חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות קידושין · סימן כח
סעיף א
המקדש בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו ונודע כו' מקודשת כו' ע"ש. הנה הרא"ש ז"ל ב"ק כ' וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא ואם קדש אשה כו' צריכה גט דרבה סבר דלכל הפחות יאוש קונה מדרבנן אבל מה"ת יאוש לא קני אבל עם שינוי רשות קני מדאורייתא ע"ש. ותמוה כמ"ש הפ' למה כ' בקדושין הטעם משום דיאוש קונה מדרבנן הא בל"ז הוי יאוש ושינוי (רשות] בקדושין. ועיין מהרש"ל ביש"ש שתמה על הרא"ש וגם על הטור שכ' ג"כ בח"מ אם קדש אשה צריכה גט בגניבה משום דסתם גניבה יאוש בעלים ומשום דמספקא אי יאוש קונה ובאה"ע כתב כהרמ"ה דמקודשת מה"ת דהוי יאוש ושינוי רשות ע"ש, ונראה דהנה הב"ש הקשה דכאן כתב בש"ע דוקא ונודע שנתיאשו כו' והא בח"מ פסק דסתם גניבה וגזילה הוי יאוש בישראל כו' ותירץ הב"ח דהא דסתם גניבה הוי יאוש כו' הוא רק מספק דרבנן ולענין ממון אמרינן כן שאינו יכול להוציא ממון אבל בקדושין שתהיה מקודשת מדאורייתא לא אמרינן סתם גזילה כו' דאין זה ודאי ולכך בעינן נודע ע"ש. ויש להקשות דהא כל הסברא דאיכא למימר שאינו מתיאש בגזילה וגניבה מבואר בש"ם משום דאמר למחר נקיטנא לי' בדינא ויוצא ממנו ע"ש בש"ס וא"כ לדברי הב"ח הנ"ל דאמרינן לענין ממון אינו יכול להוציא דאמרינן סתם גזילה הוי יאוש. וא"כ שוב נראה דהוי ודאי יאוש דודאי מתיאש דלא שייך דסבר למחר נקיטנא ליה בדינא ז"א דהא לא יוכל להוציא ממנו דשמא סתם גזילה הוי יאוש דלענין ממון א"י להוציא מספק כנ"ל ושוב ודאי מיאש כמו מציל מן הנהר וממילא גם לענין קדושין הוי ודאי יאוש דכיון דלא שייך נקיטנא ליה בדינא דהא הוי ספק יאוש וממילא ודאי מיאש כנ"ל, ושפיר מקודשת מדאורייתא כנ"ל ועדיין קשה כנ"ל למה בעינן נודע כו':
אמנם י"ל דלא קשה דהא קי"ל דיאוש לחוד לא קני ורק עם שינוי רשות קני והנה שינוי רשות קודם יאוש לא קני לדעת תוס' ושאר פ'. וא"כ כאן דנימא דבשביל כך ודאי מתיאש בשביל שלא יוכל להוציא דנימא סתמא נתיאש כנ"ל וא"כ ממילא קודם שמכרו הגזלן לא מיאש דשפיר יוכל להוציא דאף דנימא דנתיאש מ"מ הא יאוש אינו קונה לחוד ושייך נקיטנא ליה בדינא וממילא אינו מתיאש כלל רק כשמכרו דאיכא יאוש ושינוי רשות אז נימא שמיאש דלא שייך נקיטנא כו' דלא יוכל להוציא מספק שמא נתייאש והוי יאוש ושינוי רשות וא"כ שוב הוי שינוי רשות קודם יאוש דכל היאוש רק אחר שמכר כנ"ל ולא מהני כנ"ל ושפיר בעינן נודע וא"ש כנ"ל. אמנם אי אמרינן דיאוש לחוד קונה מדרבנן נראה דשוב מהני עכשיו מדאורייתא הקדושין גם בסתם דשפיר כנ"ל דודאי מיאש דלא שייך נקיטנא ליה כו' וכאן שפיר מיאש מיד גם קודם שמכרו דלא יוכל להוציא עכ"פ מדרבנן דיאוש לחוד ג"כ קני מדרבנן וממילא מיאש מיד ושוב הוי יאוש ושינוי רשות אחר הקדושין ומקודשת מדאורייתא דכיון דיאוש קונה מדרבנן ממילא נתיאש מיד בודאי והוי היאוש קודם השינוי רשות ומקודשת אח"כ מדאורייתא כנ"ל. וי"ל דברי הרא"ש דאיירי ג"כ בסתם כמ"ש הטור ולכך כ' שפיר הטעם משום דיאוש קונה מדרבנן לכך מקודשת מדאורייתא שפיר כנ"ל אבל אי יאוש לא היה קונה מדרבנן לא היה מועיל בסתם אף דאיכא שינוי רשות מ"מ הא הוי הש"ר קודם יאוש ולא היה מועיל רק מדרבנן כמ"ש הב"ח כנ"ל. אך הלשון צריכה גט אינה מקודשת רק מדרבנן כנ"ל אמנם במ"ש יש ליישב מה דקשה עדיין גם לתירוץ הב"ח דמ"מ למה כתב הרמב"ם ז"ל גבי מחשבה מטמאתן ושאר דברים דסתם גנבה יאוש בעלים בודאי ולא כ' דהוי ספק או מדרבנן וכאן בקדושין דוקא נודע כנ"ל. ולמ"ש מיושב דהנה הרמב"ם ז"ל פוסק דשינוי רשות קודם יאוש גם כן מהני מדאורייתא ולכך ממילא אף דאמרינן כהב"ח דרק מספק א"י להוציא מ"מ שוב הוי ודאי יאוש דלא שייך נקיטנא ליה כו' ואף דהוי אחר השינוי רשות מ"מ קני כנ"ל. אבל בקדושין דכ' הב"ש דגם להרמב"ם לא מהני כשנתייאש אחר הקדושין ע"ש וממילא בעינן נודע דאל"ה הוי ספק כנ"ל דלא שייך בודאי כנ"ל דהוי אחר הקדושין כנ"ל. אך הרמב"ם ז"ל פסק דיאוש לחוד קונה מדרבנן וי"ל דהוי יאוש קודם ש"ר כנ"ל דלא יוכל להוציא מדרבנן. אך בסתם י"ל שאינו מועיל כיון שהוא מדרבנן ע"ש בהה"מ דכ' הטעם רק משום ש"ר ע"ש ובש"ע ודאי י"ל כנ"ל דפ' דיאוש לחוד אינו קונה כלל וש"ר קודם יאוש מהני וי"ל שפיר כנ"ל דלכך בשאר דברים לא בעינן נודע רק בקדושין כנ"ל וא"ש:
עוד י"ל בדברי הרא"ש ז"ל דהנה הפ"י והב"ש לקמן הקשו איך מהני היאוש אי מטעם הפקר וכה"ג הא קי"ל גזל ולא נתיאשו כו' אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו כו' וגם להפקיר אינו יכול ואיך מועיל היאוש וכתב הב"ש לקמן כיון שהגזלן רוצה הוי כאלו ברשותו ע"ש לענין מקנה לו. ובאמת י"ל דנהי דהוי כאלו ברשותו מ"מ למאי דקי"ל גבי קרקע דאף דהוי ברשותו מ"מ כל ממון שאינו יכול להוציא בדיינים אם הקדיש אינה מקודשת ע"ש גבי מסותא האי אמר דידי כו ואינו מועיל ההקדש גם מספק ע"ש וא"כ לכאורה אי אמרינן סתם גזילה וגנבה הוי יאוש א"כ איך מועיל כלל היאוש הא מיד שגזל או גנבו ממנו מיד אינו יכול להוציאו בדיינים דאנן אמרינן שנתייאש דסתם הוי יאוש כנ"ל ואף אי באמת לא נתייאש מ"מ א"י להוציאו בדיינים דאנו אומרים שנתייאש וא"כ שוב לא מהני כלל היאוש דא"י להקנות כיון שא"י להוציא כו' ואף שיש לדחות דגם לענין זה מהני כשרוצה אך אינו מוכרח וי"ל שפיר דלא מהני היאוש מטעם הנ"ל דאיך נימא דיאוש קני וא"כ סתמא הוי יאוש ומיד שגזל לא היה יכול להוציא בב"ד מטעם יאוש ושוב אינו מועיל היאוש [ואף דמי נימא דאין היאוש מועיל א"כ שוב הוי יכול להוציאו בדיינים ושוב מועיל היאוש] אך ז"א דמ"מ להיפך איך נפסוק דמועיל א"כ א"י להוציאו כנ"ל. אמנם י"ל דלא קשה דהא יאוש לחודיה לא קני רק עם שינוי רשות וא"כ שפיר מהני דקודם השינוי רשות היה מועיל היאוש שפיר דאז היה יכול להוציא בדיינים דאף דנימא סתם גזילה הוי יאוש מ"מ יכול להוציא דיאוש לחוד לא קנה והועיל היאוש וממילא אחר השינוי רשות קונה כנ"ל:
אמנם אי אמרינן יאוש לחוד קונה מדרבנן שוב י"ל דגם עם שינוי רשות אינו מועיל אלא מדרבנן דכיון דקונה מדרבנן א"כ לא מהני שוב כלל מדאורייתא דהא אינו יכול להוציא בדיינים דמיד שגזל שוב לא היה יכול להוציא דנימא סתם גזלה הוי יאוש וקנאו מדרבנן ביאוש לחוד ושוב אין היאוש מועיל כלל מדאורייתא וגם אחר השינוי רשות לא מהני מה"ת כיון שלא הועיל היאוש מטעם הנ"ל ולכך באמת אי אמרינן דיאוש אינו קונה כלל אף מדרבנן אז שפיר עם שינוי רשות קונה מדאורייתא אבל אי לחודיה ג"כ קונה מדרבנן ממילא גם אם קודש אינה מקודשת רק מדרבנן וכ' הרא"ש שפיר כיון דקונה מדרבנן אם קידש אחר יאוש צריכה גט כנ"ל וכמו דאמר באיסורי הנאה דרבנן דלאו ברשותי' דלבטליה ע"ש וכן הכא כיון דקנאו מדרבנן כו'. אך גם זה אינו במשמעות לשון הרא"ש דלהנ"ל אם יאוש לא היה קונה היתה מקודשת מדאור' ומה דיאוש קינה מגרע גרע ומדבריו משמע דעל ידי שיאוש קונה מקודשת כנ"ל וי"ל בהנ"ל קושיית תוס' דכאן סבר רבא דיאוש אינו קונה ובאבידה אמר נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה קנאו ואף דמהדרה מתנה הוא דיהיב ליה ע"ש. ובמ"ש יש ליישב די"ל הטעם דסבר רבא יאוש לחוד אינו קונה י"ל דלכך אינו קונה מטעם הפקר מטעם הנ"ל דאי נימא דקונה א"י להוציאו בדיינים מטעם סתם גזילה וגניבה הוי יאוש ולכך אינו מועיל ההפקר ולכך יכול להוציאו כנ"ל אבל התם בנטלה לפני יאוש דאיירי דידוע בעדים שלא נתייאש אז וא"כ מועיל היאוש דהא שפיר היה יכול להוציאו בדיינים דהיה לו עדים שלא נתייאש ולא היה שייך סתמא כו' ושוב מהני היאוש וסובר דקני מטעם הפקר כנ"ל ואף דאינו ברשותו י"ל כמ"ש שם. או דסבר משום דרוצה כנ"ל ואף די"ל דמיד שגזל מייאש והוי באין כאחת דבשעה שא"י להוציא אז מייאש ז"א דע"כ אחר שנטלו ממנו מייאש ואז א"י להוציא כו' ועוד למ"ש הר"ן ריש המדיר גם בכה"ג אינו מועיל אף שבא בב"א כנ"ל, או י"ל דהא כ' הב"ש בלא ידעה שהוא גנוב יכולה לומר לא ניחא לי' כו' כמו בהקדש ע"ש וזה שייך אי יאוש לחוד אינו קונה רק עם ש"ר וע"י מכירתו אז הוא כמו בהקדש לא ניחא ליה דניתחל ע"י דגם כאן על ידה יוצא מרשות הנגזל אבל אי יאוש קונה אף מדרבנן שוב לא שייך הנ"ל דהא גם זולתה היה שלו ולכך י"ל דכ' הרא"ש דכיון דקונה לחוד מדרבנן לכך מקודשת והיינו כנ"ל גם בלא ידעה שגנוב או גזול כנ"ל. או י"ל דהא הב"ש הקשה כיון שידעה שגנוב מחויבת לשלם דמים כמ"ש רמב"ם ז"ל דאף דקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות קנה החפץ אבל, צריך לשלם כו' וא"כ מאי הנאה אית לה ע"ש ולכך י"ל דסובר הרא"ש דלא היתה מקודשת כיון דצריכה לשלם דמים אף דאיכא יאוש וש"ר. אך הפ' הקשו על הרמב"ם ז"ל למה באמת יהי' חייב. לשלם כיון שקנאו ביאוש וש"ר ע"ש וי"ל בפשיטות דהלוקח חייב מחמת דינא דגרמי דאם לא היה לוקח היה צריך להחזיר לו החפץ שלו ובלקיחתו גרם לו היזק שלא יוכל לגבותו עוד דקנאו ביאוש וש"ר ואם לא היה לוקחו לא היה קונה דיאוש לחוד אינו קונה כנ"ל וא"כ ממילא אי יאוש לחוד קונה מדרבנן שוב אין הלוקח צריך לשלם מדינא דגרמי דגם בלא לקיחתו לא היה יכול לגבות מדרבנן עכ"פ וכ' הרא"ש שפיר כיון דיאוש קני מדרבנן ממילא מקודשת אח"כ דא"צ לשלם דמים משא"כ אי לא היה קונה רק מחמת הש"ר הי' צריכה לשלם דמים כנ"ל. וגם בלא טעם הנ"ל דדינא דגרמי ג"כ א"ש דודאי אי יאוש קונה לחוד והיה שלו איך יצטרך הלוקח לשלם כשקנה כיון שקנה דבר שהיה של הגזלן ולא היה צריך להחזירו כנ"ל ולכך כ' כנ"ל. או י"ל דהה"מ כתב הטעם דמקודשת בקידשה בגזל אחר יאוש משום דהוי יאוש וש"ר הא מ"מ לגבי המקדש לא הוי נתינה שאינו שלו וכ' הטעם דכיון שהוא קונה אותו גם הוא חוזר וקונה אותו ונעשה שלו והוי נתינה גם לגבי דידיה ע"ש. ולכאורה אין מובן מאי בכך דהיא קונה ביאוש וש"ר אי משום דבהיתירא אתי לידה וכה"ג אבל איך הוא חוזר וקונה וי"ל הטעם דהנה תוס' גיטין פ' הניזקין גבי גזל תרומה ונטמאת כו' כתבו דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק קנאו הגזלן בשינוי מעשה דמה שנעשה אצלו היזק שא"נ כיון דהוי היזק הוי שינוי וקנאו ע"ש והרמב"ן ז"ל כ' גבי זיכה את החייב וכה"ג כו' דהוי היזק ניכר כיון שבאמירה זו יצא מרשות זה ונעשה של אחר. וכן בנגע בי' בשרץ כ' דהוי ניכר רק משום דלא היה ידוע אם הוכשר ע"ש. וא"כ בהיזק ניכר ודאי הוי שינוי מעשה. וממילא י"ל כאן כיון דביאוש וש"ר עכ"פ הוא קונה אותו וא"כ בשעת המכירה עושה ההיזק שמפסיד להנגזל החפץ ונעשה של הלוקח וזה היה היזק ניכר וממילא גם הוא חוזר וקונה את החפץ בשינוי מעשה כיון דעכ"פ נעשה של הלוקח שקנאו וממילא עשה הגזלן היזק ניכר בהמכירה או בהקדושין ושוב קנאו בשינוי והוי נתינה גם לגבי המקדש כנ"ל, אך אי יאוש קונה שוב י"ל דגם אחר הקדושין אינו אלא מדרבנן אף דהוי שינוי רשות מ"מ לגבי דידיה לא הוי נתינה וא"ל כנ"ל דהוי שינוי מעשה ז"א דלא עשה כלל היזק בהמכירה או בקדושין דגם בל"ז לא היה צריך להחזירו מדרבנן עכ"פ ושוב לא קנאו אח"כ מדאורייתא ולכך לא הוי אלא קדושין דרבנן כנ"ל. אמנם באמת זה אינו דאף דעשה כאן היזק ניכר מ"מ לא שייך שקנאו בשינוי מעשה דבשלמא בתרומה ונטמאת וכה"ג כ' תוס' שפיר דאי היזק שא"נ שמי' היזק הוי שינוי דכיון דההיזק הוא בגוף החפץ שבמה שנטמא הוא שוה פחות והוי כאלו שברו ואינו כעין שגזל כו'. אבל כאן אף דהוי היזק ניכר מ"מ אין ההיזק אלא נגד הנגזל (שלא הזיק) שלא יוכל לגבותו אבל אין ההיזק בגוף החפץ והחפץ הוי כעין שגזל ואין זה נקרא שינוי מעשה כנ"ל. וצ"ל סברת הה"מ דהוא עצמו קונה אז בשעת מעשה כמ"ש תוס' ביאוש עם שינוי השם גרוע דקונה כמו כן יאוש ושינוי רשות היי קנין להגזלן בשעה שמשנה הרשות. ומ"מ אינו מוכרח וי"ל דגם זה נקרא שינוי מעשה כנ"ל:
עוד ליישב הרא"ש הנ"ל דלכאורה למש"פ הרמב"ם ורוב הפ' דבחמס עובר אלא תחמוד מדאורייתא אף דיהיב דמי בתלוה וזבין כיון שקונה חפץ של אחר בע"כ ע"ש וא"כ נראה ממילא כגזלן שמוכר החפץ לאחר יאוש ולסברת הה"מ דהגזלן קונה אותו בשעה שמכרו ונראה דאף דמחויב לשלם דמים אז מ"מ עובר אלא תחמוד במכירה זו דהא קונה אותו בע"כ של הנגזל ואף דיהיב דמי וכמו בתליה וזבין והוא כ"ש דהא הנגזל אינו רוצה להקנותו לו ואף שהוא אחר יאוש היינו שהוא מייאש ומוסכם אצלו שלא יהיה לו עוד אבל אינו רוצה להקנותו לו כנ"ל. והנה הרב המגיד (פ"א מה' גזילה ה' ט'] הקשה תלוה וזבין למה יועיל להרמב"ם ז"ל הא קי"ל כרבא דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכאן עובר בלא תחמוד בקנין זה ותירצו הפ' שם דכיון דאמר רוצה אני דאל"ה בל"ז לא מהני וא"כ כיון שנתרצה אין האיסור בגוף המקח רק מה שתלוה אבל גוף המקח אינו האיסור כיון שנתרצה ולכך לא שייך אי עביד לא מהני ע"ש, וא"כ כאן כיון שהגוף הקנין הוא שלא מרצונו ובזה עובר על לא תחמוד בקנין זה והקנין הוא כאן באיסור ונימא שפיר אי עביד לא מהני כקושית הה"מ הנ"ל. ועוד הא בש"ס ריש תמורה אמר דפריך לרבא למה שינוי מעשה קונה נימא אי עביד לא מהני ומשני דכ' אשר גזל כעין שגזל כו' והיינו בשינוי מעשה דאף דנימא דלא מהני מ"מ הא אינו כעין שגזל אבל בשינוי רשות עדיין קשה קושית הש"ס דכאן אי נימא דלא מהני אין כאן שינוי רשות דלא הוי מכר וממילא לא מהני ואיך מועיל יאוש ושינוי רשות כנ"ל:
אמנם במכר לא קשה דאין הגזלן הקונה רק הלוקח והלוקח לא גזל ואצלו לא שייך אי עביד לא מהני. או משום בהתירא אתי לידיה ושאר טעמים, ואין צריכין במכר לטעם הה"מ דהוא קונה אותו כנ"ל וממילא י"ל כיון דגם אי נימא דלא מהני יהיה של הלוקח ולא יתוקן האיסור ושוב מהני וקונה כמ"ש מהרי"ט ע"ש אך בקדושין דכל הטעם דמועיל הוא כטעם הה"מ דהגזלן חוזר וקונה ולענין קנין שלו שפיר קשה כנ"ל דנימא [אי[ עביד לא מהני וכיון שהוא אינו קונה ממילא לז הוי נתינה לגבי דידיה ואינה מקודשת ומיושבים דברי הרא"ש די"ל דסובר כנ"ל ולכך לא היתה מקודשת בגזילה אחר יאוש אף דאיכא שינוי רשות כנ"ל. ולכך כתב הטעם כיון דיאוש לחוד קונה מדרבנן וא"כ שוב לא הוסיף איסור בהשינוי רשות דבל"ז לא היה גובה ולכך שפיר י"ל דמקודשת אחר כך מדאורייתא מטעם יאוש ושינוי רשות דלא שייך אי עביד לא מהני כנ"ל וא"ש. או י"ל דאיירי בקדשה בגזל דידה אחר יאוש דליכא שינוי רשות. שוב ראיתי בט"ז שרצה לתרץ כן ודחה דממ"נ אי בשדיך בל"ז מקודשת ואי לא שדיך יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ודבריו תמוהים כיון דסובר דיאוש לחוד קני מדרבנן וא"צ להחזיר לה מדרבנן איך יכולה לומר דידי שקלי הא לאו דידה הוא דהפקר ב"ד הפקר והט"ז הביא ראיה מהש"ע ע"ש ואינו מובן כלל מה ראי' הוא הא בש"ע מיירי בלא יאוש ודאי יכולה לומר דידי שקלי מה שא"כ בהנ"ל:
ב ונודע שקנה אותו דבר ביאוש כו' ותמהו הא פסק דסתם גניבה וגזילה הוי יאוש ולמה ליה נודע כו'. ונראה בפשיטות דהא בפ' אלו מציאות גבי ראה סלע שנפל משנים כ' רש"י ז"ל דלכך לא מייאש גם בדבר שאין בו סימן משום דיכול להשביעו שבועת היסת ומסתמא לא ישבע ולא מייאש ע"ש והנה הטעם דבגזלן ישראל מייאש אמר בש"ס משום דאמרי מי יימר כדקאמרת הבא עדים ולא יוכל להוציא ממנו בלא עדים ע"ש. ולכאורה קשה דכל זה שפיר במתניתין קודם דתיקון רבנן היסת ע"ש דיפטר לגמרי אבל עכשיו דתיקנו היסת בכופר הכל א"כ גם בלא עדים יוכל להשביעו היסת ונימא דאינו מייאש כמו התם באבידה. ולכאורה י"ל דהא גזלן פסול לשבועה ומיגו דחשיד אממון חשוד אשבועה רק משום אישתמוטי או ס' מלוה ישינה ואף בטוען גזלתני חייב היסת אך דוקא משום דאין ידוע לנו שהוא ודאי גזלן אבל בודאי לא תלינן בס' מ"י כמ"ש תוס' ריש ב"מ וא"כ לגבי דידן שפיר מחייבין אותו היסת אבל הנגזל בעצמו שפיר מתייאש דהא הוא יודע האמת שודאי גזל וא"כ ישבע ג"כ לשקר דחשיד אממון חשיד אשבועה ושפיר מיאש אף שיוכל להשביעו היסת ודוקא באבידה דאינו גוזלו שייך הנ"ל משא"כ הכא כנ"ל:
אך י"ל למ"ש תוס' שם ב"מ ד"ה מיגו כו' בשם ר"י החסיד דהיכא דע"י השבועה יפרוש גם מאיסור גזל לא אמרינן מיגו דחשיד ודוקא בגזלן מכבר ע"ש. וא"כ כאן ג"כ בשלמא בגזלן גמור שהוא גזלן מקדם שייך תירוץ הנ"ל דישבע לשקר ג"כ אבל מי שגנב או גזל עכשיו שפיר נימא דלא מיאש בסתם דהא יצטרך לישבע היסת וע"י כן יפרוש גם מאיסור גזל דתרתי לא עביד כנ"ל ושפיר לא מיאש כנ"ל. ובזה י"ל בפשיטות דשם בח"מ דאיירי בגנב וגזלן סתם שמוחזק לגזלן פ' שפיר דסתם הוי יאוש כנ"ל משא"כ כאן דכ' המקדש בגזילה וגניבה והיינו שעתה גנב או גזל כו' ולכך בעינן נודע כנ"ל
אך זה דוחק דגם התם היה לו לחלק בח"מ דבאינו מוחזק לא הוי סתמא יאוש כנ"ל. אך י"ל כיון דיאוש לחוד לא קני רק עם שינוי רשות וא"כ כשמכרו או נתנו לאחר שפיר אמרינן דסתמא הוי יאוש דכאן לא שייך שישביעו היסת דמה, יועיל שישביע להגזלן היסת כיון שכבר מכרו. ואף אם הגזלן לא ירצה לשבע מ"מ לא יוכל להוציא מהלוקח דטענין ליה כו' ולהלוקח לא יוכל להשביע היסת ושפיר פסק דסתם הוי יאוש ומועיל כשמכר דאיכא שפיר יאוש וש"ר כנ"ל. אמנם לכאורה הא הוי שוב השינוי רשות קודם יאוש כיון דקודם המכירה לא נתייאש דיוכל להשביעו רק אחר שמכר והוי ש"ר קודם יאוש. אך הרמב"ם והמחבר פסקו דגם שינוי רשות קודם יאוש קונה ולכך שפיר מהני בסתם כנ"ל:
אמנם בקדושין כ' הב"ש דגם להרמב"ם ומחבר לא מהני כשנתייאש אחר הקדושין כיון דבשעת הקדושין לא הי' שלו ע"ש. וא"כ ממילא מיושב דכאן בקדושין לא אמרינן כלל סתם גזילה וגניבה הוי יאוש דהא קודם שקדשה לא נתייאש דיוכל להשביעו רק אחר שקידשה וממילא הוי ש"ר קודם יאוש ולא מהני בקדושין ולכך בעינן שפיר ונודע שנתייאש כו' וא"ש. ובזה מיושב מ"ש הרמ"א בסעיף זה קדשה בגזל או גניבת כותי מקודשת כו' ותמהו עליו ולהנ"ל י"ל כיון דבעכו"ם א"צ לישבע היסת דלא עדיף מש"ד דכ' רעהו וגם כל דרבנן לא שייך בכותי כמ"ש הריטב"א גבי מכירת שטרות אי דרבנן לא תיקנו בכותי ע"ש. ולכך ממילא סתמא הוי יאוש בגזילה וגניבה דשפיר נתייאש קודם הקדושין ומהני. רק דמים צריכה להחזיר ועל הדמים אינו אלא הפקעות הלואתו וכ' הרמ"א ז"ל שפיר דא"צ להחזיר רק משום קידוש השם דכן הדין בהפקעות הלואות וא"ש כנ"ל. דאם היתה צריכה לשלם מדינא י"ל דלא היתה מקודשת כמ"ש הב"ש בגנב שאינו מפורסם ע"ש ולכך כ' הטעם כיון דא"צ להחזיר רק משום קידוש השם שפיר מקודשת וגוף הדבר קנתה ביאוש ושינוי רשות דכאן סתם גזילה וגניבה הוי יאוש דנתייאש קודם הקדושין כיון שלא יוכל להשביעו היסת כנ"ל:
אך י"ל דמ"מ בכותי לא מייאש בסתם דיוכל להוציא ממנו בדיני עכו"ם דדייני בגיותא כמו בגזלן עכו"ם דלא מייאש כנ"ל. עוד י"ל דהא באמת מדכ' אם נתייאשו נודע שקנה כו' משמע דביאוש לחוד לא קנה אף שקדשה אח"כ רק צריך להיות עם שינוי השם וכה"ג דנודע שקנה דאל"ה הוי ליה למימר אם נתייאשו כו' וממילא נודע שקנה. ובאמת קשה דהא איכא יאוש ושינוי רשות וכן על הרא"ש הנ"ל דקשה ג"כ דכ' רק משום דיאוש לחוד קני מדרבנן כנ"ל. ולכאורה צ"ל דאין סוברים סברת הה"מ דהוא חוזר וקונה ולכך ממילא לענין קדושין אינו מועיל כיון דבעינן נתינה משל המקדש ולכך בעינן שיקנה קודם הקדושין או אי יאוש לחוד קונה מדרבנן כמ"ש הרא"ש או עם שינוי השם וכה"ג. עוד י"ל הטעם דיאוש ושינוי רשות קונה. דהא הפ"י כתב דאין יאוש מועיל מטעם הפקר משום דהא אינו ברשותו ואינו יכול להפקירו כדקי"ל גזל ולא נתייאשו שניהם אינם יכולים להקדישו כו' ע"ש. והנה לכאורה י"ל דהא אביי סבר למפרע גובה בחוב והיכא דאקדיש מלוה או זבין מלוה מהני כשגבה לבסוף. ורבא פליג משום דהוי מצי לסלוקיה בזוזי וכ' תוס' גיטין דבאפותקי מפורש דלא מצי לסלוקיה בזוזי גם רבא מודה דלמפרע גובה ובב"ק גבי הקדישו ניזק ע"ש. וממילא נראה נהי דבגזל סבר ר"י דאינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו מ"מ י"ל דכשהקדישו הנגזל ואח"כ גבה החפץ מן הגזלן י"ל דחל ההקדש למפרע דנהי דאז היה אינו ברשותו מ"מ הא היה עליו חיוב השבה ולא הוי מצי לסלוקיה בזוזי ולא גרע מאפותקי מפורש וממילא גם כאן עכ"פ למפרע גובה ומהני הקדישו או מכירתו כשמכר. דהא בחוב ודאי היה אינו ברשותו דלא היה שלו כלל ואעפ"כ מועיל למפרע כשנבאו לבסוף. רק בלא גבאו אינו מועיל ההקדש כנ"ל
וא"כ לכאורה י"ל דזה עצמו הטעם דיאוש קונה לחד מ"ד דהא באמת ראוי שיועיל מטעם הפקר רק דאינו מועיל ההפקר מטעם אינו ברשותו כנ"ל. וא"כ איך נימא דהיאוש אינו קונה וצריך להחזיר לו גוף החפץ הא אם מחזיר לו החפץ וגובה אותו אם כן למפרע גובה וממילא הועיל היאוש מטעם הפקר למפרע וזכה בו הגזלן מטעם הפקר ואינו צריך כלל להחזיר לו דהוא שלו מטעם הפקר כנ"ל ולכך יאוש קונה וא"צ להחזיר כלל ואף דאי אמרינן דקונה ולא יצטרך להחזיר א"כ שוב לא הועיל היאוש מטעם הפקר כיון שאינו גובה לבסוף והיה אינו ברשותו כנ"ל. אך מ"מ איך נאמר דלא קני א"כ שוב הוא שלו דאם מחזירו היה קונה והוי שלו כנ"ל. אך י"ל הטעם דלדידן אין יאוש קונה הוא משום דהא גזלן מחויב לקיים השבה והשיב את הגזילה וא"כ איך לא יחזיר לו החפץ הא כשאינו מחזיר יש עליו החיוב השבה דלא קנה ונהי דלענין ממון לא היה מחויב להחזיר מ"מ הא צריך לקיים השבה וכיון שיש עליו החיוב לכך מחויב להשיב אף דאי ישיב קונה כנ"ל. ובזה י"ל הטעם ממילא דיאוש ושינוי רשות קינה דהא אצל הלוקח אין עליו חיוב דוהשיב כו' רק ממילא חייב להחזיר אי לא קני ואם כן שוב א"צ להחזיר דאיך יכולין להוציא ממנו הא אם יחזיר קנאו הגזלן מטעם הפקר והועיל המכירה והוא של הלוקח ולכך אינו צריך להחזיר כנ"ל. ובזה מיושב הנ"ל דלענין קדושין אינו מועיל אף דהוי יאוש ושינוי רשות דהא צריך להיות של הגזלן רק לסברת הה"מ והרשב"א קונה אותו בשעת הקדושין כנ"ל. וא"כ לטעם הנ"ל לא מהני דהא עתה דאמרינן שאינה צריכה להחזיר א"כ שוב לא הועיל היאוש מטעם הפקר כנ"ל ולא קנה אותו ואינו שלו ולא מהני לענין קדושין אף שא"ל להחזיר כנ"ל ולכך אינו מועיל כנ"ל. וכ' הרא"ש הטעם רק משום דיאוש קונה מדרבנן כו'. ובש"ע בעינן נודע שקנה קודם הקדושין ביאוש ושינוי השם כנ"ל וכה"ג:
ובמ"ש י"ל קושיית תוס' דרבא סובר דיאוש לא קני כו' ובאבידה אמר רבא נטלה לפני יאוש והמתין עד שנתייאש אע"ג, דאהדרה מתנה בעלמא דיה ב ליה ע"ש, ולמ"ש י"ל כיון דכל הטעם דלא קני הוא משום דאי אינו מחזיר לא קני כנ"ל. וא"כ אי אהדרה שוב קנה למפרע וממילא מתנה הוא דיהיב ליה דכיון שמחזירה קנה למפרע ונותן לו שלו כנ"ל. וממילא מיושב מה דאמר אם נתייאש ונודע כו' ואף דסתמא הוי יאוש מ"מ לא קאי דנודע שנתייאש רק אם נתייאש ונודע שקנאו כו' היינו ביאוש ושינוי השם או שינוי רשות דאינו מועיל לענין קדושין כנ"ל לכאורה י"ל הא הטעם דסתם גזילה לא הוי יאוש משום נקיטנא ליה בדינא כו'. ולכאורה להמבואר בח"מ סי' א' דגזילה גמורה אין דנין עכשיו דאנן הדיוטות אנן ולא עבדינן שליחותייהו במידי דלא שכיח וגזילה גמורה כעין ויגזול החנית לא שכיח ובעינן מומחין ע"ש. וא"כ לא שייך עכשיו נקיטנא ליה בדינא דהא לא יוכל להוציא עכשיו בדיינים אף שיהיה לו עדים כו' וממילא הוי סתמא יאוש כנ"ל. ובזה היה אפשר ליישב מה שהקשו דהא אמר רבא לית דחש לה דר"ש דאמר סתם גזילה הוי יאוש כו'. ולמה פסק בש"ע דסתם גזילה ג"כ יאוש כו'. ולמ"ש א"ש דאז היה מומחין ושייך נקיטנא ליה בדינא ושפיר סתם לא הוי יאוש משא"כ עתה דאין מומחים פסקו שפיר דסתמא הוי יאוש כנ"ל:
אך למ"ש שם בהג"ה בשם הנ"י דמ"מ כשהגזילה קיימת מחייבין אותו להחזירה דאין מניחין אותו לעבור על ד"ת ע"ש. וא"כ עדיין לא הוי יאוש דיוכל להוציא גוף הגזילה ואף דלכאורה י"ל דהתם דוקא כשמודה שהוא גזילה בידו יכולין להוציא א דאנן אין מומחין כו'. אבל כשאינו מודה רק בעדים איך יכולין לקבל עדות כלל שהוא גזילה הא קבלת עדות לא מהני ג"כ בהדיוטות במה דלא שכיח ואיך אנו יודעין שעובר על ד"ת כלל. כמבואר שם בפוסקים דאף לענין חיוב תפיסה לא מהני הקבלות עדות ע"ש ויש לדחות דכמו בנשא שפחה כנענית כו' דאמר בש"ס (ב"ק כח ע"א) דלענין אפרושי מאיסורא [עביד אינש דינא לנפשיה. והטעם דלענין זה] כ"ע הם ב"ד י"ל דיכולין לקבל פדות ג"כ על זה שהוא איסור ולאפרושי' מאיסורא כו' ואין מניחין כו' וממילא שייך נקיטנא ליה בדינא כנ"ל. ואף דלכאורה קשה לענין התשלומין דהא אמר בש"ס הטעם דמדמי מי קא מייאש כו' והיינו כמ"ש המפ' שם דסובר אף שלא יוכל להוציא גוף החפץ מ"מ יוכל עכ"פ להוציא הדמים ע"ש, וא"כ עכשיו לכאורה לענין הדמים ודאי מייאש דהא דכשלא יהיה הגזילה לא יוכל להוציא כלל הדמים בב"ד דלענין זה אין דנין בהדיוטות ע"ש. וכיון שמייאש גם מדמי ממילא לא יצטרך באמת לשלם דמי' אחר יאוש כנ"ל, ולכאורה י"ל דשוב יאוש יקנה לחוד למ"ש תוס' ב"ק ד"ה כל הנלקט הטעם דאין יאוש מטעם הפקר משום דצריך לשלם דמים ואין רשאין לזכות בו ע"ש וכיון שמייאש גם מדמים שוב קונה כנ"ל. ויש לדחות דמ"מ אינו מייאש מדמי' או דלא מהני אף שמתייאש כנ"ל:
ג ונודע כו' וכ' הח"מ דוקא דיש עדים כו' אבל אם בשעת הקדושין עדיין לא נודע אם נתייאשו אף שאח"כ נודע שכבר היה יאוש קודם הקדושין הוי כיאוש שלא מדעת כו' ע"ש, ותמהו מאד מה זה ענין ליאוש ש"מ דאינו יודע שנאבד או נגנב ואלו היה יודע כו' משא"כ שהיה יאוש כדין רק בשעת הקדושין לא נודע ועתה נודע שהיה שלו למה לא יועיל ואיך מדמי לה להנ"ל:
ונראה דהא לכאורה ביאוש נהי דהוי מטעם הפקר וכה"ג בעינן שיזכה בו הגזלן והגנב באיזה קנין כמו בכל הפקר או ביאוש דאבידה וא"כ איך זוכה בו הגזלן וכשהוא בידו ומתכוון לזכות בו באמת מועיל כנ"ל. אבל בסתם ואין הגזלן יודע כלל מתי נתייאש הנגזל א"כ מתי מכוין לזכות. וקי"ל דבהפקר שאין דעת אחרת מקנה בעינן כונה לזכות דהעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו לא קנה. וא"כ למה יקנה הגזלן ובשלמא בלוקח חזינן דרוצה לזכות אבל בגזלן דרוצה החפץ אף שגזולה בידו אך אי יאוש לחוד לא קני א"ש דעם שינוי רשות שפיר מהני דכשמוכרו לאחר ואם כן הלוקח שמתכוון לזכות בשעת הקנין שפיר מהני מחמת היאוש כנ"ל. אבל כאן בקדושין דהטעם דמועיל הוא להרא"ש והרמב"ם משום דיאוש לחוד קני או להה"מ דחוזר וקונה וא"כ קשה שפיר כנ"ל דאיך יודעים שכוון לזכות כנ"ל. אך י"ל דכיון שהוא בחצרו וחצרו של אדם קונה שלא מדעתו כיון שהוא זכות וכן משמע מדברי תוס' ב"ק ד"ה כל הנלקט ע"ש ולכך לא בעי כונה דמיד כשנתייאש הנגזל זוכה לו חצרו להגזלן כנ"ל. אך י"ל דהח"מ סובר לדעת הש"ע דלא שיך חצירו זוכה כו' ביאוש דבאמת י"ל דלא הוי זכות כלל דהא כשמתייאש וקונה החפץ צריך לשלם דמים והוא כמו מכר ואינו יכול להחזיר שוב גוף החפץ אף שהוזל אח"כ ושוה פחות כמו דאמר בש"ס (ב"ק סו ע"ב) לענין גזל חמץ כו' דא"י לומר הרי שלך לפניך וכו' וכשאינו קונה ביאוש יכול להחזיר גוף החפץ. וא"כ כמו בכל מכר שאינו זכות דאולי אינו רוצה לקנות בדמים וגם כאן ממילא אין חצרו זוכה לו. ושוב בעי כונה לזכות בו. וא"כ בשלמא אי סתם גזילה הוי יאוש א"ש דמיד שגזלן מתכוון לזכות דהא יודע שהנגזל מתייאש אז אבל להנ"ל דסתם גזילה לא הוי יאוש רק דנודע שנתייאש וא"כ אי לא היה ידוע להגזלן שנתייאש א"כ לא כוון כלל לזכות ולא קנה כנ"ל. ואף דבשאר דוכתי מהני עם ש"ר כנ"ל. אבל כאן, בקדושין ממילא לא מהני כיון דבעי שקנאו מקודם אך אי נימא דיאוש שלא מדעת קני כרבא מ"מ מהני דאמרינן אלו ידע היה רוצה לזכות] מהני אף שאינו יודע ולא רצה להקנות כלל וכן מדמי בש"ס בתרומה כלך אצל יפות כיון שנתרצה אח"כ כו' אמרינן אלו ידע מקודם היה ג"כ מתרצה ומהני ע"ש. וממילא גם כאן כיון שעכשיו שנודע לו שנתייאש ורוצה לזכות בו ממילא אמרינן דגם אז שלא היה ידוע לו מ"מ כיון דאלו ידע היה קונה שפיר קונה אף שלא ידע והיה מועיל כנ"ל. אך כיון דקי"ל דיאוש שלא מדעת לא קני ואף דלסוף נתייאש לא מהני ע"ש ולכך גם כאן לא קני ובעינן שהיה נודע להגזלן קודם הקדושין שנתייאש וכוון לזכות ומהני כנ"ל:
ומיושב שפיר הח"מ דכיון שלא נודע בשעת הקדושין אף שאח"כ נודע שכבר היה יאוש קודם הקדושין מ"מ הוי כיאוש שלא מדעת ולא מהני כנ"ל. או י"ל דאף אי נימא דהוי זכות מ"מ י"ל דאין חצירו זוכה לו כשנתייאש כו'. למ"ש תוס' ב"מ (דף כו ע"א) ד"ה דשתיך כו' שאין חצירו של אדם קונה לו רק בדבר שודאי ימצאנו ויהיה שלו הוי זכות אבל בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו ולא יהיה שלו לעולם אינו זוכה אף שמצאו אח"כ ע"ש וא"כ בשלמא אי אמרינן סתמא הוי יאוש כ' תוס' שפיר דחצרו זוכה לו דהא תברר בודאי שיהיה של הגזלן והוי זכות. אבל לדידן דסתם גזילה לא הוי מתייאש וצריך להחזיר לו בסתם רק משום דיש עדים שנתיאש וא"כ י"ל דאין חצירו זוכה לו כלל דהא לא היה ידוע שימצאנו דאולי לא יתברר שנתייאש ויצטרך להחזיר ולא יהיה לעולם שלו כלל והוי כמו בגל ובכותל ישן דאינו זוכה. וממילא בעי שיתכוין לזכות והוי כיאוש שלא מדעת כנ"ל ואתי שפיר:
עוד י"ל דלכאורה קשה דקי"ל בב' כתי עדים היכא דהוי חצי דבר לא מהני כשאין כת א' מועלת בלא הב' כמו שנים אומרים א' בגבה וב' אחד בכריסה כו' ע"ש. וא"כ כאן כיון שכ' הח"מ דבעינן ב' עדים שנתיאש ואל"ה לא מהני. וא"כ אי בשעת הקדושין לא היה נודע שנתיאש רק אח"כ באים עדים וא"כ ע"כ אין העדי קדושין העדי יאוש רק עדים אחרים. וא"כ הוי חצי דבר דכיון דיאוש לחוד לא קני רק עם שינוי רשות וא"כ כל כת אינה מועלת בלא חברתה דעדי קדושין בלא עדי יאוש לא מהני דלפני יאוש אינה מקודשת והעדי יאוש בלא העדי קדושין ג"כ אינם פועלים כלום דהא יאוש לחוד לא קני כנ"ל. וא"כ לא יהיה מועיל לכאורה אף שיש עדים עתה שנתיאש כיון שאינם אותן העדים בעצמם כנ"ל, אך י"ל דמ"מ מהני דהעדי יאוש מועיל עדותם שיהיה מועיל כשימכרנו הגזלן אף בלא הקדושין מ"מ מהני שיוכל למכרו אף שעדין לא מכר וכיון שכת א' יש תועלת בעדותם ממילא מהני אף שכת ב' אינם מועילים כו' כדאמר בש"ס בעדי גנבה ועדי טביחה כו' ע"ש. אך לכאורה עדיין קשה דהא העידי יאוש מעידין ב' עידיות א' שנתיאש הנגזל ועוד מעידים שנתיאש קודם הקדושין וא"כ נהי דעדות זה שנתיאש שפיר יש תועלת בלחוד אבל עדות זה שהיה יאוש קודם הקדושין אין תועלת, כלל בלא העידי קדושין דלענין שיכול הגזלן למכרו עתה אין חילוק בין, אם היה היאוש קודם או עכשיו דנין כך וב"כ יוכל למכרו כו' ואף לענין אם מכרו כבר ג"כ אין חילוק דש"ר קודם יאוש קונה רק בקדושין לא מהני כנ"ל. וא"כ שוב הוי עדות זה חצי דבר דאין תועלת רק לענין הקדושין ובלא העידי קדושין אין מועילים כלום כנ"ל. ואף שהעדות הב' יש תועלת מ"מ וודאי אם כת א' מעידים ב' עדיות שהעידו ב' א' בגבה ועוד עדות אחר שמועיל וב' א' בכריסה ודאי דהוי חצי דבר כיון שעדות זה אינו מועיל כנ"ל לא מהני עדות הב' שמועיל. וגם כאן א"ל עדות זה שנתיאש קודם הוי חצי דבר ולא מהני כנ"ל. ואף שיש לדחות דזה מיקרי עדות זה עצמו שהוא מכלל החקירות באיזה יום והעדות מתי היה היאוש הם החקירות של היאוש וכיון שעדות זה יש תועלת מהני כנ"ל. מ"מ אינו מוכרח כיון דבממון לא בעינן דרישה וחקירה י"ל דהוי עדות אחר וממילא לא מהני כנ"ל. אך לכאורה הא נהי דבאמת לא נאמן שנתיאש קודם מ"מ כיון שנתיאש אח"כ יהיה מועיל ג"כ דאיכא שינוי רשות ויאוש. אך דאינו מועיל משום דבאיסורא אתי לידי' ומיושב ג"כ הח"מ הנ"ל שכ' כיון שלא נודע בשעת הקדושין רק דעתה נודע וע"כ ע"י עדים אחרים והוי חצי דבר ולא נוכל לסמוך עליהם רק שעכ"פ נתיאש אח"כ וממילא הוי כמו יאוש שלא מדעת דאמר בש"ס אע"ג דשמעינן דאיאש לבסוף מ"מ כי אתי, לידי' באיסורא אתי לידי' ע"ש וגם כאן אף דנסמוך עליהם שנתיאש אח"כ מ"מ לא אמרינן ע"י כן דמסתמא גם קודם הקדושין נתיאש ז"א כמו התם ורק מחמת עדותם וזה לא מהני כנ"ל וא"ש. עוד י"ל דטעמו דלא מהני נודע אח"כ משום דהוי מקדש בלא עדים דאינו ידוע לעדים בשעת הקדושין שמתקדשת. וגם כמו שמבואר בש"ע לקמן אף שהעדים ראו הקדושין רק שהמקדש והמתקדשת לא ראו העדים לא הוי קדושין דאמרינן שלא היה כוונתם כלל לקדושין רק להשטות כיון שסברו שאין עדים כו' ע"ש וא"כ גם כאן י"ל כן כיון דסתם גזלה לא הוי יאוש ובשעת הקדושין לא היה נודע כו' וא"כ אף שעתה נודע שכבר היה יאוש קודם הקדושין מ"מ הא בשעת הקדושין סברו המקדש והמתקדשת שאינו קדושין כיון שלא היו יודעין שנתיאש ובסתם לא הוי יאוש כנ"ל. וא"כ אף שבאמת היה יאוש לא מהני כחו בלא ראו את העדים כנ"ל. ולמ"ש הב"ח י"ל כיון דאף בלא נודע מקודשת מדרבנן משום סתם גזלה הוי יאוש מדרבנן וא"כ שוב לא שייך שכוונתו להשטות דעכ"פ תתקדש מדרבנן ושוב בנודע מהני מדאורייתא כנ"ל. אך להחולקים דלא אמרינן כלל סתמא הוי יאוש י"ל כנ"ל דשפיר לא מהני בנודע אח"כ. ואף שיש לחלק מ"מ אינו מוכרח וי"ל דהח"מ סובר כנ"ל. אך לכאורה י"ל דהא ודאי דיש גזלה וגנבה דהוי יאוש בסתם כגון שלא היה שום עד וכה"ג וא"כ י"ל כיון דחזינן דנתיאש אמרינן דמסתמא היה הגזלה באופן שראוי להתיאש וא"כ שפיר תהי' מקודשת בנודע אח"כ דכיון שנודע שנתיאש אמרינן דהיה ראוי וגם הגזלן ידע בשעת קדושין דראוי להתיאש. ושפיר היה כוונתו לקדושין ולא להשטות דהא ידע דמסתמא נתיאש כבר. ועל זה כ' שפיר הח"מ דהוי כמו ביאוש שלא מדעת דאמר התם בש"ס בדבר שיש בו סימן כ"ע לא פליגי כו' דאף דשמעינן דמייאש מ"מ כיון שלא היה עומד לכך לא מהני גם לרבא. ולא אמרינן איגלאי מלתא דמסתמא היה האבידה באופן שעומד להתיאש ויהיה מהני. אלא אמרינן דהשתא הוא דנתיאש אף שלא היה עומד להתיאש ע"ש. וממילא גם כאן לא מהני אף שנודע אח"כ מ"מ אמרינן דלא היה עומד להתיאש ולא היה כוונתו לקדושין ולא מהני כנ"ל.
ד הרי זו מקודשת. הב"ש הקשה בגנב מפורסם הא צריכה לשלם דמים ובמה תתקדש כו' ואין דבריו מובנים לכאורה דמה בכך שצריכה לשלם דמים הא גם במקדשה במתנה על מנת להחזיר מדאורייתא מקודשת רק מדרבנן משום דצריכה להחזיר גוף החפץ ודמיא לחליפין כו' אבל במקדשה ע"מ שתחזיר דמים מקודשת גם מדרבנן ע"ש. וא"כ גם כאן אף שצריכה לשלם מ"מ כיון שיודע עכ"פ מקודשת משום דהוי נתינה שנותן החפץ שהוא שלו, וי"ל דזה כוונתו אח"כ ע"ש רק מה שהקשה ממעות ע"ש. ולהנ"ל י"ל דגם במעות מקודשת דהא הילך דינר ע"מ שתחזירהו ג"כ היה מועיל רק משום דצריכה להחזיר דינר זה עצמו הוי כחליפין ע"ש. אך להרמב"ם דסבר דבעינן נתינה שיש בו הנאה מדאורייתא וגבי מתנה על מנת להחזיר מן התורה לא מהני י"ל דכאן לא מקרי הנאה כיון שצריכה לשלם כנ"ל. וגם יש לחלק בין ע"מ דהנתינה לחלוטין רק דתלוי בתנאי וכאן הוי כמו חוץ דשיורא הוא אי אינן יכול ליתן לה שלא תשלם דמים כנ"ל, והא חזינן במלוה דפירש הרמב"ם כשמרויח לה זמן בשעת הלואה ומקודשת בהנאה זו אבל בלא הרוחת זמן אינה מקודשת ואף שא"צ להחזיר מעות זה עצמו וא"כ גם בלא הרוחת זמן תהיה מקודשת בנתינת המעות כמו על מנת להחזיר כנ"ל. וע"כ לחלק כנ"ל. או י"ל דקושייתו קשה לתירוץ הר"ן ז"ל פ"ב דקדושין שכתב הטעם דלא כה' המגיד דבשעת השינוי רשות קונה גם הגזלן רק כ' הטעם דמקודשת אחר יאוש ואף דלגבי הגזלן לא הוי נתינה מ"מ מקודשת מטעם הנאה דהוי הנאה הבא לה מחמתו ע"ש. וא"כ קשה שפיר כנ"ל כיון דמטעם נתינה לא מהני רק מטעם הנאה וכיון שצריכה לשלם אף מעות אחרים מ"מ צריך להיות אותו הנאה שוה פרוטה וכשאינו שוה לא מהני כנ"ל:
הב"ש כ' דכשאינו גנב מפורסם יצטרך להחזיר משום תקנות השוק ע"ש. וג"כ אינו מובן דהא מבואר בח"מ דבמתנה לא שייך תקנות השוק רק במכר שלא יפסיד מעותיו וא"כ ע"כ בקדושין צ"ל דסובר דהוי כמכר כיון שמתקדשת עבור החפץ הוי כנותנת לו פרוטה ולכך שייך תקנות השוק. אך גם זה אינו מובן דבשלמא במכר היתה התקנה דאם לא יחזיר לו הנגזל יפסיד הלוקח מעותיו ותיקנו כנ"ל שלא יפסיד משא"כ במתנה שלא יפסיד כנ"ל וא"כ בקדושין דכיון דמה דהוי כמכר הוא בשביל שמתקדשת וא"כ לדברי הב"ש דאם א"צ להחזיר משום תקנת השוק אינה מקודשת כגון בגנב מפורסם. ורק באינו מפורסם תתקדש בשביל זה שיצטרך להחזיר משום תקנת השוק. וא"כ לא שייך כלל התקנה דהוי כמתנה כיון דהטעם דהוי כמכר משום דנותנת פרוטה שמתקדשת וא"כ איך שייך התקנה הנ"ל בלא התקנה לא תתקדש ולא תפסיד כלל דלא נתנה פרוטה והוי כמתנה דלמה יתקנו שלא תפסיד הא בלא התקנה אינה מפסדת כלל שאינה מקודשת ולא נתנה כלום ואיך נימא שתתקדש בשביל התקנה ומפסדת ושייך התקנה כו' דבשלמא במכר אף אי אין המכירה כלום מ"מ יפסיד הלוקח משא"כ בקדושין כנ"ל:
ואפשר ליישב דהא באמת הוי נתינה כמ"ש דהא גוף החפץ שלה עכ"פ ולא גרע ממתנה על מנת להחזיר רק דנימא כמ"ש דסובר כהרמב"ם דבעינן נתינה שיש בה הנאה. והטעם דמסתמא אינה רוצה להתקדש בלא הנאה כו'. ולכך אי צריכה להחזיר דמי' סובר ב"ש שאינה מקודשת שאין כאן הנאה כנ"ל. וא"כ כ' שפיר דבאינו מפורסם שייך תקנת השוק דהיינו די"ל שפיר שמקודשת בהנתינה לחוד ואי"ל כנ"ל דדעתה על, הנאה ז"א דכאן שפיר היא רוצה להתקדש בהנתינה לחוד דממילא יהיה לה הנאה ג"כ דאי מתקדשת בהנתינה אף אי תצטרך להחזיר המעות א"כ ממילא לא תצטרך להחזיר דהא חייב לה משום תקנת השוק דשייך שפיר כמו במכר דגם בלא התקנה תפסיד שהיא מקודשת ושוב א"צ להחזיר וממילא מקודשת כנ"ל משום תקנת השוק כו' ויש לדחות:
הב"ש כ' כיון דמה שאינה צריכה להחזיר משום ת"ה הוא דרבנן לא הוי קדושין דאורייתא לדעת הפוסקים במעמ"ש דהוא רק קדושי דרבנן ע"ש גם זה אינו מוכרח כלל דבשלמא במעמ"ש שמתקדשת בנתינה י"ל כיון דמן התורה אינה קונה כלל לא הוי נתינה אבל כאן דבאמת הוי נתינה רק דאין לה הנאה אי צריכה לשלם וממילא כיון שא"צ לשלם מדרבנן עכ"פ שוב אית לה הנאה ומקודשת בהנתינה כנ"ל. עוד יש לחלק דהא באמת טעמא בעי במעמ"ש להפ' דאינה מקודשת מדאורייתא. הא ילפינן דהפקר ב"ד הפקר מן התורה כמבואר בש"ס וא"כ קונה היא מדאורייתא ונעשה שלה ולמה לא תתקדש בהנאה זו ולא גרע מאדבר עליך לשלטון כו'. וגם א"ל דהוא רק הפקר מן התורה ואינה זוכה בה מן התורה ז"א כמבואר ברשב"א גיטין פרק השולח דזוכה ג"כ מן התורה ע"ש:
וצ"ל הטעם כמ"ש תוס' קדושין פ"ב גבי המקדש בחלקו דאינה מקודשת אי משולחן גבוה זכי והקשו דלא גרע מאדבר עליך לשלטון כו' דהא אית לה הנאה וכ' דכיון דהנאה שיש לה הוא ע"י שנותן לה דבר שאינו שלו לא מהני ע"ש, וי"ל גם במעמ"ש טעם הנ"ל כיון דמן התורה אינו יכול להקנות המלוה שאינו שלו וא"כ אף דמדאורייתא היא קונה אותה מטעם הפקר יש לה הנאה מ"מ הנאה הוא ע"י נתינת הדבר שאינו שלו דאינו שלו על כל פנים דלענין זה ליכא הפקר ב"ד שיהיה נעשה שלו רק שהוא תקנה כנ"ל. ולכך לא מהני אלא מדרבנן כנ"ל. וא"כ ממילא כאן הנתינה הוא חפץ שלו דקנאו ביאוש ושינוי רשות רק אי צריכה להחזיר הדמים אין הנאה וא"כ כיון דמדרבנן א"צ להחזיר וא"כ שפיר א"צ להחזיר מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר מן התורה וכאן שפיר ההנאה הוא מנתינת דבר שהוא שלו כנ"ל ושפיר מקודשת. ויש לחלק קצת:
הב"ש כ' בלא גילה לה דגנוב יכולה לומר אין רצוני כו' כמו בהקדש ע"ש. גם זה אינו מוכרח להרמב"ם ז"ל דיאוש לחוד קונה מדרבנן וא"כ גם בלא הקדושין היה שלו מקודם ולא שייך לא ניחא ליה כו' ודוקא בהקדש דעל ידה מתחיל ההקדש אי יאוש לחוד קונה ואין הקנין על ידה לא שייך כנ"ל. אין להקשות דגם לפני יאוש תהיה מקודשת לדעת הב"ש דיש לה הנאה שיצטרך לשלם לה מפני תקנת השוק לדעת הב"ש דז"א דממ"נ אי ידעה שהוא גנוב לא שייך תקנת השוק ואי לא ידעה הוא רוצה גוף החפץ דוקא ודוקא לאחר יאוש דגוף החפץ קנתה וכיון שלא תשלם מפני ת"ה מקודשת משא"כ לפני יאוש כנ"ל. ועוד דלא שייך כלל ת"ה דלא תתקדש ולא תפסיד כמ"ש לעיל דכאן לא שייך תירוץ הנ"ל דליכא נתינה שלו לפני יאוש כנ"ל:.
הב"ש כתב דאם קבל עליו אחריות לא הוי שינוי רשות ואינה מקודשת ע"ש. וג"כ אינו מובן כלל חדא דדעת רוב הפ' דגם באחריות הוי ש"ר והש"ך ז"ל דחה לגמרי דברי הנ"י ע"ש ח"מ סי' ל"ז. ועוד דגם לדעת הנ"י מהני כאן דהא הטעם כ' תוס' פ' ח"ה דלכך יכול הנגזל להוציאו מהלוקח דאין לו הפסד בזה דיחזיר אל המוכר הגזלן ע"ש וכל זה במוכר אבל כאן כיון דאינה מקודשת אי לא הוי ש"ר א"כ ממילא לא יצטרך לשלם לה דהא לא נתן לה כלום דהא גם התקדש במנה והניח משכון בידה אינה מקודשת וכ"ש כאן אף שקבל עליו אחריות היינו אם היא מקודשת אבל אי נימא דלא הוי ש"ר ואינה מקודשת אף אי צריך לשלם לה ממילא אינו צריך לשלם לה כלל וא"כ שוב הוי ש"ר דהא תפסיד אי נימא, דלא מהני דלא ישלם לה כלל אי אינה מקודשת דבשלמא מכר אף אי לא הוי מכירה מ"מ קיבל המעות משא"כ בקדושין דאי אינה מקודשת כנ"ל. וצ"ל דכוונתו שקיבל עליו בפי' דגם אם אינה מקודשת יהיה צריך לשלם לה כמו במתנה כשמקבל עליו אחריות דפירוש ולכך לא הוי ש"ר דגם אי לא תתקדש יהיה צריך לשלם לה כו' אך מ"מ קושייתו לא קשה שהקשה ממ"נ אי לא קיבל אחריות תהיה צריכה לשלם אף דהוי ש"ר ואי קיבל עליו לא הוי ש"ר ע"ש. ולהנ"ל י"ל בפשיטות דשפיר קיבל עליו אחריות כמו במכר והיינו אם תהיה מקודשת רק שתצטרך לשלם או שיגבה בע"ח ממנה יתחייב לשלם אבל לא אם לא תהיה מקודשת דבמתנה אמרינן מן הסתם אינו מקבל אחריות כמבואר בש"ע ח"מ ואי אינה מקודשת הוי רק מתנה דכן הפי' הפשוט דנותן לה לקדושין ואי לא תתקדש אינו מחייב עצמו כלל, ולכך שפיר הני ש"ר דלא שייך סברת תוס' הנ"ל שלא תפסיד ז"א דאי נימא דלא הוי ש"ר אינה מקודשת דאף שיהיה חייב הוא כמו משכון דאינה מקודשת וממילא אי אינה מקודשת איני חייב ותפסיד והוי שפיר ש"ר. ואעפ"כ לא שייך שצריכה לשלם דהא יהיה הוא חייב לחזור ולשלם לה דאי אמרינן דהיא מקודשת שפיר צריך לשלם לה מטעם אחריות דקבל עליו וכיון דהוי ש"ר שפיר מקודשת דאית לה הנאה כנ"ל. ולקמן שכ' הרמ"א קדש אחר יאוש לחוד י"ל כמ"ש הב"ש דקיבל אחריות רק כמו במתנה דגם אי לא תהיה מקודשת יהיה חייב לשלם ולא הוי ש"ר כנ"ל. גם תמוה שכ' הב"ש לדינא דאי קיבל אחריות אינה מקודשת והוא נגד רוב הפ' דהוי ש"ר גם בקבל ע"ש:
ח קדשה בגזל עכו"ם מקודשת ע"ש. והקשו הח"מ והפ' מנ"ל לחלק הא אסור ג"כ מן התורה ולמה כתב שא"צ להחזיר רק משום קידוש השם ע"ש. וי"ל למ"ש תוס' ד"ה כל הנלקט דלכך אין יאוש קונה מטעם הפקר משום דכיון דבאיסור אתיא לידי' צריך לשלם דמי' אף אי יקנה מטעם הפקר ושוב אין כל אדם רשאי לזכות בו דנצרך להגזלן לפטור עצמו ושוב לא הוי הפקר ואינו קונה כלל ע"ש וא"כ לכאורה בנכרי י"ל שפיר דיאוש לחוד קני מטעם הפקר דא"ל כנ"ל, דהא הפקעת הלואתו מותר מן התורה. רק גזל שגזל גוף הדבר אסור ומחויב להחזיר וא"כ שפיר יאוש קונה משום הפקר דאי נימא דיקנה מטעם הפקר שפיר יהיה כל אדם רשאי לזכות בו דלענין תשלומי דמי' שוב הוי רק הפקעת הלואתו דמותר היכא דליכא ת"ה וכיון שיכולין לזכות שפיר קונה מטעם הפקר ובאמת גם דמי' אינו מחויב לשלם דהוי רק הפקעות הלואתו כנ"ל. וממילא יש ליישב הנ"ל דהא באמת בח"מ פ' דסתם גזלה וגנבה הוי יאוש רק דהב"ח תירץ דהוא רק מדרבנן כמ"ש הב"ש ועיין מה שכתבתי לעיל דקשה כיון דלא שייך נקיטנא ליה בדינא דלא יוציא מטעם דמסתמא הוי יאוש מדרבנן ושוב יהיה ודאי יאוש מן התורה ע"ש מ"ש דכיון דיאוש לחוד לא קני הוי שוב ש"ר קודם יאוש ע"ש לעיל. וא"כ כאן בנכרי דיאוש לחוד קני מטעם הפקר כנ"ל. שוב ממילא אמרינן סתם גזלה וגנבה הוי יאוש דמיד מיאש קודם הש"ר דהא יאוש לחוד ג"כ קונה ולא יוכל להוציא כו' או שאר תירוצים מ"ש לעיל י"ל ג"כ כנ"ל דכיון דיאוש לחוד קני שוב הוי סתמא יאוש ולכך כ' הרמ"א כיון דא"צ להחזיר רק משום קידוש השם וקאי על הפקעת הלואתו ולכך מקודשת כנ"ל או י"ל למ"ש לעיל הטעם דאין יאוש קונה דבאיסורא אתי לידי' הטעם דהא אין משיכה קינה מדאורייתא רק היכא דליכא כסף במציאה ובמתנה אבל כאן דצריך לשלם דמי' שוב אין משיכה קונה ע"ש. וא"כ הא קי"ל דכיון דבישראל קונה כסף ממילא בנכרי קונה משיכה כמבואר בש"ס. וא"כ שוב יאוש קני אף דבאיסורא אתי לידי' כנ"ל או דהוי שוב הפקעת הלואה ומותר וממילא ליכא כסף והוי כמו מציאה ומתנה דמשיכה קונה ולכך קונה יאוש לחוד. וממילא הוי סתמא יאוש כנ"ל. אך יש לדחות דכמו בגזלן כותי דלא מיאש סתמא משום דדיינין בגיותא ע"ש רק בגזלן ישראל כנ"ל דאמרי מי יימר וא"כ כשגזל מכותי אף בגזלן ישראל י"ל דלא מיאש בסתם דנהי דלא יוכל להוציא בדיני ישראל יוציא ממנו בדיני עכו"ם דדייני בגיותא. ומ"מ י"ל דאיירי היכא שיצטרך לדון בדייני ישראל דשייך שפיר טעם הנ"ל כנ"ל דבסתם הוי יאוש. או י"ל למ"ש לעיל דמ"ש ונודע שקנה כו' היינו שקנאו לגמרי הקדושין ביאוש ושינוי השם כנ"ל ואל"ה תצטרך לשלם דמי' ואינה מקודשת כמ"ש הב"ש וא"כ ג"כ א"ש דבגזל עכו"ם אמר דגם בלא קנאו מקודם לגמרי רק אחר יאוש לחוד ג"כ מהני דהא איכא יאוש וש"ר עם הקדושין וא"ל דמחויבת לשלם דמים ז"א דהא דמים א"צ לשלם רק משום קידוש השם דהוי הפקעת הלואתו כנ"ל ומקודשת כנ"ל. ובפשיטות משמע דאף דגזל עכו"ם אסור מדאורייתא היינו רק דאסור לגזול אותו אבל כשכבר גזלו אינו בחיוב השבה דגם בישראל אי לאו עשה דוהשיב לא היה ניתן להשבון. ולכך מהני בקדושין דאית לה הנאה מחמתו כנ"ל. ואין להקשות לפ"ז למה הוי לאו דגזל לאו הניתק לעשה הא הרמב"ם פ' גבי לאו דתמורה דלכך לא הוי ניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר בציבור ושותפין דאסור להמיר וליכא העשה ע"ש. וא"כ גם בגזל אסור גם גזל נכרי וליכא גבי' עשה דוהשיב וכולל יותר מהעשה ויהיה חיוב מלקות. וגם החולקים על הרמב"ם שם מ"מ עכ"פ בגזל נכרי יהיה חייב מלקות דלא ניתק לעשה גבי' כנ"ל. אך לא קשה דבנכרי אין האיסור גזל נכלל כלל בלאו דלא תגזול רק דיש לימוד אחר מואכלת את כל העמים או וחשב עם קונהו והוא איסור ואינו כלל לאו וממילא אין הלאו כולל יותר כלל וליכא רק איסור עשה כנ"ל. וא"ל דאהדרי' לאיסורא קמא כיון דגלי קרא דגזל עכו"ם אסור שוב נכלל בלאו דלא תגזול כמו גוזז ועובד בפסולי המוקדשין דלוקה וכמ"ש תוס' לענין טעם כעיקר ע"ש. ז"א דהא תוס' ב"מ ס"א ר"פ איזהו אל הקשו איך ס"ד דגזל עכו"ם אסור הא גם בישראל לא ידעינן גזל רק מרבית ואונאה וזה מותר בנכרי ותירצו דאסור מואכלת את כל העמים ע"ש. וא"כ לא שייך אהדרי' לאיסורא קמא דהא ליכא כלל איסור אחר רק מקרא דואכלת כו' והוא רק עשה וליכא מלקות כנ"ל
ו קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן ע"ש בב"ש שכ' ג"כ בקיבל אחריות ואינו מובן ג"כ הא לרוב הפ' הוא קדושי דאורייתא. והנכון בגזל דידה ולא שייך דידי שקלי לר"י הנ"ל דיאוש לחוד קני מדרבנן. ומ"ש דמהרמ"ה בטור לא משמע כו' ע"ש אין משם ראיה דודאי הרמ"ה דסובר דיאוש לחוד אינו קונה כלל אף מדרבנן ודאי יכולה לומר דידי שקלי גם לאחר יאוש כיון שהוא שלה אבל להר"י דיאוש קני מדרבנן וכיון שאינו צריך להחזיר לה ודאי לא שייך דידי שקלי כנ"ל. ע"ש בטור דברי הרמ"ה. וראיתי מהרי"ן לב ח"א כלל ג' ס' י"ח שכ' על הרמ"ה ז"ל ועוד תמוה לי דנראה שהתוס' חולקין על הרמ"ה שהקשו מה קמ"ל רב הא משנה שלימה בלא נתיאשו דלא מהני ותירצו דס"ד לחומרא בקדושין חוששין שמא נתיאש ע"ש ואי איתא לדברי הרמ"ה לא קשה מידי דאתא רב לאשמעינן דגם אחר יאוש אינה מקודשת בגזל דידה ע"ש באורך והפרישה הביא דבריו ג"כ ע"ש. ולע"ד דבריו תמוהים דהא רב סבר להדי' בב"ק פ' מרובה דיאוש לחוד קני מדאורייתא ע"ש גבי גונב מן הגנב ל"ש אלא בלא נתיאשו כו' ע"ש וא"כ הקשו תוס' שפיר דאיך אפשר דרב איירי אחר יאוש הא ודאי מקודשת באמת לדידי' דיאוש קונה וע"כ לפני יאוש. והקשו דמאי קמ"ל פשיטא שאינו שלו אבל לדינא סוברים ודאי כהרמ"ה דלדידן דיאוש לחוד אינה קונה אינה מקודשת בקדשה בגזל דידה גם אחר יאוש דיכולה לומר דידי שקלי כו' וזה פשוט:
עוד כתב הב"ש לחלק בין מעמ"ש דהוי קדושי דאורייתא אחר שתיקנו חכמים ובין גזל דמדאורייתא צריך להחזיר ואף דקנה מדרבנן מ"מ מן התורה מקדש בדבר שאינו שלו. ואין דבריו מובנים דמה חילוק הא גם מעמ"ש לא קנתה מן התורה ואינו נותן לה כלום כנ"ל ויש לפרש דבריו דהא לכאורה כיון דסגי בקדושין בהנאה לחוד דבא לה מחמתו אף דליכא נתינה כמ"ש הר"ן ז"ל וא"כ כיון דמדרבנן א"צ להחזיר שפיר תתקדש מן התורה דהא אית לה הנאה מחמתו ולא גרע מדיבר עלי' לשלטון. אך י"ל כמ"ש תוס' גבי מקדש בחלקו דהיכא דההנאה הוא מדבר שאינו שלו לא מהני ע"ש. ולכך לא מהני מן התורה דכיון שאינו שלו א"כ ההנאה בא לה מדבר שאינו משלו ולא מהני להיות קדושי דאורייתא. אבל גבי מעמ"ש דבאמת הוא שלו החוב רק דמן התורה אינו יכול להקנות לה וא"כ כיון דמדרבנן מהני הקנין והוא שלה שוב מקודשת מן התורה מטעם הנאה הבאה לה מחמתו וכאן שפיר ההנאה הוא מדבר שהוא שלו דהחוב הוא שלו גם מן התורה רק הקנין כנ"ל ולכך מהני כנ"ל. או י"ל דכאן דאיכא נתינה דעתה על גוף הנתינה ולא על ההנאה ונתינה לא הוי מן התורה אבל במעמ"ש דאין כאן נתינה רק ההנאה והנאה איכא שפיר מדאורייתא כנ"ל והתם דעתיה על ההנאה כנ"ל
ובאמת י"ל להיפך דדוקא במעמ"ש סוברים דהוי קדושי דרבנן כמ"ש לעיל משא"כ אי יאוש קונה מדרבנן והפקר ב"ד הפקר ילפינן מקרא וא"כ מדאורייתא היה שלו ולמה לא יהיה הקדושין מן התורה. גם מ"ש הב"ש דכיון דסתמא הוי יאוש למ"ש הב"ח מדרבנן יהיה קדושין מן התורה כו' ג"כ אינו מוכרח דבשלמא בקנין שתיקנו חכמים שיקנה בודאי שייך הפקר ב"ד כו' ומהני מן התורה אבל לענין זה דאמרו חכמים שנאמר בספק זה דמן הסתם נתיאש. אבל אין זה בודאי שלו דאם באמת לא נתיאש אינו שלו גם מדרבנן. וא"כ כיון דמן התורה לא אמרינן סתם גזלה יאוש בעלים ואמרינן שלא נתיאש ואיך יהיה קדושין מן התורה הא אי באמת לא נתיאש אין כאן הפקר ב"ד כלל כנ"ל. ויש לומר דמ"מ א"ש דברי הב"ש דבאמת האיך תיקנו דנימא סתמא הוי יאוש כיון דמן התורה באמת לא נתיאש וע"כ דהפקירו חכמים דאף שלא נתיאש מ"מ כל זמן שהוא בסתם ולא נתברר שלא נתיאש הפקירו ממונו של הנגזל דנימא שנתיאש כו' וע"כ הוא מטעם הפקר ב"ד וכמו בקדושין כה"ג ולכך כ' שפיר הב"ש דיהיה קדושי דאורייתא כיון דאף אי לא נתיאש הוי שלו מטעם הפקר ב"ד דתיקנו דנאמר שנתיאש כנ"ל דהפקירו כנ"ל:
ובפשיטות משמע מדברי הרמ"א שכ' קדשה בגזל אחר יאוש לבד כו' דהפי' הוא בדברי הש"ע כמ"ש לעיל דסובר דבעינן שיהיה שלו קודם הקדושין אבל השינוי רשות שהוא ע"י הקדושין לא מהני דליכא נתינה לגבי דידי' ואינו סובר כהה"מ הנ"ל ולכך בעי שקנאו מקודם כנ"ל. ולכך כ' דקדשה אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן כיון שלא קנאו קודם הקדושין אלא מדרבנן ומה שקנאו ע"י הקדושין בהש"ר אינו מועיל כנ"ל. או דאיירי בלא ידעה שהוא גזול וכמ"ש הב"ש דיכולה לומר לא ניחא דליתחיל על ידי כו' וכל זה אי יאוש אינו קונה ולכך כיון דיאוש קונה מדרבנן מקודשת מדרבנן דאין הגזלה על ידה דהיה שלו כבר מדרבנן ביאוש לבד ומן התורה דאין יאוש לחוד קונה רק מחמת ש"ר ושוב שייך לא ניחא לי כו' וא"ל דלא ניחא לה דמדאורייתא היה הקנין על ידה וממילא גם מדרבנן לא תתקדש דז"א כיון שאינה רוצה לקנות בהשינוי רשות א"כ באמת מה"ת לא קנה רק מדרבנן והיה כבר שלו. ולא כמ"ש לעיל:
סעיף ב
ו גזל את האשה או גנבה כו' אם לא קדם כו' אינה מקודשת. וכ' הח"מ דמיירי בלא יאוש אבל נתיאשה וקנה הגזלה בשינוי מעשה מקודשת כו' ע"ש וכוונתו שינוי החוזר וכה"ג דשינוי טוב קני בלא יאוש כנ"ל. ובאמת נראה להרמב"ם ושאר פ' דיאוש לחוד קונה מדרבנן גם לאחר יאוש לחוד מקודשת והיינו מה שפי' הב"ח ושאר פ' דברי הרמ"א ס' א' הנ"ל. אמנם לכאורה קשה דא"כ למה סתם כאן דאינה מקודשת הא באמת פ' דסתם גזלה וגנבה הוי יאוש בישראל רק מה דבעי כאן נודע כו' תירץ הב"ח כמ"ש הב"ש דאינו אלא מדרבנן ע"ש. וא"כ גם כאן אף בסתם תהיה מקודשת מדרבנן עכ"פ דאמרינן סתמא נתיאש וקנה מדרבנן ולא שייך דידי שקלי. ולמה כ' סתם דאינה מקודשת כלל. ואפשר לומר כיון שהיא יודעת האמת אם נתיאשה או לא וא"כ כיון שהיא טוענת שלא נתיאשה ממילא אף דלענין ממון לא מהימנא ואמרינן מדרבנן סתמא נתיאשה מ"מ שוב שייך דיכולה לומר דידי שקלי שכיון שידעתי האמת דלא נתיאשתי לקחתי את שלי ואיירי שטענה קודם הקדושין שלא נתיאשה דאח"כ לא מהימנא אולי רוצח לחזור לבטל הקדושין רק כיון שאמרה מקודם שייך כנ"ל. אך יש לדחות כיון שע"פ הדין לא היתה נאמנת ולא היה צריך להחזיר לה שוב לא שייך דידי שקלי דאטו באינו ידוע כלל שהוא גזל והיא טוענת שהחפץ שלה והדין שאינה נאמנת לא יועיל בקדשה אח"כ בו שתוכל לומר דידי שקלי ויש להסתפק באמת בזה אולי יכולה לומר דידי שקלי גם בכה"ג כל זמן שלא נפסק הדין דא"צ להחזיר כנ"ל כיון דלדברי' אינה מתקדשת בזה ולא כוונה כלל לקדושין וכיון שהוא בשתיקה י"ל דלא מהני כנ"ל
עוד י"ל דהא באמת גם אחר יאוש חייב לשלם לה דמי' ותוכל לומר עדיין דידי שקלי כמו כנסי בחובך. אך ז"א כמ"ש הח"מ דגם בחוב כשלא אמר כנסי בחובך ג"כ אינה יכולה לומר דידי שקלי וכאן לא אמר כנ"ל אמנם י"ל דהא הטעם התם כשלא אמר בחובך דלא אמרינן שקיבלה על החוב הוא משום דהחוב תוכל לגבות פעם אחרת וכיון שלא נתן על החוב מסתמא קיבלה לקדושין כנ"ל. והנה לכאורה כאן דאמרינן סתם גזלה יאוש בעלים והיא טוענת שלא נתיאשה י"ל דגם דמיו אינו חייב לשלם דהא מבואר בח"מ ס' פ"ח בתבעו חפץ דוקא והלה מודה לו בשוה הוי כטענו חטים והודה לו בשעורים ופטור גם מדמי שעורין מטעם מחילה והודאה ע"ש דדמי לתם ומועד כנ"ל ע"ש. וא"כ כאן כשהיא אומרת שלא נתיאשה תובעת גוף החפץ שצריך להחזיר לה וממילא כיון שאנו אומרים דסתם הוי יאוש ובאמת נתיאשה שוב גם מדמי' פטור דהא גם בטוען הנתבע א"י אם חטין או שעורין ג"כ קי"ל דפטור וכאן הוי כאומר א"י שמא נתיאשה ואינו חייב רק דמים דהיינו שוה ושוה מחלה לו כנ"ל. וממילא פטור גם מדמים כנ"ל. וי"ל לכאורה דלא שיין כלל דידי שקלי בשביל החוב דמיו דהא אינו חייב כלל לשלם דמיו כנ"ל. אמנם מבואר שה דגם בטענו חטים והל"ב מפני תפיסה דאי תפס שעורין לא מפקי מניה אף תפס אח"כ ע"ש, וא"כ שפיר שייך דידי שקלי על החוב כיון דמהני תפיסה כנ"ל. אך לפ"ז י"ל להיפך דכאן אף כשלא אמר כנסי בחובך ג"כ יכולה לומר דידי שקלי אף אחר יאוש דהא חייב דמיו יכולה לומר דידי שקלי על החוב דכאן לא שייך טעם הנ"ל דתוכל לגבות החוב פעם אחרת דז"א דהא לגבות לא תוכל כלל דהא הוי טענו חטין והל"ב הנ"ל. רק תפיסה מהני כנ"ל ושפיר שייך דידי שקלי דעתה שבא לידה תפסה בעד החוב כנ"ל. ולכך י"ל דלא מהני כאן אף דסתם גזלה הוי יאוש:
או י"ל דגם בודאי יאוש מ"מ להמבואר בח"מ ס' א' דגזלה גמורה אין דנין בזה"ז דהוי מלתא דלא שכיח והדיוטות אנן רק בגוף הגזלה קיימת מחייבין אותו להחזירה אבל דמיו לא ע"ש. אן תפיסה מהני גם במה דאין דנין ע"ש וא"כ י"ל ג"כ דשייך דידי שקלי אף בנתיאש ולא אמר כנסי בחובך דג"כ אם לא תתפוס עתה לא תוכל להוציא ממנו בב"ד דדמיו אין דנין וכיון שנתיאש ואינו מחזיר גוף החפץ שוב אין מוצאין דמיו ושייך דידי שקלי כנ"ל ולכך י"ל הטעם דאינו מחלק כאן בין לאחר יאוש כנ"ל:
או י"ל דבשלמא בחוב לקמן כשלא אמר כנסי סלע זה בחובך שייך שפיר כיון שהאמינה לו בתחלה והלוה לו א"כ גם עתה מסתמא לא קיבלה על החוב רק החוב נשאר כבתחלה והיא קיבלה לקדושין אבל כאן בגזל דלא האמינה לו כלל א שנתחייב ממילא לשלם לה א"כ שייך שפיר דידי שקלי דכשבא לידה תפסה בחובה כנ"ל. אך לא משמע כן דא"כ גם בחוב היכא שהוא אינו יכול להוציא רק דמהני תפיסה יהיה שייך ג"כ דידי שקלי אף שלא אמר כנסי בחובך כנ"ל. אך אפשר באמת כן כנ"ל. גם י"ל הטעם דמ"מ דמי כאן לחוב אף שלא האמינה לו תחלה דהא מאי דמהני תפיסה הוא מטעם עביד דינא לנפשיה. ומבואר שם בח"מ דלכתחלה אסור למיעבד דינא לנפשיה ואינו רשאי לתפוס חפץ בעבור חוב שחייב לה. א"כ לכך י"ל דלא אמרינן בגזל חפץ שתפסה על החוב לאחר יאוש דכיון שגוף החפץ שלו רק תשלומין וכיון שלא נתנה על החוב אמרינן מסתמא קיבלה לקדושין דעל החוב היה איסור לתפוס כנ"ל ובזה מיישב מ"ש הב"ש דבגזל מעות הא הוי כמו חוב וכשלא אמר כנסי בחובך תהיה מקודשת ולמה אמר בש"ס או שחטף סלע מידה וקדשה כו'. ולמ"ש א"ש דבמעות כיון שהוא רשאי לתפוס לכתחלה כמבואר שם א"כ ממילא אף דהוי כחוב מ"מ שייך דידי שקלי מטעם הנ"ל כיון דלא הלותה לו בתחלה כנ"ל אמרינן דשפיר תפסה על החוב אף שלא אמר כנסי בחובך כנ"ל. ולפ"ז אינו מוכרח מ"ש הב"ש בגזל מעות ועשאן כספים וחזר ועשאן דמים דהוי כתוב ומקודשת ולמ"ש י"ל כיון שהוא מעות שייך דידי שקלי ואינה מקודשת כנ"ל. והא דבחמס דידה אינה מקודשת ואף דלכאורה הוי כמלוה שיש לו עלי' משכון דהא חייבת לו המעות שקיבלה והחפץ משכון בידו וכן בחמס דאחרים ג"כ. ז"א כיון דמעיקרא לא בא לידיה בתורת משכון לא מהני כמבואר לקמן גבי שכירות באומן דלא הוי משכון ע"ש והא דאינה מקודשת אף קדושי ספק משום דידי שקלי ואף שיש להסתפק שמא קיבלה לקדושין היינו דכך שמו חכמים דעתה כמ"ש הח"מ. או י"ל דהא דאמר אקנויי אקנתה ליה הוי דברים שבלב דאינה אומרת שמקנה רק דאיכא אומדנא דמוכח כשנתרצית בפירוש והוי דברים. אבל בשתיקה דלא מוכח שוב לא הוי אפילו ספק דהוי דברים שבלב כיון שהוא ספק ולא מוכח ואף שבאמת הקנתה לו לא מהני כנ"ל. ועוד דלמה נימא בסתם שהקנתה לו חפץ שלה ומוקמינן בחזקת מרא קמא כמו בכל דוכתא בחפץ שאין יודעין שהקנה. אך בחוב קשה למה לא הוי ספק עכ"פ שמא לא קיבלה בחובה רק לקדושין וכאן א"צ להקנות שהוא שלו וגם דברים שבלב לא שייך וי"ל ג"כ דצריך שיהיה מוכח מתוך מעשי' שמקבלת לקדושין. וכמו לגבי דידיה ידים שאינם מוכיחות לא מהני כמו כן לגבי דידה צריך שיהיה מוכח שמקבלת לקדושין. ובכל מקום כשמקבלת בשתיקה יש ראיה מדקיבלה. ולכך באמת בשתיקה דלאחר מתן מעות לא הוי גם ספק משום דאין ראיה שלא עשתה שום מעשה המוכיח שמתרצית בשעת הקדושין שהוא אחר מתן מעות, ולכך גם כאן דאין מוכח ממה שקיבלה שהוא לשם קדושין דיכול להיות דידה שקלה בחובה והוי כמו שתיקה דלאחר מתן מעות דכיון שאין כאן מעשה המוכיח לא מהני כנ"ל ושוב לא הוי אפילו ספק כמו ידים שאינם מוכיחות דליכא ספיקא כנ"ל. ועוד הוי מקדש בלא, עדים כמ"ש המרדכי גבי ס' קרוב לה ע"ש:
ד אבל אם שידך כו' או שאמרה הן מקודשת כו' משום דאקנויי אקנה לה ומשמע דאף שאומרת הן בשעה שקיבלתו ג"כ מקודשת, וקשיא לי לכאורה דהא בחפץ לא מהני מחילה רק מתנה וצריך לקנות בקנין דמדיבור לבד אינו קונה ובעי משיכה, וגם קי"ל דאין אדם זוכה בשלו לאחרים ע"ש. וא"כ כיון שאומרת הן כשקיבל החפץ איך מהני נהי דבאמת הקנתה לו מ"מ קודם שאמרה הן לא הקנתה ואף אי באמת הקנתה הוה דברים שבלב כל זמן שלא אמרה הן ולא היה מוכח רק בשעה שאומרת הן ואז יצא מתחת ידו והיא בידה ומה מועיל דהיא מקנה לו הא אינו זוכה כלל בהחפץ כיון שאינו בידו כבר אז והיא אינה יכולה לזכות בשבילו דבר שהוא שלה כנ"ל ולמה יועיל הא עדיין אינו שלו. וכאן אפשר לומר שבאמת איירי דוקא שאמר הרי את מקודשת קודם שקבלה כשהחפץ עדיין בידו ואז אמרה הן ואח"כ קבלתו דהקנתה לו מקודם וזכה בו אך לא משמע כן דאמר בשעה שקיבלה ע"ש ועוד דבש"ס בס"ד דאמר רב ש"מ קדשה בגזל דידה אינה מקודשת וכ' רש"י ז"ל דלא אמרינן מדקבלה אחילתה ע"ש. והתם איירי בשתיקה וא"כ אף אי נימא אחילתה שבשתיקה ג"כ ראיה שהקנתה מ"מ לא מהני דקודם שקיבלה לא היה ראיה כלל רק אחר שקיבלה בשתיקה ואז הוא בידה ולא מהני הקנין כנ"ל. והיה אפשר לומר דלכאורה קשה עוד למה ליה בגזל הטעם דדידי שקלי הא בל"ז אינו נותן לה כלום כמו בגזל דאחרים שבל"ז היה החפץ שלה. וי"ל כיון דקי"ל דפשרה דינו כמכר לענין תלוה וזבין כו' משום דעביד אינש דזבין דיניה והיינו דזה שוה בעיניו מה שנותן לו מקצת ברצון טוב ולא יצטרך להוציא בדיינים ושוה בעיניו הנאה זו כאלו קבל מעות עבור מה שמוחל לו השאר ע"ש וא"כ לכאורה תהיה מקודשת בגזל דידה דהא מה שמחזיר לה שוה הנאה זו פרוטה מה שאינה צריכה להוציא בדיינים דהא דיניה כמכר ותתקדש בהנאה זו וכמו במחילת מלוה שהי' נותנת לאדם פרוטה כו' ע"ש. וגם כאן כנ"ל ואף דבמקדש במלוה אמרינן דדעתה אגוף המעות ולא אהנאה מ"מ כאן י"ל כיון דיודעת שהחפץ שלה שפיר דעתה אהנאה זו כנ"ל ולכך י"ל דצריך לומר הטעם דאינה מקודשת משום דיכולה לומר דידי שקלי והוי כמו שתיקה לאחר מ"מ דאין ראיה שמתרצית כנ"ל. וממילא מיושב הנ"ל דכשאמרה הן שוב מקודשת משום ההנאה כנ"ל. אך ז"א דא"כ למה ליה הטעם דאקנויי אקני ליה הא בל"ז מקודשת כנ"ל. גם היה אפשר כיון דאינה יכולה למוכרה מקודם שאינו ברשותו ועתה שמחזיר יכולה למוכרה ושוה הנאה זו פרוטה. וג"כ ז"א כנ"ל, וע"כ דאינה מקודשת בהנאה זו כמ"ש תוס' גבי מקדש בחלקו דדוקא בהנאה שהיא שלו ע"ש וגם כאן היה חייב להחזירה מיד רק דהיה מחזיק בו שלא כדין וא"כ אין זה ההנאה שמחזיר לה בלא דינא ודיינא זו ההנאה אינה שלו כלל דהא מחויב להחזיר לה כו' ואינה מקודשת בזה רק בגוף החפץ וקשה כנ"ל דאיך קונה אותו. ובשלמא בחוב לקמן שפיר אמרינן דקיבלה לקדושין וממילא נשאר החוב כמקדם או שמחלה לו החוב דמהני מחילה משא"כ בחפץ כנ"ל. ויש לומר דכיון שאומרת הן היא מודית דהחפץ הוא שלו לקדש בו וי"ל דקני ליה באודיתא וזה מהני דכשאדם מודה על חפץ שת"י שהוא של חבירו קני באודיתא בלא שום קנין אחר דזה עצמו הוי קנין כמו באיסר גיורא וגם כאן היא מקנה לו בהודאה זו ונעשה שלו אף שהוא בידה ומתקדש בו או דאמרינן שהיא מפקירה החפץ ואח"כ זוכית בו עבורו. אך זה לא מהני להפ' דבהפקר בעינן שיצא מרשותו ע"ש. ועוד דהוי מגביה מציאה כו' וצ"ל כנ"ל. או י"ל דמ"מ כיון ששותקת בשעת הקבלה באין בבת אחת והוי הקנין כשהוא בידו עדיין בשעה שפושטת ידה לקבל כנ"ל. ובאחר יאוש י"ל כמ"ש הר"ן (נדרים דף מד) דכיון שזוכה מן ההפקר מה לי הוא מה לי אחר כו' ע"ש וכן כאן לענין ש"ר:
ט וצריך לשלם לה גמילותי' כו' ומשמע דהוי כמכר שמוכרת לו גוף החפץ אבל אינה מוחלת תשלומי דמיו כו' ולכאורה יש להקשות דא"כ לא תהיה מקודשת אלא מדרבנן דהא קי"ל דבר תורה מעות קונות רק משיכה קונה מדרבנן. ודוקא במציאה ומתנה כ' תוס' ע"א דליכא מעות קונה משיכה מה"ת אבל במכר אין משיכה קונה מה"ת וא"כ כאן דאמרינן דאינה אלא מכירה וצריך לשלם וא"כ עדיין לא קנה הוא החפץ אלא מדרבנן כל זמן שלא נתן מעות ולא הוי אלא קדושין מדרבנן לדעת הפ' במעמ"ש דהוא דרבנן ולדעת הב"ש ע"ש לעיל. ובאמת משמע דמקודשת מדאורייתא כנ"ל. ובטור ח"מ מבואר להדיא דאם קנה חפץ במשיכה וקידש בו אינו אלא קדושין דרבנן ע"ש. אך יש לחלק בין קנאו מאחר במשיכה דמה"ת אינו שלו ואינו יכול להקנותו לה אבל כאן דקנאו ממנה במשיכה א"כ מדאורייתא הוא שלה ונותן לה הנאה זו שהיא שלו מדרבנן ועתה נעשה שלה לגמרי מה"ת ומדרבנן כנ"ל. או י"ל דאמרינן שנותנת לו במתנה על מנת שישלם דמיו ובזה שפיר קונה במשיכה מה"ת דהוי מתנה באמת דליכא דמים רק דתשלומין הוא תנאי וזה דבר אחר ואינו כמכר כנ"ל. אך לפ"ז א"כ כשאינו משלם לה לא תהיה מקודשת כיון דלא נתקיים התנאי ומדברי הש"ע משמע דאינו אלא חוב שצריך לשלם לה אבל אין הקדושין תלוין בזה כנ"ל או י"ל דהא בגזילה נתחייב מיד להשיב או גוף החפץ או דמיו מיד בשעת הגזילה כמ"ש תוס'. ולכך אף שנותנת לו עתה החפץ מ"מ כיון שאינה מוחלת לי דמיו חייב לשלם לה החיוב שמשעת הגזילה אבל שפיר קנה עכשיו במשיכה לבד דאין החיוב דמים עבור קנין זה רק משעת הגזילה כנ"ל וכמו ביאוש דאמר מדמי מי קא מייאש ע"ש. ומיושב בזה דלא נקיט האי דינא בפקדון שהיה לה פקדון בידו וקדשה בו ואמרה הן דמקודשת ולמה נקיט בגזל דוקא ולהנ"ל א"ש דבפקדון לא שייך הנ"ל דלא נתחייב בדמיו עד עתה שיהיה כמכר ולא היתה מקודשת אלא מדרבנן כנ"ל. או שהיה הקדושין תלוין במה שישלם דמיו דהיו אומרים שהוא כמתנה על תנאי כנ"ל:
סעיף ג
י וחזר ואמר לא לשם פרעון כו' י"א דהוי מקודשת ותמה הח"מ הא המ"מ עצמו כתב שהוא רק ספק ע"ש וי"ל דהא הטעם דאמרינן בשתיקה דאינה מקודשת ולא אמרינן ג"כ מדלא אמרה שאינה רוצה ודאי קיבלה לקדושין הטעם כמו שכ' הפ' דלא איכפת לה ולכך שותקת דיודעת שידוע שחייב לה ולא הוי קדושין ואינה צריכה לפרש כו' וא"כ באומר לא לשם פרעון כו' שכ' הה"מ דהוא ספק קדושין י"ל שוב דהוי ודאי קדושין דשפיר יש ראיה מדלא אמרה בפירוש כו' דלא שייך לא איכפת לה דהא עכ"פ תהיה מקודשת מספק כששותקת ואם אין רצונה להתקדש היה לה לומר ודאי קבלה לקדושין ולדעה הנ"ל שפיר הוי וודאי קדושין כיון שהוא ספק כנ"ל:
הנה כאן בכנסי חוב והתקדשי אין צריכין לטעמא דמחילה שמוחלת לו החוב דא"כ במלוה בשטר להפ' דלא מהני מחילה לא היתה מקודשת. רק הטעם כאן דאף שאינה מוחלת וזה עצמו הוי פרעון דמ"מ הוי נתינה שקודם הקדושין היה זה המעות שלו דהא מכאן ולהבא גובה וע"י הקדושין נעשה שלה רק דשייך דידי שקלי וממילא כשאומרת הן ומקבלת לקדושין שוב מהני כנ"ל דהוי נתינה ולא דמי לגזל דאף בלא דידי שקלי א"י לקדשה שאינו שלו רק מה דאמר בש"ס הטעם בגזל משום דידי שקלי היינו דאל"ה היינו אומרים גם בשתיקה אקנויי אקני ליה כו' כיון שמקבלת לקדושין ולכך אמר דמשום דידי שקלי אין ראיה ולא קשה מ"ש לעיל אבל בחוב אין צורך למחילה רק כיון שיודעין שמקבלת לקדושין מהני גוף הנתינה כנ"ל:
מ"ש הב"ש בשם הב"ח בלא הגיע זמן הפרעון דמקודשת ע"ש ובט"ז השיג עליו ע"ש. ובאמת נראה דמבאר מתחלה כנסי בחובך ואח"כ חזר ואמר לא לפרעון כו' ודאי מקודשת בלא הגיע זמן כדברי הב"ח דהא אינו מחויב כלל ליתן לה תוך הזמן ואף שכשרוצה יכול ליתנו לה מ"מ הא יכול לחזור בו כל זמן שלא נתן וממילא כיון שחזר בו למה לא תתקדש הא נותן לה מעות שלו והחוב נשאר עליו ולא שייך שוב טעם לא דידי שקלי דהא הוא ממש שלו כמו שאר חפציו כיון שחזר בו ואמר שאינו רוצה לפרוע עתה כנ"ל ורק בדין הרמב"ם באומר כנסי בחובך והתקדשי כו' אז י"ל כהט"ז דדידי שקלי כיון שפורע לה אך באמת גם בזה נראה כיון שא"צ להחזיר לה עתה ומה שפורע עתה מפרש בהדיא שנותן לקדושין א"כ נראה דכשהיא אינה רוצית להתקדש ואומרת לא י"ל דצריכה להחזיר לו המעות עד הזמן דהא הוא שלו ממש עד הזמן רק כשרוצה לפרוע וא"כ כיון שאינו פורע רק באופן שתתקדש ממילא כשאינה מקודשת צריכה להחזיר לו כנ"ל וא"כ שפיר י"ל דמקודשת בשתיקה דלא שייך לומר דידי שקלי ואינה רוצה כלל בקדושין דהא כשאינה רוצה אינו דידה ואיך שייך דידי שקלי הא הוא שלו לגמרי כשאינה רוצה וצריכה להחזיר לו כנ"ל ושפיר מקודשת דג"כ נראה כשפורע הלוה למלוה תוך הזמן על תנאי שיעשה דבר נראה דבשלא נתקיים התנאי צריך להחזיר לו עד הזמן וממילא כאן מקודשת כנ"ל. ועוד נראה דכמו שמבואר לקמן ס' ט' כשמקדש בהרווחת זמן דמקודשת דזה שוה פרוטה ומה חילוק בין הרווחת זמן של המלוה לכאן דלוה נותן קודם הזמן דג"כ שוה נתינה זו מעות וכמו שנותן לה דבר אחר משלו ומהני שפיר כנ"ל:
סעיף ה
יא אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ואמרה לו הרי אינו ש"פ כו' הרי זו ס' מקודשת כו' והרמב"ם ז"ל כ' הספק שמא שוה פרוטה במדי ע"ש ותמהו עליו חדא למה לא אמר טעם הש"ס דחושו לה לדרב הונא דאי לא ניחא לה תישדינהו כו' וגם הא בש"ס לא אמר טעמא דשמא שוה פרוטה במדי וע"כ כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל ע"ש. וי"ל בפשיטות דהא גם בפקדון בשתיקה לאמ"מ אף דלא שייך תישדינהו ט"ע נהי די"ל דלא נתרצית אבל עכ"פ אינו ודאי ויהיה ג"כ ספק שמא נתרצית. וע"כ צ"ל כיון שאינו מוכיח מתוך מעשה דידה לא מהני דהוי ידים שאינם מוכיחות או דהוי מקדש בלא עדים וגם ספק לא הוי כדברי המרדכי כנ"ל. וא"כ י"ל דגם בציפתא דאסא באמת לר"ה דסבר דהוי ודאי קדושין דאי לא ניחא לה תישדינהו וא"כ שפיר מועיל דהוי ידים מוכיחות מטעם הנ"ל. ולכך אמר בש"ס חושו לדר"ה אבל עכשיו דדחי בש"ס דלמא לאו דינא גמירי וסברה כו' רק דנימא חושו לה מספק כו' וא"כ גם ספק לא הוי שוב דעדיין הוי ידים שאינם מוכיחות דאינו מוכח שנתרצית שמא סברה כנ"ל ואין זה ס' בדין דהא הס' הוא אם נתרצית ולא מהני וגם דהוי דברים שבלב כיון שאינה אומרת הן רק לר"ה הוי אומדנא דמוכח דאי לא ניחא כו' משא"כ לדידן דהוי ספק לא מהני כלל דהוי דברים שבלב כנ"ל ובש"ס אמר אתון דשמיע לכו דר"ה והינו דלא סבר כלל סברה הנ"ל דלאו דינא גמירי ומ"מ אינו ודאי דשמא שייך סברה הנ"ל ואינה מקודשת כלל כנ"ל אבל לדידן לא מהני ואמר הטעם רק משום שוה פרוטה במדי כנ"ל:
עוד י"ל דהא הר"ן ז"ל כ' הטעם דלא שייך שמא ש"פ במדי משום דאמרה והא לית ביה ש"פ א"כ אין רצונה להתקדש בפחות מפרוטה ומה מועיל מה ששוה במדי ע"ש. וא"כ להרמב"ם ז"ל דסובר זה לספק ע"כ דסובר דאף שאמרה והא לית ביה אין ראיה שאין רצונה בקדושי ספק כמ"ש הר"ן רק שהיא רוצה יותר או שהוא בדרך שאלה והא לית ביה ש"פ ואינו קדושי ודאי ולכך הוי ספק ואעפ"כ כשאמר אח"כ בד' זוזי דאית בה אין ראי' משתיקתה דרצונה להתקדש קדושי ודאי ואף דלהרמב"ם ז"ל הי' רוצית מתחלה להתקדש מ"מ י"ל דעכשיו אינה רוצה להתקדש בודאי כנ"ל. דע"כ צ"ל כן להרמב"ם דבשלמא לפ' הר"ן שפיר מתחלה לא רצתה כלל להתקדש דאמרה והא לית ביה ש"פ ולכך שפיר אמרינן דגם עתה אינה רוצית כלל ומשתיקה אין ראיה כנ"ל אבל להרמב"ם שמקודשת מספק שמא ש"פ וע"כ אמרינן שבתחלת הקדושין נתרצית אף בלא פרוטה וצ"ל דעתה כשאומר בד' זוזי אינה רוצית כנ"ל. ואם כן לכאורה להפ' לקמן סי' נ' דבספק קדושין אינה צריכה להחזיר הכסף קדושין ע"ש והוא שלה. והנה בעודר בנכסי הגר דלא קנה כשאינו מתכוון לקנותו כ' הרשב"א ז"ל פ"ב דגיטין דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן כונה לזכות ואף שלא ידע כלל קנה ודוקא בהפקר ע"ש. וא"כ נראה כאן כשנתן לה הציפתא והד' זוזים היו בתוכו והוא נתכוון לקדש אותה בכולו וגם הד' זוזים. וא"כ אף שהיא לא ידעה שיש בו הד' זוזים רק פחות מפרוטה מ"מ נראה דאינה צריכה להחזיר לו הד' זוזים דכיון דהוי קדושי ספק לרמב"ם ז"ל משום שמא שוה פרוטה דזה ידעה א"כ קנתה גם הד' זוזים אף שלא ידעה מ"מ הא הוי דעת אחרת מקנה אותה דהוא כוון להקנות לה גם הד' זוזים אז מיד כמ"ש הרא"ש והר"ן ואין לומר דלא הי' רוצה רק בקדושי ודאי ז"א דא"כ לא היתה מקודשת מספק להרמב"ם ז"ל וע"כ לא אמרינן כן כנ"ל. וא"כ אם לא היה אומר כלל אח"כ התקדשי לי בהד' זוזי מ"מ לא היתה צריכה להחזיר הד' זוזי מחמת קדושין הראשונים שהוא ספק שמא שוה פרוטה במדי וקנתה מחמת דעת אחרת מקנה כנ"ל והוא שלה כנ"ל. וא"כ שוב י"ל דגם בלא סברת הש"ס דנשי לאו דינא גמירי ג"כ אינה מקודשת מחמת השתיקה אח"כ דאין ראיה כלל דלא שייך סברת ר"ה אי לא ניחא לה תשדינהו ז"א דהא הוא שלה כבר ולמה תזרוק אותה ותפסיד לעצמה דהא אף שאין מתרצית בקדושין שניים ג"כ היא שלה והוי ממש כמו בפקדון דחייבת באחריות כנ"ל. וממילא אינה מקודשת כלל כנ"ל אך י"ל דמקודשת ממ"נ דהא באמת מקודשת מספק שמא ש"פ במדי כדברי הרמב"ם רק די"ל כדברי הר"ן דמה דאמרה והא לית ביה שוה פרוטה היה כונתה שאין רצונה בפחות מפרוטה להתקדש ולכך אם לא היה אומר אח"כ שנית התקדשי בד' זוזי לא היה גם ספק דהא אף אי רצונה להתקדש כדברי הרמב"ם הוא ג"כ רק ספק שמא ש"פ וגם הוא ספק שמא מה שאמר והא לית ביה אין רצונה כלל כנ"ל. אך עכשיו שאמר אח"כ התקדשי לי בד' זוזי שוב מקודשת מספק ממ"נ אם היה כונתה מקודם דרך שאלה והא לית ביה ש"פ א"כ מקודשת מספק שמא ש"פ במדי כהרמב"ם ז"ל כיון שנתרצית ואף דעכשיו מהשתיקה אין ראיה מדלא שדתינהו דהוא שלה מ"מ מקודשת מספק שמא ש"פ כנ"ל ואם היה כונתה מאי דאמרה והא לית ביה שאין רצונה להתקדש הפחות מש"פ ולא היה גם ספק א"כ שוב מקודשת מחמת השתיקה דעכשיו דשייך שפיר אי לא ניחא לה תישדינהו דהא לא היה שלה כלל מקודם שלא היתה רוצה אז בראשונה ולא הי' קדושין כלל ותישדינהו וע"כ שנתרצית רק דנימא דלאו דינא גמירי וסברה שתתחייב ושפיר מקודשת מספק דחושו לה וממ"נ מקודשת מספק כנ"ל ומיושבים שפיר דברי הרמב"ם ז"ל בש"ס לר' אחא דסבר זה דלאו דינא גמירי א"כ שוב אינה מקודשת כלל דלא שייך גם הספק דשמא ש"פ במדי דהא אולי היה כונתה דאינה רוצה להתקדש בפחות מפרוטה וכולי האי ל"ח כמ"ש הב"ש לקמן ולכך סבר ר' אחא דאינה מקודשת כלל, אבל עתה דאמר בש"ס חושו לה שהוא ספק שפיר הטעם דהוא ספק מטעם ממ"נ ושייך שמא ש"פ במדי אם היה כונתה שרוצה ואי לא היה כנ"ל שייך הספק דחושו לה וכ' הרמב"ם ז"ל שפיר דהספק הוא משום שמא ש"פ במדי והוא שפיר כדברי הש"ס דחושו לה כנ"ל. וממילא י"ל דגם אם היה דבר שאינו מתקיים ג"כ מקודשת מספק דכיון דלא היה אז קדושין שוב הוא ספק משום שלא שדתינהו דהא לא הי' שלה כצ"ל:
עי"ל דהא לעיל סי' כ"ז ס' ג' כ' הרמ"א דבמקום דלא הוי קדושין לא מהני כשאומר אח"כ הרי את מקודשת וצריך לחזור וליטול ממנה וליתן לה. והט"ז והב"ש דחו שם דבריו דהא גם בגט כשהנתינה הראשונה לא היתה מועלת כלום א"צ לחזור ולטול ודוקא כשהועיל קצת לפוסלה וכה"ג ושם דלא היתה מקודשת כלל א"צ ליטול כו' ע"ש. והנה בה' גיטין סי' קל"ט בב"ש ס"ק ד' הקשה כיון דבנתינה הראשונה היה ס' גט והועיל קצת יצטרך לחזור וליטול ממנה ולא יועיל האמירה לחוד שנית ותירץ דבספק אמרינן ממ"נ אי היה ניחא כו' מגורשת ואי לא היה מועיל נתינה א' מועיל עכשיו ע"ש:
והנה להרמ"א הנ"ל קשה גם כאן בציפתא למה ליה טעמא דשתיקה לאחר מתן מעות הא אף כשאמרה הן לא יועיל כיון דבנתינה הראשונה לא היתה מקודשת שלא היתה יודעת א"כ צריך לחזור וליטול ממנה וא"כ כשלא נטלו רק שאומר שנית התקדשי בד' זוזי לא מהני אף שאמרה הן כנ"ל ולמה פסק בש"ע דכשאמרה הן מהני כנ"ל. והנה גם לדברי הב"ש וט"ז הנ"ל ג"כ קשה דהא מדמי לה לגט והיכא דנתינה ראשונה מועיל קצת לא מהני כשאינו חוזר ונוטלה ממנה וא"כ כאן לרמב"ם ז"ל דמקודשת מספק מחמת הנתינה ראשונה משום שמא ש"פ במדי וא"כ הועילה נתינה ראשונה קצת ושוב אינו מועיל אח"כ גם כשאמרה הן כנ"ל כמ"ש הב"ש בגט וכאן לא שייך תירוץ הב"ש דנימא ממ"נ כנ"ל ז"א דהא ספק זה דשמא ש"פ במדי מבואר ברא"ש ור"ן ז"ל דאף בודאי ש"פ במדי אינה מקודשת מדאורייתא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ע"ש וא"כ שפיר גם אח"כ כשאמרה הן לא תהיה מקודשת בודאי דהא אמרינן שבאמת היה ש"פ במדי והועיל נתינה ראשונה להיות מקודשת מדרבנן וממילא אינו מועיל עכשיו שנית בלא חזר ונוטלה ואעפ"כ אינה מקודשת מה"ת דאף ששוה פרוטה לא מקדשה מה"ת כנ"ל. אך י"ל למה שפסק הרמ"א לקמן ס"נ דבספק קדושין צריכה להחזיר הכסף קדושין ע"ש א"כ יש לחלק בפשיטות דבשלמא בגט כשהועיל הנתינה ראשונה לפוסלה לכהונה ממילא קנתה הנייר של הגט שא"ל להחזיר הנייר ולכך אינו מועיל אח"כ כשאינו חוזר ונוטלה דהא אינו נותן לה כלום כיון שהוא שלה ובעינן ספר מקנה בגט שיהיה שלו כנ"ל אבל בקדושין אף שהוא ספק כיון שצריכה להחזיר א"כ הוי כפקדון ומהני שפיר אח"כ אף בלא נתינה דהא ע"י כך אינה צריכה להחזיר דהוי קדישי ודאי ולכך מהני כשאמרה הן להיות ודאי כנ"ל: