד סמוך מדאורייתא ולכך צריכין לטעמי' דשליחותייהו עבדינן עכ"ל. וממילא ב' אין דיניהם דין כיון דלא מהני רק מדרבנן ומדרבנן בעינן ג' כנ"ל:

וכן מצאתי להרא"ה ז"ל בס' החינוך מ' רל"ה וז"ל וכן כו' שכל איש שהוא חכם כו' שידון ד"ת כו' ואפילו יחיד יכול לדון דין תורה וכמו שאמרו אחד דן את חבירו דין תורה שנאמר בצדק תשפוט כו' וחכמיה הזהירו כו' ע"ש. ומבואר להדיא ג"כ כדברי הרמב"ם ז"ל שפוסק כר"א דמדאורייתא חד כשר כו'. ועיין בס' קצה"ח שכ' דאי פריעת ב"ח מצוה בעינן מומחין לענין כפי' כמו בעשה סוכה כו' ע"ש. ובאמת מבואר גבי נרצע ב"ק דף כ"ח דלענין לכוף לקיים מצוה לא בעינן כלל ב"ד ע"ש דכל א' מצווה על זה וכן השיג עליו בס' נה"מ. אך ראיתי שמהרש"ל ז"ל פ' החובל נסתפק בזה שכתב לענין אונס ואפשר אף בימי התלמוד היו דנין בזה בבבל מאחר שאינו גביות ממון רק עשה דולו תהי' לאשה וכופין אותו כשאר מצות עשה ול"ת שבתורה ע"ש. ומוכח אף במאי דלא שכיח ולא שייך שליחותייהו עבדינן מ"מ כופין לקיים מ"ע ע"ש. אך מצאתי הדבר מבואר להיפוך לר"א ממיץ בס' יראים סי' רע"ח שכ' וז"ל וחוב שעבר עליו שביעית אין רשאי הלוה לעכבו אלא ע"פ המלוה כו' אלא הלוה יזמן להמלוה לדין שישמט חובו כאשר צווה וב"ד יחייבו המלוה לומר משמט אני כו' ואם אין המלוה רוצה לומר כו' יכופו אותו שיאמר דתניא בכתובות על פריעת ב"ח מצוה כו' אבל עשה סוכה כו' כופין ומכין אותו כו'. ונראה לי דאין הדברים הללו אלא בב"ד של א"י אבל בב"ד שבחוץ לארץ אין רשאי לכופו כו' במידי דלא שכיח כו' ע"ש. ומבואר דאין כופין לקיים מצות עשה אלא במומחין רק במידי דשכיח עבדינן שליחותייהו כו'. ואף שכל הפוסקים חולקין עליו בדין שמיטה שאינו מטעם מצוה רק התורה הפקיעה החוב. מ"מ בזה לא מצאנו חולק עליו. וע"כ דסובר לחלק בנרצע דשם עובר על לא תעשה בקום ועשה ע"ז אין צריך ב"ד משא"כ כשעובר על עשה כו'. ואעפ"כ לא נדחה בזה מ"ש בסי' א' (ס"ק כ') על הרמב"ם דגזילות דנין דשם כיון דקיימו ולא קיימו יעבור על הל"ת אם אינו מקיים וא"ש ע"ש:

(ב) דאי אפשר דלית בהו חד כו' ובחד דגמיר סגי. ובטור כתב בשם הרמ"ה דבעינן תלתא גמירי דוקא ע"ש. והוא תמוה כמו שתמהו הפוסקים הא אמר להדיא בש"ס א"ה תלתא נמי ומשני אי אפשר דלית בהו חד דגמיר ומוכח דבחד סגי ע"ש. ואף אם נאמר בזה דוקא לר"א דמדאורייתא חד כשר מ"מ הי' לו לומר נ"מ בזה כמ"ש הט"ז וגם מנ"ל ע"ש. ונראה לישב דהנה במ"ל פ' ט"ז מה' עדות הביא בשם מהרח"ש דכמו דהדין בעדים נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה אפילו הן מאה כמו כן בדיינים ג"כ אף אם הי' הרבה יותר משלשה ג"כ אם א' פסול כל הדין בטל אף שיש ג' כשרים זולתו ע"ש וכ"כ בכה"ג לקמן ה' עדות בשם רש"ך ע"ש. ולכאורה תמוה לדבריהם מאי אמר הכא אי אפשר דלית בהו חד דגמיר מאי מהני חד דגמיר הא כיון שיש ב' דלא גמירי והם פסולים גמורים דמקרי אשרה כמ"ש הבעה"מ ע"ש וא"כ אף אם הי' עוד ג' גמירי לא מהני דנמצא אחד פסול כל הדין בטל כנ"ל דאף אם לא טעו אינו דין מאן דלא גמיר כשאר פסולין ומאי מהני מה שיש בהו חד דגמיר כנ"ל. אך י"ל דלא קשה דהטעם הוא דאמרינן בדיינים כמו בעדים דמקיש יותר מב' לשנים דכמו בשנים נמצא א' קרוב או פסול עדותן בטלה כמו כן יותר מב' גם כן נמצא א' קרוב כו' וכן גבי דיינים אמרינן ג"כ כנ"ל דכמו דבג' נמצא א' פסול כו' כמו כן יותר מג' ג"כ כל הדין בטל כנ"ל וא"כ זה הוא אי אמרינן דב' שדנו אין דיניהם דין דבעינן ג' מדאורייתא ולכך אמרינן דגם ביותר מג' אין חילוק כמו בעדות אבל אי אמרינן דב' דיניהם דין א"כ גם בשלשה אם נמצא א' פסול אינו בטל דגם בחד כשר וממילא גם ביותר מג' לא שייך הדין דנמצא א' כו'. וכמ"ש תוס' מכות (ד"ו) גבי דיני ממונות ע"ש. ולכך אמר שפיר לר"א דא"א דלית בהו חד דגמיר וכיון דלדידי' סגי בחד ממילא אף שיש ב' פסולים דלא גמירי מ"מ כשר דלא שייך נמצא א' כו' כנ"ל ומשני שפיר:

וממילא מיושבים דברי הרמ"ה דלדידן דקי"ל דב' שדנו אין דיניהם דין ובעינן ג' ממילא בעינן תלתא גמירי דאי אית בהו חד דלא גמיר ממילא בטל אף אותו הגמור מטעם נמצא א' פסול כו' ולא קשה קושית הט"ז דלימא זה לנפקא מינה כו'. ולמ"ש א"ש דהא בהא תליא דכיון דאמר דנ"מ דשמואל דשנים שדנו כו' אין דיניהם כו' וממילא תליא בהא אי שייך בזה נמצא אחד פסול כו' ובעינן ג' גמירי כנ"ל או לא כנ"ל וא"ש:

ולדידן דקי"ל דבחד דגמיר סגי אף אי ב' אין דיניהם דין מדאורייתא מ"מ י"ל הדין של מהרח"ש הנ"ל דוקא בפסולי עדות כגון קרוב וכה"ג אבל מאן דלא גמיר דהוא מצד עצמו כשר ולעדות באמת כשר רק דלא ידע ובזה לא שייך נמצא א' פסול כו' כנ"ל:

(ג) דלית בהו חד דגמיר כו' בתומים הקשה דכאן פסק דסגי בחד דגמיר ולקמן (סי' כ"ח) הביא הש"ע תשובת הרי"ף לענין קבלת עדות דמשמע דבעינן ג' דגמירי. ותירץ דדוקא בשאר דברים דפוסק כהרמב"ם ז"ל דמדאורייתא חד כשר לכך סגי בחד גמיר משא"כ בקבלת עדות דבעינן מדאורייתא ג' ממילא בעינן ג' גמירי ע"ש. אך הטור והרא"ש דמשמע דסברי דלא כהרמב"ם ז"ל דבעינן בכל מקום מדאורייתא ג' כמ"ש הש"ך ז"ל. וא"כ ע"כ דהא דסגי בחד גמיר הוא דכך היתה התקנה שיהי' סגי בג' הדיוטות אף אי לית בהו אלא חד דגמיר א"כ ממילא אף לענין קבלת עדות יהי' סגי בחד גמיר וקשה עדיין כנ"ל. ומ"ש שלא סמך אהרא"ש הוא דוחק ע"ש:

ויש לישב דלכאורה קשה לשמואל דב' דיניהם דין ומהני אף לענין קבלת עדות כמבואר בש"ס כתובות (כ"ב) גבי ב"ד דרבנא אשי ע"ש והנה לקמן ה' עדות לסי' ל"ג) פסק כהרי"ף ורא"ש דעדים הקרובים לדיינים פסולין משום דהוי עדות שא"א יכול להזימו דאותו הב"ד לא יוכלו לקבל הזמה עליהם שהם קרובים ואף שיכולין להזימם בפני ב"ד אחר מ"מ לא מהני רק כשיוכלו להזימם בפני אותו ב"ד דוקא ע"ש. וא"כ לענין קנס קי"ל דודאי בעינן ג' ובשנים לא מהני כלל. וא"כ איך מהני לענין קבלת עדות בשנים הא הוי עדות שאאי"ל בפני אותו ב"ד כיון דעדים זוממין קנס ולא יהי' מהני בשנים ולא יוכל אותו הב"ד לקבל הזמה עליהם וממילא לא מהני גם העדות עכשיו לשיטת הש"ך ז"ל דגם בממון בעינן עדות שאי"ל או דבעינן ראוי להזמה ע"ש. ואין לומר דמשום דיוכלו להצטרף אותן השנים עם עוד אחד ושפיר יקבלו גם הם ההזעה מקרי יכול להזימו בפני אותו ב"ד. דז"א דגם אם העדים קרובים רק לדיין אחד ג"כ לא מהני ואף שיוכלו להצטרף אח"כ הב' הנשארים עם אחד. וכן גבי אין עד נעשה דיין דג"כ הטעם כנ"ל ולא מהני להיות אחד נעשה דיין כמבואר שם גבי ב' מכירין חתימת ידי עדים כו' (כתובות כ"א) ואף שיוכלו להצטרף לא מהני כנ"ל. אך באמת זה טעות דהתם דבעינן ג' א"כ אף שיוכלו להצטרף הב' שאינם קרובים עם אחר מ"מ זה הדיין הקרוב או העד שלא יוכל לקבל הזמה זה הוא דיין פסול וממילא אף שאותן הב' כשרים שיוכלו להצטרף מ"מ אין כאן רק ב' דיינים ולא מהני כיון שהג' לא יוכל להיות מכלל הב"ד המקבלים הזמה משא"כ הכא אף דלענין קנס לא יהי' מהני בב' ויצטרכו לצרף עמהם אחר מ"מ גם הם יהיו ממקבלי הזמה והם כשרים עכשיו ועכשיו סגי בב' כיון שהם כשרים ולענין הזמה דלא יהי' סגי בב' באמת יצטרפו עוד אחר כנ"ל ועתה ב' דיניהם דין כו'. משא"כ התם דבעינן ג' לדידן וכיון שאחד פסול לא מהני כנ"ל. אמנם לענין הא דבעינן ג' לדידן שיהי' ב"ד רק דסגי אף בחד דגמיר אבל צריך עוד ב' אף שיהי' לא גמירי שיהי' ב"ד. א"כ לענין קנס דבעינן ודאי ג' גמירי דלא שייך התקנה כו'. וא"כ ממילא לענין קבלת עדות שפיר בעינן ג' גמירי דאי לית בהו אלא חד גמיר ממילא הוי עדות שאאי"ל לפני אותו הב"ד דהם לא יוכלו לקבל הזמה ואף שאותו הגמיר יוכל להצטרף עם עוד ב' מ"מ אותן הב' דלא גמירי לא יוכלו להיות מהב"ד שיקבלו ההזמה וממילא ליכא אלא החד ולא מהני. דאף דהכשירו שיהי' ב' דלא גמירי מ"מ שאר פסולין לא הכשירו דודאי אם העדים קרובים אף לאותן הב' דלא גמירי ג"כ לא מהני כנ"ל ולכך שפיר לענין קבלת עדות בעינן ג' גמירי כנ"ל. ואף דיכול להיות שיהי' אז גמירי כבר ויוכלו לקבל הזמה מ"מ כפי מה שהם עכשיו לא יוכלו לקבל הזמה כמו בקרובין בנשותיהן דיוכל להיות שיתרחקו ע"ש. ואף דבל"ז גם הגמיר לא יוכל לקבל הזמה דבעי מומחין כמ"ש לעיל מ"מ הוא הטעם דתיקון כאילו הי' סמוכין וכמו דהי' מהני אם הי' סמוכין כמו כן תיקנו שיהי' מהני עכשיו כיון דליכא מומחין כמ"ש לעיל סי' א'. ולכך בקרובים דגם אז לא הי' מהני גם עכשיו לא מהני וממילא גם בלא גמירי לא מהני כנ"ל דלענין זה לא שייך התקנה כנ"ל וא"ש:

ובזה יש לישב דברי הרמב"ם ז"ל שפוסק כר"א דמדאורייתא חד כשר ופסק דב' אין דיניהם דין. ותירץ הרשב"א ז"ל דסובר דאף דרק מדרבנן בעינן ג' מ"מ אלמוה רבנן לתקנתא דאף בדיעבד לא יהי' דינם דין והוכיח זה ע"ש. אך תמה דא"כ איך הוכיח בש"ס דר"א דאמר מדאורייתא חד כשר סבר כשמואל דב' דיניהם דין כו' מנ"ל הא דילמא סובר ג"כ דאלמוה לתקנתא כו' כדברי הרמב"ם הנ"ל ולא פליג ארבא. ע"ש שדחק מאוד דלא אמר רק דאפשר סבר כשמואל ע"ש:

ולמ"ש מיושב דבאמת ר' אחא דמוקי למתניתין בתרתי דדיני ממונות הודאות והלואות בג' מדרבנן והודאות כו' היינו עדי הודאות ע"ש. וכן סתם דקאמר היינו אף לקבלת עדות ואמר א"א דלית בהו חד דגמיר וסובר דאף לענין קבלת עדות סגי בחד דגמיר. וא"כ קשה כנ"ל הא הוי עדות שאאי"ל כמ"ש ואף שיוכל החד דגמיר להצטרף מ"מ אותן הב' פסולים כנ"ל. וע"כ דסובר דב' דיניהם דין בדיעבד וה"ה חד כמ"ש תוס' שם (ד"ה ע"ב). ולכך ממילא כיון דהחד דגמיר כשר שיוכל להצטרף עם אחרים ממילא מהני כיון שהוא כשר וסגי בחד בדיעבד רק דבעינן ג' לכתחילה כדי שיה' חד גמיר ביניהם וממילא כיון שהוא יכול לקבל הזמה שפיר מהני אף לענין קבלת עדות. ולכך הוכיח שפיר בש"ס מדאמר א"א דליכא חד דגמיר ומוכח דסובר כשמואל דב' דיניהם דין כנ"ל אבל הרמב"ם ז"ל דסובר דאין דיניהם דין בעינן באמת לענין קבלת עדות ג' גמירי דאל"ה הוי עדות שאאי"ל וכנ"ל דאף שהוא יכול למצטרף מ"מ הב' לא יוכלו לקבל הזמה וליכא אלא חד ואף בדיעבד לא מהני כנ"ל וא"ש. ואף אם יהיו נעשים גמירי אח"כ לא יהי' מהני כמ"ש לעיל סי' א' ע"ש: וכל זה י"ל קצת דרך פילפול אבל לענין דינא נראה לענ"ד פשוט דלא כהתומים רק דגם לענין קבלת עדות סגי בחד דגמיר רק שידעו ה' קבלת עדות ולא כמ"ש הוא דלא מהני מה שיודעים דיני קבלת עדות ע"ש. ולא ראה דברי מהרי"ט בתשובה סי' מ"ו שכתב להיפוך דאף לדעת הרמ"ה ז"ל דבעינן ג' גמירי מ"מ מודה לענין קבלת עדות והודאה דלא בעינן אפילו חד דגמיר כמו לענין הפרת נדרים וחליצה דבעינן רק דידעו לפתוח כו' וכיון דקבלת עדות לא תלוי בשיקול הדעת ודאי יש להם דין ב"ד ע"ש שהביא כמה ראיות לזה. ואף דהבעל המאור כתב דמאן דלא גמיר פסול אף אי דן כדין ע"ש (ר"פ אחד ד"מ) היינו בדבר התלוי בדין תורה דכיון שלא פסק ע"פ דין תורה רק סתם כסומא כו' אף שדן כהלכה מ"מ לא דן ע"פ הדין ולא מהני אבל לענין קבלת עדות שאינו תלוי בדעת ודאי מהני. לכך נראה דחד דגמיר ודאי מהני כיון שבל"ז הרא"ה והטור פסקו דמדאורייתא בעינן ג' ואעפ"כ פסקו דסגי בחד דגמיר וממילא גם לענין קבלת עדות מועיל. וכן הרמב"ן בחידושיו פ' זה בורר אף שפסק ג"כ כרבא דבעי ג' מן התורה מ"מ פסק דחד דגמיר מהני וכן הרא"ה בס' החינוך מ' ע"ו כתב כנ"ל ע"ש:

וגם מ"ש בתומים דלענין קבלת עדות ודאי בעינן ג' מדאורייתא דאל"כ הוי עד מפי עד ע"ש. ג"כ לא ידעתי למה זה פשוט בעיניו ולענ"ד לא נראה כן דכיון דמדאורייתא סגי בחד ונימא שיש לו דין ב"ד א"כ למה הוי עד מפי עד דהטעם דלא מהני הוא משום כיון שאין העדים שראו מעידין לפניהם ואותן העדים ששמעו מהעדים שמעו רק חוץ לב"ד דלא הי' עדות כלל ויוכלון העדים הראשונים לחזור ולהגיד בהיפוך ולכך לא מהני שאין כאן עדות לפנינו. אבל באומרים שראו עדים שנחקרה עדותן בב"ד באמת מהני לרוב הפ' כמבואר לקמן ה' עדות. וא"כ כיון שיש לא' דין ב"ד מדאורייתא ממילא יכול לדון ע"פ שמעידים בפניו כיון שהוא ב"ד גמור. ואיך נוכיח מזה שאינו ב"ד משום דהוי עד מפי עד הא אי הוי ב"ד לא הוי כלל עד מפי עד ומאי חילוק בין ג' לאחד. ומ"ש התוס' (ב"ב ד"מ) בקיום דלכך בעי ג' דלא להוי עד מפי עד היינו משום דבקיום אין פוסקין הדין כלל רק שמעידין וכותבין שהעדים העידו בפניהם ולכך כשבא לפני ב"ד אחר הוי כעד מפי עד. וגם זה רק מדרבנן דמחזי כעד מפי עד. כמ"ש בשיטה שם. אבל היכא שפוסק הדין בעצמו ע"י העדים ודאי מהני כנ"ל מדאורייתא וממילא ודאי סגי בחד דגמיר כנ"ל. ומ"ש המחבר לקמן מומחין כו' היינו שיודעין קבלת עדות כמבואר שם להדיא ע"ש לסי' כ"ח). ואף למ"ש לעיל דגם הרמב"ם ז"ל סובר דבמידי דבעי ב"ד בעינן ג' מדאורייתא. וא"כ גם לענין קבלת עדות בעינן ג' מדאורייתא. אך אי נימא כנ"ל ודאי מוכח דגם בקבלת עדות לא בעינן רק חד דגמיר מדכתב הש"ע אין ב"ד פחות מג' וכל ג' נקרא ב"ד כו' דלית בהו חד דגמיר א"כ כיון שכתב דבאית חד דגמיר הוי ב"ד ולענין שיהי' ב"ד בעינן מדאורייתא ג' ומוכח דאף במאי דבעי מדאורייתא סגי בחד דגמיר א"כ גם לענין קבלת עדות כן כנ"ל:

סעיף ב

פחות מג' לא היו דיניהם דין אפילו לא טעו אלא א"כ קבלום בע"ד או שהוא מומחה לרבים (ובזה"ז אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בע"כ של אדם כו') כל שאינם ג' כו' (ואינם מומחין כו') הודאה שמודים כו' כמודה חוץ לב"ד כו':

(ד) פחות מג' כו' אפילו לא טעו כו'. והיינו דאף שלא טעו מ"מ יכולין להחליף הטענות ואין הודאה בפניהם הודאה ולא הוחזק כפרן ואין קבלת עדות שלהם מועיל ויכולין לחזור ולהגיד אח"כ כמבואר לקמן סי' כ"ח ס' ך'. והם אינם נאמנים דהוי עד, מפי עד ע"ש. וקשיא לי אמאי לא מהני קבלת עדות בשנים הא קי"ל דבדרבנן עד נעשה דיין כגון בקיום שטרות וכה"ג וכן לענין בפני נכתב אמרינן ריש גיטין דנתנו לה בפני ב' משום דהעד נעשה דיין ממילא ע"ש. והר"ן ז"ל פ"ב דכתובות כתב גבי ב' מכירים חתימת ידי עדים כו' דמעידין בפניו כו' והקשה הא קבלת עדות בעי ותירץ דכיון דבדרבנן עד נעשה דיין אמרינן דאף בשעה שמעיד בפני האחד נעשה גם הוא דיין לקבל עדות של עצמו והם שפיר ג' ולכך מהני ע"ש. והכי קי"ל לקמן סי' מ"ו ס' כ"ד ובסמ"ע וש"ך ע"ש. וא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא סגי בחד ולדעת הרבה פוסקים אף לענין קבלת עדות ושאר דברים סגי מדאורייתא בחד כמו לשמואל דמהני אף לקבלת העדות כו' ורק מדרבנן בעינן ג' אף בדיעבד כמ"ש הרשב"א ז"ל הובא בכ"מ וא"כ יהי' מהני ממילא בקבלת עדות בחד אף מדרבנן כיון דמדאורייתא מהני בחד רק מדרבנן בעינן עוד ב' ובדרבנן עד נעשה דיין ונעשים העדים עצמם דיינים בשעה שמעידים לקבל עדות עצמם ויש כאן ג' כמו שם לענין קיום שטרות כו' ומאי חילוק כיון דהטעם דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן ועמדו לפניהם או דהוי עדות שאאי"ל כמ"ש תוס' שם ובדרבנן לא בעינן זה וגם הכא כיון דמדאורייתא סגי בחד ויש כאן עמדו לפניהם וגם הוי עשי"ל רק מדרבנן ובדרבנן לא בעינן זה כנ"ל ואמאי לא מהני קבלת עדות בחד או בב' כנ"ל:

ולכאורה הי' אפשר לומר דעכ"פ צריכין לכוין להיות דיינים כמו שם בג' שישבו לקיים השטר דישבו להיות דיינים משא"כ ממילא כשמעידים בתורת עדות אינם נעשים דיינים. אך לא משמע כן גבי הא דבפני כמה נתנו לה דאמר סתם בפני ב' שמעיד בפניהם ונעשה דיין ממילא ע"ש. וגם עדיין קשה דאמר התם גופא דוקא בקיום מהני בג' שישבו כו' משום דהוא דרבנן נעשה דיין אבל בדאורייתא לא מהני כו'. ואמאי לא מהני כיון דמאי דבעי ג' הוא דרבנן ואחד יש כאן שאינו עד דמהני מדאורייתא כנ"ל:

אמנם נראה דלא קשה דדוקא בקיום וכה"ג דהתקנה הוא מצד אחר לכך כיון שהוא מדרבנן עד נעשה דיין אבל הכא דהתקנה הי' דלא יהא סגי פחות מג' משום יושבי קרנות כו' וגם לענין קבלת עדות ע"כ ג"כ משום יושבי קרנות שלא ידעו לדרוש ולחקור כראוי ושאר הדינים אבל בשלשה ודאי יש אחד שיודע כו' שאל"כ לא יכניסו עצמם כמ"ש הר"ן ע"ש. וא"כ כשאחד מקבל עדות אף דעד נעשה דיין מ"מ עדיין שייך התקנה שלא יהא מהני כיון שיכול להיות שאותו הא' יהי' מיושבי קרנות שלא ידע לדרוש ולחקור כו' ושייך הגזירה שכל א' מיושבי קרנות יקבל עדות כנ"ל ולא מהני אף דנעשה דיין כנ"ל. משא"כ בדבר שהוא דרבנן מצד אחר שפיר עד נעשה דיין כנ"ל והתקנה קיימת דסגי בקיום כי האי כנ"ל:

אך עדיין קשה דנהי דלענין קבלת העדות בעינן באמת ג' אחרים כנ"ל אבל מ"מ כשקבלו עדות בג' יהי' מהני אח"כ לענין המשא ומתן והגמר דין שיהיו העדים נעשים דיינים עם עוד אחד כיון דמדאורייתא סגי בחד ובדרבנן נעשים דיינין דהכא שייך ג"כ אי אפשר דלית בהו חד דגמיר כנ"ל ומבואר לקמן סי' ז' ס' ה' בסמ"ע שם (ס"ק י"ד) דגם בכה"ג לא מהני ע"ש. וזה הטעם אינו משום עשאאי"ל כיון שהמקבלי עדות יוכלו שפיר לקיים הזמה רק משום ועמדו כו' דגזירת הכתוב שיעידו לפני הב"ד הפוסקין הדין וממילא אין רשאי לפסוק רק הב"ד ששמעו מאחרים כו' או משום דעד אינו עונה כו' והכא כיון שזה האחד פוסק באמת ע"פ אחרים ומהני מדאורייתא ומדרבנן יכולים אותן הב' לפסוק ע"פ עצמם וגם יכולין לענות מדרבנן ומדאורייתא אין צריכין לענותם כנ"ל. ודוחק לומר דזה דוקא להחולקים על הרמב"ם דלא מצינו חולק בזה כלל ע"ש. אך באמת יש נחנק בין קיום שטרות וכה"ג דגוף הדבר אינו רק מדרבנן ואמרו דעד נעשה דיין אבל הכא דגוף הדבר דאורייתא ואין העד נעשה דיין בדבר כיון שהוא דאורייתא רק מחמת שיש עוד אחד א"כ ממילא אין כאן אלא א' ולא מהני כנ"ל. וגם שייך על זה ג"כ התקנה כנ"ל דאם יהי' אותו האחד מיושבי קרנות דפסול ממילא אף שהעדים גמירי מ"מ פסול מטעם דבדאורייתא אין עד נעשה דיין וכיון שהא' לא גמיר ממילא פסול מדאורייתא כנ"ל ושייך התקנה ממילא דלא מהני כנ"ל ושפיר בעינן ג' אחרים כנ"ל וא"ש:

גם י"ל למה שפוסק הרש"ך הובא בכה"ג ע"ש ובמ"ל (פט"ז מה"ע) דגם בדיינים אמרינן אף ביותר משלשה דנמצא א' קרוב או פסול נתבטלו אף הכשרים כמו בעדים ע"ש וא"כ כיון דבדאורייתא אין עד נעשה דיין והוי דיין פסול מגזרת הכתוב כשפוסק ע"פ עדותו מטעם אין עד עונה כו' כמ"ש הרמב"ן (ב"ב קי"ד) וא"כ ממילא אף דיש כאן עוד דיין א' שאינו עד ומדאורייתא סני בחד מ"מ הוא בהיפוך דכיון שגם הם נעשים דיינים ממילא מדאורייתא כיון שהם פסולים נתבטל גם החד שאינו עד דנמצא א' כו' דבכ"מ כשעדים מעידים אינם נעשים דיינים כלל אבל הכא דע"כ צריכים ליעשות דיינים מדרבנן ממילא בטל מדאורייתא גם זה הכשר שאינו עד כיון דבדאורייתא אין עד נעשה דיין וממילא עדיין הוא דאורייתא שאין כאן אפילו אחד מדאורייתא וממילא אין עד נעשה דיין וצריך שפיר ג' אחרים כנ"ל דהוי דאורייתא כנ"ל:

אך למ"ש לעיל (סק"ב) נדחה זה דמדאורייתא כיון דסגי בחד ממילא לא שייך כלל נמצא א' קרוב או פסול שיתבטלו גם הכשרים כו'. וצ"ל כמ"ש לחלק בין קיום כו'. ובל"ז פוסקים דלא כהרמב"ם רק דבעינן מדאורייתא ג' ובפרט לענין קבלת עדות ע"ש דמשמע באמת מהרמב"ם ז"ל דאין לא' דין ב"ד מדאורייתא שכ' אע"פ שאין ב"ד פחות מג' מותר לא' לדון מן התורה כו'. ומוכח דאף מדאורייתא אין דין ב"ד לאחד. ואף דלשמואל מהני אף לענין קיום ואודיתא והוי ב"ד מדאורייתא מ"מ לדידן אינו כן ע"ש (פ"ב מה"ס):

(ה) כל שאינם שלשה ואינם מומחין כו' הודאה שמודה כו' כמודה חוץ לב"ד כו'. ודעת הרמב"ם ז"ל דאף ביחיד מומחה אין ההודאה לפניו הודאה. וכן פסק בש"ך וגם לקמן סי' מ"ו כתב דאינו נקרא ב"ד לשום דבר ואינו יכול לקבל עדות כלל ע"ש. ובאמת מבואר להרמב"ן בחי' לכתובות פ' ב' אהא דג' שישבו לקיים השטר כו' מעידין בפניו כו'. והקשה הא קבלת עדות בעינן ג' ומאי מהני מה שמעידין בפני היחיד ותירץ דאיירי שהא' יחיד מומחה ומהני לשאר דברים וממילא מהני הקבלת עדות רק לענין קיום לא מהני ע"ש. ומבואר להדיא דיחיד מומחה יכול לקבל עדות כנ"ל ומזה מוכח ג"כ כמ"ש לעיל דלא כהתומים ע"ש. וי"ל דלכאורה אמאי לא תירץ באמת כהר"ן ז"ל ושאר פוסקים דכיון דעד נעשה דיין נעשה גם בשעת עדות דיין לקבל עדותו של עצמו ע"ש רק משום דסובר דלענין ועמדו לפני ה' בעינן אף בקיום שטרות בשעת עדות שיהי' ועמדו כו' רק שאר טעמי הקילו כו' וכיון דפחות מג' לא מיקרי דיינים ולא הוי עמדו לפני ה' כו' ולכך תירץ דאיירי שהיחיד מומחה דהוי דיין בכל מקום והוי שפיר ועמדו לפני ה' רק דנימא דבעינן ב"ד לענין קבלת עדות ולענין זה ממילא שפיר עד נעשה דיין שאף בשעת עדות נעשים דיינים והוי שפיר ב"ד לקבל עדות וגם יש כאן ועמדו לפני ה' כיון שהיחיד מומחה כו':

או י"ל למאי שכתבו המפ' דאף לרבא הא דתיקנו דבעינן ג' דוקא אף דבהדיוטות אין חילוק בין א' לג' הוא ג"כ משום יושבי קרנות כו' או דקושייתו הוא לר"א בדר"א כו' וממילא גם לענין קבלת עדות שייך התקנה כמ"ש שלא ידע דיני קבלת עדות כו'. ולכך מקשה הרמב"ן שפיר דאף דנימא דנעשים דיינים בשעת עדות מ"מ בעינן ג' אחרים לקבל עדות דשייך ג"כ שיושבי קרנות יקבלו עדות ומאי בכך שגם העדים מצטרפים מ"מ לא שייך א"א דלית בהו חד דגמיר לענין לקבל עדות כו' ולכך תירץ דהיחיד מומחה וממילא לא שייך התקנה כמבואר בש"ס ורק משום דבעי ב"ד ולענין זה עד נעשה דיין בשעת קבלת עדות כנ"ל. אך פשט דבריו לא משמע כן דמקשה דהוי כחוץ לב"ד ע"ש. וגם מרשב"א פ' החובל מוכח דמהני קבלת עדות ביחיד מומחה ע"ש מ"ש לענין ראי' יחיד מומחה ע"ש. ומהרי"ט בתשובה חלק ח"מ סי' מ"ו כ' דמ"ש הרמב"ם דאינו ב"ד לענין הודאה אין כונתו שיוכל לחזור או לענין משטה כו' דודאי מהני ואינו יכול לחזור ולטעון רק דאינו כב"ד לענין אודיתא דבעינן קבעו דוכתא כו' וכן הוחזק כפרן לענין חזרתי ופרעתי ע"ש. ובס' נה"מ האריך בזה ולא ראה שהן דברי מהרי"ט הנ"ל ע"ש:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה