אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות › סימן סח

חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות כתובות · סימן סח

סימן סז

סעיף א

כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים וכל שכתובתה מנה או שלא תקנו לה כתובה אין לה טענת בתולים. וכל המתיחד עם ארוסתו קודם נשואין אין לה טענת בתולים:

א או שלא תקנו לה כו'. משמע דבחרשת ושוטה שלא תקנו כו' אף שכתב לה מאתים ומבואר לעיל דיש לה דרצה ליזוק בנכסיו מ"מ אין לה טענת בתולים להפסידה. וכן משמע בהרמב"ם פרק י"א מה"א דכתב לעיל מינה החרשת כו' לא תקנו כו' רק בכתב לה ואח"כ כתב וכל שלא תקנו כו' אין לה טענת בתולים וע"כ בכתב לה איירי דאם לא כן לענין מה יהי' טענת בתולים ומה נ"מ בדבר וכן הה"מ שם כתב דאין טענת בתולים רק להפסידה מה שהוא תנאי ב"ד עיין שם:

והנה בש"ס כתובות דף ל"ו ע"א] רמי הברייתות אהדדי דתני חדא חרשת ושוטה יש להן טענת בתולים ואידך תני אין להן טענת בתולים כו'. ומשני הא ר"ג הא ר"י ופירש"י ז"ל דטענינן משארסתני נאנסתי ובתוס' דחו כיון דחזקה איתרעי ואין כאן טענת ברי למה נטעון כו' ולכך כתב דטענינן מוכת עץ ע"ש. ואנן דקי"ל כר"ג לכך אין להן טענת בתולים. אך לדעת התוספות לכאורה למאי דקי"ל מוכת עץ כתובתה מנה א"כ עכ"פ יש להן טענת בתולים להפסידה מנה. והרמב"ן ז"ל במלחמות כתב דאפילו קידש ובעל לאלתר שא"א תחתיו אירע לה כלום מ"מ אין להן טענת בתולים דמכדי קי"ל חרשת ושוטה אין להן כתובה אלא בשרצה לכתוב לה וקי"ל מוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה מנה אלמא אינו מקח טעות הלכך נשא חרשת אע"פ שכתב לה מאתים קסבור בתולה היא ולא מצא בתולים טוענין לה מוכת עץ וכיון שמדעת עצמו כתב מאתים אין מפסדת כלום שאינו מקח טעות. ואם כן שפיר לדידן אין להן טענת בתולים כלל ואית לה מאתים אף שטוענין עבורה מוכת עץ ואפילו א"א תחתיו כנ"ל. אמנם מדברי תוס' שם מבואר להדיא דלרבנן דמוכת עץ כתובתה מנה יש לה טענת בתולים להפסידה מנה שהקשו שם דנוקי הא דיש להן טענת בתולים כרבנן ע"ש:

והי' נראה לומר דהרמב"ן ותוס' לא פליגי והם מפרשים הש"ס חרשת ושוטה כו' ביש להן כתובה מן הדין או שקיבל בהן אביהן קדושין והשיאו' כשהיו קטנות. או שהיו פיקחות בשעת קדושין ולהפוסקים דארוסה לית לה כתובה איירי שגם בשעת חופה היו פיקחות ונשתטו אח"כ קודם ביאה. ומבואר כן מלשון הברייתא דסתמא קתני וכן תני להו בהדי בוגרת ומוכת עץ דלא איירי בכתב לה רק להפסיד ממה שהוא תנאי ב"ד כנ"ל:

ומ"ש הרמב"ן ז"ל ונראה לו דאפי' קידש ובעל לאלתר כו' לא כתב זה כלל לפרש הברייתא דאין להן טענת בתולין רק כתב זה לדינא ומדוקדק לשונו שלא כתב זה לעיל רק ונראה כו' גם שכתב וקי"ל חרשת כו'. גם כתב הילכך נשא חרשת ולמה לו לכתוב זה הא אחרשת קאי ולמ"ש אתי שפיר דהברייתא לא איירי מזה רק בנשא פיקחת כנ"ל. ולכך כתב הילכך בנשא חרשת שהיתה כן בשעת נשואין אינה מפסדת כלל כנ"ל. ומיושב בזה כל קושית המשנה למלך פרק י"א מהלכות אישות עיין שם שבאמת תמוה הא ר' ששת סבר דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה גם כן אית לה מנה. וא"כ דמי ממש למוכת עץ. ולהרמב"ן ז"ל לא תפסיד כלום בחרשת ושוטה כשכתב לה כיון שאינו מקח טעות כנ"ל ע"ש שהניח בצ"ע. ולמ"ש אתי שפיר דלא איירי כלל בקידש ובעל לאלתר וטוענין אנו עבורה מוכת עץ תחתיו ואית לה מאתים. ולר"י לא מהני החזקה ואמרינן לרבנן דהיתה מוכת עץ קודם ואין לה רק מנה ויש לה טענת בתולים להפסידה מנה ולר"מ דמוכת עץ כתובתה מאתים אמרינן שנבעלה קודם ואית לה רק מנה לר"ש דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה. כיון דאיירי בכתובה שהיא מתקנת חכמים ומפסדת מנה כשאר נשים:

גם מיושב מה דקשה טובא לדעת הגאונים ז"ל וקי"ל כוותייהו דלענין תוספת אינו אמן כלל פתח פתוח כיון שהוא מן התורה לא מהני חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו'. וא"כ בחרשת ושוטה דאין להן כתובה רק בכתב לה ודינו כתוספות והא בש"ס מוקי לברייתא הנ"ל בטענת פתח פתוח ע"ש. ואם כן למה יהי' לה טענת בתולים כלל נטעון עבורה שהוא משקר לגמרי ולא הי' כלל פתח פתוח. שוב ראיתי להמפרשים ז"ל שעמדו בזה ובזה הי' אפשר לומר לדידן דעד כאן לא צריכין לטעמא דחזקה אין אדם טורח כו' רק בטוענת ברי אבל חרשת ושוטה נאמן מדינא כיון שהוא טוען ברי ולא היא. אך זה אינו חדא דהב"ש כתב לקמן דאפי' בשותקת אינו נאמן להפסידה תוספת ע"ש ס"ק י"ט. ועוד דהא להרמב"ן ז"ל ע"כ הדין כן שפי' שם דלענין קנס חרשת ושוטה יש להן קנס ואף שטוען שבעולה היא אינו נאמן בין לר"ג ובין לר"י וע"כ משום דחזקת הגוף לא איתרע כלל דאמרינן שמשקר והיתה בתולה גמורה ובזה א"צ טענה כלל כמ"ש שם דחזקתה עומדת במקום טענתה ע"ש ומבואר להדיא דאף שטוענת שמא והוא ברי מ"מ מהני להוציא היכא דאמרינן שמשקר. וא"כ לענין טענת פ"פ דאין אדם כו' שפיר היו מוציאין גם בחרשת ושוטה והוי אמרינן דמשקר וכמו בקנס ודוקא משום חזקה דנאמן ודאי איתרע ושוב צריך טענה. וא"כ קשה כנ"ל כיון דהיא רק בכתב לה ודינו כתוספת לא יהי' נאמן כלל ונימא שלא הי' פתח פתוח ולא איתרע כלל:

גם הי' אפשר לומר לדידן דהא חזינן אף בכתב לה עיקר כתובה אמרינן ג"כ כתובה דרבנן ולכאורה הא נתחייב מעצמו ויהי' כשאר חיוב דאורייתא וע"כ דאין דעתו חיוב על חדש רק שמקבל עליו התקנת חכמים. ואם כן י"ל דאף בחרשת ושוטה שכותב לה מאתים ומנה מ"מ אינו מתחייב לה רק שמקבל עליו שתהי' כשאר נשים ואותו החיוב שבשאר נשים יהי' עליו גם באלו ואינו מתחייב יותר מבכל הנשים. ולכך אין דינו כתוספת ושפיר נאמן פתח פתוח כיון שבשאר נשים הדין דנאמן כנ"ל:

אולם להרמב"ן ז"ל ע"כ אי אפשר לומר כן דאם כן למה פסק במוכת עץ מעיקרא דיש לה מאתים אף שכנסה בחזקת בתולה. הא לא עדיפא משאר נשים שהיתה מפסדת מנה וע"כ סבר הרמב"ן ז"ל שדינו רק כשאר חיוב שמתחייב מעצמו וכדין תוספת וא"כ קשה כנ"ל. ולמ"ש מיושב שפיר דכיון דאיירי בנשתטית אחר הנשואין ואית לה כתובה מתקנת חכמים ושפיר נאמן פתח פתוח מצאתי כנ"ל. ומה שהקשה המשנה למלך דלוקי ברייתא דאין להן טענת בתולים בכתב לה ע"ש. לא קשה כמ"ש דדומיא דבוגרת קתני דאיירי להפסיד מה שהוא תנאי ב"ד. וא"כ י"ל דגם התוס' מודים לדינא להרמב"ן ז"ל דאף מוכת עץ מעיקרא אינה מפסדת כלום בכתב לה כיון שאינו מקח טעות. ואעפ"כ כתב שפיר בש"ס דאיירי בהיתה פקחת כנ"ל. אמנם למה שפי' הרא"ש ז"ל בדברי התוס' דחרשת ושוטה בחזקת מוכת עץ נשאת אם כן ע"כ מפרש דהי' חרשת ושוטה בשעת נשואין. דבתוס' הי' אפשר לפרש שהן עכשיו בחזקת מוכת עץ דלא שייך מדלא טענה אבל ברא"ש א"א לפרש כן ע"ש:

גם ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שהן דברי הרמב"ן שם וכתב להדיא אברייתא דמשמע אף קידש ובעל לאלתר אין להן טענת בתולים וכתב טעם הנ"ל כיון שאינו מקח טעות אית לה ר' ומפרש גם הברייתא בכתב לה והי' חרשת ושוטה בשעת נישואין ודלא כמ"ש ואם כן קשה כנ"ל על הרמב"ן ז"ל:

וקושיא הב' הנ"ל י"ל דודאי חזקה דאין אדם טורח כו' הוי חזקה אף בדאורייתא רק דמ"מ לא הי' מהני חזקה זו נגד חזקת הגוף דאלימא וברי דידה אז הי' כתובה דאורייתא וכן בתוס' אבל בחרשת ושוטה דאינה טוענת ברי י"ל דמהני חזקה דאין אדם טורח אף בדאורייתא כנ"ל. ושוב אין ראיה מקנס כמ"ש דהתם ליכא חזקה דאין אדם כו' ואינו נאמן בשמא וברי משא"כ בכתובה דאיכא חזקה הנ"ל. ודלא כב"ש. ובשותקת באמת נאמן להפסידה אף התוספת שהוא דאורייתא משום חזקה הנ"ל. ועוד די"ל דוקא בקנס משום דא"כ בטלת תורת קנס וכן מדחייבה התורה קנס בקטנה ע"כ דחייבתו התורה בחזקה זו כמ"ש הרמב"ן הובא במשנה למלך ע"ש משא"כ לענין כתובה. אך קושיא הא' שתמה המשנה למלך קשה כיון דר"ש סבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה א"כ יהי' לה מאתים בחרשת ושוטה כיון שכתב לה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במוכת עץ והיא תימה גדולה ובכל מ"ש המל"מ שם אינו מספיק:

ונראה לע"ד ליישב. דהנה יש להבין במאי פליגי הנך אמוראי או כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות לגמרי או יש לה מנה. וצ"ל דפליגי אי הוי מום דקפדי ביה אינשי אי לא. והוא דוחק שיחלקו בדעת בני אדם. לכן י"ל דכ"ע סברי דקפדי ביה והוא כשאר מומין. אמנם הא קי"ל בבעל דהוי קדושין משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין אפילו בקידשה על תנאי. אך הא דלא בעי למיתב לה כתובה פירש"י ז"ל פרק המדיר (דף ע"ג ע"א] דלענין כתובה בתנאי קאי וע"כ דרש"י ז"ל סבר כמו שכתב הר"ן ז"ל דכיון שכנסה לביתו נעשית נשואה בביאה זו או למאן דאמר ארוסה אית לה כתובה. ולכך מפרש דבתנאי קאי ע"ש. וקשיא לי הא מבואר לעיל סי' ס"ו דעת כל הפוסקים דלא מהני תנאי בכתובה דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדרבנן דעשו חיזוק ע"ש. וכשמקדשה ע"מ שלא יהי' לה כתובה מ"מ אית לה. ואם כן כיון שבביאה זו מקדשה לחלוטין אף אם יש עלי' מומין או נדרים רק לענין כתובה קאי בתנאי' והוי כמתנה עכשיו בשעת ביאה לענין כתובה שאם יש עלי' מומין לא יהי' לה כתובה ומאי מהני התנאי הא כיון שמקודשת ונעשית נשואה ע"כ אית לה כתובה ותנאו בטל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה כנ"ל:

ונראה לומר דהא בש"ס בבא מציעא פרק הזהב [דף נ"א ע"ב] מחלק בין ודאי עקר ובין אונאה דלאו ודאי עקר. ולרב מחלק בין ידע דמחיל. ונראה דדוקא היכא דאיכא עכ"פ חדא ריעותא או ודאי עקר או לא ידעה דקמחלה אז בדרבנן תנאו בטל דעשו חיזוק לדבריהם ובכתובה הטעם דודאי עקר החיוב כתובה וכמ"ש תוס' פרק הזהב נ"א שם והרמב"ן ז"ל שם וממילא מיושב דכתובה התנאי בטל דוקא שמתנה סתם על מנת שאין לך כתובה דודאי עקר כנ"ל. אבל בהנ"ל שמתנה התנאי על מנת שאין עלי' נדרים או מומין לענין כתובה דלא ודאי עקר שאינו יודע בשעת ביאה אם אית לה מומין ולכך מהני התנאי כנ"ל. וגם בזה איכא תרתי לטיבותא דהיא ידעה ומחלה שיודעת האמת שיש עלי' מומין והוא אינו ודאי עקר כנ"ל ולכך אין לה כתובה כנ"ל. אמנם בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דזה יודע בשעת ביאה שפתחה פתוח א"כ נראה שוב אף דהוא מקח טעות כשאר מומין מ"מ הא אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות כו' ובעל לשם קדושין ושוב אף דלענין כתובה בתנאי קאי מ"מ אית לה כתובה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ובטל ובזה ודאי עקר דבשעת ביאה שיודע שהיא בעולה ומתנה שלא יהי' לה כתובה אף שמקודשת לא מהני כלל התנאי ואית לה כתובה כנ"ל. אך אין לה אלא מנה כיון שהיא בעולה ואין לה מתקנת חכמים רק מנה. וזה טעמא דר' ששת ור"י דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה כנ"ל. וזה טעם נכון עד שיש לתמוה לדידן דקי"ל דמקח טעות לגמרי למה לא יהי' לה מנה מטעם הנ"ל. ואפשר לומר או כמ"ש הר"ן ז"ל שם פרק המדיר דאף דאמרינן חזקה אין אדם כו' מ"מ אינו ודאי שנוכל להוציא ממון ע"ש. ולכך לענין כתובה אמרינן שלא בעל כלל לשם קדושין ולא שייך טעם הנ"ל. או דאמרינן כדעת הפוסקים דאף שבעלה בביתו אינו רק ארוסה ולית לה כתובה כנ"ל. או דהא דלא מהני התנאי בכתובה הוא משום דשכיח כדאמר בש"ס פרק אע"פ ובפירות לא עשו חיזוק ע"ש. וא"כ בכה"ג דכנסה בחזקת בתולה ולא שכיח י"ל דשוב מהני התנאי בכתובה כמו בפירות. או דהיכא דהטעתו כנ"ל לא תיקנו חכמים כלל שיהי' ביאת זנות בלא כתובה או דהחיוב כתובה בא בשעת חופה וששכונסה בביאה זו בא ג"כ החיוב בתחילת ביאה ואם כן אז הי' אינו ודאי עקר ועל הסוף ביאה אינו כלל התקנת חכמים. אך ז"א דהא קי"ל סוף ביאה קונה וכיון שאז כבר יודע והחיוב כתובה בא ג"כ אז לא מהני רק כנ"ל:

או י"ל למ"ש הלחם משנה הטעם דלא מהני תנאי בכתובה משום דכיון דקי"ל דכל הפוחת כו', הוי בעילת זנות ושוב הוי דבר איסור ולא מהני בי' תנאי דדוקא בדבר שבממון תנאו קיים ע"ש. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל שם. וא"כ י"ל כיון דחזקה דאין אדם עושה ביאת זנות הוא דאין לו הפסד שיבעול לקדושין ולכך לענין כתובה אמרינן דודאי אינו רוצה שיפסיד כשלא נתקיים תנאו ולכך כתבו הפוסקים שם דאף דבלא כתובה ג"כ יהי' ביאת זנות מ"מ אינו רוצה ע"י זה להתחייב בכתובה. וא"כ י"ל דלא שייך החזקה דאין אדם כו' רק כשאנו אומרים שמ"מ לא יהי' לה כתובה ולא תליא הא. בהא אבל אי נימא דתלי' בזה ואי אפשר וכשיבעול לשם קדושין יהי' לה כתובה ג"כ שוב אמרינן דאינו בועל כלל לשם קדושין ועושה בעילתו זנות כיון שיפסיד ולהתחייב בממון אינו רוצה כשלא יתקיים התנאי כנ"ל. וא"כ שוב י"ל דמהני התנאי דלא שייך טעם הלח"מ הנ"ל דנימא כיון שהוא איסור התנאי בטל והיינו דאמרינן שיתבטל התנאי כדי שלא יהי' האיסור דביאת זנות כנ"ל. אבל כאן אם נימא דיתבטל התנאי ויהי' לה כתובה ודאי יהי' ביאת זנות דאינו בועל כלל לקדושין ושוב קיים כנ"ל. ויש לדחות דהא גם בע"מ שאין לך ש"כ וכפלי' לתנאי' כתב תוס' [כתובות ד' נ"ו ד"ה הרי] דבטל וא"כ בכל תנאי דכתובה נימא דאם יהי' לה הקדושין בטלין וע"כ כמ"ש תוס' דמ"ו אין התנאי מועיל א"כ גם כאן כנ"ל ואינו מוכרח דכאן נשאר התנאי דנדרים ומומין כנ"ל:

אבל עכ"פ לרב ששת א"ש הטעם דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה ק' מטעם הנ"ל. ובזה מדוקדק הש"ס דאמר מאי מקח טעות מר' אבל ק' אית לה ולכאורה אינו מובן דהא דאין לה ר' אינו כלל מצד מקח טעות רק בכל בעולה. וצריך לומר דמה שסבור שנתחייב בר' הי' בטעות. ודוחק. ולמ"ש א"ש דבאמת הוא מקח טעות ק דמ"מ אית לה ק' מטעם הנ"ל:

וא"כ ממילא מיושב קושית משנה למלך הנ"ל דכל זה בשאר נשים אבל בחרשת ושוטה דלא תקינו להו רבנן כתובה כלל רק שכתב לה וא"כ ממילא כיון דכנסה בחזקת בתולה והיא בעולה הוי מקח טעות דקפדי' בי' כנ"ל וממילא לית לה כלום כמו לדידן דמקח טעות לגמרי ולא כתב לה על דעת כן דבזה לא שייך החזקה דאין אדם כו' ולא יועיל התנאי בכתובה דהא אינו כלל מתנה על מה שכתוב בתורה שאין להן כלום מתקנת חכמים כנ"ל ומשני ר"ש שפיר ודוקא במוכת עץ דלא הוי קפידא דהא גם לדידן אית לה ק' בלא הכיר בה ושייך סברת הרמב"ן ז"ל שפיר וא"ש:

עוד י"ל בטעמא דר' ששת למ"ש הה"מ פרק א' מהלכות ש אישות ראי' להרמב"ם ז"ל דביאת פנוי' אסור מה ת מהא דאמרינן חזקה אין אדם עושה ביאת זנות ואם הי' דרבנן לא זהירי בי' ע"ש. ונראה דאף אי באיסור דרבנן שייך ג"כ החזקה מ"מ יש ראי' להרמב"ם ז"ל. כיון דעיקר הטעם משום האיסור א"כ בשלמא בודאי איסור שייך החזקה אבל בקידש ע"מ שאין עלי' נדרים ומומין כו' שאינו יודע בשעת ביאה אם נתקיים או לא וא"כ איך אמרינן חזקה הנ"ל שאינו עושה איסור בשלמא אם הוא מה"ת הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ואסור לו לבא עלי' דשמא לא נתקיים התנאי כמו בתרומה דחיישינן לסמפון. ולכך ע"כ בועל לקדושין אף שלא נתקיים אבל אם הוא רק מדרבנן א"כ הוי לי' ס' דרבנן ולקולא ובאמת מותר לו לבא עלי' אף שלא יתכוין לקדושין ולא שייך החזקה ומוכח שהיא מה"ת. ולהחולקים י"ל משום דאיכא לברורי אם יש נדרים ומומין וגם בדרבנן אסור. או דאין הטעם משום איסור כלל רק שאין דרך ב"א לעשות ביאת זנות. אבל להרמב"ם ז"ל הטעם שפיר כנ"ל:

והנה הר"ן ז"ל הקשה שם כיון דכל הפוחת מכתובה הוי ביאת זנות א"כ גם לענין כתובה שייך חזקה הנ"ל או דגם על הקדושין לא יהי' שייך החזקה כיון דמ"מ יהי' ביאת זנות. ע"ש שתירץ דארוסה לית לה כתובה. ובאמת לדידן ולפירש"י ז"ל לא שייך תירוצו כיון שהוא נשואה רק בתנאי קאי כמ"ש. אמנם להרמב"ם ז"ל הנ"ל לא קשה כלל קושית הר"ן דלענין ביאת זנות דבלא כתובה הוא רק איסור דרבנן ושוב ס' דרבנן לקולא ואינו איסור כלל כיון שאינו יודע אם יש נדרים ולא שייך החזקה רק על בלא קדושין אבל על הכתובה שפיר בתנאי' קאי ואעפ"כ אינו עושה איסור כלל כנ"ל כיון שהוא דרבנן:

אמנם זה שפיר בשאר מומין אבל בכנסה בחזקת בתולה והיא בעולה דיודע בשעת ביאה שפ"פ כנ"ל וא"כ שפיר אית לה כתובה ג"כ מטעם חזקה דאין אדם כו' דכל הפוחת כו' ובזה יודע בודאי שיש איסור דרבנן דבלא כתובה כיון שהיא בעולה כנ"ל ושפיר מוחל לענין כתובה ג"כ דשייך החזקה ולכך סבר ר"ש דיש לה מנה. ולדידן י"ל כתירוץ הר"ן או למאי דקבל דכל הפוחת אפי' בתנאה כו' דאף שתנאו בטל מ"מ הוי ביאת זנות דלא סמכה דעתה כדאמר בש"ס פ' אע"פ וא"כ לא שייך כלל החזקה לענין כתובה דנימא שמתחייב דהא לא יהי' תועלת במה שיתחייב דמ"מ יהי' ביאת זנות משום דלא סמכה דעתה ולכך לית לה כתובה ע"ש י"ל דלא סבר הא דכל הפוחת אפילו בתנאה כנ"ל:

וא"כ מיושב שפיר קושיא הנ"ל דבחרשת ושוטה דלא שייך החזקה לענין כתובה דהא לית לה מתקנת חכמים וממילא הוי מקח טעות לגמרי ולית לה כלום כנ"ל אף לר' ששת וא"ש:

עוד י"ל דהא איירי הכא היכא דנאסרת עלי' דאל"ה לא שייכא החזקה דאין אדם טורח כו' כמ"ש תוס' ובחרשת ושוטה דפיתוין אונס ע"כ באשת כהן איירי כמ"ש המל"מ ע"ש ואף דגם בהנך איכא ספק ספיקא ס' מוכת עץ וס' אין תחתיו וצ"ל דליכא רוב כשרים אצלה ובאין תחתיו ג"כ אסורה לכהן דשמא לפסול נבעלה וע"ש במל"מ. וא"כ ניהו דסבר ר"ש כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה ק' והטעם שאין קפידא בזה שהיא בעולה. אבל י"ל דדוקא היכא שלא נאסרה ע"י שהיא בעולה ואז אין קפידא אבל בכהן שנשא בחזקת בתולה ואח"כ נמצאת בעולה לפסול שפיר י"ל דמודה ר"ש שהוא מקח טעות דהוי קפידא בודאי כיון שאסורה כנ"ל וא"כ שפיר כאן יש להן טענת בתולים לר"י דאי נבעלה אין תחתיו ולפסול ואסורה עליו שפיר אין להן כלום ואף דקי"ל חייבי לאוין שלא הכיר בהן אית להו תוספת ש דוקא שאין שינוי הגוף רק האיסור לחוד אבל כאן מה שהיא בעולה הוא מום בגוף שנאסרת ע"י זה והיא מידי דקפדי בי' אינשי בודאי ולא גרע משאר מומין וגם ר"ש מודה דמקח טעות לגמרי כנ"ל. או די"ל דר"ש פליג אהא דשמואל גבי חייבי לאוין שלא הכיר בהן כנ"ל. ועוד דנראה דבחרשת ושוטה בכה"ג לכ"ע לית להו אף תוספת. דהא הטעם דאית להו תוספת בח"ל שלא הכיר כ' רש"י והרמב"ם ז"ל כיון שכתב משום חיבת ביאה ואית לי' ע"ש ולכאורה הא קי"ל ח"מ סי' רל"ד במכר בהמה ונודע שהיא טרפה אף שכבר אכל פטור דאכילת מה שהוא איסור אינו הנאה כלל כיון שלא ידע ובכל איסור דאורייתא אמרינן כן ע"ש. וא"כ למה בחייבי לאוין שלא הכיר בה יהי' לה תוס' הא אף שכתב לה על הנאת ביאה מ"מ הא כיון שנודע שהיא אסורה מה"ת לא מיקרי הנאה כלל כיון שלא ידע כנ"ל ודמי ממש לאכילת איסור הנ"ל:

ונראה הטעם דהא בח"ל בכנסה לחופה לחוד א בלא ביאה חייב בתוספת. וא"כ כיון דיש חופה בחייבי לאוין א"כ נתחייב בתוס' מחמת החופה דחופה לחוד אינו איסור דאו' ואף אם הוא יחוד ואסור מדרבנן מ"מ מבואר שם בח"מ דבאיסור דרבנן חשוב אכילת איסור הנאה ע"ש. וכיון דהתוס' כותב על חיבת חופה וחופה אית להו וכמ"ש, החלקת מחוקק לקמן ס"ק י"ג ולכך אית להו תוס' אבל בחרשת ושוטה דבשוטה לית בה קדושין וחופה כלל רק שכותב לה בעד הנאת ביאה וא"כ כיון שנודע שהי' איסור בביאתו לית לה כלל דלא הוי הנאה והוי ממש כאכילת איסור הנ"ל. וכן בחרשת אף דאית לה חופה מדרבנן מ"מ אין הכתובה באה בשביל החופה דלא תיקנו לה. ועוד כיון שנודע שהיא בעולה א"כ לית לה חופה ע"ש בח"מ ס"ק הנ"ל. וממילא מיושב דמשני ר"ש הא ר"י כיון דאסורה באין תחתיו שמא נבעלה לפסול שוב לית לה כתובה ג"כ לר"י דהוי מקח טעות לגמרי כנ"ל:

עוד י"ל בפשיטות דר"ש סבר דנמצאת בעולה הוי כשאר מומין רק דהא פליגי בירושלמי פ' המדיר בקדשה סתם וכנסה סתם אי אית לה כתובה או לא וי"ל דסבר בכל המומין בכנסה סתם דאית לה כתובה וממילא גם בנמצאת בעולה כן. אולם הטעם מבואר שם בירושלמי דבקדשה סתם ודאי אמרינן בבעל אח"כ סתם שנתרצה ומחל ע"ש. והיינו דוקא בפיקחת דשייך החזקה דאין אדם עושה ב"ז כו' אבל בשוטה דבל"ז הוי ביאת זנות. וכן בחרשת אף דתקינו נישואין מ"מ לא שייך טעם הנ"ל דדוקא בשאר נשים דהכתובה תלוי בקדושין וכיון שמוחל לענין הקדושין בביאתו ממילא אית לה כתובה. אבל בחרשת שאין הכתובה ענין כלל להקדושין רק חיוב מתנה בפ"ע ולמה נאמר בשביל שבעל ונתרצה על הקדושין יהי' לה כתובה. ולענין כתובה הוי כשאר מום במקח והוי שפיר מקח טעות כנ"ל:

או י"ל דבקדשה סתם הטעם דהי' לו להתנות ומדלא התנה ודאי נתרצה. ואף דהא בכל מקח שנמצא מום בסתם בטל ולא אמרינן שהי' לו להתנות. וי"ל הטעם כמ"ש הפוסקים דבקדושין שהוא דבר גדול אם לא היה מרוצה הי' לו להתנות ולא דמי למקח כמ"ש הר"ן ז"ל לענין תוך כ"ד דבקדושין לאו כדיבור דמי ע"ש. וזה שייך בשאר נשים אבל בחרשת ושוטה שחיוב הכתובה היא מקח בפ"ע כנ"ל ממילא דומה לשאר מקח שאינו צריך להתנות ובסתמא ג"כ בטל כשנמצא מום כנ"ל:

עוד י"ל דהא ודאי דלא פליג ר"ש דנימא שאין שום אדם מקפיד בין בתולה לבעולה רק דסבר דרוב ב"א אין מקפידין. ולכאורה הא לענין להוציא ממון לא מהני רוב דאין הולכין בממון כו'. אך הפוסקים כתבו דהיכא דיש ב' דברים לענין איסור וממון וצריכין להחזיק הרוב לענין איסור ממילא מהני ג"כ לממון וכן בהנ"ל כיון דאי מקפיד גם הקדושין בטלין ואנו הולכין אחר הרוב שאין מקפידין והיא מקודשת גמורה ממילא מהני לענין ממון הכתובה ג"כ ואמרינן שאינו מקפיד כנ"ל:

ומיושב ממילא דכאן בשוטה דלא תיקנו קדושין ואין הנפקא מינה אי מקפיד או לא רק לענין הכתובה ושוב אין הולכין בממון כו' ואין מוציאין מספק ואף בחרשת מ"מ א"צ גט רק מדרבנן וזה אף אי ודאי מקפיד צריכה גט מדרבנן כיון שקדשה סתם שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט כמ"ש תוס' גבי איילונית וג"כ אין נ"מ אי מקפיד רק לענין כתובה ואין מוציאין כנ"ל. או דבשביל שוטה לחוד הוצרך לאוקמי כר"ג. ובברייתא ראשונה לא גריס רק קנס ע"ש. ויש לדחות דא"כ הוי ס"ס שמא אינו מקפיד ושמא תחתיו אך י"ל דלא מהני באינה טוענת ברי כנ"ל:

גם י"ל כיון דתני סתם אין להן טענת בתולים מיירי אפי' התנה בפירוש על מנת שתהי' בתולה ג"כ אין להן טענת בתולים דטוענין מוכת עץ כנ"ל ובזה ודאי דמודה ר' ששת דאין לה כלום בנמצאת בעולה ולכך מוקי כר"ג. גם דייק לה מדתני מוכת עץ ג"כ דאין לה טענת בתולים משמע דאינו טענה אבל אם הי' בחזקת בתולה והיא, בעולה היתה מפסדת לגמרי אך ז"א דהא במתני' פ"ק תני גבי אלמנה מן הנשואין ג"כ אין לה טענת בתולים:

או י"ל דמשמע לי' גם לענין לאוסרה אין להן טענת בתולים באשת כהן אף דיש חשש שנבעלה לפסול מ"מ טוענין מוכת עץ שאינה בעולה כלל ולר"י דמוכת עץ לא שכיח אין טוענין ולכך מוקי כר"ג כנ"ל. ובכל התירוצים הנ"ל שכתבנו מיושבים ג"כ דברי תוס' שם ד"ה החרשת כו' דא"ל דומיא דאיילונית כו' דהא ע"כ איילונית גופה אינה מפסדת לגמרי דהא ר"ש סבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה ק' כו' ע"ש ותמוה כמ"ש מהרש"א ז"ל למה לא דייקי מחרשת גופה דע"כ אין הטענת בתולים להפסידה לגמרי דהא יש לה ק' ע"ש. ולמ"ש א"ש דבחרשת דלא תיקנו כתובה שייך טעמים הנ"ל ושפיר לר' ששת מפסדת לגמרי משא"כ באיילונית דאית לה כתובה מתקנת חכמים דייקי שפיר דיש לה ק לר"ש כנ"ל:

ב שלא תיקנו לה כו' אין להן טענת בתולים כו'. הנה מדכלל יחד שלא תיקנו עם אותן שכתובתן ק' שהן בחזקת בעולה ובכל גווני אין טענת בתולים משמע דבחרשת ושוטה אין להן טענת בתולים כלל ואם כתב להן ר' יש להן ר' כנ"ל. ודבר זה במחלוקת שנוי' הנה דעת רש"י ז"ל שפי' כתובות ל"ו דפריך אהדדי ברייתא דתני אין להן טענת בתולים ואידך תנן דיש להן ומשני ר"ש הא ר"ג הא ר"י ופירש דלר"ג טוענין עבורן שמשנארסה נאנסו ע"ש וא"כ בקידש ובעל לאלתר דא"א תחתיו שפיר יש להן טענת בתולים אולם יש להסתפק בהא דלא נקיט רש"י דטוענין עבורה מ"ע כמ"ש המשנה למלך הנ"ל ב' תרוצים או דסבר מ"ע לא שכיח ולא טוענין וא"כ בבעל לאלתר מפסדת לגמרי או דנקיט משארסתני כו' דאית לה ר' משא"כ מ"ע דלא הי' לה רק ק' לדידן. ולתירוץ זה אף בבעל לאלתר טוענין מ"ע ואית לה ק' עכ"פ גם לרש"י ז"ל ע"ש ותירוץ הג' שכ' המל"מ משום מיגו ע"ש לא נהירא לע"ד דמה בכך שאם הי' טוענת, הי' לה מיגו מ"מ עכשיו שאינה טוענת מה מיגו שייך הא מיגו אינו רק ראי' שאומר אמת וכיון שהיא חרשת ושוטה ואינה טוענית ואין ראי' ודאי לא מהני ואף שמצינו כיוצא בו ביתומים שטוענין עבורם החזרתי מיגו דנאנסה שהי' אביהם נאמן במיגו אף דעכשיו אין ראי' מ"מ זה דוקא ביתומים שהחיוב בא מחמת אביהם שהי' חייב ולכך כיון שהוא הי' פטור ונאמן במיגו גם מהם אין להוציא. אבל כאן בתובע ללישנא דמשום מיגו הדבר פשוט דבחו"ש דליכא מיגו לא מהני מה שטוענין עבורה דמ"מ אין ראי' שכן הוא כו'):

והנה התוס' תמהו על רש"י ז"ל איך יועיל החזקה להוציא ממון כיון דאיתרע ואין כאן טענת ברי ותירצו דמצינו כן במחט שנמצא בעובי בה"כ דאף דלא יהיב טבח דמי מחויב לשלם כיון שהס' נולד ברשותו וכן כאן חייב אף בלא טענת ברי משום חזקה דכאן נמצא וכאן הי'. והר"ן ז"ל פ' המדיר כ' ג"כ דגבי הנושא את האשה כו' דטוענת ברי אף באין שהות אחר החופה נאמנת. ובשמא ושמא יש שהות אחר החופה חייב ג"כ משום חזקה דכאן נמצא כו' ע"ש ונראה דרש"י ז"ל סובר ג"כ כנ"ל ולכך בחו"ש אף שאינה טוענית ברי מהני החזקה דכאן נמצא וכאן הי' ודוקא ביש שהות אחר החופה. וא"כ באין שהות אחר החופה י"ל דמודה רש"י ז"ל דיש להן טענת בתולים שהיא שמא וליכא חזקה דכאן נמצא כו' וכדברי הר"ן הנ"ל. וקשיא לי הא תוס' חולין נ"א כ' דלא שייך כאן נמצא כאן היה רק הכא שאם נאמר שהי' מקודם נתבטל הרשות שהוא מקח טעות ובטל המקח ואז מוקמינן הרשות אחזקתו אבל כשלא יתבטל לא שייך כאן נמצא כו' ע"ש. וא"כ כאן לר"ש קיימינן דסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה ק' ואינו מקח טעות וא"כ לדידי' לא שייך כלל כאן נמצא וכאן הי' דאין הרשות מתבטל אף שנבעלה קודם אירוסין ולא שייך תירוץ התוס' כלל כנ"ל. אמנם למ"ש לעיל ס"ק א' ע"ש:

או י"ל כיון דדעת רוב הפוסקים דבבעולה אין החופה קונה ולא נעשית נשואה רק בביאה והוא מירושלמי דדוקא בבתולה חופה קונה. וא"כ שייך שפיר גם לדידי' כאן נמצא כו' דאי נבעלה קודם החופה נתבטל הרשות שלא נעשית נשואה ע"י החופה. ואף דבין כך ובין כך עכשיו נשואה היא ע"י הביאה מ"מ הרשות של החופה מוקמינן אחזקה כנ"ל ושייך כאן נמצא כו'. אמנם זה שפיר בחרשת דעכ"פ אית לה נשואין מדרבנן אבל בשוטה דלא תקינו לה נשואין כלל א"כ לא שייך כלל שיתבטל הרשות וליכא חזקה דכאן נמצא כו'. וי"ל או דס"ל לרש"י ז"ל כדעת הרי"ף פ' המדיר דאינו תלוי' כלל בביטול הרשות רק היך הי' החמור עומד ע"ש וגם כאן כיון שנכנסה לרשות הבעל שייך כאן נמצא כו' כיון שנתחייב בכתובתה על כניסה זו. וא"כ לדעת תוספת והרא"ש ז"ל שם א"א לפרש כשיטת רש"י משום כאן למצא כו' דלא שייך כנ"ל. ובזה מיושב בדברי תוספות שמקודם הביא ר"י ראי' לפירש"י ואח"כ כ' ולר"י נראה כו' ולמה נייד מפירש"י ז"ל. ולהנ"ל א"ש דהר"י לטעמי' דתלוי בביטול רשות א"א לפרש כנ"ל רק הביא ראיה לפירושו אי סבר כהרי"ף ז"ל כנ"ל.

או י"ל דרש"י ז"ל מפרש בנשאת כשהי' פיקחת ואח"כ נשתטה או שקיבל כהן אבי' קדושין דשייך שפיר ביטול רשות מכאן נמצא כו' ויש נ"מ בזה דבשוטה בשעת נשואין שלא ע"י אבי' יש לה טענת בתולים דלא טענין משנארסה נאנסה דליכא חזקה הנ"ל גם לרש"י ז"ל. ובזה מיושב דעוד קשה לע"ד דהא רש"י ותוס' פירשו הא דר' אשי רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך כו' דחזקה דידה אינו מועיל לגבי אבי' רק בנכנסה לרשות הבעל דהכתובה שלה מועיל החזקה ע"ש בתוס' הנ"ל. וא"כ קשה כאן בשוטה דלא תקנו נשואין כלל וא"כ אף שכתב לה כתובה היא עדיין של אבי' דלא יצאה כלל מרשותו דבנערה איירי דבוגרת תני בל"ז דאין לה טענת בתולים וא"כ למה מהני החזקה הא הוי מנה לאבא בידך ואמאי אין להן טענת בתולים ודוחק לומר דוקא באין לה אב. ובזה י"ל למ"ש תוס' כתובות מ"ו והב"ש סי' ל"ז די"ל דשאר מתנה שנותנין לבתולה אינו של אבי' דדוקא כסף קדושין שמפקעת עצמו מרשותו ע"ש. וא"כ בשוטה שלא תיקנו נשואין ואינה מפקעת עצמה מרשותו שוב הוי הכתובה כשאר מתנה שהוא שלה. אך למה דמסיק הב"ש דגם במתנה לאבי' קשה כנ"ל ובל"ז י"ל דדמי לקנס שהוא לאבי' ע"ש בש"ס. וא"כ איך מהני החזקה. ולמ"ש מיושב כיון דאיירי בהיתה פיקחת בשעת נישואין והוא שלה מדינא והוי מנה לי בידך כנ"ל:

עוד י"ל דבאמת סתמא קתני חרשת ושוטה ובכל גווני איירי בין שהי' חרשת ושוטה בשעת קדושין ובין שנשתטו אח"כ. וי"ל דרש"י ז"ל סבר ג"כ כתוס' דטוענין מוכת עץ וכדעת הרמב"ן ז"ל דכיון שאין לה וכ' לה ואינו מקח טעות אית לה מאתים. רק זה שפיר בהי' חרשת ושוטה בשעת קדושין אבל נשתטו אח"כ לא שייך סברת הרמב"ן ואין לה רק מנה וכיון דר"ש סבר כנסה בחזקת בתולה כו' ג"כ יש לה מנה א"כ איך תני אין להן טענת בתולים הא שפיר אין להן רק מנה לדידן דקי"ל כרבנן דר"מ. ולכך מפרש רש"י ז"ל דבהי' פיקחת בשעת קדושין שוב טוענין עבורה משנתארסה נאנסה ואית לה מאתים דבזה שייך כאן נמצא כו' והוי מנה לי בידך ותני שפיר סתמא חרשת ושוטה אין להן טענת בתולים בין הי' חרשת ושוטה בשעת קדושין דבזה אית לה מאתים כדעת הרמב"ן ואף דלא שייך כאן נמצא כו' טוענין מוכת עץ. ובין הי' פיקחת דלא שייך מוכת עץ שוב אית לה מאתים כנ"ל דשייך כאן נמצא שיהי' ביטול רשות כנ"ל וטוענין משנתארסה נאנסה. ומיושב בזה לשון רש"י שנאנסו משנתארסו דהא אף פיתוין אונס הוא ולהנ"ל א"ש דקאי על הי' פיקחת והוצרך לומר דוקא שנאנסה אח"כ כנ"ל:

עוד י"ל דהא תוס' [כתובות ד' ט' ע"ב ד"ה אי] כ' דהא דלא הוי ס"ס לענין כתובה ס' מוכת עץ ואת"ל ד"א שמא תחתיו נאנסה ותירצו דס' תחתיו לא הוי ס' השקול דשמא ברצון ע"ש וא"כ בחו"ש דפיתוי שלהן אונס שפיר יש ס"ס שמא מוכת עץ ואת"ל ד"א שמא תחתיו והוי ודאי אונס ולכך אין להן טענת בתולים אך זה שפיר דהי' חרשת ושוטה בשעת קדושין אבל בהי' פיקחת ליכא ס"ס דשייך כנ"ל שאינו ס' השקול דאף אי תחתיו מ"מ שמא ברצון קודם שנתחרשו ולזה פי' דבזה שוב סגי דטוענין משנתארסה נאנסה דשייך החזקה דכאן נמצא כנ"ל. ולהנ"ל אף בחרשת ושוטה מעיקרא גם לרש"י ז"ל אין להן טענת בתולים וי"ל אף בקידש ובעל לאלתר לתירוץ א' שכתבנו דמ"מ טוענין מוכת עץ וכהרמב"ן ז"ל הנ"ל ואית לה מאתים כנ"ל:

או י"ל דסבר בחרשת ושוטה מעיקרא בל"ז אין להן טענת בתולים כיון דאיירי בטענת פתח פתוח ולא שייך חזקה דאין אדם טורח כיון דאינה נאסרת דפיתוין אונס רק בהי' פיקחת. או משום דהוי כתוספת כתובה דאינו נאמן פתח פתוח. רק די"ל דלא נתחייב יותר רק שיהי' דינה כפיקחת וכיון דבפיקחת הי' נאמן ממילא גם בהנך נאמן. וא"כ כיון דבפיקחת שייך כאן נמצא כו' ואינו נאמן שוב ממילא גם בחרשת ושוטה איני נאמן כיון דמצד עצמו בל"ז אינו נאמן כמו בתוספת רק שלא העדיף מאלו היתה פיקחת וכיון דבפיקחת היתה נאמנת גם עכשיו כן כנ"ל ויש לדחות:

ובזה מיושב דלכאורה קשה אף דנימא דנקיט רש"י משנתארסה נאנסה כדי שיהי' לה מאתים משא"כ מוכת עץ אבל הוי ליה למינקט מוכת עץ תחתיו דאית לה מאתים ג"כ. ולמ"ש א"ש דנגד מוכת עץ תחתיו ליכא חזקה דכאן נמצא דאף אי הי' מקודם לא נתבטל הרשות דאינו מקח טעות אף בלא הכיר בה ולכך דוקא נקיט משנתארסה נאנסה דע"ז איכא חזקה הנ"ל דכאן נמצא כו':

והנה תוס' פירשו משום דטוענין עבורן מוכת עץ ונסתפק המל"מ בפי' דבריהם אי דנשאת בחזקת מוכת עץ או דטוענין עתה עבורה מוכת עץ ואף שכנסה בחזקת בתולה אית לה מנה ע"ש. ופשט דברי תוס' נראה כפי' א' ע"ש. אולם תמוה מאוד כמ"ש המל"מ חדא מה פריך אימר דאמר ר"ג היכא דטענה כו' מה צורך בזה לטענה כיון שנשאת בחזקת מוכת עץ וגם מאי משני פתח פיך לאלם ע"ש. עוד הקשה מה משני הא ר"י מנ"ל דר"י לא מודה בחרשת ושוטה שנשאת בחזקת מוכת עץ. ותירץ המל"מ דדייק לה דאי הוי סבר ר"י סברא דכולהו נמי חביטי מחבטין למה אינה נאמנת באומרת מוכת עץ בשאר נשים הא אית לה ב' חזקות חזקת הגוף היינו חזקת נשים שאינן מזנות כמ"ש הר"ן ז"ל ועוד חזקה דכולהו מחבטין ומוכח דס"ל דמוכת ע לא שכיח ע"ש. ודבריו אינם מובנים לי כלל דכי יעלה על הדעת דרוב נשים הן מוכת עץ ואינם בתולות רק דבש"ס אמר דכולהו נמי מיחבטין ופעמים שאובדת בתוליהן ע"י חבטה ולכך אין לה טענת בתולים דאף שהיא ס' השקול מוקמינן לה אחזקה דלא זינתה והיינו משום דרוב נשים אינם מזנות כר"ג דנאמנת ומשני כולהו רואות כו' ואמרינן מדלא טענה כמ"ש תוס'. אבל עכ"פ אין זה חזקה אחרת לומר שודאי מוכת עץ היא רק חזקה זו עצמה דרוב נשים אינם מזנות וכיון דלר"י לא מהני חזקה זו להוציא שפיר אינה נאמנות כיון דכנסה בחזקת בתולה משא"כ חרשת ושוטה י"ל דמודה ר"י דבחזקת מוכת עץ נשאות דלא שייך מדלא הודיעתו כנ"ל:

אמנם י"ל דהא ודאי דמודה ר"י דנושא אשה ממשפחת דורקטי וכה"ג שאינה מבררת שהיא בתולה מ"מ לא יוכל לטעון שמא זינתה והי' בעולה דכיון דלא איתרע כלל ודאי מוקמינן אחזקה אף להוציא. וא"כ אי הוי אמרינן דחבטה שכיח והוי ס' השקול שתאבד בתולי' ע"י חבטה אין כאן ריעותא כלל וכיון שטענות מוכת עץ הי' ראוי להיות נאמנת גם לר"י. וע"כ דסבר דלא שכיח כלל ודוחק:

ויותר נראה למ"ש תוס' לעיל ט' ע"ב ד"ה אי למיתב תירוץ הר"י דאף דהוי ס"ס ס' מוכת עץ ואם תמצא לומר ד"א שמא תחתיו נאנסה וכ' הר"י דמוכת ע לא שכיח ולכך סבר ר' יהושע דאינה נאמנת ע"ש וא"כ מזה דייק הש"ס דלר"י לא שכיח מדלא חשיב ס"ס ולא ס"ל לר"ש כתירוץ א' בתוס' שם רק הטעם לר"י משום דלא שכיח כנ"ל. ולכך בחרשת ושוטה אף דליכא למימר טעמא דס"ס דא"כ לא הי' לה רק מנה לרבנן כיון דע"ד בתולה כנסה רק משום ס' מוכת עץ ואין לה אלא מנה ולכך משני דהכא משום דשכיח וממילא נשאת בחזקת מוכת עץ דלא שייך להודיעו ואית לה מאתים כיון שכתב לה וזה לר"ג והא ר"י דלא שכיח ולא הוי בחזקת מוכת עץ מסתמא בחרשת ושוטה כנ"ל. אך קושי' א' תמוה דאימר דאמר ר"ג בטענה כו' ומה צורך לטענה כיון שכ' לה מאתים אף שהיא מוכת עץ והיתה בחזקת מוכת עץ איך יהי' לה טענת בתולים כנ"ל:

אמנם לע"ד נראה פי' דברי תוס' בפשיטות דאין הכונה שהן בחזקת מוכת עץ דבסתמא היא מוכת עץ דודאי אין זה סברא דהא רוב נשים הן בתולות ואינן מוכת עץ גם הא מוכח ממשנה דהאשה שנתאלמנה כו' שיצאה בהינימא כו' וכקושית הירושלמי שמא מוכת עץ וע"כ דלא תלינן במוכת עץ דהתם לא שייך מדלא הודיעתו דנימא שבאמת הודיעתו וע"כ כתירוץ הירושלמי דלא תלינן בסתם שהיא מוכת עץ. רק הפי' הוא דהא מבואר בח"מ ס' רל"ב דעת הטור ושאר פוסקים דאף דנמצא טריפה מבטל המקח מ"מ טריפות דסירכא אינו מבטל המקח משום דשכיח והוי לי' לאתנויי ומדלא אתני נתרצה וסבר וקיבל ע"ש. אמנם זה לא שייך רק במום שגם המוכר אינו יודע כמו טריפות וכה"ג אבל בדבר שהמוכר ידע ודאי דאף במידי דשכיח הוי מקח טעות שהי' לו להודיעו ע"ש. ובזה מבואר דבכל הנשים אף דלפעמים הן מוכת עץ מ"מ לא שייך מדלא התנה וכתב סתם מאתים נימא דסבר וקיבל דהא היא יודעת שהיא מוכת עץ ומדלא הודיעתו כנ"ל. אבל בחרשת ושוטה שפיר כיון שנשאה סתם וכ' לה מאתים וכיון דמוכת עץ שכיח שלפעמים היא מוכת עץ ממילא הוי לי' לאתנויי כמו בטריפות דסירכא הנ"ל כיון דלא שייך מדלא הודיעתו ולכך שפיר כשנמצאת מוכת עץ אינו מבטל דסבר וקיבל ואף דרוב אינן מוכת עץ מ"מ הא גם טריפות דסירכא רוב יש עכ"פ שאינם טריפות ואעפ"כ כיון שהוא מיעוטא דשכיח הוי לי' לאתנויי כנ"ל וכן כאן כיון דמוכת עץ שכיח הוי לי' לאתנויי ונתרצה אף שתהי' מוכת עץ ולכך אית לה מאתים אבל לא שנשאה בחזקת שהיא מוכת עץ אולם זה שפיר כשנתברר שהיא מוכת עץ אבל בלא נמצא לה בתולים נימא שמא היא בעולה כיון דרוב אינן מוכת עץ וכשהיא בעולה באמת מקח טעות דע"ז לא נתרצה דלא הי' לה לאתנויי דלא שכיח כיון שבחזקת בתולה נשאה וכשאר טריפות שם וממילא לית לה כלל:

אך זה שפיר תלי' בפלוגתא דר"ג ור"י דלר"ג דנאמנת מוכת עץ טוענין עבורה שהיא באמת מוכת עץ ואית לה מאתים כנ"ל אף לרבנן ולר"י אין טוענין ואמרינן שמא בעולה היא ולית לה כלל ומשני שפיר הא ר"ג הא ר"י ופריך שפיר אימר דאמר ר"ג היכא דטענה אבל בלא טענה נימא שמא בעולה היא ומשני פתח פיך לאלם הוא כנ"ל. ואף שיש לדחות קצת דאף דבעולה לא שכיח מ"מ כיון דמוכת עץ שכיח א"כ ממילא גם ספק זה שכיח דהא אם היא מוכת עץ לא ימצאו לה בתולים ויהי' ס' אם בעולה היא והי' לו להתנות ע"ז כשלא יהי' לה בתולים וע"כ נתרצה על ס' זה. אך ז"א כיון שזה שאין לה בתולים אינו גוף המום רק מה שהיא מוכת עץ או בעולה ולא נתרצה רק על מוכת עץ ולא אבעולה כנ"ל. ולר' יהושע דמוכת עץ לא שכיח ואין נאמנת ממילא אף שנתברר שהיא מוכת עץ ג"כ אין לה רק מנה דלא שייך אבעי לי' לאתנויי כנ"ל משא"כ לר"ג וצריך ב' הטעמים שנתרצה על מוכת עץ וגם שטוענין עבורה מוכת עץ ולהגורסים בברייתא א' רק יש להן קנס ג"כ פריך ומשני שפיר דאם הי' מוכת עץ אף מיעוטא דשכיח לא הי' מהני להוציא ממון כיון שאינה טוענת ברי ולא הי' לה קנס רק משני דהא ר"י ולא שכיח כלל ואית לה קנס. וממילא גם טענת בתולים יש לה. או משום דאנן טוענין עבורה מוכת עץ. או דאף שהיא מוכת עץ לית לה רק מנה לרבנן דלא הי' לו להתנות דלא שכיח כנ"ל ואח"כ הקשה הרשב"א על פירוש ר"י דנוקי מא ר"מ הא רבנן היינו דלמה לי' סברא הנ"ל נימא דלא אמרינן כלל דהוי לי' לאתנויי רק דטוענין עבורה מוכת עץ והא ר"מ והא רבנן כנ"ל:

ולמ"ש מבואר דעת התוס' ג"כ כפסק הש"ע בחרשת ושוטה אין להן טענת בתולים כלל ובכ' לה מאתים יש לה מאתים אף דק"ל כרבנן דמוכת עץ אין לה אלא מנה מ"מ כאן נתרצה אף שתהי' מוכת עץ. ואפשר לומר דלדין אף שנתברר שהיתה בעולה ג"כ אית לה מאי דכתב לה למ"ש הרמב"ן ז"ל לעיל גבי בתולה מן הנשואין דדייק רבא שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה ור"א דחי שאני הכא שהרי כנסה ראשון ופי' דאף שכנסה בחזקת בתולה ודאי מ"מ דוקא בכל דוכתי שהוא כנסה בחזקת בתולה שיש לה חינא וכתובתה מאתים ונמצאת בעולה אז הוי מקח טעות אבל בתולה מן הנשואין דכתובתה מנה דאין לה חינא וכנסה רק בחזקת בתולה שאין לה חינא וכיון שע"ז נתרצה ממילא אף נמצאת בעולה לגמרי לא הוי מקח טעות ע"ש. וא"כ גם בחרשת ושוטה כיון דקי"ל מוכת עץ כתובתה מנה דאין לה חינא וא"כ כיון שנתרצה על מוכת עץ וכתב לה מאתים שוב אף שהיא בעולה אינו מקח טעות כמו התם. וי"ל דר"ש לטעמי' אזיל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה ודייק מברייתא דבתולה מן הנשואין כרבה התם ולא ס"ל סברא הנ"ל דכנסה ראשון ע"ש ולזה הוצרך כאן לומר דטוענין עבורה שהיא מוכת עץ דאם נמצאת בעולה וע"ז לא נתרצה לא הי' לה מאתים אף שנתרצה על מוכת עץ ופריך שפיר אימור דאמר ר"ג היכא דטענה כו' אבל לדידן דקי"ל התה כר"א דש"ה שהרי כנסה ראשון י"ל דאין צורך כלל לטענה דאף שנמצאת בעולה יש לה כיון שנתרצה על מוכת עץ שאין לה חינא שוב לא הוי מקח טעות אף שהיא בעולה. והי' אפשר לישב בזה דברי הרמב"ן ז"ל ג"כ ואינו מוכרח:

והנה קשיא לי לדעת הפוסקים הנ"ל דיש להן טענת בתולים להפסיד מנה עכ"פ או בנתברר שהיתה בעולה מפסדת לגמרי אף דלית לה בתנאי ב"ד רק שכ' לה הא קי"ל באיילונית דדוקא מנה ומאתים מפסדת אבל תוספת אית לה וכתב הר"ן ז"ל פרק אלמנה הטעם דאף שהוא מקח טעות לגמרי כיון שלא הכיר בה ובנמצא בה מומין וכה"ג לית (לה תוספת ותירץ דדוקא בכל מומין שהיא יודעת סמך עלי' שאם הי' בה מומין היתה מודיעתו ולא הוצרך להתנות ע"ש אבל איילונית שגם היא לא ידעה ולא שייך דסמך עלי' ולכך בתוספת כתובה שלא הי' מחויב ליתן לה וכתב לה מדעתו ולא התנה כלום נתרצה על הכל ואף שנמצאת איילונית והוא מקח טעות מ"מ אית לה תוספת ע"ש והכי קי"ל בטור וש"ע וכל הפוסקים ותירוץ הר"ן ז"ל מוכרח ע"ש. וא"כ בחרשת ושוטה דלא תיקנו להו כתובה רק שכתב לה מדעתו ודינו כתוספת וא"כ ניהו דק"ל בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה תוספת ג"כ מ"מ הא קשה מאיילונית וע"כ כתירוץ הר"ן ז"ל הנ"ל דכיון שהיא ידעה שהיא בעולה סמך עלי' מדלא הודיעתו ודמי לשאר מומין כנ"ל. וכל זה בשאר נשים אבל חרשת ושוטה דלא שייך שסמך עלי' דלא הודיעתו וא"כ דמי ממש לאיילונית הנ"ל דכיון שכתב לה מדעתו ולא התנה כלום ממילא אף שנמצאת בעולה אית לה כל מה דכתב לה דלא גרע בעולה מאיילונית דאית לה תוספת ואף שהוא מקח טעות מ"מ יש לה כל מה שכתב לה כנ"ל:

וי"ל בדוחק כמ"ש לעיל דגרע מתוספת דבחרשת ושוטה אף שכתב לה מאתים לא הי' דעתו רק שיהי' לה כתובה כשאר נשים דאית להו מתקנת חכמים וכיון שבשאר נשים בנמצאת בעולה מפסדת ממילא גם בחרשת ושוטה כן דלא עדיפא כנ"ל ודוקא בתוס' שייך סברת הר"ן ז"ל כנ"ל ודוחק. ואף דסברת הר"ן ז"ל לכאורה אינה מובנת דהא קי"ל דלענין גוף הקדושין מתבטל באיילונית ולא אמרינן מדלא התנה כמו בכל המומין ולמה נימא יותר לענין החיוב תוספת מלענין גוף הקדושין אולם ע"כ לחלק כמ"ש שם ע"ש:

והיה אפשר דבאמת בש"ס איירי דוקא בנתקדשה כשהיה פיקחת ושייך כמ"ש הר"ן ז"ל דסמך עלי' כנ"ל. ולכך סתם הרמב"ם וש"ע דכל שלא תיקנו לה כתובה אין להן טענת בתולים כלל ואף שנתברר שהיתה בעולה מ"מ אית לה כמו באיילונית הנ"ל כיון שהיתה חרשת ושוטה בשעת נישואין וכן מ"ש הה"מ שאין טענת בתולים אלא להפסידה מה שהוא תנאי ב"ד והיינו כנ"ל. ודעת תוס' נראה מוכרח דסברי דאית לה מאתים אף לרבנן דמוכת עץ כתובתה מנה דאל"ה רק לענין מנה לא הי' צריכין לומר דבחזקת מוכת עץ נשאת והי' סגי במה דטענין עבורה מוכת עץ. ועוד דהיה להם לומר מטעם ס"ס ס' מוכת עץ ואת"ל ד"א שמא תחתיו וממילא הוא באונס דפיתוין אונס דודאי גריעי מקטנה וע"כ דצריכין לטעם הנ"ל כדי שיהי' להן מאתים כנ"ל. ונראה לענין הדין כפסק הש"ע וביש שהות אחר החופה ודאי יש להן מאתים דאף לרש"י ז"ל אמרינן כאן נמצא וכן לדעת התוס' ולהרמב"ן פשיטא דיש להן ר' וכן להרמב"ם והטור ואף דלדעת בעה"מ שם לדידן דקי"ל כר"ג יש להן טענת בתולים לגמרי מ"מ דעת יחידאה היא וליכא מאן דסבר כוותי' כנ"ל. ובאין שהות אחר החופה או בקידש ובעל לאלתר בזה לרש"י ז"ל ג"כ יש להן טענת בתולים עכ"פ שלא יהי' לה רק מנה ואפשר דיכול לומר קים לי כרש"י ובעה"מ ז"ל:

ואפשר דבאשת ישראל לכ"ע לא מהימן בשוטה דלא שייך חזקה אין אדם טורח כו' דאינה נאסרת וגם משום שהוא מקח טעות לא שייך דהא לא תיקנו לה קדושין ונשואין כלל. ולמ"ש הב"ש דאף שותקת לא מהימן גם כאן אינו נאמן ואינו מוכרח דאפשר כיון שאינה טוענת ברי אף בלא חזקה דאין אדם טורח כו' מהימן ובלא בעל לאלתר רק אין שהות אחר החופה י"ל כיון דליכא חזקה דאין אדם טורח כו' עכ"פ ספיקא הוא שמא משקר והוי ס"ס דאת"ל שאומר אמת שמא תחתיו ואית לה מאתים. ואף דס"ס לא מהני להוציא ממון בלא טענת ברי מ"מ מסייע גם חזקת הגוף ולדעת בעה"מ ורמב"ן פ"ב דכתובות מהני אף רוב וחזקת הגוף להוציא ע"ש. ובקידש ובעל לאלתר דאי אפשר תחתיו נראה דספיקא הוא דהא לדעת הרמב"ן אית לה מאתים דטוענין מוכת עץ ע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ולהר"ן ז"ל י"ל דדמי לאיילונית כמ"ש לעיל דאית לה תוספות ולדעת התוס' ג"כ אית לה מאתים שנשאת בחזקת מוכת עץ כנ"ל. ובהיתה פיקחת בשעת קדושין ונתחרשה או נשתטה אח"כ זה לא נכלל בפסק הרמב"ם וש"ע דהנהו אית להו כתובה מדינא ויש להסתפק אית להו טענת בתולים להפסידה לגמרי או רק לענין שיהי' להן מנה דטוענין עבורה מוכת עץ וגם להרמב"ן ז"ל בזה לית לה אלא מנה כנ"ל:

ג וכל המתיחד עם ארוסתו כו' ואף דאמרינן חזקה אין אדם טורח כו' בזה שאומר שלא בא עלי' דודאי אומר אמת וכתב רש"י ז"ל הטעם דאמרינן שמא בא עלי' ושכח ולא שייך החזקה ע"ש ט' ע"ב. ותמוה דא"כ אמאי אמר בש"ס אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא והא י"ל לענין איסור ג"כ דבא עלי' ושכח וסובר שלא בעלה ולא שייך שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ג"כ וכמו אי לא קים לי' ע"ש. ונראה הטעם דהא גם לענין לא קים לי' קשה כנ"ל דרש"י ז"ל פירש בהא דאמר ר"א פתח פתוח מצאתי כו' מהו דתימא לא קים לי' ופי' מתוך שפנוי הי' כו' קמ"ל ואסורה אף בבחור והא לענין כתובה משני כאן בבחור כאן בנשוי ולא מהימן בבחור להפסידה דאמרינן דלא קים לי' וליכא חזקה כנ"ל, ונראה דהא כיון דאמרינן שווי' אנפשי' איסורא כו' דהתורה האמינו על עצמו לאסור אף שמשקר ונאסר בזה. וא"כ כיון שבבחור אנו מסופקין על זה עצמו אי קים לי' ואז נאסרה מטעם שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כיון דקים לי' ואף שמשקר אסורה או לא קים לי' ומותרת דלא שייך שוי' אנפשי' דטועה. וא"כ כיון שהוא אומר בברי דקים לי' א"כ אומר דאסורה עליו דאף שבאמת לא קים לי' ומשקר במה שאומר דקים לי' ע"מ בזה שוי' אנפשי' איסור כנ"ל ולכך אסורה אבל לענין כתובה משום חזקה דאין אדם טורח לא שייך כיון דבאמת לא קים לי' ואף שמשקר במה שאומר דקים לי' מ"מ ע"ז לא שייך שוב החזקה כו' דלא שייך רק על מה שבודאי הוא אצלו שקר ויודע שלא הי' פ"פ כלל אמרינן אין אדם כו' לשקר לגמרי כמ"ש המפ' שם ע"ש אבל כיון שבאמת סובר שהוא פתח פתוח שוב על מה שמשקר ואומר שקים ליה לא שייך החזקה כנ"ל ולכך בבחור לא מהימן:

ובזה מדוקדק לשון רש"י כאן בבחור כו' ופי' דלא מהימן והא הטעם רק שטועה אבל אינו משקר וגם למה מסבינן ליה כופרי כיון שאומר האמת ומה לו לעשות כיון שטועה וסובר כן. ולמ"ש אתי שפיר דבחור לא מהימן ואמרינן שמשקר מה. שאומר דקים לי' וע"ז ליכא חזקה כנ"ל ולכך מסבינן כופרי שמעיז לומר שקים לי' כנ"ל. גם מיושב דקאמר על ר"א מהו דתימא לא קים לי' קמ"ל ולמה נקיט ר"א נאמן לאוסרה כו' הא אין הרבותא כלל מה שנאמן רק דקים לי'. ולהנ"ל אתי שפיר דקמ"ל דנאמן דקים ליה כנ"ל. ועיין תוס' שבועות פ' כ"ה שכתב גבי ב"ה טרוד בפועליו דהא ודאי דאינו טועה בשביל זה דטרוד שיסבור שודאי פרע ולא שכח רק שיודע שיכול להיות שדומה לו ומה שאומר ברי משקר ע"ש והוא ממש כנ"ל גם כאן בהא דלא קים לי' דלא אמרינן שיסבור בשביל זה דקים לי' ואינו טועה רק דשוב במה שאומר דקים לי' משקר בדדמי כנ"ל:

ובזה י"ל דגם רש"י אינו חולק על תוס' ומודה דגם ר"א סבר נאמן להפסידה כתובתה ואעפ"כ פי' שפיר במילתא, דר"א אבל להפסידה כתובתה אינו נאמן כיון שפי' דר"א איירי בפנוי' ובזה לא מהימן לענין כתובתה כנ"ל. וממילא גם לענין בא עלי' ושכח הוא ג"כ כנ"ל דכיון שאומר ברי שלא שכח שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא שזה אינו טועה שיסבור שודאי לא שכח רק שמסופק ומשקר כנ"ל ולכך אסורה משא"כ לענין כתובה לא שייך החזקה כנ"ל. ומיושב לשון רש"י ז"ל שכתב אהא דאי לאוסרה ביהודא אמאי לא האומר פשיטא לי שלא באתי עלי' כו' ע"ש והיינו כיון שאומר בברי שלא שכח אומר דשוי' אנפשי' כו' ואסורה כנ"ל:

עוד י"ל דהא ודאי דחשש זה שמא שכח היא חששא רחוקה ובסתם לא חיישינן לזה. רק דביהודה יש חזקה דלא מוקי אנפשיה כמו שכתבו תוס' [כתובות ט' ע"ב ד"ה מאי] בא עלי' ונגד זה יש חזקה דאין טורח כו' שאומר אמת שלא בא עלי ומכחישין זה את זה א"כ ב' החזקות מורין שבאמת בא עליה רק שכח ואז מתקיימין ב' החזקות ולכך תלינן בשכח. אבל לענין לאוסרה דלא סמכינן בדאורייתא אחזקה דאין אדם טורח כו' ואמרינן דאולי מאיזה טעם עשה כן. וא"כ שפיר לא תלינן בשכח דאף שיש חזקה דלא מוקי אנפשיה מ"מ אין החזקה מורה ששכח רק שבא עליה ואעפ"כ אסורה דאי לא שכח רק בכוונה משקר שווי' אנפשיה ח"ד ואמרינן שבא עלי' ומשקר ומ"מ אסורה דלא עדיפא החזקה מעדים שבא עלי' ואעפ"כ כיון שהוא מכחיש נאמן על עצמו יותר אף שאנו יודעין שהעדים אומרים אמת כנ"ל:

או י"ל למ"ש תוס' [כתובות דף ט' ע"ב ד"ה או] דס' שמא נאנסה תחתיו לא חשיב ספק ספיקא דאינו ספק השקול לענין כתובה דאף שנאנסה ואין תחתיו לית לה וצריכין לומר שני הדברים בצירוף שהי' באונס ותחתיו ולא הוי ספק ספיקא ע"ש. וי"ל דספק שבעלה ושכח לא מהני רק להצטרף לספק ספיקא ולכך באומרת בתולה אני אינה מפסדת הכתובה דאיכא ספק ספיקא ספק שמא משקר דנגד חזקה דאין אדם טורח יש חזקת הגוף והוי ספק עכ"פ ואת"ל שאומר אמת שבעולה שמא בא עלי' ושכח ושפיר הוי ספק השקול דכיון שבעולה אית לה כתובה אף אי לא שכח ומשקר בכוונה. אבל לענין איסור לא הוי ספק ספיקא שמא אין תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו שמא בא עלי' ושכח דאינו ספק השקול דאי לא שכח אסורה אף שבעלה וצריכין לצרף שניהם שבא עליה וששכח ולא הוי ספק ספיקא כנ"ל. משא"כ לענין כתובה. וכשאומרת שבא עלי' י"ל דנאמנת במיגו דהיתה אומרת בתולה אני והי' ספק ספיקא. ויש לדחות כיון שטוען ברי ולא מהני הספק ספיקא להוציא ממון כנ"ל. והי' אפשר לפרש עוד דהא תני סתם ביהודה כו' אינו יכול לטעון טענת בתולים. ואף שטוען שבאמת בא עלי' באירוסין ואז לא מצא לה בתולים. וע"כ משום דקי"ל נסתרה מיד וכיון שלא טען מיד אינו נאמן ולכך בין כך ובין כך אינו יכול לטעון. וממילא פריך שפיר אי לאוסרה אמאי לא ניהו דבטוען שלא בא עלי' באירוסין י"ל שמא בעלה ושכח ולא נאסרה מ"מ בטוען שבאמת בעלה כשנתיחד ולא הי' בתולים בזה אמאי לא הא ודאי שוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא שזה יודע ודייק שפיר דתנן סתמא כנ"ל. וא"כ אפשר בטוען שלא בא עליה באירוסין דלא נאסרה ג"כ שמא שכח וטועה. אולם מש"ע ושאר פוסקים מבואר דאסורה אף בזה כנ"ל:

והנה בתוס' (שם] כתבו הטעם ביהודה דאינו נאמן להפסידה משום חזקה דלא מוקי אנפשיה ואף דביבמה כו' מ"מ רוב פעמים לא מוקי אנפשיה כיון שע"ד כן מתיחד ואיתרע חזקה דאין אדם טורח כו'. וכתב הב"ש דלתוס' דוקא היכא דמנהג להתיחד ע"ש. ונראה דאין כאן מחלוקת ובנתיחד דרך מקרה גם לרש"י לא חיישינן דאף לרש"י הטעם משום חזקה דלא מוקי תלינן שבעלה ושכח אבל באינו מתיחד ע"ד כן דליכא חזקה לא תלינן כלל בשכח וכן משמע מלשון המשנה דאם לא כן מה לו לתלות בין יהודה לגליל הי' לו לומר אם נתיחד אינו יכול לטעון טענת בתולים וע"כ דוקא דומיא דיהודה שמתיחד ע"ד כן. אך י"ל דנקיט האוכל כו' אי לטעון גם בסתם טענת בתולים מפני שמתיחד משא"כ בגליל בסתם לא נתיחד אבל בידוע י"ל דבכל מקום אינו יכול לטעון. ומ"מ אינו נראה שיהי' שייך בנתיחד באקראי חזקה דלא מוקי כו'. אבל אם נתיחדו בכוונה גם התוס' מודו דאף שאין המנהג כן מ"מ אינו יכול לטעון כמבואר בש"ס שם אם נהגו מנהג יהודה בגליל כו'. ולכאורה הי' נראה דהא היכא שיש איסור בביאה לא שייך לא מוקי אנפשיה דלא מצינו רק ביבמות קי"א דשם איירי בהיתר ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה איך כתבו תוס' החזקה דלא מוקי אנפשיה בארוסה. אך ביהודה הא הי' מברכין בבית אירוסין ואף דברכה בלא נשואין גם כן אסור מ"מ יכול לבעול לשם נשואין ועיין שם תוס' לעיל ז' ומותר ועיין בש"ע לעיל סי' נ"ה בח"מ דביהודה הי' בהיתר. וא"כ בגליל דלא ברכו למה בנתיחד עמה נימא דלא מוקי אנפשיה הא אסורה כנ"ל. אך למאי דמבואר סי' ס"ב דהיכא דא"א אין הברכות מעכבות ע"ש י"ל בדוחק. וי"ל בש"ס דנהג מנהג יהודה בגליל שבירך באירוסין ומותרת:

אך קשה הא קי"ל דאסור לשהות בלא כתובה וא"כ גם ביהודה הי' איסור. וצ"ל או דהי' כותבין כתובה ג"כ מיד. או דכיון שהי' המנהג להתיחד על הנשואין ולבעול בלא כתובה הוי כמקום שאין כותבין כתובה לענין זה דמותר משום דכולהו סמכו דעתם על התנאי ב"ד. וגם בזה היו סומכים על התנאי ב"ד כיון שהמנהג כן. וכמבואר בירושלמי דאמר ארוסות שביהודה הרי הן ככנוסות. אבל בשאר מקומות כיון שכותבין כתובה ואסור לו לבא עליה בלא כתובה למה נימא דלא מוקי אנפשיה. ובש"ס י"ל דנהג בגליל או שכ' כתובה או שהוא מקום שאין כותבין. אבל לדידן באמת יש להסתפק כיון שלא נכתב כתובה אי נימא דלא מוקי אנפשיה. ובשלמא להפוסקים דגם היחוד אסור בלא כתובה י"ל כיון דנתיחד ועבר ע"ז ג"כ לא מוקי אנפשיה מלבעול. אבל להר"ן ז"ל ושאר פוסקים דהיחוד מותר רק הביאה אסורה א"כ אין ראיה כלל ממה שנתיחד שרוצה לעשות איסור. ועוד דהא עיקר הטעם כתב הר"ן ריש כתובות דיחוד מותר דלא חיישינן שיבוא עלי' בלא כתובה שהיא לא תשמע לו שיהי' קלה בעיניו להוציאה ע"ש. וא"כ מטעם זה עצמו אף שנתיחד לא שייך לא מוקי אנפשיה כיון שהיא בלא כתובה ולא תשמע לו כנ"ל. ואפשר דיש לו טענת בתולים וצ"ע וכשהיתה נדה כשנתיחד נראה ג"כ דלא אמרינן לא מוקי אנפשי' ואף שעשה איסור ביחוד דהוא ישן בין האנשים כו' מ"מ איסור כרת חמור ליה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. ועיין מ"ש לעיל סי' ס"ז. ואף דבמגרש אשתו ולנה בפונדק אמרינן הן הן עדי יחוד הן עדי ביאה ואף שהוא בלא כתובה וברכה. י"ל דשם שבועל לקדושין אין איסור בלא כתובה וכמ"ש הר"ן ז"ל פ' המדיר דבקדושי ביאה אין איסור. ועוד דהתם עשה איסור ביחוד ג"כ אמרינן דבעל וגם שם לא הוי אלא ספק כמבואר ברמב"ם ז"ל שם. וכאן דאין איסור יחוד בלא כתובה י"ל דלא עבר כנ"ל. ועכ"פ כיון דליכא חזקה בכה"ג רק ספק שוב מהני חזקה דאין אדם טורח כו' וע"ש בירושלמי סוף הזורק אמר דב"ש דלא סבר הן הן עדי יחוד כו' לטעמיה דסבר לא יגרש אלא אם כן מצא בה דבר ערוה ומזוהמת היא מלפניו ואינו חשוד עלי' עש. ומשמע לכאורה דדוקא משום דמאוסה בעיניו כשזינתה לכך לא אמרינן הן עדי יחוד כו'. אבל אם היתה עליו אסורה איסור אחר הוי אמרינן כשנתיחד שבא עלי' אף שיש איסור כנ"ל. מ"מ התם דוקא שיש איסור ביחוד ג"כ כנ"ל משא"כ כאן. ולהפוסקים דגם כאן יחוד אסור י"ל דאמרינן חזקה דלא מוקי אנפשי' אף במקומות הנ"ל כמו התם כיון דעבר כנ"ל. והנה שם מחלק בין נתגרשה מן אירוסין שאין לבו גס בה לא אמרינן כשנתיחד דודאי בא עליה ודוקא בגירשה מן הנשואין ע"ש ולקמן סימן קמ"ט. וא"כ ע"כ ביהודה דאמרינן לא מוקי אנפשי' י"ל דוקא משום דלבו גס בה דע"ז אמר בירושלמי שם ארוסות שביהודה הן כנשואות אבל בגליל י"ל דדוקא היכא דחזינן דגייסי אהדדי או כשמתיחד כדי שיהא לבו גס בה כמ"ש תוס' אבל לא גייסי ונתיחד לא אמרינן שבא עליה כמו התם.

אך הרשב"א ז"ל כתב שם דלענין גט ישן אין חילוק ואף בארוסה הוי גט ישן כשנתיחד אחר כתובה דדוקא במגרש יש חילוק דבארוסה כיון שכבר גירשה לא חיישינן אבל אחר כתובה כיון שלא גרשה עדיין חיישי' שמא גייסי אף דלא ידעינן ע"ש. וגם כאן ממילא אף דלא גייסי ונתיחד פעם אחד אמרינן גם כן שבא עליה:

אולם י"ל דרק חוששין קאמר אבל אין כאן רוב דלא מוקי אנפשי' ושוב מהני החזקה אין אדם טורח כנ"ל. ועוד י"ל כיון דבלא ברכה יש איסור דרבנן גם עלי' אינה נאמנת שבא עלי' דאין אדם משים עצמו רשע אף באיסור דרבנן כנ"ל. ומכש"כ כשהיתה נדה דשייך כנ"ל. אי אמרינן חזקה דלא מוקי אנפשי' בלא כשיש איסור כו'. שוב ראיתי מבואר בש"ס יבמות קי"ב ע"א דר' אשי משני צריכה גט לביאתו כו' ומפרש רש"י ז"ל דאמרינן שבעל אחר הגט ע"ש דמבואר דאמרינן חזקה דלא מוקי אנפשי' אף שיש איסור דהא אחר הגט אסור לו מלא יבנה כיון שלא בנה כו' ואעפ"כ אמרינן חזקה הנ"ל. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב שם להדיא דודאי לא אמרינן חזקה דלא מוקי אנפשי' כיון שיש איסור בדבר ודלא כהנ"ל ע"ש:

ד אינו יכול לטעון טענת בתולים משמע דאף שטוענת בתולה אני ומכחישתו ג"כ נאמנת ואינה מפסדת כתובתה ואף דבטענה זו אין חילוק בין יהודה לגליל מ"מ היכא שנתיחד עמה נאמנת במיגו דבא עלי' באירוסין כו' והב"ש מסתפק בזה. והנה בתוס' ט' ע"ב ד"ה אבל בגליל כו' כתבו להדיא דנאמנת ביהודה בתולה אני במיגו כנ"ל ע"ש. אולם תמוה דשם כתבו בעצמם ד"ה לא שהקשו דליהימנה מיגו דמוכת עץ ותירצו או דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דאין אדם טורח דאלים או דהוי מיגו להוציא ע"ש. וב' הטעמים שייכי גם ביהודה כשאומרת בתולה אני ולמה נאמנת ודבריהם סותרים זה את זה:

והנה בטעם זה דמיגו להוציא י"ל בפשיטות למ"ש תוס' ריש בבא מציעא דאי בעי שתיק אמרינן אף להוציא ולכך גבי גחין ולחיש הוי מיגו שן שהשטר הי' בחזקת מקוים ע"ש והטעם פשוט כיון שבלא טענתם הי' הב"ד מחזיקין שחייב לו רק ע"י טענתו לא מיקרי להוציא כנ"ל. ולכך כאן ביהודה דבסתם הוא בחזקת שבא עליה באירוסין רק ע"י שאומרת בתולה אני מודית שלא בא עליה והוי אי בעי שתקה והי' נשאר בחזקת שהיינו מקודם ומהני אף להוציא. משא"כ בתולה מיגו דמוכת עץ דרק מחמת טענתה נאמנת מוכת עץ לא מהני להוציא כנ"ל. כיון שלא היינו מחזיקינן אותה בחזקת מוכת עץ כלל כנ"ל. אך לטעם הב' דבמקום חזקה דאין אדם טורח לא אמרינן מיגו עדיין קשה דגם ביהודה לא ליהמנה כנ"ל:

ונראה דהנה קשיא לי על ב' הטעמים שכתבו תוס' דהא לקמן ריש פרק ב' כתב בעה"מ דפריך שפיר הא רוב נשים בתולות נשאות אף לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ הא איכא חזקת הגוף נגד חזקת ממון רק דלא מהני בברי וברי אבל שקולין הן ולכך מהני שוב הרוב ע"ש. והרמב"ן לא דחה רק דליכא התם חזקת הגוף לענין נשואין. אף דבש"ס פריך לימא דלא כר"ג כו' וע"כ דאיכא חזקה לא קשיא כמו שכתב בשיטה מקובצת שם דגם ללישנא דמיגו פריך כמו דס"ד כיון דרוב נשים בתולות כברי ושמא דמיא כמו כן ס"ד דכמיגו דמיא כו' ע"ש. וכן להרמב"ן ס"ד כיון דרוב כו' כחזקת הגוף דמיא כנ"ל ע"ש. ותוס' שכתבו שם לרב פריך כו' סברי כהרמב"ן הנ"ל. וא"כ כאן אף דהוי מיגו להוציא מ"מ הא איכא חזקת הגוף נגד החזקת ממון ושוב מהני המיגו אף להוציא. וגם על טעם הב' דנגד חזקה קשה כנ"ל הא בלא החזקה דאין אדם טורח לא הי' נאמן כלל אף בלא מיגו דידה רק משום השטר וחזקת הגוף לחוד כמבואר בש"ס רק משום החזקה דאין אדם טורח כו'. וכבר העמדנו חזקה דאין אדם כו' נגד חזקת הגוף והשטר. ואיך שוב יהי' נגד המיגו ג"כ. וממילא לא הוי מיגו במקום חזקה דנגד חזקה הנ"ל מסייע להמיגו חזקת הגוף כנ"ל:

והי' אפשר לומר בזה למאי שהקשו הרמב"ן והר"ן ז"ל למה ליה חזקה דאין אדם טורח הא בל"ז כיון שהוא ברי וברי הי' ראוי להיות נאמן דהוי כתנאי דאמרי' זיל קיים לתנאיך ע"ש מה שתרצו. ולשיטת תוס' הנ"ל בפשיטות לא קשה די"ל בלא החזקה דאין אדם טורח היתה נאמנת במיגו דמוכת עץ כנ"ל וצריך לטעמא דחזקה כו' דהוי מיגו במקום חזקה. וא"כ גם מ"ש לא קשה דבלא המיגו שפיר הי' נאמן אף בלא החזקה דאין אדם טורח כקושייתם הנ"ל. ואין צורך להחזקה רק נגד המיגו ושפיר הוי מיגו במקום חזקה ולא אמרינן ומיושב הנ"ל. אך כל הפוסקים לא כתבו כן רק דלגוף הנאמנות שלו צריך לחזקה דאין אדם טורח כנ"ל:

ונראה לומר למ"ש הש"ך ז"ל סי' פ"ב בדיני מיגו ס"ק י' דלכך לא מיהמנא לא נבעלתי במיגו דאינו יכול כיון דבטענת א"י ג"כ אינה נאמנת רק משום חזקה אין אשה מעיזה כו' וגם באומרת לא נבעלתי איכא חזקה זו עצמה ואעפ"כ אינה נאמנת דיש נגדה חזקה דלא מוקי אנפשי'. ואף דכשתטעון אינו יכול תהי' נאמנת משום החזקה דלא יהי' נגדה החזקה דלא מוקי כו' וא"כ יש לה עכשיו ב' חזקה דאינה מעיזה וגם מיגו מ"מ לא עדיף טענה זו מטענה דאז ואין לחשוב זה לשתים כיון שגם אז לא יהי' נאמנת שלה רק משום החזקה וגם עתה יש לה החזקה ומ"מ לא מיהמנה ע"ש היטב וא"כ גם כאן י"ל ממש כנ"ל דנימא דנאמנת בתולה אני במיגו דמוכת עץ תחתיו. וגם כשתטעון מוכת עץ תחתיך הטעם דנאמנת רק משום חזקת הגוף והא גם עתה שאומרת בתולה אני אית לה החזקת הגוף ואעפ"כ אינה נאמנת משום דיש נגדה חזקה דאין אדם טורח כו' א"כ לא שייך לו המנה במיגו דמוכת עץ כיון שהוא נגד החזקה ולא שיין לומר דאית לה שתים חזקת הגוף ומיגו כיון שכל המיגו הוא שהיתה טוענת מוכת עץ ואז היתה נאמנת מטעם חזקת הגוף שלא הי' נגדה חזקה דאין אדם טורח וכיון שגם עכשיו יש לה חזקת הגוף ומ"מ לא מהני משום החזקה דאין אדם טורח ממילא גם המיגו לא עדיפא מאז ולא מהימנא נגד החזקה וכדברי הש"ך ז"ל כנ"ל. ותירצו תוס' שפיר דבמקום החזקה לא מהני המיגו כנ"ל:

וממילא מיושב בתוספות ד"ה אבל כתבו שפיר דביהודה נאמנת בתולה אני במיגו דאמרה בא עלי' ואף דהוי נגד חזקה דאין אדם טורח כו' מ"מ הא אית לה חזקת הגוף נגד החזקה הנ"ל וכמ"ש וכאן שפיר הוי תרתי דהמיגו לבד החזקת הגוף דכשאומרת בא עלי' באירוסין אין הנאמנות משום חזקת הגוף רק משום חזקה דלא מוקי אנפשיה וחזקה זו לית לה עתה כשאומרת בתולה אני ושפיר הוי מיגו ומהני נגד חזקה דאין אדם טורח כו' כיון דיש לה חזקת הגוף עם המיגו וכתבו תוס' שפיר דנאמנת כנ"ל:

ולענין מיגו להוציא י"ל ג"כ כנ"ל דמודים התוס' כיון שיש חזקת הגוף ג"כ עם המיגו מהני להוציא וכמ"ש הג"מ ללישנא דאמר בש"ס לר"ג טעמא משום מיגו והקשו דהוי להוציא ותירץ הר"ש דבברי ושמא אמרינן והג"מ תירץ משום דחזקת הגוף מסייע וי"ל דגם הר"ש מודה להג"מ רק דסבר דאי אפשר לחשוב זה לשנים מיגו וחזקת הגוף כיון דהמיגו הוא שהיתה אומרת מוכת עץ ואז הנאמנות ג"כ משום חזקת הגוף וכנ"ל והוצרך לטעם דברי ושמא. וכן סוברים התוס' ג"כ ולכך מ באומרת בתולה כו' אינה נאמנת מיגו דמוכת עץ בין שהוא ברי וברי. ולשתים עם חזקת הגוף אין חושבין כנ"ל. אבל ביהודה דנאמנת בא עליה מצד עצמו שפיר נאמנת בתולה אני במיגו אף להוציא דמסייע חזקת הגוף עם המיגו דבזה שפיר נחשב לשתים כנ"ל. ולכך ביהודה שפיר נאמנת בתולה אני ג"כ אף להוציא כנ"ל במיגו דבא על באירוסין משא"כ בגליל במיגו דמוכת עץ כנ"ל

או י"ל דהא נגד החזקה דאין אדם טורח כו' יש חזקה אין אשה מעיזה כו' ושוב יועיל המיגו. אך י"ל למ"ש הטור ובב"ש סי' י"ז דהיכא דעד אחד מסייע מעיזה כו' אף שהבעל יודע שמשקרת מ"מ נגד העולם איננו נראה שקר כיון שעד מסייעה ע"ש. וכתבו פוסקים דגם כשחזקה או מיגו מסייעה מעיזה דעדיף מעד אחד ע"ש. וא"כ י"ל כאן ניהו דנגד חזקת הגוף שמסייעה יש חזקה דאין אדם טורח כו' מ"מ לא אמרינן שיועיל המיגו שהוא נגד החזקה כמו שכתבו תוס'. וא"נ דגם לה יש חזקה אין אשה מעיזה. זה אינו דאי נימא דנאמנת במיגו דמוכת עץ שוב אן כאן חזקה (דמעיזה כיון) דמעיזה כיון דמסייעה המיגו ולכך שוב אין המיגו מועיל שהוא נגד החזקה דאין אדם טורח דליכא חזקה נגדה כנ"ל:

אמנם זה לא שייך דהיכא דמסייעה מיגו מעיזה רק כשבידה לטעון טענה שלא תעיז נגדו אז שפיר נראה בעיני העולם לאמת אף שמעיזה נגדו דהא יודעין שאם היתה רוצה היתה טוענת מה שאינו העזה נגדו. משא"כ כשגם בטענה שהי' יכולה לטעון היתה גם כן צריכה להעיז אף שהיתה נאמנת ע"פ דין מ"מ לא שייך דמסייעה מיגו ומעיזה דמ"מ נחשב לשקר כיון שאין בידה שלא להעיז. וממילא מיושב דנגד מיגו דמוכת עץ כתבו תוס' שפיר דהוי במקום חזקה דאין אדם כו' וא"ל דיש נגדה חזקה דאינה מעיזה דהא אי נימא המיגו שפיר מעיזה דמסייעה דהא יכולה לטעון מוכת עץ ולא תעיז נגדו. אבל ביהודה מיגו דבא עלי' באירוסין אמרינן אף נגד החזקה אין אדם דיש נגדה חזקה הנ"ל אף דהמיגו מסייע כיון שגם אז כשתטעון שבא עלי' תצטרך גם כן להעיז נגדו ואף שמסייע המיגו אינה מעיזה ויש חזקה נגד החזקה דאין אדם כו' ומהני המיגו כנ"ל:

ויש לדחות חדא דבאמת לא מהני סיוע דמיגו וחזקה שתוכל להעיז ונראה דלא כנ"ל. ועוד דלרוב הפוסקים כשאינה מפקעת עצמה מבעלה בטענתה לא שייך כלל אין אשה מעיזה ועוד כמ"ש הרא"ש בזינתה לא שייך אח"כ כשאומרת גרשתני אין אשה מעיזה כו' דאומרת כדי שלא תהי' זונה ע"ש. וממילא כאן שהי' פ"פ ואומרת בתולה אני לא שייך ג"כ אין אשה מעיזה דאם תודה זינתה וליכא חזקה כנ"ל. ואינו מוכרח:

עוד י"ל דהא לכאורה מ"ש תוס' דאף אי אמרינן מיגו במקום חזקה בכל מקום מ"מ י"ל דחזקה דהכא עדיפא ע"ש. ואינו מובן דהא התם חזקה דתוך זמנו מהני אפילו להוציא ממון וכאן לא הי' מהני החזקה דאין אדם טורח כו' אף להחזיק אם הי' כתובה דאורייתא רק משום דכתובה דרבנן כמבואר בש"ס שם וע"כ גריעא מחזקה דהתם וי"ל בדוחק. וי"ל למ"ש הר"ן ז"ל ובשיטה מקובצת דכשטוענת בתולה אני ליכא מיגו כלל דמוכת עץ או בא עליה באירוסין דעכ"פ מיפגמה קצת מה שאין כן בתולה אני ודוקא לקמן בטוענת משארסתני נאנסתי הוי מיגו ע"ש. אך התוס' דלא ס"ל כן היינו דסברי דאין לדחות המיגו בשביל טעם כל דהו. וע"ז י"ל דכתבו שפיר כיון דאיכא נגד המיגו חזקה דאין אדם טורח כו' א"כ מורה החזקה שאין כאן מיגו כלל ואמרינן כסברא הנ"ל דטוב לה לטעון בתולה אני דלא מיפגמה כלל כנ"ל וליכא מיגו ואי לאו החזקה לא הי' דוחין המיגו מספק הנ"ל משא"כ נגד החזקה כו' שהוא ראיה שאומר אמת רק שנגד זה יש לה ראי' המיגו וכיון שיש לומר סברא הנ"ל דאינו מיגו מהני החזקה. ואפשר קצת לפרש ג"כ מה שכתבו תוס' דחזקה דהכא עדיפא כנ"ל היינו דע"י החזקה אומרים שאין כאן מיגו כנ"ל:

אמנם ביהודה דאמרינן חזקה דלא מוקי אנפשיה וודאי בא עליה באירוסין רק משום שאומרת בתולה אני וא"כ לכאורה ניהו דלית לה מיגו מ"מ ממ"נ יהי' לה כתובה דאי אמת שהי' בתולה יש לה ואי שקר ונרצה להפסידה משום שנבעלה א"כ ודאי ממנו נבעלה באירוסין דחזקה דלא מוקי אנפשיה ואין לספק בדבר אחר. ולא שייך בזה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דזה דוקא בשני דברים ומאמינים על הלואה ולא על הפירעון משא"כ בזה שהוא דבר אחד ואי משקרת מה שאומרת בתולה וע"כ נבעלה שוב יש להסתפק שנבעלה ממנו כמו מאחר ולא שייך הודאה שלא נבעלה לו יותר מעל אחר כנ"ל. וע"כ צ"ל כסברת התוס' גבי מוכת עץ מדלא טענה אין להסתפק בכך כיון שאין גנאי לה וכן בא עלי' באירוסין ג"כ אין גנאי ולכך כשאומרת בתולה אני ולית לה מיגו מפסדת דאמרינן שמשקרת ואעפ"כ ודאי לא בא עלי' הוא דא"כ היתה טוענת כנ"ל. וזה מוכרח ע"ש:

אמנם בזה כתבו תוס' שוב שפיר דביהודה נאמנת בתולה אני במיגו דבא עלי' באירוסין ולא שייך תירוץ השיטה מקובצת הנ"ל דאין רצונה לטעון בא עליה כו' דמיפגמה קצת דז"א דממ"נ אם רצונה לטעון כנ"ל שוב אית לה הכתובה דאמרינן כשאינה נאמנת דמ"מ ודאי בא עליה באירוסין דחזקה דלא מוקי אנפשיה ולא שייך מדלא טענה דאין רצונה לטעון כנ"ל דמיפגמה קצת וכמו באונס דמספקינן כנ"ל. וא"כ ממ"נ אינה מפסדת הכתובה אם שוה בעיני' טענת בא עליה באירוסין טענת בתולה אני ושייך מדלא טענה א"כ שוב נאמנת במיגו דלא שייך סברא הנ"ל ואם אינו שוה בעיני' ונוח לה לומר בתולה אני וליכא מיגו כנ"ל שוב גם כן אינה מפסדת דלא שייך מדלא טענה ואמרינן שבאמת בעלה באירוסין וממ"נ אית לה ומהני שפיר המיגו גם נגד החזקה דאין אדם טורח דלא לדחות המיגו מסברא הנ"ל דממ"נ כנ"ל. אבל במיגו דמוכת עץ דאף בסתמא אנן מחזקינן במוכת עץ לא מהני נגד החזקה דאמרינן שאין כאן מיגו דנוח לה לטעון בתולה אני. ואף דלא שייך מדלא טענה מ"מ אין יכולין להוציא ממון שאינו רק ספק מוכת עץ ובלא טענת ברי אין מוציאין ותירצו שפיר כנ"ל ואף שיש ספק ספיקא משקר ואם תמצא לומר אמת שמא מוכת עץ אי אינו שייך מדלא טענה מ"מ לא מהני ספק ספיקא להוציא בטענת ברי כנ"ל:

או י"ל דהא גבי סטראי מיגו דלא היו דברים מעולם מבואר דבשטר אמרינן מיגו להוציא דעומד לגבות אף אי לאו כגבוי מ"מ גם מוציא לא מיקרי ע"ש. אך החילוק הוא דהתם עומד לגבות בלא הודאת המלוה שלא הי' הלוה נאמן כלל פרעתי רק מחמת שהמלוה מודה שקיבל וכיון דתוך כדי דיבור אומר סטראי כו' מהני המיגו דמצד עצמו הי' עומד לגבות דלא הי' מועיל טענת הלוה כלל. משא"כ כאן מיד שאומר פתח פתוח מצאתי נאמן ואין השטר עומד לגבות כלל דכשאין לה מיגו אינה נאמנת להכחישו. רק מצד המיגו תהי' נאמנת וישאר השטר קיים א"כ שוב הוי מיגו להוציא דהא בלא המיגו אינו עומד לגבות כלל ובטל השטר. אבל ביהודה שמצד עצמו בלא מיגו אינו נאמן שלא בא עלי' באירוסין דחזקה לא מוקי כו'. רק מחמת הודאתה שלא בא עלי' ואומרת בתולה תוך כדי דיבור והוי ממש כמו בסטראי והוי עומד לגבות ומהני שפיר המיגו ולא מיקרי להוציא כנ"ל:

והנה בגוף הדין שנסתפק הב"ש לכאורה דברי תוס' מוכרחים דאי נימא דגם ביהודה אינה נאמנת בתולה אני ואיירי מתני' דאוכל אצל חמיו רק באומרת בא עלי' באירוסין א"כ לא הוי דייק הש"ס מידי דנאמן להפסידה באומרת בתולה אני וכקושית תוס' שם. אולם הי' אפשר לפרש להיפוך דאיירי שפיר באומרת בא עלי' באירוסין ואעפ"כ דייק הא בגליל מצי טעין. ואי אינו נאמן באומרת בתולה אני א"כ גם בגליל תהי' נאמנת שבא עלי' באירוסין במיגו דבתולה אני. ובאמת קשה על התוס' למה אין מפרשים כן. וא"ל דאף במיגו אינה נאמנת בגליל שבא עלי' דאנן סהדי שאינו מתיחד עמה. ז"א דבתוס' ד"ה לא כו' כתבו שם דכולא סוגיא איירי בטוענת בא עלי' באירוסין או בתולה אני כו' ע"ש ומבואר שאף בגליל אינו ודאי שלא בא עלי' וא"כ יש לפרש כנ"ל ואפשר לומר דאף התוס' כתבו כן אליבא דאמת מ"מ לא לא שייך למיפרך מאי קמ"ל דשפיר קמ"ל כנ"ל דלא הוי ידעינן ממתני' דהוי מצינן למימר דלא מהני בגליל מיגו. אבל מש"ס אין ראיה כנ"ל:

אמנם לכאורה גם אם נאמר כנ"ל עכ"פ מוכח כדברי תוס' דמהני מיגו להוציא ונגד חזקה דאין אדם טורח כו' דאל"ה שפיר בגליל אינה נאמנת בא עלי' באירוסין במיגו כנ"ל. אך נראה דאין ראי' דיש לפרש שפיר כנ"ל ודייק דע"כ מוכח כשמואל דנאמן להפסידה משום חזקה דאין אדם טורח כו' דאי נימא דאינו נאמן ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח כו' א"כ בגליל אמאי מצי טעין תהי' נאמנת בא עלי' באירוסין מיגו דבתולה ומהני שפיר מיגו דלא הוי במקום חזקה כלל דעכשיו קיימינן דלא אמרינן חזקה דאין אדם כו'. וממילא גם בגליל אין שום טענת בתולים בין דאומרת בתולה אני ובין בעלה באירוסין כנ"ל. ומוכח כשמואל דנאמן להפסידה כו' משום דאמרינן חזקה אין אדם כו' ועכשיו איירי באמת בטוענת בא עלי' באירוסין דבגליל לא מהימנה וביהודה מהימנה אבל בתולה אני גם ביהודה לא מהימנה במיגו דעכשיו הוי שפיר מיגו במקום חזקה כנ"ל:

אמנם לכאורה מוכח מש"ס י"ב דדייק דביהודה מקומות מקומות יש מדנהגו למשמש ביהודה ובמקום שמתיחדין למה למשמש כיון דאין טענת בתולים ע"ש ואי נימא כנ"ל א"כ שפיר גם במקום שמתיחדין צריכין למשמש ואם תטעון בתולה אני שפיר תפסיד ושייך שפיר על שניהם משמוש שלה כדי שלא תבא דם צפור ואז תטעון בתולה אני וכשמשמשין לא תהי' נאמנת וא"ל דהא למה לה לעשות רמאות כזה הא יכולה לטעון בעלה באירוסין ז"א דא"כ גם במקום שאין מיחדין מה לה לעשות רמאות תטעון מוכת עץ תחתיך דנאמנת וע"כ דרצונה לעשות הרמאות כדי להראות שהאמת אתה ויש דם וטוב לה מלטעון טענה שאינה מבוררת. וא"כ גם לענין בא עלי' באירוסין שייך כנ"ל ומהני המשמוש שלה. וגם משמוש שלו ודאי מהני דכיון שבאמת הי' דם והיא בתולה תטעון בודאי האמת בתולה אני ולא תהי' נאמנת כיון שאיבד הדם כנ"ל. ומוכח דגם בתולה אני נאמנת במיגו כנ"ל ולכך לא שייך משמוש כנ"ל. שוב מצאתי ראיה בס' הפלאה:

אך יש לדחות ג"כ דבשלמא מוכת עץ אני אינה רוצה לטעון שלא יהי' מבורר שהאמת אתה כנ"ל ותעשה הרמאות כדי שיהי' נראה בעיני העולם לאמת כנ"ל. אבל ביהודה דאמרינן חזקה דלא מוקי אנפשי' ואנו מחזיקין בודאי בחזקת שבא עלי' באירוסין ודאי לא תעשה הרמאות כיון שתוכל לטעון שבא עלי' דג"כ יהי' טענתה מבורר שהיא אמת משום חזקה דלא מוקי אנפשי' כנ"ל. ומה צורך להרמאות. ולכך אין ממשמשין כנ"ל. ועוד דכיון דבאמת רוב פעמים לא מוקי אנפשי' ובועל כמ"ש תוס' א"כ לא שייך שיעשו התקנה למשמש במקום שמיחדין כיון שכבר בעולה היא רוב פעמים ואף שיש תועלת לא שייך כנ"ל:

והנה הר"ן ז"ל אמיגו דמוכת עץ כתב ב' תירוצי תוס' לתירוץ א' דכיון שיש חזקה אין אדם טורח כו' לא אמרינן מיגו להוציא עוד תירץ דאין רצונה לטעון מוכת עץ דמיפגמה קצת ע"ש. ולתירוץ הב' ביהודה שפיר נאמנת בתולה אני במיגו כמ"ש לעיל דאי נימא דאין רצונה לטעון בא עלי' באירוסין דמיפגמה כו' א"כ ודאי אמרינן גם עכשיו דאם משקרת מה שאומרת בתולה בא עלי' הוא דלא שייך מדלא טענה כנ"ל רק תירוץ הא' שייך. ומה שהוצרך לב' הטעמים יחד היינו כמ"ש לעיל דודאי הי' מהני המיגו להוציא דנגד חזקת ממון יש חזקת הגוף. וגם נגד חזקה אין אדם טורח כו' שוב לא אמרינן מיגו להוציא כנ"ל. ולתירוץ זה גם ביהודה אינה נאמנת:

אולם יש לחלק כמ"ש לעיל דבכה"ג אמרינן להוציא או דהוי מיגו דאי בעי שתיק דלתוס' והרבה פוסקים אמרינן. או דכיון דכן מחזיקין הוי בשטר דאמרינן להוציא כמו בסטראי. ועוד די"ל דהא בל"ז מדינא נאמנת רק דחכמים] האמינוהו ומקולי כתובה כו' ולכך אף דאית לה מיגו דמוכת עץ ג"כ מה בכך מ"מ חכמים האמינוהו כיון דגם בלא המיגו מן הדין נאמנת. אולם כ"ז בסתירה ראשונה האמינוהו בטענתו אבל אח"כ ביהודה דבשותקת ג"כ אינו נאמן ולא הי' התקנה כלל להאמינו שוב גם בתולה אני נאמנת:

והיה אפשר לומר ג"כ דלא עיקרי ברי וברי כלל דאף שמכחיש בברי טענתה שאינה בתולה ומשקרת מ"מ אינו טוען ברי שאיני חייב ויכול להיות משנתארסה נאנסה או מוכת עץ והוי כברי ושמא דאמרינן מיגו להוציא דלא דמי לשאר ברי וברי שטוען הנתבע ברי שאינו חייב משא"כ כאן שאין הברי רק שמשקרת אבל לא שפטור כנ"ל:

אך מדברי כל הפוסקים נראה דגם זה הוי ברי וברי כיון שיודע שמשקרת ממילא יודע שפטור מדינא שאין כאן ברי ושמא כנ"ל ומ"מ נראה דנאמנת ביהודה בתולה אני כיון שהתוס' כתב כן להדיא ולא מצינו חולק עליהם. וכן משמע פשטא דמתני' אין לה טענת בתולים דמשמע איך שטוענת נאמנת. וכן בברייתא דיבמות קי"א נסתרה מיד משמע דאח"כ אין שום טענת בתולים. ועוד דלהפוסקים שתירצו קושית התוס' דס"ס ספק מוכת עץ כו' לא הוי משום דמוכת עץ לא שכיח ע"ש ולא אמרינן כלל סברא דמדלא טענה כו' א"כ ביהודה כשאומרת בתולה אני כו' איכא ס"ס ס' משקר ואת"ל אמת שמא בא עלי' באירוסין דזה שכיח. ואף דס"ס לא מהני להוציא בברי מ"מ שוב מועיל המיגו כנ"ל עם הס"ס דעדיף מברי ושמא כו'. עוד נראה דכ"ע מודים לזה דהא ודאי די"ל דלא שייך כלל מדלא טענה שבא עלי' באירוסין כו' דגם זה גנאי לה דהא ברי לה בש"ס מדאפקרה נפשה לגבי ארוס כו'. וא"כ אף שאומרת בתולה אני מ"מ אינו נאמן להפסידה דאמרינן אף שמשקרת בזה מ"מ חזקה לא מוקי אנפשי' ובאמת בא עלי' באירוסין ואין חוששין ספק אחר כלל כמ"ש לעיל והא דאינה טוענת הוא משום דגנאי לה כמו לענין ס' אין תחתיו וכה"ג. ואין צריכין כלל לטעמא דמיגו ומיושב בפשטי' דביהודה אין טענת בתולים איך שטוענת מ"מ אין אנו שאין מאמינים לה מ"מ אמרינן שבא עלי' כנ"ל רק התוס' לא ס"ל כנ"ל כיון שהקשו מהא דדייק אבל בגליל מצי טעין דאיירי שאומרת בא עלי' כו' ומה פריך מה קמ"ל והוצרכו לתרץ דאיירי גם בתולה אני במיגו כו' א"כ מוכח דלא אמרינן כנ"ל שגנאי לה לטעון דא"כ לא הוי מיגו וע"כ שאינו גנאי ופירשו משום מיגו:. ולשאר פוסקים דנימא דלא אמרינן מיגו להוציא וקשה קושית תוס' הנ"ל. וי"ל כפשטא כמ"ש דביהודה כשאומרת בתולה מ"מ אנו אומרים דאם שקר בא עלי' באירוסין אבל בגליל מצי טעין ודייק שפיר דנאמן להפסידה אף שאומרת בתולה אני דבהכי איירי מתני' דלא שייך מדלא טענה דגנאי לה ולא קשה קושית תוס' כנ"ל. א"כ ממילא לכל הפוסקים אף שאומרת בתולה. אני ביהודה אינה מפסדת דאמרינן שבא עלי' ואף שאינה טוענת משום דגנאי לה ואין צורך כלל למיגו כנ"ל. וכן נראה מסתימת הש"ס ורמב"ם וטור וש"ע אינו יכול לטעון טענת בתולים. ועוד דלדעת רש"י ז"ל דתלינן שבא עלי' ושכח א"כ אף שאומרת בתולה אני י"ל שגם היא שכחה דמה חילוק ואמרינן שבא עלי' כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה