חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות כתובות · סימן סו
סעיף א
אסור להתיחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה [ויש מקילין ומתירין להתיחד בלא כתובה ובלבד שלא יבעול] והבעל נותן שכר הסופר ואפי' אם ירצה ליחד לה כתובתה במעות או בשאר מטלטלין אין שומעין לו אלא צריך שיכתוב לה שטר על עצמו בדמי הכתובה ויהיו כל נכסיו משועבדים לה או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו שהוא חייב לה מנה או ר'. [וי"א דאין לסמוך אעדים רק בשעת הדחק].
א אסור כו'. מל' הח"מ וב"ש משמע שמפרשים להתיחד לעשות החופה שהוא יחוד לדעת המחבר סי' נ"ה וכ"כ הב"ח להדיא בפי' דברי הטור. וחולק עליו מלשון הרמב"ם צריך כו' שלא יבוא לידי איסור לבעול בלא כתובה אבל אינו איסור ממש ע"ש. אמנם בש"ע לע"ד אין הפי' כן דזה כבר כ' המחבר סי' נ"ה סעיף ג' וצריך לכתוב הכתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ מותר באשתו כלשון הרמב"ם דשם מיירי מדין חופה דצריך שתהי' ראויה לביאה להרמב"ם דבנדה גם דיעבד לא מהני וכשאינה ראויה מדרבנן אסור לכתחלה כמ"ש הה"מ פ"י דאישות. ולא מיירי מצד איסור יחוד. דגם אם היה מותר ביחוד צריך שתהיה יחוד הראויה לביאה ע"ש. וכן הרמ"א סי' ס"א חזר וכתבו וצריכין כו' הכתובה כדי כו' ראויה לביאה וכ' למ"ד חופת נדה הוי חופה אף דאינה ראויה לביאה ה"ה אם לא כתב כתובה. ומשמע מדבריו דלהרמב"ם אף דיעבד לא מהני החופה קודם שיכתוב הכתובה והב"ש ס"ק ג' שם כ' דגם להרמב"ם דיעבד מהני כהה"מ. ולשון רמ"א לא משמע כן. רק הב"ש כ' לדינא ע"ש. אבל עכ"פ למה חזרו וכתבו בעלי הש"ע כאן. רק משמע דכאן לא מיירי מדיני החופה רק על איסור היחוד גופי'. היינו אף אם עבר ועשה החופה בלי כתובה דהמחבר סבר כהה"מ דמנהג מ"מ אסור אח"כ ג"כ להתיחד עמה. וכן להפוסקים דחופה לאו היינו יחוד ועשה החופה אסור אח"כ להתיחד וכו'. והטור כתב סתם לפי שפוסק סי' ס"א כהרא"ש דחופת נדה מהני ולא בעי ראויה כו' לכך כ' כאן סתם אסור להתיחד כו' הן יחוד הראשון שהוא החופה אף דמהני מ"מ אסור מצד איסור יחוד. והן אם עבר אסור אח"כ ביחוד. וכן המחבר כתב לב' הדיעות שהביא סי' ס"א. ואף דלכאורה מוכח מהה"מ דלהרמב"ם מותר ביחוד בלא כתובה. דהא כ' הטעם שצריך הכתובה קודם החופה כדי שתהיה ראויה לביאה אף מדרבנן. והא בל"ז אסור החופה משום היחוד להרמב"ם וע"כ דאין איסור יחוד מצד עצמו וכן מלשון הרמב"ם עצמו שכ' צריך לכתוב הכתובה קודם החופה ולא כ' איסור החופה ומשמע רק כדי שתהיה חופה ראויה לביאה גם מדרבנן כמ"ש הה"מ:
אמנם נראה די"ל דהא הה"מ הביא ראיה שמנהגם היה לכתוב הכתובה קודם החופה מדשרי ר"א למבעל ולא שאל אם נכתבה הכתובה. רק הם אמרו לו והא לא איכתבא כו'. מוכח שסמך שודאי איכתבא קודם החופה. רק שנזדמן שלא נכתבה ע"ש. וא"כ י"ל דראיה זו לכ"ע. רק להרמב"ם דבעינן חופה הראויה לביאה. א"כ אין הוכחה משם דיחוד אסור בלא כתובה די"ל מה שהי' המנהג לכתוב כתובה קודם החופה הוא רק כדי שתהי' חופה הראויה לביאה. אבל יחוד י"ל דמותר כמ"ש הר"ן. אבל להחולקים על הרמב"ם דלא בעי גם לכתחלה יחוד הראויה לביאה. א"כ ע"כ אין הטעם כנ"ל. ושוב למה באמת היה מנהגם לכתוב קודם החופה מוכח מזה משום דהיחוד אסור בלא כתובה. וא"כ שפיר כ' הש"ע סתם אסור להתיחד עם הכלה. דיחוד הראשון שהוא החופה ממ"נ אסור או דמוכח דצריך חופה ראויה לביאה או דאסור היחוד מצד עצמו כנ"ל. ומ"מ פסק סתם להחמיר לכתחלה כב' החומרות דצריך חופה ראויה ולכתוב הכתובה קודם. ואף אי חופה לאו היינו יחוד דשוב מוכח דצריך ראויה מדרבנן ממנהג הנ"ל. וגם פי' דאסור היחוד כדמוכח להפוסקים דלא כהרמב"ם דלא בעי ראויה דשוב מוכח דיחוד אסור. ואסור אף שכבר היה החופה כנ"ל:
והא דפשיט להה"מ דבלא כתובה מהני החופה בדיעבד. דלכאורה מה חילוק בין אינה ראויה לביאה מן התורה או מדרבנן וכיון דלהרמב"ם בנדה לא מהני י"ל גם באינה ראויה מדרבנן מ"מ אינה ראויה. ומדברי רמ"א לעיל סי' ס"א משמע באמת כן שכ' דלמאן דאמר חופת נדה קונה הוא הדין אם לא כתב לה כתובה משמע דלרמב"ם לא קני. והב"ש ס"ק ג' כ' דל"ד לחופת נד כמ"ש הר"ן ריש כתובות ע"ש. ולע"ד לא דמי כלל דהר"ן פ' שם דלא בעי כלל חופה ראוים לביאה רק חופת נדה לא מהני משום אסור יחוד דאסור להתיחד וע"ז מחלק שם דבלא כתובה אף שהביאה אסורה מ"מ יחוד מותר וממילא מהני החופה, ע"ש. אבל לרמב"ם דלא קני חופת נדה משום, דבעי ראויה לביאה גם בלא כתובה י"ל דלא מהני. דלא שייך כל החילוקים שכ' הר"ן על היתר היחוד דמכל מקום הביאה אסורה בלא כתובה והוי אינו ראויה כנ"ל:
אך לכאורה מהא דר"א שרי למבעל בתחלה בשבת כו' והא לא איכתבא כו'. והא החופה ודאי אסורה בשבת כמבואר בירושלמי וש"ע (סי' ס"ד ס"ה] דהוי קונה קנין כו' וע"כ היה החופה קודם השבת ולא נכתבה הכתובה וניהו די"ל שעשו שלא כדין ואח"כ שאלו לר' אמי אם לבעול בשבת. מ"מ עכ"פ מוכח דדיעבד מהני החופה דאי לאו הכי לא קנתה החופה ועדיין אסור הביאה משום קנין דנעשית נשואה בשבת כנ"ל. אך אין ראיה דהא גם על הר"ן קשה למה הוצרך להוכיח דודאי מסתמא היה החופה ברביעי כדין ומוכח דחופה שהוא יחוד מותר ולמה לא הוכיח דהא עכ"פ ע"כ היה החופה קודם שבת ומוכח דמותר בלא כתובה. וע"כ דאינו הוכחה די"ל כמ"ש הר"ן אח"כ די"ל שהי' פנאי להתפיס מטלטלין ולא לכתוב ע"ש. כן י"ל דהי' פנאי לעשות החופה ושאלו והא לא איכתוב כו' וצוה להתפיס מטלטלין ולעשות החופה ולכך דייק רק דמסתמא נשאת בד' כנ"ל. וא"כ אין ראיה דקני דיעבד די"ל דהוא התפסה קודם החופה כנ"ל. ופ"א מהלכות נערה כתב הרמב"ם דאונס אינו נושא שני' דכתיב ולו תהיה לאשה ראויה לקיימה וכשאינה ראויה מדרבנן מיקרי מן התורה אין ראויה. וכן בש"ס סוטה כ"ד חלוצה לכהן ונתינה לישראל נמעטו מתחת] אישך שאינה ראויה וכן ש"ם מעוברת ומיניקה דלר"מ מיקרי אינה ראויה ולרבנן רק משום דיכול להפרישה ולהחזירה אחר זמן. וא"כ לענין חופה דגרע דנדה שמותרת אחר זמן ואעפ"כ כיון שאינה ראויה בשעת חופה לא קנה וא"כ גם בשאר איסור דרבנן לא מיקרי ראויה. אך להרמב"ם טעמא בכל הני משום שאינו מנוקה מעון שבא עלי' באסור כמבואר הלכות סוטה לפי' המשנה דלא כרש"י ואין ראיה שלא יהי' נקרא ראויה באיסור דרבנן. וגם מאונס אין ראיה כ"כ דהטעם בשני' שהעמידו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה משום דאינו עקירת דבר מן התורה דתהי' לאשה רק הראויה לו ושפיר לא התירו. אבל אין הוכחה שיהי' חשוב אינה ראויה באיסור דרבנן. עיין בבא קמא פרק מרובה ע"א ויומא ריש פרק יום הכפורים. גם להיפוך אין ראיה משם דמ"מ חובת ביאה ליכא כיון דלא חזיא מדרבנן. ומהא דמעוברת ומניקה דתני אם כנס לכאורה עכ"פ דמהני הנשואין. דז"א דשם בבעל מיירי דבעי שתקדים שכיבת בעל. וביאה לכ"ע גומר אף באיסור כדאמר ביבמות נ"ט. אך בלא כתובה הדבר פשוט כהה"מ דקני דיעבד כיון דסגי בהתפסת מטלטלין למסקנא או קנין א"כ שפיר מקרי חופה הראויה לביאה דבידו לכתוב כתובה או להתפיס לה מטלטלין או לקנות לה בקנין ומיקרי חזיא כיון שבידו לא מיקרי מחוסר מעשה. אך א"כ נדה שספרה ולא טבלה דבידה לטבול יקנה דיעבד. וי"ל באמת כן ולכך כתב הרמב"ם ה"ו ולא תנשא נדה עד שתטהר כו' ותמוה שכתב מקודם דלא קני כלל ע"ש בהה"מ. ולמ"ש י"ל עד שתטהר לטבול דבזה מהני דיעבד דבידה ומיקרי ראויה רק היחוד אסור לכתחלה לכך לא תנשא כנ"ל ושפיר קני דיעבד כנ"ל. משא"כ לעיל מיירי קודם ז"נ. ובגוף דברי הרמב"ם ז"ל דחופת נדה לא קני שתמהו הרבה הר"ן ז"ל וש"פ דהא קי"ל יש חופה לפסולות ואף שהרמב"ם ז"ל מפרשו בחופה בלא קדושין בהלכות תרומות והוא פסק דחופה אינו קונה ע"ש בלח"מ. אך מ"מ תמוה מהא דיבמות נ"ח דאמר ר' ששת אנהירינה לעיינין מהא דשלא שטיתי ארוסה כו' וכנסה לחופה כו' ע"ש דמוכח עכ"פ דכיון דיש חופה לפסולות גומרת ג"כ ונעשית נשואה אף דלא חזיא לביאה. ובזה הי' אפשר לומר אי הרמב"ם יליף לה מבעי' דר' אשי כתובות נ"ו פירסה נדה כו' אי חופה דחזיא לביאה דוקא כו' א"כ אף אי ר' ששת סבר דלא בעי ראויה לביאה ואי יש חופה לפסולות גומר ג"כ. מ"מ קי"ל כר' אשי דבעי חזיא לביאה דוקא וע"כ ר"א מפרש מלתא דרב דיש חופה לפסולות לענין איסור תרומה לחוד ולכך פ' הרמב"ם ז"ל באמת לענין תרומה דחופה פוסלת ואף שפ' דלא כר"ה. ופ' שפיר דבעי חזיא לביאה. וברייתא דר"ש למסקנא נדחה בל"ז ומוקי ע"י גלגול ע"ש. אך אי מבעי' הנ"ל הי' לו לרמב"ם לפסוק דספיקא הוי אי חופת נדה קני. דהא לא איפשיטא. ובש"ס נדרים פ"ט ע"ב האי דאמר תיתסרי הנאת' דעלמא עלי אי נסיבתא איתתא עד דלא תנינא כו' שבשי' ר' אחא כו' ואנסבי' כו' ושרקי' טינא כו' כדי שיחול הנדר ויהי' אפשר להתירו ע"ש. ואיך אנסבי' הא הוי חופה שאינה ראויה לביאה דנאסר בשעת חופה בכל הנאות. ועדיין לא נסיב ולא חל הנדר. אך לא קשה דא"כ א"א לו לישא כלל וע"כ פי' שישא דרך נשואין אף שאינו מועיל וכמ"ש הראשונים [פ"ד] בגיטין גבי ע"מ שתנשאי לפלוני דהפי' דרך נשואין כיון שא"א בענין אחר. ועוד דהפי' נסבינא קדושין לחוד כנ"ל. גם קשה למה נקיט הרמב"ם נדה הוי ליה למימר סתם גם חייבי לאוין ועשה שאין חופה גומר בהם:
והי' נראה לע"ד די"ל טעם אחר. דהא חופה הוי קנין לענין שתיעשה נשואה מן התורה כדאמר בש"ס כתובות מ"ח חופה בהדיא כתיבא מאורסה ולא נשואה כו' ובש"ס יבמות נ"ט בעי כ"ג שקידש קטנה ובגרה תחתי' כ' אשה בבתולי' יקח אי קיחה דקדושין בעינן או קיחה דנשואין וקי"ל דאסור דקיחה מיקרי קיחה דנשואין ג"כ כנ"ל:
והנה ממילא בחייבי כריתות דאמרה תורה לא יקח כו' ונכלל קיחה דנשואין ג"כ כמו שאין קדושין תופסין ודאי דאין קנין דחופה ג"כ. אך זה אין צורך דמה קנין חופה שייך בהם כיון שאין קדושין תופסין כנ"ל אמנם לר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין נראה לע"ד דאם נעשה חייבי לאוין אחר קדושין קודם החופה כגון פצוע דכה או כ"ג שקידש ובגרה תחתיו דאין החופה שאח"כ גומר כלל כיון דלא יקח פי' גם קיחה דנשואין והפי' לר"ע שאינו מועיל הקיחה. וממילא כיון דבשעת נשואין חייבי לאוין היא אין קיחה דנשואין תופסין בה דאף שהקדושין שהי' מקודם לא פקעי אבל קנין זה שתעשה נשואה אין תופסין כנ"ל:
וא"כ הא נדה כשאר חייבי כריתות היא דמהראוי שאין קדושין תופסין בה רק אמר בש"ס יבמות מ"ט וקדושין ס"ח ע"א דילפינן דכתיב תהי' בנדתה אפי' בשעה נדתה תהי' בה הוי'. וא"כ מזה אינו מוכח רק דתפסי בה קדושין אבל לענין קיחה דנשואין י"ל שפיר שאין נשואין תופסין בה דהוקשה לשאר עריות דכתיב בהו לא יקח דגם קיחה דנשואין בכלל דהא בנדרים ס"ב ע"ב דנערה מאורסה אביה ובעלה כו' מקרא דאם היו תהי' לאיש כו' מסיק אב"א הוי' קדושין משמע ומה שהקשה הר"ן שם דמשמע ביבמות דהוי' גם נשואין משמע. היינו לר"מ אבל לר"י ור' שמעון אדרבה מבואר שם סי' ע"א דאשר לא היתה פרט לארוסה וכמ"ש רש"י ז"ל דהוי' לשון קדושין משמע כו' ע"ש. א"כ אין הוכחה בנדה מקרא דהוי' רק דתופסין קדושין אבל נשואין י"ל דאין תופסין בה כשאר חייבי כריתות. ואף דלא כתיב קיחה בנדה מ"מ מהיקישא דר' יונה קדושין ס"ח) דהוקשו כל חייבי כריתות לאחות אשה דכתיב לא תקח כו' מה אחות אשה לא תפסי קדושין כו' דפריך א"ה אפילו נדה נמי לא ליתפסו קדושין ומשני מקרא דתהי נדתה כו'. א"כ לענין קנין חופה נשאר ההיקש מאחות אשה דכתיב ביה לא תקח שנכלל בו קיחה דקדושין וקיחה דנשואין שאין תופסין בה. ואף דכיון שאין קדושין ממילא אין נשואין מ"מ שניהם נכללים בלא יקח שאין קדושין ולא נשואין. ושייך ההיקש לענין הנשואין דהא ב"ה סבר יבמות ס"א דדנין אפשר משאי אפשר. ויש לדחות כיון דגלי קרא בנדה דלא איתקוש לאחות אשה לענין קיחה דקדושין שוב גם לנשואין לא איתקוש. וגם דלמא מה שאמרה תורה לא יקח באחות אשה הוא דלא תפסי קיחה דקדושין וממילא לא תפסי נשואין אבל לא הנשואין מצד עצמם ושוב א"א ללמוד נדה לענין נשואין שלא יתפוס. ואיננו מוכרחת
והי' נראה לפרש הפלוגתא דיש חופה לפסולות גם לדידן דהא לרבא דקי"ל כוותי' בכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך ריש תמורה והרי אלמנה לכהן גדול דאמר רחמנא לא יקח וקדושין תופסין בה ומשני אמר קרא לא יחלל חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים כו'. וממילא מדאינו ממזר מוכח דתפסי קדושין. וא"כ הא ע"כ קושיית הש"ס אפסולי כהונה דוקא דכתיב בהו לא יקח ואמר קדושין ע"ח לאביי קדש לחוד לוקה משום לא יקח. ואף לרבא דקידש לחוד לא לקי מ"מ כשבעל לקי שתים משום לא יקח ולא יחלל כו'. והוי הקיחה בכלל האיסור ושייך עביד לא מהני. ורק משום דגלי לא יחלל שאינו ממזר וא"כ הא מזה שאינו ממזר אינו מוכח רק דתפסי קדושין. אבל לענין קנין החופה שיגמור להיות נשואה. נראה דשייך ביה אי עביד לא מהני כיון דקיחה הוי קיחה דנשואין ג"כ מן התורה וא"כ בלאו דלא יקח עובר גם בקיחה דנשואין דזה נקרא קיחה בפני עצמה דהא בכהן גדול שבגרה קודם נשואין עובר בעשה דבתולה יקח כו' וא"כ בכהן גדול באלמנה או גרושה בכהן הדיוט עובר בנשואין ג"כ משום לא יקח כיון דקדושין תופסין ונקרא הנשואין ג"כ קיחה מה שגומר רק דלא לקי בפ"ע ממ"נ דהא לקי משום לא יקח דקדושין, וכשלא התרו בו על הקדושין והתרו בו על הנשואין נראה דלקי על הנשואין לאביי אף בלי ביאה ולרבא כשבעל ללקות שתים כנ"ל וא"כ ממילא כיון שהחופה בכלל האיסור כנ"ל שייך ביה אי עביד לא מהני כקושית הש"ס. דע"ז לא שייך התירוץ מקרא דאינו ממזר דאין הוכחה רק דקדושין תופסין. מ"מ לענין קיחה דנשואין שפיר י"ל דלא מהני כנ"ל. אך י"ל כיון דגלי קרא דגבי לא יקח אי עביד מהני י"ל דגם קיחה דחופה כן. ואינו מוכרח:.
ומיושב הסוגיא שפיר בעז"ה דפליגי רב ושמואל אי יש חופה לפסולות היינו בפסולי כהונה כו' דכתיב בהו לא יקח. והא פליגי ר"מ ור"א ור"ש אי קדושין פסלי מתרומה. וע"כ אף דאינה מתחללת רק משום דמשתמרת לביאה פסולה כו'. ועיקר הטעם נראה כיון דהקדושין בכלל לאו דלא יקח וכשבעל אח"כ עובר למפרע על הקדושין ג"כ ולקי שוב הוי זה התחלת הפסול ופסלה מתרומה. וכמו ח"ש שהוא אסור מן התורה בשביל שהוא התחלת האיסור כנ"ל ור"א ור"ש סוברים דלא פסלי. ולכך אמר רב"ח שפיר דבאנו למחלוקת ר"מ ור"א ור"ש דאי קדושין פסלי חופה נמי פסלי כיון שגם זה מכלל לא יקח ואי קדושין לא פסלי משום דכל שלא בעל לא פסל גם חופה לא פסל ודחי הש"ס דע"כ ל"ק רק קדושין דקני לה. אבל חופה לחוד דלא קני בלא קדושין אף לענין גמר אינו בכלל לא יקח כלל. דבשלמא כשכבר קידש גם החופה בכלל לא יקח משא"כ חופה לחוד ולהיפוך ג"כ ע"כ לא קאמרי ר"א ור"ש כו'. ופלוגתא דרב ושמואל דרב אמר יש חופה לפסולות כו' היינו חופה אחר קדושין כמ"ש תוס' ופליגי בהנ"ל לרב החופה גומרת ולא אמרי' א"ע לא מהני כיון דגלי לענין קדושין דמהני כנ"ל וממילא אף לר"מ דקדושין לא פסלי מ"מ חופה שהוא קיחה הקרובה לביאה יותר פוסלת. וממילא ג"כ בבגרה תחתיו מהני בכהן גדול ושאר ח"ל דכהונה נעשית נשואה בחופה ושמואל אמר אין חופה כו' היינו שאינו גומר משום אי עביד לא מהני ואינו קיחה ואינה פוסלת ואף לר"מ אין הפסול משום קיחה דנשואין רק משום הקדושין ונ"מ לכהן גדול שבגרה תחתיו שאין החופה גומרת ולא נפסלה ע"ש בתוס'. וכן אין חופה גומרת כלל כנ"ל ודייק ר"ש שפיר מברייתא דארוסה כו' דיש חופה שגומרת כנ"ל. וא"כ לפי' הנ"ל לדידן דקי"ל כרב שפיר לא' אמרינן אי עביד לא מהני ובפסולי כהונה אף דכתיב לא יקח מהני חופה שתהי' נשואה כיון דגלי דלא אמרינן לענין הקדושין אי עביד לא מהני כנ"ל. ומ"מ בנדה י"ל כנ"ל דהוי חייבי כריתות ואינו מוכרח כמ"ש לעיל. וא"כ בהני פסולי דלא כתיב בהו כי יקח לכ"ע החופה גומרת אף לשמואל ור' ששת דייק מסוטה דלאו דידה מלא ישוב כו' לקחתה אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה כמ"ש תוס' קדושין ס"ח וג"כ לא לקי רק ע"י הקדושין ומינה הוכיח הש"ס דסוטה תפסי קדושין מדכתיב להיות לה לאשה דכתיב בה הוי'. וא"כ חופה לא תפסי כנ"ל. וא"כ גם לגבי בעלה קודם שגירשה מ"מ כשזינתה באירוסין שוב אין החופה תופסת ליעשות נשואה דקיחה זו הוי קיחה דאיסור ובכלל לא ישוב לקחתה אף שהיה הקדושין בהיתר. וכמו בבגרה תחתיו כנ"ל. ודייק ר' ששת שפיר דיש חופה לפסולות בפסולי כהונה כנ"ל:
ומיושב הירושלמי דריש יומא דכונס ביום הכיפורים אף דהביאה אסורה. ובשאר דוכתי דאשכחן דחופה קני באיסורי ביאה. דכל הני דלא כתיב בהו קיחה שפיר גומרת חופה כנ"ל. אך לשון הרמב"ם ז"ל בנדה משמעותו משום שאין ראויה לביאה ולא משום תפיסת קנין כנ"ל:
עוד היה נראה למאי דפליגי אביי, ורבא קדושין נ"א קדושין שאין מסורין לביאה אי הוי קדושין אמר רבא בר אבינא אסברא לי כי יקח כו' ובעלה קדושין המסורין לביאה הוי קדושין ושאין מסורין לא הוי קדושין כו'. ופירש"י דובעלה שתהיה ראויה כו' ותוס' הקשו עליו מחייבי לאווין ועשה דהוי קדושין. ולכך פירשו דוקא כשאיסור הביאה בא ע"י הקדושין ע"ש. וקושייתם לכאורה תמוה דהא חייבי לאוין ועשה בהדיא רבי' קרא כדאמר קדושין ס"ח לרבנן דר"ע מוכי תהיינה לאיש כו' שנואה כו' דאית בה הוי' כו'. וע"כ קושית תוס' דליגמר מהני דכל קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין. ולכך תירצו דדוקא כשאיסור הביאה ע"י קדושין והיכא שאין בא ע"י הקדושין י"ל באמת ילפינן מח"ל כנ"ל. ולשיטת רש"י ע"כ דהתם גלי קרא כנ"ל. ולהרמב"ם ז"ל דבכל חייבי לאוין דוקא קידש ובעל לוקה ובא האיסור ע"י הקדושין ע"כ כפירש"י וכנ"ל דהתם רבי קרא. וסבר רבא היכא דגלי גלי וטעמא דאביי י"ל באמת משום דילפינן מחייבי לאוין כנ"ל. וקי"ל כאביי. והנה לרבא דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין גם חופה שאינה ראויה לביאה לא מהני דהא מקרא זה גופי' דכי יקח ובעלה כו' ובקיחה נכלל גם קיחה דנשואין כמ"ש לעיל. וגם הרי"ף והגאון פירשו ריש קדושין דהא דאמר אשה לבעלה מנין דבהעראה דהפי' על קנין הביאה אחר הקדושין שתהי' נשואה ויליף לה פרק הבא על יבמתו מקיחה קיחה הך קיחה דכי יקח כו' ובעלה. ומבואר דמפרש בקרא דכי יקח אף דקאי אקדושין נכלל בו גם קיחה דקנין נשואין כנ"ל וא"כ לרבא מוכח דכי יקח ובעלה דחופה ג"כ לא מהני כשאין מסור לביאה כנ"ל. וא"כ י"ל גם לדידן כאביי כיון דהטעם דילפינן מחייבי לאוין והתם מוכח רק תפיסת קדושין דהוי' הוא קדושין כנ"ל א"כ קנין חופה שפיר יש ללמוד מכי יקח ובעלה דבעינן קיחה הראוי' לביאה לענין שתהי' נשואה ואף דלענין הקיחה של קדושין גלי דלא בעינן ראויה מחייבי לאוין מ"מ לענין קיחה דנשואין נשאר כנ"ל. דהא להרי"ף הנ"ל אף דקיחה דכי יקח ובעלה ילפינן מינה קדושי ביאה מ"מ אף דלענין קיחה דקדושין סוף ביאה קונה אעפ"כ על קיחה דנשואין שנכלל בכי יקח נשאר הג"ש דקיחה דהעראה גומר ע"ש. כן י"ל לענין חופה כנ"ל. אך אין לחדש טעמים מלבינו מה שלא הוזכר בדברי הראשונים ז"ל:
ובעיקר הקושיא שעל הרמב"ם ז"ל מהא דיש חופה לפסולות לע"ד אדרבה משם למד הרמב"ם ז"ל. דהא לפי' תוס' והרמב"ם ז"ל דפלוגתיה דרב ושמואל בחופה בלא קדושין אי פסלה ותוס' הוכיחו דהפי' כן ואף שאינו קנין כלל מ"מ סבר רב דפוסל א"כ תמוה מאוד סייעתא דר"ש מברייתא דשלא שטיתי ארוסה כו' דמוכחה דחופה קונה אף שאסורה עליו והוכיח מזה דיש חופה לפסולות כרב מה ענין זה לזה חופה שאחר קדושין קונה אף באיסור ומכל מקום לענין שתפסול חופה בלא קדושין מתרומה אינה פוסלת. ועדיף מדחי' דדחי הש"ס הא דרב"ח ע"כ לא אמר קדושין פסל' דקני לה אבל חופה דלא קני לה אימא דלא פסלה מכש"כ דא"א ללמוד ממה שחופה אחר קדושין מהני לקנות. שתפסול חופה בלא קדושין. ולכך מפרש הרמב"ם דזה פשוט לו דחופה אינה רק יחוד הראוי לביאה וקנין זה ככל הקנינים שמורה על שנעשה שלו משיכה והגבהה בחפץ. ובעבד הגביה הוא לרבון שמורה על הקנין. וכן קנין דאישות מקרא דבית אישה נדרה כו' שמה שמכניסה לביתו לאישות היינו החופה זה הוא קנין לענין הגמר שתהי' נשואה. וצריך יחוד הראוי לביאה. רק פליגי רב ושמואל אף דפשיטא להו דחופה לחוד פוסלת מתרומה אף בלי קדושין דגרע מקנין דקדושין אף שקונה כנ"ל מ"מ זה אם הי' חשיבא חופה כמו בכשרות אבל בפסולות כיון שאסורה לא מיקרי חופה כלל ואף שרוצה לעשות איסור ובדעתו לבוא עליה מ"מ כל שלא בעלה אין שם חופה על יחוד זה כיון דבאמת אינה ראויה. וממילא אינה פוסלת. ורב סבר יש חופה לפסולות דאף שמצד האיסור אינה ראויה מ"מ כיון שרוצה לעבור ומכניסה לחופה שתהי' אשתו הוי כשאר חופה ולא משוי האיסור אינה ראויה. וכסברא זו כתה הלח"מ בדברי הרמב"ם ע"ש. ולכך סבר דממילא פוסלת כיון ששם חופה עליו ואף בלא קדושין פוסלת. וממילא פלוגתייהו ג"כ בשאר חופה אחר הקדושין בפסולות ג"כ. אף שבדעתו לקיימה מ"מ לשמואל לא מיקרי חופה כיון שבאמת אסורה לא מהני דעתו לעבור למשוי' חופה כיון דבעינן ראוי ולרב מהני כיון דדעתו לקיימה באיסור ושפיר דייק ר"ש מהא דארוסה כו' דלרב שפיר מיירי התם שבשעת כניסה לחופה לא ידע שנסתרה. וכמ"ש תוס' שם. א"כ לרב כיון שבדעתו תלוי שצריך להיות רק אצלו חופה הראוי לביאה. א"כ ממילא כיון שלא ידע שאסורה שפיר קני החופה ונעשית נשואה. דאין חילוק בין שראוי אצלו לביאה לעשות האיסור או דכיון שלא ידע הי' בדעתו חופה הראוי לביאה. וטעות לא שייך בזה. וממילא שפיר נעשית נשואה לרב אבל לשמואל דאין חופה כו' דלא מהני דעתו כיון שבאמת אסורה ממילא לא מהני ג"כ מה שלא ידע שאסורה כיון דבאמת אסורה לא חשיב חופה. ודייק שפיר דיש חופה לפסולות כנ"ל. וא"כ אדרבה מוכח מש"ס הנ"ל דלכ"ע בעינן חופה יחוד הראוי לביאה. דאי נימא דרב סבר דלא בעי חופה הראוי א"כ דלמא גם שמואל סבר כן רק דחופה לחוד לא פסלה וע"כ דזה פשוט לו כנ"ל. וא"כ לדידן דפ' הרמב"ם ז"ל כרב דיש חופה לפסולות לענין תרומה גם בלא קדושין. שפיר אין שום נ"מ גבי פסולות לענין הגמר דנעשית נשואה בחופה אחר הקדושין דממ"נ בהכיר בה שאסורה מהני החופה דבדעתו לעבור והוי ראויה כרב כיון שכנסה לשם כן. ואי בלא הכיר בה שאסורה שוב ג"כ מהני דאף דאינו רוצה לעשות איסור מ"מ הא אצלו הי' חופה הראויה כמו שדייק ר' ששת דתלי' ג"כ בהך דרב וכיון דפסיק כרב דיש חופה מהני בלא הכיר בה. ולכך סתם הרמב"ם כמשנה דסוף כתובות באלמנה לכ"ג בהכיר בה ולא הכיר בה לענין כתובה ע"ש. ורק בחופת נדה שפיר פסק הרמב"ם דלא קני דהא אין בדעתו לעבור כלל אף שכינסה. ואעפ"כ אינה ראויה לביאה שפיר גם לרב לא קני כדמוכח מש"ס הנ"ל דבעי יחוד הראויה וכיון שגם אצלו אינו ראויה מחמת האיסור אין כונסה כלל על דעת לעשות איסור שפיר לא קני כנ"ל ומיושב שפיר שלא הביא כלל הרמב"ם בשאר פסולות דאין נ"מ ממ"נ בין היכר ובין לא היכר קני כרב. ורק בנדה פסק שפיר דלא קני. ואף דלכאורה בנדה כמו דאמרינן לענין יבום דכל שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' אסורה וכתבו תוס' ריש יבמות ב' דכשהיא נדה בשעת נפילה למה לא אמרינן שאינו קורא בה כו'. ותירצו כיון דהיא כשאר נשים שראויה ליטהר מיקרי יבמה יבא עלי' בשעת נפילה ג"כ. וא"כ אף אי אין חופה לפסולות דלא מיקרי ראויה מ"מ נדה י"ל דמיקרי ראויה גם בשעה שהיא נדה דראויה לביאה כשאר נשים אחר שתטהר:
וזה נראה טעם הג"א פ' אע"פ שכתב אבל כו' שהיא נדה קנויה לו דעושה חופה כדי לבעול כשתהי' טהורה ע"ש. דזה חשיב ראויה גם אז. אך הרמב"ם י"ל דסבר כתירוץ ב' של תוס' או דיש חילוק בין חופה דצריך דוקא [שיהיה ראוי'] אז. וראייתו נראה מהא דיבמות נ"ט הנ"ל ומודה לי אבא בקטנה פחותה מבת ג' הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה ואף דתהי' ראויה אח"כ מיקרי אז אינה ראויה. ואף דלענין יבום בקטנה קרינן בה ג"כ יבמה יבא עלי' כמ"ש תוס' שם מה שתהי' ראויה אח"כ מקרי בשעת נפילה יבא עלי' ואעפ"כ לענין חופה לא מהני לפי מאי דמשוי הרמב"ם פסול תרומה לגמר כדשנינן ר"ש. וא"כ לדידי' דאינה ראויה מחמת איסור חשיב ג"כ אינה ראוי' ממילא גם נדה אף שראוי' אח"כ לא מהני כמו קטנה פחותה מבת ג' דבעינן שתהי' ראויה בשעת חופה כנ"ל. והג"א הנ"ל י"ל דסובר גם בקטנה פחותה מבת ג' מהני חופה כתוס' סנהדרין נ"ה ע"ש אבל לשיטת רש"י סנהדרין נ"ה וס"ט והריטב"א כמו שהביא משנה למלך פ"ג מהלכות אישות ד' י"א סבר ג"כ כרש"י פחותה מ"ג אין חופה גומר בה א"כ גם בנדה כנ"ל. רק שיש לחלק בין אין ראוי' מצד עצמה או מצד איסור. והחילוק זה סבר גם הרמ"א להלכה סי' ס"א גבי חולנית כו' דאף דמהרא"ש בת' כלל נ"ד אין ראי' דהתם לענין אומדנא בלשון האב שאמר אם תנשא כו'. ולענין אומד הדעת י"ל שהוא כמו לענין תוספת כתובה דהבעי' גם לדעת הרא"ש בחופת נדה ולכך כ' דהוי כחופת נדה. וא"צ למ"ש הח"מ וב"ש סי' ס"א דהרא"ש חזר בו. אך רמ"א סבר דבאינה ראוי' מצד עצמו לאו חופה הוא מש"ס הנ"ל דמודה לי אבא כו' וכיון דמה שדחו דברי רמב"ם הוא ממאי דק"ל יש חופה לפסולות ובקטנה שאינה ראוי' מצד עצמה מודה פסיק שפיר כנ"ל. וכרש"י וריטב"א הנ"ל או שנ"ל דאף אי בקטנה פחותה מבת ג' מהני היינו משום שראוי' אח"כ אבל חולנית דא"י אם תהי' ראוי לכ"ע לא מהני. עכ"פ כיון דלרמב"ם ז"ל בענין ראוי' בשעת החופה דוקא ולא מהני מה שתהי' ראוי' י"ל דאפשר גם בלא כתובה לא מהני] ולא מהני מה שבידו לכתוב כתוב' דמ"מ אינו ראוי' בשעת היחוד דהא צריך עדים לענין הכתובה וגם קנין צריך ג"כ עדים שתסמוך דעתה. ורק להתפיס מטלטלין. וי"ל דמחוסר ממון לאו כבידו דמי וגם כשבאמת אין לו. ובזה אין החופה מורה ג"כ שרוצה לדור עמה באיסור רק שהחופה תקנה על אחר שיכתוב לה וזה הוא בחופת נדה. ולכך סתם הרמ"א לעיל דלמ"ד חופת נדה קני ה"ה קודם כתובה דלרמב"ם י"ל שפיר דלא קני. ולשון הה"מ שכ' צריך לכתחלה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם. אין הכרח כ"כ שיועיל דיעבד אף שבידו:
אך מש"ס יבמות ע"ב טומטום כו' נשיו אוכלות בתרומה כו' דפריך נשיו לטומטום מנ"ל אמר אביי כשביציו נכרין מבחוץ. והקשו תוס' אכתי היך מאכיל אשתו כיון דאינו בן ביאה לא הוי חופתו חופה כמו פחותה מבת ג' כו' ותירצו דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה עכ"ל ותירוצם מוכרח. א"כ מוכח עכ"פ דאף דמחוסר מעשה מ"מ כיון שבידו מהני החופה דיעבד. א"כ כ"ש בכתובה שבידו לכתוב וכן בנדה שספרה ז' שבידה לטבול כנ"ל:
אמנם לדעת הרמב"ם מוכח משם להיפוך. שפ' פ"ד מה' תרומות דאין נשיו אוכלות. וכ' הכ"מ דלא מייתי הא דביציו ניכרין משום דפסק כרבא. ותמוה במאי פליג רבא אאביי בגוף הדין וע"כ כמ"ש המל"מ שם דס"ל לרבא דאף שבידו לקרוע כו' מ"מ הוי חופה שאינו ראוי' לביאה. ולא מהני ביציו ניכרין להאכיל בתרומה לפי שאין בן ביאה כנ"ל. וא"כ מוכח להיפוך לדידן דקי"ל כרבא אף שבידו לא הוי חופה וממילא כיון דאינה ראוי' מצד איסור שוה להרמב"ם לאין ראויה מצד עצמה. י"ל דגם בידו לא מהני כשמחוסר מעשה אך ראי' אין משם דמחוסר מעשה בגופו כהתם לקרוע גרע כמ"ש תוס' פסחים ס"ט ע"ב ד"ה האי מיחזי חזי כו' שכיון שמחוסר מעשה בגופו חשיב אינו ראוי ע"ש. וכן ס"ב ע"א בש"ס מחוסר מעשה ע"ש בתוס'. משא"כ לכתוב כתובה כנ"ל. ובנדה שלא טבלה בל"ז מצד איסור יחוד:
והרמב"ם ז"ל פ' י"א מה' א"ב בכלה שצריכה לספור ז' משום חימוד כ' דלא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לת"ח מותרת לינשא מיד ותספור כו' מש"ס דרבנן יחודי בעלמא הוי מיחדי כו'. והראב"ד ז"ל דחה דחופה דאיסורא היך הוי עבדי והה"מ סובר דמותר להתיחד לרמב"ם כיון שהוא רק איסור דרבנן ורק ספק ע"ש. ונראה דלטעמא אזיל דמשמע גם כאן דבלא כתובה מותר היחוד. רק דהא עכ"פ צריך לכתחלה יחוד ראוי לביאה גם מדרבנן. וא"כ גם בת"ח שם הא א"ר מדרבנן. וצ"ל כיון דדיעבד קני אף שא"ר מדרבנן כמשמעות לשון הה"מ כאן לכתחלה כו' וא"כ מהני שם והקילו בת"ח. אך א"כ גם בלי כתובה יהי' ת"ח מותר לישא לכתחלה דמה חילוק בין הך דרבנן להך. וצ"ל דהא בכל דוכתי לא אפשר חשיב כדיעבד קצת ולכך שם דהי' צורך להם ליחד שיהי' פת בסלו. ואם נחמיר שלא תנשא כדי שתהי' ראוי' מדרבנן ג"כ לא יהי' אפשר לישא חשיב דיעבד ומותר לת"ח לישא כיון שאין היחוד אסור ודיעבד מהני כנ"ל. משא"כ לענין כתובה לא שייך לא אפשר דאפשר לכתוב או להתפיס מטלטלין. ולכך שפיר גם לת"ח אסור בלי כתובה החופה כנ"ל. עכ"פ מוכח להה"מ בדעת הרמב"ם דבדיעבד קני החופה בלי כתובה דלא גרע מהא דחימוד דאם לא הי' קונה דיעבד מה חילוק בין ת"ח לע"ה הא מ"מ א"ר לביאה מדרבנן ואין כאן נשואין ומוכח כנ"ל
אך למאי שמפרש הכ"מ שם דלא כהה"מ רק דיחוד ודאי אסור דאדרבה בדרבנן יש חשש יותר רק דבע"ה גם הנשואין בלי יחוד אסור שמא יבא עלי' ובת"ח התירו הנשואין בלי יחוד דאין חוששין שמא כו'. א"כ אין הוכחה די"ל גם בלא כתובה אסור יחוד. גם י"ל דאף דיעבד לא מיקרי יחוד הראוי לביאה כיון שמדרבנן א"ר ומה שהקשה ב"ש סי' ס"א כיון שהיחוד אסור מה הוא הנשואין שהתיר בת"ח ע"ש. לא קשה שהב"ש לטעמי' אזיל שכ' דמסירה לרשות הבעל לא מהני בנדה ע"ש. אמנם באמת פשט דברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה"א ה"א עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכ"מ כו' והב' כ' כיון שנכנסה הארוסה לחופה כו' וה"ה אשתו גמורה לכל דבר ומשתכנס לחופה נק' נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהי' ראוי' לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנשואין והרי הוא כארוסה עדיין ע"ש. ולפי הבנת הב"ש ברמב"ם מה זה שכ' ולא גמרו הנשואין דמשמע דיש נשואין רק שלא גמרו. וכן לשון ה"ה כארוסה דמשמע אבל אינה ארוסה. וכן ה"ו כ' ולא תנשא נדה עד שתטהר כו' מה זה כיון שכבר כ' שאינה נשואה כלל איך יכתוב עוד הפעם על לכתחילה כיון דדיעבד לא קני. וגם למה חזר וכתב כלל:
והפי' הפשוט בדברי רמב"ם ז"ל נראה כדאמר כתובות מ"ח ומ"ט דרב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה כו'. ויליף שניהם מקרא דמסר האב לשלוחי הבעל וזינתה מוצאת מכלל ארוסה דבחנק וממעיטא מלזנות בית אבי'. והגמר שהוא חופה אימעיט מקרא אחרינא מכי יהי' כו' ורק לר' אסי אמר יכול לשנוי' מסירתה זו היא כניסתה לחופה ע"ש ולא קי"ל הכי ומסיק לבסוף אף אנ"ת כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין כו' בחנק כו' נכנסה לרשות הבעל בעלמא כו' ע"ש. ועדיין אין זה חופה. וזהו שכ' הרמב"ם ז"ל שתיהן שיביא אותה לתוך ביתו כו' וזה היא הכניסה לרשותו. וקונה לכמה דברים. ואח"כ יתיחד עמה ויחוד זה הנקרא כניסה לחופה ובזה צריך שתהי' ראוי' לביאה ממש אבל מסר לשלוחי הבעל מה חילוק בין שהוא נדה או לא. וסברת הח"מ וב"ש שרוצים לומר דמסירה דוקא כשראוי' לביאה תמוה כיון דזה קנין מה שמוסרה לשלוחי'. ע"כ מה שתהיה ראוי' אח"כ ומאי חילוק בין שהיא נדה אז הא מ"מ תהי' ראוי' לכשתטהר. והדבר פשוט שקנין זה בתורת מסירה קני אף שאינה ראוי' רק היחוד שהוא חופה ממש שיועיל לענין תרומה ושאר דברים צריך שתהי' ראויה וטהורה. ומ"ש והוא הנקרא נשואין בכל מקום קאי על כל מה שהזכיר מקודם הכניסה לביתו והיחוד. וזה שכתב אחר כך אבל אם היתה נדה כו' לא גמרו הנשואין היינו שלא גמרו ודינה כמסר האב לחוד והיא כארוסה לכמה דברים. ומ"ש הה"מ לענין שאינו יורשה תמוה. וצ"ל דמיירי בלא כנסה כלל לביתו. ולכך כתב הרמב"ם שפיר ה"ו ולא תנשא עד שתטהר כו' היינו אף הכניסה לביתו בתורת מסירה ג"כ אסור לכתחלה מחשש שמא יבא עלי' אף שהוא ישן בין אנשים כו' וכדברי הכ"מ פ' י"א מהלכות א"ב. וזה הוא מה שהתיר בת"ח בז"נ דחימוד כדי להיות פת בסלו. מותר להכניסה לביתו שזה נשואין לכמה דברים. ואף שאסור לבא עלי' וביחוד ממש ג"כ מ"מ חשוב פת בסלו כמ"ש הכ"מ. ונשואין אלו בתורת מסירה שפיר קני דמ"מ מורה שנכנסה לרשותו שתהי' מותרת כשתטהר כנ"ל. ולכך פסק דאף דבנדה אין מברכין ברכת חתנים מ"מ אם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך אחר שתטהר. ואם לא הי' נשואין כלל מה הועילו הברכות הי' לו לחזור ונברך. וע"כ כמ"ש דהוי נשואה כמו מסירה לרשותו. רק לכתחלה צריך בשעת גמר הנשואין לגמרי אבל דיעבד מהני הברכות כיון שהוא נשואין לכמה דברים. וזה נראה פשוט דעת הב"י בהרמב"ם ז"ל כנ"ל. ולא קשה כלל מירושלמי דיומא דשפיר הכ"ג כונסה ביה"כ ומיקרי ביתו כיון דנכנסה לרשותו דזה קני גם שאינה ראויה לביאה. וכן מיושב מאי דקשיא לי דאמר הש"ס פרק נערה מ"ה במוציא שם רע דאישתני דינא בנכנסה לחופה ולא נבעלה דבחנק ובמוציא שם רע בסקילה וע"ש בתוס' דקמ"ל אף למאן דאמר מוציא שם רע אף בלא בעל גם כן חידוש הוא במוציא שם רע דהא אישתני דינא דאלו זנתה עכשיו בחנק ואף על פי כן זינתה מעיקרא בסקילה ע"ש. וקשה למאן דאמר. אין חופה בפסולות וממנה דייק ר' ששת ביבמות משלא שטיתי ארוסה כו' ודחי שבא עליה הארוס כו'. אבל אל"ה עדיין ארוסה היא ע"ש. וא"כ מה חידוש במוציא שם רע הא כיון דזינתה מעיקרא לא הועיל החופה כלל ועדיין ארוסה כיון שהיתה אסורה עליו וא"כ עדיין ארוסה היא ולא אישתני דינא כלל ושפיר ראוי להיות בסקילה. וצ"ל דקאי למאן דאמר יש חופה לפסולות ודוחק. ובפרט להרמב"ם. אך הרמב"ם מפרש פי' אחר בהא דחדוש או לדעת התוס' וש"ע בלא ידעת (ע"ש]. ולמ"ש מיושב דהא עכ"פ הוי מסירה לרשות הבעל דזה מהני אף שאינה ראויה ושוב גם כן בחנק כדיליף בש"ס מ"ט ושפיר אישתני דינא וחידוש הוא כנ"ל. ולענין סוטה שיהי' נקרא תחת אישך לא מיקרי עד שיהי' חופה ממש כנ"ל. או דאפשר דגם תחת אישך מיקרי'. ובהא הוא דפליגי רב ושמואל דפשיטא להו דיחוד ממש בתורת גמר חופה לא מהני בפסולות כיון שאינה ראויה רק הקנין שבתורה כניסה לרשותו לנשואין מהני עכ"פ כיון שרצונו לבוא עליה באיסור הוי הכניסה כשאר מסירה לרשותו לרב ולכך פוסל מתרומה ולשמואל גם כניסה לא מיקרי כיון שלעולם לא תהי' ראויה וגרע מנדה. ולכך אינה פוסלת ג"כ ודייק ר"ש דעכ"פ כניסה מיקרי' כנ"ל. ושפיר פסק הרמב"ם כרב דיש חופה כו' היינו בתורת כניסה כנ"ל:
ונראה ראיה ברורה לזה מהא דאמר בקדושין י"ח ע"ב דבעי אי יעוד נשואין עושה או אירוסין ופשיט מהא דשווין שמוכרה אלמנה לכהן גדול כו' ופריך ה"ד דקדשה אבי' מי מצי מזבין לה כו' אלא בקדושי יעוד ונתאלמנה כו' ואי נשואין עושה הא משנשאת אין לאביה רשות כו' ומינה איפשיט דאירוסין עושה והכי קי"ל. וא"כ להפוסקים הנ"ל דקטנה פחותה מג' אין חופה מהני לשוי' נשואה או חולנית או נדה. מה דייק הא גם אי יעוד נשואין עושה לא עדיף מחופה וכשיעדה כשהיתה נדה או קטנה כנ"ל או נעשית נשואה וכשנתאלמנה הוי מן אירוסין. משא"כ היכא דחזיא לביאה י"ל שפיר דיעוד נשואין עושה. ומוכח כנ"ל דעכ"פ מסר לרשות הבעל הוי גם היכא דלא חזי'. ושוב יצאה מרשות האב דאין לו רשות בה כנ"ל:
אך יש לדחות דהא עכשיו אי נימא דיעוד נשואין עושה. וא"כ בכלל מצות יעוד הוא שתעשה נשואה. וא"כ כיון דאינו מוכרה לקרובים משום שא"א לקיים יעוד ותני ושוין שמוכרה אלמנה לכ"ג כו' משום דקדושין תופסין כו' וא"כ אי יעוד נשואין עושה א"כ איך מוכרה אלמנה לכהן גדול הא אין חופה לפסולות כנ"ל וגם היעוד לא יועיל לעשותה נשואה א"כ ג"כ לא מקיים מצות יעוד. וע"כ עכשיו דגם שאינה ראויה לביאה נעשית נשואה. ושוב פריך שפיר איך משכחת לה הא כבר נשואה ביעוד הראשון. כיון שנאמר נשואין ומוכח דעושה נשואין אף כשאסורה ואינה ראוי כלל. אבל למסקנא דאירוסין עושה י"ל שפיר דבעי ראויה כנ"ל:
אמנם לדעת רש"י וש"פ ורמ"א דסוברים באיסור יש חופה לפסולות. וכשאינה ראויה מצד עצמה כמו פחותה מג' או חולנית לא מהני החופה. א"כ שפיר נשאר הוכחה הנ"ל דאין ראיה מהא דמוכרה אלמנה לכהן גדול דשפיר מיקיימא ועוד אף לעשות נשואה דיש חופה לפסולות. ומיירי כשמכרה פחותה מג' ויעדה אז או שהיתה חולנית בשעת יעוד שלא הי' ראויה לביאה ולא נעשית נשואה וע"כ כנ"ל:
אך גם זה יש לדחות דהא מפורש במשנה וברייתא כתובות מ' ע"ב קטנה מיום א' עד שתהי' נערה יש לה מכר. וא"כ בשלמא למסקנא דיעוד אירוסין עושה שפיר יכול למכור פחותה מבת ג' דהא ראוי ליעוד. אבל אי נימא דיעוד נשואין עושה לא היה יכול למכור קטנה פחותה מבת ג' דא"א לקיים יעוד עתה כיון שאין לה נשואין. ואף כשתגדיל יהי' בה יעוד נשואין. מ"מ הא איתא בירושלמי פ"ק דאינו יכול למוכרה למי שנשוי אחותה אף דכשתמות יהי' אפשר ליעדה מ"מ צריך שבשעת מכירה תהיה ראויה ליעוד. וע"כ אי נימא דיעוד נשואין יהי' מוכח ממשנה הנ"ל דגם קטנה פחותה מבת ג' נעשית נשואה ביעוד ולא בעינן ראוי ושוב פריך שפיר דנעשית נשואה ואין לאביו רשות משא"כ למסקנא דיעוד אירוסין אין ראיה:
אך באמת ז"א דאף לירושלמי דוקא באחות אשה שאין בידו להתירה. משא"כ קטנה ודאי דאף יעוד נשואין עושה מ"מ מהני המכירה בפחותה מבת ג' כיון שתהיה ראוי' ליעד כשתהי' בת ג'. וא"צ להיות ראויה בשעת המכירה. ובל"ז אין הכרח מירושלמי למעיין שם. וא"כ שפיר משכחת לה בקטנה פחותה מבת ג' שמכרה ויעדה בקטנות דלא נעשית נשואה כנ"ל. אך אפשר דאי יעוד נשואין לא הוי צריכין להיות ראויה לביאה דלאו מטעם חופה אתי עלה. ודוחק:
ב ויש מקילין ומתירין להתיחד כו'. נראה דרק על היתר יחוד אבל על יחוד דחופה מודה דצריך לכתוב הכתובה קודם דהא הר"ן שהוא דעת י"א הנ"ל כתב פרק קמא דפסחים דמה"ט צריך לברך הברכות בשעת החופה כדי שתהא חופה ראויה לביאה דכלה בלא ברכה אסורה כו'. ותמוה שסותר למ"ש פ"ק דכתובות שכתב כיון דלא מיתסר היחוד שרי לכנסה בלא כתובה. ודוחק לומר שסבר דהיחוד אסור בלא ברכה. דלשונו שם דבעי ראויה לביאה. ואפשר שכתב זה רק אליבא דרמב"ם ורמב"ן. עכ"פ דעת הרמב"ן גם כן כרמב"ם ובעל העיטור שצריך לכתחלה יחוד הראויה לביאה גם מדרבנן. וצריך לכתוב כתובה קודם. וכ"כ רמ"א לעיל סי' ס"א דעכ"פ המנהג לכתוב כתובה קודם החופה. ומנהג זה הי' בימי הגמרא כמ"ש הר"ן בעצמו ריש כתובות מהא דלא שאל ר"א אי הוי כתיבא כתובה וכן פרק נערה מ"ג דאמר ר"י כתובה ראשונה של אב הואיל וברשותו נכתבין ע"כ דפסיקא להו מילתא שנכתבת קודם חופה. ועל ראיית הר"ן ז"ל מהא דשרי למבעל כו' וע"כ בד' כנסה דלא עבר אתקנתא דרבנן כו'. קשה הא מקום שב"ד בכל יום נשאות בכל יום ודילמא היו ב"ד קבועין בכל יום. וע"כ צ"ל דהר"ן לטעמיה שכתב שם דעכ"פ בששי אסור. ור"א דשרי משום שכנסה סבר. ורק עכשיו שמקדשין לאלתר ע"ש. ולכך הוכיח שפיר. וא"כ לתוספ' ורא"ש שם י"ל שלא הי' שם ב"ד קבוע כלל עיין שם. ומיהודה אין ראיה שהיו מברכין כדי שאם תתיחד תהי' כלה בברכה. ועל הכתובה לא חששו. די"ל שבידו להתפיס מטלטלין משא"כ ברכה דצריך י'. ועוד דביהודה הוי כמקום שאין כותבין עד הנשואין כיון שהי' דרכן כך וסמכה דעתה כמ"ש רש"י פרק אע"פ דבמקום שאין כותבין אין איסור מה שאין כן במקום שכותבין:
ולע"ד דאף אי חופה לאו היינו יחוד יש להחמיר בזה לכתוב הכתובה קודם כמנהגנו דהא לישנא דש"ס אסור לאדם שישהה עם אשתו שעה א' בלא כתובה (ב"ק פ"ט) וא"כ איך יהי' רשאי לעשות החופה בלי כתובה הא שוהה עמה אחר הנשואין בלי כתובה. ולשון הנ"ל משמע בלי ביאה גם כן אסור. וכשנאבדה צריך לכתוב מיד. ועוד דהא בירושלמי ריש פרק אע"פ אהא דאמר ר"מ כל הפוחת כו' אמר דפלגש קדושין בלי כתובה כו' משמע דאמר זה לטעם ר"מ שכשעושה החופה בלא כתובה מורה שהוא רק בתורת קנין פלגש. וכן ברש"י ז"ל בסנהדרין כ"א נשים בכתובה כו' פלגשים בקדושין בלא כתובה. וכן כתב הה"מ ריש הלכות אישות להרמב"ם ז"ל. ומה שדחה דבריו הכ"מ וכתב שלא ראה דברי הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים שכתב להדיא שלוקח פילגשים בלא קדושין ובלא כתובה ע"ש. תמוה לענ"ד איך מפר דברי הרמב"ם שכתב שם דפילגש אסורה להדיוט אלא אמה עבריה אחר יעוד ע"ש. ובזה ישב הכ"מ קושית הרמב"ן על הרמב"ם מכלב כו' דהי' אמה עבריה לאחר יעוד ע"ש. ואינו מובן מהו הא יעוד קדושין גמורין הן ככל קדושין כמבואר בש"ס פרק קמא דקדושין וכמה דוכתי וברמב"ם. ומבעיא אי אירוסין עושה או נשואין וא"כ מה זה להתיר להדיוט ובמה נקראת פילגש לדברי הכ"מ. ולכך הפשוט כדברי הה"מ רק החילוק דבמיוחדת הי' מותר רק בהדיוט אינה כלל מיוחדת לו בלי קדושין דמה הוא היחוד כיון שמותרת לכל אדם וממילא הוא ביאת זנות בלי קדושין. רק במלך כיון שפילגשו אף בלי קדושין אסורה לכל אדם כמ"ש שם. לכך נקראת פילגש המיוחדת לו אף בלי קדושין ומותרת לו משא"כ בהדיוט אינה נקראת כלל פילגש רק בקדושין בלי כתובה דשפיר מיועדת לו דאסורה לכל ואעפ"כ אסורה בלי כתובה דכמו אי כתובה דאורייתא מכמהר הבתולות תלוי זה באישות כך אף אי כתובה דרבנן תלו חכמים חיוב זה בגוף האישות שיהי' באופן שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה. לא כפילגש שיוכל לגרשה כל עת שירצה רק אמה עבריה אחר יעוד כיון דא"צ דעתה ומיעדה בע"כ רק שמודיעה מותרת בלא כתובה כנ"ל. ומיושב גם הגירסא דסנהדרין במלך פילגשים בלא קדושין. דבמלך שפיר כנ"ל. מה שאין כן בהדיוט דהא מה"ט לא מהני מחילה בכתובה שאינו דבר שבממון רק שהאישות תלויה בו כנ"ל. ומיושב לשון ר"מ דכל הפוחת כו' בעילת זנות כו'. מה ענין בעילת זנות לכאן הוי ל"ל אסור כדאמר אסור לשהות בלי כתובה ולמ"ש אתי שפיר דכמו דבלא קדושין אסורה בעשה כמ"ש הה"מ ריש ה"א דכי יקח ובעלה דדוקא ע"י קדושין. וכן ארוסה כו' דאסורה מדרבנן ג"כ כנ"ל דצריך להיות קיחה דנשואין ג"כ מקודם. וא"כ הי' התקנה שבתורת אישות יהי' דוקא עם כתובה אז מותרת. ושייך שפיר בעילת זנות כיון שחסר מתנאי גוף האישות וכמו פילגש כנ"ל. ועוד דכמו דאמר פרק קמא דקדושין לענין קרקע נקנית בכסף ל"ש אלא מקום שאין כותבין אבל מקום שכותבין שטר לא קנה עד שיכתוב דלא סמכה דעתו. אף שיהי' מחויב מ"מ לא ס"ד לא הוי קנין. כן לענין קנין דנשואין שצריך מדעתה ומכמהר הבתולות הוא דנותן לה חיוב הכתובה בעד הקנין נשואין של האישות. ואף אי דרבנן תקנו חכמים כן בעד הנשואין. א"כ כיון שהוא מקום שכותבין כתובה לא סמכה דעתה על גוף הקנין כיון שנותן לה חיוב זה של הכתובה בעד הנשואין לא ס"ד עד שיכתוב לה. ושפיר קרי ליה ביאת זנות. היכא דלא סמכה דעתה כנ"ל. ולכך בנאבדה הכתובה נקיט ר"מ רק לשון אסור לשהות כו' כיון שכבר נגמר הנשואין אין שייכות לביאת זנות רק דאסור כנ"ל. מה שאין כן בתחלת נשואין כשפוחת כו' ולא סמכה דעתה כנ"ל. וא"כ ממילא כיון דקי"ל כר"מ בהא ודאי דצריך לכתוב הכתובה קודם החופה ואתי שפיר טעם בעל העיטור דמשמע דאפילו דיעבד לא מהני מאחר דלא סמכה דעתה כנ"ל. ועכ"פ לכתחלה ודאי אסור כנ"ל. דיש קפידא לענין גוף הקנין דחופה דלא סמכה דעתה כמו בכל הקנינים לפוסקים הנ"ל שזה עיקר ההבדל בין נשים לפילגשים כנ"ל. וכמבואר בירושלמי. אך לא דמי דשם לא סמכה דעתיה דלוקח על גוף הקנין שהמוכר יתן לו שטר על הקרקע. משא"כ כאן להיפוך דעל גוף הנשואין אין ספק אצלה רק על החיוב שבעד הנשואין אם יתן לה. אך כיון דהחיוב תלוי באישות שכשלוקח אשה שלא בתורת פילגש צריך שלא תהא קלה בעינין להוציאה שיהי' לה חיוב עליו כנ"ל. א"כ לא ס"ד על זה שבהחופה לוקח אותה בתורת אישות כיון שהוא במקום שכותבין ולא כתב כמו שם על גוף הקנין כל זמן שלא כתב שטר על הקרקע כן כאן כל שלא כתב כתובה שהוא על הקנין שבתורת אישות. ואף דמגיע לה בתנאי ב"ד מ"מ כל שלא כ' לא ס"ד כמו שם דאי קונה מ"מ לא ס"ד:
אך אפשר דיש לחלק בין הקונה דשם הקונה לא סמכה דעתיה שזה מקנה לו משא"כ כאן שלא ס"ד שקונה אותה ודוחק. אך למ"ש הר"ן שם פ"ק דקדושין דדוקא בשטר קנין לא ס"ד כיון שיש קנין טוב יותר לא ס"ד עד שיקנה בשטר משא"כ שטר ראי' ע"ש. א"כ לא שייך זה כאן דכתיבת הכתובה אינו קנין נשואין רק ראי'. אולם למאי דמסיק הר"ן שגם בשטר ראי' אמרינן כן רק דשכותב אח"כ קני למפרע משעת קנין. ובשטר קנין לא קנה עד שיכתוב ע"ש א"כ כאן כשכותב כתובה אח"כ שפיר הועיל למפרע החופה כתיקנה כנ"ל. אך גם זה יש לדחות דשם על תנאי זה שפיר ס"ד דלוקח דאם לא יכתוב לו לא יקנה ויצטרך להחזיר לו המעות. וכמפורש על תנאי מעכשיו משא"כ בחופה דאין תנאי בחופה ואם תועיל החופה אף שלא יכתוב לה כתובה כבר היא נשואה. וי"ל שפיר דלא סמכה דעתה מיד שמא לא יכתוב. ומגרע הקנין דאישות כנ"ל. גם דהוי כמו במכר דאינו קונה בשטר לחוד עד שיתן דמים ורק במתנה קני אבל מכר ג"כ לא סמכא דעתיה עד שיתן ואף דאי קני מחויב ליתן מ"מ לא ס"ד כנ"ל. וא"כ בכתב לי' שטרא אדמי' דהיינו כסף כדאמר פ"ק דקדושין וממילא כשקונה בקנין אחר וצריך לכתוב לו שט"ח בתורת כסף ג"כ לא קנה עד שיתן לו השטר שזה הוא הדמים ולא ס"ד כל שלא כתב לו. וא"כ גם בנשואין שהכתובה החוב הוא המוהר בעד הנשואין והוא מקום שכותבין י"ל דלא סמכה דעתה עד שיתן לה הכתובה, כמו שם שאין המקנה סומך דעתו להקנאה גמורה כל שלא נתן לו דמי' או השט"ח על עצמו כן ההקנאה בחופה שהאב או היא מקנית עצמה לקנין נשואין כנ"ל צריך ליתן לה הכתובה שהיא המוהר ביד הנשואין דאל"ה לא ס"ד להקנאה גמורה. כנ"ל. והגם שיש לחלק בין דמים שהוא דמי הקרקע אבל הכתובה י"ל שאין זה דמי הנשואין רק כשנשואה לו מחויב לה אינו נראה כיון דנקרא מוהר והחכמים חייבוהו על הנשואין או התורה אי כתובה דאורייתא מנ"ל לחלק בכך.
אך י"ל דבמוכר אומדנא דמוכח דאי לאו דצריך לזוזי לא הוי מזבן. ולכך במוכר מפני רעתה קונה א"כ כאן אין אומדנא. ואינו מוכרח דגם כאן רצונה ודאי שלא תהא קלה בעיני' להוציאה. וי"ל דגרע מחופת נדה. וגם להגורסים נשים בקדושין וכתובה ופילגשים בלא קדושין וכתובה. ג"כ מה להש"ס להזכיר כתובה כלל וע"כ ג"כ שתלוי גוף האישות בזה שיהי' לה כתובה. ולגרסת רמב"ם ורש"י דפלגשים בקדושין בלא כתובה. וברור שלהרמב"ם כן כיון שכ' ה' נערה דמיחדת עצמה לאיש א' היא בלאו דאל תחלל את בתך להזנותה כברייתא דסנהדרין פרק ה"נ דע"ו במוסר שלא לשם אישות וסובר דאף לרבנן דר"ח כן רק לכהונה לא מיקרי זונה. אבל שייך בי' ולא תזנה הארץ וסובר דמעשה יחודי דממעט בספרי הוא דרך מקרה כחיוב דאונס ומפתה. משא"כ מיחדת דאח"כ תיחד לאחר ומלאה הארץ כו' כמבואר שם בלשון הרמב"ם וכ"כ הסמ"ג. וא"כ למה חזר וכתב דאבל להדיוט אסור פילגש הא היינו המיחדת עצמה שהוא בלאו כנ"ל. וע"כ אמר דאיסור זה גם בקדושין בלא כתובה כמ"ש לעיל. ובמלך י"ל דמותר גם בלאו קדושין. וראיתי בריב"ש סי' שצ"א כ' ג"כ ברמב"ם כנ"ל דבמלך אפשר שהוא מצד חוקי המלך מקרא דשמואל אבל בהדיוט אסור גם בלא כתובה. והוא כתב דאף להגירסא פילגשים בלא קדושין וכתובה היינו בלא שתיהן רק קדושין לחוד ע"ש. וברמב"ם כפי לשון שלפנינו א"א לומר כן שכ' בלא קדושין ובלא כתובה. אך אפשר ששניהם אסורין או בלא קדושין או בלא כתובה. ולהגורסים בלא כתובה ע"כ בלא כתיבת כתובה דהא למה שפסק הרמב"ם דלא מהני מחילה בכתובה. ובתחלה בשעת נשואין לכ"ע קי"ל כר"מ דתנאו בטל. א"כ איך שייך בלא כתובה הא מ"מ אית לה. וע"כ בלא כתב לה כתובה דאסורה מדר"מ דכל הפוחת כו' דלא סמכא דעתה אף דאית לה רק שהתנה שלא יהי' לה אף שתנאי בטל. ודוחק שיהיה נקרא בלא כתובה משום שלא כתב, וגם תמיהת הרמב"ן על רש"י הא קי"ל כתובה דרבנן ואיך נק' פלגש בתורה בשביל הכתובה:
והרא"מ תירץ דרש"י פי' למ"ד כתובה דאורייתא וג"כ דוחק כיון דרש"י גורס כן בגמ' איך יהי' סתם גמרא שלא כהילכתא. וגם הרמב"ם במצות ריש ה' אישות כ' מ"ע לישא אשה בכתובה וקדושין ולאו שלא תבעל כו' בלא כתובה וקדושין מה לו להזכיר הכתובה שהוא דרבנן. ולכך לע"ד נראה שהכונה כתובה להנשואין קורא כתובה שאז חיוב הכתובה כדאמר בנדה ס"ו רבינא כו' וכתיב כתובה ליום פלן כו' והפי' הנשואין ע"ש ושבת קי"ל ליכא כתובה כו' ג"כ על הנשואין ובהג"מ מפרש כלה בלא ברכה אסורה כו' דהפי' בלא חופה לפי שמברכין בשעת חופה ע"ש:
והכ"מ פ"א מה"א הביא מבנו של הרמב"ם שהקשו לו הא אמר בגמ' ל"מ לארס דלא עביד מצוה אלא לישא דעביד מצוה כו' ואיך כתב שהקדושין מצוה ותירץ מאחר שכתב קודם מ"ע לישא כו' בכתובה וקדושין מבואר שבאירוסין לא קיים עדיין והנשואין גמר המצוה ע"ש. ולמה חיסר הרמב"ם העיקר והיה לו לכתוב מ"ע לישא בקדושין וחופה שזה עיקר המצוה כמבואר בגמרא ואיך הכניס תחת זה כתובה דרבנן. ומוכרח כמ"ש שקורא הנשואין כתובה ושפיר נכלל בדבריו לישא בכתובה וקדושין כנ"ל. וממילא מיושב הכל דאף מה"ת שלא היה חיוב כתובה מ"מ הנשואין הן מה"ת כדאמר בגמרא פרק נערה חופה בהדיא כתיבה וע"כ היחוד או הכניסה לרשותו גמר המצוה מה"ת שעושה אותה נשואה להפרת נדרים ושאר דברים ובכלל כי יקח הוי קיחה דנשואין ג"כ:
ובזה מיושב לי מ"ש הה"מ פ"י מה"א על מ"ש הרמב"ם הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים והביא ראיה מיהודה ע"ש. ולכאורה מה הוצרך לראיה איך ס"ד שיהי' דאורייתא היך מצינו זה האיסור. ולמ"ש א"ש דהה"מ לטעמי' שכתב פ"א מה"א דהעשה הוא כי יקח ובעלה דוקא ע"י קדושין והוי לאו מכלל עשה בלא קדושין ע"ש. וא"כ כיון דמסקינן יבמות נ"ט דקיחה דנשואין כו' בכהן גדול שבגרה דעובר בבתולי' יקח כו' וא"כ עשה זו עצמה בלא נשואין ג"כ דכי יקח ובעלה נכלל גם קיחה דנשואין ובל"ז תהי' אסורה מה"ת לכך הוצרך לראי' שהוא מדרבנן דמ"מ מה"ת סגי בקיחה דקדושין שתהי' מותרת אף שאינה גמר המצוה ומנא לן באמת דמותרת. אך ילפינן מכל הראיות שהביא הרמב"ן מפלגש כלב ושאול ודוד כו' דא"א לומר בלא קדושין דהן בלאו לרמב"ם ז"ל דמוסרת עצמה ומיחדת לזנות. אך הן בקדושין בלא כתובה היינו בלי נשואין כנ"ל כגרסת הש"ס הנ"ל. והטעם כיון דמיוחדת באמת מותרת בתורת פלגש. רק דבמה היא מיוחדת כיון שמותרת לכל העולם כנ"ל ומיקרי אל תחלל כו' ומלאה הארץ כו'. אמנם אחר קדושין שוב מיוחדת לו דאסורה אסור א"א שוב מותרת מה"ת בלא נשואין בתורת פילגש דהא מיוחדת לו בקדושין. וכשרוצה לישאנה בתורת נשואין צריך חופה ואז היא ברשותו לגמרי להפרת נדרים ושאר דינים מה"ת ושפיר הגירסא בלא כתובה. וגם להגירסא בלא קדושין ובלא כתובה כמ"ש הרמב"ם קאי אמלך דמיוחדת לו גם בלא קדושין דאסורה לכל כנ"ל. או כמ"ש הריב"ש שהוא מחוקי המלך. וי"ל דהפי' נשים בכתובה וקדושין שתיהן דוקא ופילגשים או בלא כתובה או בלא קדושין שניהם נקראים במלך פילגשים. והדיוט אסור מה"ת בלא קדושין רק בלא כתובה היינו בלא נשואין מותר הדיוט מה"ת ואלו הפילגשים שמצינו שלא במלכים כנ"ל. ואח"כ כשאסרו חכמים ארוסה והוא מכלל גזירת יחוד דפנוי' כמ"ש רש"י פ"ק דכתובות על ואסר לנו את הארוסות כו' דצריך דוקא גמר הקיחה דנשואין אז מותרת. א"כ זה גופיה איסור הפילגש דהא אין שום היתר דבלא קדושין מה"ת אסורה ובקדושין אסורה ככל ארוסה. ובנשואין ממילא יש כתובה דתנאי לא מהני ובמקום שאין כותבין באמת מותרת. ומקום שכותבין דלא ס"ד חסר לנשואין דלא ס"ד והוי ב' זנות לה"מ כמו האיסור דארוסה דבכלל גזירת חכמים דזנות כמ"ש רש"י. ואחר הנשואין אסור לשהות איסור גרידא. ובמלך נשאר ההיתר ממילא פילגש בלא קדושין כיון דהתקנה לא הי' רק איסור ארוסה דעל בלא קדושין לא הוצרך לתקן דמה"ת אסורה רק בקדושין א"כ כיון דעל המלך בפ"ע לא הי' התקנה ממילא נשאר ההיתר דבלא קדושין שמיוחדת ומותרת לו כנ"ל. וממילא גם בפילגש ע"י קדושין ג"כ לא שייך התקנה כיון שגם בלא קדושין מותרת לו לא גרע ע"י הקדושין ובפרט דאפשר ענין כתובה לא צריך כלל לגבי מלך דהא לא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר דאסורה לכל ולרבנן אף למלך אסורה:
ומיושבים שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דכתב דרק למלך אבל הדיוט אסור בפילגש כנ"ל בין בלא קדושין מה"ת ובין בלא נשואין מדרבנן. וגם מיושב מה שלפעמים נקראו א"א בירושלמי אשת חמי' מותרת מדוד שנשא רצפה כו' דהיתה בקדושין כנ"ל. ופעמים שאינה נקראת א"א בפילגש בלי קדושין שגם אלו נקראים פילגשים כנ"ל. וזה שכ' הרמב"ם דאמה אחר יעוד מותרת להדיוט. והיינו כמ"ש דהא בעי הש"ס אי יעוד נשואין עושה אי אירוסין ומה היא הבעי'. ונראה הטעם כיון שמיעדה בע"כ רק להודיעה י"ל דלא צריך נשואין אחרים דכבר היא ברשותו לישאנה בע"כ ומיקרי בית אישה מה"ת. וא"כ אף דמסיק אירוסין עושה מ"מ בתורת פילגש בלא נשואין י"ל דמותרת ואינה בכלל האיסור דשאר ארוסה כיון שכבר ברשותו. ודמי לטעם הריב"ש מחוקי המלך כיון שיכול ליקח אותם בע"כ כנ"ל והרמב"ם יליף לה מהא דאמר בקדושין י"ט מצות יעוד מקדש אומר בפני ב' ה"א מאורסת כו' ונוהג בה מנהג אישות כו'. ולא הוזכר נשואין וחופה משמע דמותרת לו אחר היעוד. אף דלענין הפרת נדרים ושאר דברים אינה כנשואה כנ"ל:
גם י"ל דגמר לה מריש קדושין גבי חופה קונה כו' דפריך מה לכסף שכן בע"כ והקשו תוס' מיעוד גם חופה בע"כ. ולרמב"ם א"ש דאין חופה ביעוד כנ"ל ולפ"ז א"כ בנשואין וחופה אינו מורה בתורת פילגש אף שלא כתב הכתובה עדיין דמ"מ אית לה כיון שהיא בחופה כנ"ל. אך טעמים הנ"ל דלא סמכה דעתה שייך אך מ"מ דברי הרמ"א שפיר שאינו מזיק מדינא דיעוד כשכותב הכתובה אח"כ דא"צ להיות ביחד דוקא ומה בכך שלא ס"ד עד שיכתוב מ"מ כשכותב אח"כ סמכה דעתה ומותרת לו וכמו בקנין עד שיתן דמים דקונה למפרע או משעה דס"ד ע"ש בר"ן. ובכנסה לחופה שתגמור אחר ל' י"ל דמהני לאלתר כמו דאין תנאי בחופה אין שיור. אך ז"א בלאחר אין בו דיני תנאי. אך דעכ"פ מהני אחר ל' ולא דמי למשוך כו' ולא תקנה עד אחר ל'. דכאן לא מקרי כלתה כו' דעדיין ברשותו קיימא וא"כ ממילא מהני עכ"פ משעה שכתוב הכתובה ומותרת לו ומיושב שפיר לשון ר"מ דכל הפוחת כ' בעילת זנות שעדיין לאן נגמר כשלא כתב דלא ס"ד ולא גמרה החופה עד שיהי' סמכה דעתה וממילא חשיב ב' זנות כמו ארוסה דבכלל ז' דפנוי' כמ"ש רש"י ז"ל. אבל לכתחלה ודאי קפידא להיות החופה בלא כתובה. גם הרשב"א ריש כתובות שכתב לשון הר"ן דאין איסור יחוד בלא כתובה ומ"מ סיים דלכתחלה צריך לכתוב קודם החופה:
שוב ראיתי בסמ"ג שכ' להדיא כמ"ש לעיל דכיון דקי"ל אסור לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה לפיכך צריך לכתוב הכתובה קודם החופה כו' ע"ש. משמע להדיא כמ"ש דזה מיקרי שוהה אף בלא ביאה כנ"ל. וגם בנאבד צריך לכתוב לה מיד כ"כ שם ע"ש. אך בגמרא נדה (דף י"ב]. ובאין ושוהין עמהם וכו' בין ערה כו' דקאי לשון זה אביאה. אך כאן הלשון אפילו שעה א' משמע אף לשהות גרידא כנ"ל:
ג והבעל נותן שכר הסופר. בטור כתב והבעל נותן כו' שחכמים תקנו כתובה לאשה שלא תהא קלה בעיניו כו'. וכתב הב"י דאין זה טעם על שנותן שכר הסופר רק אדלעיל קאי ע"ש ודוחק. ונראה לפרש כפשוטו דהא בנותן מתנה המקבל נותן השכר ובכתובה מחייב עצמו במה שאינו חייב דהוי כמתנה. אך באמת הא גם בנא כתיבת הכתובה חייב ליתן לה מתנאי ב"ד. רק הכתובה היא דבל"ז אסור לשהות עמה והוי לטובתו כמ"ש הח"מ וב"ש. ושפיר כתב הטור דהוא נותן שכר החופר שחכמים תקנו כו' ואף בלא הכתובה גביא מתקנת חכמים והוי הכתובה לטובתו שיהי' מותר לבא עליה ונותן השכר כנ"ל:
עוד י"ל דהא בכל שטרי קנין או שמחייב בדבר שאינו חייב בשטר צריך שטר מקנה כדאמר בש"ס גיטין כ' דצריך שיהי' הנייר של הלוה ויקנה אותו להמלוה והוא כמתנה לזמן עד שיפרע לו ואז חוזר ונעשה הנייר של הלוה או המתחייב. ואם אינו ספר המקנה לא משתעבד ולא יקנה ע"ש. ובש"ס ריש הזורק אמר חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכתבו תוספות והרא"ש אף דנותן מתנה לאשתו אינו אוכל פירות מ"מ בהא שאינו רק שאלה לא אמרינן זה וגם כיון שאינה יכול למכור ודינו כנכסי מלוג הוי שלו עדיין ולא מיקרי שלה ע"ש ובטור סי' פ"ה. וא"כ לכאורה בכתובה כשכותב אחר החופה ומתחייב בזה וכיון שהבעל נותן השכר והנייר שלו צריך להקנות להאשה שיהי' נעשה שלה דבעינן ספר מקנה כנ"ל. וא"כ לא מהני דמה שקנתה אשה קנה בעלה ועדיין גם אח"כ נקרא הנייר שלו:
וגם דבזה י"ל דלא שייך כלל נותן בעין יפה נותן דהא צריך להקנות לה ע"כ הנייר והוי כמכר דאוכל פירות כנ"ל ולא הוי ס' מקנה. אמנם הא בל"ז אית לה בתנאי ב"ד ואין הכתובה רק לראיה ובשטרי ראיה לא בעינן ספר מקנה כמ"ש תוס' גיטין שם כ'. וכתב הטור שפיר והחתן נותן שכר הסופר שחכמים תקנו כו' והוי רק לראי' ולכך אף שהנייר שלו מהני כנ"ל:
אך י"ל דבל"ז מיקרי שפיר ספר מקנה כיון שיש לה בו קנין הגוף בהנייר וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועוד דאף דלא שייך נותן בעין יפה נותן כיון שמוכרח ליתן מ"מ כיון דלא תקנה באופן אחר ממילא מסלק עצמו גם מפירות. אך ז"א דגם שם בגט מקנה החצר כדי שתתגרש ואעפ"כ לא אמרינן שמסלק כנ"ל. אך יש לחלק בין חצר שם דצריך להיות לגמרי שלה ובין ספר מקנה די"ל כל שיש לה בהנייר איזה קנין מיקרי ספר המקנה כנ"ל דאל"כ איך משכחת לה תוספות כתובה אחר הנשואין הא זה הוי שטר קנין שמתחייב בשטר זה ובעי ספר מקנה או נותן לה קרקע במתנה או מכר בשטר ויצטרך תמיד שיהי' קנין אחר כדי שיהי' השטר רק שטר ראיה ולא קנין. וע"כ דשפיר הוי ספר מקנה כיון שיש לה קנין הגוף כנ"ל אף שאינו קנין גמור או דמסלק עצמו מסתמא לגמרי מהנייר שיהי' שלה כנ"ל. לפי הטעם שכתבו הח"מ וב"ש דלכך נותן השכר שהוא טובתו להתיר לדור עמה. ממילא בתוספות כתובה האשה נותנת השכר שהיא רק טובתה כנ"ל:
ד ואפילו אם ירצה ליחד לה כתובתה במעות או בשאר מטלטלין כו'. מבואר דאף קיבל עליו אחריות לא מהני דהא בס"ב כ' דבשבת וכה"ג יכול ליחד מטלטלין ויקבל אחריות כו' אבל כשיכול לכתוב לא מהני קבלת אחריות. וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל. והוא תמוה דאמר בש"ס להדיא ריש פרק אע"פ נ"ז ע"ב, בד"א שלא קיבל עליו אבל קיבל אחריות עושין כתובת אשה מטלטלין ור"י לא פליג רק דחיישינן לזולא אבל כשמקבל עליו זולא ג"כ לכ"ע מותר. ואף דאמר בסוף האשה שנפלה תקנת שמעון בן שטח שלא יאמר טלי כתובתך וצאי כו' מ"מ הא גם הני תנאי בתר תקנת שמעון בן שטח הוי ואף עפ"כ אמרו דעושין בקיבל עליו אחריות וע"כ צ"ל כמ"ש תוס' שם דבקיבל אחריות לא שייך טעמא דטלי כתובתך וצאי ג"כ ע"ש. וא"כ למה דחו סוגיא מפורשת להדיא באין חולק:
והי' נראה ליישב דהנה תוס' כ' הטעם דלא שייך טלי כתובתך וצאי רק בלא קיבל אחריות דלא תלוה אותם לו מחשש שמא יאבדו אבל קיבל אחריות דתלוה אותם לו ונהנה מהם לא יאמר לו טלי כו' ע"ש. ויש להקשות למאי דקי"ל דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה ואף דהתפסת מטלטלין שרי מ"מ דוקא כשנותן לה המטלטלין אבל כשאינם אצלה אסור כמבואר שם וא"כ קשה דגם בקיבל אחריות שייך שיאמר טלי כמו בלא קיבל דלא שייך סברת התוס' שתלוה אותם לו דהא אם תתנם לו יהי' אסור לדור עמה ולא תוכל ליתנם לו כיון שאין לה כתובה רק מטלטלין אלו וכשהן בידה מותר אבל כשתתנם לו יהי' אסור וממילא אף שהם בידה אסור דשייך שיאמר טלי כו' כמו לא קיבל אחריות כנ"ל:
וי"ל דת"ק ור"י לטעמייהו דפליגי אר"מ וסברי דמותר לשהות בלא כתובה ב' וג' שנים ולכך שפיר מותר בקיבל אחריות שתוכל להחזירם לו ולא שייך טלי כנ"ל וממילא מיושב הרי"ף והרמב"ם דלדידן דקי"ל כר"מ דאסור לשהות אפילו שעה אחת ממילא גם בקיבל אחריות אסור שלא יאמר טלי כו' כמו בלא קיבל כנ"ל. ולשיטת תוס' שם י"ל דמ"מ לא שייך שיאמר טלי כו' דהא שפיר יכול ליהנות מהם שתלוה אותם לו ובאמת יכתוב לו כתובה ויהי' מותר לדור עמה. וכיון שיכול ליהנות מהם שוב לא יאמר טלי אף שהן בידה כנ"ל:
ובזה מיושב דלכאורה קשה למה תיקן שמעון בן שטח שיכתוב כל נכסי אחראין ולא ייחד לה מטלטלין הא לא רצה לגרע כחה והי' לו להשאיר כמקדם ליחד מטלטלין רק שיקבל אחריות לתוס' ז"ל דג"כ לא יהי' שייך טלי כו' ולמה גרע כחה שלא ייחד. וצ"ל דכיון שע"כ צריך שיהי' נכסיו אחראין שוב די בזה לבד שלא תהי' קלה כו' ואין צורך שוב ליחד. ודוחק דמ"מ למה הי' לגרע כחה כנ"ל. ולמ"ש מיושב דדוקא עכשיו דסגי גם בלא יחוד מטלטלין כשכותב כל נכסי אחראין שפיר מותר גם בלא כתב רק ביחד מטלטלין ומקבל אחריות דלא שייך טלי שתלוה אותם לו ויכתוב לה באמת כתובה כנ"ל אבל אם לא הי' סגי בכתיבת כתובה רק דוקא לקבל אחריות ממילא לא הי' מהני כלל דעדיין יאמר טלי כו' דלא יוכל ליהנות שלא תוכל להלוותם לו דיהי' אסור לדור עמה כיון שאין תקנה אחרת רק שיהי' אצלה ושפיר הוצרך לתקן כנ"ל. ולהפוסקים הנ"ל י"ל דלא מהני מה שיוכל לכתוב כתובה דמ"מ כמו שהוא עתה לא יוכל ליהנות ושייך טלי כו' דאל"כ גם בלא קיבל אחריות לא יהי' שייך טלי כו' דתוכל להלוותם ויקבל באמת אחריות וע"כ כנ"ל וא"ש:
עוד י"ל דלכאורה י"ל בפשיטות דהא בלא כתובה אסור אף דאית לה בתנאי ב"ד משום דלא סמכה דעתה שהוא בע"פ ע"ש. וא"כ כיון דחיישינן שמא יאבדו ממילא אף שקיבל עליו אחריות מ"מ לא יהי' רק בעל פה ולא סמכה דעתה ויהי' אסור כנ"ל דאף שיהי' חייב מחמת האחריות מ"מ זה אינו רק בע"פ כנ"ל. אך ת"ק ור"י דסברי דמותר לשהות עם אשתו בלא כתובה. א"כ לא סברי הא דלא סמכה דעתה רק שיהי' החיוב כתקנת חכמים ולכך מהני קבלת אחריות. וא"כ מיושב דלדידן דקי"ל אסור כר"מ ממילא לא מהני קיבל אחריות כנ"ל:
אך ז"א דאם ניחוש לב' החששות הנ"ל שמא יאבדו ואף שיהי' חייב יהי' בע"פ ולא סמכה דעתה. א"כ גם כשיש לה שטר כתובה שייך ב' חששות שמא תאבד השטר כתובה ואז יהי' בע"פ כנ"ל. וע"כ דז"א דצריך אחד מהם עכ"פ או דכשיאבד לא יתחייב באמת כלום מדינא ובזה חיישינן חשש א' שמא יאבד. או שסבר הוא עכשיו בע"פ ולא סמכה דעתה. אבל לחוש לשניהם יחד לא חיישינן כנ"ל. ואם כן ממילא מהני מטלטלין בקבלת אחריות ג"כ דאין חשש יותר מעל השטר כתובה כנ"ל:
אמנם י"ל דזה שפיר לענין חשש אבידה דלא שייך שהיא לא סמכה דעתה עכשיו שחוששת שמא יאבד דהא בידה לשמור ואונס לא שכיח רק דאנו חוששין שמא יאבד וממילא בקיבל אחריות סגי ואם לא תסמוך דעתה אז באמת יצטרך לכתוב לה כתובה אחרת וכן בשטר כתובה כנ"ל. אבל לר"י דאמר שאין קצובין ופוחתין וחייש לזולא דזה אינו בידה י"ל שפיר דלא מהני אף שקיבל אחריות זולא ג"כ דמ"מ לא סמכה דעתה עכשיו שחוששת שמא יוזלו ויהי' בעל פה אף שהוא באחריותו ושפיר לא מהני לר"י אף דקיבל אחריות זולא ג"כ. ומיושב בזה לשון הש"ס דאמר ת"ק אבל קיבל עליו אחריות עושין ור"י פליג הלא אין קצובין כו' והא בקיבל אחריות זולא גם לדידיה שרי לשיטת תוס' ולמה פסיק דאף קיבל אחריות אין עושין. ולמ"ש א"ש דלא מהני כלל. ומיושב שפיר הרי"ף ורמב"ם וש"ע דפסקו כר"י ולכך אין עושין כלל ולא מהני קבלת אחריות אף מזולא כנ"ל. ואם כותב בשטר שיהי' נכסיו אחראין בזה באמת מותר כמו שכתב בש"ע אלא צריך שיכתוב כו':
עוד נראה דהא דאין עושין כתובה מטלטלין היינו שאינו מתחייב כלל בחיוב כתובה רק נותן לה מטלטלין אלו. וא"כ כיון דחיישינן שמא יאבדו נראה דאף שקיבל אחריות היינו שמתחייב עצמו שכשיאבד יהי' חייב לשלם לה אבל כל זמן שלא נאבדו אין עליו שום חיוב כלל. וא"כ נראה דאם נאבדו אצלה צריך דוקא עדים שנאבדה ואינה נאמנת כלל אף בשבועה. דאף דבמלוה על המשכון נאמן המלוה בשבועה ליטול היינו משום דהחיוב ודאי עליו רק הספק אם יש לו חיוב על המלוה בעד המשכון ונאמן ממילא כשאר שומר. אבל זה ודאי דאם אחד מתחייב עצמו על חפץ של חבירו אם יאבד אשלם לך דאין הלה נאמן ליטול בשבועה שנאבד דהוי א"י אם נתחייבתי לך דפטור. וממילא כאן דלא נתחייב בשום חיוב כתובה רק נותן לה מטלטלין אלו מעכשיו אם תתגרש כו' דלכך בסתם אינם באחריותו כמ"ש תוס' סוף פרק האשה. רק שקיבל עליו אחריות אבידה שהתחייב לשלם לה כשיאבדו ומתחיל אז החיוב ולא תהי' נאמנת שנאבדה כנ"ל. ובודאי לא סמכה דעתה אף בקבלת אחריות דשמא יאבדו ויהי' פטור כשלא יהי' עדים שנאבד ושפיר אסור כנ"ל. ונראה דמפרשים כך אין עושין כו' בד"א בשלא קיבל עליו אחריות היינו שיהי' כל נכסיו אחראין לכתובה כו' רק שנותן מטלטלין אלו ואינו מתחייב יותר זה אסור אף שקיבל אחריות על המטלטלין שישלם כנ"ל. אבל קיבל עליו אחריות היינו אחריות הכתובה שכתב לה שיהי' נכסיו אחראין אז עושין ויכול ליחד לה אח"כ דאז הוי כשאר משכון כיון שיש עליו חיוב ושפיר תהי' נאמנת אם יאבדו כיון שיש חיוב עליו כנ"ל. ואף שאינו מקבל אחריות על המטלטלין גם בסתם הוי באחריותו רק דמ"מ צריך שיקבל בפירוש כמ"ש רש"י סוף האשה שנפלו ובתוס' ד"ה התם כו' דאם לא קיבל בפירוש אף שהם באחריותו סבורה דלית לה ולא סמכה דעתה. ור"י פליג דפוחתין ועדיין לא סמכה דעתה וצריך שיקבל בפירוש זולא ג"כ כנ"ל. אבל כל זה לא מהני רק כשכותב לה כתובה שיהיו נכסיו אחראין כנ"ל. ומיושב שפיר לשון הש"ע ואפילו אם ירצה ליחד כו' אין שומעין לו עד שיכתוב כו' ואז באמת מותר ליחד לה אחר כך אבל בלא שטר כתובה שפיר אסור אף בקבלת אחריות כנ"ל:
ובזה מיושב קושית תוס' ד"ה התם על רש"י שסובר דבסתם לא יאמר הרי כתובתך כו' אף דבסתם הוא ג"כ באחריותו ע"ש כיון שכתב דקנאי כו' והקשו מהא דפרק אע"פ דאמר במה דברים אמורים שלא קיבל אחריות כו' דמשמע דבסתם אינו באחריותו ע"ש. ולמ"ש מיושב דבלא קיבל ולא כתב לה כתובה כלל רק נותן מטלטלין אלו ודאי בסתם אינם באחריותו שאין חיוב עליו כלל. משא"כ שם דכבר כתב לה רק אח"כ מיחד לה שפיר ממילא הם באחריותו שאינו רק משכון אצלה. וקי"ל דמלוה על המשכון ש"ח היכא דליכא פרוטה דר"י. גם דהוי אצלה שמירה בבעלים להפוסקים סי' פ"ו. ושפיר פטורה וממילא חייב הוא חיוב הכתובה כנ"ל. רק דאעפ"כ לא סמכה דעתה ע"ש:
גם מיושב קושיא הב' שהקשו שם כמו, באשתו דאמר כשנאבדו חייב לשלם כמו כן ביבמתו חוזרת על נכסי בעלה הראשון כשיאבדו ע"ש. ואף דשמא לא יהיו קיימין נכסי הראשון ע"כ קושייתם דהא קי"ל אי לית לה מראשון תקנו לה רבנן משני ותגבה ג"כ ממנו כנ"ל. ולמ"ש י"ל דבשלמא גבי אשתו. אם יאבדו אצלה שפיר תהי' נאמנת שנאבדו כמו מלוה על המשכון דהא לא נסתלק החיוב במה שייחד לה כנ"ל והוי החיוב ודאי כו' אבל ביבמה דאף דאי לית לה מראשון תקנו מב' מ"מ אין החיוב מתחיל עליו רק משעה שאין לה מראשון ואם יש מראשון אין חיוב עליו כלל כמבואר שם. ואם כן אף שבאחריותו מ"מ לא תהי' נאמנת כלל שנאבדו דהא הוי ספק שמא לא נאבדו ועדיין יש לה מראשון ואין עליו חיוב כלל והוי א"י אם נתחייבתי כנ"ל ושפיר לא סמכה דעתה דלא תהי' נאמנת משא"כ באשה וקמ"ל דגם באשה אסור דמ"מ סבורה דאין לה כמ"ש רש"י ז"ל כנ"ל:
אך לכאורה גם בכתב לה יהי' אסור ליחד אחר כך מטלטלין אף באחריות דאמר בש"ס פ"א ע"ב אלא דר' אבא כו' דר"א לא קשיא משום איבה ופירש"י המיחד לאשתו קרקע או מטלטלין נותן איבה כו' סבורה עיניו נותן בגירושין ע"ש וכן כ' תוס' שם. וא"כ טעם זה שייך אף בקיבל אחריות לכאורה. אולם נראה דז"א א"כ יהי' דברי תוס' סותרין דפרק אע"פ כ' דמותר בקבלת אחריות גם רש"י ז"ל פ"ב ע"ב פי' ד"ה וקנינא כו' הילכך איכא איבה דלא סמכה דעתה שלא יאבדו המעות ע"ש. ונראה דזה טעם א' דסברה עיניו נתן בגירושין ולכך נותן לה דבר שאם יאבד יפטר משא"כ בקיבל אחריות לא שייך איבה כנ"ל. וקצת דוחק:
וי"ל דגם הש"ע סובר דכשכתב לה כתובה שיהיו נכסיו אחראין מותר אח"כ ליחד להמטלטלין כשמקבל עליו אחריות כמ"ש ולא חיישינן שיאמר טלי כתובתך וצאי כמ"ש תוספ' כיון שיכול ליהנות מהם. רק בלא כתובה אסור כנ"ל. וכן נראה למ"ש הרא"ה בחידושיו סוף פ' האשה דתקנת שמעון בן שטח לא הי' שלא ליחד רק שיהי' כותב כל נכסי אחראין משום דקודם לכן שלא היו כותבין כן היו כולם צריכין ליחד וכשהי' כועס הי' אומר טלי והתקין שיהי' כותב כל נכסי אחראין ושוב אין צורך ליחד וממילא אם מיחד ג"כ מותר ע"ש דלכך אמר ת"ק בקיבול אחריות עושין. ומיושב שפיר פסק הש"ע דכשלא יכתוב נכסי אחראין רק ליחד מטלטלין אין שומעין לו אף בקבלת אחריות דעובר על תקנת שמעון בן שטח וצריך דוקא שיכתוב אחראין כו' אבל כשכותב כו' שפיר מותר ליחד אח"כ בקבלת אחריות כנ"ל. עוד כתב הרא"ה ז"ל שם די"ל דהנך תנאי פליגי מדינא קודם תקנת שמעון בן שטח וסיים והדבר צריך תיקון ע"ש. ולתירוץ זה הי' שפיר אסור ליחד עכשיו בכל גווני. אמנם לענ"ד נראה דוחק דבתוספתא איתא תקנת שמעון בן שטח ועלה קאמר אח"כ הך פלוגתא דאין עושין כ"א מטלטלין ע"ש דמבואר דאחר התקנה פליגי כנ"ל:
ה או שיעידו כו' ויקנו מידו זה דעת הרמב"ם דבקנין לחוד סגי ומותר ולפי' הב"י אף לכתחלה מותר בלא כתובה אף שיש פנאי לכתוב. וק' מהא דר"א דאמרו והא לא כתיבא כו' וצוה להתפיס מטלטלין וזה לא מהני רק בשעת הדחק ולמה לא צוה לקנות בקנין דמותר לכתחלה. וצ"ל דקנין אסור בשבת ולהתפיס בתורת משכון מותר ודלא כתירוץ הר"ן. או שלא הי' שהות לבקש עדים כשרים לקנין. דאף דקנין מהני גם בלא עדים להתחייב מ"מ כאן צריך עדים דוקא דאל"ה יוכל לכפור ולא סמכה דעתה כנ"ל. ודוחק:
ונראה לישב דהנה הסמ"ע ר"ס ל"ט בח"מ הביא בשם הג"א דהודאה בקנין לא מהני כשאינו מתחייב בשום דבר ע"י הקנין והב"י השיג דכיון דקודם הקנין הי' ע"פ ובקנין משעבד נכסיו לגבות ממשעבדי חל ע"ז הקנין ע"ש. ובש"ך וכן בהלואה אף שהקנין הי אחר הלואה מהני משום דנעשה שיעבוד חדש ע"י הקנין לגבות ממשועבדים. אבל כשאינו נעשה שום חיוב ע"י הקנין יותר מקודם לכ"ע לא מהני ולא שייך כלל סתם קנין לכתיבה דהטעם הוא מדנותן בעין יפה כל כך מה שאין כן כשאינו נותן כלום כנ"ל ע"ש. ולכאורה כאן כיון דמשעת חופה גביא בתנאי ב"ד, אף ממשועבדים וא"כ אף שקנו מידו אח"כ אינו מועיל כלום דאין כאן חיוב על מה יחול הקנין ולא שייך כלל לכתיבה עומד. וממילא אסור לשהות עמה כמו בלא קנין. אמנם הרמב"ם ז"ל לטעמיה דבעינן הכתיבה או הקנין קודם החופה דוקא שיהי' חופה הראויה לביאה ולכך שפיר מהני הקנין דקודם החופה ארוסה לית לה כתובה וע"י הקנין מתחייב ושפיר חל הקנין והוי כמו כתיבה ומותר כנ"ל.
וממילא מיושב דבש"ס דאמר ר"א אתפסוה מטלטלין ע"כ איירי דעברו ועשו החופה קודם לכן ברביעי כמ"ש הר"ן או עכ"פ קודם שבת כמ"ש לעיל וא"כ לא הי' מהני כלל הקנין דאין כאן על מה לחול כיון דכבר נשתעבד ועדיין אסור. והוצרך להתפיס מטלטלין כנ"ל:
ובזה מיושב מה דדייק הב"ח הובא בח"מ שהתחיל הרמב"ם וכתב אחד הכותב ואחד שקונה כו' וסיים בהתפסת מטלטלין עד שיהי' לו פנאי לכתוב כו' ולא סיים עד שיקנו מידו ע"ש. ולהנ"ל אתי שפיר דכתב שפיר דמתחלה קודם החופה סגי בקנין אבל כשמתפיס מטלטלין עד שיקנו זה לא מהני כיון שיהי' הקנין אחר החופה לא יועיל כלל ושפיר כתב בזה דוקא עד שיכתוב דבהתפסת מטלטלין איירי כשנשאר עליו חוב הכתובה מתנאי ב"ד ג"כ כנ"ל:
עוד י"ל דהא מבואר בח"מ דאף דסתם קנין לכתיבה עומד מ"מ אם מוחה בפירוש שלא לכתוב מהני ואין כותבין ע"ש. וא"כ מה מועיל הקנין כאן שיהי' מותר לשהות עמה דסמכה דעתה הא יכול למחות שלא יכתבו כנ"ל. אמנם הטעם דכמו דהעדים לא צריכי לאימלוכי בי' דמסתמא לכתיבה עומד ולא ימחה כיון שנותן בעין יפה בקנין כמו כן גם האשה סמכה דעתה דמסתמא לא ימחה ויכתבו לה ולכך מותר אף שיוכל למחות. אמנם הפוסקים כתבו דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד רק היכא שהי' אפשר לו להקנות באופן אחר דאז שייך הסברא כיון שנותן בעין יפה ומקנה בק"ס רוצה שיכתבו אבל כשלא הי' אפשר באופן אחר אין ראיה ממה שהקנו בקנין ולא שייך סתם קנין כו'. ואם כן לכאורה כאן בשבת דלא הי' באפשרי לכתוב כתובה ואופן אחר רק לקנות בקנין דאסור לשהות כו' אם כן שוב לא מהני הקנין כלל כיון דאי אפשר רק בקנין ולא שייך סתם קנין כו':
אך י"ל כיון דמהני התפסת מטלטלין שוב מיקרי אפשר בלא קנין וממילא כשנותן בקנין שייך סתם קנין כו ומותר אף בשבת ולכך כתב הרמב"ם ז"ל שפיר דמהני תמיד קנין כנ"ל. וממילא מיושב הא דאמר ר"א אתפסוה מטלטלין ולא אמר שיקנו ממנו בקנין דהא הם שלא ידעו דמהני התפסת מטלטלין ממילא לא הי' מועיל כלל הקנין בשבת וכל מה דמהני רק משום דמהני התפסת מטלטלין ולכך אמר אתפסוה מטלטלין דמהני וממילא שוב גם קנין מועיל כנ"ל. ונראה נכון כפסק הרמ"א ז"ל דלכתחלה אין לסמוך על עדי קנין ורק לפי שעה עד שיהי' פנאי לכתוב בהא שייך דילמא מייתי עדים או אזלי למדינת הים רק לזמן מועט לא חיישינן כנ"ל. בפרט לדעת הי"א בח"מ כ ל"ט דאחר זמן אין העדי קנין רשאין לכתוב ע"ש. א"כ לא סמכה דעתה שמא יגרשה ויהי' אחר זמנו ולא יהיו רשאין לכתוב ויכול לטעון פרעתי ורק שתתבע מיד ולכך אין סומכין ע"ז רק בשעת הדחק כנ"ל:
ו העמיד לה ערב קבלן בכתובה והתנה שהוא יהא פטור ממנה אסור עד שיהא שיעבודה עליו שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה כו' דכיון שהוא יהי' פטור עדיין קלה בעיניו כו'. לכאורה קשה דהא תנאי אינו מועיל בכתובה כמבואר לקמן בש"ע ואף שהתנה שיהי' פטור מ"מ חייב. רק דמ"מ אסור להתנות ולפחות דהיא לא סמכה דעתה שסבורה שהתנאי מועיל ולא יהי' לה כתובה. וא"כ כאן באמת לא תהי' קלה בעיניו להוציאה דאין התנאי מועיל ויהי' חייב ושפיר גם היא סמכה דעתה דנהי דסבורה דאין לה מ"מ יש לה מהערב כנ"ל ויהי' מותר. אך נראה דהפירוש דלא סמכה דעתה היא שסבורה שתהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ גם כאן שייך זה כיון שסבורה דתנאי שלו מועיל ממילא סברה שתהי' קלה בעיניו דאף שיש לה מהערב הוא יפטור ויגרשה ולכך אסור אף שבאמת יש לה. אמנם כהדין שכתב הח"מ שכשיש להערב שטר פיצוי מן הבעל דאז אינה קלה בעיניו להוציאה דיצטרך לשלם להערב וכתב הטעם דמ"מ אסור כיון שאין לה שיעבוד כלל על בעלה אין לה כתובה כתקנת חכמים ע"ש. וא"כ בזה קשה כנ"ל דהא באמת יש לה שיעבוד עליו כיון שהתנאי בטל. והיא סמכה דעתה שלא תהיה קלה בעיניו דיצטרך לשלם להערב עכ"פ אף למה שסבורה דתנאו קיים וא"כ שפיר יהי' מותר כנ"ל:
והי' אפשר לומר דהא הטעם דתנאי בטל הוא משום דהוי מתנה על מה שכתוב ובתורה. וא"כ אם הי' הדין דמותר להעמיד ערב בכתובה וסגי בזה ממילא הי' מהני התנאי שלו לפטור דאינו כלל מתנה על מה שכתוב בתורה כיון שהערב ישלם כנ"ל. והוצרך שפיר הרמ"א לומר דאסור ולא מהני הערב וממילא הוי שוב מתנה על מה שכתוב בתורה ולא מהני התנאי וגם הוא חייב ושוב מותר דלא שייך הטעם כנ"ל. אבל אם הי' הדין דמותר בערבות לחוד שפיר הי' אסור כיון שאין עליו חיוב דמועיל התנאי משא"כ עכשיו י"ל דמותר כנ"ל: