חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות כתובות · סימן סז
סעיף א
בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן האירוסין ונשאת כתובתה ר' ויש לה טענת בתולים:
א או נחלצה כו'. כתב הח"מ לרבותא נקיט אע"ג דשומרת יבם לא מיחסר כניסה לחופה דיכול ליבמה בע"כ אפ"ה לאו בחזקת בעולה היא כ"כ התוס' עכ"ל. ובאמת מ"ש לאו בחזקת בעולה אינו בתוס' ולע"ד אינו מובן דאיך ס"ד דבחזקת בעולה היא מהיבם וכתובתה ק' הא אם בעלה לא הועילה החליצה כלום בלא גט והיא א"א גמורה דכיון שבעלה כאשתו היא לכל דבר ואין קדושי הב' קדושין כלום. וודאי דאין שום חשש שנבעלה ליבם ותקלקל עצמה לינשא בחליצה וא"ל דאיירי בעשה מאמר ונתן גט למאמרו ג"כ דדוחק ועוד דאם בעלה למה חלץ כלל ודאי דעדיף מאלמנה [מאירוסין] גרידא נגד היבם לחוש על בעילתו. (וי"ל לפי שהביאה הי' בלא ויצטרך חלוצה). אולם כוונת התוס' כמבואר בלשונם י' ע"ב כיון דלא מיחסרא כו' והוי כנשואה קמ"ל ע"ש והיינו דכיון שאין צורך עוד לדבר ויכול לבוא עלי' מיקרי נשואה ולא תיקנו לה חכמים רק ק' כמו בתולה נשואה בשביל שהיא בחזקת שתיבעל לו כמ"ש הרמב"ם פ' י"ג מה"א. וגם ביבמה כנ"ל אף שלא נבעלה בודאי כיון שחלץ מ"מ אז היתה בחזקת שתיבעל לו קמ"ל דמ"מ כתובתה ר'. ויש לפרש בדוחק גם כונת הח"מ כן. ואף דגם ביבמה צריך חופה כמבואר לקמן סי' קס"ו בהג"ה מ"מ זה רק מדרבנן וס"ד כיון דמדאורייתא לא צריך הוי כנשואה. ואפשר דגם מדרבנן לא צריך רק לחומרא
והנה לכאורה הי' אפשר לפרש במתניתין פי' אחר למ"ש תוס' יבמות מ"ב ד"ה לאחר אומר ר"ת דוקא חלץ שהחליצה מוכח שלא בא עלי' אבל מת היבם צריכה להמתין דיבמה קרובה לביאה יותר מארוסה ע"ש וא"כ י"ל דנקיט במתניתין דוקא חלוצה שחלץ לה היבם אז היא בחזקת בתולה דחלוצה מוכחת שלא בא עליה כנ"ל אבל אם מת היבם י"ל דספק בעילה היא ואין לה רק ק' דקרובה לביאה טפי מארוסה. וטובא קמ"ל דבמת באמת כתובתה מנה אף באלמנה מן האירוסין, והי' נ"מ גם לדידן בדין זה. אמנם נראה עכשיו למ"ש הב"ש] סי' קס"ד סק"ג דבזמן הזה דכופין לחלוץ אינה קרובה לביאה ע"ש וא"כ גם במת כתובתה ר' לדידן כנ"ל. ובל"ז יש לחלק דדוקא לענין גזירה לא פלוג רבנן כיון דקרובה לביאה משא"כ בהנ"ל. (עוד פ') ובשיטה מקובצת [כתב] דנקיט חלוצה לרבינא דס"ד דבטל חינא כיון שנחלצה בב"ד ולא יהי' לה רק ק' קמ"ל:
ב מן האירוסין כו' יש להסתפק ביהודה שמיחד עמה בעודה ארוסה כשמת אח"כ או גירשה אם היא בחזקת בתולה שתהי' כתובתה ר' או לא. די"ל דוקא הוא עצמו אין לו טענת בתולים כשהיא טוענת שבא עלי' או במיגו שהיתה טוענת ע"ש. אבל סתם י"ל דיש לה דין בתולה אח"כ. אך למ"ש תוס' [כתובות[ ט' ע"ב דגם נגד החזקה דאין אדם טורח כו' מהני חזקה זו דודאי לא מוקי אנפשי' ביהודה ע"ש. א"כ מכ"ש נגד אחר דליכא חזקה דאין אדם כו' דהיא בסתמא בחזקת בעולה משום חזקה דלא מוקי אנפשי' ואף שאומרת שהיא בתולה לא מהני כמו בנשואה כנ"ל. אולם לישנא דמתניתין דתני סתם בתולה אלמנה מן האירוסין כו' משמע אף ביהודה:
שוב ראיתי בשיטה מקובצת במתני' דבתולה אלמנה כו' כתב ונראה לי דאפילו ביהודה שמיחדין מן אירוסין כתובתה ר' דבחזקת בתולה נשאת שלא הי' כ"א יחוד בעלמא ע"ש. אמנם נראה לע"ד דלטעמיה אזיל שכתב ט' ע"ב כדברי רש"י ז"ל ודחה דברי תוס' דהטעם משום חזקה דלא מוקי אנפשי' כו' משום דלא הי' רק יחוד אבל לא הי' בא עלי' כלל כמו בא על ארוסתו בבית חמיו וכ' כדברי רש"י ז"ל משום שמא הערה בה ושכח. והא דאמר יבמות קי"א דלא מוקי אנפשי' היינו דוקא בנשואה אחר החופה ע"ש. ולכך כתב כאן שפיר דהיא בחזקת בתולה גם ביהודה כיון דלא שייך חזקה הנ"ל. ואין לומר דתהי' כבעולה מטעם חשש שכ' רש"י ז"ל שמא הערה ושכח דז"א דזה דוקא בלא מצא בתולים דיש ריעותא אמרינן] דלא זינתה רק הערה ושכח משא"כ בסתם שנתאלמנה מן האירוסין מה"ת לחוש לזה והיא בחזקת בתולה ולכך פסק דכתובתה ר'. אבל לדעת תוס' ורמב"ן ושאר פוסקים דמטעם חזקה דלא מוקי אנפשי' שייך גם ביהודה וגם דמותר לבא עלי' דזה הי' כחופה שפיר נראה דכתובתה ק' אח"כ דהיא בחזקת בעולה כנ"ל:
אמנם נראה ביש עדים שלא נסתרה דכתובתה ר' דהא הירושלמי נתן הטעם דבתולה מן הנשואין אין לה רק ק' אף דלא נסתרה משום דבטל חינא כשנכנסה לחופה כבר ע"ש. וא"כ ביהודה דהיא ארוסה רק כשנסתרה נעשה אז החופה וא"כ כשיש עדים שלא נסתרה א"כ מעידים העדים שלא הי' חופה ולא בטל חינא ויש לה ר' כנ"ל:
סעיף ב
נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין כגון שנכנסה לחופה הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עלי' טענות בתולים אפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון:
ג או נחלצה. כ' ח"מ וב"ש דאגב רישא נקטי' דבזה אין שום חידוש כיון שכבר היא אלמנה ע"ש וי"ל בפשיטות למ"ש לקמן ה' יבום (סי' קס"ו ס"ב] דגם ביבם צריך קדושין וחופה מדרבנן. וא"כ י"ל כונת המשנה חלוצה מן הנשואין היינו שנתאלמנה מן האירוסין רק שהיבם חלץ לה מן הנשואין אחר שכבר קידשה וכנסה לחופה חלץ לה ואף דבעי גט ג"כ למאמרו מדרבנן מ"מ הא כבר תני לה גרושה ונקיט רק חלוצה. והוי ס"ד דבזה אינו בחזקת בעולה מהיבם דהחלוצה מוכחת שלא נבעלה שאם הי' בא עלי' לא הי' חולץ לה והי' נותן רק גט לחוד דכשבעלה היא כאשתו לכל דבר וכונס אותה הב' בחזקת בתולה. וקמ"ל דלא אמרינן החליצה מוכחת דמ"מ היא בחזקת בעולה כיון שנכנסה לחופה עם היבם ואף דאמרינן ביבמה דמוקי אנפשי' עד ל' יום מ"מ ספק בעולה היא עיין לקמן סי' קס"ז ולא כנסה הב' בחזקת בתולה כנ"ל:
ד בחזקת בעולה כו' כן הוא לשון רש"י ז"ל ג"כ ובאמת אף שמוצא דם בתולים [ופתחה סתום] דודאי בתולה היתה אעפ"כ אין לה רק ק'. והיינו דכיון דקודם ביאתו בשעת חופה היא בחזקת בעולה מראשון מסתמא ולא תיקנו לה כתובה רק כשאר בעולה ואף דאח"כ איגלאי מלתא שהיתה בתולה לא חילקו חכמים. ותלו איך היא מוחזקת בשעת חופה דאז חל החיוב כנ"ל. אמנם זה שפיר אי כתובה דרבנן. אבל להפוסקים דכתובת בתולה דאורייתא א"כ למה לא יתחייב לה ר' כשנמצא בתולים כיון שנתברר שהיתה בתולה וחייב לה מה"ת ר' ומה בכך שלא נודע מעיקרא והרמב"ם ז"ל פ' י"א מה"א כ' ג"כ לפי שחזקת נשואה שתיבעל לפיכך תיקנו לה חכמים רק ק' כבעולה בין נבעלה ובין לא נבעלה ע"ש. ומשמע ג"כ דאם הי, דאורייתא שפיר הי' חייב בלא נבעלה וקשה לדעת תום והרבה פוסקים דכתובת בתולה מה"ת:
והיה אפשר דהא למ"ד מה"ת יליף לה כתובת י' מהא דישקול כמוהר הבתולות שיהא מוהר הבתולות כזה מכאן כו' דכתובה מה"ת. ודמי לקנס והרמב"ם ז"ל מה' נערה ה' ט' פ' דגרושה מן הנשואין אין לה קנס אף שהיא בתולה, וא"כ ממילא אף כתובה לית לה מה"ת אך הא גופי' קשה למה לא יהי' לה קנס שהוא מה"ת ועוד דבירושלמי ריש כתובות הלכה ב' והלכה ד' מבואר להדיא היפוך דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דאמר וכי בקנס הדבר תלוי הרי בוגרת דאין לה קנס כו' הרי בתולה מן הנישואין דיש לה קנס וכתובתה ק' ומהתימה על נושאי כלי הרמב"ם ז"ל שלא הביאו ירושלמי הנ"ל. שוב ראיתי בס' פני משה על הירושלמי שהקשה על הרמב"ם ז"ל כנ"ל:
והנה הי' אפשר לומר דתליא בפלוגתא דרב ושמואל יבמות נ"ז ע"ב אי יש חופה לפסולות ופירש"י ז"ל דחופה כבעולה דמי' ובחופה לחוד מיפסלא כבעולה ע"ש וי"ל דהירושלמי אליבא דשמואל ולא הוי חופה כבעולה ויש לה קנס. משא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק כרב החופה לחוד הוי כביאה ואין לה קנס:
אמנם אין זה נראה דהתם פליגי רק מדרבנן עיין בתוס' אבל לא שתהי' נקראת בעולה. אדרבא הא חזינן כתובות מ"ט ובכמה דוכתי דבעי קרא ארוסה ולא נשואה למעוטי נכנסה לחופה ולא אימעוט לבתולה ולא בעולה ודוחק לומר דילפינן מהני. ומדברי תוס' מ"ט ד"ה ואימא כו' אין ראיה דשם כונתם באותן דגלי קרא למעט נכנסה לחופה ע"ש. והרמב"ם ז"ל פרק י"ט מהלכות איסורי ביאה הלכה ג' כתב ואם נשאת אע"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה אע"פ שנמצאת בתולה:
והנראה לע"ד לפרש בהנ"ל דהא מבואר בש"ס ריש כתובות דרוב בקיאין בהטי' ונשאר פתחה סתום ודם בתולים ע"ש. וא"כ שפיר כל נשואה בחזקת בעולה ואף שנמצא לה בתולים מ"מ אמרינן שבא עלי' בהטי'. וזהו שסיים הרמב"ם ז"ל פרק י"ט מאיסורי ביאה שכל נשואה כו' אע"פ שנמצאת בתולה היינו שנמצא לה בתולים מ"מ בחזקת בעולה היא והי' בהטי'. ומה שהתחיל אע"פ שלא נבעלה אין כוונתו שיש עדים ממש שלא זזה ידם ויודעין שלא נבעלה דבזה לא נתחללה מה"ת. ואף לר' אשי דאמר כאן אף ביש עדים שלא נסתרה כנסה בחזקת בתולה מ"מ דוקא לענין שהוא לא סמך אעדים כמ"ש תוס' דסבור לשבחה אומרים ע"ש. אבל אנן ודאי על עדים סמכינן כיון שמעידים בב"ד שלא נבעלה. וראיה לזה דאל"כ רק דנימא דלא מהני שום עדות והיא תמיד בחזקת בעולה א"כ למה לי' להש"ס כל הני קראי למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה. וע"כ דעדות מהני. רק כונת הרמב"ם ז"ל אע"פ שלא נבעלה היינו שהיא מוחזקת שלא נבעלה כמו כאן דתני במתני' בתולה מן הנשואין ואיירי בלא עדים. ולכך גבי קנס פסק הרמב"ם סתם גרושה מן הנשואין אף שנמצאת בתולה אין לה קנס דתלינן שבעולה היא בהטי'. אבל ביש עדים י"ל דמודה הרמב"ם ז"ל דיש לה קנס ולכך הירושלמי דאיירי ביש עדים שלא נבעלה אמר שפיר דיש לה קנס. ולכך גבי כתובה נתן הרמב"ם ז"ל טעם שלא תיקנו כו' משום דאף ביש עדים אין לה כתובה רק ק'. וע"ז צריך הטעם שלא חילקו חכמים אף שלא נבעלה כיון שתמיד היא בחזקת שתיבעל כנ"ל. והירושלמי נתן הטעם דבטל חינא כבר כשנכנסה לחופה. וי"ל דזה היינו טעם הרמב"ם ז"ל כיון שנכנסה לחופה והיתה בחזקת שתיבעל שוב בטל חינא כנ"ל:
וא"כ לדעת הפוסקים דכתובת בתולה דאורייתא קשה כנ"ל דיהי' לה ר' דבשלמא בנמצא לה בתולים לא קשה דאמרינן כנ"ל דמ"מ בחזקת בעולה היא ובהטי'. אבל בעדים מעידים שלא נבעלה שפיר יהי' לה ר' מה"ת כיון דהיא בתולה וכמו לענין קנס דיש לה דלא שייך טעם הרמב"ם ז"ל. וגם טעם הירושלמי הוא רק אי כתובה דרבנן משום חינא משא"כ אי כתובה דאורייתא מה מהני דבטל חינא:
והנה מהש"ס מבואר דאף דיש עדים אין לה רק ק' ואף דבמתניתין דתני כתובתה מנה לא תני יש עדים וברייתא דתני יש עדים לא תני כתובה כלל רק טענת בתולים. והי' אפשר לומר דבשביל זה לא נקיט כתובה משום דבאמת כתובתה ר' רק לענין טענת בתולים אין [לו[ דמ"מ איהו לא סמיך אעדים סבור לשבחה כמו שכתבו תוס'. אך זה אינו דהא רבה דייק דכנסה בחזקת בתולה כו' יש לה כתובה מנה. והפירוש הוא שהרי כנסה ראשון וגרם להיות כתובתה מנה כמו שכתבו תוס' ומבואר להדיא דאף דיש עדים אין לה רק מנה. אך מ"מ אין מזה ראיה די"ל דהברייתא אליבא דרבנן דכתובה דרבנן מה שאין כן לרשב"ג ולהפוסקים כוותיה דמן התורה שפיר ביש עדים שלא נבעלה כתובתה מאתים באלמנה מן הנשואין. כיון דלא שייכי כל הטעמים הנ"ל ולדינא צ"ע לענ"ד:
ה ואין עלי' טענת בתולים כו' אפילו יש עדים כו'. ואע"ג דכנסה בחזקת בתולה כו' אין לה כלום מ"מ כאן סבור דהעדים לשבחה אמרו ונשאה בחזקת בעולה. וכתב הב"ש בש"ס איכא תרי לישני איכא דמוקי אמתניתין אבל ביש עדים כנסה בחזקת בעולה ואין לה כלום והרמב"ם פרק י"א לא כתב אפילו יש עדים ומשמע דביש עדים מפסדת הכתובה ואין לה כלום. ונלענ"ד פשוט דיש לה חינא. דהנה הא מלתא אי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום או יש לה מנה הוא פלוגתא דאמוראי בש"ס י"א ע"ב ר' ששת ור"נ ורבא ע"ש והא ודאי דאין אחד שיחלוק על הברייתא מפורשת וכיון דתני בברייתא כנסה ראשון כו' ויש עדים כו' אין הב' יכול לטעון טענת בתולים ואמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה מנה ור"א דחה שאני הכא דכנסה ראשון ואמר אחר כך אים דמתני אמתניתין כו'. אבל אברייתא לא ופירש"י ז"ל דמברייתא ודאי שמעינן הא דרבה ועלה לא הוי מהדר ר"א דשאני שכנסה ראשון כיון שיש עדים. וכיון דתני אין הב' יכול לטעון כו' ש"מ כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה מנה כו' ע"ש ברש"י ז"ל. ור' אשי לא דחה רק דממתניתין לא מוכח אבל מברייתא שפיר מוכח. וא"כ להאי לישנא ע"כ הדין דכנסה בחזקת בתולה כו' ויש לה מנה כיון דתני בברייתא דאין הב' יכול לטעון ודלא כרבא. ורבא דסבירא ליה כנסה בחזקת בתולה כו' אין לה כלום ע"כ דסבר כהאי לישנא דמוקי אברייתא ואף ביש עדים אמרינן דנשאה בחזקת בעולה ולא סמיך אעדים. וא"כ ממ"נ יש לאשה זו מנה או משום דכנסה בחזקת בעולה או דאף דכנסה בתולה יש לה מנה. ודברי הב"ש תמוהים שרוצה לחלוק על הדין המפורש, בברייתא דאף יש עדים אין לה טענת בתולים ואין שום: חילוק והוא רוצה לפסוק דיש לה טענת בתולים, דקי"ל דכנסה בחזקת כו' אין לה כלום דקי"ל כלישנא דמוקי לה אברייתא וכר"א דבחזקת בעולה נשאה. ואין לומר דאף להך לישנא דמוכח מהברייתא דכנסה בחזקת בתולה יש לה מנה מ"מ אמר מקח טעות לגמרי משמע א"כ ע"כ מתניתין פליגי אברייתא כיון דתני מקח טעות וי"ל שפיר דגם רבא סבר כהך לישנא רק דאף דהברייתא סוברת דיש לה מנה מ"מ פוסק כמתניתין דפליגי ואין לה כלום וממילא בדין הברייתא ביש עדים ג"כ אין לה כלום. ז"א דאי אפשר לומר כן דא"כ מה קשיא ליה לרבא שם י"א ע"ב דאמר מאן דמותיב כו' שפיר מותיב כו'. ואלא קשיא הך ברייתא דכיצד הוצאת שם רע דתני זינתה מעיקרא יש לה מנה והוצרך להגיה הברייתא ע"ש. והא כיון דע"כ תנא דברייתא פליגי אמתניתין דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה אם גם ברייתא זו סוברת כן ומה לו להגיה וע"כ דהא ליתא וסבר רבא דאין שום חולק ע"ז וממילא ע"כ סבר כלישנא דמוקי לה אברייתא וכר"א:
ואין להקשות דא"כ למה הוצרכו תוס' ד"ה אמר רבה להוכיח דלא גרסינן רבא דא"כ קשיא מתניתין רישא לסיפא כו' ע"ש הי' להם להקשות א"כ למה מגיה הברייתא כנ"ל. זה אינו דעדיף להו לאקשויי מתניתין רישא לסיפא. ומה שהביא מדברי הרמב"ם פרק י"א שלא כתב אפילו יש עדים ע"ש. לעניית דעתי מוכת מהרמב"ם ז"ל להיפוך דהא כתב שם הלכה ב' לפיכך תקנו רק מנה בין נבעלה בין לא נבעלה ע"ש דמבואר להדיא מדבריו דאפילו יש עדים שלא נבעלה לא תקנו לה חכמים רק מנה כיון שהיתה נשואה ע"ש ואח"כ הלכה ח' כתב כל אשה שכתובתה רק מנה או שלא תקנו כו' אין עליו טענת בתולים ע"ש. ומבואר דגם ביש עדים לא מפסידה הכתובה כנ"ל:
ו אפילו יש עדים כו'. הנה בש"ס פריך וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני בקידש ובעל לאלתר. ופירש רש"י ותוספות דכיון דבאשת כהן נאסרה כשיבא לב"ד לכן הפסידוה הכתובה כדי שיבא לב"ד ע"ש ובלא קידש ובעל לאלתר באמת הדין דיש עלי' טענת בתולים ומפסדת הכתובה גם באשת ישראל ע"ש. והרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים וש"ע השמיטו דין זה דליבעי קידש ובעל לאלתר. והוא תמוה מאד דהא מוקי לה בש"ס להדיא כן וע"כ הי' להם פי' אחר דלא כרש"י ותוס' כנ"ל:
ונראה דהנה התוס' תמהו מאי פריך וניחוש שמא תחתיו כו' הא לענין כתובה איכא ספק ספיקא ולא מפסדה ספק אין תחתיו ויש לה כיון שכנסה בחזקת נשואה ואם תמצא לומר תחתיו שמא באונס וגם אשת כהן באונס יש לה כתובה ע"ש שנדחקו דהי' לנו להפסיד לה הכתובה שלא כדין כדי שיבא לב"ד:
ואפשר לישב דהנה בהא דר"א דמשני שאני הכא שהרי כנסה ראשון ואינו מובן דלמה לא יסמוך על העדים שהיא בעולה ובתוס' כתבו דסבור לשבחה אמרו כו'. והרמב"ן והרשב"א ז"ל תירצו בפשיטות דדוקא כנסה בחזקת בתולה גמורה והיא בעולה אז הוא טעות דסתמא מקפיד. אבל כאן עכ"פ כנסה בחזקת בתולה נשואה שכבר נכנסה לחופה ובטל חינא ואעפ"כ כנסה. ולכן גם שנמצאת בעולה אין זה חילוק כ"כ אצל ב"א שיהי' בסתם מקח טעות ולכך אין לה טענת בתולים עיין שם.:
והנה גבי כל הטריפות דק"ל שהוא מום ומבטל המקח כיון שאינו ראוי מצד איסור וכתב הר"ן ז"ל חולין פרק אלו טריפות דגם בנולד ספק טריפות ונתברר שהי' קודם המקח ג"כ הוי מקח טעות בודאי ולא אמרינן לענין ממון המוציא מחבירו עליו הראיה ושמא אינו טריפה כלל. מ"מ כיון דאסור לעלמא יהא מס' או ודאי הוי מקח טעות. דמ"מ אינו ראוי ע"ש והכי ק"ל. והנה בחייבי לאוין ולא הכיר בה ג"כ אין להם כתובה דהוי טעות. ואף לענין קדושין הקשו דיהי' טעות לגמרי כיון דאסורה עליו והוי מום. ותירץ הר"ן ז"ל דהי' לו לחקור מקודם ומדלא חקר נתרצה ע"ש. וא"כ יש לישב קושית תוס' הנ"ל. דפריך שפיר וניחוש שמא תחתיו זינתה וא"כ באשת כהן דהדין הוא דאסורה דליכא לענין איסור רק חד ספק שמא אין תחתיו כו' א"כ ממילא גם כתובה לא יהי' לה. וא"ל דלענין כתובה הוי ספק ספיקא שמא אין תחתיו ואית לה. ז"א דהא כל הטעם דאית לה באין תחתיו ואף דהא כנסה בחזקת בתולה מ"מ הא כנסה בחזקת בתולה נשואה שבטל חינא ואין קפידא בין בעולה כמ"ש הרשב"א ז"ל הנ"ל. וזה שפיר היכא דמותרת שפיר אין קפידא. אבל בהנ"ל באשת כהן כיון דאסורה עליו מספק שמא תחתיו. א"כ שוב כשבאמת אין תחתיו זינתה אין לה כתובה מטעם מקח טעות דשפיר יש קפידא שכנסה בחזקת בתולה ואף דהיתה נשואה מ"מ אם היתה בתולה היתה מותרת לו עכ"פ ונמצאת בעולה דאסורה לו מספק שמא תחתיו זינתה והוי שפיר מקח טעות דהקפידא מצד האיסור ואף שהוא מספק מ"מ הוי מום כדברי הר"ן ז"ל הנ"ל כיון דבין כך ובין כך אסורה עליו ולא יוכל לדור עמה ע"י שהיתה בעולה וא"כ נהי דאם הי' תחתיו באונס אית לה כתובה מ"מ אם הי' אין תחתיו שפיר לית לה דהוי מום שתהי' אסורה מספק שמא תחתיו. והוי כחייבי לאוין בלא הכיר בה. ועדיף דהוי מום גמור ולא שייך תירוץ הר"ן דהי' לו לחקור כו'. דהא העידו עדים שלא נסתרה וחקר באמת ומה שייך חקירה יותר כיון שהעידו עדים. ופריך שפיר וניחוש שמא תחתיו וממילא אסורה וכיון שאסורה ממילא אין לה כתובה ג"כ דליכא ספק ספיקא דאף שאין תחתיו הוי מקח טעות משום האיסור כנ"ל ובשלמא לפי' התוספות לא שייך זה שהם פי' דסבור לשבחה כו' וכנסה בחזקת בעולה כו' א"כ גם מצד האיסור אינו מקח טעות דהא ידע שהיא בעולה ולענין איסור תהי' אסורה מספק. אבל לרשב"א ושאר פוסקים הנ"ל דשפיר כנסה בחזקת בתולה רק דלא הוי קפידא בין נשואה לבעולה כ"כ כנ"ל. א"כ שפיר הוי מקח טעות מצד האיסור כנ"ל ופריך שפיר. וע"ז משני הש"ס כגון שקידש ובעל לאלתר והיינו דבשלמא אם בשעה שקידשה השני לא הי' אפשר שתהי' מותרת לו כיון שהיא בעולה אז הי' שפיר מקח טעות כנ"ל אם נבעלה קודם דהי' כבר בה דבר שנאסרה עליו עבורו וכמו ספק טריפות במקח כנ"ל. אבל כאן בקידש הב' ובעל לאלתר שפיר מותרת לו דאין חשש שמא תחתיו זינתה וא"כ שוב אף בלא בעל לאלתר דאסורה מ"מ לא מפסדה הכתובה דהוי ספק ספיקא כקושית תוס' הנ"ל דא"ל כנ"ל דאף שאין תחתיו הוי מקח טעות דזה אינו דאם אין תחתיו באמת לא הי' כלל טעות בשעת הקדושין דאז הי' בידו לבא עלי' לאלתר ותהי' מותרת לו כיון שהי' אין תחתיו באמת וכל האיסור שאסורה עליו הוא מצד שלא בעלה לאלתר אחר הקדושין ויש ספק שמא תחתיו. וא"כ איסור זה נולד אחר הקדושין ולא הי' טעות כלל בשעת הקדושין וכמו נטרף אחר המקח. וא"כ אי אין תחתיו שפיר אית לה כתובה ומשני רק דמשכחת לה שתהי' מותרת בבעל לאלתר ושוב אף בלא בעל לאלתר אית לה כתובה.
ומיושב בזה דבאמת הוא דוחק גדול דברייתא תני סתמא אין להב' טענת בתולים ונוקי דוקא בבעל לאלתר. ולמ"ש מיושב דבאמת עכשיו דמשני דמשכחת לה בבעל לאלתר שוב איירי הברייתא ומתניתין בכל גווני דאינו מפסדת הכתובה. ומיושב שפיר הרי"ף ורמב"ם וטור וש"ע דפסקו סתמא דאין לה טענת בתולים להפסידה כתובתה דבאמת למסקנא לא מפסדה כלל הכתובה אף בלא בעל לאלתר כנ"ל ואתי שפיר.
עוד י"ל דיש לישב קושית תוס' הנ"ל דהוי ספק ספיקא שמא באונס ואף באשת כהן מ"מ באונס אית לה כתובה כו'. וי"ל להפוסקים דארוסה לית לה כתובה. וא"כ לשמואל דאמר אין חופה לפסולות יבמות נ"ז וכן ביאה דאיסורא [אינה] גומרת כמו שכתב הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין. וא"כ מיושב דפריך שפיר וניחוש שמא תחתיו זינתה והיינו אחר הקדושין קודם הנשואין דאחר הנשואין לא חיישינן כמ"ש השיטה ע"ש. וא"כ ממילא באשת כהן לית לה כתובה דנהי דק"ל אשת כהן שנאנסה אית לה כתובה. מ"מ היינו כשהיא אשתו מכבר. אבל כאן כיון שנאנסה קודם החופה ונאסרה עליו שוב לא הועיל החופה והביאה לעשות נשואה כלל כיון דאין חופה לפסולות כנ"ל. וממילא היא ארוסה עדיין ולית לה כתובה. ופריך שפיר דתני סתם אין לה טענת בתולים ואף בלא כתב לה לא מפסדה ופריך וניחוש כו' ותפסיד שפיר הכתובה מספק דליכא אלא חד ספיקא באשת כהן דאי תחתיו לית לה כתובה וקשיא לשמואל דאמר אין חופה לפסולות כו' ומשני בקידש ובעל לאלתר:.
ומיושב שפיר דלדידן דקי"ל כרב דיש חופה לפסולות ע"ש ממילא לא בעינן כלל קידש ובעל לאלתר דאף שנאנסה תחתיו אית לה כתובה ואיכא ספק ספיקא ולא מפסדא אף באשת כהן כנ"ל. ואף דמשמע קצת מסוגיא דיבמות שם דביאה גומרת אף למאן דאמר אין חופה לפסולות ע"ש. מ"מ י"ל דהא מבואר בפ' דבעינן בביאה שיתכוין לקנותה לשם נשואין כמו כל הקנינים דבעי כוונה. וא"כ כיון דבכשרות גמרה החופה לחוד רק בפסולות אין חופה ואינו גומר רק הביאה א"כ י"ל כיון דקי"ל עודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה כיון שהי' סבור שכבר קנאו ולא נתכוין בקנין זה לקנות ועיין ש"ס יבמות פרק ר"ג דשייך זה בקניני אישות ע"ש. וא"כ כאן שהב' כנסה לחופה ואחר כך בא עליה דסתמא קתני וכבכל מקום. וא"כ כיון שכנסה בחזקת בתולה ומותרת וקנאה בחופה לחוד, א"כ לא נתכוין כלל לקנותה בביאה שתגמור לנשואין דסבור שכבר קנאה בחופה וכמו סבור שהן שלו כנ"ל. וכיון שבאמת היתה אסורה ולא קנאה בחופה דאין חופה לפסולות ממילא גם בביאה לא נעשית נשואה כנ"ל ולית לה כתובה ופריך שפיר. משא"כ לדידן דיש חופה לפסולות. ואפשר עוד דלהפוסקים דבאלמנה לא קני' חופה רק ביאה כמ"ש תוספות ריש יומא מהירושלמי. א"כ שוב לא הוי עודר בנכסי הגר כיון שידע שהיא אלמנה נתכוין שפיר לקנותה בביאה דאף אי מותרת מ"מ לית לה חופה ושוב אף שאסורה הוי נשואה כנ"ל. ויש לדחות:
עוד י"ל דהנה יש לישב קושית תוס' הנ"ל דהוי ספק ספיקא דאשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה. דהנה קי"ל דעוברת על דת משה לית לה כתובה כגון משמשתו נדה כיון שהכשילתו ולא אמרה לו שהיא נדה ועי"כ עשה איסור. ועיין לקמן סי' קט"ו דעת רש"י וכמה פוסקים דעוברת ע"ד משה לא בעי התראה וכן בשאר איסורים ע"ש. וא"כ נראה דנהי דאשת כהן שנאנסה לא הפסידה כתובתה אף שנאנסה. מ"מ אם לא אמרה לו שנאנסה ושימשה עמו שוב הפסידה כתובתה מטעם עוברת על דת כיון שהיא אשת כהן ואסורה להכשילתו והוי כמו משמשתו נדה וכהאי גוונא כנ"ל. ואף שיש לחלק דבשלמא נדה וכהאי גוונא אם היתה אומרת לו היתה נאמנת והי' פורש מה שאין כן בזה אף שהיתה אומרת טמאה אני לך אינה נאמנת משום עיני' נתנה באחר דקי"ל כמשנה אחרונה וא"כ לא הכשילתו במה שלא אמרה [חסר]:
ועוד די"ל דלטעם הר"ן ז"ל דאפקעינהו רבנן לקדושין כו' וא"כ אם היתה אומרת והי' הב"ד פוסקין דמותרת באמת לא הי' איסור כלל דאפקעינהו משא"כ כשלא אמרה. ויש לדחות דגם בלא אמרה שייך כנ"ל. ועוד לטעם משום דמשעבדא לי' אינה נאמנת ע"ש י"ל דדוקא נשואה אבל ארוסה י"ל דלא משעבדא עדיין ועוד כיון שיתברר אם תמצא בתולה אסור לו לבא עליה דשמא יתברר כדבריו ואז לא יהי' שייך אפקעינהו כיון שמבורר וממילא יהי' למפרע הביאה באיסור והיתה נאמנת בארוסה. ועוד נראה עיקר דנהי [דאנן[ פוסקין כשאומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת אבל מ"מ אם היא יודעת האמת שאסורה לו והאיסור גם עליה פשיטא שהיא אסורה להיבעל לו ואף שיהי' לה דין מורדת מ"מ מה בכך תפסיד הכתובה אם כתב לה ודאי דמחויבת שלא תרצה להבעל לו כדי שלא תעשה איסור. וממילא כיון ששימשה ולא אמרה הוי שפיר עוברת על דת משה והפסידה כתובתה כיון שזינתה באונס כנ"ל. אך יש לחלק עוד דדוקא בכל מקום עוברת ע"ד שפיר הפסידה הכתובה דהיא גרמא שלא יוכל לדור עמה מחשש שמא תכשילנו עוד. אבל באשת כהן שנאנסה שבל"ז אסורה עליו רק דיש לה כתובה דנסתחפה שדהו כיון שהי' באונס וא"כ אף שעברה ע"ד לא שייך שהיא גרמה שלא יוכל לדור עמה דהא בל"ז ג"כ היתה אסורה ולא גרמה בזה שעברה על דת איסור יותר. אך אינו מוכרח דהא אמר בש"ס הטעם דנאנסה אית לה כתובה דמצית למימר אנא הא קאימנא ואת קדושת כהונתך גרמה לך ע"ש. וא"כ כיון שהיא עוברת ע"ד ג"כ א"כ גם מצידה לא הי' יכול לדור עמה ודמי לאשת כהן שזינתה באונס ואח"כ זינתה ברצון ג"כ דנראה דמפסדא כתובתה. ויש לדחות קצת ואינו מוכרח:
שוב ראיתי מפורש כמ"ש בש"ס סוטה ל"ה ול"ו במשנה אלמנה לכ"ג כו' אף דבל"ז אסורה ואית לה כתובה מ"מ כשעברה על דת ג"כ מפסדת כתובתה ע"ש ברש"י ז"ל. וא"כ אי נימא כנ"ל מיושב קושית תוספות דפריך שפיר וניחוש שמא תחתיו זינתה ושפיר באשת כהן ג"כ מפסדה דגם לענין כתובה ליכא רק חדא ספיקא דאם תחתיו אף שהי' באונס הפסידה כתובתה מטעם עוברת על דת כיון שבא עליה ואיירי אחר הביאה כנ"ל:
אמנם י"ל למ"ש הפו' דהטעם בכל דוכתי דמפסדה הכתובה מספק שמא אין תחתיו הוא משום דהוי איני יודע אם נתחייבתי לך דאם אין תחתיו והוי מקח טעות לא נתחייב לה מעולם ולכך פטור מספק. אך לכאורה כאן דהוא להיפוך שאם אין תחתיו יש לה כתובה רק שתפסיד מספק שמא תחתיו ברצון א"כ הוי איני יודע אם פרעתיך ואף בספק יהי' חייב כיון שודאי נתחייב והספק אם נפטר כנ"ל. ולמה להו לתוס' לומר משום ספק ספיקא. אך י"ל כיון דארוסה לית לה כתובה רק משעת חופה וא"כ כיון שהספק שמא תחתיו זינתה היינו קודם החופה אחר אירוסין א"כ לא נתחייב כלל מעולם דבשעת חופה. כבר לא הי' לה והוי שפיר איני יודע אם נתחייבתי לך כנ"ל:
אמנם שוב יש לדחות הנ"ל כיון דאמרינן שנאנסה רק דשוב מפסדת מטעם עוברת על דת שנבעלה לו וא"כ אף שנאנסה קודם החופה מ"מ הי' מגיע לה הכתובה רק דמפסדת בשעת הביאה שנבעלה לבעלה דאז עברה על דת. וא"כ לענין ספק זה שוב הוי איני יודע אם פרעתיך דהא הי' מגיע לה בודאי גם אחר החופה רק הספק אם נאנסה תחתיו ואז הפסידה משעה שבא עלי' וא"י אם נפטר. וממילא אף שאין כאן רק חדא ספיקא תחתיו או אין תחתיו מ"מ לא מפסדה הכתובה דהוי איני יודע אם פרעתיך דחייב כנ"ל. ועדיין קשה קושיית תוספות דיהי' לה כתובה דנגד רצון הוי ספק ספיקא. רק מטעם עוברת על ק ובזה חייב אף בחדא ספיקא כנ"ל:
אמנם אי אין חופה לפסולות וא"כ אם נאנסה תחתיו והיתה אסורה לא נעשית נשואה ע"י החופה רק ע"י הביאה וא"כ חיוב הכתובה נעשה בשעת הביאה ואז היא עוברת על דת ואין לה כתובה וא"כ שוב עדיין הוי איני יודע אם נתחייבתי לך כיון שהספק הוא שמא תחתיו זינתה ואף באונס מ"מ לא התחיל חיוב כיון שלא נעשית נשואה עד הביאה ואז היתה עוברת על דת ופריך שפיר וניחוש כו' ולא יהי' לה כתובה באשת כהן כנ"ל. ומשני בקידש כו'. אבל לדידן דקי"ל יש חופה לפסולות לא קשה כלל דשפיר אין לה טענת בתולים דאף באשת כהן לא מפסדא דאיכא ספק ספיקא דנגד הספק תחתיו שתהי' עוברת על דת הוי איני יודע אם פרעתיך שהתחיל החיוב משעת חופה וחייב כנ"ל. והש"ס לא פריך רק למאן דאמר אין חופה לפסולות כנ"ל. משא"כ לדידן לא צריך קידש ובעל לאלתר:
עוד י"ל דהנה יש ליישב קושית תוס' בפשיטות. דהא קשה למה חשיב לעיל ספק ספיקא ספק תחתיו או אין תחתיו הא נוקמי בחזקת הגוף דודאי תחתיו וצריך לומר משום דאיכא חזקת היתר לבעלה נגדו קשה דהא כתבו תוס' פרק המדיר דלא חשיבא כלל נגד חזקת הגוף וע"כ צ"ל דמ"מ במקום תרי ספיקי מהני. אף שיכול להיות שזינתה אחר החופה א"כ איכא החזקה דכאן נמצא וכאן הי' וודאי תחתיו זינתה דאלים טובא אפילו להוציא ע"ש והוי תרתי במקום חדא כאן נמצא כו' וחזקת הגוף. אך י"ל דמסייע גם חזקת פנויה שהי' אין תחתיו והוי מקח טעות כמו שכתבו תוספ' גבי מומ ע"ש. והוי ג"כ תרתי חזקת היתר וחזקת פנויה. אמנם זה שפיר לעיל דהא אין תחתיו הוי כנסה בחזקת בתולה כו' והיא פנוי'. אמנם כאן גבי בתולה אלמנה מן הנשואין כו' דאי אין תחתיו שפיר מקודשת דכנסה ראשון כו' א"כ ליכא חזקת פנוי' ושוב הוי תרתי במקום חדא דכאן נמצא כו' וחזקת הגוף דתחתיו זינתה כו' ולא הוי ספק כנ"ל. ופריך שפיר וניחוש שמא תחתיו היינו איך תני סתמא אין עלי' טענת בתולים הא באפשר שזינתה אחר החופה מוקמינן אחזקה כנ"ל ולא הוי ספק ספיקא בין לאוסרה באשת ישראל ובין לכתובה כנ"ל. ולחד תירוצא שכתבו תוס' חולין נ"א לא קשה דכתב שם דדוקא היכא שיתבטל הרשות אמרינן כאן נמצא כו' שלא נתבטל אבל היכא דלא יתבטל לא אמרינן ע"ש. וא"כ אדרבה כיון שהיא אלמנה מן הנשואין ואף אי אין תחתיו מקודשת ולא נתבטל שוב לא שייך כאן נמצא כו'. אולם לשאר התירוצים שם בתוס' שייך שפיר כנ"ל ופריך שפיר:
אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים דחופה היינו יחוד הראוי לביאה. וגם קי"ל לקמן סי' ס"ח דאם נסתרה עמו אינו יכול לטעון טענת בתולים רק מיד ע"ש. וא"כ לא קשה כלל הנ"ל דהא לא משכחת לה שיוכל לטעון טענת בתולים ויהי' אפשר שזינתה אחר החופה. דממ"נ אם לא נתייחד קודם הביאה א"כ לא הי' חופה ולא שייך כאן נמצא כו' ואם הי' יחוד אינו יכול לטעון אח"כ כלל ואם טען מיד א"כ ע"כ זינתה קודם החופה ולא שייך כאן נמצא כו'. אמנם הש"ס בעי לאוקמי אפילו לר"מ דטענת בתולים ל' יום אפי' נסתרה. וכן משמע קצת בתוספתא דברייתא זו לר"מ ע"ש ופריך שפיר. ועוד כיון דתני בברייתא כנסה הראשון ויש עדים שלא נסתרה כו' ודייק הר"ן ז"ל מכאן דחופה לאו היינו יחוד ע"ש. ופריך שפיר כיון דע"כ הברייתא סברה דחופה בלא יחוד א"כ למה תני סתם אין לה טענת בתולים הא בהי' שעות אחר החופה של השני שיכול להיות שזינתה אחר החופה שפיר יש לה טענת בתולים דשייך כאן נמצא כנ"ל. אבל אנן דקי"ל דחופה היינו יחוד ולא משכחת לה כנ"ל ממילא לא קשה ולא בעי בעל לאלתר. והא דמשני קידש ובעל לאלתר באמת מצינן למימר גם בכנס ובעל לאלתר. ואפשר לדחות קושיא הנ"ל דוקא במומין מהני כאן נמצא כו' אבל בזנות מסייע לחזקת היתר חזקת כשירות דידה דודאי לא זינתה כשהיתה אשת איש רק בעודה פנוי' דאלימא חזקה הנ"ל והוי ג"כ תרתי שהוא אין תחתיו. ודוקא לענין אונס שמא שייך חזקה הנ"ל מה שאין כן לענין רצון:
גם י"ל להירושלמי דאלמנה לית לה חופה רק בביאה א"כ כאן כיון שהיתה אלמנה לא שייך כאן נמצא כנ"ל:
עוד י"ל לפי' תוס' שפירשו קושית הש"ס דהי' לנו להפסידה דאל"ה גם כהן לא יבא לב"ד וידור עמה באיסור ע"ש. וקשה הא תוס' ט' ע"א הקשו הא גם בכהן איכא ספק ספיקא ספק מוכת עץ כו' ותירצו מדלא טענה כו' ע"ש. וא"כ מאי חשש כאן באשת כהן שלא יבא לב"ד הא כשלא יבא לב"ד לא יהי' איסור כלל כל זמן דלא שייך הראיה מדלא טענה איכא ספק ספיקא גם באשת כהן ספק מוכת עץ ולא יהי' איסור, כנ"ל ולמה הי' לנו להפסידה כתובתה בחנם
אמנם למ"ש תוספות לעיל ט' ע"ב ד"ה אי למיתב דמוכת עץ לא שכיח והא דאמרינן כולהו נמי חבוטי מחבטינן היינו אליבא דר"ג אבל ר"י סבר דלא שכיח דהא סבר חרשת ושוטה יש להן טענת בתולים ע"ש. וא"כ פריך הש"ס אליבא דר"י דמסתמא אינה בחזקת מוכת עץ אף היכא דלא שייך מדלא טענה כמו חרשת כו' דלא שכיח. וליכא ספק ספיקא כמו שכתבו תוס' ט' וא"כ באשת כהן תהי' אסורה והי' לנו להפסידה הכתובה שלא יעשה איסור כמ"ש תוס' והוצרך לשינוי' בקידש ובעל לאלתר. ומיושב בפשיטות דלדידן דקי"ל כר"ג וחרשת כו' אין להן טענת בתולים לא קשה כנ"ל וניחוש כו' דלא יהי' איסור כלל ואין צורך לקידש ובעל לאלתר:
ז אפילו יש עדים כו'. הנה מדנקיט הש"ע שהיא בחזקת בעולה כו' משמע דאף לאוסרה עליו אין לו טענת בתולים להב' כיון שבחזקת שנבעלה לראשון היא. ובאמת מש"ס משמע דבאשת כהן נאסרה עכ"פ דאי לאו הכי לא הוי פריך מידי וניחוש שמא תחתיו ע"ש בתוס'. והנה בשלמא באין עדים נראה מסברא דאינה נאסרת גם באשת כהן דהא ודאי היכא דאין ריעותא לא חיישינן שמא זינתה כלל וא"כ כיון שכל נשואה בחזקת בעולה סמכינן ממלא כשלא נמצא לה בתולים. גם לענין איסור דודאי נבעלה מהראשון ולמה ניחוש לתחתיו באיסור. ואף דאיכא חזקת הגוף דעכשיו זינתה מ"מ זה לא שייך רק בשאר בתולה דזינתה בודאי ועשתה איסור ואין ידוע אימת שייך לאוקמי בחזקת הגוף שהי' תחתיו דעכ"פ איתרע חזקת כשירות דידה אבל כאן שהספק שנבעלה מבעלה הראשון ולא איתרע כלל שלא זינתה כלל לא מהני החזקת הגוף לאוסרה כמו כל אלמנה דאטו תצטרך עדים שנבעלה מהראשון. ואף דאמרה לו שהיא בתולה מ"מ י"ל דלא מהני אמירה דיד לענין שתיאסר עליו. כיון שעכשיו חוזרת ואומרת שנבעלה לבעלה הראשון למה לא תוכל לחזור בה. ואפשר דדמי קצת לאומר לא לויתי ובאו עדים שלוה דאינו נאמן לחזור ולומר פרעתי. כמו כן כיון שאמרה בתולה אני ולא נמצא לה בתולים והוי כבאו עדים ושוב אינה נאמנת לומר נבעלתי בהיתר לראשון. ויש לדחות דשם הודה שלא פרע ומאמינים ע"ז לגמרי אבל כאן כיון שע"כ הוא שקר והיא בעולה. א"כ על זה שוב ליכא הודאה אי מהראשון אי בזנות דאטו במאי שאמרה בתולה אני הודית יותר מנבעלה בזנות מלבעלה:
אך י"ל למ"ש רש"י ז"ל בש"ס ל"ו כולהו רואות ומראות לאמן כו' דלכך לא מחזקינן בחזקת מוכת עץ שהיתה פוסקת בשעת קדושין שהיא מוכת עץ כיון שיודעת ע"ש וא"כ גם כאן היתה אומרת שנבעלה מבעלה. אך להתוס' שם דהראי' מדלא טענה עכשיו כשלא נמצא לה בתולים שהיא מוכת עץ. וא"כ בשלמא כשטוענת בתולה אני עתה גם כאן שייך כנ"ל דאין להסתפק שנבעלה מבעל' דהיתה טוענת כיון שאין גנאי בכך. אבל כשטוענת באמת עתה כך שנבעלה אצל הא' למה לא תהי' נאמנת כיון שכל נשואה בחזקת בעולה היא:
ורש"י ז"ל פי' במתני' בתולה אלמנה מן הנשואין כו' שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה ע"ש, והיינו דאף שאין עדים שדקדקו ע"ז אם נבעלה או לא אבל עכ"פ מוחזקת בחזקת שלא נבעלה והי' קול וכה"ג. ולכך מספקינן שמא תחתיו זינתה דיש ריעותא דהי' בחזקת שלא נבעלה. אמנם הא רש"י ז"ל כתב כתובתה מנה כו' דבחזקת בעולה קיימא ע"ש א"כ ע"כ דמתניתין הוא גופיה קמ"ל דאף שהיתה אצל העולם בחזקת שלא נבעלה מ"מ אמרינן דליתא רק היא בחזקת שנבעלה כיון שנכנסה לחופה כנ"ל. וא"כ אין ריעותא כלל במה שלא נמצא בתולים ולמה תאסור:
והי' אפשר לומר דבזה פליגי רבה ור' אשי רבה סבר דאין הטעם במתניתין דבחזקת בעולה היא רק דאף שהיא בחזקת בתולה אין לה רק מנה. דבטל חינא כהירושלמי ולכך מהא דאין לה טענת בתולים מוכח דכנסה בחזקת בתולה כו' יש לה מנה. ור"א דחי ש"ה שכנסה ראשון וטעמא דבחזקת בעולה קיימי. ואחר כך פריך ניחוש שמא תחתיו היינו לרבה דבחזקת בתולה היא שפיר תהי' אסורה באשת כהן דאיתרע שזינתה כיון דלא מחזקינן לה כלל בנבעלה מהא' וע"ז משני בקידש ובעל לאלתר. אבל לר' אשי דהטעם דמחזקינן לה בבעולה מהא' י"ל דאינה אסורה כלל אף באשת כהן כיון דלא איתרע. ולכך י"ל דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם כיון דקי"ל כר"א לא קשה כלל ולא בעי קידש ובעל לאלתר דאינה נאסרת כנ"ל. שוב מצאתי בלחם משנה פרק ל"א מה"א שכ' כמ"ש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל ומבואר מדבריו ג"כ דבאשת כהן גם כן מותרת לדידן. אמנם מדברי תוספ' ורא"ש ורשב"א ז"ל שם מבואר להדיא דאסורה באשת כהן דפי' קושית הש"ס וניחוש כו' אר"א ומוקי לה אמתניתין ע"ש:.
אך י"ל דשם איירי שהיא מכחשת ואומרת בתולה הייתי או שותקת ובזה ליכא לספוקי בבעולה לראשון מדלא טענה וכמ"ש תוס' לענין מוכת עץ. ומדברי תוס' לעיל ט' ע"ב ד"ה אבל בגליל כו' שהקשו דהוי ליה לאתויי הא דבתולה מן האירוסין כו' ע"כ לענין כתובה דאי לאוסרה גם מן הנשואין יש לה טענת בתולים עיין שם. ולכאורה מוכח דלא כנ"ל דאם כן י"ל דאיירי לאוסרה ובסיפא כשאומרת נבעלה לראשון מותרת משא"כ ברישא ז"א כמ"ש תוס' שם דכיון דתני סתמא אין לה טענת בתולים משמע בין אומרת בא עלי' ובין שמכחשת לגמרי ע"ש. וגם בהך מן הנשואין דתני אין לה טענת בתולים ע"כ גם במכחשת ובזה אסורה כנ"ל וע"כ דלכתובה איירי כנ"ל. ולפירוש רש"י ז"ל בהא דניחוש שמא תחתיו שיתברר כו' אין ראיה כלל שתהי' אסורה באשת כהן בלא עדים במתניתין. כיון דהקושיא היא רק שיבא לב"ד ויבאו עדים ע"ש. לכן נראה דכשטוענת שנבעלה לראשון מותרת אף באשת כהן דהא מבואר לקמן סי' ס"ח ובב"ש ס"ק ט"ו דבאשת כהן שאומרת נאנסתי קודם אירוסין מותרת ע"ש ואף דעכ"פ זינתה מכש"כ כאן שאומרת בהיתר נבעלה לבעלה ואף שהי' קול שלא נבעלה להא' הא קי"ל דאפילו יצא שם מזנה בעיר אין חוששין כמבואר לעיל סי' ו'. ואפילו בהכל מרננים אחרי' מבואר לעיל סי' ד' דעכ"פ לא תצא בכהן ע"ש. וכש"כ כאן דלא מהני הקול להיות בירור שלא נבעלה כיון שכל נשואה בחזקת בעולה. ואין מוציאין אותה בשביל זה מבעלה הכהן ומוקמינן אחזקת כשרות לכהונה. ואי משום חזקת הגוף הא גם באומרת נאנסתי קודם איכא חזקת הגוף ואפ"ה מהימנא כנ"ל ואי משום שכבר אמרה בשעה שקידשה הב' שהיא בתולה מ"מ הא לא שייך בזה שווי' אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון שלא הי' איסור אז ועוד כמ"ש לעיל ע"ש:
אך אפשר דכיון שאמרה בשעת קדושין שהיא בתולה יש ראיה דמסתמא באמת היתה אז בתולה דאי או הכי הי' לה לומר האמת שנבעלה לבעלה כיון שאין שום נ"מ דבין כך ובין כך כתובתה מנה ואין גנאי כלל דהא בשיטה מקובצת הביא סברא זו בשם הראב"ד ז"ל לאוסרה אף באשת ישראל דלא הוי ספק כלל שמא אין תחתיו דאם הי' כן הי' לה לומר שנבעלה לבעלה הראשון וע"כ דתחתיו זינתה ע"ש. וא"כ נהי דכל הפוסקים חולקים עליו ומותרת באשת ישראל מ"מ י"ל דהטעם הוא כיון שבאמת זינתה קודם א"כ כיון שלא היתה יכולה לומר האמת דגנאי לה רק שהי' לומר שקר אחר שנבעלה לבעלה שוב מזה אין ראיה כיון שעכ"פ היתה צריכה לשקר אין הוכחה ממה שאמרה שקר זה ולא שקר אחר ולכך סברי דהוי ספק שמא אין תחתיו כנ"ל. אבל לענין הספק שמא נבעלה באמת לבעלה י"ל דכ"ע סברי סברא הנ"ל. דמה הי' לה לשקר הי' לה לומר האמת שנבעלה לבעלה וע"כ דבאמת היתה בתולה אז וזינתה תחתיו אח"כ ולכך חוזרת בה כנ"ל. ועיין ש"ס קדושין ס"ד מי שאמר בשעת קדושין יש לי בנים ע"ש דמוחזק לו כו' ועדיין צ"ע. ועכ"פ הי' נראה דבנותנת אמתלא למה אמרה בתולה אני נאמנת עתה לחזור ולטעון שנבעלה מבעלה. כיון שגם על עדים גמורים כתבו תוס' דשייך לשבחה אמרו כן וכש"כ לגבי דידה דשייך שאמרה לשבחה כנ"ל:
וביש עדים שלא נבעלה מבעלה הראשון נראה דודאי אסורה באשת כהן דאף דלגבי דידיה סבר ר' אשי דלא סמיך אעדים וכנסה בחזקת בעולה. אבל מ"מ אנן ודאי אעדים סמכינן וכיון שע"כ זינתה וליכא רק חד ספיקא אסורה. ואף שהי' נראה לע"ד טעמא דר"א ללישנא דמוקי לה אברייתא. למאי דקי"ל כל מלתא דלא רמיא עלי' דאיניש לאו אדעתיה ומבואר שם דעת הראשונים ז"ל דקאי אעדים עיין ח"מ סי' ע' ס' ב' ובש"ך ס"ק ו' כ' דכולהו סברי כן דכיון שלא הזמינם לכך ולא הי' תועלת בעדותם הוי לא רמיא עלייהו ואף שאומרים שלא פרע בפניהם יכול להיות שטועים ע"ש. וא"כ גם כאן הא ודאי דלא רמיא עלייהו כשכנסה הראשון לחופה אם נבעלה לו או לא דלא הי' אז שום תועלת ולא הי' עדות כלל דאטו מסקי אדעתייהו שימות ותינשא לכהן ולא ימצא בתולים. וכן בש"ע הלכות עדות דעת הגאונים ז"ל בכותי ונתגייר דהוי לא רמיא עלי' אז ע"ש משום דגירות לא שכיח וכן הכא כנ"ל. ולכך סבר ר"א דכנסה בחזקת בעולה אף שיש עדים. שוב מצאתי בשיטה מקובצת ג"כ כמ"ש. ואם כן אפשר לומר דגם לגבי דידן לא מיקרי עדות כלל ולא נאסרה. אך מבואר מדברי הפוסקים דליתא רק דאנן ודאי סמכינן אעד ים גם הא לחד לישנא אמרינן גם אצלו דסמיך אעדים ע"ש:
וי"ל הטעם דהוי רמי עלייהו דהא קי"ל כר"י דנסתרה אינו יכול לטעון אח"כ טענת בתולים ולא נסתרה יכול לטעון לעולם. וא"כ יש נ"מ בעדותם נגד הראשון ג"כ לידע אם נסתרה עמו ולא יוכל עוד לטעון טענת בתולים נגדה אח"כ או לא והוי רמי עלייהו כנ"ל. ולכך באשת כהן אסורה כנ"ל אף שאומרת שנבעלה לראשון כיון דיש עדים. דהא ע"כ מוכח דעדות מהני כמ"ש לעיל דמצינו בכמה דוכתי נכנסה לחופה ולא נבעלה וע"כ מהני עדות שלא נבעלה כנ"ל:
ובקידש ובעל לאלתר מותרת גם בכהן כיון דודאי לאו תחתיו. אמנם התוס' כתבו דצריך לאוקמי שגם הראשון אחר שקידשה כנסה ומת מיד דאל"ה אסורה שמא זינתה תחת הראשון ונבעלה לפסול לה ממילא ע"ש. וא"כ בלא"ה אסורה לדעת תוס'. אולם דבריהם תמוהים מאוד כמ"ש בשיטה מקובצת דהא תוס' הקשו לעיל ט' נוקמי בחזקת כשרה לכהונה דלאו תחתיו ותירצו דאדרבה העמיד על חזקת הגוף דהשתא נבעלה ע"ש וא"כ כאן לענין דניחוש שתחת בעלה ראשון נבעלה שפיר מוקמינן אחזקת כשרה לכהונה וגם חזקת הגוף מסייע שזינתה אחר מיתת בעלה ולא חיישינן כנ"ל וכן הקשה בס' פ"י עוד הקשה עדיין לפי תירוצם קשה בחלוצה שמא זינתה בעודה שומרת יבם וקי"ל שומרת יבם שזינתה אסורה לכהן כו' והניח בצ"ע ע"ש:
והנה קושיא הב' תמה אני על הרב ז"ל איך כ' דברי טעות כאלו. הא חלוצה אסורה לכהן וודאי דלא איירי בחלוצה כשנשאת לכהן אחר כך ומה זה שכתב שמא זינתה שומרת יבם כאלו לא היתה אסורה בל"ז. ושומרת יבם שזינתה איירי כשמת היבם אח"כ. וקושיית הש"ס אינו רק על אלמנה לחוד. ובקושיא ראשונה לע"ד ג"כ לא קשה כיון דמבואר בש"ס סוף פ"ק ובש"ע ס' ו' דבאינה טוענת ברי לי שלכשר נבעלתי בעינן תרי רובא דוקא ובחד רוב תצא אפי' בדיעבד דמעלה עשו ביוחסין ואף דאיכא חזקת כשרות לכהונה לא מהני עם חד רוב ע"ש. וא"כ כאן דאיירי בסתמא שמכחשת לגמרי ואומרת בתולה הייתי או בשותקת כיון דתני סתם א"י לטעון וא"כ במכחשת ואנו יודעין שמשקרת וודאי זינתה כיון שלא נמצא בתולים. ושוב לא מיקרי ברי לי דהא אינה אומרת כלל למי נבעלה. וממילא כיון שאם נבעלה תחת בעלה ראשון הכל פסולין אצלה וליכא רוב ודאי לא מהני חזקת הגוף לחוד דלא עדיף מחד רוב דלא מהני:
שוב מצאתי לרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב ועוד דאף בקידש ובעל לאלתר מ"מ כיון שלא נבעלה מהראשון ובעולה לפניך ע"כ זינתה ואסורה לכהן אלא א"כ אומרת לכשר נבעלתי וכר"ג כו' ע"ש. אך יש לפרש דברי' בליכא תרי רובא להכשיר דבזה אפי' זינתה כשהיתה פנוי' אסורה לכהן מספק לפסול כו'. אבל עכ"פ דברי תוס' שפיר כנ"ל אפי' איכא תרי רובא כשרים מ"מ שמא נגד הספק שמא תחת הא' ליכא רוב ואז הכל פסולים ולא משתריא עד דאמרה ברי לי לכשר כו'. והב"ש לעיל ס' ו' כ' אי איכא במקום הזה ב' רובי לא חיישינן שמא זינתה במקום אחר כיון דקי"ל לא מחזקינין איסורא ממקום למקום דכאן נמצא כאן הי' כו' ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל מזמן לזמן שפיר מחזקינין ולא שייך בזה כאן נמצא כו' כמבואר בא"ח סי' תס"ז ובמ"א שם ס"ק י"ו ובשו"ת מהר"ם לובלין ס' ע"ח. וא"כ נראה אם היום איכא תרי רובא כשרים ואתמול או קודם הי' רוב פסולין ונתברר שזינתה וא"י אימתי פסולה לכהונה כיון שאינו אלא מזמן לזמן ואמרינן שמא זינתה קודם דהי' רוב פסולין כנ"ל וזה ממש דין הנ"ל המבואר בתוס' דכיון שתחת בעלה הי' הכל פסולין שפיר פסולה עתה מספק כנ"ל דהוי רק מזמן לזמן. והרא"ה ז"ל בחידושי' כתב כאן כדברי תוס' דאסורה לכהן היכא שאפשר שזינתה תחת בעלה ראשון ע"ש. לכן נראה כנ"ל דביש עדים דלא נבעלה לבעל א' אסורה אח"כ כשנשאת לכהן ולא מצא בתולים ואפי' קידש ובעל לאלתר אם לא שגם הראשון מת מיד ויש עדים שלא זינתה תחתיו כדברי תוספות ז"ל:
אך נראה לע"ד דזה דוקא בשותקת או מכחשת ואומרת בתולה הייתי. אבל אם מודית שזינתה בעודה פנוי' ואומרת לכשר נבעלתי אז לא תצא כמבואר לעיל ס' ו' גבי פנוי' וכן כאן כיון שבעל לאלתר וודאי לאו תחתיו כנ"ל:
וכל זה ביש עדים שלא נבעלה לראשון אבל באין עדים י"ל דבקידש ובעל לאלתר מותרת באשת כהן אף שאפשר שזינתה תחת הראשון. דהא באמת י"ל שנבעלה לראשון כמ"ש לעיל רק משום דאמרה בשעת קדושי הב' בתולה אני וא"כ בשלמא לענין החשש שתחת הב' זינתה שפיר יש ראי' דאל"כ הי' אומרת שנבעלה לא' ולכך הוכחה שאמרה אמת והיתה אז בתולה ואח"כ זינתה. אבל כיון שהב' קידש ובעל לאלתר וא"כ מה נוכיח מזה שאמרה בתולה שזינתה תחת הא'. הא מ"מ הי' לה לומר שנבעלה לבעלה א' כיון שבאמת היתה בעולה ושוב כיון שודאי שיקרה י"ל שנבעלה לבעלה. אך א לדחות דמ"מ ודאי לא נבעלה לבעלה דהיתה אומרת האמת וע"כ שהיא שקר ואמרה שקר זה כנ"ל. וי"ל ג"כ דבעי כנ"ל שלא יהי' שהות תחת הא'. או שתאמר לכשר נבעלתי כנ"ל:
סעיף ג
הגיורת והשבוי' והשפחה שנפדו ונתגיירו ונשתחררו פחות מבת ג' שנים ויום א' כתובתן ר' ויש לה טענת בתולים ומבת ג' שנים ויום א' ומעלה כתובתן מנה ואין לה טענת בתולים:
ח הגיורת כו'. יש מקום עיון בזה דהנה קא דאפשר לגיירה כשהוא קטנה היא מטע זכי' דמטבילין איתה ע"ד ב"ד וכשהגדילה יכולה למחות ובטל הגירות למפרע כמו בכל זכות דעלמא ופריך בש"ס יהבינן לה כתובה דאזלה ואכלה בגיותה ומשני לכי גדלה כו' וכיון דלא מיחתה שעה א' שוב א"י למחות. והדר קאמר רבא לא אמר כאביי דכתובה ה"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולכך לא פריך ממתני' דכתובה רק מקנס ע"ש. והנה לאביי אין נותנין לה הכתובה עד שתגדיל ולא תמחה אף שגירשה בעודה קטנה. וכיון דכ' בש"ע סתם כתובתן ר' ומשמע כשאר נשים שנותנים להם מיד ע"כ משום דהלכה כרבא ורבא סבר דבכתובה לא צריך לשנוי' לכי גדלה רק משום שלא תהא קלה כו' ולכך נותנין מיד כנ"ל:
אמנם באמת אין ראי' לזה מש"ס דלא קאמר רק דלא פריך רבא ממתני' דכתובה והיינו לס"ד דהא גם לכי גדלה יכולה למחות וא"כ אם נאמר שלא יתן לה בשביל חשש זה שמא תמחה אז לעולם לא יצטרך ליתן לה כתובה ע"ז אמר שפיר די"ל דאית לה שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה דאל"כ לא יהא לה כתובה כלל ולא פריך ממתני' מהאי טעמא לס"ד כנ"ל. דלא הוי צריך לומר בשביל פירכא זו דכיון שהגדילה כו' א"י למחות דאדרבה אם יכולה למחות אית לה כתובה שלא תהא כו':
אמנם שעכשיו דמסיק כיון שהגדילה כו' ועכ"פ לכי גדלה ודאי יצטרך ליתן לה הכתובה א"כ י"ל דבקטנותה א"צ ליתן לה כלל מחשש שמא תמחה כשתגדיל דשייך שלא תהא קלה כו' דהא אם יגרשה יצטרך ליתן לה עכ"פ כשתגדיל דאז ליכא חשש דכיון שהגדילה כו א"י למחות וי"ל שפיר דגם רבא מודה דאינו נותן לה בקטנות כנ"ל:
שוב ראיתי בשיטה מקובצת הביא בשם ליקוטי הגאונים ז"ל כנ"ל דלא יהבינן לה הכתובה עד שתגדיל גם לרבא כנ"ל דאעפ"כ לא יהי' קלה בעיניו להוציאה. גם הביא קצת פי' להיפוך דנותנין לה מיד. ובאמת אין ראי' מש"ע אף דנקיט סתמא דאיירי רק כשנתגיירו כשהי' קטנה אבל בשעת קדושין הם גדולות והכי סתמא דמלתא דהא אין להן אב לקבל קדושי' וגם הא תני טענת בתולים דאיירי בגדולה דפיתוי קטנה אונס. וי"ל באמת דבנתקדשה כשהיא קטנה וגירשה בעודה קטנה א"צ ליתן לה כתובה עד שתגדל ותנהג מנהג יהודית:
והיה אפשר לומר למאי דאמר בש"ס בבא מציעא פרק איזהו נשך כותי שלוה ברבית מישראל ונתגייר ר' יוסי אומר בין כך וב"כ חייב לשלם שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה והכי קי"ל ע"ש כיון דהחיוב והריוח ברור שע"י הגירות יהי' נפטר מלשלם הרבית ולכך חייב עדיין שלא יאמרו כנ"ל. וא"כ נראה הכא אם נאמר בגירשה כשהיא קטנה שא"צ ליתן לה הכתובה עד דגדלה וכשאינה מוחית אז שהוא עיקר הגירות אז יתן לה הכתובה. א"כ נראה דאין צריך ליתן לה כלל אף שלא מיחתה כדי שלא יאמרו שנתגיירה ולא מיחתה כדי שיתן לה הכתובה כיון שכבר הריוח ברור ע"י הגירות וכמו ברבית הנ"ל. דבשלמא כשלא גירשה אין עדיין ריוח וכיון שלא מיחתה צריך אח"כ ליתן כשמגרשה. משא"כ כיון שכבר גירשה קודם שגדלה ולא מיחתה כנ"ל. וא"כ שוב נראה דצריך ליתן לה מיד אף בעודה קטנה כטעמא דרבא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דלא שייך טעם הנ"ל דהא אם נימא דלא יתן לה עכשיו עד שתגדיל א"כ גם משתגדיל לא יצטרך יתן לה מטעם שלא יאמרו הנ"ל וממילא תהיה קלה כו' וצריך שפיר ליתן מיד כנ"ל וכמו לס"ד כיון שלא יתן לעולם שייך שלא תהא כו'. וא"ש דסתמו דצריך ליתן הכתובה:
ואפשר לדחות דכיון דכשהגדילה ולא מיחתה הוי גיורת למפרע לא שייך הטעם דיאמרו בשביל המעות נתגיירה ולא מיחתה כיון שבל"ז עומדת בחזקת שלא תמחה.
ולכאורה הי' נראה דאסור לדור עמה בעודה קטנה כמבואר בש"ס קדושין מ"ה ע"ב בניסת שלא לדעת אבי' דסבר ר"א אינה אוכלת בתרומה שמא ימחה אבי' ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע ואף רב לא פליג אלא התם דאסור רק מדרבנן דמה"ת גם ארוסה אוכלת ע"ש. וא"כ כאן שייך חשש הנ"ל שאסור לבא עלי' שמא תמחה כשתגדיל ועבר למפרע על לאו כיון שהיא כותית למפרע וכאן יהי' איסור דאורייתא למפרע גם רב מודה כנ"ל. אך נראה דז"א דהכא כיון דאמרינן דזכות הוא בקטן דלא טעים כו' א"כ מטעם זה עצמו לא חיישינן שמא תמחה כיון דמסתמא ניחא לה לא תמחה ודוקא התם בניסת דלגבי אבי' לא הוי זכות בלא דעתו חוששין שימחה משא"כ כאן. ודוקא לענין ממון פריך דלא נוציא ממון מספיקא וכמו דאין הולכין בעמון אחר הרוב אבל לענין איסור סמכינן כנ"ל. ואף דהא קי"ל גבי ה"ז גיטך שעה א' קודם מותי דאסורה בתרומה שמא ימות ותהי' זרה למפרע ואף דמיתה לא שכיח אעפ"כ חיישינן וכן כאן אף דלא שכיח שתמחה הי' לנו לחוש כנ"ל. ואפשר דמיתה שכיח יותר מכאן שתמחה כשכבר נתגיירה. אמנם נראה דמ"מ אסורה דהא תוס' שם הקשו הא לית לי' זכי' לקטן מה"ת רק מדרבנן ותירצו דסבר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אף בקום ועשה ע"ש וא"כ לדידן דקי"ל אין כח כו' א"כ כיון דזכי' בקטן רק מדרבנן אסורה עלי' כיון דמה"ת נכרית גמורה היא עדיין. ולא מהני הגירות רק לענין מילי דרבנן להיות מגעו ביין כשר כמ"ש רש"י ז"ל ע"ש אך בתוס' סנהדרין ס"ח ע"ב ד"ה קטן כ' דמהני שפיר הגירות מדאורייתא דאף דלית לי' זכי' מה"ת מ"מ בזה אין הטבילה לזכות עבורו רק הוא זוכה בעצמו בגופו דנעשה גר רק דאם הי' חוב לא הי' לב"ד להתמצע ולהכניס בדבר וכ' שם להדיא דאף למ"ד אין כח ביד חכמים בקום ועשה מ"מ מותר בבת ישראל. והא דהגדילו יכולין למחות הא אמרינן כשגדלו ולא מיחו כו' דמהני המילה וטבילה של קטנות שבגופם ואין חסרים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה ע"ש ולכאורה אינו מובן הא בעינן שהמילה וטבילה יהי' לשם גירות וא"כ כיון דקטן לאו בר כונה הוא איך מהני דבשלמא מטעם זכי' שפיר מהני כונת הגדול שב"ד מטבילין אותו לשם גירות וכיון דמכוונו לאדם הוי כטבל בעצמו בכונה דבכל דבר מהני כונת השליח. אבל למ"ש תוס' דאין זכי' לקטן רק דמהני מצד שטובל בעצמו וזוכה בגופו ובזה הא ליכא כונה ולא מהני ועיין יבמות מ"ה דאמר מי לא טבלה לנדותה כו' ופירש"י ז"ל דזה לא מיקרי לשם יהדות אבל בלא כונה לא מהני. ונראה דאף דבעי כונה אבל רצון י"ל דלא בעי והא דביבמות מ"ח ממעטינין בן איש אי אתה מל בע"כ ולשיטת תוס' שם מוכח מיפ"ת דאין יכולין לגייר בע"כ וי"ל דדוקא כשמוחה בפירוש ואינו רוצה אבל כל זמן שאינו בע"כ ממש יכולין לגיירו אף דרצון של קטן לא מיקרי רצון דפיתוי קטנה אונס הוא מ"מ י"ל דלא מיקרי בע"כ לענין זה כיון שהוא זכות וגם אם הי' לו דעת הי' מרוצה וממילא כיון שיכולין לגיירו ולהטבילו שוב מועיל הכונה של הב"ד וא"צ לשליחות כלל דמצד עצמם יכולין לגיירו וא"צ כלל שיעשה בעצמו וכמו לרשב"א שם דכופה ומטבילו לשם עבדות ע"ש:
גם הי' אפשר כיון דק"ל בגדול עע"ג אית לי' כונה לקטן פ"ב דגטין הכל כשרין לכתוב הגט כו'. וכ' תוס' שם דבחליצה שהוא בב"ד מיקרי גדול עע"ג כיון שהב"ד מלמדין כו' ע"ש וא"כ כיון שב"ד מטבילין י"ל דשפיר אית לי' כונה לטבול לשם גירות כיון שגדול עע"ג. גם הא ק"ל חולין י"ג דקטן יש לו מעשה אף בקדשים דבעי כונה וכן בהאילן ורמון ואגוז כו' כיון דמחשבתו ניכרת בודאי ע"ש בתוס'. ולכך מהני הטבילה כנ"ל. אך ז"א בגיורת קטנה פחותה מג' דאין לה דעת כלל ולא שייכי הני טעמי רק כנ"ל:
אך קשה דתוס' כ' דלכך הגדילו יכולים למחות משום דחסרים קבלת מצות עד שגדלו ולא מיחו דהוי קבלה וא"כ עדיין קשה ניהו דזה שפיר דכשגדלו אח"כ הוי גר מדאורייתא ואף דהמילה וטבילה הי' בקטנות מהני והקבלת מצות הי' באמת כשגדול. אבל בעודה קטנה לתוס' שנ"ל לא הוי גיורת כלל דהא קבלת מצות מעכב בדיעבד ג"כ מכיון דליכא קבלה בקטנות לא הוי גר כלל וא"כ קשה מגזל הגר קטן אי אתה צריך לחזור כו' דאיירי בעודו קטן וא"כ עדיין נכרי הוא. אך י"ל דגם למסקנת תוס' נשאר מה שתירצו הא דקטן כו' דאיירי בנכרית מעוברת שנתגיירה. רק על מה שהקשו מהא דגר קטן מטבילין כו' דשרי בבת ישראל כו' וע"ז תירצו שפיר דזוכין בעצמם ושם איירי כשהם גדולים עכשיו והי' הקבלת מצות כגדלות כיון שלא מיחו והטבילה דקטנות מהני כנ"ל:
ונראה לתוס' הנ"ל דגיורת קטנה אסורה בקטנותה דכל זמן שלא גדלה לא הי' קבלת מצות ועדיין נכרית הוא ואסורה וכן גר קטן אסור בבת ישראל בעודו קטן. אך אפשר דהא דמעכב קבלת מצות הוא דוקא בגדול אבל בקטן דגם שהוא ישראל עדיין אין עליו עול מצות י"ל דלא בעי קבלה כלל מה"ת וסגי במילה וטבילה לחוד ונעשה ישראל אף שלא קיבל כיון דלא שייך ביה קבלה וכמו בנכרת הגיד שכ' תוס' [ביבמות מ"ו ע"ב ד"ה דרבי] דנעשה גר בטבילה לחוד כיון שלא אפשר ואינו מוכרח. וקצת ראי' דהא באמת מוכח מהא דקטן אי אתה צריך לחזור כו' דמשכחת גר קטן מה"ת. והתוס' תירצו בנכרית מעוברת שנתגיירה כו'. ע"ש וקשיא לי דזה ניחא למ"ד עובר ירך אמו הוא אבל למ"ד לאו ירך אמו מבואר בש"ס יבמות ע"ח דהטעם דא"צ טבילה הוא משום דמהני הטבילה שטבל בעודו במעי אמו דלא הוי חציצה דהיינו רביתי' ע"ש. וא"כ עדיין קשה איך נעשה גר בטבילתו הא כונת אמו לא מהני כיון דאין זכיה לקטן וא"כ לא טבל לשם גירות וע"כ כמסקנת תוס' דזוכה בעצמו מה"ת וקשה הא מ"מ לא הי' קבלת מצות וקבלת אמו לא מהני וע"כ כנ"ל דבעודו קטן לא צריך יותר כיון דלא אפשר:
אך י"ל בפשיטות לע"ד דמשכחת לה כשפחה שילדו לו בן דהרב יכול לשחררו בע"כ ובעודו קטן דאינו צריך לקבל עליו עול מצות כדאמר יבמות מ"ז ע"ב והוי גר קטן מה"ת כנ"ל. ועדיין יש להסתפק בזה לשיטת תוס' אי מותרת לישראל בעודה קטנה או לא. ובנכרית מעוברת שנתגיירה נראה דלמ"ד עובר לאו ירך אמו א"כ לא מהני רק מצד טבילת עצמו ושוב כשהגדילו יכולין למחות כמו בשאר גר קטן. משא"כ למ"ד ירך אמו אין יכולין למחות אח"כ כנ"ל. ונראה לענין כתובה דא"צ ליתן לה עד שתגדיל מחשש שמא תמחה כמ"ש הגאונים ז"ל וכמ"ש לעיל. אך צריך עכ"פ ליתן ביד ב"ד הכתובה כמ"ש בשיטה מקובצת שם ע"ש:
שוב ראיתי בהגהת אשרי פרק קמא דכתובות] כתב להדיא דמותרת גיורת קטנה וגם גר קטן מותר לישא ישראלית אף בעודו קטן. גם כתב דגיורת קטנה חייב ליתן לה הכתובה בקטנותה אף קודם גדלות משום שלא תהי' קלה כו' להוציאה כרבא וקנס לא יהבינן לה עד דגדלה כו' ע"ש וסבר דגם בזה שייך שתהי' קלה כו' כיון שלא יצטרך ליתן לה עד דגדלה כנ"ל:
סעיף ד
קטנה פחותה מג' שנים וי"א שנבעלה אפי' בא עלי' גדול כתובתה ר' וקטן פחות מבן ט' וי"א שבא על הגדולה כתובתה ר' ודוקא שלא הסיר בתולי' אבל אם הסיר בתולי' אין לה אלא מנה:
ט ודוקא שלא הסיר כו' נראה דבסתמא שיודעין שבא עלי' קטן אמרינן שלא הסיר וכתובתה כמבואר במשנה ובש"ס סתם קטן הבא כו' כתובתה ר' וכן מבואר בירושלמי קטן אין בו כח ליגע בסמנין וע"כ התוס' [כתובות י"א ע"ב ד"ה ושמואל] צריכין לפרש עכ"פ בסתם אמרינן דאין בו כח כו'. וכן נראה דיש עליו טענת בתולים אח"כ ואף שלא נמצא בתולים מ"מ לא תלינן דמסתמא השיר. ועיין ברמב"ם ז"ל דכללא כייל כל שכתובתה ר' יש לה טענת בתולים ע"ש. ודוקא בידוע שהשיר בזה כתבו תוס' דאין לה אלא ק' דלא גריעא ממוכת עץ. ולענין טענת בתולים יש להסתפק קצת:
י אין לה אלא ק'. כ' הב"ש דאפי' לא הכיר בה ואף דאמר בש"ס דלכך לא דמי מ"ע לבעולה משום דלא איתעבד בה מעשה בידי אדם וכאן איתעבד כו' מ"מ במסקנא לא תלי' רק בקפידא ובביאת קטן אין קפידא ע"ש. ולכאורה דברי' נגד הש"ס דמבואר דקטן פחות מבן ט' לא מיקרי כלל איתעבד בה מעשה בידי אדם כמו שאר מ"ע דהא אמר לרב דעשאה מ"ע ופריך ממתני' ומשני דגם הבא על הגדולה פליגי ר"מ ורבנן כו' ע"ש וא"כ קשה הא אמר הטעם דלר"מ מוכת עץ כתובתה ר' הוא משום דלא איתעביד בה מעשה בידי אדם וא"כ למה בקטן הבא על הגדולה סבר ר"מ דיש לה ר' הא כיון שעשאה מ"ע ואיתעביד בידי אדם הוי כבעולה דבזה לא שייך [בי'[ קפידא דהכיר בה. ומוכח ע"כ דכיון שהוא פחות מבן ט' לא מתקרי איתעביד בידי אדם כיון שאין ביאתו ביאה כנ"ל. אולם דברי' נכונים דלתוס' איירי בלא השיר בתולים א"כ ניהו דרב סבר עשאה מוכת עץ אבל מ"מ לא שייך לדמות לבעולה שיהי' נק' איתעבד מעשה כו' דהא עדיין בתולה הוא רק שדינה כמוכת עץ. והא דאמר נדמי' לבעולה הוא על מ"ע ממש שאבדה בתולים. אבל הב"ש קאי אהשיר בתולים בזה הי' שפיר אפשר לומר דמיקרי איתעבד בה מעשה בידי אדם ונדמי' לבעולה בלא הכיר בה. וע"ז כ' הטעם דתלי' בקפידא ובקטן אין קפידא. אמנם כפי מה דפשטא דש"ס פליגי רב ושמואל בסתמא רב סבר עשאה מוכת עץ היינו דסבר מסתמא השיר בתולים דאל"ה למה תיאסר לכהן גדול הא לא אימעט מבבתולי' כיון שכל בתולי' קיימין. וע"כ כנ"ל דסבר דהשיר כו' וא"כ שוב קשה לרב למה יש לה ר' לר"מ וע"כ דלא מיקרי איתעבד בה מעשה בי"א בקטן כנ"ל. ויש לדחות:
ונראה בנבעלה לבהמה דדינה כמוכת עץ דיש לה מנה ואפי' לא הכיר בה כדאמר בש"ס יבמות נ"ט ע"ב דכשרה לכה"ג דלא מיקרי' בעולה ופי' רש"י ז"ל דאינה רק מ"ע בעלמא ע"ש וממילא גם לענין קפידא לא שייך כיון שאינו ביאה והוי כקטן פחות מבן ט' ואף שעשתה איסור מה בכך הוי כשאר עבירה שאינו מקח טעות כנ"ל:
יא אלא מנה. יש להסתפק בגדול שבא עלי' בהעראה או שלא כדרכה ולא הסיר בתולין אי מיקרי בעולה וכתובתה ק' ובלא הכיר בה אח"כ אין לה כלום או כיון דבתולה היא יש לה ר'. ולכאורה נפשט מכאן כיון דאיירי קטן כו' בלא הסיר בתולי' ומוכח דדוקא קטן שאין ביאתו ביאה יש לה ר' בלא הסיר אבל גדול דהוי ביאה הוי כבעולה אף שלא הסיר בתולי'. אך למ"ש לעיל אין ראי' די"ל דאיירי בסתם ובקטן כנ"ל אמרינן מסתמא לא הסיר משא"כ בגדול שבא עלי' מסתמא הסיר אבל בידוע שלא השיר י"ל דעדיין בתולה היא. והנה תוס' כתובות ל"ט ע"ב ד"ה טעמא כ' דבבא עלי' שלא כדרכה בתולה גמורה היא ויש לה כתובה מדאורייתא אח"כ דהא יש לה קנס. אך אין ראיה משם אדרבה קצת מוכח להיפוך דניהו דתוס' הקשו כן ונשארו בתימה אבל מ"מ מוכח מש"ס דאמר סתמא טעמא מאי תקינו רבנן דאפי' שלא כדרכה הוי בעולה וכתובתה מדרבנן. וכן ר"י ב"י דסבר יש לה כתובה מנה מוכח דדינה כבעולה. אולם גם לזה אין הוכחה די"ל דתוס' לא הקשו רק אמאי דנקיט סתמא אבל גוף הדין פשיט להו דכתובתה ר' ובאמת ע"כ איירי דוקא בבא עלי' כדרכה או כמו שתירצו הראשונים ז"ל שם תירוץ נכון דמה"ת לכ"ע יצא כסף קנסה בכתובתה דהא נותן לה מוהר הבתולות. רק הא תיקנו חכמים שלא יתן לה מעות הכתובה רק שיהי' חוב עליו כדי שלא יאמר טלי כתובתך וצאי ובזה פליגי שפיר דזה רק שלא תהא קלה כו' ע"ש בשיטה מקובצת. וא"כ אין ראיה מש"ס. אמנם י"ל אף דפשיטא לתוס' דדינה כבתולה מ"מ היינו דוקא לטעמייהו דכתובת בתולה מן התורה וילפינן מכמוהר הבתולות א"כ דמי ממש לקנס וכיון דשלא כדרכה משלם אח"כ קנס כבתולה ושייך גבה מוהר הבתולות עדיין ממילא גבי כתובה יש לה ר' מה"ת. אבל לדעת רוב הפוסקים דגם כתובת בתולה דרבנן ממילא י"ל דלא תלי' כלל בקנס וכיון דאיתרבי שלא כדרכה והעראה כביאה שוב הוי בעולה ולא תיקנו לה חכמים רק ק' וכמו בתולה מן הנשואין דאמר בירושלמי אף שיש לה קנס מ"מ כתובתה ק' דבטל חינא:
והיה נראה ראי' מדאמר קדושין י' תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ודחיק לאשכוחי נ"מ בפשטה ידה וקבלה קדושין כו' ע"ש. ולהנ"ל יש נ"מ בפשיטות לענין כתובה דאי סוף ביאה קונה א"כ היא בשעת קדושין כבר בעולה מעצמו ואין לה אלא מנה כיון שכבר הערה בה דאף בעולת עצמו כתובתה ק' כמבואר בש"ס כתובות ל"ט לר"י ב"י באונס כו'. ואי תחלת ביאה קונה יש לה ומאתים. וגם למסקנא קשה דקי"ל דדעתו על גמר ביאה וא"כ במקדש בביאה לא יהי' לה רק ק' כבעולה. ומוכח דבהעראה לחוד לא נעשית בעילה עדיין ולכך אי סוף ביאה קונה כתובתה מאתים דבשעת קדושין הוא דנעשית בעולה.
אך ז"א דא"כ למ"ש תוס' יבמות דבהעראה משיר בתולים ג"כ א"כ אף אי נימא כנ"ל קשה דבשעת קדושין כבר השיר בתולין. וע"כ צ"ל כמ"ש תוס' יבמות נ"ט ע"ב לענין קנס שהקשו כנ"ל ותירצו דכיון שבביאה זו נעשית בעולה אע"ג דלא מתחיל חיוב קנס עד אח"כ מ"מ נקראת בתולה ולהכי חייב רחמנא וכן לענין כתובה אמרי' ג"כ כנ"ל כיון שבביאה זו נעשית בעולה דינה כבתולה. ואף שאינו מוכרח דהתם משום דלא אפשר כיון דחזינן דחייבה התורה קנס ע"כ בהכי חייבי' משא"כ בכתובה דאולי באמת כשמקדש סתם בביאה ואינו מפרש שיקנה בתחילת ביאה אין לה רק ק' כבעולה. מ"מ י"ל כיון שהוא מדרבנן ומתחילתו בתולה רק שנעשית ע"י ביאה זו בעולה תיקנו לה מאתים. ואין מזה ראי' להיכא שכבר נבעלה בהעראה או שלא כדרכה שיהי' לה מאתים אח"כ:
שוב נראה לע"ד מבואר מהירושלמי במתני' קטן הבא כו' דפריך הא אין בתולי' חוזרין אמר ר' אבין תפתר שבא עלי' שלא כדרכה אמר ר"י ב"א אפי' תימא כדרכה קטן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסמנין כו'. וא"כ לר' אבין דסבר דאיירי בשלא כדרכה מוכח דאלו בא עלי' גדול שלא כדרכה היתה בעולה ולא הי' כתובתה אלא ק' ואף דריב"א פליג מ"מ לא פליג רק דאפי' כדרכה לא נעשית מוכת עץ בקטן דאינו משיר בתולים אבל בזה לא מצאנו חילוק בגדול שלא תיעשה בעולה שלא כדרכה וכיון דר' אבין סבר בהדיא כן הכי נקטינן דאין לה אלא ק' בהכיר בה וממילא בלא הכיר בה אין לה כלום דהוי קפידא כנ"ל:
סעיף ה
מוכת עץ כתובתה מנה ואפי' לא הכיר בה וכנסה ע"מ שהיא בתולה שלימה אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה אפי' מנה:
אבל כנסה כו' משמע דוקא לענין כתובה הוי מקח טעות אבל גט בעי'. ונראה די"ל ב' טעמים או משום חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אף אם היא בעולה וכמו בקדשה על תנאי כו' ולענין כתובה בתנאי' קאי וא"כ י"ל דבלא בעל רק קידש ואח"כ באו עדים שהיא בעולה מקודם הקדושין אף גט לא בעי כדמשמע פשטא דש"ס מקח טעות לגמרי משמע ע"ש דהוי קדושי טעות. ואף דהא בכל המומין קי"ל בקדשה סתם דבעי גט מ"מ יש לומר דזה מום גדול ואף בסתמא הוי כאלו התנה דודאי מקפיד וכמ"ש תוס' ריש יבמות גבי איילונית דלא דמי לשאר מום וא"צ גט. ואף שתוס' כ' שם דלא שייך ג"כ חזקה דאין אדם כו' מ"מ לענין זה לא דמי דדוקא איילונית דלא שכיח כלל לא מסיק אדעתי' כמ"ש שם. אבל בעולה שכיח טפי מאיילונית אבל בקדושין לחוד י"ל שפיר דא"צ גט:
וגם בכנסה לחופה ולא בעיל י"ל דלא שייך אחולי אחיל כמ"ש תוס' שם ע"ש ואינו מוכרח. ולהפוסקים באיילונית דבעיא גט ע"ש בנ"י ושאר פוסקים ממילא ראה דגם מום דבעולה ודאי לא גרע וצריכה גט גם בקדושין לח. ולתוס' ושאר פוסקים י"ל דלא בעי גט בקדושין לחוד וכן משמע לקמן ס' ס"ח ב"ש ס"ק כ"ד דצריך לקדשה מחדש ע"ש שהוכיח מדברי תוספות שמפסיד סעודתו כו'. ולהנ"ל אף בבעל לא הוי וודאי קדושין רק ספק כמבואר לעיל בש"ע סי' ל"ח ס' ל"ה בקדשה על תנאי. ואף דלכאורה למ"ש ב"ש שם ס"ק נ"ט דהיכא דיודע בשעת ביאה סבר שלא נתקיים התנאי הוי ודאי קדושין וא"כ גם כאן יודע בשעת ביאה שפתחה פתוח והיא בעולה ונימא דודאי בועל לשם קדושין כיון שלא נתקיים התנאי:
אך ז"א דדוקא התם שיודע קודם הביאה דלא הוי קדושין ואעפ"כ בעל שייך החזקה בודאי. משא"כ כאן דקודם הביאה לא ידע ואף דבשעת ביאה נודע לו מה הוי למיעבד ולא שייך החזקה כנ"ל. שיהי' ודאי רק ספק דהי' לו לחוש שמא לא נתקיים כנ"ל. ומחמת דמים זה אינו יודע רק בסוף ביאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל:
שוב ראיתי בס' הפלאה כ' בפשיטות כנ"ל דצריכה גט מטעם חזקה אין אדם כו' וכ' דאם נוד בודאי שאסורה לו כגון באשת כהן ונבעלה לפסול לא שייך חזקה הנ"ל כיון דודאי יש איסור וכמ"ש ב"ש ס' קמ"ט ע"ש:
והנה הב"ש שם כ' לענין מחזיר גרושתו דקי"ל בעל ולא קידש אינו לוקה א"כ ודאי דברי' נכונים דאיך נימא שכונתו לקדש בביאה זו ויעבור על איסור לאו כדי שלא יהי' ביאת זנות הא אדרבה טוב לו שלא יכוין לקדושין ויעשה איסור קטן ולרוב הפוסקים אינו רק דרבנן כנ"ל. אבל בנבעלה לפסול דגם בעל ולא קידש לוקה ואין תופסת איסור ע"י הקדושין שפיר אמרינן דאף שעושה איסור מ"מ אינו רוצה שיהי' ביאת זנות ג"כ ומכוין לקדושין:
ודבר זה לכאורה מבואר ברשב"א הובא ב"י ס"ס י"ד וז"ל וכאן צריכה גט מספק כיון שידע שיש עדים שנתקדשה כבר לראובן כו' גמר ובעל אח"כ לשם קדושין כו' ואע"פ שודאי אסורה עליו מונטמאה ונטמאה מ"מ קדושין תופסין בה מה"ת וצריכה גט כו' ע"ש ומבואר דאף שעובר על איסור דאורייתא בביאה זו מ"מ אמרינן חזקה הנ"ל שאינו עושה ביאת זנות כו' כיון שבידו לתקן איסור זה למה לא יתקן ואף שבש"ע בהג"ה כ' דמי שחשוד לזנות לא שייך גבי' חזקה דאין אדם כו' מ"מ נראה דוקא כיון שחשוד על איסור זה עצמו. אבל בשאר איסור הא קי"ל מומר לדבר א' לא הוי מומר לכל התורה ואף שעושה איסור זה מ"מ לא יעשה ביאת זנות. ואף דקי"ל י"ד ס' קי"ט ס"ו דחשוד על איסור חמור חשוד על קל. מ"מ כיון דחשוד רק לתיאבון א"כ אף שעובר האיסור האחר שאין בידו לתקנו מ"מ אינו חשוד לעבור על ביאת זנות שבידו לתקנו ולכוון לשם קדושין וכמו מומר לאכול נבילות דבודק סכין ונותן לו כיון שבידו לשחוט יפה כיון שאינו מומר להכעיס וכן בהנ"ל שייך החזקה כו' ובחשוד לזנות י"ל הטעם דהא תמיד בידו לכוין לשם קדושין ואינו חושש ושוב ליכא החזקה משא"כ בהנ"ל. ואף שהר"ן ז"ל פ' המדיר הקשה על חזקה הנ"ל הא מ"מ הוי ביאת זנות מטעם כתובה ע"ש. היינו שהוא איסור זה עצמו ואין תועלת במה שיכוין לקדושין כיון דמ"מ הוי ביאת זנות כנ"ל משא"כ באיסור אחר:
גם נראה לע"ד מבואר בש"ס תמורה כ"ט ע"א דבעי הי' לפניו ב' בהמות של הקדש כו' דאמר בעי' שני' דנימא כיון דודאי עשה איסור בבהמה א' שוב לא איכפת ליה ועבר גם בשני' ואמר אח"כ אם תמצא לומר כיון דאיכא היתירא לא שביק ועביד איסורא ומבואר דאף שודאי (אינו) עושה איסור במעשה זו עצמה מ"מ במה שבידו שלא יהי' איסור אינו עושה והיינו ממש כדברי רשב"א הנ"ל. ואף דהיכא דאיתחזיק גברא באיסורי נשאר בש"ס בתיקו מ"מ היינו דוקא התם באזלינן בתר רובא ע"ש. ועוד דדוקא באיסור זה עצמו ודומה לדין הרמ"א בחשוד לזנות. אבל לא באיסור אחר כנ"ל:
ויצא לנו מזה דאף שיש איסור בביאתו מ"מ שייך חזקה הנ"ל דאין אדם עושה ביאת זנות כנ"ל והיינו דסתמו בש"ס ופוסקים במקדש במלוה או פחות משוה פרוטה ובעל או קטן כו' דאמרינן חזקה הנ"ל ולא חילקו דאם היא נדה ובעלה לא יהי' שייך חזקה הנ"ל וע"כ דגם בזה שייך כנ"ל:
אמנם כל זה במה שאין תוספת איסור במה שיבעול לשם קדושין מבלא קדושין כמו איסור נדה וכה"ג. אבל במחזיר גרושתו דבלא קידש אינו לוקה שייך שפיר סברת הב"ש סי' קמ"ט דלא שייך החזקה. וא"כ גם באשת כהן שנבעלה לפסול י"ל לא מבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל פרק י"ז מהלכות איסור ביאה דגם בחללה בעל ולא קידש אינו לוקה רק בקידש. א"כ הוא ממש כמו מחזיר גרושתו כדין הב"ש הנ"ל ולא שייך החזקה דהא אם יבעול בזנות לא יעבור. רק אפילו לדעת הראב"ד ז"ל שם דבלא קידש גם כן לוקה מ"מ הא בקידש קי"ל דלוקה שתים משום לא יקח ולא יחלל כמבואר בש"ס קדושין פרק עשרה יוחסין. וא"כ ע"י שיכוין לקדושין יעשה עוד איסור לאו וג"כ י"ל דלא שייך חזקה הנ"ל דיעבור על לא יקח:.
אך י"ל כל זה בנודע לו בשעת ביאה שהיא איסור כנ"ל. אבל בדין הנ"ל שנודע אח"כ שנבעלה לפסול א"כ י"ל כיון דבשעת ביאה גומר בדעתו דאף שהיא בעולה תהי' מקודשת לו א"כ מקדשה סתם וזה לא מסיק אדעתיה שמא אסורה לו ובועל סתם לקדושין ושוב הוי כשאר חייבי לאוין שלא הכיר בהם דמקודשת. ואינו מוכרח. והיכא דרוב פסולין אצלה י"ל דלא שייך חזקה הנ"ל דאינו רוצה כלל לבעול לשם קדושין אף שהיא בעולה דהא כשהיא בעולה בסתם אסורה לו וכשלא יכוין לקדושין אינו עובר כנ"ל. ואף אי מכוון לקדושין אינו מכווין רק על תנאי אם נבעלה לכשר שלא יהי' איסור כנ"ל רק ברוב כשרים ונודע אח"כ שנבעלה לפסול בזה יש להסתפק כנ"ל:
אמנם נראה לע"ד דלא שייך כלל בכנסה בחזקת בתולה כו' חזקה הנ"ל דאין אדם עושה כו' דכמ"ש תוס' ריש יבמות דבאיילונית לא אמרינן חזקה הנ"ל דלא מסיק אדעתיה חשש זה שמא תהי' איילונית שיבעול לקדושין. וכן בתשובת הרא"ש הובא בטור אה"ע סוף סי' קמ"א כתב ומה שנתיחד אחר כך ודאי לא בעל לשם קדושין כי הי' סבור שהי' הגט בטל ובעל אדעתא דקדושין הראשונים הילכך מותרת לעלמא ע"ש. ולא אמרי' דמ"מ בועל לקדושין שמא לא הועיל הביטול וע"כ כיון שהוא אצלו בחזקת שא"צ קדושין אחרים לא מסיק אדעתי' לבעול לקדושין משום מלתא דלא שכיחא. ודוקא בנדרים ומומין דמסיק אדעתיה. וא"כ גם בכנסה בחזקת בתולה א"כ היא אצלו בחזקת מקודשת ולא שייך שבועל לשם קדושין דהא רוב נשים בתולות ולא שכיח כמו שכתבו הפוסקים ז"ל דהא לא חיישינן בשום דבר שמא בעולה היא היכא דלא איתרע החזקה דהא מחייבין קנס. ונערה מאורסה מיקטלה ולא אמרינן שמא בעולה הוא מכבר והי' מקח טעות. דבשלמא לענין סמפון אף דחוששין בארוסה לענין תרומה י"ל שבודקין אותה לענין מיתה ואין בה מום המבטל הקדושין אבל לענין בעולה ניחוש ודוחק לומר משום שקיבלה התראה. דבאשה חבירה היכא משכחת לה. וע"כ דכל זמן שלא נתברר לא חיישינן כלל שמא בעולה היא וממילא לא מסיק אדעתי' ולא שייך חזקה הנ"ל:
אך י"ל באותן שפתחה סתום וא"כ כיון שיודע בשעת ביאה שבעולה היא שפיר בועל לשם קדושין דלא שייך לא מסיק אדעתי' דהא יודע שפתחה פתוח כנ"ל. וא"ל דהוי מקדש בלא עדים כיון שלא ידעו העדים שהיא בעולה. דבשלמא בשאר תנאי א"כ יודעים העדים בשעת ביאה שבועל סתם לשם קדושין מחשש שמא לא נתקיים. אבל בזה דבסתם לא מסיק אדעתי' רק משום שרואה בשעת ביאה שפתחה פתוח בועל לקדושין וזה אין העדים יודעים אז. דאם באמת בעולה היא בועל לקדושין דהוא יודע כנ"ל. וממילא כיון שנתברר אח"כ שהיתה בעולה שפיר יש עדי קדושין. וחצי דבר לא הוי כמ"ש תוספ' גיטין פרק התקבל. אבל באותן שפתחה פתוח כמו בוגרת וכה"ג לא שייך החזקה כנ"ל:
אמנם נראה לענ"ד העיקר דצריכה גט אף בקדושין לחוד בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ולא מטעם חזקה הנ"ל. רק דהא דנמצאת בעולה אינו כלל מום גדול יותר משאר מומין ונדרים וכמו דקי"ל בקדשה סתם ונמצא עליה מומין ונדרים צריכה גט ולא כתובה כמבואר בש"ס ורמב"ם וש"ע סי' ל"ט סעיף ה' מטעם ספיקא כיון שדרך בני אדם להקפיד על זה ע"ש. וכן מה שנמצאת בעולה היא ג"כ מום שדרך להקפיד ולכך אין לה כתובה אבל גט בעי כיון שקדשה סתם ואף לא כנס ובעל צריכה גט מספק:
ואין להקשות דאם כן במשארסתני נאנסתי למה לר"י אינה נאמנת הא הוי ספק ספיקא שמא תחתיו נאנסה ואם תמצא לומר אין תחתיו שמא לא הוי קפידא כיון דגם לענין כתובה הוי ספק באין תחתיו וכקושית תוס' י' ע"ב ד"ה אי למיתב. ונהי דלענין זה י"ל דאינו שקול דאף אי תחתיו שמא ברצון וכמו שכתבו תוספ'. מ"מ בחרשת ושוטה וקטנה דאי תחתיו הוי באונס ואיכא ספק ספיקא זה אינו דדוקא בברי ושמא כתבו תוספ' דמהני ספק ספיקא להוציא ממון מה שאין כן בברי ולענין זה שמקפיד טוען ברי וכנ"ל. והא דמשמע מתוס' דצריך לקדשה מחדש היינו דהא אומר שמקפיד וגם לענין זה שוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא לדור בלא קדושין כנ"ל.
ומיושב דלא כתב הפוסקים כלל הדין דכנסה בחזקת בתולה כו' לענין קדושין רק לענין כתובה. אמנם זה נראה דאי קבלה קדושין מאחר צריכה גט גם מב' דלא הוי רק ספק קדושין כנ"ל. אם לא כשאין הראשון מקפיד וכמבואר בש"ע סי' ל"ט גבי שאר מומין ע"ש. ואעפ"כ נראה דאין זה נכלל בלשון מומין שאם קידש ע"מ שלא יהי' בה מום והיא בעולה לא תצטרך גט רק דמ"מ צריכה גט אלא לענין קפידא דינו כמומין. רק דוקא במקדש בפירוש ע"מ שהיא בתולה אז הוא כשאר תנאי כנ"ל. וראיתי ב"י. סוף סימן קמ"ט הביא דכיון שלאיסור נדה התיר עצמו איך יחוש על ביאת זנות ע"ש דמשמע דלא שייך חזקה דאין אדם כו' היכא שיש איסור. ולע"ד אינו מוכרח ונראה כמ"ש וי"ל דלא כתב רק לסניף עיין שם:
שוב מצאתי במשנה למלך פ"י מה' גיטין כתב בשם הרדב"ז ג"כ בנדה דלא אמרינן חזקה הנ"ל והביא מהא דתמורה שכתבתי לעיל ודחה ע"ש ועדיין [צ"ע] לעניית דעתי:
יג אין לה אפילו מנה. וכתב הד"מ דכ"ש דאין לה תוספת כיון שהוא מקח טעות והח"מ דחה די"ל דדמי לאלמנה לכהן גדול ואיילונית בלא הכיר בה דמנה ומאתים אין להן ותוספת יש להן. ובאמת מדברי הרמב"ם ז"ל וטור וש"ע סי' ס"ח ס' ז' מבואר דמפסדת הת"כ. והח"מ כתב שם ס"ק י"ג הטעם דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואפילו כתב מאה מנה אין לה מן האירוסין כראב"ע וא"כ כאן שהיא בעולה ואין לה חופה אין לה תוספת ע"ש. ותמוה דהא בעצמו פסק לעיל [סי' ס"ד ס"ק ו'] דגם אלמנה אית לה חופה דיחוד עכ"פ. ועוד דהא אלמנה דאית לה תוספת ע"כ ע"י הביאה שנעשית נשואה וא"כ מה חילוק. ונראה כוונתו דבשלמא בחייבי לאוין ואיילנות דלענין החופה אין חילוק ובהכיר בהם אית להו חופה כשאר בתולות. וא"כ אף בלא הכיר כיון דאמרינן דלא מיקרי טעות לענין החופה אית לה תוספת ממילא כיון שזה הוא בעד החופה והביאה ובזה אינו טעות כיון ששוה לבתולה. משא"כ בעולה כיון דיש חילוק בגוף החופה אף בהכיר בה דלא מהני בה חופת הינימא וכהאי גוונא כמבואר לעיל א"כ אף שיש לה ג"כ חופה דיחוד או ביאה מ"מ שוב הטעות על חיוב התוספת גם כן דלא נתחייב רק על חובת חופה דבתולה שהיא חופה אחרת ואיך נתחייב על חופה דאלמנה שהוא לא נתחייב כלל על מעשה זו. ודמי קצת לעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה וגם בזה בשעת ביאה סבור דכבר היא נשואה ע"י הינימא וכהאי גוונא כיון שהי' סבור שהיא בתולה ולא נתכוון כלל לשם נשואין בביאתו: