חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות קידושין · סימן כז
סעיף א
בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה או ש"פ ואומר לה הרי את מקודשת לי בזה (וי"א שיש לומר לה כדת משה ויש' כו') וה"ה אם אמר לה הרי את מאורסת לי או ה"א לי לאשה וכן בכל שמשמעותו לשון קדושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין לשון הקדושין. ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושי' ונתן לה אפילו בשתיקה הוי קדושין והוא שעדיין עסוקין באותו ענין וכל שכן אם אמר לשון קדושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דהוי קדושין י"א דלא בעינן מדברים באותו ענין ממש. אלא מדברים מענין לענין כו' וי"א דלא בעינן מדברים עמה אלא כל שמדברים לפני' סגי):
א נותן לה כו' יש לבאר אי בעי נתינה ממש מיד ליד כמו בגט והב"ש כ' בשם רש"ך דטלי קדושיך מע"ג קרקע הוי ספק כו'. ומהרי"ל בתשובה סי' ע"ח כ' להדיא דטלי קדושיך מעג"ק לא הוי קדושין ע"ש. והנה לכאורה תלי' במחלוקת שהביא הר"ן ורשב"א ריש קדושין בקדש במחובר לקרקע כו' אי מקשינן גם קדושי כסף ליציאה או לא.
אמנם לע"ד דלא תלי' בהא ואף אי מקשינן גם קדושי כסף לגט מ"מ י"ל דמהני טלי מעג"ק בקדושין דהנה בש"ס פרק הזורק ע"ז קאמר תיזול ותיחוד ותפתח כו' שתקנה בחזקה חצר שהגט מונח בתוכו ומתגרשת בזה והקשו תוס' ד"ה ותיזול כו' הא דלא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע משום כיון דהגט בא מרשותו לרשותם הוי כבא מידו לידה ע"ש. ותמוה מאד זה שפיר דלא דמי למחובר לקרקע שהפסול מפני שאינו ניתן מיד ליד ובזה שבא מרשותו לרשותה מיקרי בא מידו לידה אבל טלי מעג"ק הפסול דכ' ונתן ולא שתטול כו' כדאמר בש"ס ע"ח וכשלוקחת הגט מידו ג"כ בא מידו לידה ואעפ"כ לא מהני משום שהיא עושית כל המעשה ולא מקרי ונתן וא"כ כיון דבחזקה דתיחוד כו' היא קונית החצר ובא מידו לידה ע"י מעשה שלה הוי ממש טלי מעג"ק ולמה יהיה מהני כנ"ל:
ונראה לע"ד הטעם פשוט דקי"ל בש"ס גטין כ' דכ' על איסורי הנאה כשר וכן פחות מש"פ ואמר בש"ס דאף דכ' ונתן נתינת גט הוא ע"ש ובתוס' ב"מ (דף מז ע"א) דאף דגבי ונתן לכהן כו' אמרינן אין נתינה פחות מש"פ וחילקו מטעם הנ"ל דבגט אין הנתינה נתינת ממון רק נתינת הספר כריתות היינו הענין שכתוב בו משא"כ היכא דכ' הנתינה על נתינת ממון לא מיקרי נתינה פחות מש"פ ע"ש. ומטעם זה נראה לי דלא קשה מה שתמה רשב"א גטין פ' מ"ש למה לא דייק בש"ס דנתינה בע"כ שמה נתינה מונתן דכ' בגט דמתגרשת בע"כ ע"ש, ולהנ"ל לא קשה דדוקא במה דבעי נתינת ממון שייך כיון שהוא בע"כ ואין זה זוכה בע"כ ושוב אין כאן נתינת ממון וכמו פחות מש"פ. משא"כ לענין שיהיה נתינת גט לא בתורת ממון מה בכך שהוא בע"כ מ"מ יש כאן נתינת גט שאינו בתורת הקנאת ממון כנ"ל:
והנה בע"ק לה חרצי' ושלפתו מבואר בש"ס גטין ע"ח דמהני דמה שמסייע איזה סיוע בשעה שנוטלת הגט לנטילתה שתוכל ליטלו חשיב נתינה ע"ש. וא"כ החילוק שפיר דבשלמא בטלי גיטך מע"ג קרקע אף דהא לכאורה מסייע במה שמצוה אותה ליטלה דכשתטול שלא מרצוני לא תקנה הגט כלל אך ז"א דלענין שיהיה הגט בידה דהיינו נתינת גט לזה אינו מסייע כלל דגם שלא מרצונו מ"מ יהיה הגט בידה וכל הסיוע שלו אינו אלא לקנין הממון שתקנה אותו אבל לענין נתינת הגט אין כאן סיוע שלו ושפיר לא מהני. אבל גבי תיזול ותיחוד ותפתח שהגט מונח בחצירו שהוא בידו והוא אומר לך חזק וקני והיא עושית קנין חזקה לקנות החצר א"כ בלא אמירתו לך חזק וקני ובלא ריצוי שלו לא יועיל חזקה שלה כלל לקנות החצר וממילא לא יהיה הגט בידה כלל ועדיין יהי' מונח בידו. וא"כ שפיר מסייע בגוף הנתינה גם לזה שיהיה נטילת הגט לידה ומהני שפיר כמו עייק לה חרצי' ושלפתו כנ"ל. וזה ברור לע"ד
וא"כ נראה ממילא בקדושין דנתינה דקדושין הוא נתינת ממון דצריך ש"פ וכמו כל נתינה דקאי על נתינת ממון שאינו פחות מש"פ כמ"ש תוס' הנ"ל וא"כ גם טלי מע"ג קרקע י"ל שפיר דחשיב נתינה דהא לענין זה שיהיה נתינת ממון ממילא בלא ריצוי שלו אף שתטול מעצמה לא תקנה אותו ולא יהיה שלה ואין כאן נתינת ממון ומה שנעשה נתינה הוא ע"י צווי וריצוי שלו שפיר הוי כמו עייק חרצי' כו' וכמו תיחוד ותפתח ממש כנ"ל. וקרינן ביה שפיר ונתן דזהו הנתינה שקרוי נתינה בקדושין דהיינו נתינת ממון הוא ע"י כנ"ל. וגם בגט מהני כזה כנ"ל
ואין לומר דכיון דלגוף הנתינה א"צ סיוע שלו רק לכשיהיה נתינה המועלת בקדושין לא מיקרי זה מעשה שלו דז"א דהא כ' תוס' ב"מ (דף ז') בגט בידה ומשיחה בידו כו' וקפצה ידי' בחוזק עד שא"י לנתקו דלא מהני דמקרי טלי גיטך כו' ועקרי מעשה שלה ואף דהא נתינה לכל הדברים הוי אף שיכול לנתקו כדאמר בש"ס ב"מ (דף ז' ע"א) האי סודרא כיון דתפיס כו' דפריך מ"ש מגט בידה ומשיחה בידו כו' ואמר התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והאיכא כו' וא"כ למה כ' תוס' דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע הא הנתינה עשה הוא לגמרי אף קודם שקפצה ידי' וע"כ כיון דנתינה הכתוב בגט היינו דוקא נתינה שיש בה כריתות א"כ הוי מעשה שלה זה שיהיה נתינה המועלת בגט ולא דמי לנתן סתם דסגי באומר אח"כ ה"ז גיטך דהיא נתינה גמורה המועלת רק שאינה מגורשת מטעם אחר משא"כ בזה דלא היה נתינה של כריתות דהיה החסרון בגוף הנתינה ומועיל ע"י קפיצת ידי' מקרי טלי כו' וממילא לדידן להיפוך למאי דקי"ל דמהני סיוע שלו עייק חרצי' ושלפתו כיון דמסייע לגוף הנתינה וכמבואר שבת (דף צג) דאף דמסייע אין בו ממש מ"מ כשעושה באופן שלא היה יכול זה לעשות בלי סיוע שלו מקרי הוא העושה בסיוע זה ע"ש. וא"כ ממילא נתינה דקדושין שאינו נקרא נתינה פחות מש"פ כיון דקאי אנתינת כסף וכיון שע"י הקנאה שלו נעשה נתינה המועלת שפיר מקרי סיוע וכנ"ל ומהני. אך לכאורה זה שפיר למסקנת תוס' גטין (דף עח) דלא כר"ת גבי קפצה ידי' רק דמהני כיון שהוא ע"י סיוע שלו כמו עייק לה חרצי' כו'. אבל להרא"ש וטור שפסקו בקפצה ידי' בחוזק דלא מהני דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע אף שהוא ע"י סיוע שלו וא"כ ע"כ לחלק בין הא דתיחוד ותפתח שמפורש בש"ס דמהני כמ"ש בס' ת"ג דכשהיא עושה מעשה בגוף הגט כמו קפצה ידי' לא מהני סיוע שלו ודוקא גבי תיחוד שאין היא עושית מעשה בגוף הגט רק הקנין בחצר וממילא בא לידה ע"ש ס' קל"ח. וא"כ בקדושין ממילא הא נוטלת הכסף קדושין ושוב אף דנימא כמ"ש דהוי לענין ההקנאה סיוע שלו מ"מ לא מהני כמו קפצה ידי' כנ"ל:
אך באמת אין שום טעם לדבריו מה חילוק בין המעשה בגט או בחצר שיבא הגט לידה. אמנם לע"ד טעמם פשוט דגבי משיחה בידו כו' כיון שהוא ב' דברים וכבר נסתלק מעשה שלו שלא הועיל נתינתו כיון שיכול לנתקו ואח"כ בשעה שקפצה ידי' אין כאן אז סיוע שלו ולא מהני הסיוע דמקודם אף שאלו לא נתן לא היה אח"כ בידה מ"מ בשעת נתינה היינו הקפיצה ידי' נסתלק מעשה שלו ולא דמי לעייק חרצי' דסיוע שלו בשעת הנתינה ודומה לזה בשבת דממעטינן בעשותה את כולה ולא מקצתה פ"ק דשבת וממעטינן בין כשעושין שניהם בב"א ובין זה עוקר וזה מניח. ואעפ"כ מחייבין בב"א בזה אינו יכול וזה אינו יכול ומיקרי עושה כולו כיון שלא הי' חבירו יכול לעשות זולתו. וזה עוקר וזה מניח מ"מ פטור אף שלא היה יכול חבירו לעשות כל המלאכה ע"ש דמ"מ אי אפשר לומר שיהיה נקרא עושה כולו כיון שמקצת השני לא עשה כלל כנ"ל ולכך ממילא גבי תיחוד ותפתח שפיר מהני כיון דלענין הקנאת החצר הוא מחמת ריצוי שלו שרוצה הקנין גם בשעת החזקה שהיא מחזקת דאם יחזור בו אז לא יהיה קנינה קנין ולא יהיה הגט בידה ושפיר הסיוע שלו אז גם בשעת גמר הנתינה ולכך מהני ועוד דהא כיון דביכול לנתקו ולהביאו אצלו לא הוי נתינה וא"כ לענין ההקנאה של החצר כיון דאף שאמר לך חזק וקני יכול לחזור בו גם בשעת החזקה א"כ הוי יכול לנתקו ולהביאו אצלו דהא כשיחזור בו מההקנאה ויהיה החצר שלו יהיה הגט מונח בידו ממילא. דבשלמא בטלי מע"ג קרקע דאף שיחזור, בו מ"מ יהיה הגט בידה משא"כ בהקנאת החצר כנ"ל וא"כ מה שאינו חוזר בו הוי ממש כמניח המשיחה מידו דחשוב זה נתינה במה שלא יוכל עוד לנתקו ולהביאו אצלו והוי שפיר סיוע בשעת החזקה ושפיר מהני. משא"כ קפצה ידי'. דבשעת שנעשה נתינה של כריתות אינו מסייע כלום ולא קשה כלל וע"ש ברמ"א ס' קל"ח שמחלק בין קפצה ידי' ע"פ צווי שלו כו' דמהני. נראה דסבר ג"כ דריצוי שלו כיון שע"י זה קופצת ידי' חשיב הוא מסייע. ונראה שלמד מהא דתיחוד ותפתח כנ"ל:
וא"כ גבי כסף קדושין דבעי נתינת כסף וז' מחמת ריצוי שלו בשעת שלוקחת מהני שפיר גם טלי מע"ג קרקע כיון שבלא ריצוי שלו לא תקנה ולא יהיה נתינת כסף ועוד דשייך גם טעם הב' שכתבנו. דכיון דכסף דאגוד גבי' דבעל גם בקדושין לא מהני כמ"ש רשב"א קדושין אהא דמנה אין כאן משכון אין כאן כו' ואף החולקין היינו משום דלא מקשינן נתינה דכסף קדישין לגט אבל עכשיו דקיימינן להפ' דמקשינן ודאי שלא יועיל אגוד גבי' כמו בגט. וא"כ גם יכול לנתקו לא יהיה חשיב נתינה בקדושין וא"כ שוב מהני גם טלי מע"ג קרקע דכיון שיכול לחזור בו בשעה שלוקחת ויהיה הכסף שלו אף שיהיה בידה מ"מ נתינת כסף לא יהיה ושוב עושה הוא הנתינה במה שאינו חוזר בו והוי כמו גבי תיחוד ותפתת וכמניח החוט מידו וגם יכול לנתקו וקפצה ידי' מהני. דבשעה שקופצת מ"מ יכול לחזור ולא יהיה נתינת כסף שיהיה שלה הוי סיוע כנ"ל. ומהני ממ"נ אי לא מקשינן הויה דכסף ליציאה א"כ בל"ז מהני דלא בעי מיד ליד ואי מקשינן שוב ביכול לנתקו לא הוי נתינה וא"כ שוב הוי נתינה מה שאינו חוזר וחשוב סיוע כנ"ל
ואף דיש לחלק קצת דגבי תיחוד ותפתח גם לאחר החזקה נראה דיכיל לחזור תוך כדי דבור דאף דגבי גירושין לא מצי לחזור תוך כדי דבור מ"מ כאן שתלוי במתנת החצר ממילא יכול לחזור ממתנת החצר תוך כדי דבור כמו כל מתנה ושוב ממילא אינה מגורשת. וא"כ יכול לנתקו ולהביאו אצלו גם אחר חזקה שלה ושוב מה שאינו חוזר הוי רק מעשה שלו וכמניח המשיחה מידו ומהני. משא"כ גבי קדושין טלי מע"ג קרקע דזה גוף הקדושין ובקדושין לא מצי הדר בי' תוך כדי דבור ושוב אחר הגבהה שלה אין בידו לנתקו ולא דמי לגט כנ"ל. אך מ"מ נראה כיון דקנין לא קני עד גמר הקנין ובשעת ההגבהה שפיר מצי הדר בי' ממילא מה שאינו חוזר הוי הסיוע בשעת נטילתה וכמו עייק חרצי' ושלפתו דא"צ אח"כ רק בשעה שבא לידה ובב"א מהני כנ"ל:
אמנם י"ל דהא לכל הנ"ל עדיין אינו מיושב לשון התוס' והא דתיחוד כו' מ"ש דלא הוי טלי גמע"ג קרקע משום דבי מרשותו לרשותה הוי כמידו לידה כו' שאינו ענין לתירוץ הקושיא והיה להם לומר משום דצריך לריצוי שלו כנ"ל. ולכך נראה דהתוס' סוברים דזה ב' טעמים דהא בש"ם שם (עח ע"א) פריך מעיקרא והא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ואמר רבא טלי כו' לא אמר כלום ופי' רש"י דכ' ונתן כו' ומשני ששלפתו כו' ופריך והא בעינן ונתן בידה וליכא ומשני דעייק לה חרצי' ושלפתו כו' ולמה פליג הש"ס לב' קושיות הא טעמא דרבא דטלי גיטך מע"ג קרקע ג"כ משום דבעינן ונתן וליכא וגם הא לא הועיל כלום בתירוצו הראשון כיון דעדיין אין כאן ונתן כנ"ל. ומזה משמע בבירור דב' טעמים הם והיינו דצריך שיבא הגט מיד הבעל לוד האשה ובטלי מע"ג קרקע לא מהני משום שאין בא מיד הבעל אלי' רק מע"ג קרקע וע"ז משני שפיר בשלפתו דלקחה מיד הבעל, פריך שוב דבעינן ונתן בידה וליכא דצריך שיהיה מעשה שלו לידה ולא שתטול וע"ז משני בעייק כו' דלזה, מהני סיוע שלו כנ"ל, וממילא היכא שמונח הגט ע"ג קרקע והוא מסייע שתטלו מע"ג קרקע שמקרבו אלי' בעודו מונח ע"ג קרקע לא מהני דנהי דמהני סיוע שלו להיות נקרא מעשה שלו אבל הוא העושה שתקחו מע"ג קרקע ואין כאן בא מידו אלי' וכן בחצירה הבא לאחר מכאן דאמר בש"ס (כא כ"ג) דלא מהני כשנתן הגט בחצר של אדם אחר ואח"כ קנאתו ממנו שמכר לה האחר כן פי' רש"י ע"ש. ולכאורה רק משום שאין כאן מעשה שלו. אבל למ"ש נראה ברור דגם אם קנה הבעל החצר בשבילה ובקנייתו היא קונית החצר ובא הגט לידה ע"י קנייתו ומעשה שלו אעפ"כ לא מהני דמ"מ אין בא מידו רק עושה מעשה שיבא הגט מיד אחר לידה ולא מהני וזה עיקר חידושא דרבא דטלי מע"ג קרקע לא מהני כו'. וזהו שכתב הטור ס' קל"ח דהנתינה צריך דוקא מידו ע"ש:
וא"כ מיושב שפיר לשון תוס' דגם לס"ד ידעי כמ"ש דכיון שהוא מחמת אמירתו חזק וקני חשוב כמו עייק חרצי' כו' שהוא ע"י סיוע שלו. רק דהוי קשיא להו דמ"מ אינו בא מיד הבעל לידה כמו טלי גיטך מע"ג קרקע כנ"ל ולזה לא מהני מעשה שלו. וע"ז תירצו שפיר דמה שבא מרשותו לרשותה הוי כמו מידו לידה דשפיר בא מיד הבעל כנ"ל:
וא"כ שוב י"ל גם בכסף קדושין דלא מהני טלי מע"ג קרקע דנהי דחשיב ע"י מעשה שלו מ"מ הא אינו בא מידו והיה נראה דבמונח בחצר שלו מהני טלי מע"ג קרקע דכיון דחשיב מעשה שלו ההקנאה שוב בא מידו לידה משא"כ במונח בקרקע אחר נהי דהוי מעשה שלו מ"מ הא אינו בא מידו כנ"ל ולא מהני. אי נימא דמקשינן לגט כנ"ל:
ולכאורה הא מוכח מש"ס קדושין (דף ז ע"ב) דבעי ב' בנותיך לב' בני בפרוטה כו'. ופי' תוס' דבתר נותן ל"ד דאי בתר נותן וע"כ בתורת שליחות לא עדיפי ממשלחם והי' צריך פרוטה לכל א' רק אי בתר מקבל אי בתר דידהו כו' ע"ש. ומבואר דזה פשוט לי' להש"ס דאי אינו ש"פ לגבי נותן מ"מ אי בתר מקבל היינו דלגבי אב יש כאן ש"פ מהני ואף שאין כאן נתינת כסף מיד הבעל דאינו נותן כלל ש"פ והוי כטלי מע"ג קרקע וע"כ דלא בעינן נתינה מיד ליד. וכן בר"ן פ"ק דחולין בקליפי א"ה שהוכיח אף שאינו נתינה אצל המקדש דאסור בהנאה לדידיה מ"מ מתקדשת. והוכיח מגזל אחר יאוש דמקודשת ע"ש. אך באמת אין הוכחה מכל הנ"ל. די"ל דאף שדי שיהיה כסף לגבי המתקדשת מ"מ צריך שיתן הוא דבר זה שיהיה נקרא כסף לגבי דידה ודבר זה צריך שיבא מידו לידה כמו בגט. וחשיב זה נתינה מה שנותן דבר השוה אצלה כסף משא"כ טלי מעג"ק, ולכאורה אף אי לא מקשינן הוי' דכסף ליציאה מ"מ למ"ש הב"י סי' קל"ח דלכך בעי בגט מידו ממש משום דכ' ונתן בידה ואי לא הוי כ' בידה לא הוי מרבינן רשותה כו' ומונתן עצמו דליכא ריבויא אמרינן דצריך נתינה מידו ע"ש. וא"כ בקדושין גופיה דיליף משדה עפרון דכ' נתתי כסף השדה כו' דכ' נתינה ממילא צריך נתינה מידו ולא יועיל טלי מע"ג קרקע. וא"ל דא"כ גם בקנין קרקע לא יהיה מהני טלי הכסף מע"ג קרקע דז"א דקנין קרקע ילפינן בש"ס קדושין (דף כו) משדות בכסף יקנו דלא כ' נתינה כלל. ומיושב בזה קושית תוס' שם ד"ה אמר דלא ילפינן משדה עפרון ע"ש. דהיה בעינן נתינה כנ"ל. אבל בקדושין דלא יליף מקנין דשדה רק מקיחה כו' דכ' ביה נתינה א"כ ליבעי נתינה ממש. והיה תלויה בב' שינוי' דגמ' ריש קדושין. אך ז"א דא"כ איך אמר דלאו בתר נותן אזלינן כו'. הא כ' נתתי כסף וליבעי ש"פ לגבי הנותן. וע"כ דאף דיליף משדה עפרון מ"מ הג"ש הוא קיחה קיחה היינו מהקיחה דכסף דכ' בתרי' קח ממני. אבל לא מקשינן לנתינה דכ' התם דנתינה לא כ' בקדושין. ובל"ז כבר דחה הט"ז שם דברי הב"י ע"ש:
ועוד דא"א לומר כלל דהיכא דכ' ונתן ליבעי מידו ממש. דהא קנין אגב לא מהני בגט כמ"ש רשב"א ור"ן ריש פ' הזורק והרמב"ן דלא כרש"י משום דלא הוי נתינה מידו ובמתנות כהונה דכ' ונתן ואמר בש"ס ב"מ (דף יא) אגב קרקע נתינה אלימתא הוא ועוד דפריך בש"ס קדושין (דף כז) למה אמר מקומו מושכר לו והא קי"ל דלא בעינן צבורין בתוכו ומשני דלא לאטרחינהו. ומאי פריך הא בעי לקיים מצות נתינה וכשהשכיר מקומו הוי נתינה מיד ליד כמו גבי תיחוד ותפתח משא"כ אגב קרקע אחרת. וע"כ דמונתן, לחוד לא בעינן מידו ממש רק הקנאה כנ"ל, וגם מוכח מזה דאף ודרשינן בש"ס גבי מת"כ ונתן ולא שיטול, מ"ז לא ממעטינן טלי מע"ג קרקע רק כשמצוה ליקח מהני ולא מימעוט רק שיטול בעצמו. ומזה קצת ראיה לדברי רמ"א סי' קל"ח ע"ש וע"כ דדוקא בגט דכ' ונתן בידה בעי מיד ליד כנ"ל. וא"כ ממילא היה נראה דטלי קדושין מע"ג קרקע תליא במחלוקתם אי מקשינן הויה דכסף לגט ופסלי מחובר אן אפשר לומר דבעינן דוקא מידו ממש כנ"ל. משא"כ לרוב הפ' דלא מקשינן כנ"ל. וכן הוא לשון מהרי"ל בת' סי' ע"ח ועוד יש להתיר כו' כיון דלא קבלה הקדושין לא ממנו ולא משלוחו אלא מעצמה נטלה המעות והוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע דלאו כלום דבעינן ונתן בידה הוא או שלוחו ואפילו נוטלתו מידו א"מ וחצר דידיה לא עדיף מידו וה"ה לקדושין ומנא אמינא לה אבע"א קרא אבע"א סברא אבע"א גמ'. קרא דבעינן ויצאה והיתה גמ' כו' שמא נתרצה הבן לא אמרינן פ"ב דקדושין ואפילו המעות בעין בשעת ריצוי כו' ליחיילי מהשתא בשעת ריצוי אם הוא בעין למאי שמפרשי' ר' אליקים וראב"ן דנתרצה האב פי' כשהמעות בעין ומקודשת משעת ריצוי כו' ולמה לא יועיל ריצוי הבן וע"כ כנ"ל. דהא מיירי א במעות שלו או משום זכין כו'. ואי קשיא כי מקדש בפקדון הא לא אתי לידה בתורת קדושין והוי כטלי מע"ג קרקע אי מש"ה לא איריא דבעינן שיבא מיד הבעל או מיד שלוחו לרשותה אע"ג דמעיקרא לאו בתורת קדושין יהיב לה ה"נ בגט כי אמר לה כנסי שט"ח זה וחזר ואמר ה"ז גיטך דמעיקרא בתורת פקדון אתא לידה כמ"ש הר"מ. ובנתנה היא ואמר הוא יהיב לה האי שמקבל מתנה ממנה באדם חשוב. וכן כשמדבר עלי' לשלטון ומחילת מלוה וכל כיוצא בזה כי דייקת בכולהו קיהיב איהו ולא שתטול היא מעצמה ונהי דאפשר דבגט מיפסלא לכהונה היינו משום [ריח] הגט דבכל דהו אבל קדושין אין כאן דההוא שמא נתרצה הבן לא מהני כלל אף למחייבי' גט מדרבנן כו' ואפ"ה קאמר הרא"ש אפילו נתרצה אח"כ כו'. ואבע"א סברא דאל"כ מי שיש לו מעות במקום אתר והאשה שם א"צ שליח אלא יאמר או יכתוב לה שתקח אותן המעות ותתקדש בהן כו' אע"ג דבעינן תרי קראי כי יקח ולא שתקח את עצמה וכן ושלחה ולא שתשלח את עצמה היינו משום האי מקשינן דליהוי תרוייהו תלי באיש אי לאו ושלחה ואי לאו כי יקח ה"א תרווייהו תלי אמקנה כו' עכ"ל:
ונראה מדברי מהרי"ל דאתי עלה מטעם ההיקש דויצאה והיתה שסובר כדעת בעה"ע דגם קדושי כסף איתקוש לגט וכהפוסלין מחובר כנ"ל. וגם נראה מדבריו דזה ב' דברים כמ"ש לעיל דבעינן שיתן הוא או שלוחו וזה מונתן כו'. וכשנוטלתו מידו הוא ענין אחר דלא מהני משום ולא שתטול כו' כמו שלפתו כנ"ל.
ונראה לע"ד ברור דמהרי"ל מודה למ"ש לעיל בקדושין טלי מע"ג קרקע כשמצוה אותה ומקנה לה לקדושין ונוטלתו מרשותו או מידו דמהני דלא שייכי ב' הטעמים דכיון שצריך נתינה של הקנאה וזה רק ע"י דיבורו הוי מסייע כנ"ל, וכעייק חרצי' וכמו תיחוד ותפתח כנ"ל. וכיון שנוטלתו בצויו מידו או מחצירו א"כ בא מידו לידה כנ"ל. רק דהא בעובדא דמהרי"ל מפורש שם שנוטלתו בגזילה מקודם בלא דעתו. ע"ז אמר שפיר דלא בא לידה בנתינה מעולם דהא לא סייע כלל בשעת נטילתה לידה ומה שמסייע אח"כ בההקנאה אינו מועיל שכבר אינו ברשותו ואינו בא מידו לידה משא"כ באומר טלי כו', וזה שדייק מהרי"ל ולא שתטול היא מעצמה כו' ולשון זה עצמו הוא בש"ס חולין (דף קלד ע"ב) גבי מתנות כהונה והתניא ונתן ולא שיטול מעצמו כו'. והדבר פשוט דלא ממעט טלי מע"ג קרקע כשמצוהו ליקח ולא ממעט רק שיטול מעצמו בלי צווי בעלים דאזה מייתי לה הש"ס התם. וע"כ דזה מיקרי ונתן וגם בקרקע מיקרי ונתן ההקנאה כמ"ש תוס' ב"מ (דף נד) גבי ונתן הכסף וקם לו. ומ"מ ממעטינן במ"כ ולא שיטול מעצמו וכ' מהרי"ל שפיר בלקחה בגזילה כנ"ל דשייך ב' הטעמים. אבל בלקחה מדעתו מחצירו י"ל שפיר דמהני. רק כשאינו מונח בחצירו ואומר טלי מע"ג קרקע י"ל דאינו מועיל למהרי"ל דנהי דהוי מסייע שיהי' נתינה של זכי' אבל עכ"פ אינו בא מידו אלי' וזה ילפינן מגט שצריך דוקא שיבא מידו או משלוחו וכמ"ש לעיל אי איתקוש כנ"ל. וגם זה נראה לי דכשאומר התקדשי לי בהנאת מתנה זו שאני נותן לך חפץ זה שתקח מע"ג קרקע והיא לוקחת אף מקרקע שאינו שלו ג"כ מקודשת גם למהרי"ל דנתינת הנאה זו בא רק מדיבורו שהוא מקנה לה ונתינת הנאת זו בא ממנו אלי' והוי כמידו לידה וכמ"ש מהרי"ל גבי מחילת מלוה וקבלה דאדם חשוב. דאף שגם היא מסייעת בלקיחתה מע"ג קרקע מ"מ הא בקבלה דאדם חשוב ג"כ מסייעת בנתינתה ומ"מ מהני. ולא שייך לאקושי לגט. דכיון דגם בגט מהני בא מרשותו לרשותה רק דהתם לא משכחת כה"ג שיבא ממנו אלי' שע"כ הגט הוא דבר נפרד. אבל נתינה דקדושין שהוא שוה כסף וההנאה ש"כ וע"י הדיבור או מעשה שלו נעשה ההנאה הוי בא ממנו אלי' והוי שפיר נתינה גמורה. רק כשאינו מקדשה בההנאת מתנה רק בגוף הדבר שנותן ע"ז סבר מהרי"ל דצריך שיבא מידו אלי' אף דההנאה ממילא מ"מ לא מהני כמו מקדש במלוה דלא מהני אף דממילא הנאת מחילת מלוה איכא לא מהני כיון שמקדשה בגוף המלוה וזה לא הוי נתינה וכן בהנ"ל כשאינה נוטלתו מחצירו או מידו אין הדבר שנותן בא מידו לידה ומקשינן לגט דלא מהני אבל בנוטלת מחצירו בצווי י"ל שפיר דמהני דלענין טלי הוי ריצוי שלו סיוע כנ"ל:
ונראה לע"ד ראיה ברורה למ"ש מדברי תוס' גיטין (דף יג ע"א) האומר תן גט זה כו' שטר שיחרור זה לעבדי כו' שכ' תוס' אי גרסינן תן כו' א"נ כרבנן דזכות הוא לעבד כו' וכשאינו נותנו מיד ליד אלא מראהו ומצוהו ליתנו כו' והוא לא נוטלו מחיים כו' ע"ש. ותמוה הא אף אם נוטלו מיד וזוכה בשביל העבד לא עדיף מנטלו העבד בעצמו דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני דהא ודאי דפסול בשיחרור כמו בגט דילפינן לה לה מאשה כדפסול מחובר בש"ס (ט' ע"ב) ופירש"י דכ' וכתב ונתן כו' ואיתקוש לה לה מאשה וכיון דאיתקוש ונתן כו' ודאי דפסול טלי מעג"ק ואיך יועיל כנ"ל:
ולמ"ש מיושב דכיון דזכות הוא לעבד כו' וע"י אמירת האדון זכי בשיחרור זה לעבדי עי"ז זוכה ומונח ביד הזוכה שהוא כיד העבד שוב שפיר מהני ולא הוי טלי מעג"ק דע"י סיוע שלו בא ליד העבד שאם לא יצוהו לזכות לא יהיה זכות ולא יהיה כלל יד הזוכה כיד העבד והוי ממש כמו גבי תיחוד ותפתח ועדיף מאלו העבד בעצמו נוטלו מע"ג קרקע דכיון דנתינת גט הוא וב"כ וב"כ יהי' בידו אף אם לא ירצה האדון. משא"כ בזוכה עבור העבד דבלא זיכוי של האדון לא יהיה בא כלל ליד העבד דכשאינו זכות אין ידו כיד העבד ואינו שליח כלל. שוב הנתינה ע"י האדון ומהני וא"ש כשמראהו ומצוהו ליתנו כו':
אך למ"ש לעיל היה צריך שיקח הזוכה עבור העבד דוקא מחצירו של האדון ואז מהני הסיוע דבא מידו לידו משא"כ כשהי' מונח ברשות אחר. אך שם מסתמא מונח ברשות האדון. עכ"פ מוכח דמה שע"י דיבורו יהיה ביד המקבל גט שפיר מהני דלא להוי טלי מעג"ק וממילא גם בקדושין שצריך נתינה של הקנאה וזה בא ע"י הקנאת הבעל שפיר מהני. רק דיהיה צריך שיבא מיד הבעל או מחצירו כנ"ל:
אמנם גם ע"ז קשה לי דאמר פ"ק דב"מ דלאביי דסבר עידיו בחתומיו זכין לו מהני בשיחרור משעת חתימה לרבנן דזכות הוא לעבד. והא לא היה מעולם ביד הרב הגט שיחרור ובפרט לר"מ דע"ח כרתי וא"כ לא נעשה גט שיחרור עד אחר חתימה וא"כ מאי מהני שיזכו עבור העבד הא הוי טלי מע"ג קרקע שלא נתן להם גט מעולם ונהי דע"י צווי זכי הוי סיוע אבל לא בא מידו כנ"ל. וע"כ דאף שלא בא מידו מהני דכיון דמסייע לנטילתה חשיב ונתן:
והנה היה אפשר לומר דגם אי בעינן שיבא מידו מ"מ מהני. דהא אמר בש"ס גיטין (דף כג) דהוי מהני בעושה שליח לאשה עצמה שתהיה שליח להולכה עד דמטית התם כו' וקבלי את גיטך רק דפריך והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופירש"י ז"ל משום דאז נעשית בעל המעשה ופסק שליחותו וממי מקבלת כו' ע"ש דעיקר הטעם כיון דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני ממילא צריך להיות נותן ומקבל וא"א להיות כ"א שתיהן וכשהיא שלוחו להולכה שיהיה נקרא נותן אל מי נותן ואין כאן מקבל ובתורת קבלה שנחשיבה לעצמה בתורת מקבל פסק שליחותה במקום הבעל וממי מקבלת והוי כטלי מע"ג קרקע כנ"ל. שוב ראיתי מפורש כן בריטב"א גיטין. אבל אם היה מועיל טלי מע"ג קרקע היה מהני שפיר כנ"ל דאף דמטית התם פסק שליחות הבעל ומקבלת מעצמה מה בכך ולכך פריך הש"ס שם מקודם אאתנחי' אארעא משום טלי מע"ג קרקע ואח"כ הא דלא חזרה כו'. וא"כ גבי שיחרור בתן כזכי כו אף שמראהו ומצוה ליקח אף מקרקע שאינו שלו י"ל ג"כ שפיר דמהני דהא בתורת שליח הולכה אינו מזיק מה שאינו נותנו מידו דהשליח נעשה ידו וכמו לוקח בעצמו מע"ג קרקע, וא"כ כיון שכתבנו דלענין נטילתו שיזכה בעבור העבד לא מיקרי טלי דהא ע"י דיבור שיזכה בא ליד העבד מהני הסיוע כנ"ל רק שלא יועיל מטעם שלא בא מיד האדון כיון שלוקחו מחצר שאינו שלו. וא"כ שוב גם זה מהני דנעשה שלוחו להולכה ליקח הגט מע"ג קרקע ושוב הוי כמונח ביד הרב ושוב יכול אח"כ לזכות בשביל העבד ושפיר בא מיד שליח הרב לידו ואף שנעשה מקבל ופסק שליחות הרב מהני דלענין זה מהני הסיוע מה שבא ליד העבד משום הזכי' שמצוהו לזכות דמקרי ונתן וכמו תיחוד ותפתח כיון דהיה מהני טלי מע"ג קרקע כשהיה לוקחו מיד הרב או שלוחו אף שלא היה כאן נותן משום הסיוע כנ"ל ושפיר מהני כנ"ל. וממילא גם בהא דעידיו בז"ל דהתתימה בשליחות הבעל ועד אחר החתימה הם שלוחי הרב ושוב יכולין לזכות עבור העבד דבא מידו לידו כנ"ל. וממילא להנ"ל היה מהני גם בקדושין טלי מע"ג קרקע כשמצוה אותה ליקח אף מחצר שאינוו שלו דג"כ שייך כנ"ל שנעשית שלוחו ליקח והוא כמונח בידו ושוב זוכית עבור עצמה והוי כלקחתו מידו ושוב מהני שע"י סיוע שלו היינו ע"י הקנאתו היא זוכית בהכסף קדושין וכמו בגט דהיה מהני אי לא הוי בעינן חזרה שליחות כו' ואף שאינו אומר בפירוש כן הא מ"מ כיון שאומר טלי מע"ג קרקע והתקדשי בו ממילא לקיחתה הוי שליחותו וזוכית בו מיד אחר קבלתה וכמו בתן מנה לפלוני ואתקדש כו' ובהילך מנה כו' לטעם הירושלמי שזוכית בשבילו ואח"כ זוכית בשביל עצמה ומהני אף שלא פירש כן דממילא הוא כנ"ל וכן גיטין (דף יג) אי תופס לבע"ח קנה שכ' הר"ן ז"ל דנעשה אחר כך שלוחו של העבד לקבלו מעצמו ע"ש ואף דלכאורה כיון דא"א להיות במקום עצמה אלא א"כ פסק שליחות הבעל א"כ אינו בא מיד הבעל לידה. ז"א דלכאורה מה בכך שלא חזרה שליחות כו' הא כמו בתיחוד ותפתח דמהני משום שבא מידו לידה והיינו דע"י המתנה מהחצר נעשה מידו ידה כמ"ש תוס' ומהני. וא"כ באשה עצמה דלא חזרה שליחות כו' אף דא"א להיות נותן ומקבל מ"מ מה שנעשית עבור עצמה ופסק שליחות הבעל הוי בא מידו לידה כמו בחצר הנ"ל דממה שהיתה שלוחו וידו ונעשית ידה ומונח בידה ובמה שנעשה לעצמה פסק השליחות וממילא מונח בידה ולמה לא יהיה מהני. אך הטעם דאין כאן מעשה שלו להנתינה שיגיע לידה דגבי תיחוד ותפתת או שטר מתנה על החצר הוא ע"י מעשה והקנאה שלו בא לידה מידו. אבל בלא חזרה שליחות אצל הבעל כו'. בשעה שנעשית עבור עצמה ופסקה להיות שליח הבעל וידו זה המעשה עושית בתורת עצמה ולא בשליחות הבעל וא"כ הוי ממש ונתן ולא שתטול דהא לוקחת מעצמה הגט לידה מידו דבמה שנעשית מקבלת עבור עצמה פסק ממילא שליחות הבעל ונהי שבא מידו לידה מ"מ הבעל לא עשה זה ואין כאן סיוע שלו כלל בשעה שמקבלת וכמו קפצה ידי' בחוזק משא"כ בהקנאה דחצר כנ"ל. וא"כ גבי זכי או בקדושין דחשבינן מה שצריך לזיכוי והקנאה שלו דהוי סיוע שלו לנטילתה א"כ שוב מהני טלי מע"ג קרקע כשלוקחת בתורת שליחות אף שנעשית מקבל אח"כ בתורת לעצמה ופסק שליחותו ולא חזרה כו' מה בכך הא שפיר בא מידו לידה בלי הפסק דלענין שיבא מידו שפיר הוי כן במה שפסק שליחותו. רק שיהיה סיוע שלו ובקדושין אף שמקבלת מעצמה חשיב סיוע שלו שיהיה נתינה של זכי' ושפיר מהני אף טלי מחצר שאינו שלו כמו מידו או מחצר שלו כנ"ל:
וא"כ היה אפשר דמהרי"ל מודה דמהני בקדושין אומר טלי מעל גבי קרקע והתקדשי כו' ונוטלת בצוויו. ולא קאמר אלא בעובדא דידי' בגזלה כו' או פקדון דמייתי או דנותן אחר כו דלא נטלה בצוויו מעולם ולא שייך טעם הנ"ל שיהיה בשליחותו. משא"כ בשליחותו ובצוויו י"ל דמודה דמהני דמיקרי בא מידו וסיוע לנטילה דחשיב נתינה כנ"ל:
ובש"ס ב"מ (דף עא ע"ב) נכרי שלוה מישראל כו' העמידו אצל נכרי כו' דפריך בשלמא סיפא לחומרא כו' ותמהו בתוס' דהוי רבית גמור שנעשה הישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מהנכרי ומה צורך לשליחות הנכרי בזה ותירצו דנהי דמציאה יכול לזכות לחבירו ואם היה הנכרי מפקיר מעותיו היה זוכה עבורו אבל כיון שאינו מפקיר אלא בא לזכות מעותיו ע"י זה אין לו כח לזכות אלא א"כ יהיה שליח הנכרי ג"כ וכיון שאין שליחות לנכרי הי' מותר אלא לחומרא כו' ע"ש ולכאורה נהי דאין שליחות והוא מה שבידו כמונח ע"ג קרקע ג"כ די במה שהוא שלוחו של ישראל המקבל לזכות עבורו כנ"ל ומשמע דאף בטלי מע"ג קרקע ומצוה המזכה הוא ליקח בתורת שליחות של המזכה לענין שיצא הדבר מרשותו כיון שאין הדבר יוצא מרשותו בלא צוויו לזכות כנ"ל. וא"כ היה אפשר לומר דלכך גבי שיחרור מהני בתן כזכי או עבז"ל אף שמראהו ואינו נותנו מיד ליד כנ"ל. כיון שבמה שזוכה בשביל העבד מיקרי אז שלוחו של המזכה ג"כ א"כ מיקרי שפיר בא מידו לידו על ידי מעשה של המזכה כנ"ל. אך לתוס' נראה דגם באומר לקונה עצמו לך משוך וקני או חזק וקני דחשיב ג"כ כעושה בשליחות המקנה, וממילא היה מהני טלי מע"ג קרקע ג"כ. ויש לדחות דא"כ לא יועיל בנכרי אף שאומר לך משוך וקני לדידן דמשיכה בנכרי קונה מה"ת אך אפשר מטעם סילוק אולם בל"ז נחלק הריטב"א שם על דברי תוס' גם בתוס' אפשר לפרש פי' אחר:
והנה בש"ס ב"מ (דף ל ע"ב) סבר ר"י חסמה בקול והנהיגה בקול דעקימת פיו הוי מעשה ולוקין וקי"ל כותיה וכן ריש תמורה מימר דבדיבורי' איתעביד מעשה שנעשה מחולין הקדש חשיב עושה מעשה וכן עדים דבדיבורייהו איתעביד מעשה ע"ש ובתוס' סנהדרין (דף סה) אף שאין המעשה נעשה מיד בשעת דיבורם כמו מימר מ"מ המעשה שנעשה אח"כ בגמר דין של הב"ד שלא היה נעשה בלי דיבורם חשבינן דיבורם כעושה המעשה של אח"כ כנ"ל. ומאן דלא חשיב עדים זוממין מעשה היינו משום דבאמת לא נתחייב ע"י דיבור שלהם רק הטעו הב"ד. וע"ש בתוס' ב"ק (דף ק ע"א) דהיכא דקם דינא מיקרי הדיבור מעשה גמור כיון דאיתעביד מעשה בדיבורו שמתחייב ע"ש. וממילא גבי תיחוד ותפתח שע"י אמירתו חזק וקני קנתה בחזקה שעושית ע"פ דיבורו חשיב הדיבור שלו מעשה גמור בשעת חזקה שע"י דיבורו איתעביד המעשה שלא הי' קונית בלי דיבורו ולא היה הגט בידה. ודוקא בטלי גיטך מעל גבי קרקע דאף שלוקחת ע"פ דיבורו מ"מ לא איתעביד מעשה על ידי דיבורו שאף אם היתה נוטלת בלא דיבורו הי' בידה ולא דמי לחסמה בקול כו' דגבי בר דעת כשאינו בתורת שליחות לא חשבינן מה שעושה ע"י דיבורו כאלו עשה הוא עיין ברא"ש ב"מ פ' הפועלים ומה"ט אמירה לנכרי מותר מה"ת ולא חשבינן כלל שע"י דיבורו נעשה רק גורם כו'. משא"כ לענין הקנין שא"א לקנות בלי דיבורו של המקנה שפיר מעשה הקנין שנעשה ע"י דיבורו חשיב מעשה שלו אף שאינו בתורת שליחות כנ"ל וחשיב שפיר בהא דתיחוד ותפתח סיוע במעשה שלו. וכן בקדושין טלי מע"ג קרקע לענין הנתינה של הקנאה חשיב בדיבורי' איתעביד מעשה כנ"ל:
ולשונו של הטור סי' קל"ח שצריך דוקא שיגיע מידו ממש הגם שכתבנו לעיל שמשמע כן מלשון הגמ' מ"מ עדיין ל"ע שלא מצאנו זה בשאר פ'. וגם אין לנו לימוד ע"ז מאחר ששאר נתינות דכתיבי כי יתן (ב"מ דף נז ע"ב) דלא מימעיט קרקע רק מכלל ופרט. וכן ונתן הכסף דהקדש כו'. אבל ע"כ דונתן לאו בגופי דוקא. רק בגט דכ' ונתן בידה משונה משאר נתינה דצריך שיגיע לידה דוקא או חצירה ושלוחה. ונתן פירושו שצריך שיעשה מעשה שיגיע לידה ע"י מעשה שלו לא מעצמה דונתן הוא בפעולה שלו אבל מנין לנו ללמוד שדוקא מידו או מגופו יבא לידה הא לא כ' בידו כו' ולמה נחלק בין שאר נתינות. ולשון רש"י ורשב"א ושאר פ' גבי חצירה הבא לאחר מכן הוא רק משום שאינו בא מכח הבטל לידה ע"ש. ומשמע דרק משום שאינו ע"י מעשה שלו. מה שא"כ אם היה ע"י מעשה שלו היה מהני אף שאינו בא מידו וגופו. ולזאת יש להסתפק גם במסייע ליטלו מע"ג קרקע. אולם מלשון הרמב"ם ריש ה"ג משמע ג"כ קצת כהטור ע"ש:
ונראה הטעם ג"כ דדוקא שאר נתינה דכ' גבי ממון שהכונה נתינת ממון שפיר גם ההקנאה חשיבא נתינה וגם א"צ מעשה בגופו דוקא כיון שהכונה רק שיגיע הממון להמקבל דמה"ט אין נתינה כזו פחות מש"פ כדאמר גיטין (דף כ) ותוס' ב"מ הנ"ל. אבל נתינה שאינו נתינת ממון רק הקפידא על נתינת גוף הדבר כמו נתינת גט כמבואר בש"ס הנ"ל שפיר בעי דוקא נתינה מידו ממש או מגופו. דהא בש"ס סוכה (דף לז ע"ב) דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה מהא דנפל משפופרת לשוקת פסול הא הפילה הוא כשר אמאי ונתן אמר רחמנא וגירסת תוס' מדנתינה ע"י דבר אחר שמה נתינה לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה טו' ע"ש וא"כ מוכח דאף דהא קי"ל כחו כגופו דמי ב"ק (דף י ע"ב) וחולין (דף טז) לענין וזבחת דכחו הוי מעשה שלו כו'. ואעפ"כ אי נתינה ע"י ד"א לא הוי שמה נתינה לא הוי מקרי ונתן מים כו' מה שע"י כחו בא המים לעפר רק דכיון דגם ע"י ד"א שמה נתינה שוב הוי נתינה בגופו ממש. ומוכח שפיר כדברי הטור דבעינן בגט נתינה ממש מידו או מגופו וגבי תיחוד ותפתח משום שבא מחצירו שהוא כידו לידה וכדברי תוס' הנ"ל. רק לענין המעשה שלא יהיה כשלפתו מהני סיוע מקנין שלו כנ"ל:
ועוד דאפשר דבדבר הניתן מיד ליד אין דרך נתינתו רק מיד ליד וכמו דאמר בש"ס בדברים שדרכן להגביה דאין קונה במשיכה וכפירש"י ז"ל גבי מסירה (קדושין דף כה). משא"כ בדברים שאין בעין או בקרקע דרך נתינתו במה שמקנה באשה קנין שהוא מועיל ושוב לא היה שום ראיה מהא דתיחוד ותפתח דכיון שהחצר דרך נתינתו בכך בקנין חזקה שוב ממילא הגט ניתן מידו לידה וכן מעמ"ש דמהני בקדושין וכן שאר הנאה השוה כסף הוי דרך נתינה אף שאינו מיד ליד כנ"ל. ועוד דאפשר לומר דכיון דבגט שאינו נתינת ממון בעי נתינה ממש ולא מהני מה שמצוה ליקח שוב גם בקדושין אף דגזה"כ דצריך נתינת כסף הש"פ מ"מ לענין גוף הנתינה כיון דמקשינן ויצאה והיתה צריך נתינה ממש מיד ליד ולא מהני מה שהקנין ע"פ צוויו דאף דגם בגט מהני תיחוד ותפתח היינו לענין החצר. אבל בגוף הגט לא משכחת לה שיועיל מה שנוטלת ע"י צוויו דאין כאן מעשה שלו שיהיה בידה כיון שא"צ הקנאת ממון. שוב לא מהני בקדושין מחמת ההיקש אף דבקדושין חשיב סיוע. ואפשר דתליא בפלוגתא דתנאי אי אמרינן דון מינה ואוקי באתרא. ולא היה מועיל אף בנוטלת מידו או מחצירו. ומה דמהני מעמד שלשתן בקדושין הוא משום דהא לענין שוה כסף בא ממש מידו לידה דאף שאינה מחזקת בידה ממש יש לה זה הדבר שנעשה שלה וזה השווי הוא בידה ממש. אך גם בטלי מע"ג קרקע ג"כ בקנין זה שנעשה שלה יהיה כבידה ממש ובא מידו במה שיוצא מרשותו:
שוב נראה לי עיקר בדעת מהרי"ל ז"ל דפשט לשונו משמע דאין חילוק בין טלי מע"ג קרקע או מידו או חצירו או ממקום אחר רק שהוא צריך לעשות הנתינה דוקא דהנה גם בשאר קנינים יש ב' מיני קנין דבהנך דנקני במסירה פי' הריב"ם קדושין (דף כה) וב"ב (דף עה ע"ב) דבעי מסירה מיד ליד ומה"ט אמר בש"ס ב"מ (דף ח) מאי מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו ולכך במציאה ונכסי הגר מאן מסר לי' דלקני'. ותוס' סוברים דכשאוחזו במצות המוכר כשאומר לך חזק וקני הוי מסירה. רק במציאה מאן אומר ליה כו', וכ"כ תוס' בקדושין דבמשיכה עדיף כו'. ולרש"י מסירה עדיף ע"ש. ונראה דקנין משיכה הוא מצד הלוקח שעושה מעשה שמורה שנעשה שלו וקונה אותו וממילא יוצא מרשות מוכר כיון דתלי' הא בהא שאינו יכול לקנות עד שיצא מרשות המקנה. וכשאומר משוך וקני או בפניו שמרוצה לקנין הקונה סגי. ולכך קני גם במציאה והפקר משיכה והגבהה שמורה שזוכה ונעשה שלו. וכשיש מקנה מ"מ ממילא יוצא מרשותו בקנינו של הקינה. משא"כ מסירה הוא להיפך שהוא מצד המוכר שמורה שמוסר לו ומוציא הדבר מרשותו ובזה קונה כיון שאינו רוצה להקנות רק שיקנה זה ולכך לריב"ם בעי דוקא מיד ליד שהעיקר מסירת המוכר. ולתוס' סגי במה דאומר חזק וקני ואוחזו במצות המוכר הוא ג"כ כמו שליחותו בבשליתותו וצויו אוחז בו הוי כמיד ליד. דהא בשאר קנינים לא בעינן חזרה שליחות כמבואר בריטב"א גיטין להדיא ולכך במציאה והפקר שאין כאן מקנה אין מסירה קונה כנ"ל. ולכך בגט דאמרה תורה ונתן ושלחה כו' דבעינן שיהיה מצדו דוקא ולכך מהני בקטנה וחרשת ובע"כ כו' וממילא אף בבת קנין לא מהני רק מסירה מיד ליד דזו ההקנאה הוא מצד המקנה. משא"כ טלי מע"ג קרקע אף מחצר שלו ואף שאומר משוך ותקנה לא מהני. דאם היה מועיל לא הוי פריך בש"ס ספ"ב דגיטין כי מטית להתם אנחי' אארעא כו' ופריך טלי מע"ג קרקע דלמא שאומר לה שתקנה וע"כ דלא מהני והיינו מטעם הנ"ל שזה הקנין הוא מצד הקונה ואף בלי מקנה קונה כמו בהפקר. וע"י שתקנה יוצא מרשותו ואף שמרוצה ואומר משוך כו' הוא מרוצה שתשלח את עצמה ולא מהני כמו באמירה כשאומרת הריני מגורשת ממך והוא מרוצה דמקרי משלחת עצמה כן בהנתינה כשהקנין מצדה כנ"ל. ואף לתוס' דמה שלוקח במצות המקנה הוי מסירה מיד ליד היינו בשאר קנין דאוחזו בשליחות המקנה דלא בעינן חזרה שליחות כו'. משא"כ בגט דאם התפיסה תהי' בשליחות הבעל לא חזרה שליחות ולא מהני ולכך לא מהני טלי כו'. וגבי תיחוד ותפתח י"ל דלכך מהני כיון דלענין קנין החצר לא בעינן חזרה שליחות ככל הקנינים א"כ כשאומר לך חזק וקני ומחזקת במצותו הוי שפיר בשליחותו והוי מסירה מיד ליד כמ"ש תוס' והוי ממילא לענין הגט מסירה מיד ליד ממש מחצירו לחצירה ואף לריב"ם דמצריך במסירה מיד ליד ממש היינו דוקא במסירה דאוחזה בטלפה כו' שאינו קונה באופן אחר משא"כ בחזקה שהוא קנין י"ל דשפיר הוי שלוחו וכדאמר רב גיטין (דף סג ע"ב) נעשה שלוחו ושלוחה אי לא בעינן חזרה שליחות כו'. אבל לענין נתינת גוף הגט דא"א שיהיה משיכתה בתורת שליחות דלא חזרה כו'. שוב המשיכה רק מצדה לא מקרי נתינה כנ"ל. ולכך בקירוב ידו או עייק חרציה ושלפתו מהני דזה הוי מסירה מיד ליד:
ומה"ט בנתן הגט בחצירו ומכר לה החצר או בעבד כו' כתב הרמב"ם סוף פ"ה מה"ג כיון שקנתה החצר בכסף כו' או בחזקה נתגרשה. ובכותב על יד של עבד או קרן הפרה כ' פ"ד ומוסר לה העבד או הפרה ע"ש וכן לשון המשנה ונותן לה כו' ולא מהני משיכה בגוף הגט רק מסירה מיד ליד:
ובזה היה נראה דמ"ש הב"י סי' קכ"ד לדחות דברי ר"י וכ' שם אבל הכא שהגט כתוב על ידו של עבד כיון שזכתה בעבד בא' מדרכי הזכי' ממילא נתגרשה שהרי זכתה בגופו של גט ע"ש דלא בדוקא נקטי' דהא נקנה במשיכה והוי טלי מע"ג קרקע ממש וכן בחזקה כו' רק בעי מסירה וכן בשטר שנותן לה השטר ג"כ לא מהני כמו קנין אגב כו' רק כלשון הש"ס ורמב"ם כנ"ל והב"י לא צריך לזה לדחות דברי ר"י ע"ש. ובזה לע"ד תמוהים דברי הב"ש סי' קכ"ד ס"ק י"ב בעלה של עציץ נקוב דאם לא פסק היניקה בטל מה"ת וכ' מיהו אם עשתה חזקה מגורשת אפילו לא פסק היניקה דהא קנתה בחזקה וניתן מיד ליד כו' ע"ש. ולא ודעתי מנין לו זה הא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ממש שהחזקה היא עושית והוא כמו משיכה במטלטלין. ואנן בעינן נתינה שלו ובש"ס אמר להדיא דשקלי' ויהיב לה. ובתוס' כ' שהוא נותן לה למקום שפסק היניקה דאף שכתבו מקודם דאין האשה קונה את הגט כו' במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה היניקה. היינו משום דתוס' מיירי עכשיו מענין קנין אבל אח"כ דמיירי מענין הגט כתבו לאביי ביהיב לה בפסיקת היניקה וגם אח"כ כ' שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה ע"ש וברא"ש מבואר יותר שכ' יהיב לה העציץ בהפסקת יניקה כגון בעלי' או שיש דבר מפסוק בין עציץ לקרקע וכ' להדיא אף שצריך ליתנו לה הכי לא גזרינן כו' וגם לא חשיב מחוסר קציצה ע"ש. אבל אם היא תניחו מעצמה אח"כ במקום שפוסק היניקה נראה דלא מהני דהוי טלי מע"ג קרקע. ומ"ש תוס' משיכה והגבהה הפי' כיון דבתורת משיכה והגבהה חזינן דאינה קונה א"כ ממילא אינו נתינה בגט. הגם שקצת דחוק בלשונם מכל מקום נראה כן:
וכן ראיתי בס' גט פשוט סי' קכ"ד ס"ק כ"ו הביא לשון הב"י שתמשוך במקום שפוסק כו' ותמה וכי ננעלו דרכי הקניה מקרקע לפנינו תעשה חזקה בזרעים ותקנה הגט ע"ש. דברי ב"י לא העתיק כראוי שכ' משכו במקום שפוסק כו' וכ' הכל על הבעל כלשון הש"ס. ומה שתמה בחזקה. תימה על תמיהתו איך פשוט בעיניו מאי חילוק בין חזקה מעשה שלה או טלי מעג"ק משיכה במטלטלין דלא מהני דאין כאן נתינה שלו ואין ראי' מחצר לגןף הגט כמ"ש דהוי ממש ונתן ולא שתטול כנ"ל. ולא מצינו כלל בש"ס ובראשונים בגוף הגט זכי' מצדה רק נתינה. ואף דמסירה דאחזה בטלפה לא מהני רק בספינה ובהמה. היינו שאינו מוסר לגמרי, ומסירה דגט צריך לגמרי לידה או חצירה כנ"ל. וא"כ כיון דבגט צריך בנתינה ב' דברים שיהי' לידה או שלוחה כו'. וגם שיהי' מעשה שלו ולא קנין שלה בריצוי שלו כנ"ל. ממילא כתב מהרי"ל שפיר דבקדושין דכי יקח בכסף כו' ואי מקשינן ויצאה והיתה שצריך נתינה דכסף כמו נתינה דגט. ונהי דלענין שיבא לידה ממש לא שייך ההיקש דהא חזינן דמעמד שלשתן וכה"ג מהני, היינו משום דלענין הקנאת ממון במה שנעשה שלה אותו ההנאה הוא בידה ממש ואף שאין הכסף מונח בידה ממש הא בל היכא דאיתא ברשותיה דמרי' איתא דלענין הזכות ממון שיש לבעליו בחפץ לעולם אצל בעליו הוא. והוי שפיר נתינה לידה גם במעמד שלשתן שמה שזוכית בחוב דאחרים בא לידה הדבר השוה כסף. ודוקא בגט שאין נתינתו בתורת שווי ממון רק ספר כריתות וזה אין בידה כל שאינו בידה ממש או חצירה וכמ"ש לעיל. ולכך מהני בקדושין. אבל ענין השני שצריך מעשה הבעל בנתינה שייך שפיר מהקישא דגם בקדושין צריך דוקא נתינה שלו ולא מהני משיכה בריצוי שלו דאין זה מיד ליד דבפניו לא צריך לומר משוך וקני רק בריצוי סגי. א"כ הריצוי הוא על מעשה שלה וזה לא מהני כמו בגט ודוקא במעמ"ש שבדיבורו קונית החוב אין כאן רק מעשה שלו מצדו. משא"כ טלי מעל גבי קרקע דאף שיאמר משוך וקני הוי הקנין מצדה ולא מהני וזה שדייק מהרי"ל דכי דייקית, בכולהו במעש"מ וקבלה דאדם חשוב וכה"ג בכולהו בא לה ההנאה במעשה שלו וקרינן שפיר ונתן כו' משא"כ טלי כו' וגם לבסוף כתב דהא דצריך תרי קראי בקדושין כי יקח ולא שתלקח ובגט ושלח לא שתשלח כו'. דאף דמקשינן הוי' ליציאה אי לאו קרא ה"א דתרווייהו אמקנה דבגט צריך להיות מצדו שהוא המקנה לה גופה כן בקדושין היא המקנית עצמה לו ולכך בעי כי יקח שהקנין יהיה מצדו ושוב מקשינן ליציאה שתהיה נתינה שלו במעשה שלו כמו בגט במעשה שלו:
ובזה נראה דאפשר מהרי"ל מודה דבמחובר לקרקע מקודשת דבאמת רחוק הוא שלא יביא מהרי"ל כלל דעת תוס' רשב"א ור"ן והה"מ דמכשרי בקרקע וכ' לפשוט בעיניו דטלי מע"ג קרקע לא מהני מאחר דתליא הא בהא. ולמ"ש לא תלי' כלל דשפיר במקדש בקרקע וכ' שטר עליו ונתן לה מקודשת דשפיר מעשה הקנין מצדו כמו כ' שטר על החצר כו'. ונתינה לידה שפיר חשיב ההקנאה דהשוה כסף בא לידה כנ"ל וכמו מעמד שלשתן וכנ"ל. כיון שבמעשה שלו בנתינת השטר מקנה לה שפיר מהני וגם בכסף כיון שבקבלתו הכסף מקנה, רק בחזקה דומה לטלי מע"ג קרקע כנ"ל. ולא פליג מהרי"ל כלל אתוס' ורשב"א הנ"ל וסבר דלכ"ע מהני טלי מע"ג קרקע כנ"ל אף אי מהני במחובר רק הר"ן לחוד לא סבר כן שכ' דלא מקשינן הויה דכסף ליציאה כלל ובזה הא חולק מהרי"ל להדיא כנ"ל:
ולכאורה גם להר"ן ז"ל יש להסתפק בטלי מע"ג קרקע דנימא דלא מקשינן לגט מ"מ כיון דאמר בש"ס כי יקח ולא תלקח אשה לאיש וממעטינן אמרה היא הריני מקודשת לך ואף שהוא בריצוי שלו לא מהני ואף שנתן הוא כו' ומסיק בש"ס דהלכתא נינהו דבמכר במוכר תלי רחמנא ובקדושין בבעל שהוא הקונה וממילא כיון דהנתינה יותר עיקר מהאמירה כמבואר שם בר"ן ושאר פוסקים. א"כ כמו דלא מהני אמירתה אותו אמירה עצמה שהיא אומרת דהריני מקודשת לך הוא אותו אמירה שהוא אומר הרי את כו' אעפ"כ לא מהני ריצוי שלו דדוקא צריך שהוא יהיה אומר וריצוי שלה ומה"ט כ' ר"ן נדרים (דף כט ע"א) דלא חשיב כלל דעת אחרת מקנה בקדושין שאין היא מקנית עצמה לבעל דכי יקח כתיב רק מתרצית שהוא מקנה אותה וכמו בהפקר ע"ש ואם כן ממילא גם הנתינה י"ל דאינו מועיל טלי קדושיך מע"ג קרקע כיון שאין הוא הנותן רק היא מקבלת וריצוי שלו שתקבל הכסף רק צריך להיפך שהוא יהיה הנותן בריצוי שלה. דמעשה הקדושין הוא הנתינה והאמירה. וכמו דבעינן כי יקח על האמירה כמו כן על הנתינה שיהיה מעשה שלו. ולא שהיא עושית מעשה זו שצריך הוא לעשות. ואף דיש לחלק דהאמירה מברר מה הוא הקנין וכשאומרת הריני מקודשת לך אף דנותן הוא מ"מ הא אומרת שמקנית עצמה לו בנתינה זו. משא"כ להיפוך באומר ה"א מקודשת לי אף שהיא מקבלת מ"מ הא מפרש שהוא הקונה אותה בקבלה זו שהיא מקבלת והוי כי יקח, מ"מ ז"א דזה שפיר אי בנתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אבל כיון דמסיק דספיקא הוא ופירש"י דנתן הוא דמי לכי יקח אמרה היא דמי לכי תקח כו' ורק מדרבנן כו' משום דנתינה עיקר ומקודשת אף שמבררת באמירתה שמקנית עצמה מ"מ היא עושה עיקר הקנין בנתינה ממילא גם להיפוך בטלי מע"ג קרקע שהיא עושית עיקר הקנין היינו הנתינה לא מהני אמירתו והוי תלקח כו'. והגם שיש לחלק קצת מ"מ למ"ש שיש ב' מיני קנין מצד המוכר ומצד הלוקח. וגבי קנין כסף ג"כ יש ב' הדברים יחד מצד המוכר שמקבל הכסף מורה קבלתו שמקנה החפץ או הקרקע ומה"ט אמרינן (ב"ב דף נד) דנכרי מכי מטי זוזי לידי' אסתליק כו' דמחמת קבלתו הכסף מוציא הדבר מרשותו וממילא קונה הלוקח כיון שתליא הא בהא כנ"ל וגם יש מצד הקונה מחמת נתינת הכסף שמה שנותן הכסף מורה שקונה החפץ וממילא יוציא מרשות המקנה כנ"ל. וא"כ בשאר מכר שפיר מהני טלי הכסף מע"ג קרקע שמקנה בקבלת הכסף שעי"ז יוצא מרשותו וקונה ממילא הקונה דבמוכר תלי רחמנא. משא"כ בקדושין קבלתה הכסף מורה רק על הקנין שהיא מקנית עצמה לו וזה לא מהני רק בנתינת הכסף שנותן הבעל שמורה שקונה אותה בזה קונה:
אך מ"מ נראה דאי לא מקשינן לגט ולא בעי נתינה מיד ליד א"כ שוב ההקנאה חשיב נתינה שוב אמירתו קני חשיב נתינה שלו לא מבעיא לדעת התוס' דמסירה לא צריך מיד ליד רק דבמה שאוחז בצוויו הוי מיד ליד. וא"כ אי לא מקשינן לגט לא בעינן חזרה שליחות כו'. ושוב מה שמקבלת בצוויו הוי נתינה מיד ליד והוי שוב כי יקח. דמה"ט כתב רשב"א ור"ן שם דבכל משיכה יש מסירה ג"כ ע"ש. רק אפשר דגם לדעת ריב"ם דמה שתופס בצוויו לא מקרי מיד ליד מ"מ היכא שקונה י"ל דחשיב שפיר ההקנאה נתינה ומודה ריב"ם דהיכא דלא בעינן מיד ליד שוב ההקנאה חשיב מעשה שלו מה שלוקח בצוויו וקרינן בי' כי יקח. ואינו מוכח. אבל למהרי"ל דמקשינן ובעי מיד ליד לא מהני כנ"ל. ומיושב קושית תוס' ושאר פוסקים דלא דייק בש"ס ברייתא דונתן הוא ואמר כו' הא נתנה היא ואמר כו' כדדייק הא נתן ואמרה כו' דלמ"ש הדיוק על הנתינה הוא כמו דאמירתה היינו האמירה שצריך הוא לומר אמרה היא כן בנתינה הדיוק שהנתינה שצריך הוא לעשות עשתה היא היינו טלי מע"ג קרקע שקבלה דהוי דיוק מרישא דלא מהני דומיא דאמירה ואין זה סותר כלל לדיוק דסיפא דהוא דין אחר לגמרי שהיא נותנת לו דסד"א דמהני נתינתה ג"כ דיש כאן נתינה ואינו שייך כלל לדיוק דרישא כנ"ל, אבל עכ"פ מרשב"א, ותוספתא שהביא דמקדשה בקרקע אין ראיה כלל דלא כמהרי"ל דאף דהקנאה חשיב נתינה מ"מ צריך שיעשה הוא הנתינה כנ"ל. וגם למ"ש לקחן י"ל דגם הר"ן מודה דטלי מע"ג קרקע לא מהני ע"ש:
והנה בב"י סוף סי' ל"ו הביא מ"כ שאלת הא דאמר רב אין אשה עושה שליח לקבל הגט מיד שליח בעלה כו' ור"ח אמר עושה כו' ובמסקנא כי היכי דמספקא כו' חולצות ולא מתיבמות כו' גבי קדושין כה"ג מהו כך דעתי נוטה גבי קדושין נמי חולצות דהתם נמי הוי דבר שבערוה כו' וכן פסק בש"ע סי' ל"ו, ופשט לשונו משמע דגם לענין חזרה שליחות הוא כמו בגט. דהא לרש"י ורוב הפ' הך ספיקא משום לא חזרה כו' וכיון שמבואר בריטב"א (גיטין דף סג) דהך דלא חזרה משום טלי מע"ג קרקע ממילא מוכת דגם בקדושין לא מהני. וגם אם נפרש שסובר כהפ' דספיקא אי כרב אי כר"ח ורק אהאי קאי דדין קדושין כגט. מ"מ למה כ' סתם ששוה לגט הא היכא דלא קפיד ולא שייך בזיון דבעל ופסול גזירה משום חצירה הבא לאחר מכאן וא"כ בקדושין לא שייך כלל דגם חצירה הבא לאחר מכן יהיה כשר דהטעם רק משום דאינו בא מידו של בעל כמ"ש רש"י ז"ל שם. ומשמע דגם בקדושין שייך גזירה כנ"ל. דטלי מע"ג קרקע לא מהני. הגם דאפשר לפרש ובשטר קדושין. אך הא הב"י וש"ע מיירי שם בסי' ל"ו מדיני קדושי כסף וע"ז הביאו. וגם לא חילק כלום ע"ש. וגם בש"ס (גיטין דף עח ע"ב) אמר להדיא ויצאה והיתה בענין הנתינה ע"ש, ש"ש לקמן וכן בכל הנך שמבואר בטור וש"ע סי' ל' דלא מהני. לא אמר בשום א' דאם לקחה כסף הקדושין שיהיה מהני. ומשמע כיון דבזריקה שלו לא הגיע למקום שמתקדשת בו, לא מהני כשנטלתו ע"ש והנה מהרי"ל אייתי ראיה מהא דר"א וראב"ן שסוברים דמיירי כשהמעות בעין ואמר דאף דמהני ריצוי האב שיחולו הקדושין משעת ריצוי ואעפ"כ ריצוי הבן לא מהני גם משעת ריצוי וע"כ משום דלא הוי נתינה. ולכאורה תמוה ראייתו דהא צריך אמירה ה"א מקודשת לי. אמנם ראייתו שפיר דהא כיון דאין לה יד והאב המקדש א"כ ע"כ למ"ד דמועיל ריצוי האב אח"כ משעת ריצוי ואף דהא מה שאמר ה"א מקודשת היה שלא בפניו ואז לא חלו כלל הקדושין ובמה תתקדש בשעת ריצוי האב אף שהמעות בעין. ולא דמי למקדש ע"מ שירצה או לכשירצה דהתם נתן לה ואמר לה מיד ומהני קדושין אלו שיחולו בשעה שיחולו כמו לאחר ל'. משא"כ בהנ"ל דמעולם לא אמר לאב. ומוכת דלאותו מ"ד מהני גם אם כי' לו פקדון ביד אשה והיה אומר שלא בפניה לעדים הרי פלונית מקודשת לי בפקדון שיש לי בידה אם, תתרצה. ואח"כ כששמעה ונתרצה מקודשת ומהני אמירתו דאז דמאי חילוק בין האב או האשה המתקדשת כיון דס"ל לר"א וראב"ן דמשעת ריצוי מקודשת לא למפרע ולא היה מועיל אז הדיבור שלו כלום ואעפ"כ מהני מכאן ולהבא ממילא גם באשה עצמה כן כנ"ל:
וא"כ קשיא ליה למהרי"ל שפיר דלמה לא יועיל ריצוי הבן ג"כ בנתרצה אח"כ בפירוש ואומר שרוצה שתהיה מקודשת ואף שלא בפניה יהיה מהני דלסברא הנ"ל ראוי להיות מועיל בנותן אדם א' לאשה ש"פ שתתקדש לפלוני אם ירצה והיא נתרצית וקבלה יהיה מועיל כשמתרצה אח"כ המקדש ואומר שתהיה מקודשת במה שנתן לה פלוני עבורו לקידושין אף שלא בפניה דכמו דמהני אמירתו שקודם ריצוי שלה או של האב וחשיב בשעת ריצוי כאלו היתה או אותו האמירה כיון שלא חזר בו מהאמירה ואף שהיתה שלא בפני' כמו כן להיפוך ריצוי שלה שנתרצית בשעת קבלה מפלוני אף שהיה קודם אמירתו מ"מ אח"כ שאומר שתהיה מקודשת לי אף שלא בפני' מהני הריצוי שלה שמקודם כאלו מתרצית עכשיו בפירוש כל זמן שלא חזרה מהריצוי, וכמו שהיה מועיל הילך מנה והתקדשי לפלוני כן יועיל כנ"ל. וא"כ למה אמר דנתרצה הבן לא מהני כשהקדושין בעין והוא נתן לה לקדושי בנו כנ"ל. וע"כ הוכיח מהרי"ל מזה דהטעם משום דלא היה נתינה מעולם דגם לטעם רשב"א וריטב"א שם דהטעם דהוי בריצוי אב כאלו אמר האב הניח לבתי מעות אלו שיהיה שלה ובזה תתקדש והוי כתן מנה לפלוני ע"ש. ואף דאז אין המקדש אומר כלום מ"מ מהני אמירתו דכבר אף שלא בפניו כנ"ל וא"כ ממילא כיון שנתן לו האחר מעות של המקדש או זכה שתתקדש לבנו. ממילא הוי כשיתרצה כנ"ל. ובשעת ריצוי הבן נעשה המעות שלה ותתקדש בו מחמת ריצוי שלה בשעה שנתן אביה כיון דלא חזרה בה. וע"כ משום דמעולם לא בא לידה מיד הבעל או שלוחו הוי טלי מע"ג קרקע ולא מהני כנ"ל. וראיתי בת' מהרי"ק סי' ל"ב שחילק בהא דר"ח ור"פ שסוברים דקדושי קטנה מהני כשגדלה אף שלא חלו בשעתן ולמה לא מהני גם בקטן שקידש כשגדל ומבואר במשנה להדיא קטן שקידש אף ששלח סבלונות כו' אינה מקודשת וכ' הטעם י"ל לגבי האיש שהוא עושה מעשה הקדושין וקונה אותה לא, שייך לומר דבריצוי ושתיקה דגדלות תתקדש לו שהרי צריך הוא לעשות מעשה הקדושין דכ' כי יקח כו' וכיון שלא חלו הקדושין בשעתן כו' דהא בעיקר הקדושין לא מהני רצויו ושתיקתו דאם נתנה, היא ואמרה היא אפילו הוא שותק ומקבל הקדושין לא מהני ואפי' נתן הוא ואמרה היא אין מקודשת אלא מדרבנן אבל אשה דמקני' בריצוי בלי שום אמירה ה"ה דלכי גדלה הקדושין קדושין ע"י ריצוי ושתיקה. ע"ש במהרי"ק. וא"כ יש לדחות ראיית מהרי"ל דאף דנתרצה האב מהני משום דמתחלתו סגי בריצוי דידה להתקדש מה שאינו כן נתרצה הבן לא מהני כחילוק הנ"ל:
אולם עדיין אינו מובן דזה שפיר על שתיקה אבל ריצוי בפירוש הא מבואר ברא"ש וטור וש"ע בנתן ואמרה היא דכשאמר הן הוי קדושי ודאי א"כ למה לא יועיל ריצוי שלו כשגדל בפירוש שאומר דרוצה שתהיה מקודשת לו ואף שהוא שלא בפני' הא קטנה כשלא בפני' הוא ואעפ"כ מהני מה שאומר לה אז כשמתרצית בגדלות אח"כ כמו כן יועיל להיפוך ריצוי שלה שמקודם על אמירתו שאח"כ שלא בפני' כנ"ל ונראה דסובר מהרי"ק ז"ל דריצוי לא שייך רק על מעשה שכבר נעשה ולכך כמו בכל קדושין שהיא עושה המעשה והיא מתרצית אח"כ סגי ולכך כשהוא גדול וקדשה ועשה המעשה מהני הריצוי שלה גם אח"כ כשגדלה דהדבור מתלי תלי וקאי עד שתתרצה ואין החילוק בין ריצוי שלה מיד או אחר זמן. משא"כ להיפוך ק שקידש דלא הועיל כלום גם ריצוי שלה אז לא מיקרי ריצוי כלל כיון שאין כאן מעשה. וממילא אחר שגדל אף שאומר בפירוש שרוצה בקדושין אין אנו יודעין כלל שמתרצית עתה. אך באמת א"א לפרש כן במהרי"ק דהא מייתי ראיה משלח סבלונות כו' דגם היא קבלה ומתרצית, וע"כ הפי' בדבריו שאין הריצוי קדושין חדשים דהא תנן בהדיא שע"ד קדושין ראשונים שלח. רק שמחלק שבקטנה מועיל ריצוי על קדושין הראשונים ובקטן לא מהני אף שמרוצים שניהם שיחולו הקדושין שמכבר וע"ז מחלק שפיר שאין כאן מעשה קדושין מעולם רק ריצוי לחוד וזה לא מהני גבי דידיה כנ"ל. וא"כ י"ל שפיר דאם רוצה בפירוש שיחולו הקדושין דמכבר מכאן ולהבא היה ראוי להיות מועיל מחמת ריצוי שלה של אז דיש כאן אמירה ואף שלא בפני' מהני כיון שנתרצית כבר וכמו בקטנה כנ"ל. וע"כ משום דבעי נתינה כנ"ל כמ"ש מהרי"ל ז"ל. אך ממה דלא חילק מהרי"ק מטעם זה דבקטן לא היה נתינה מעולם דכי יקח איש כתיב. והא ב"ק בש"ס ממעט מקרא דכי יתן איש נתנו כשהוא קטן כו' ע"ש. משמע דלא סבר כמהרי"ל בהא דטלי מע"ג קרקע כנ"ל. ויש לדחות קצת:
והראי' שמביא מהרי"ל מסברא דא"כ יועיל כשיש לו מעות במקום אחר ויכתוב לה שתקח המעות ותתקדש בו כו' ג"כ נכונה דאין סברא כלל שיהיה מהני כה"ג. ועיין ב"י סי' ל"ה הביא בשם ר' ירוחם אם יכול לשלוח קדושין ע"י גוי וכותב בכתב שממנה שליח לפלוני כו' שדינו כמו בגט שנחלקו הפוסקים כו'. וב"י כ' דהכל מודים כיון דמעשה קוף קעביד וגם בגט ראוי להיות כשר רק שם כיון דשם גט עליו וכיון דאינו בתורת גטין כו' לא יהא לו מגע יד כו' ע"ש. עכ"פ משמע מדבריהם דאם לא היה ממנה שליח כלל רק שלח מעות וכתב ע"י גוי שתהיה מקודשת דלא היה קדושין כלל, ולמה הא כיון דכתב כאמירה כמבואר בש"ס פ' מי שאחזו רק לעדות דאימעוט כו' וממילא יהיה כמקבלת המעות מע"ג קרקע ואין צורך לשליחות כלל להנתינה וכיון שכותב שתהיה מקודשת יהיה מהני דג"כ מעשה קוף קעביד. וע"כ דטלי מע"ג קרקע לא מהני וצריך נתינה מידו ובעי שליחות להנתינה כנ"ל, ועוד נראה ראיה ממ"ש בש"ע סי' ל"ה דעת הקדוש דבקדושין אין שליח עושה שליח דהוי מילי שמא לא תרצה ודעת המרדכי כשמסר לו כסף לא הוי מילי משא"כ בלא מסר ע"ש, ואם אין צורך לשליחות להנתינה א"כ אינו ענין כלל להשליחות ועדיין מילי נינהו דהשליחות רק על האמירה. ויש לדחות כיון שצריך לקדשה בכסף שמוסר לו שוב חשיב הכל מעשה גם האמירה כנ"ל. ולכאורה מש"ס קדושין [דף ז' ע"א] הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני כו' דמה שנותן עבורו הוי כנתן בעצמו כו' ולמה ליה האי טעמא הא בל"ז במה שמקדשה נעשה המעות שלה ותהיה מקודשת בהנאה זו. וע"כ דבעי נתינה וצריך למילף דחשיב נתינה. אך ז"א דהא מהרי"ל מודה בהנאה חשיבא נתינה. וע"כ משום דבעי הנאה משל המקדש ולא משל אחר וכמ"ש תוס' פ' האיש מקדש [דף נב ע"ב] גבי מקדש בחלקו דאינה מקודשת משום דמשלחן גבוה זכי אף דאית לה הנאה ע"ש. וצריך שפיר למילף דחשיב כשלו. ואדרבה לכאורה מוכח משם דלא כמהרי"ל דמאי מועיל מה שנותן האחר בשבילו נהי דחשיב נתינה מ"מ אין כאן מעשה שלו ולא בא מידו לידה דבגט ודאי אינו מועיל, ולפי' רש"י ז"ל א"ש שפי' דהוא שלוחו לקדשה רק המעות של השליח וא"כ לענין המעשה שפיר הוי מעשה של המקדש דשלוחו כמותו ובא מידו לידה כנ"ל. אבל הרמב"ם ורא"ש שפירשו גם בלי שליחות רק שאומר המקדש שתתקדש במה שנתן זה א"כ קשה כנ"ל דאינו בא מיד המקדש, אך ז"א דהרמב"ם כתב להדיא שאומר בהנאה הבאה לך בגללי כו' ואותה הנאה בא לה ע"י דבורו של הקדושין בשעת הדבור שעי"ז נעשה שלה וזה מהני גם למהרי"ל דמקרי ונתן. רק שאין ההנאה ממון שלו וכיון דילפינן מעבד כו' שפיר מהני. וכן לרא"ש הוי כפירש בהנאה כו', משא"כ טלי מע"ג קרקע דבדבור זה אינו נעשה שלה רק מה שנוטלת אח"כ ולא מיקרי ונתן כנ"ל:
אמנם מ"ש מהרי"ל בפקדון מקודשת משום דבנתינה בא לידה תמוה דא"כ היו צריכין לדקדק שדוקא כשנתן לה הפקדון ידו ובקיבלה מע"ג קרקע לא יהיה מועיל ולא מצינו כלל חילוק זה דסתמא תנן התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך פ"ב דקדושין ז"צ לידע איך בא הפקדון לידה. ועוד דכיון דברשות הלה המופקד לו קונה בדבור לחוד א"כ בדבור של הקדושין קנתה הפקדון והוי ש ההקנאה נתינה בדבור שלו כמו מעמד שלשתן וכה"ג. וצ"ל דסבר דהא דכשהוא ברשות הנפקד קני בדבור הטעם משום דכיון דנסתלק המפקיד מרשות של הנפקד ממילא זוכה חצירו לנפקד ע"ש ברשב"ם ורא"ש ולכך ממילא הוי רק מעשה שלה הקנין כמו משיכה דמצד דבורו אין כאן קנין רק דממילא זכתה ע"י חצירה דהוי משיכה ואף שהוא בב"א לא מהני. ולא דמי למעמ"ש דדבור שלו הוא הקנין הוי נתינה. ובהילך מנה כו' צ"ל דמה שנותן האחר בשבילו חשיב כמעשה שלו. ודוחק:
או דסבר כמו שמחלקים התוס' בין מלוה דידה לדאחרים רשם נותן לה דבר חדש משא"כ מלוה דידה ואף שיש בו מחילת מלוה מ"מ כל שאינו מקדשה בפירוש בהנאת מחילת מלוה הוי מקדש בגוף המעות ועל המעות אין כאן נתינה דכבר שלה. וכן יש לומר למהרי"ל דבמעמ"ש וכה"ג הנתינה היא רק החוב דאחרים וזה רק ההקנאה וחשיב נתינה משא"כ פיקדון כל שאינו אומר בפי' שמקדשה בהנאת ההקנאה מהפקדון הכונה על נתינת הפקדון ועל גוף הפקדון כבר הוא בידה ואין כאן נתינה מיד ליד וכמ"ש לעיל דלענין ההנאה חשיב מיד ליד משא"כ על גוף הדבר והוצרך מהרי"ל לומר דמק בא לידה בנתינה וקושיא ראשונה י"ל דאפשר מודה מהרי"ל אף שלא הפקיד מיד ליד רק צוה ליטול מע"ג קרקע מהני אחר כך כשמקדשה כיון דלענין שאר דברים דלא בעי חזרה שליחות חשיב מסירה מיד ליד מה שלוקח זה בצוויו כמ"ש תוס' ב"ב הנ"ל דלא כריב"ם. ממילא היה חשיב נתינה מיד ליד גוף הפקדון דאז לא היה שייך לענין קדושין ומה שנטלה הוי כמיד ליד. שוב אחר כך כשמקדשה מיקרי שבנתינה בא לידה. ואינו מוכרח. אך לכל החילוקים הנ"ל עדיין קשה דהמהרי"ל שדייק מסברא דא"כ כשיש לו מעות במקום אחר יועיל שיכתוב לה כו'. וא"כ אם נאמר שמודה מהרי"ל באופנים אלו כשאומר משוך וקני ובהנאה זו תהיה מקודשת דהוי הנאת ההקנאה נתינה א"כ עדיין נשאר קושייתו שיוכל לכתוב לה שתמשוך המעות ותקנה ובהנאה זו תתקדש. וע"כ דסבר דגם במפרש בהנאת ההקנאה לא מהני כיון שצריך למעשה שלה שיגיע לה ההנאה ע"י משיכתה או הגבהה נא חשיב ונתן. ודוקא מעמ"ש דבדבור שלו נגמר ואין כאן מעשה אחרת. וכן קבלה דאדם חשוב רק הקבלה הוא נתינת ההנאה משא"כ טלי כו' וגם בפקדון לא. מהני למהרי"ל רק כשבא לידה בנתינה אולם משמעות הפוסקים אינו כן:
ונראה לע"ד דטלי מע"ג קרקע הוי ספק קדושין כמ"ש הב"ש והרש"ך לא ראיתי. הגם שנראה שלא [ראה] דברי מהרי"ל מדלא הביאהו. ולא מצינו בפירוש מי שיחלוק עליו. מ"מ מאחר דתלי טעמא מקרא דהוי' ליציאה כו' והר"ן כ' להדיא דלאו מקשינן קדושי כסף לגט כו'. הגם שאפשר שלא יחלוק אמהרי"ל כמ"ש לעיל וכמ"ש לקמן מ"מ פשטא דלישני' משמע שחולק. וכן מדברי מהרי"ק דלעיל משמע דחולק ועוד דלהה"מ ורשב"א וכ"כ רמ"א סי' קל"ח בקפצה ידי' בצווי בעל דלא חשיב טלי מע"ג קרקע ס"ל גם כאן לענין ההקנאה שיש סיוע הבעל. דהא לתוס' ב"ב פ"ה דמה שאוחז בצוויו מיקרי מסירה מיד ליד י"ל דגם לענין הנתינה דקדושין. ואפשר דמהרי"ל סבר כריב"ם. ועוד דהא לרש"י ריש פ' הזורק גם בגט מהני קנין אגב וכשהחזיקה בקרקע זכתה בגט בתורת אגב. וע"כ דסבר דאף שהיא זוכית ע"י מעשה שלה לא חשיב טלי מע"ג קרקע, וצריך לחלק ע"כ דדוקא בנתינה שלא בתורת קנין אז בעינן מיד ליד אבל כשנותן בתורת קנין והקנאה חשוב נתינה מצד המקנה שפיר מהני כיון שע"פ דבורו חזק וקני קונית הגט וכעין זה כ' פ"י שם לרש"י ז"ל. וא"כ בקדושין ודאי מהני כיון שההקנאה ע"י דבורו ולענין קנין חשיב מיד ליד. לכך נראה דספיקא הוא בכל גווני וכן בלא חזרה שליחות בקדושין עושה אותה שליח כו' או שעושית השליח להולכה שיהיה שלוחה לקבלה ג"כ ספק כנ"ל:
וראיתי למהרי"ן לב בת' ח"ב ס' ל"ג נסתפק בטלי מע"ג קרקע בקדושין וכ' שיש לו ראי' ברורה דהוי קדושין מדאמר פ"ק דקדושין התקדשי לי במנה תנהו ע"ג סלע א"מ ואם היה סלע שלה מקודשת בעי ר' ביבי סלע של שניהם מהו תיקו ופי' רש"י דחצירה קונה לה ותוס' דחו דבסלע של שניהם אין חצר השותפין קונה כו' ופירשו דאינו מטעם קנין אלא כשהסלע שלה סמכא דעתה כו' ובעי סלע של שניהם אי סמכא דעתה כו' הא קמן דטלי מע"ג קרקע מהני ע"ש ומאד תמוהים דבריו דמבואר ברא"ש וטור ושאר ופוסקים דלתוס' מיירי שנתן לתוך חיקה רק אמירתה בעי אי הוי שאינה רוצית בקדושין ושוב לא מהני מה שזרק אח"כ לתוך חיקה מאחר שאמרה תנהו על הסלע אי לא אבל עכ"פ היה נתינה ממש ומה ענין זה לטלי מעג"ק אדרבה מלשון הרא"ש וטור שלא פירשו כשלקחה אח"כ מהסלע משמע דלא היה מהני משום דהיה טלי כו'. ואם היה סובר מהרי"ן לב דמטעם ערב היא מקודשת כמו תן לפלוני א"כ בנתינה זו שנתן על הסלע מקודשת ומה זה דמיון לטלי מע"ג קרקע והיה לו להביא מתן לפלוני. ובפרט דהרמב"ם ורש"י מפרשים מדין חצר. וגם מהרי"ן לב מסיק שאינו מכריע בדין זה והוא ס' קדושין ע"ש. שוב מצאתי לראנ"ח בת' ס' פ"ה דף ק"ל מסתפק ג"כ בטלי מע"ג קרקע וכ' מהא דסלע של שניהם ודחה כמ"ש ואח"כ כ' דסברא הוא דמקודשת כיון דקדושין לאו בנתינה תלי' אלא בהנאה כדאשכחן בקבלה דאדם חשוב ובאדבר עליך לשלטון כו' וכיון שכן לא גרע הך הנאה דמתהנית ע"י נטילת ממון שלו מע"ג קרקע מהנאת קבלת מתנה דמקודשת ע"ש ולא ראה ג"כ דברי מהרי"ל שדחה ראיות אלו:
אולם הביא הראנ"ח מת' מהר"מ פאדאווי ס' כ"ד רחל שחטפה מעות כו' דצידד להקל מטעמים אחרים ולא משום טלי מע"ג קרקע ע"ש. האמת אתו דעובדא דמהר"מ הנ"ל הוא ממש כעובדא דמהרי"ל, ומ"מ אינו נראה להקל כלל נגד מהרי"ל מאחר שמהר"מ לא הביאו ומהרי"ל חולק בהדיא בדין זה עצמו, וגם במהר"מ פ' אינו מפורש כלל רק שמצדד להקל מטעמים אחרים אולי מספקא לי' ג"כ בהך דינא. ואף אם היה חולק בהדיא להקל היה קשה לסמוך נגד מהרי"ל מכ"ש שלא ראה דבריו דאמרינן אי הוי שמיע ליה כמ"ש בח"מ ס' כ"ה. ולכך נראה כהב"ש בשם רש"ך דספיקא הוי כנ"ל שוב ראיתי בס' תורת גטין להגאון מליסא [שכ' קצת ממש"כ לעיל ע"ש גיטין (דף ט ע"ב) וכ' שם] דבשיחרור טלי מע"ג קרקע כשר כמבואר ברמב"ם ה' עבדים פ"ו שכ' דרק לשמה ומחובר פסול בשחרור דאיכא קרא אבל בשאר דברים שוה לשאר שטרות ועוד ראיה לזה דהא בגטין מסיק מלתא דאיתא בקדושין לא קתני ובקדושין כ' הפוסקים דטלי קדושיך מע"ג קרקע כשר עיין ב"ש ריש ה' קדושין ואי בשחרור פסול טלי שחרורך מע"ג קרקע א"כ קשה דליחשוב מה דשוה גטי נשים לשיחרור בטלי מע"ג קרקע כו' דליתא בקדושין כמ"ש הב"ש הנ"ל. ועיין רשב"א קדושין דלאו לכל מילי איתקוש ויצאה והיתה אלא מוכרח שגם בשיחרור כשר טלי מע"ג קרקע עכ"ל. ולא ידענא מאי קאמר היכן מצא בב"ש דטלי מע"ג קרקע כשר בקדושין ומה שנסתפק הוא בקדושי כסף דסבר הר"ן דלא איתקוש לגט ושם מלתא דליתא גבי קדושין קאי אשטר קדושין דכ"כ הר"ן להדיא להמכשירים מחובר כו' דרק שטר קדושין פסול מחובר וממילא גם טלי מע"ג קרקע פסול בשטר קדושין מהיקשא דויצאה והיתה. וממילא אף דפסול בשיחרור לא תני משום דאיתא בקדושין היינו בשטר דפסול טלי מע"ג קרקע כמו בגט וכמו מחובר דבאמת חד טעמא הוא דלדידן דלא ס"ל טעם הירושלמי לפסול מחובר מספק רק משום דבעינן לקיים קרא כפשטי' ונתן שיהיה נתינה מיד ליד ממש ומה"ט לא מהני כשמקנה לה המחובר בלא קציצה כמו שהוא כמבואר ברשב"א וריטב"א ור"ן במשנה דאין כותבין על המחובר ע"ש. וכמו דפסלו שטר מחובר דבעי נתינה בשטר קדושין ממילא גם טלי מע"ג קרקע פסול משום דבעי נתינה כמו בגט. וכן בשיחרור פסול. וכן פי' רש"י להדיא דליתא בקדושין בשטר ורשב"א בחידושיו שם וכל הפוסקים ומהרמב"ם ז"ל. גם אם היה ראיה ג"כ אינו מוכח לשאר פ' והוא לא הביא כלל היקישא דלה לה מאשה וכבר תמהו עליו בלח"מ וש"פ, אבל רש"י שפי' בהדיא פסול מחובר מלה לה כו' וכיון שגוף הנתינה איתקוש לגט דבעי נתינה ממש ממילא טלי כו' פסול. אמנם גם מרמב"ם אין ראיה כלל דלא נקיט רק המבואר בתוספתא כדרכו דגם לטעמא דידי' דכ' חופשה לא ניתן לה פסול מחובר וג"כ פסול טלי שאינו נתינה. ובשטרות דכשר ד' ואקח ספר המקנה דלא כ' נתינה כלל ומשמע ודאי דגם לרמב"ם פסול בכתבו על חובר השטר שיחרור ונותן לו כל המחובר והא גבי ונתן הכסף הקדש חשיב נתינה בקרקע. וע"כ דשם הקנאה חשיב נתינה משא"כ שחרור צריך נתינת גט כמו בגט. ונראה כיון דכ' הרמב"ם ונותן לו השטר שיחרור נכלל בלשון זה נתינה ממש ואימעוט טלי כו' אף לקולא כ' הר"ן פ"ק דקדושין להרמב"ם ז"ל דדוקא בקדושין מהני הילך מנה כו' מדין עבד כנעני משום דאיתקוש לה לה כו' משא"כ במכר ע"ש וע"כ דסבר היקש הנ"ל לענין הנתינה גם לקולא מכש"כ לחומרא דבעי נתינה ממש:
ועוד דהא ע"כ הרמב"ם ז"ל שיורי שייר כמה דברים עוד השוה לגט ולא לשטרות. דשניהם בע"כ דמקבל משא"כ בשטרות. ותוס' הניחו בקושיא בריש גטין (דף י). אבל הרמב"ם דכ' דשוה לשאר שטרות ע"כ דלא מיירי מענין הנתינה כלל רק מכתיבת השטר. ומוליך ומביא בפ"נ דומה קצת בענין הכתיבה. ועוד דהרמב"ם עצמו כ' אח"כ כמה דברים פ"ז ה"א דצריך שיהיה כרות גיטא כמו גט ובטל כשאינו כריתות כמו בגט אשה. וכן מבואר ברש"י ט' ע"א דלאו כרות גיטא כו' דגבי אשה כ' ספר כריתות ושיחרור עבדים גמרי לה לה מאשה כו' ובעי בהו כריתות וכן פי' הרי"ף שם. ואעפ"כ לא מנה הרמב"ם ז"ל ששוה לגט דבעי כריתות וכן משחרר ב' עבדים בשטר א' דג"כ אימעוט מלה ולא לה ולחברתה כמו בגט. אך בזה י"ל דנכלל בלשמה שאינו נכתב לשמה בלבד כו':
ועוד משחרר חצי עבדו בשטר בש"ס, גטין מ"ב דבכסף מהני ובשטר לא מהני משום לה לה מאשה דמגרש חצי אשה אינו כלום וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז ה' ד' שהוא עבד כמו שהיה. ומ"מ לא מנאו בהדי הדומים לגט. וע"כ משום דאיתא בקדושין ג"כ דחצי אינה מקודשת. וע"כ דמ"ש דבשאר דברים שוה לשאר שטרות לאו דוקא לשאר שטרות. רק לשטר קדושין. או דשייר עוד וממילא גם בטלי מע"ג קרקע כיון דגם בשטר קדושין י"ל דנכלל וכן משמע בש"ם ורמב"ם שם דצריך שליחות גמור להולכה בשיחרור כמו בגט. ואי טלי היה כשר א"צ לשליחות על הנתינה כלל יהיה כטלי מעל גבי קרקע ע"ש. בפרט דמשמע דא"צ אמירה כלל בנתינה שיחרור שלא הוזכר כלל בטור וש"ע סי' רס"ז. וא"כ הנך דלא בני שליחות מעשה [קוף] עבדי:
ואין ראיה ברורה כלל שנכשיר טלי מע"ג קרקע בשיחרור רק מדברי תוס' כמ"ש לעיל בהא דתן כזכי וי"ל כמ"ש לעיל ועוד דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל ספיקא הוא בש"ס וע"כ אי לא בעינן היה נקרא זה בא מידו לידה וכדאמר נעשה שלוחו ושלוחה ושפיר היה מועיל תן כזכי שנעשה שלוחו של הרב ליקח אותו והוא כבודו ואח"כ נעשה שלוחו של העבד לזכות ואין ראיה על טלי מעג"ק. ובהא דעבז"ל שכתבנו לעיל יש לדחות ג"כ מאחר שהוא תקנת חכמים כמ"ש תוס' ב"מ כ' ממילא נכלל בהתקנה גם זה שיהיה כשר אף שאינו בא מיד הרב ממש כנ"ל:
ובט"ז יו"ד סי' רס"ז ס"ק י"ד פסק ג"כ דאף שאינו נותן מיד ליד להזוכה רק מראהו ואומר זכה מהני בשחרור כשמגבי' הזוכה בשביל העבד ע"ש וכדברי תוס' הנ"ל. ומ"מ נראה לחלק כמ"ש לעיל דחשיב סיוע גמור דאי לאו אמירתו לו זכה לא יהיה זוכה לו ולא יהיה ביד העבד כלל. משא"כ באומר לעבד טלי מעג"ק. אמנם אפשר דגם בעבד עצמו שייך טעם זה כיון דיד עבד כיד רבו דקני ליה רק מטעם גטו וידו באין כא' א"כ שוב באומר טלי מע"ג קרקע ע"י אמירתו וריצוי של הרב בא ליד העבד דבלא אמירתו אף שהעבד לקחו היה עדיין מונח ביד רבו דכיון שלא היה משוחרר ממילא היה ביד רבו וא"כ רק ע"י אמירתו וריצוי שלו בא ליד העבד היינו ע"י השיחרור ושוב הוי כעייק ליה חרצי' ושלפתו כו' ודוקא בגט דיד דאשה לא קני' ליה ואף בלי אמירתו טול היה בידה ואין זה סיוע לשיהיה בידה פסול דאין כאן ונתן כמ"ש לעיל משא"כ בעבד בלא השיחרור אינו בידו כלל אף שנוטלו והוי כמו תיחוד ותפתח וכמ"ש לעיל וי"ל דשפיר מהני:
ומדברי הר"ן ז"ל גטין י"ג יש להוכיח קצת ג"כ דטלי מע"ג קרקע כשר בשיחרור שפי' דאי תופס לבע"ח קני אף אי תן לאו כזכי מ"מ כיון דזכין לאדם כו' עושה עצמו שליח לקבלה והוי כאלו בא ליד העבד ע"ש. והא לא חזרה שליחות כו' דמבואר להדיא בש"ס גטין דלא מהני כשעושית השליח להולכה שליח לקבלה דממאן מקבלת ע"ש וכאן כשיהיה נעשה שליח העבד אין כאן נתינה. ומשמע משום דמהני טלי כו' ולא בעינן חזרה כו' כמ"ש לעיל. אך י"ל דכונת הר"ן למ"ד לא בעינן חזרה שליחות גם בגט דספיקא הוא בש"ס, וכן מה שהקשה הר"ן למה לא יקנה בגט שיחרור כשהוא ביד אחר מטעם מעמד שלשתן והוצרך לתרץ שלפי שאין גופו ממון לא תיקנו מעמ"ש. והא בל"ז נהי דהוי קנין מ"מ לא עדיף מקנין אגב שדחה הר"ן פ' הזורק דעת רש"י ז"ל שיועיל קנין אגב בגט משום דנהי דקני מ"מ אין כאן נתינה מיד ליד ע"ש ממילא איך יועיל מעמ"ש בגט שיחרור. ונהי דנימא דשוב זוכה הנפקד הגט עבור העבד והוי כבא לידו. מ"מ מיד הרב לא בא לו כמו חצירה הבא לאחר מכאן. וע"כ דלא צריך מיד ליד בשיחרור כנ"ל. אך עדיין קשה שכ' שם הר"ן גם בגט אשה דלא קשה שיקנה בתורת מעמ"ש משום דחוב הוא לה לא שייך מעמ"ש. ולמה ליה האי טעמא הא בגט ודאי בעי מיד ליד ואף אם יהיה מעמ"ש קונה מ"מ לא מהני בגט. וצ"ל דהר"ן מקשה לשיטת רש"י פ' הזורק דגם שאר קנינים מועיל בגט יועיל גם מעמ"ש ורוצה ליישב גם לדעת רש"י ז"ל, וממילא גם בשיחרור הוצרך לטעם שאין גופו ממון לרש"י. ואין ראיה לדידן. ועוד דהוצרך לשיטת הרי"ף שהזכיר רק לענין דלא מצי למהדר ביה. שוב מצאתי להדיא בריטב"א בח' לקדושין (דף כג ע"ב) גבי בעיא דעבד מהו שיעשה שליח לקבל גטו כו' שכ' לפשוט דטלי גטך מע"ג קרקע פסול בגט שיחרור כו' וכיון שהגיע גט לידו לא מיד האדון ולא מיד שלוחו לא מהני ע"ש:
ב נותן לה כו'. כ' ב"ש. כ' הר"ן ותוס' ורשב"א ריש קדושין אם קדש במחובר לקרקע הוי קדושין אע"ג דאם קדש מחובר לא הוי קדושין משום דמקשינן הויה ליציאה כו' אבל כסף לא שייך בגט לכן אם קדש בקרקע מקודשת. גם י"ל שאני גט מחובר דפסול משום מחוסר קציצה אבל קדושין קי"ל אף אם לא בא לידה מקודשת כמו תן לפלוני כו'. והנה מ"ש מחוסר קציצה אינו ענין כלל לכאורה דזה בתלשו בין כתיבה לנתינה אבל כשנותן כל המחובר הטעם כמ"ש רשב"א ור"ן שם דאינו נתינה. עיין מ"ש לקמן פי' דבריו
והנה הר"ן ז"ל כ' ז"ל איכא מ"ד כו' קרקעות לא דגמ' אמר דמקשינן כו' מה יציאה במחובר לא אף הויה כו' והביאו ראיה כו' דאמר אמחובר כו' מלתא דאיתא בקדושין לא תני כו' וליתא דה"מ בחדושי שטר כו' דקדושי שטר הוא דמקשינן כו' אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה כו' והכי מוכח לקמן דאמר מה הויה דכסף לא בעי לשמה כו'. ואע"פ שאפשר לדחות שאין בדין שיהיה צריך לשמה הויה דכסף שאינה מקודשת מחמת טבעו אלא בשוי' כו' דאף על גב דכי מקיש הויות להדדי לגמרי מקשינן כו' אפ"ה כיון דהאי לא מוכח מהא דגטין ובתוספתא מוכח בהדיא דקדש במחובר מקודשת מסתברא דהוי קדושין וכ"כ רשב"א. והנה נראה דטעם הר"ן ז"ל אף דמצינו בכמה דוכתי דגם הויה דכסף איתקוש ליציאה דהא פ"ב דקדושין שליחות בקדושין מהיקש הנ"ל. ולקמן מ"ד כמחלוקת בגירושין כו' מהיקש הנ"ל גם בכסף. הגם שיש לדחות דבשליחות בעי למילף במ"מ מגט ופריך מה לגט שבע"כ וא"כ שוב משני שפיר ההיקש וכיון דבשטר קדושין מהני שליחות מהקישא אף שמדעתה שוב לא שייך הפירכא דבע"כ וילפינן קדושי כסף במה מצינו. וכן לקמן מ"ד דהחילוק בין קדושין לגט אמר שם דמפקעת עצמה כו' או דמדעתה כו'. וא"כ כיון דקדושי שטר אתי מהקישא שוב לא שייך החילוק דמפקעת ומדעתה וממילא גם קדושי כסף כן אך בש"ס פ' המגרש גבי שיור דבעי ר"א בקדושין האיך ופשיט בין לר"א כו' ויצאה והיתה. וגם בקדושי כסף כן. ובשאר דוכתי. אך הטעם דבעיקר קנין האישות שפיר אין חילוק בין כסף לשטר ומקשינן ויצאה והיתה כמו ביציאה צריכה לצאת ממנו לגמרי בלא שיור כן בהויה צריכה שתהיה אשתו לגמרי וכן הויות להדדי דאמר פ' המדיר לענין תנאי הוא ג"כ כנ"ל דמדכללה תורה כל הויות להדדי בקרא דוהיתה ודאי אין חילוק בין שהיא אשתו ע"י קדושי כסף או שטר. אבל באופני הקנין דקדושין כיון שאין הקנינים שוים דבגט רק שטר ובקדושין אמרה תורה ג' דרכים ודאי דלא שייך שיהיו כולם שוים ואין סברא לומר שיהיה כסף דקדושין דומה לשטר מויצאה והיתה הא בזה עצמו חילקה תורה. ומה"ט נראה דלקמן מ"ד צווח ר"ל ויצאה והיתה וליכא דאשגח בי' כו' ותמוה למה הא קי"ל הך היקישא. ולמ"ש א"ש דהתם מחלק דגט דבע"כ בין היא בין אבי' משא"כ קדושין דמדעתה כו' ע"ש וא"כ שוב לא שייך לאקושי לגט דהא בזה עצמו חילקה תורה שגט בע"כ וקדושין מדעתה וכיון דהא דמן אבי' תלי' בהא לא שייך לאקושי: