חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות קידושין · סימן כו
סעיף א
אם בא עליה לשם זנות ולא לשם קדושין אינו כלום ובטור כ' שלוקה משום לא תהיה קדשה והוא מדברי הרמב"ם תחילת הלכות אישות והראב"ד משיג עליו ומביא ראיה דאי נימא דלוקין איך משלם קנס במפותה הא אין לוקין ומשלמין והנה לכאורה יש להקשות אדברי רמב"ם אלו מהא דאמרי' במס' כתובות ר"פ אלו נערות נ"מ בעולה לכ"ג למ"ד יש בה הויה הא נמי יש בה הוי' משום דה"ל עשה שאינו שוה בכל ע"ש. והנה בקדושין (דף נ) סובר רבא דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין והקשו בתוס' מפני מה קדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה הא אינם מסורין לביאה ותירצו דדוקא היכא שהאיסור הביאה בא ע"י הקדושין הוי קשאמ"ל אבל היכא דגם בלא הקדושין היה הביאה אסורה מחמת זה האיסור לא הוי קשאמ"ל [ותי' זה הוא מוכרח לכ"ע כדי דלא תקשי קושית התוס'] והנה קי"ל דאין איסור חל על איסור ובאיסור קל על איסור חמור ודאי דלא חל ואף באיסור מוסיף [דעת התוס' ישנים בכריתות (דף יד ע"ב) דג"כ אינו חל ועי' ברמב"ם (פ"ד מה' שגגות) ובפרט די"ל דהכא לא הוי מוסיף כמובן] וא"כ גבי בעולה לכ"ג אם כ"ג בועל אשה בעולה בלא קדושין אין עובר על העשה דבתולה יקח כיון דמקודם שנבעלה היה עליה האיסור דלא תהיה קדשה ואחר שנבעלה אינו יכול לחול העשה דבתולה יקח על הלאו דלא תהיה קדשה וא"כ אין כאן כלל העשה דבתולה מחמת אין איסור חל על איסור רק אחר שמקדשה הכהן פקע האיסור דלא תהיה קדשה וחל העשה דבתולה יקח ומ"כ קשה קושית תוס' דהוי קשאמ"ל כיון דבלא הקדושין לא היה האיסור דבתולה יקח רק על ידי הקידושין נאסרה מחמת בעולה והוי קשאמ"ל כיון דכאיטור עשה בא ע"י הקדושין דמקודם לא היה חל [ובאמת גם בלא הך סברא דאין איסור חע"א ק' ג"כ קו' זו לפמ"ש הפ"י דעשה דבתולה לא הוי רק אם כ"ג קידש אשה בעולה אבל בלא קדושין אין כאן עשה דבתולה ועי' במנ"מ פ"א מהלכות מכירה ופי"א מה' א"ב. רק דוזה אפשר לומר דאף דהעשה לא הוי בלא קדושין אבל עכ"פ איסור יש בכ"ג לבא על הבעולה בלא קדושין וכה"ג כתבו הפו' לענין חייבי לאוין בכה"ג. אבל להנ"ל דא"א חע"א ואין כאן שום איסור בודאי קשה שפיר כנ"ל] וליכא למימר כיון דגם מקודם היתה אסירה מחמת הלאו דלא תהיה קדשה אין האיסור בא מחמת הקדושין ז"א דא"כ לא משכחת לה קשאמ"ל להרמב"ם כיון דמקודם הקדושין הי' אסורה בלאו דלא תהיה קדשה. אין האיסור בא מחמת הקדושין. וע"כ צ"ל דזה האיסור שיש עכשיו צריך להיות גם מקודם אז לא הוי קשאמ"ל וא"כ קשה כנ"ל ודוחק לומר דשאני הכא כיון [דאמרי' ביבמות ודף לבו באיסור חע"א דאיסור הראשון] מתלי תלי וקאי רק דאינו יכול לחול ע"ש מש"ה חשיב שפיר דהאיסור היה בלא הקדושין] דזה דוחק:
ונראה דהנה לכאורה אין טעם לתירוץ התוס' דמה חילוק יש אם האיסור בא ע"י הקדושין או לא. אך הנה הפוסקים כתבו דבקדושי ביאה לא שייך קשאמ"ל כיון דילפינן מכי יקח אשם ובעלה וכי יקח הוא קדושי כסף ושטר. והקשו אמאי לא קתני הכא בש"ם חילוק זה ועוד מאי מקשו תוס' מחייבי לאוין ועשה דלמא איירי בקידשה בביאה. ונראה דהנה בתמורה (דף ה) פריך הש"ס ארבא דסובר כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי אלמנה לכהן גדול דהוי חייבי לאוין וקדושין תופסין בהן ומשני דכתיב לא יקח ולא יחלל חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים ע"ש. והקשו בם במפורשים הלא נשאר הקושיא על שאר חייבי לאוין ועשה דלא כתיב בהו לא יחלל. ותירצו דבשאר חייבי לאוין ועשה אין האיסור הקדושין רק הביאה ולכך לא אמרינן אי עביד לא מהני בקדושין דאין הקדושין אסורין רק באלמנה לכ"ג גם הקדושין אסורים. וא"כ מקשו תוס' שפיר דהוו קדושין שאמ"ל בחייבי לאוין ועשה וליכא לתרוצי בקדושי ביאה דא"כ לא הוי קדושין משום דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני דהביאה אסורה בודאי. ועל זה יש לתרץ שפיר דהנה בתשובת מהרי"ט וחלק א') כתב דלא אמרי' כל מה דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני רק היכא דאם נאמר דלא מהני לא יהיה האיסור נעשה כמו בתמורה דאם נאמר דתמורתו אינו תמורה לא עשה איסור כלל אבל היכא דאף אי לא מהני כבר נעשה האיסור כמו גבי שוחט בשבת אז לכ"ע מסני ע"ש ולפ"ז א"ש תירוץ התוס' דיש חילוק אם האיסור ביאה בא ע"י הקדושין. א"כ בקידשה בביאה אמרינן לא מהני דאם נאמר דלא מהני אין כאן איסור כיון דהקדושין בטלין ובלא הקדושין אין הביאה אסורה אבל בחייבי לאוין ועשה י"ל דאיירי שקדשה בביאה כקושית הפוסקים. וליכא למימר אי עביד לא מהני כיון דגם אם נאמר דלא מהני ואינו קדושין אעפ"כ נעשה האיסור דאין האיסור ביאה בא מחמת הקדושין. וא"ש [ואף דקשה זה להעמיס בכונת התוס' בלשונם מ"מ הדבר בעצמו נכון וי"ל כן בדעת הרמב"ם דכן ס"ל לתרץ קושית תוס' הנ"ל]. ומיושב קושיא ראשונה כיון דכתבו הפוסקים דהיכא דהוי קדושי טעות בודאי אינו עובר בלאו דלא תהיה קדשה כיון שנתכוין לשם קדושין [ועיין בחדושינו לכתובות] א"כ א"ש גבי בעולה לכ"ג דיש בה הויה ולא הוי קשאמ"ל ויש בה הוי' בקדושי ביאה וליכא למימר אי עביד לא מהני כאן דאף אם נאמר דלא מהני ולא הוי קדושין אעפ"כ עובר על העשה דבעולה דלא שייך אין איסור חע"א כיון דבועלה לשם קדושין אף דלא מהני אין עובר בלאו דלא תהיה קדשה וחל שפיר העשה. [דעכ"פ כיון דנתכוין לקדושין יש כאן העשה] וא"ש דברי הרמב"ם:
ובקושית הראב"ד ז"ל דאיך משכחת לה קנס במפותה הא אין לוקין ומשלמין. נראה דהנה בכל חייבי לאוין יש רבוי דקרא דחייב על העראה כגמר ביאה. ובלאו דלא תהיה קדשה ודאי דאינו חייב רק על הגמר ביאה [ובזה יש לפלפל על דברינו הנ"ל באין איסור חל על איסור עשה דבתולה על לאו דלא תהיה קדשה] והנה תוס' כתבו בסנהדרין (דף עג ע"ב) דקנס חייב על העראה שהיא השרת בתולים וא"כ החיוב תשלומים בא קודם המלקות. ואח"כ ראיתי בספר הפלאה שכתב כן. אך לענ"ד נראה דליתא דהנה בכתובות ר"פ א"נ פריך על זר שאכל תרומה דנימא הגבהה צורך אכילה היא כמו בעקירה צורך הנחה ומשני דאפשר לאכילה בלא הגבהה אבל היכא דלא אפשר פטור וא"כ הכא אי אפשר לגמר ביאה בלא העראה ואמאי פטור ודוחק לחלק בין מיתה למלקות. ועוד היה אפשר לחלק בדוחק דתירוץ הש"ס הוא דגבי הגבהה אין ההגבהה איסור כלל [ועיקר האיסור היא האכילה גם בלתי הגבהה] אבל בעקירה והנחה ובהנחה לבד אין איסור כלל והוי כמו חצי שיעור דחזי לאצטרופי. אבל בגמר ביאה אם היה אפשר לגמר ביאה בלא העראה ג"כ היה חיוב מלקות. אך א"כ לא היה צרך לומר אי בעי גחין ואכיל. וא"כ נשאר קושית הראב"ד:
ונראה דהנה התוס' כתבו (בכתובות לב ע"א) אהא דאמרינן ואי ממונא לקולא. ומקשו תוס' הא אתגורי איתגר שנידון בקלה גבי חובל בחבירו ותירצו דהתורה חס אממונא של נחבל והקשה הפ"י הלא נשאר קושית תוס' אחייבי לאוין דאמרינן ממונא משלם מילקא לא לקי והא איתגור ונא שייך תירוץ תוס'. ועוד הקשה לפי האמת דממון חמור וקי"ל דמילקא לקי ממונא לא משלם והא איתגור. ותירץ הפ"י דדוקא גבי חובל קשה קושיא הנ"ל דכיון דקי"ל דהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה חייב מלקות ולא הקילה התורה עליו ומחמת שהכהו עוד מכה עד ששוה פרוטה נקל עליו ונחייבו ממון שהוא קיל. אבל גבי חייבי לאוין שבפעם אחת נתחייב מלקות וממון י"ל דהקילה התורה עליו שלא נעשה לו רק הקל כיון שבא בבת אחת כו' ע"ש. וא"כ לפ"ז א"ש הכא דברי הרמב"ם דחייב קנס דאף דחייב מלקות כיון דממון חמור צריך לשלם כקושית תוס' דאיתגור וליכא למימר כתירוץ הפ"י כיון דגם הכא חייב בתשלומי קנס על העראה ובשביל שגמר ביאתו נקל עליו ונחייבו מלקות והוי ממש כמו בחובל בחבירו ולכך חייב בתשלומין. והנה הראב"ד לשיטתו משיג שפיר דאפשר להוכיח דהראב"ד ז"ל סובר דגם קנס אינו חייב רק בגמר ביאה כשיטה אחרונה שכתבו תוס' בסנהדרין דהנה מביא בשם הראב"ד שמסופק אהא דאמרינן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו אי בעינן אשה ראויה לו בשעת העמדה בדין או בשעת הביאה דהיינו בשעת חיוב התשלומין. והנה אהא דאמרי' איכא בינייהו בעולה לכהן גדול מקשו תוס' הא הוי בעולה ואינו חייב קנס ותירצו תוס' דהפירוש הוא כיון דבא עליה עכשיו הוי בעילת עצמו ואינה ראויה לקיימה ע"ש. וא"כ אם נימא דצריך להיות בשעת ביאה ראוים לקיימה. וא"כ הכא בשעת הביאה היתה ראויה לקיימה. אך אי נימא דקנס אינו חייב רק בגמר ביאה א"כ גם בשעת הביאה אינה ראויה לקיימה דכבר היתה העראה ואינה ראויה לקיימה וא"כ מוכח דהראב"ד ז"ל סובר דגם קנס אינו חיוב רק בגמר ביאה ומשיג שפיר על הרמב"ם אבל הרמב"ם ז"ל סובר שפיר כשיטת תוס' ולא קשה כלל כנ"ל:
אך לפ"ז קשה באמת לשיטת הראב"ד דגם קנם אינו חייב רק בגמר ביאה ובכל חייבי לאוין באמת חייב מלקות על העראה. וא"כ נשאר קושית תוס' והא איתגורי איתגור ואיך אמר עולא דממונא משלם ולא לקי ולא שייך תירוץ הפ"י כיון דממונא לקולא וחייב מלקות על העראה וקנס על גמר ביאה והוי כחובל:
ונראה לע"ד דהנה הפוסקים הקשו על הרמב"ם שפסק בכל חייבי לאוין בעל ולא קידש אינו לוקה והקשו ממתניתין דאלו נערות דקתני חייבי לאוין ואחר הקדושין אינו חייב קנס ותירצו דאתי כר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ איירי שפיר בקידש מקודם ואעפ"כ כיון דלא תפסו קדושין חייב קנס וגם מלקות חייב אף דלא הוי קדושין ממש דרך ליקוחין מיקרי. ולפמ"ש בלא זה אתי שפיר כיון דהטעם בכל חייבי לאוין דלא הוי קדושין שאינן מסורין לביאה כתבו תוס' דאין איסור הביאה בא ע"י הקדושין. ואם כן לדברי הרמב"ם כיון דבעל ולא קידש אינו לוקה א"כ הוי קדושין שאין מסורין לביאה דבלא הקדושין לא היתה אסורה הביאה וכיון דלא הוי קדושין חייב קנס ואעפ"כ חייב מלקות דהוי דרך ליקוחין וע"כ צ"ל כן גבי מחזיר גרושתו דדברי הכל מודים דבעל ולא קידש אינו לוקה א"כ הוי קשאמ"ל כמ"ש וא"כ כיון דלא הוי קדושין אינו חייב מלקות דהוי בעל ולא קידש וע"כ צ"ל דאף דלא הוי קדושין הוי דרך לקוחין וע' בתוס' ריש פ' אלו נערות ד"ה ועל הכותית והנה בין לתירוץ זה ובין לתירוץ הפוסקים קשה לכאורה לפי מה דפריך הש"ס בב"ק פ' מרובה (דף ע ע"ב) לר"ע דסבר דבר ולא חצי דבר עידי קדושין ועידי ביאה יהיה חצי דבר ומשני כיון דעידי קדושין לא צריכין לעידי ביאה שהם פועלים שתהיה ארוסה הוי דבר שלם וא"כ הכא לדברי הרמב"ם דבעל ולא קידש אינו לוקה א"כ נשאר קושית הש"ס דעידי קדושין ועידי ביאה הוי חצי דבר וליכא למימר כתירוץ הש"ס, דעידי קדושין לא צריכין לעידי ביאה דפועלין שתהיה ארוסה דז"א כיון דבאמת אין קדושין תופסין בחייבי לאוין או דהוי קשאמ"ל רק דמלקות חייב דהוי דרך ליקוחין א"כ העידי קדושין אינם פועלין מאומה בלא העידי ביאה כיון דלא הוי קדושין רק דאם בועל אח"כ חייב מלקות יהוי חצי דבר ודוחק לומר דאיירי בכת אחת שמעידה על הקידושין ועל הביאה דסתמא קתני ואיירי בכל גוני ולכאורה היה נראה להוכיח דאיירי בשתי כתי עדים דהנה בב"ק (דף עג) פריך הש"ס היכא דעדים מעידים על הגנבה ועל הטביחה הוי עדות שאי, אתה יכול להזימו דאם יוזמו על הגנבה איגלאי מלתא דכי אסהידו אטביחה פסולין הוו ומשני שהעידו בבת אחת כיון דתוך כדי דיבור כדיבור והיו יכולין לחזור בשעה שהעידו אטביחה לא היו פסולין כיון שהיו יכולין לחזור מעדות גנבה. והנה קי"ל דבכל התורה כולה תכ"ד כדיבור חוץ מקדושין וגירושין. וכתבו קצת הפוסקים דגם העדים שמעידין על הקדושין אינם יכולין לחזור תוך כדי דיבור דהטעם הוא שהוא דבר חמור ומתישב בדבר מקודם וגם בעדים שיך זה. וא"כ קשה הכא שהעדים מעידין על הקדושין ועל הביאה הוי עדות שאי אתה להזימו שאם יוזמו איגלאי מלתא דכי אסהדי אביאה פסולין הוו ולא שייך תירוץ הש"ס כיון דאינם יכולין לחזור תוך כדי דיבור. אך ז"א חדא דאיירי שהעידו על הביאה קודם ומעדות זה יכולין לחזור ועוד כיון דהטעם הוא שאינם יכולין לחזור משום שהוא דבר חמור שאוסרה אכל העולם ומחייב מיתה הבא עליה והכא כיון דבאמת אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אינו דבר חמור רק שיתחייב מלקות אח"כ ויכולין לחזור גם מעידי קדושין. אך לשיטת הפוסקים דתקנת חכמים הוא שיכולין לחזור תוך כדי דיבור. וא"כ מוכח דאיירי בשני כתי עדים וקשה קושיא ראשונה דהוי חצי דבר. אך באמת הכא הוא בהיפך דעידי ביאה לא צריכין לעידי קדושין כיון דקנס חייב על הביאה לחוד בלא הקדושין ומיושב קושית התוס' דאיתגורי איתגור שנידון בקלה בממון ולפמ"ש מיושב דאם נאמר דחייב מלקות ולא קנס לא יתחייב כלל אף מלקות שיהיה חצי דבר אף דבלא עידי הקדושין היו מחויבים קנס כשלא היה חייב מלקות אעפ"כ כיון דעכשיו אינן פועלין כלל כת זו בלא זו הוי חצי דבר כמו גבי חזקת שלש שנים אף דהיו פועלין לענין פירות הוי עכשיו חצי דבר ע"ש ברמב"ן דלא כתוס', ומיושב קושית תוס' במתניתין דליתני במתני' אלמנה לכהן גדול ולפמ"ש מיושב דגבי אלמנה לכ"ג איתא ברמב"ם להדיא דלוקין על הביאה בלא קדושין ולא הוי חצי דבר. וא"כ מילקא לקו וממונא לא משלם כקושית תוס' דאיתגורי איתגור ולפי זה מיושב מה שיש להקשות אדברי הראב"ד ז"ל, מאי משיג על הרמב"ם לפי מאי שהבאתי לעיל בשם הפוסקים א"כ משכחת לה שפיר קנס בחייבי לאוין וקדשה מקודם וכיון דבאמת אין הקדושין תופסין כמ"ש חייב קנס ואעפ"כ אינו עובר אלאו דלא תהיה קדשה כיון שקדשה מקוים. והנה באמת משיג הראב"ד שפיר דא"כ מאי פריך הש"ס ר"פ א"נ אלו נערות פסולות פסולות אין כשרות לא ע"ש, ולפ"ז האמת הוא כך דוקא פסולות חייב קנס וכשרות לא מחמת לא תהי' קדשה. אך הראב"ד כתב דלא משכחת קנס במפותה ולפ"ז משכחת ובחייבי לאוין. ולפמ"ש א"ש דנשאר הקושיא דהוי חצי דבר העידי קדושין ועידי ביאה וליכא למימר כמ"ש דעידי ביאה לא צריכין לעידי קדושין שמחייבים קנס בלתי עידי הקדושין דז"א כיון דבלא עידי קדושין אינם מחייבין קנס דאיכא הלאו דלא תהיה קדשה רק ע"י העידי קדושין והוי חצי דבר. ואין לומר דאעפ"כ לא הוי חצי דבר שמחייבים מלקות בלא העידי קדושין מחמת לא תהיה קדשה ז"א שראיתי בספר אחד שמקשה מאי מקשה הראב"ד דחייב מלקות הא הוי התראת ספק שמא קידשה קודם ותירץ דקושייתו למ"ד דחייבי מלקות שוגגים פטורים וא"כ הוי שפיר חצי דבר כיון שאין מחייבין מלקות מחמת לא תהיה קדשה דהוי התראת ספק וגם קנס אונס מחייבין בלא העידי קדושין דהוי חייב מלקות שוגגין והוי שפיר חצי דבר. ומקשה הראב"ד שפיר לשיטתו. אך לכאורה היה קשה על הרמב"ם מדברי הש"ס שהבאתי דאמרינן התם דהוי חצי דבר העידי קדושין ועידי ביאה ולדברי הרמב"ם פועלים העידי ביאה בלא העידי קדושין לחייבו מלקות מחמת לא תהיה קדשה אבל לפמ"ש א"ש דאעפ"כ החיוב מיתה בא מחמת שתי הכיתות ואף דאם לא היו העידי קדושין היה חייב מלקות מ"מ עכשיו נעשה הדבר ע"י שניהם כמו גבי חזקת שלש שנים והוי חצי דבר וא"ש דברי הרמב"ם וגם הראב"ד לשיטתו מקשה שפיר כמ"ש דע"כ איירי בשתי כיתות כיון דתוך כדי דיבור הוא תקנת חכמים. והראב"ד מקשה על התורה האיך משכחת לה ומה"ת תכ"ד לאו כ"ד והוי עשאי"ל כמ"ש וע"כ איירי בשתי כיתות והוי חצי דבר. והנה הדרישה ופרישה מתרץ זה הרמב"ם דבפעם ראשונה לא הוי קדשה ע"ש ולפי דבריו יש להקשות בריש פ' נערה שנתפתתה במתניתין דהאומר לחבירו אנסת ופתית את בתי סובר ר"ש דפטור מקרבן שבועה ורבנן סברי דחייב קרבן שבועה הש"ס פלוגתייהו דר"ש סבר דקנס קא תבע ולא בושת ופגם ואינו חייב ק"ש על הקנס ורבנן סברי דבושת ופגם קא תבע והקשו המ' אמאי לא מוקי פלוגתייהו בהלואה אחר הלואה אי מצטרפין או לא דבקנס ודאי אין מצטרפין ולענין בושת ופגם פליגי וסבר ר"ש דמצטרפין ויש עדים על הבו"פ וע"כ קנס קא תבע ורבנן סברי דאין מצטרפין ותירצו דאי בממון מצטרפין הוא הטעם דעדים מעידין עכ"פ שהוא חייב לשלם וא"כ גם בקנס כן הלא שני עדים מעידין שחייב לשלם קנס והנה בש"ע חושן משפט כתבו הרבה פוסקים דתפיסה לא מהני בקנס אף שלא בעדים דאית ליה מינו אעפ"כ אינו מתחייב ואינו יכול להתחייב בקנס רק ע"י עדים ולא מהני שום ראי' שבעולם רק עדים דאין אנו צריכין ראי' גדולה מאם הוא מודה ואעפ"כ אינו יכול להתחייב רק ע"י עדים ואם כן הכא לפמ"ש הדרישה ופרישה דלכך חיוב קנס דלא תהיה קדשה לא שייך בביאה ראשונה וא"כ הכא בהלואה אחר הלואה היינו ע"כ שהעדים מעידין על הלואה אחר הלואה דהיינו שעד אחד מעיד שזינתה פעם אחד ועד האחר מעיד על זמן אחר שזינתה ואם כן כיון שזינתה פעם אחרת איכא הלאו דלא תהיה קדשה ואינו חייב כלל קנס על הפעם אחרת לדברי העד הראשון דבפעם אחרת איכא הלאו דלא תהיה קדשה. אך באמת חייב ממ"נ אם בעלה פעם ראשונה חייב מחמת פעם ראשונה ואם לא בעלה חייב מחמת פעם אחרונה דליכא הלאו דלא תהיה קדשה אך כיון דליכא אלא עד אחד כיון, שעד הראשון מעיד שאינו חייב על פעם האחרון ומחמת ראי' אין אנו יכולין לחייבו קנס רק ע"י עדים וא"כ נשאר קושית הפוסקים אך באמת רוב הפוסקים לא ס"ל כשיטה זו רק דתפיסה מהני בקנס שלא בעדים:
ולפ"ז מיושב ממילא קושייתם דהנה קי"ל דהעדאת עדים מחייב שבועה מדר"ח קמייתא וא"כ הכא כיון דלענין בושת ופגם מהני העדים וא"כ צריך לישבע על הקנס מחמת העדאת עדים כיון דלענין ממון מצטרפין הלואה אחר הלואה וקי"ל דעבר עבירה שיש בה מלקות הוי חשוד וא"כ כיון דעבר אלאו דלא תהיה קדשה הוי חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל. ואין לומר דאין נשבעין על הקנסות דהנה הטעם דאין נשבעין על הקנסות הוא משום דאי בעי מודה ומפטר והנה אם יש עד אחד והוא מודה אמאי פטור הלא אינו פטור רק היכא דהיה יכול לכפור והכא אם היה כופר היה חייב שבועה וע"כ הוא משום דהיה יכול לכפור ולשבע לשקר וא"כ הכא כיון דהוא חשוד אמרינן שפיר שכנגדו נשבע ונוטל אף דאין נשבעין על קנס הוא משום דאי מודה פטור והכא אף אם היה מודה היה חייב דאינו יכול לכפור דאם יכפור יהיה שכנגדו נשבע ונוטל. אך נראי דגם לענין איסור שיהיה חשוד לא מהני עדות דהלואה אתר הלואה ועוד דאפשר דלא חייב שבועה כלל בכה"ג כיון דאם חייב הממון חייב קנס ואם אינו חייב הממון אינו חייב הקנס ולא הוי מודה מקצת כלל:
אמנם אם נימא כמש"ל דבכה"ג שייך העדאת עדים. הוי מיושב] (ולפ"ז מיושב) מה שיש להקשות בריש פ' המפקיד דפריך הש"ס איך יכול להקנות ארבעה וחמשה הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דמי יימר דמשתכח גנב ואי משתכח דלמא מודה ומיפטר ומקשו בתוס' כיון דאמרינן משתכח גנב ע"כ יש עדים [דלשון משתכח גנב משמע הכי וכמ"ש ג"כ מהר"ם לובלין שם] וכיון דיש עדים הוי מודה בקנס ואח"כ באו עדים ויש להקשות דילמא איירי שיש עדים דהלואה אחר הלואה ולפמ"ש או לפמ"ש הש"ך דבקנס בעינן וודאי דרישה וחקירה ובממון לא בעינן וי"ל דמשתכח גנב בעדים אא יודעין החקירות וצריך לשלם הקרן ואעפ"כ אי מודה דפטור דלענין קנס בעינן דרישה וחקירה ולפי מ"ש מיושב כיון דלענין הקרן מהני העדים אף שאין יודעין החקירות א"כ חייב שבועה על השאר מחמת העדאת עדים דר"ח קמייתא וכיון שגנב הוי חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל ולפטור משבועה כתב הריב"ש דאין צריך דרישה וחקירה דאף עד המסייע פוטר וא"כ הכא כיון שמהני אותו עדות לענין קרן אף דאין יודעין החקירות צריך לישבע על השאר דהיינו הכפל ואמרינן שכנגדו נשבע ונוטל ואם כן אינו צריך אף לישבע כיון דלפטור משבועה לא בעינן החקירות וגם בהלואה אחר הלואה אתי שפיר כיון דער אחד נשאר בוודאי ועד המסייע פוטר וא"כ נוטל בלא שבועה לשיטת הפוסקים דבחשוד פיטר עד המסייע לשכנגדו [ועי' בתומים סי' פ"ז סק"ט. וס"ק י"ג], אך בל"ז ז"א כיון דלענין הקנס לא מהני שאינן יודעין החקירות ואמרינן בי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובטל נמי לענין ממון אך באמת הוא בהיפך כיון דאמרינן סוף יבמות דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה משום דאיכא כתובה הוי כממון ונאמנים אף להתירה וגם הכא כן כיון דלענין ממון נאמנים ממילא נאמנים אף על הקנס כמו התם. ולדברי הראב"ד שפוסק דאם תבעו מלוה ופקדון והודה לו באחד מהן פטור משבוטה דהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין ובעל התרומות כתב דגם קנס וממון הוי דינין חלוקין כמו מלוה ופקדון וא"כ הכא שתובעו קנס וממון והוו נתחייב בממון מחמת העדאת עדים אינו צריך לישבע על הקנס דהוי כמלוה ופקדון:
הנה הראב"ד ז"ל כתב הכא דפילגש היינו שעיקרה למלאכת הבית ופעמים למשכב וכתב בס' המקנה דאם היא אצלו בתורת אישות דהיינו שהיה קידושי טעות עובר משום לא תהיה קדשה ותירץ מה שהקשו מהא דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלהראב"ד אין כאן איסור כלל ותירץ היא כיון שהיא אצלו אחר הקדושין והיה קדושי טעות עובר אלא תהיה קדשה. והנה לכאורה קשה עלי' לרבא דסבר דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין וא"כ קשה בכל ספק קדושין אמאי הוי ספק קדושין הלא הוי קדושין שאונן מסורין לביאה דאסור לו לבעול אותה שמא היא פנוי' ולא היו הקדושין ואסורה מחמת לא תהיה קדשה וכיון דאסור לו לבעול אותה מספק לא הוי קדושין כלל דהוי קדושין שאינן מסורין לביאה ומה לי אם אין מסורין לביאה מספק או בודאי כמו דקי"ל בסי' כ"ח סעיף כ"א במקדש באיסורי הנאה דרבנן שכתב הב"ש דלא הוי קדושין כלל וגם הביא הב"ש בס"ק נ"ב בשם תשובת הרי"ף ראי, מקדש בפסולי עדות דרבנן לא הוי קדושין מדאורייתא ולהפוסקים דסברי דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא, ודאי דהוי אינן מסורין לביאה כיון דאסור מדאורייתא בפרט היכא דאתחזק איסורא כן מודים דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא ומוכח מאשם תלוי וא"כ הכא איתחזק איסורא דאית לה חזקת פנויה ואיתחזק האיסור דלא תהיה קדשה ובודאי מדאורייתא לחומרא וא"כ הוי ק קושין שאינן מסורין לביאה דאסור לו לבעול אותה מספק. אך לכאורה ז"א דהכא וודאי אין האיסור הביאה בא מחמת הקדושין כיון דבלא הקדושין כלל וודאי יש הלאו דלא תהיה קדשה שהיא פנוי' לגמרי. אך לפי סברת ס' המקנה שהבאתי דבלא הקדושין אין איסור כלל רק היכא דהוא קדושי טעות וא"כ הוי שפיר קדושין שאינן מסורין לביאה דבלא הקדושין אין איסור כלל רק היכא דהוא קדושי טעות וא"כ הוין שפיר קדושין שאינן מסורין לביאה דבלא הקדושין אין איסור כלל רק אחר הקדושין אי לא הוי קדושין יש האיסור דלא תהיה קדשה וא"כ אסורה לו מספק שמא אינו קדושין ואעפ"כ כיון שקדשה אסורה לו וא"כ בא איסור הביאה מחמת הקדושין והוי קדושין שאינן מסורין לביאה ולפמ"ש לעיל אתי שפיר דמשכחת לה דקדשה בביאה ולא שייך קשאמ"ל ואין לומר כמ"ש לעיל דאי עביד לא מהני דז"א דאעפ"כ הוי ספק קדושין דאם באמת הוי קדושין איך נאמר ביה אי עביד לא מהני כיון שאין איסור כלל בשלמא לענין קשאמ"ל א"ש כיון דאסור לי' לבעול הוי אין מסורין לביאה אבל לענין אי עביד לא מהני וודאי נשאר הספק במקומו אך זה דוחק דבכל הש"ס מלא מספק קדושין בקדושי כסף ושטר אך י"ל דהוי מסורין לב אה שיכול לקדשה פעם אחרת אך זה דוחק דמ"מ בשעת קדושין אינן מסורין לביאה ויש להוכיח דהיכא דהוי ספק הוי קשאמ"ל דהנה בהלכות גיטין סי' קל"ז סעיף ג' שאם גירש אחד אשה ואמר לה חוץ אצא הוי ספק מגורשת ומביא הב"ש בשם הדרישה דאם בהיפך אם אמר לה שמתירה בזנות ואוסרה בנשואין הוי שייר ואינו גט והנה הפוסקים הקשו בכל תנאי שבעולם אם מוכר על תנאי למ"ד תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי כיון דבלא התנאי משמע סתמא האיך יכול לחזור ולהתנות תוך כ"ד וכתבו משום דאין עוקר הדבר לגמרי וודאי תוך כדי דיבור כדבור. והנה קי"ל דבכל מקום תכ"ד כ"ד חוץ מקדושין וגירושין ואם כן גה בקדושין וגירושין קשה האיך יכול לקדש ולגרש בתנאי וצ"ל כמ"ש כיון דאין עוקר התנאי וודאי תכ"ד כ"ד כיון דהטעם הוא בקדושין וגירושין דתכ"ד לאו כ"ד משום דגמר בלב שלם שלא יוכל לחזור כמ"ש הר"ן בנדרים וא"כ יכול לחזור ולהתנות כיון שאין עוקר דבריו וא"כ הכא במגרשה על תנאי שתהא מותרת בזנות ואסורה בנשואין וא"כ הדין הוא דאינו גט ועוקר דבריו לגמרי וא"כ לא מהני כלל דבגירושין תכ"ד לאו כ"ד אך באמת הא דתוך כדי דיבור לאו כדיבור בגירושין וקדושין הוא ספק כדאיתא בה' קדושין סי' ל"ח בב"ש ס"ק נ"ו בשם הרמב"ם ע"ש וא"כ כיון דאינו רק ספק כתב הב"ש שפיר דאינו גט כלל כיון דכל החילוק בין אם אינו גט כלל או הוא ספק גט כיון דבין כך ובין כך אסורה להנשא לאחר רק החילוק היא אם קבלה קדושין מאחר דאם הוא ספק גט תופשין הקדושין ולפמ"ש א"כ הכא אף אם הוא ספק לגירושין לא תפסי בה קדושין דהוי קדושין שאין משורין לביאה דאסור לו לבעול אותה מספק שמא אינו גט ואי"ל דאין איסור הביאה בא מחמת הקדושין דז"א כיון שהתנה שתהא מותרת בזנות ואסורה בנשואין וא"כ איסור הביאה בא ע"י הקדושין דבלא הקדושין היה הביאה מותרת כיון שהיא מותרת בזנות וא"כ הוי קדושין שאינן מסורין לביאה ואין חילוק אם הוא ספק גט א אם הוא ודאי אינו גט אבל אם גירשה בהיפוך שהתירה בנשואין ואסרה בינות דהוי ספק לא הוי קשאמ"ל כיון דהוא ספק אם מותרת בנשואין וגם לא הוי ספק ספיקא דכיון דהוא ספק לא הוי עיקר הדבר לומרי וודיזי תוך כדי דיבור כדיבור ואף דקי"ל כאביי דקשאמ"ל הוי קרושין אעפ"כ לפי סברת הרשב" שמובא בס' פ"י בקדושין בסוגיא דקשאמ"ל משמע דבכה"ג מודה אביי דלא הוי קדושין ע"ש אך באמת לא קי"ל כסברת הרשב"א זו ואינה מובא כלל בש"ע ועוד דיש עוד נפקא מינה לפוסלה לכהן ואם הוי חללה והקושיא בל"ז יש לדחות דכיון דהתנה זה התנאי ע"כ היה סובר שיהני זה התנאי וגבי גירושין הוא הטעם דתכ"ד לאו כ"ד שהוא דבר חמור וגמר בדעתו שלא יכול לחזור ולעקור הר ב הדבר הדבר וכיון שהוא היה סובר שמהני זה התנאי וא"כ גמר בדעתו שיוכל להתנות זה התנאי שהיה סובר שאינו עוקר בזה לגמרי ודמי ליאוש שלא מדעת דקי"ל דלא הוי יאוש אך בגמרא שם איתא בהדיא דמחמת: [חסר]
הנה דאם נאמר דלא תהיה קדשה חייב על העראה ג"כ לא קשה קושית הראב"ד דלפטור המלקות מתשלומין דיש לומר דהרמב"ם סבר כתירוץ שני של תוס' דקנס לא מחייב רק אגמר ביאה וא"כ חיוב התשלומין בא אחר המלקות אך אבושת ופגם היה נשאר קושית הראב"ד דבו"פ וודאי חייב אהעראה ובא המלקות ותשלומי בו"פ בפעם אחת. אך ז"א דהנה הפוסקים הקשו במתניתין דאלו נערות אמאי פוטר כרת ומיתה מתשלומין הא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה דהתשלומין הוא לאב והמיתה לה. ותירצו דכיון דהאב אינו זוכה רק ממנה דאין זוכה רק משעת העמדה בדין כמ"ש הש"מ והוי מיתה ותשלומין לאחד כיון דזוכה ממנה וא"כ בושת ופגם ודאי אין האב זוכה ממנה שמגיע לו מחמת שהיה יכול למוכרה והוי מיתה לזה ותשלומין לזה וא"כ הכא לענין המלקות אין המלקות פוטרין מבו"פ דהוי מלקות לזה ותשלומין לזה. ועוד לפי מה שתירץ בס' הפלאה אקושיא זו דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה וכתב דהוי עשאאי"ל לגבי העדות יהיה מיתה ותשלומין לאחד רק גבי זר שאכל תרומה הוא ממון ולא בעינן עשאי"ל אבל לענין קנס הוי שפיר עשאאי"ל דבקנס בעינן עשאי"ל וא"כ לענין בושת ופגם א"ש דהוי מלקות לזה ותשלומין לזה דכיון דהיא ממון לא בעינן עשאי"ל וא"כ גם על הקנס מהימני כמ"ש לעיל דהוא כמו אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה משום דכי היכי דמהימני לענין ממון מהימני נמי לענין איסור והכי נמי דמהימני לענין ממון מהימני לענין קנס וע"כ צ"ל דזה לא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה דבא מגוף אחד כמ"ש הפוסקים ומ"ש דתשלומי קנס בא אחר המלקות דהיינו על הגמר ביאה והמלקות על העראה אפשר לומר דקושית הראב"ד הוא ג"כ דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו דלגבי העדות יהיה המלקות והתשלומין על מעשה אחד ודוחק היכא שאמרו קודם שהערה בה ואח"כ אמרו שגמר דזה דוחק. אך באמת כיון דהבושת ופגם הוא ממון ולא בעינן בי' עשאי"ל וממילא נאמנין אף לענין הקנס כמ"ש אך באמת כיון דבו"פ חייב על העראה ופוטר המלקות מבו"פ אך הא דלא מקשה הראב"ד באמת מבו"פ. אך נראה דהנה בקדושין פ' האיש מקדש רוצה לאוקמי בפיתה לשם אישות וא"כ לא שייך כלל הלאו דלא תהיה קדשה אך באמת בקנס היכא דהיה יכול לפטור את עצמו הוי מודה בקנס וא"כ כיון שהיה יכול לומר שלא בעלה אישות ופוטר המלקות מתשלומין הוי עכשיו מודה בקנס שאומר שפיתה לשם אישות [ודוחק לומר משום אין אדם משים עצמו רשע] וא"כ על בושת ופגם לא קשה כלל שיכול להיות בפיתה לשם אישות כיון דבו"פ הוא ממון וא"כ לא קשה מ"ש דכיון דהעדים נאמנין על בו"פ דהוא ממון ממילא נאמנין אף על הקנ אף שאאי"ל. ולפי מ"ש א"ש כיון דאם היה אומר שפיתה שלא לשם אישות היה פטור מבו"פ דחייב על העראה דהמלקות פוטרו והיה פטור גם על הקנס אף דלא בא בב"א דהוי עשאאי"ל כיון דעל הבו"פ פטור ואין העדים מעידין רק אקנס ובעינן שפיר עשאי"ל וא"כ עכשיו שאומר שפיתה לשם אישות הוי מודה בקנס ומקשה הראב"ד שפיר. אך פ"ז קשה הא דקתני במתניתין דאלו נערות ועל אשת אחיו דהוא חייב כריתות ומוקי לה בסנהדרין במפותה דמחלה דאי ל"ה ניתן להצילו בנפשו והכא מוקי להא דאשת אחיו בנערה שנתארסה ונתגרשה וקנסה לאביה דאל"ה מחלה והנה לקמן יליף לה דקנסה לאביה מכסף קדושין והקשה בספר פ"י הלא קנסא מממונא לא ילפינן ותירץ כיון דבו"פ הוא ממון וילפינן שפיר דלאביה וממילא גם הקנס לאביה דלמי שזה ניתן זה ניתן והנה אם פטור מבו"פ ממילא הקנס לעצמה דלא שייך נמי שזה ניתן כיון דפטור כמ"ש הפ"י בעצמו וכיון דהקנס לעצמה מחלה וא"כ אם פטיר מבו"פ פטור גם מקנס וא"כ קשה למה לו אשת אחיו חייבי כריתות הלא בכה"ג במפותה ונתארסה ונתגרשה בכל מקום אין לה קנס דהוי מודה בקנס שהיה יכול לומר שהיתה שלא לשם אישות והיה פטור מבו"פ דהוא על מעשה אחד והוא ממילא פטור מקנס דהוא לעצמה ומחלה דכיון דפטור מבו"פ הקנס לעצמה כמ"ש ומחלה וא"כ עכשיו שאומר שפיתה לשם אישות הוי מודה בקנס וגם זה יכול להיות היא קושית הראב"ד ולפ"ז מיושב מאי דקשה אי נימא כשיטה זו דקנס לא חייב רק אגמר ביאה והאיך הוכיח דלא כר' נחוניא דכרת פוטר דילמא הכא בא התשלומין אחר החיוב כרת דכרת חייב אהעראה ולפמ"ש א"ש דהוכיח מהא דעל אשת אחיו דכיון בו"פ חייב אהעראה ופוטר הכרת וא"כ הקנס לעצמה וכיון דאיירי במפותה קשה דמחלה והנה לגבי כרת ותשלומין לא שייך לומר דהוי עדות שאאי"ל דלגבי לא יהיה כרת ותשלומין דאין חייבין כרת כלל כיון דזה הזוממין עונש לא היה הב"ד עושה רק בידי שמים וכיון שבאמת היה שקר לא היה נכרת כלל ולא רצו לחייבו כרת וכן מוכח מהא דכתבו תוס' דבתרומה דתשלומי דידיה כפרה אינו פוטר מיתה וקשה ג"כ דהוי עשאאי"ל דלגבי העדים לא יהיה כפרה וכן בהא דכתבו כיון דגלי גלי וקשה ג"כ כנ"ל וצ"ל דבמיתה בידי שמים לא שייך בזוממין דלא רצו לחייבו כלל שהיה שקר אך נראה לע"ד עוד דהנה בש"ס פריך ורמינהו אלו הן הלוקין ולפטור מלקות מתשלומין ומשני עולא ממונא משלם מילקא לא לקי והקשו בתוס' ד"ה ואי ממונא לקולא והא איתגורי איתגור שנידון בקלה דהיינו ממון ותירצו התורה חס אממונא של נחבל והקשה בס' מהר"מ שיף הלא בקנס לא שייך חס רחמנא ותירץ כיון דבבושת ופגם שייך שפיר חם רחמנא שהזיקו ממון וממילא משלם הקנס דאינו לוקה כיון שמשלם הבו"פ וא"כ הוכיח הש"ס שפיר לאפוקי מדר' נחוניא וליכא למימר דחיוב התשלומין בא אחר הכרת ז"א כיון דבו"פ חייב אהעראה וא"כ פוטר הכרת מבו"פ וא"כ ממילא פטור מקנס דאיתגורי איתגור ופוטר המלקות מן הקנס דבמלקות הוי שפיר עדות שאי אתה יכול להזימו כמ"ש וא"כ פוטר המלקות מקנס ואמרינן איתגורי איתגור וליכא למימר דחס רחמנא דבקנס לא שייך חס רחמנא ובו"פ ממילא פטור מחמת כרת ולא שייך תירוץ המהרמ"ש. והנה נראה לי סברת המהרמ"ש דאין חייב מלקות משום איתגורי איתגור ואם התורה חס ישלם בו"פ ומשום הא לא יהיה איתגור וילקה ג"כ ולמה לא אמרה כך ונראה הטעם כיון דקי"ל דעדים זוממין קנסא וא"כ הוי הכא עדות שאאי"ל שאם יוזמו לא ישלמו דנימא איתגורי איתגור וילקו ולא ישלמו ואין לומר חס רחמנא אממונא של נחבל כיון דעדים זוממין קנסא ולא שייך חס רחמנא אממונא שלא הזיקו כלל כיון דהוא קנסא א"כ אף הוא אינו משלם בו"פ כיון דהוי עדות שאי"ל לדברי הש"ך דבממון בעינן עשאי"ל ואף אם עדים זוממין ממונא אתי שפיר כיון דבאמת לא הזיקו אותו כלל רק רצו לחייבו ואיך שייך חס רחמנא אממונא כיון שבאמת לא הזיקו לו כלל. הנה לכאורה היה נראה לע"ד להוכיח כדברי הפ"י שהבאתי לעיל דלא כסברת המהרמ"ש דהנה קשה לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב איך חייב קנס דילמא לאו אביו הוא והרוב לא מהני דאין הולכין בממון אחר הרוב והכי קי"ל ואח"כ ראיתי בס' הפלאה שהקשה זה, אך נראה דהנה כתב הכה"ג שהקשה בברי ושמא יחזיר מספק גזל דהוא ספק דאורייתא ותירץ דספק גזל התורה התירה ואין כאן איסור כלל וא"כ בושת ופגם נראה דודאי חייב דבו"פ הוא משום שהיה יכול למכור אותה וא"כ לענין מכירתו היה מהני הרוב והיה יכול למוכרה בהיתר גמור דספק גזל מותר בפרט דאיכא רוב וא"כ צריך לשלם לו הבו"פ בודאי ועל הקנס אינו יודע אם הוא אבי' אי לא והוי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא והוי משואיל"מ והנה הכא נשאר, הקושיא דאין הולכין בממון אחר הרוב ודילמא לאו אביה הוא ואף דהיה יכול למוכרה כיון שאינה בתו א"כ פוטר שפיר המלקות מתשלומין כקו' התוס' דאיתגורי איתגור וליכא למימר דחס רחמנא אממונא של נחבל הא ליתא כיון דבאמת אינה בתו רק שהיה יכול למוכרה וא"כ איך שייך חס רחמנא אממונא דידיה כיון שבאמת אינה בתו רק שהיה יכול למוכרה מחמת הרוב. וא"כ אמרינן שפיר אין הולכין בממון אחר הרוב. ובבא על אחותו א"ש כיון דלאו אביה אינה אחותה ואינו חייב מלקות. ולפי סברת הפנ"י שהבאתי א"ש דהיכא דבאים בבת אחת לא שייך איתגורי איתגור רק בחובל משום דהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקין ומשום דהוסיף והכה נקל עליו ולפ"ז ניחא ג"כ קשיא שהקשינו דחיוב התשלומין בא אחר הכרת ולמ"ש א"ש כיון דמבו"פ פטור דבא עם הכרת בב"א וכיון דפטור מבו"פ ממילא אין הולכין בממון אחר הרוב ולא הוי משואיל"מ כיון דפטור מבו"פ וגם הראב"ד מקשה שפיר וגם הוי מודה בקנס כמ"ש כיון שיפטר מבו"פ יפטר ממילא גם מקנס שיהיה אין הולכין בממין אחר הרוב. אך להראב"ד בל"ז לא הוי משואיל"מ כיון דתבעו קנס וממון והוא נתחייב בממון הוי שני מינין כמ"ש לעיל. והנה לםי סברת פנ"י שהוכחתי לעיל דמש"ה בנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה משום בו"פ דלמי שזה ניתן זה ניתן. ויש ליישב לקמן דאמר ר"פ לאביי לרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם מתניתין כמאן אי ר"מ קשיא בתו אמאי פטור הלא חידוש הוא שחידשה תורה בקנס והקשו תוס' ליקשי ר"פ לדידי' דהוא נמי סבר דחידוש הות. והנה תוס' מקשה ריש פ' ד"ה על אשת אחיו ממ"נ כמאן אתיא סיפא דהבא על בתו אי כר"ע דמתניתין דקנסא לאביה א"כ למי תתן ואי כר"ע דברייתא דקנסא לעצמה וע"כ איירי במפותה דאי באונס אף כרת פוטר דניתן להצילו בנפשו וע"כ במפותה ומחלה כיון דלעצמה. ולפמ"ש א"ש כיון דחידוש הוא בקנס וא"כ בו"פ ודאי פוטר המיתה שהוא ממון וכיון דפטור מבו"פ הקנס לעצמה דלא שייך למי שזה ניתן זה ניתן כיון דפטור מבו"פ וכיון דלעצמה ומפותה ומחלה אבל בחייבי כריתות דאינו פוטר כלל אף מבו"פ והקנס לאביה ולא יכולה למחול ולכך ר"פ דמשני התם במפותה א"ש לדידיה רק לאביי דמשני התם תירוץ אחר מקשה ר"פ שפיר ולכך כתבו תוס' בסנהדרין דע"כ ר"פ סבר כר"ע דמתניתין ואחר כך ראיתי בס' פנ"י לקמן בסוגיא דנערה שנתארסה דפריך הש"ס ולרבה דאמר חידוש הוא בקנס וכתב הפ"י על דרך שכתבנו כיון דפטור מבו"פ ממילא הקנס לעצמה והניח שם בצ"ע. והנה לפי דברי ס' הפלאה שמקשה דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה ותירץ דהוי עשאי"ל וא"כ עכשיו אף אם נימא בעינן הממון עשאי"ל אעפ"כ יכול להזימן דאם יוזמו כיון דקי"ל דעדים זוממין קנסא וא"כ עכשיו דקיימינן דחידוש הוא בקנס דאינו פוטר מיתה מתשלומין א"כ גבי הזוממין לא יפטור מיתה מתשלומין דהוא קנסא. ולפ"ז מיושב מה שמקשים דהוי בחייבי מיתות מיתה לזה ותשלומין לאב וגם איכא ב' מעשות העראה וגמר ביאה דקנס לא מחייב רק אגמר וכיון דאיכא ב' מעשות וב' אנשים הוי ודאי מיתה לזה ותשלומין לזה. ולפמ"ש א"ל כיון דבו"פ מיחייב אהעראה ולא הוי ב' מעשות אבו"פ וכיון דפטור מבו"פ א"כ הקנס לעצמה והוי מיתה ותשלומין לאחד דליכא ב' אנשים אף שהוא שני מעשות וגם מבו"פ פטור דליכא ב' מעשות אף דאיכא ב' אנשים ודו"ק:
סעיף ב
אם הכניס אשה לחופה אינה מתקדשת בכך וי"א שהוא ספק קדושין ע"ש. והנה הוכיחו דאין חופה קונה כדקאמר הש"ס סתמא למעוטי חופה משמע דלית הלכתא כר"ה והרא"ש כתב שם דלכך אין חופה קונה משום דאיכא למיפרך הק"ו דשכן ישנן בע"כ כדאמרינן בש"ס ואף דאמרינן התם דכסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ מ"מ במה הצד פרכינן פירכא כל דהו ע"ש ברא"ש ובזה יש ליישב מה שכתב רש"י (דף ג ע"א) דאמרינן מניינא דרישא למעוטי חופה וכתב רש"י ז"ל אם אבי' מוסרה לחופה אינה מתקדשת בכך. וקשה אמאי לא פי' רש"י אם היא עצמה נכנסה לחופה אינה מקודשת ואמאי נקט האב. ונראה דהנה (דף ב ע"ב) אמרינן האיש קונה משום דהוה אמינא בע"כ דאשה מתקדשת בע"כ. והנה לכאורה קשה אעפ"כ ניתני האיש קונה וליכא למימר דמתקדשת בע"כ למה לי מנינא כקושית הש"ס וליכא למימר למעוטי חופה דבל"ז חופה אינה קונה דאיכא למימר מה להנך שכן ישנן בע"כ ואין לומר כסף באישות לא אשכחן בע"כ דעכשיו קיימינן דאשה מתקדשת בע"כ וא"כ גם באישות אשכחן בע"כ, אך באמת אנו רוצין ללמוד חופה מק"ו מכסף ושטר וביאה וא"כ אם הם קונין בע"כ גם חופה קונה בע"כ ואין כאן פירכא דזה אנו רוצין ללמוד אך באמת בתוס' ד"ה חופה שגומרת הקשו נימא דיו אסוף דינא דאין גומרת רק אחר כסף גם בחופה לא תקנה רק אחר כסף ותירצו היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והכא מיפרך ק"ו דאחר כסף לא איצטריך ע"ש וא"כ לענין דחופה קינה בע"כ אמרינן שפיר דיו וכיון דאינו גומר בע"כ ג"כ אינו קונה ולזה אינו מיפרך הק"ו וא"כ כיון דאין חופה קונה בע"כ א"כ ליכא למילף כלל מכסף ושטר ביאה דישנן בע"כ דאף באישות הוא בע"כ לפי הס"ד אבל חופה ודאי אינו בע"כ דאמרינן דיו. אך ז"א כיון דלא נוכל ללמוד הק"ו דאיכא למיפרך שכן ישנן בע"כ וא"כ לא אמרינן דיו דמיפרך ק"ו וא"כ אף חופה קונה בע"כ דלא אמרינן דיו דמיפרך ק"ו. אך באמת קשה להיפוך מאי קאמר למעוטי חופה הלא אמאי אין חופה קונה כמ"ש הרא"ש דפרכינן פירכא כל דהו ופרכינן מה להצד השוה שכן ישנן בע"כ וקשה לפי הס"ד דמתקדשת בע"כ א"כ נלמוד חופה מקדושי כסף ושטר דקונה אף בע"כ וליכא למיפרך מה שכן בע"כ וא"כ נשאר הקושיא דליתני האיש קונה ולא היינו אומרים בע"כ דא"כ מנינא למעוטי מאי כיון דחופה קונה כמ"ש, אך באמת הס"ד דיכול לקדשה בע"כ הוא משום דהוה אמינא דתלוי' וזבין הוי זביני' זבינא ואם מקדשה בע"כ הוי תלוי' וזבין וקי"ל דתלוי' [ויהיב לא מהני] (וקדיש לא הוי קדושין) כדאמרינן בב"ב (דף מט) וא"כ זה דוקא בקדושי כסף הוי תלוי' וזבין דנותן מעות אבל בחופה ממילא אינה מקודשת בחופה בע"כ דהוי תלוי' ויהיב ודאי לא הוי זבינא ואף לפי הס"ד לא היה חופה קונה בע"כ. וממילא לא היה קונה כלל דאיכא למיפרך מה להנך שישנן בע"כ ושטר וביאה משכחת ה באישות וכסף ג"כ משכחת לה כיון דיכול לקדש בע"כ. אך לכאורה ז"א דהנה תוס' כתבו בב"ב (דף מח ע"ב) ד"ה קידש בביאה דאף דאין נותן לה כלל הוי תלוי' וזבין דמתחייב בשאר כסות וא"כ גם בחופה הוי תלויה וזבין, אך לפי מה שפי' רש"י ז"ל דלמעוטא חופה היינו שמוסר האב את בתו קטנה לחופה א"כ אתי שפיר אף אי אמרינן דנקנית בע"כ חופה אינה קונה דהוי תלויה ויהיב ואין לומר דמתחייב בשאר כסות דז"א כיון דשאר וכסות נותן לה והמכירה היא של אב וא"כ לגבי האב הוי תלויה ויהיב כיון שלו אינו נותן כלל והעיקר תלוי בדעת האב כמ"ש התוס' (דף ה' ע"א ד"ה שכן כו'] אף דהאב מוסר בתו לחופה בע"כ מ"מ כיון שהוא מדעת אב אינו חשוב בע"כ וא"כ לגבי האב הוי תלויה ויהיב שאינו נותן לו בעבורה כלום דשאר כסות אינו נותן לאב רק לה ולכך כתב רש"י דהאב מוסרה לחופה והוי תלויה ויהיב כמ"ש. ולפי סברא זו אפשר ליישב מאי שמקשים המפרשים אהא דאמר שמואל קדשה בתמרה מקודשת שמא שוה פרוטה במדי ופריך הש"ס למה ליה במתניתין פרוטה הלא אף בפחות מקודשת ומשני דאינה מקודשת רק קדושי ספק ובפרוטה מקודשת בודאי ע"ש. והקשו המפרשים אעפ"כ אמאי לא קתני דהוי ספק קדושין שמא שוה פרוטה במדי והיה ממילא מוכח דבפרוטה מקודשת בודאי ולפמ"ש מיושב כיון דקי"ל באה"ע לקמן ס' נ' דבספק קידושין צריכה להחזיר הכסף קדושין וא"כ אם היה קתני במתניתין ספק קדושין לא היה מוכח דאינה מקודשת בע"כ שהיינו יכולים לומר דלכך לא הוי קידושין כיון דהוי ספק קידושין לא הוי קידושין כלל כיון דצריכה להחזיר הכסף קדושין מספק הוי תלויה ויהיב כיון דצריכה להחזיר הכסף לא לקחה כלל אך באמת אמרינן בשעת קידושין גמר ומקנה אף דצריכה להחזיר אח"כ הוי כמו שגזל אח"כ המעות בתלויה וזבין ומש"ה לא ליהוי מכירה ובאמת יש לחלק דהכא בשעת הקדושין היתה יודעת שתצטרך להחזיר והוי תלויה ויהיב ועוד לפי מה שכתבו המפ' בהא דקדשה בתמרה שהקשו הלא אינו נותן לה דבר דלענין גזל אף אי שוה פרוטה במדי אין צריך להחזיר וכתבו משום דהיא נתרצית באמת אף לפחות מש"פ רק דהתורה אמרה כסף דוקא ואמרינן שפיר שמא שוה פרוטה במדי והוי כסף וא"כ לענין תלויה ויהיב לא הוי ממין כלל והוי תלויה ויהיב. ואין לומר כסברת תוס' בקידושי ביאה משום דחייב בשאר כסות דז"א דכיון דמספק אינו צריך ליתן שאר כסות דשמא אינו קדושין והוי תלויה ויהיב ולא הוי קידושין כלל ואף דבמגרש דבמגורשת ואינה מגורשת צריך ליתן לה מזונות היינו משום דהוי איני יודע אם פרעתיך שעד הגירושין היה חייב וספק אם נפטר אבל בספק קדושין דהוא ספק אם נתחייב ודאי פטור והוי תלויה ויהיב ולכך לא תני במתניתין ספק קדושין כמ"ש. אך לפמ"ש היה קשה לכאורה בתוס' ד"ה ה"א אפילו בע"כ והקשו בתוס' איך קתני לקמן האיש מקדש דמשמע בע"כ ותירץ דכבר אשמועינן דאינה מקודשת בע"כ. והנה הפוסקים כתבו בב"ב דאם קידש ע"י שליח בע"כ יש סברא דמקודשת דלא שייך הוא עשה שלא כהוגן ואפקעינהו לקדושין דהוא לא עשה שלא כהוגן רק השליח רק באמת ליתא וא"כ נשאר קושית, תוס' דאמאי נקט לקמן האיש מקדש ומרישא לא מוכח רק הוא עצמו אינו יכול לקדש בע"כ אבל בשליח י"ל דיכול לקדש ואמאי קתני מקדש בו ובשלוחו. אך נראה דהנה קשה אם מקדש ע"י שליח הוי מגביה מציאה לחבירו ואמאי קנה חבירו והיא מקודשת. אך ז"א כיון דמקדשה מדעתה והיא מתרצת לו לא הוי מגביה מציאה אך לפי מאי דס"ד השתא דיכול לקדשה בע"כ וא"כ אם מקדשה ע"י שליח בע"כ הוי ודאי מגביה מציאה לחבירו דהוא כמו דבר אחר מציאה שיכול ליקח בע"כ וא"כ לכאורה לא קשה כלל קושית תוס' לקמן בהאיש מקדש בו ובשלוחו דליכא למיטעי דיכול לקדש בע"כ כיון דקתני התם בו ובשלוחו ודאי ליכא למימר בע"כ דהוי מגביה מציאה לחבירו ואינה מקודשת. אך באמת אמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וגם הכא אמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וא"כ ממילא א"ש מאי שהקשינו דע"י שליח אפשר מהני אף דהוא לא עשה שלא כהוגן רק השליח ולפמ"ש מיושב דעל זה י"ל שפיר דהוי מגביה מציאה לחבירו וליכא למימר מיגו דזכי לנפשי' כיון דאם השליח בעצמו יקדשה בשביל עצמו בע"כ לא יהי' הקדושין שעשה שלא כהוגן וא"כ אף אי מקדש בשביל אחר הוי מגביה מציאה לחבירו ולא שייך מיגו דזכי לנפשי' דאם קדשה לעצמו לא היתה מקודשת. אך באמת הטעם דמגביה מציאה לחבירו לא קנה הוא משום דהוי תופס במקום שחב לאחרים שאחרים היו יכולים להגביה המציאה וא"כ כיון שאם מקדשה אחר בע"כ בעצמו לא הוי ק שעשה שלא כהוגן וא"כ לא הוי כלל מגביה מציאה לחבירו דאין עושה היזק לשום אדם אך כיון דיכול לקדשה אחר ברצון הוי שפיר חב לאחרים. וראיתי בספר אחד שכתב אהא דאמרינן הא תני איש קונה ה"א אפילו בע"כ וכ' דודאי שתהא מקודשת בע"כ לא ס"ד רק דה"א דתלויה וקדיש הוי קדושין וא"ש כל מה שכתבנו:
הנה המשנה למלך נסתפק בחופה קודם קידושין אי גומר אי לא והנה לשיטת הפוסקים דבעינן חופה הראוי לביאה ולהרמב"ם דעובר אלא תהיה קדשה בביאת פנוי' וא"כ בחופה קודם קידושין הוי חופה שאינה ראוי' לביאה דאסורה מלא ת"ק. אך באמת זו דעת הראב"ד דבעינן חופה הראוי' לביאה והראב"ד ז"ל סבר הכא דליכא לאיסור כלל בביאת פנויה:
הנה המהרש"א כתב דחופה קונה וגומר בבת אחת ולפי דבריו היה מיושב מאי שהקשה לעיל בס' המקנה אהא דכי איקלע רב לבי אדרשי' הוי מכריז מאן הוי ליומא והקשה הא נתחייב בעונה בפרט בעילת מצוה דע"כ היה קדושין וחופה בעדים שיהא פת בסלו וא"כ ליכא למימר שהתנה ע"מ אם יבעול יהיה קדושין דז"א דאין תנאי בחופה כו' ע"ש. והנה הטעם דאין תנאי בחופה הוא משום דאי אפשר לקיימו ע"י שליח ולא שייך איתקוש הויות להדדי כדאמרי' בכ' דף ע"ד דכיון דכבר קדשה רק בגמר ולא מהני בי' תנאי ותוס' כתבו הטעם באי אפשר לקיים ע"י שליח דאין בידו כח להטיל תנאי כיון שאין בידו לעשות שליח וא"כ י"ל הכא דרב קדשה בחופה ועל תנאי אם יבעול וא"ל דלא מהני תנאי בחופה דז"א כיון דחופה קונה וגומר ועל הקנין מהני תנאי וקי"ל דדבר שאין בידו כח לעשות ועושה עם דבר שיש בידו לעשות הוי קני את וחמור וקנה הכל וא"כ הכא כיון דעל הקנין מהני התנאי ממילא מהני אף על הגמר דהוי קני את וחמור ואף אי אינו חופה קונה וגומר רק קונה לבד נמי א"ל דקדשה וכנסה לחופה על תנאי אם יבעול וגם הקדושין הי' על תנאי ועל הקדושין מהני התנאי ולא הוי קדושין וכיון דלא הוי קדושין אין החופה גומרת רק קונה וכיון שקונה אמרינן איתקש הויות להדדי וגם על החופה מהני התנאי:
סעיף ד
חכמים אסרו לקדש בביאה. והנה אי לא תהיה קדשה הוא העראה בל"ז אסור כיון דסוף ביאה קונה ועובר אלא תהיה קדשה בהעראה ואף על פי כן לא הוי קדושין): [חסר]
סעיף ב
אם הכנים אשה לחופה אינה מתקדשת בכך. וי"א שהוא ספק. ס' ג' משנתקדשה נחשבת כא"א לחייב הבא עלי' וצריכה גט להתירה לשוק:
א אם הכניס כו' היינו אף בעדים ואמר התקדשי לי בחופה זו כדין קדושין. ולכאורה אם לא ראו העדים רק החופה מגרע גרע, דהא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן לתוס' ושאר פ' דמסתמא היה כבר קדושין וכן בכתבו כתובה לחוד באתרא דמקדשי והדר כתבו מבואר בש"ס נ' ע"ב ובש"ע ס' מ"ה דחיישינן וממילא בחופה דודאי רובא מקדשי והדר נושאין ומכניסין לחופה ואיכא למיחש שקדמו קדושין דאל"ה לא היה כנסה לחופה. ונראה צריכה גט ואין נאמנים שלא נתקדשה. רק באמר התקדשי בחופה דניכר שטועה:
ולשון הטור וש"ע תמי' לע"ד שכ' אם הכניס כו' ואח"כ כ' משנתקדשה. משמע דמיירי בחופה סתם שלא אמר כלל שתתקדש בחופה זו ואעפ"כ הוי ספק ואין סברא כלל. ואף דביבמות נ"ז חופה נפסול מתרומה ס"ל לרש"י בלא קדושין ע"ש. וכן למ"ד כמו דקדושין פסלו כן חופה ע"ש וא"כ לענין קנין אפשר ג"כ דיליף ר"ה אותה חופה שגומרת היינו אף שאינו אומר כלום רק נכנסה לקצר שלו לשם נשואין או יחוד זה עצמו מורה על הקדושין גם בלא אמירה שתתקדש והוי ידים מוכיחות. אך אינו נראה דעכ"פ שייך דיו דיליף מכסף ושטר ושם צריך אמירה ובזה לא מיפרך ק"ו ומ"מ אינו מוכרח דגם בכסף אם עוסקים באותו ענין וכה"ג דמוכח המעשה מהני כדבור ובחופה שמורה כמו אמירה שפיר קונה בכסף עם אמירה. וכשאומר שמכניסה לחופה לשם נשואין למהרש"א דקונה וגומר י"ל ודאי דמהני להר"ח ז"ל רק אי נימא דקונה ואינו גומר בב"א מ"מ הוי כאומר הרי את נשואתי גם בכסף:
לכאורה גם מסר האב לשלוחי הבעל ושאר המבואר במשנה אף שאינו חופה ממש ג"כ קונה דהא גומר. אמנם לע"ד דהא תמוה לישנא דר"ה חופה שמאכיל בתרומה כפירכת הש"ס הא מן התורה אוכלת ומשני אלא שגומר כו'. ונראה דר"ה דס"ל כרב שם דמסירתה לכל חוץ מתרומה, א"כ י"ל דהגם דק"ו שלו הוא ממה שגומרת כדמשני מ"מ הזכיר אכילת תרומה להשמיענו דכונתו חופה קונה רק חופה ממש שמאכילה בתרומה לא מסירת אב כו' שאינו מאכיל אף שגומר כנ"ל:
והטעם לע"ד דהא בקניני ממון שיש בהם קנין מסירה גם משיכה החילוק הוא דמשיכה מצד הקונה רק שנותן לו רשות למשוך ולקנות ובהפקר קני. ומסירה מצד המקנה שמוסר אפשר כו' והבהמה מיד ליד לרשב"ם ולתוס' ג"כ הא בהפקר מאן מסר דליקני ע"ש. א"כ בחופה שנכנסת לרשות הבעל דהוזכר בש"ס רק לשון מסירה מסר אב כו' זכו לי' כו' למימסרה לחופה ע"ש משמע דהקנין מצד המקנה מסירת אב או שמוסרת עצמה להיות ברשותו. וא"כ לא היה שייך ק"ו דר"ה שחופה יקנה. הא הוי כמו תלקח אשה לאיש דגם בכסף ושטר אינו קונה כשמקנית עצמה לו אך נראה דגם מסירה י"ל הוא ג"כ רק סילוק וביטול שיכניסנה לרשותו וכמ"ש ר"ן נדרים דלא חשיב דעת אחרת מקנה בקדושין שהוא רק ריצוי וסילוק שיוכל לקנותה ע"ש. כן בחופה מסורת האב או מסירת עצמה הוא שיוכל להכניסה לרשותו א"כ גוף החופה היא מעשה שלו וחשיב כי יקח. ומ"מ לענין סקילה וכה"ג דאימעט מלזנות בית אבי' וכשמסר אינה בבית אבי' כו' ע"ש. גם דלא נקרא בית אישה ג"כ ע"ש בש"ס דחופה בהדי' כו' בית אישה. ומסירה אימעט מבית אבי' כו'. היינו דילפינן שזה שמוסר ומסלק שיכניסה הוא מהני להחשב יצאה מבית אבי'. וכמו יחוד הראוי לביאה מהני כאלו נבעלה. וא"כ לענין קנין ליכא למילף רק שחופה יקנה שזה כי יקח אבל מסירה שהיא רק מצד המקנה נהי שגומר שאמרה תורה דמהני כאלו כבר הכניסה. מ"מ א"א שיהיה קונה סילוק זה לבד דחשיב כי תלקח כיון שהוא רק מצד המקנה כנ"ל:
ואין להקשות דא"כ איך יליף דחופה קונה משום שגומר הא כבר נגמר משום הסילוק מצד מסירת אב או בעצמה וזה אינו קונה. לא קשה כיון דמה שגומר המסירה הוא רק מצד שעומדת שיכניסה הוי כאלו כבר נכנסה לחופה. וא"כ מה שגומר הוא כניסתו לחופה ומש"ה גם העומד לכך גומר כנ"ל:
וא"ל א"כ לעיל ג' מנין למעוטי חופה ופריך לר"ה דחופה קונה ולהנ"ל לימא למעוטי מסר אב כו' דגם לר"ה אינו קונה לא קשה דהא גם כסף כה"ג אינו קונה כשמקנית עצמה לו ולא צריך למעוטי וי"ל בזה לשון רש"י ז"ל שם למעוטי חופה שאם מסרה אב לחופה לשם קדושין ע"ש ומה צורך להזכיר מסר אב ולא בעצמה. ולהנ"ל י"ל דהזכיר לשון המשנה מסר אב. ומ"מ ממעט חופה ממש לא המסירה דאב לחוד דגם לר"ה לא קני כנ"ל וי"א שהוא ספק. לכאורה בכל מקום בש"ס דלמר פשיטא לי' ולמר מספקא ליה פוסקים כמאן דפשיטא, ליה שאין ס' כו' ולמה כ' רמב"ן כאן שמאחר שהר"ח מספק אותו עלינו א"א להתירה בלא גט ע"ש בר"ן אף שכ' בעצמו שרוב הגאונים דלא כר"ה ע"ש, וכן מוכח מש"ס סנהדרין דאותו שאומר א"י לא נחשב ואף טעמא למה מסופק לא שמעינן ליה וכמאן דליתיה דמי ע"ש י"ז ע"א שפי' רש"י אמר טעמא כו' מראה פנים לזכות ומראה פנים לחובה מש"ה מספקא ליה ע"ש. והא כיון דמראה מקום הספק ממילא הלה זכאי ומ"מ כמאן דליתי' נגד שודאי להם:
אך הרמב"ם ושאר פוסקים ס"ל דוקא בד"נ אבל בד"מ כמאן דאיתא ע"ש בח"מ סי' י"ח. גם חילוק בין יושבים ביחד בטלה דעת א"י נגד היודעים וכמו ברוב משא"כ באין ביחד. גם נראה דוקא שאומר א"י ואינו מוכרע אצלו שהוא ספק ויכול להיות שיתברר לו. אבל במוכרע אצלו ברור שהוא ספק י"ל דהוי כאומר זכאי דאל"כ כל הדיינים המזכים מטעם קים לי לא יחשבו. גם יש חילוק בין חכמי ש"ס חשיב הודאי כרוב נגד א"י דגם הוא מודה שיש פנים להחולק. משא"כ אחר הש"ס להגאון שמוכיח מהש"ס דספיקא הוא לדעתו אין הכרעת החולק כלום. ועוד אולי אי הוי שמיע להו טעם הר"ח הוי מודי לי' כנ"ל. שוב ראיתי נ"י פ"ב דב"ק בשם ריטב"א דדוקא כשהם בדור א' פסקינן כמאן דפשיטא ליה ע"ש. רמב"ן ז"ל בס' המלחמות כ' סוף פ"ב דב"ק משם הגאונים דכ"מ דלמר פשיטא ולמר מספקא פסקינן כמאן דפשיטא לי' גם בתלמיד לרב ע"ש. ובעה"מ לא ס"ל כן ע"ש. מ"מ י"ל באיסור ערוה אינו רוצה לסמוך או כשאר החלוקים שכתבתי:
הנה המהרי"ק דחה ד' ר"ן כיון דאמר מה דלא כ' בהדיא לא קתני אין ראיה מהשמטת הרי"ף. ואינו מובן דזה שייך במשנה לא הרי"ף ז"ל ודאי ד' הר"ן ז"ל ברורים שכשפוסק ג' דרכים ס"ל חופה אינו קונה ומביא רק למעוטי חליפין דס"ד שבכלל כסף. ומ"מ ודאי לא נעלם מהרמב"ן מ"מ נראה לו מלשון הרי"ף דלא ברירא לי' דכשהביא למעוטי חליפין היה לו להביא כל לשון הגמ' למעוטי חופה וגם חליפין. אולם אפשר אם היה מביא לשון הגמ' ה"א דאי דלא כר"ה ולמעוטי חופה אין הוכחה למעוטי חליפין וי"ל דקני. ולכך הביא רק למעוטי חליפין היינו גם לדידן וס"ל כיין דקי"ל כרבא ג' תנן ד' לא תנן ולא ס"ל חילוק בין כתיבא בהדיא כו' וגם בלא מנינא מימעט חופה א"כ מנינא למעוטי חליפין והגמ' י"ל לאביי כנ"ל. מ"מ משמע כרמב"ן ז"ל:
ובהרמב"ם ז"ל מ"ש לח"מ פ' ט' דמשמע דס"ל אינו קונה מדנקיט רק ג'. אין טעם שאין דרכו להשמיט המפורש בש"ס ולסמוך על דיוק לשונו. וכן מ"ש הר"ן פ' הא"מ מדמחלק גבי תנאי נקט כנס ובפחות מש"פ בעל משום דחופה אינו קונה ע"ש ג"כ אינו תירוץ להשמטתו. ואינו נראה דרי"ף ורמב"ם סמכו על מה שפסקו דחופה שא"ר לביאה אינו גומר כדבעי ר' אשי כתובות פ' אף על פי ואף דלא איפשט פסקו שאינו קונה,. וממילא למשמעות הפ' דלא כמהרש"א דחופה גם לר"ה אינו אלא קונה לחוד להיות ארוסה וא"ר לביאה. וא"א כלל למילף ממה שגומר שהוא להיות נשואה ומותרת משא"כ לקנות לארוסה שאסורה דיין ולא הוי חופה כלל. וע"כ או דר"ה ס"ל גם שא"ר לביאה הויה חופה או אף דמספקא ליה לר"ה. מ"מ אמר רק דחופה קונה מן התורה דראוי' לביאה והוי ק"ו גמור דארוסה מותרת. ממילא מדרבנן ג"כ אי חופה שא"ר קונה מקודשת בחופה והוי ספק. ולכך לדידן דחופה שא"ר לא מהני. ממילא אינו קונה. אך עדיין ספק כיון דלא איפשיט פ' אע"פ רק לענין זכות ממון מספק לא קני אבל לענין קדושין ספק שמא גומר וממילא קני ומקודשת אף שא"ר לביאה. וי"ל דהרי"ף סמך על שהביא הבעי' והוי ס' כמו שכתב רמב"ן ז"ל:
והנה כשיש צירוף קולא לכאורה היה להקל. וא"כ לר"ח ז"ל שג"כ ספק ושוב א"ר לביאה מספק פנוי' וגם מס' חשיב אינו ראוי' דקדושין שא"מ לביאה הוא מספק. וממילא יש עוד ספק דלרוב הפ' חופה שא"ר לא מהני והוי כס"ס אי חופה קונה ואת"ל קני שמא אין ראויה לביאה לא מהני. ולהנ"ל אין להצטרף קולא זו כלל וכן אפילו פירסה נדה. די"ל דהיינו הך ספיקא אם בעינן ראוי לביאה לא קני ואי לא בעי קני. ואין אלא ס' אחד. ובאומר הרי את נשואתי דפ' רמ"א סי' כ"ז דלא מהני. בחופה ג"כ ספק דלמהרש"א שקונה וגומר שייך לשון זה ואף אי דלא כמהרש"א י"ל ג"כ ששייך לשון זה גם שיקנה לקדושין כיון שענין החופה הוא ונשואין. וממילא גם שלא הזכיר לשון קדושין רק שאומר הריני כונסה לנשואין בחומה זו ג"כ ספק קדושין כמ"ש ס"ק א':
יש להסתפק אם מקדש בחופה לאחר ל' אם הוי כק' ביאה דכלתה כו' כמו משוך כו' קני אחר ל' או אפשר דחשיב מקצת קנין קיים אז דברשותו היא אחר ל' ג"כ. וקצת ראיה דא"כ גם בנדה וכונסה שתגמור אחר שתטהר. אך י"ל כיון דאין עתה חשיב חופה כלל כלא כנסה דמי. ויש להוכיח מפ"ק דיומא בכ"ג ביתו כו' דכניס לה כו' ע"ש יקדש ויכניסה לחופה שיחול לאחר שתמות אשתו ויסולק כל החששות ומוכח דלא תועיל החופה כנ"ל:
וא"ל דלא מצי עביד עתה דז"א דיכול רק שאינו רשאי לעבוד י"ה ומוכח משם ג"כ דחופה קודם. רק לא מהני ע"ש במשנה למלך. דא"כ יכול להכניסה לחופה ולקדשה לאחר מיתת אשתו שאם תמות תהיה זו נשואה וכשלא תמות אינו כלום. ומוכח כנ"ל. וג"כ מטעם הנ"ל כיון דלאו כלום החופה עתה אינה מועלת על אחר הק'. ואפשר דתלי' ג"כ בס' אם בעינן חופה ראוי' לביאה: