אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות גטין · סימן קכד

סימן קכא

סעיף א

גט שכתבו על איסורי הנאה כשר מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה אם כתב עליו הגט בטל:

א גט שכתבו כו' מלשון הרמב"ם והטור משמע דאפי' לכתחלה מותר לכתוב. ובתוס' גטין ב' ע"ב כתבו להדיא דאע"ג דאסור לכתוב דמיתהני מאיסורי הנאה מ"מ הגט כשר ע"ש ומתוס' הנ"ל משמע דאיסורי דאורייתא איכא לכתוב הגט על א"ה ע"ש שהוכיחו דאפי' הי' בכתיבת קעקע איסור דאורייתא הי' הגט כשר מהא דכתב על איסורי הנאה כו'. ובח"מ מפרש גם דעת הרמב"ם כתוס' רק מצד דיני הגט רשאי לכתחלה ע"ש. וכן המחבר נקיט לשון הש"ס ומשמע כתוספות דדוקא דיעבד כו'. וקשיא לי מאי בכך שהוא דיעבד שכבר כתבו הגט מ"מ איך אמר דכשר היינו שמותר ליתנו לה והא אין הכתיבה הנאה כלל רק הנתינה שתתגרש בזה ואיך רשאי ליתנו לכתחלה הא נהנה מאיסורי הנאה וזה עיקר ההנאה דבשלמא בכתיבת קעקע כשכבר נכתב מותר ליתן לכתחלה דאיסורי דעבד עבד ואין תוספת איסור בהנתינה משא"כ באיסורי הנאה דעיקר האיסור הנתינה וזה לכתחלה. ודוחק לומר דכ' על א"ה איירי שכבר נתנו לה ג"כ וכשר היינו דמגורשת בדיעבד דזה דוחק והוי ליה למימר כתבו ונתנו לה מגורשת. וכשר משמע דהגט כשר לתנו לה. ובש"ס לא קשה די"ל כמו שמפרש הח"מ דברי הרמב"ם ז"ל דאין כונתו רק מצד גט אין איסור כו' כן י"ל בש"ס דכתב על א"ה כשר היינו מצד דיני גט כשר ולא בעי נתינת ממון כו' אבל לא מיירי מדין א"ה ואעפ"כ התוס' הוכיחו שפיר דעכ"פ דיעבד מגורשת דאל"ה מאי נפקא מינה אבל לענין הנתינה שפיר י"ל כנ"ל דמצד גט כשר וממילא מגורשת בדיעבד. ובח"מ הביא ראיה מפ"ק כו'. ובאמת מוכרח מדברי תוס' שכ' דבכתיבת קעקע איכא איסורא דרבנן עכ"פ. ואעפ"כ מפרש בש"ס מתני' דעל הכל כותבין כו' על יד של עבד כו' דאיירי דכתיבת קעקע ואף דתני לכתחלה כותבין וע"כ כדברי ח"מ הנ"ל דמצד גט אין איסור כנ"ל. וממילא יש לפרש כן בש"ס ורמב"ם. אך בש"ע דנקיט דיעבד היה לו לבאר דדוקא בנתנו לה כבר כשר ומגורשת כנ"ל:

והיה קצת ראיה דבאמת לאו דוקא כתבו אלא כהפ' דגם לכתחלה מותר ולא חשיב הנאה. ואף דבקדושין ודאי אסור לכתחלה ועיין בתוס' ע"ז פ' השוכר דאף דשוה שלא כדרך הנאתו כו' מ"מ עכשיו אסור לקדש ע"ש מ"מ נראה החילוק פשוט דהא בהא תליא דבקדושי כסף דבעינן שוה פרוטה א"כ כשמקדש באיסורי הנאה אם היה הדין דמקודשת היה נהנה פרוטה זו דהא אינה מתקדשת פחות מפרוטה וכיון שתתקדש בזה נהנה כנ"ל ואסור. אבל בגט כיון דהדין הוא דכתב על איסורי הנאה כשר וא"צ להיות שוה כלום נייר הגט א"כ שוב לא הוי הנאה כלל מה שתתגרש בקלף זה דהא כשר אף שאינו שוה כלום ולכך שפיר מותר:.

ומיושב בזה מאי דיש להקשות בש"ס דמייתי ראי' מהא דעל עלה של זית ומשני שאני עלה כו' דחזי לאיצטרופי משא"כ איסורי הנאה כו'. וקשה דהא התוס' קדושין נ"ו ע"ב הקשו למה אינה מקודשת באיסורי הנאה הא יכולה ליהנות שלא כדרך הנאתו וכן הקשו הרשב"א ושאר פוסקים הא אפרן מותר ותירצו או דאיירי שסבורה ליהנות כדרך הנאתו והוי בטעות. או דשוה פרוטה בצימצום ולא יהי' האפר שוה פרוטה או שלא כדרך הנאתו ע"ש. וא"כ קשה כאן בגט מאי משני שאני עלה כו' דחזי לאיצטרופי משא"כ איסורי הנאה אינו שוה כלום הא קשה כנ"ל דשוה כדרך הנאתו כו' או להנות מאפר. ולא שייך ב' התירוצים הנ"ל דאף שאינו שוה פרוטה מ"מ כיון דשוה דבר מה אף פחות מפרוטה שוב מהני דחזי לאיצטרופי כמו עלה של זית. וכן תירוץ הנ"ל שסבורה ליהנות לא שייך בגט דלא בעי דעתה כלל רק שיהי' שוה קצת כנ"ל:

ולמ"ש מיושב שפיר דכיון דהטעם דכ' על איסורי הנאה כשר ומותר ליתנו לכתחלה ולא חשיב נהנה מאיסורי הנאה הוא רק משום דכיון דהדין הוא דכתב על איסורי הנאה כשר ולא בעי שיוי כלל שוב לא הוי הנאה כלל כנ"ל. וא"כ כל זה למסקנא אבל אי נימא דבעי שיהיה שוה דבר אף פחות מפרוטה כמו עלה כו' ממילא שוב אסור ליתנו דהוי הנאה דהא נהנה אותו השיוי וא"כ דחה הש"ס שפיר מאי דאייתי ראיה אהא דכתב על איסורי הנאה כשר מהא דעלה זית כו' ודחי דלמא כו' דחזי לאיצטרופי אבל שפיר בעינן שיהי' שוה איזה דבר וממילא אף דנימא דאיסורי הנאה הוי שוה מחמת שלא כדרך הנאתן כנ"ל מ"מ שוב אינו ראי' דכשר ליתנו לה לכתחלה דשוב הוי מיתהני מאיסורי הנאה כנ"ל ואסור ליתנו לה לכתחלה כנ"ל וא"ש. ומיושב ג"כ מה דמייתי בש"ס שם אילימא משום דכתב ונתן כו' תדע דשלחו כו' כתב על א"ה כשר ומה ראיה דלמא איירי באמת שיהיה שוה פרוטה גם אחר שישרף ויעשה אפר או שלא כד"ה אבל שפיר בעינן ונתן שיהיה שוה פרוטה כנ"ל:

ולמ"ש אתי שפיר דאי נימא דבעי ונתן שיהי' ש"פ רק דבאיסורי הנאה יש כאן שוה פרוטה כנ"ל א"כ שוב הוי כמו בקדושין דהא נהנה פרוטה זו ואסור ליתנו ומייתי שפיר מדשלחו כו' דכשר מוכח דלא בעי שיהי' שוה כנ"ל. ובפרט למה שכתבו תוס' ע"ז ריש פרק השוכר אקושיא הנ"ל דשוה שלא כדרך הנאתו או לאפר וכתב דמ"מ כיון דאסור לקדש דנהנה בזה לכך אינה מקודשת עיין שם. וא"כ להפוסקים דבגט מותר לכתחלה א"כ מה מייתי ראיה דלא בעי שוה פרוטה מכתב על איסורי הנאה הא כיון דמותר שפיר שוה פרוטה לתירוץ תוס' הנ"ל. ולמ"ש אתי שפיר דאי ניבעי שוה פרוטה שוב אסור כמו בקדושין כנ"ל:

ובגוף הדין אי מותר לכתוב לכתחלה כתב הח"מ דודאי אסור דכיון שצריך לגרשה הוי עושה צרכיו באיסורי הנאה כו' עיין שם. ואינו מוכרח לעניית דעתי דהא מבואר חולין ח' דסכין של ע"ז מותר לשחוט בו כו' ואף דהא צריך לשחוט ולאכול ועושה צרכיו באיסורי הנאה ומ"מ דכיון דקילקולו יתר על תיקונו לא חשיב הנאה לענין איסורי הנאה דקודם השחיטה הי' שוה אצלו יותר שהי' בידו לשחוט ולגדל ג"כ מה שאין כן עתה עיין שם. וכן ממש כאן דאף שרוצה לגרשה מ"מ קודם הגירושין הי' בידו שתיהן לגרשה או לא ולא הוי הנאה כנ"ל:

והח"מ מביא ראיה ממסוכנת דאסור לשחוט כו' עיין שם. ואינו ראיה כלל דבמסוכנת אם לא הי' שוחטה היתה מתה ולא הי' יכול עוד לשוחטה ושפיר יש כאן הנאת ממון בשחיטה זו ששוחט עכשיו. מה שאין כן בגט דאטו אם לא הי' מגרשה עתה לא הי' עוד בידו לגרשה ודמי יותר לבהמה דעלמא דמותר לשחוט בה כו':

ובזה נראה לי ליישב מ"ש דלהאוסרים לכתחלה מה בכך שכבר כתבו מ"מ יהי' אסור ליתן כנ"ל ולמ"ש י"ל דהא נראה דאף דקי"ל התם דמותר לשחוט בסכין של ע"ז מ"מ אסור לכתחלה לתקן לו סכין של ע"ז שיהי' ראוי לשחוט בו. דהא הטעם דמותר לשחוט רו הוא משום דקלקולו יותר מתקונו דקודם השחיטה הי' ראוי לשתיהן לשחוט ולגדל כמו שכתב רש"י ז"ל וע"י השחיטה נתקלקל שאינו ראוי עוד לגדל וא"כ כל זה לענין גוף השחיטה אבל במה שמתקן הסכין שיהי' ראוי לשחוט זה הוי שפיר הנאה דהא עדיין בידו שתיהן ואדרבה קודם התיקון לא הי' יכול לשוחטה ועכשיו בידו ועדיין בידו לגדל ג"כ דע"י תיקון זה לא נתקלקל כלל ואף דמסתימת הפוסקים י"ד סי' י' משמע דמותר מ"מ אינו מוכרח ע"ש. דהא קי"ל בי"ד סי' קל"ג ועיין בא"ח סי' ת"נ דהיכא דרוצה בקיומו אסור באיסורי הנאה ואפילו ע"י ד"א עיין שם. וא"כ לכאורה למה מותר לשחוט בו הא רוצה אז בקיום הסכין וע"כ לחלק כיון דגוף השחיטה הוי קלקול א"כ גם מה שרוצה בקיומו בשביל קלקול זה לא הוי איסור (ומ"מ צ"ע לחלק בין מ"ש המ"א ת"ן ס"ק י"א ובין הא דשחיטה דג"כ עכ"פ בשעת שחיטה רוצה שלא יתקלקל הסכין דא"כ תפסל ויפסיד לגמרי) כנ"ל. וא"כ כל זה שייך על גוף השחיטה אבל לתקן הסכין כדי לשחוט בו י"ל דאסור דהא רוצה בקיומו שיהי' יכול לשחוט בו וזה אינו קלקול מה שבידו לשחוט בו דהא' גם בידו שלא לשחוט וא"כ זה הוי שפיר הנאה מה שבידו שתיהן ושוב אסור לתקנו מטעם רוצה בקיומו כנ"ל:

וא"כ י"ל שפיר דגם בגט הוא ג"כ כנ"ל דכשכבר כתבו על איסורי הנאה (לכתחלה) שפיר כשר אף ליתנו לכתחלה דאין זה הנאה מה שמגרשה כמו התם דהא קודם הי' בידו שתיהן וכיון שאין זה הנאה לא מיתסר ג"כ משום רוצה בקיומו כנ"ל. אבל לכתוב הגט על איסורי הנאה לכתחלה שפיר אסור דזה הוי שפיר הנאה מה שנכתב הגט ובידו לגרשה בו וגם עדיין בידו שלא לגרשה וגם מטעם רוצה בקיומו כדי שיהי' בידו כנ"ל ולכך אסור וכמ"ש. ואמר שפיר בש"ס כתבו על איסורי הנאה כשר והיינו ליתני אפילו לכתחלה כשנכתב כנ"ל. דגוף הגירושין כשכבר נכתב אינו הנאה ואדרבה הוי קלקול דאין בידו עוד להחזיקה מה שאין כן לכתוב כנ"ל:

אמנם י"ל דהא הוי הנאה שע"י הגירושין נפטר משאר כסות והוי משתכר באיסורי הנאה. דהא בבא בתרא מ"ח ע"ב כתבו תוספ' דלכך תלוה וגירש לא הוי תלוה וזבין אף שנפטר משאר כסות כו' וכתב משום דהי' נותן ברצון אם לא הי' מגרשה כו' עיין שם. והיינו התם דאינו רוצה לגרשה וכופין אותו לא הוי הנאה מה שנפטר דהא יותר הי' רוצה ליתן כו' מה שאין כן הכא שהוא רוצה לגרשה א"כ שוב הוי הנאה מה שנפטר משאר כסות כנ"ל. וכמו שאסור לפרוע חובו באיסורי הנאה וממילא אסור כאן דמשתכר ע"י הגט שהוא איסורי הנאה כנ"ל:

והי' אפשר לומר בזה למאי דקי"ל דזה וזה גורם מותר גבי אפה בו את הפת בפ"ב דפסחים ע"ש ובכל איסורי הנאה כו' וא"כ כאן דהקלף הוא רק איסורי הנאה והדיו והכתיבה הוא מותר כדתני כתבו על איסורי הנאה כו' וא"כ מה שנעשה גט הוא ע"י שניהם דע"י הנייר לבד לא הי' גט ואין בזה כדי כו' וא"כ בשלמא לענין הנתינת הגט עצמו אם הי' חשיב הנאה לא הי' נקרא זה וזה גורם דהא מיתהני מגוף הדבר האסור בהנאה אבל כיון שאין הנתינה הנאה כנ"ל רק דההנאה הוא רק מה שנפטר משאר כסות ע"י שמגורשת והגירושין באין ע"י גורם דאיסור וגורם דהיתר ושוב לענין הנאה זו מותר מטעם זה וזה גורם דנהנה ממה שמתגרשת והגירושין הם ע"י זה וזה גורם. והי' מיושב בזה ג"כ מה דנקט כתבו דיעבד וליתני מותר לכתחלה כמ"ש לעיל ולהנ"ל אתי שפיר דקי"ל זה וזה גורם אסור לעשות לכתחלה ולכך אסור לכתוב כו' מה שאין כן כשנכתב מותר שוב ליתנו כמו בפת ושאר דברים:

ובהנ"ל יש ליישב מה דאמר בש"ס נפק דרשה משמיה דרבי ולא קלסוהו כו' ופי' רש"י ותוס' משום דדרשה משמיה דיחידאי כו'. ואינו מובן כיון דקי"ל הלכה כרבי מחבירו א"כ מה בכך דדרשה משמי' דרבי הא לא שמעינן דפליגי עלי' רבנן וממילא הלכתא כוותיה ומ"ט לא קלסוהו. ולמ"ש י"ל דסברי כמאן דאמר פ"ב דפסחים דרבי סבר זה וזה גורם אסור עיין שם ולכך לא קלסוהו משמיה דרבי דלמה יהי' כשר ליתנו לה הא הוי הנאה כנ"ל רק משמיה דרבים דלדידן מותר ומ"מ דייק שפיר דהלכתא הכי מדקלסוהו לדידן:

אך יש לדחות דלא מיקרי זה וזה גורם בכהאי גוונא דהתם אין האיסור בעין בשעה שנהנה משא"כ הכא דגם גורם השני הוא כשהוא בעין דמיד בשעה שנותן לה הגט שהוא בעין האיסור אז מגורשת ונפטר מש"כ ומגיע לו ההנאה ואף שהוא גורם השני מ"מ אי אפשר זה בלא זה. וגרע מהא דיש שבח עצים בפת ע"ש. ועוד דא"כ אם הי' הדיו ג"כ מאיסורי הנאה הי' אסור ליתנו ולא משמע לחלק בכך. גם הי' אפשר דלענין הנאת הפטור דש"כ הוי אפשר ולא קמכוין דהוא מכוין רק לגרשה וממילא נפטר מש"כ וקי"ל דמותר:

אך י"ל דהוי פסיק רישא כו' דאי אפשר (ולא) דכשמגרש' ממילא נפטר מש"כ ובפסיק רישא כו' אסור אף דלא קמכוין עיין שם בתוס' ור"ן וש"ע. אך י"ל דלא מיקרי הנאה דבשלמא אם הי' נפטר מש"כ כשהיא אשתו עדיין הי' חשיב הנאה מה שאין כן בזה דמה שנפטר הוא משום שאינה אשתו ואינו הנאה דהא מגרשה ואינו חייב:

אמנם הא מבואר פרק ג' דנדרים דבזבוני דרמיא על אפי' הוי הנאת מוכר ואף שבעד המעות שמקבל נותן לו החפץ מכל מקום אסור דרמיא על אפיה יש לו הנאה מזה שנפטר מהחפץ ומקבל המעות וכן בזה שרוצה לגרשה הוי הנאה מה שנפטר מש"כ כנ"ל. ויש לדחות. אמנם כל זה לגבי דידיה אבל לגבי דידה לכאו' יש איסור דהוי הנאה שניתרת לעלמא ע"י הגט ואסורה לקבלה גט דנהנית מאיסורי הנאה ואף דיכול לגרשה בע"כ מ"מ הא לא אפשר וקמכוין קי"ל דאסור וכיון שמתכוונית אסור. דהא נקרא קונה את עצמה בגט ואם כן הוי כקנתה חפץ בעד איסורי הנאה. ואף דמה מצית עבדה כיון שמגרשה בע"כ מ"מ אינה רשאי לקבלו מדעתה דבע"כ באמת מותר דאין זה הנאה דהוי לא אפשר ולא מכוין דלכ"ע מותר. רק מדעתה אינה רשאי לקבלו דהוי הנאה כשרוצית להתגרש כנ"ל:

אמנם ראיתי לרשב"א ז"ל בחידושיו יבמות ק"ד אהא דחליצה כו' של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה כשירה כו' כתב וז"ל ואי משום איסורי הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו ואי משום שנהנית שניתרת לעלמא בכך מכל מקום עיכובא משום מצוה דרמיא עליו ומצות לאו ליהנות ניתנו כו' ומיהו לכתחלה לא תחלוץ שנראה כנהנית כו' או משום דמאוס וכו' ויש מפרשי דלכתחלה לא תחלוץ משום דנהנית שניתרת לשוק ומ"מ בדיעבד אף דעבדה איסורא כשר והרמב"ן ז"ל הקשה על פי' זה מהא דאמר אחד זה כו' יצא מצות לאו ליהנות ניתנו כו' הא אלו הי' הנאה לא יצא וטעמא דמילתא כיון דאם לא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא אמרינן דלא יצא דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה וא"כ הכא הוי לן למימר חליצתה פסולה כדי שלא תהנה ולא תעבוד כו' עכ"ל. ואם כן לכאורה גם כאן בגט אף שניתרת לשוק ע"י הגט מ"מ כיון דהעיכוב אינו רק מצד איסור אמרינן דלא הוי הנאה דמצות לאו הנאה הן וכמו שכתב הרשב"א בחליצה הנ"ל. והג"פ כתב ג"כ טעם זה דגירושין מצוה היא ולאו ליהנות ניתנו רק שכתב אח"כ דזה לא שייך רק כשמגרשה משום שמצא בה ערות דבר דמצוה לגרשה אבל בלאו הכי לא עיין שם. ולהרשב"א הנ"ל י"ל דמ"מ נגדה לא חשיב הנאה במה שניתרת לשוק כיון דעיכובא הוא משום איסור כנ"ל:

אמנם אי אפשר לומר כן דא"כ קשה מהא דשחיטה דבמסוכנת אסור לשחוט בסכין של ע"ז הא ג"כ האיסור לא הי' רק ע"י המצוה וכן בשאר בהמה דמותר הוא רק משום דמקלקל הוא ואי לאו הכי הי' אסור ואף שאינו אלא תיקון האיסור. ואפשר לומר דגם שם הוא משום דמאוס או דנראה כנהנה כו' ולכך אסור לכתחלה כמו בחליצה מה שאין כן היכא דמקלקל לא נראה כנהנה. וקצת ראיה לזה למה שכתב הרא"ש ושאר פוסקים שם דבדיעבד מותר בשוחט בסכין של ע"ז עיין שם וא"כ קשה קושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל דהי' ראוי לנו לומר דהוי השחיטה פסולה כדי שלא יהי' נהנה כנ"ל ומוכח דאינו אסור מטעם הנ"ל כמו בחליצה. גם יש לחלק דבשחיטה הבהמה שוה יותר עכשיו ומה בכך שהוא מחמת האיסור מכל מקום הי' דמי' פחותין מקודם ומרויח ע"י איסורי הנאה מה כאין כן בחליצה וגט כנ"ל. עוד דנראה פשוט דאף דהוא רק תיקון האיסור מ"מ הוי הנאה דהא בש"ס פ"ג דעירובין אמר דאי מערבין לדבר הרשות אסור לערב באיסורי הנאה משום דנהנה ע"ש. רק אי אין מערבין רק לדבר מצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש. והא הי' יכול לילך בלא העירוב ג"כ רק משום איסורא ואינו רק תיקון האיסור ואעפ"כ חשוב הנאה. ולכך נראה דדוקא בחליצה דהא כשאינו רוצה ליבם כופין אותו לחלוץ וא"כ דמי ממש לשחיטה דלא הוי הנאה במה שחולצה וניתרת לשוק דהא קודם החליצה הי' טוב לה יותר שהי' בידה שתיהן או שתתיבם לו ואם לא ייבמה יחלוץ לה דנכוף אותו מה שאין כן כשחלצה דנאסרה עליו רק לשוק ניתרת והוי קלקול יתר על התיקון וכמו בשחיטה דאמרינן דמקודם הי' בידו שתיהן לשחוט ולגדל כנ"ל. מה שאין כן בעירוב הוי הנאה במה שניתר לילך כנ"ל. [וא"ל דגם בעירוב ע"י העירוב מפסיד האלפיים שבצד השני ובלא העירוב הי' בידו לילך כאן וכאן. דז"א דמ"מ לא הוי בידו לילך בצד א' ד' אלפים וא"כ לא דמיא להנ"ל]. לכן בגט כיון דרוצית להתגרש והא מבואר בנדרים פ"ג דבזביני דלא רמי' על אפי' הוי הנאת לוקח דכיון שרוצה ליקח הוי הקנין הנאה דאם לא הי' קונה שמא לא הי' מוצא לקנות עיין שם. וכן בגט שקונה עצמה כו' וכיון שרוצית הוי כזביני הנ"ל. וכיון שלא הי' כופין אותו לגרש ממילא הוי הנאה מה שמגרשה וניתרת דקודם לכן לא הי' בידה ושמא לא הי' מגרשה וממילא הוי הנאה כמו בעירוב מה שניתרת כנ"ל:

עוד נראה לחלק דבחליצה נראה מהרמב"ם ז"ל ריש הלכות יבום שהוא מצות עשה דרמיא עלי' ואף אם היא רוצה שלא תנשא לשוק מכל מקום רמי עלי' מצוה או ליבם או לחלוץ עיין שם. וא"כ אין החליצה היתר לבד רק שמקיים המצוה וממילא ניתרת לשוק ע"י קיום המצוה ולכך שפיר אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ומותר. וכמו בהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה דמותר ואף דקי"ל בש"ע א"ח תט"ו דכשעירב לדבר מצוה מותר לילך גם לדבר הרשות וא"כ למה יהי' מותר באיסורי הנאה וע"כ כיון דעיקרו מצוה ולא הוי הנאה שוב לא איכפת לן הגרם היתר שע"י זה כיון שההנאה הוא ע"י המצוה. וכמו בקדשים דמשולחן גבוה קא זכו ע"ש פ"ג דקדושין שכתבו תוס' אהא דמקדש בחלקו דלא מיקרי שיש לה הנאה ממנו עיין שם. ולכך מותר בעירוב כנ"ל. וממילא בחליצה ג"כ כיון שעיקרו קיום המצוה ממילא אף שניתרת ג"כ מ"מ לא גרע מהא דאין מערבין אלא למצוה שהוא הכשר מצוה מכש"כ בחליצה שהוא גוף המצוה. אבל בגט שאינו מצוה כלל לגרשה ואפילו זינתה כתבו תוס' ריש זבחים דאינה עומדת לגרש שיכולה להיות כך עיין שם. רק שהוא היתר לינשא דכשרוצה לגרשה אסורה בלא גט וזה הוא ממש כמו אי מערבין לדבר הרשות שהוא רק הכשר לדבר הרשות ואינו שייך בזה כלל מצות לאו להנות ניתנו ולא כמ"ש הג"פ הנ"ל. וכן בשחיטה שעיקרו הכשר לדבר הרשות ממילא אסור אי הוי הנאה כנ"ל:

אמנם אפילו בדבר שעיקרו מצוה יש להקשות על דברי רשב"א ז"ל הנ"ל מהא דאמר בש"ס נדרים דאסור להחזיר לו אבידתו משום דנהנה פרוטה דר' יסף דלא בעי למיתב ריפתא כו' ואף דעיקרו איני רק מצוה דמחזיר לו וגם החיוב של הפרוטה הוא ג"כ רק המצוה דרמיא עליו ואעפ"כ הוי הנאה מה שנפטר מחיוב הפרוטה שע"י מצוה מחויב. וכן בחליצה כיון דהוי הנאה מה שניתרת מאי בכך שהוא משום מצוה מ"מ הוי הנאה וכן מהא דעירוב קשה. וצריך לחלק בין הנאת ממון כנ"ל. או כמ"ש לעיל משום שהיו כופין אותו לחלוץ כנ"ל. אבל עכ"פ בגט אסור כנ"ל. ועוד הא נוטלת הכתובה ע"י הגט והוי הנאה:

אך לכאורה קשה לדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל דבחליצה אם הי' אסור לכתחלה מטעם הנאה גם בדיעבד הי' פסול כדי שלא יהנה כו' א"כ כאן בגט דאסור לכתחלה לתוס' ושאר פוסקים א"כ למה יהי' כשר בדיעבד אף שנתנו לה נימא דפסול כדי שלא יהנה מאיסורי הנאה כיון דאם יהי' פסול לא יהי' נהנה כו':

והי' אפשר לומר למאי דקי"ל דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף עצמו מדרבנן אם עבר והחליפן משום דעביד איסורא הוי כנהנה מאיסורי הנאה כיון שהחליפין באים מאיסורי הנאה אבל לאחרים מותר עיין שם ריש חולין. ונראה דטעם הרמב"ן ז"ל הוא דזה הוי כחליפי איסורי הנאה דעבר ונהנה וחלצה והוי ההיתר חליפי איסורי הנאה מה שתהי' מותרת לינשא וממילא הי' אסור וכמ"ש תוס' והר"ן בקדשה באיסורי הנאה דהוי האשה חליפי א"ה והי' אסור לדור עמה וכן בחליצה דקונה א"ע בחליצה הוי כקנתה עצמה באיסורי הנאה והוי חליפי איסורי הנאה ולכך אסורה כיון דבעד איסורי הנאה קנתה עצמה להיות מותרת לעלמא כנ"ל. וכל זה בחליצה דהיא עושית המעשה וכן התוקע כו' הוי למחליף עצמו ואסור. אבל בגט דמתגרשת בע"כ ואין היא עושית כלום א"כ אף שקנתה עצמה באיסורי הנאה והיא חליפי איסורי הנאה מ"מ הוי אין זה למחליף עצמו רק לאחרים דהבעל הוא המחליף וכיון שההנאה הוא מה שניתרת הוי כמו שמותרין החליפין לאחרים כנ"ל:

אמנם למ"ש דבמגרש בע"כ עושה הוא איסור דנהנה א"כ עדיין קשה דהי' ראוי שיהי' הגט פסול ולא יהנה כיון דעביד איסורא. וי"ל כמ"ש תוס' חולין דבקדושי אשה לא תקנו עיין שם כמו כן י"ל בגט ג"כ דלא אסרו דיעבד. ודוחק. וכן במגרשה מדעתה דהיא מקבלת הגט שייך שפיר שיהי' אסור למחליף עצמו כיון שהיא עבדה איסורא כנ"ל. וי"ל דטעם הרמב"ן ז"ל הוא משום כיון שאפשר הדבר להתבטל ולא יהי' נעשה האיסור אמרינן ביה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דקי"ל כרבא ולכך החליצה בטילה אם הי' אסור וכן שם לא יצא כנ"ל. וא"כ הא תוספ' ריש תמורה ד"ה מיתבי כתבו דבגט לא שייך שיתבטל מטעם אי עביד לא מהני שלא יהי' גט משום דאיתקוש גירושין למיתה כו' רק התם בעמוד והחזיר קאי משום דכתיב לא יוכל לשלחה כו' עיין שם. וא"כ לכך כאן בגט אף דאסור לכתחלה מ"מ כשר בדיעבד דלא שייך שיתבטל מטעם אי עביד לא מהני כנ"ל

עוד י"ל ראיית הרמב"ן ז"ל מהא דשופר כו' דלא יצא דהתם טעמא משום מצוה הבאה בעבירה הוא כיון שע"י העבירה בא המצוה ולכך לא יצא מה שאין כן בחליצה וגט ניהו דלא קיים המצוה מ"מ מותר לעלמא כנ"ל. גם י"ל בחליצה כמ"ש הר"ן ז"ל נדרים ל"ט דלכך מותר לבקרו במודר הנאה משום דמצוה דרמיא עלי' עביד ואף שחבירו נהנה הוא ממילא מתהני וכהאי גוונא מותר בגורם הנאה עיין שם. וכן בחליצה דעביד מצוה דרמיא עלי' והיא ממילא נהנית שניתרת לשוק כנ"ל דהוי רק גורם י"ל דמותר בכהאי גוונא. ואף דהוי קונה את עצמה באיסורי הנאה מ"מ לא דמי לקונה חפץ באיסורי הנאה דהחפץ הוי חליפי איסורי הנאה משא"כ בזה שאין מה שקונה עצמה להיות ניתרת חליפי הסנדל ע"י המעשה שנעשה בסנדל זה קנתה עצמה וזה הוי רק גורם וי"ל דמותר בדיעבד. וכן בגט אפשר לומר ג"כ כנ"ל. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל ריש חולין דדיעבד שחט מסוכנת בסכין של ע"ז מותר דלא דמי לתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפה בו הפת דהתם גוף הפת נגמר באיסור כו' משא"כ במסוכנת דהיא כמו מקודם רק שההיתר בא ע"י איסורי הנאה עיין שם. וכן בחליצה וגט הוי ג"כ כנ"ל דההיתר נגמר ע"י איסורי הנאה אבל אינו שינוי בגוף הדבר מבתחלה ולכך דיעבד החליצה כשירה וכן בגט כנ"ל:

ולענין הדין בגט נראה פשוט כהח"מ דלכתחלה ודאי אסור לכתוב על איסורי הנאה דכיון שצריך נייר לכתוב עליו הגט איך יהי' רשאי לעשות זה באיסורי הנאה והא דעת הרמב"ם ז"ל דגם בסכין של ע"ג אסור לכתחלה לשחוט אף בריאה עיין שם בהרבה פוסקים דלא כהש"ך. ואף שהי' יכול לכתוב על עלה זית ושאר דברים מ"מ גם גבי מסוכנת נימא דהי' לשחוט בקרומית של קנה שאינו שוה כלום ואע"פ כן אסור דמ"מ עושה צרכיו באיסורי הנאה ונהנה וכ"ש כאן כשרוצה לגרשה הוי הנאה כמו בזביני דרמי' על אפי'. וכן אף שכבר כתבו על א"ה נראה לעניית דעתי גם כן דאסור ליתנו לה ולגרשה בו לכתחלה דהא תנור חדש שנגמר על איסורי הנאה אסור לאפות בו לכתחלה כיון דגורם לו הנאה וכן קערות וכוסות ע"ש בי"ד סי' קמ"ב וכן של ערלה כו' כיון שהדבר נעשה ע"י איסורי הנאה אסור אח"כ ליהנות בו ומכש"כ כאן דנעשה הגט ע"י איסורי הנאה ועדיין הנייר של א"ה בעין ממילא אסור להנות בו וליתן גט זה כיון שרוצה לגרשה והוי כזביני דרמי' על אפי'. ומכש"כ עכשיו דאסור לישא אחרת ואינו יכול לגרשה בע"כ וע"י הגט ניתר גם הוא לישא ונהנה ממש כמו בזביני דרמי' על אפי' הנ"ל. ואף דההנאה הוא רק מהגירושין ממה שמתגרשת ולא מגוף הנייר מ"מ האיסורי הנאה גורמין הגירושין שיהי' נהנה בהן וכמו במצות אי ליהנות ניתנו דאסור לתקוע כו' ואף שההנאה הוי רק מקיום המצוה מ"מ כיון שקיום המצוה הוא באותן איסורי הנאה אסור. וכן תוס' כתבו דמשום פרוטה דר"י הי' אסור עיין שם שבועות סוף פ' שבועת הדיינים ואף דהנאת הפטור אינו מגוף הדבר מ"מ גורם זה אסור וכן בהנ"ל בגט כיון שהגירושין הם הנאה לו וזה הוא ע"י הנייר ג"כ שהוא איסורי הנאה אסור כנ"ל. וגם אסור מטעם רוצה בקיומו כנ"ל. רק דיעבד כשכבר נתנו לה מגורשת. ואפשר דגם דיעבד צריך להוליך הנאת הנייר לים המלח ע"ש בי"ד קמ"ב וס' י' ע"ש כנ"ל. ובהנך דכופין אותו להוציא דאין לו הנאה מ"מ נראה דשוב היא אסורה לקבל הגט דהוי הנאה שלה כמו בזביני חריפא כו' דהוי הנאת לוקח. ויש לחלק קצת. וכן כשציוה לסופר לכתוב והסופר כתבו על איסורי הנאה ג"כ אסורה לקבל כיון דעכשיו אינו יכול לגרשה בע"כ רק מדעתה אסורה לקבל וליהנות מאיסורי הנאה אך במקום עיגון י"ל דהוי כדיעבד כיון שלא הי' יכול לכתוב אחר דכבר עשה שליחותו כנ"ל:

שוב נראה לכאורה לדקדק דגם לכתחלה מותר ליתנו כשנכתב על א"ה מדברי הרשב"א ז"ל סוכה ל"א ע"ב גבי לולב של ע"ז כו' וז"ל ואע"ג דקא מתהני בעשיית המצוה שמקבל שכר כו' לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה מגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכמו שכתבו במודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואף על פי שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא סנדל של ע"ז לא תחלוץ כו' וחליצתה כשרה דמצות לאו להנות כו' ואף דמרווחא טובא בהאי חליצה לא חשיבא הנאה באיסור כו' עיין שם וכן כתב בנדרים ל"ג ל"ד דכיון דגרם הנאה בלחוד הוא מותר ומקריב עליו קיני זבין אף שמכשירו לאכול בקדשים ע"ש. וכן בגט אף שהוא איסורי הנאה דמי ממש לטבילה דגם בזה אינו נהנה לא הוא ולא היא מגוף הגט רק שמכשירתו להנשא וכנ"ל. וכן הר"ן ז"ל סוכה שם ונדרים ל"ה אהא דמקריב עליו קני זבים כו':

אמנם קשה על הרשב"א ז"ל מהא דשחיטה במסוכנת דג"כ אינו נהנה מגוף הסכין רק שמכשירו לאכול וכן בעירוב כמ"ש לעיל. והי' נראה לחלק ג"כ כמ"ש לעיל דדוקא התם שעיקרו מצוה משא"כ בהנ"ל שעיקרו הכשר כנ"ל:

עוד נראה דבאמת אינו מובן הא מ"מ נהנה מגוף הסנדל שמכשירתו והכשר זה הוא הנאה וכן במעין נהנה מגוף המים בשעת טבילה שמכשירתו לכמה דברים. אמנם הא לכאורה קשה על הרשב"א ז"ל למה ליה טעם הנ"ל שאינו נהנה מגופו רק גרם הנאה והא הוא ז"ל בעצמו סובר דאף היכא דאיכא עם המצוה הנאת הגוף ג"כ מותר דאמרינן מצות לאו להנות ניתנו ע"ש נדרים ט"ז שכתב במצות עונה דאי הוי מצוה הי' מותר במודר הנאה ע"ש. וא"כ בחליצה וקיני זבין דאמרינן בהו מצות לאו ליהנות מאי בכך שנהנה בהכשר הא הנאה ממש ג"כ מותר. אך לא קשה דכבר הקשו עליו מהא דר"ה דאינו טובל בימות החמה משום דיש הנאת הגוף ג"כ. אולם התירוץ פשוט כמ"ש הרשב"א ז"ל בעצמו ל"ד ע"ב לחלק בין מבקר שאין הנאתו נמשך אחר גמר המצוה ובין היכא שנמשכת ההנאה אחר המצוה ע"ש וכן בטובל בימות החמה הנאה נמשך אח"כ שנהנה מהמים שעליו ולכך אסור כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר דכאן דמקריב קני זבין שאוכל אח"כ בקדשים וכן בחליצה שמותרת אח"כ לינשא ההנאה נמשך אחר המצוה ולכך הי' אסור אף דמצות לאו להנות כנ"ל:

ולפ"ז מיושב שתירץ הרשב"א ז"ל שפיר דאינו רק גרם הנאה ומותר ולא קשה מ"ש דהא נהנה מגוף הסנדל בשעת חליצה שמגיע לה אז הכשר זה שניתרת לשוק ולמ"ש אתי שפיר דהא הכשר זה הוא בשעת המצוה א"כ ניהו דהוי זה הנאת הגוף מ"מ מותר שהוא עם המצוה בבת אחת דהכשר זה הוא מיד ומותר דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי כנ"ל וכן בקיני זבין וטבילה כנ"ל. רק ההנאה אח"כ שנשאת לשוק או שאוכל קדשים וזה אינו הנאה מגוף האיסור שוב דהא זה ההנאה הוא רק מדבר שמותר בהנאה היינו החליצה שהוא היתר וכן מהטבילה שהיא מותרת בהנאה רק שיהיה מטעם גרם שגרם לו המים של איסור וזה אינו אסור ואתי שפיר. אבל בשחיטה ועירוב שגוף הדבר אינו מצוה וא"כ ממילא אסור דהא נהנה בשעת השחיטה מההכשר המגיע לו אז שניתר באכילה ונהנה מהסכין מיד וכן בעירוב כיון דזה ההכשר הוי הנאה וזה הוא מגוף האיסור בעין וכיון שאינו מצוה אסור כנ"ל וכן בגט כנ"ל. וכמו בחליפין דמה"ת אסור להחליף איסור הנאה דהוי הנאה מגוף האיסור שלוקח בעדו דבר אחר ואם החליף מותרין החליפין מה"ת למחליף משום שהם מותרין מצד עצמו ואינו נהנה עוד מגוף האיסורי הנאה ואף שגרם לו האיסורי הנאה שיוכל להנות מזה מ"מ מותר. רק מדרבנן משום קנס שעשה איסור קנסוהו ואסור להמחליף. וא"כ בחליצה וטבילה וכה"ג ההכשר שבא עם המצוה מותר כנ"ל ושוב הנאה שאח"כ שנשאת לא גרע מחליפין כיון שההיתר כבר נעשה. ולא שייך שיהי' אסור מדרבנן דהא לא עבדה איסור כלל שההכשר הי' בהיתר כיון שהי' עם המצוה ומותר הנאת הגוף ג"כ וכיון דמה שהותרה לינשא או לאכול קדשים היה בהיתר א"כ מותרת לינשא ולהנות מהיתר זה וכמו בחליפין לעלמא דלא עבדי איסורא כנ"ל. משא"כ במה שאינו מצוה דנהנה מיד מגוף האיסור י"ל שפיר דאסור כמו להחליף כנ"ל:

עוד י"ל למאי דאמרינן ע"א פרק השוכר את הפועל לעשות בי"נ שכרו אסור ומסיק דמדינא מותר רק משום קנס בי"נ ע"ש בר"ן ז"ל דמדינא מותר כיון שנוטל השכר רק בעד הפעולה שעושה בהי"נ ולא בעד גוף הי"נ ע"ש ואעפ"כ אסור לכתחלה להשכיר עצמו בכל איסורי הנאה כמ"ש תוס' שם מהא דאין דורכין עם הנכרי כו' ובש"ע א"ח ת"ן ואף שאינו רק מהפעולה שעשתה עם הסנדל שחלצה בו וכן בטבילה ההנאה היא מהפעולה שעשה במים של איסור וממילא כמו ששכרו מותר בדיעבד כמו כן בזה מותרת דהכשר זה הוא רק מהפעולה כנ"ל. וכיון דבשעת מעשה מותר כנ"ל משום מצוה גם אח"כ ממילא מותר. וכן י"ל דאף אי אסור הנאת הגוף בהדי מצוה מ"מ כמו בשבור לו חביות י"נ דמותר משום דממעט בתפלה ועביד מצוה לא אסרו חכמים ע"ש וכן כאן כיון שהוא מצוה מותר לכתחלה כיון שאין ההנאה רק מהפעולה. אבל בהנך שאין מצוה אסור לעשות הפעולה ולהנות ממנה ולכך אסור לשחוט וכנ"ל וכן בגט. כיון דעושה הפעולה ומשתכר בו:

ואין להקשות דא"כ למה ליה בשופר ולולב משום דמצות לאו להנות הא אף אי להנות מ"מ אין הנאה מגוף הדבר רק מהפעולה שתקע בו או נטל ודיעבד שכרו מותר. ז"א דהי' פסול משום מצוה הבאה בעבירה כנ"ל כיון דאסור לכתחלה עוד יש לחלק בין שכרו להנ"ל:

עוד יש לחלק בין הא דאסור לשחוט במסוכנת וכה"ג ובין הא דהרשב"א ז"ל בחליצה וטבילה כו' דטעם הרשב"א ז"ל הוא דהא מבואר פ"ב דפסחים כ"ו דשלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן גבי שייף דערלה דאף דנהנה הרבה שמתרפא מ"מ לא אסרה תורה אל הנאה המיוחדת לו שעומד להנאה זו אבל להנות מה שאינו עומד מותר מה"ת ע"ש ובמצוה אף לכתחלה מותר בלא אפשר ע"ש גבי שאני היכל דלתוכו כו' ומותר גם לכתחלה כו'. וא"כ בחליצה ודאי דהנאה זו שניתרת לשוק הוי שלא כדרך הנאתו שאין הסנדל עומד להנאה זו להתירה וכן בטבילה בימות הגשמים ודאי דאין המים עומדין לטהרו ואין זה עיקר הנאתו ואף דרחיצה הוי כדרך הנאתו מ"מ כיון שהוא בימות הגשמים ואינו נהנה מהרחיצה רק מההיתר וזה שלא כדרך הנאתו ולכך מותר. אבל בסכין לשחוט י"ל דהוי דרך הנאתו מסכין דעומד לחתוך בו כל דבר וכשנהנה מחתיכה זו הוי כדרך הנאתו כיון שצריך לחתוך בו. וכמו בעירוב שמניח שם חפציו ועומד לכך שפיר הי' אסור. וכן בגט י"ל לכתוב בו' לכתחלה הוי דרך הנאתו של הנייר. אבל הנתינה שההנאה הוא ההיתר אינו עומד לכך:

אך י"ל כיון שאינו מצוה שוב אסור לכתחלה שלא כדרך הנאתו ג"כ. ועוד דהרשב"א ז"ל כתב על סנדל ישל ע"ז ובע"ז אסור גם שלא כד"ה. אולם, תום נסתפקו בזה. והי' נ"מ דבכלאי כרם וכה"ג דאסורין מה"ת גם שלא כדרך הנאתו לא שייך סברת הרשב"א ואסור גם כה"ג. גם יש להסתפק בזה דלא מצינו שיהי' מותר שלא כדרך הנאתו רק כשעושה בדרך שאינו עומד לכך כגון בחלב שהוא עומד לאכילה והוא מניחו ע"ג מכתו. אבל ברחיצה שהמים עומדים ליהנות בו ע"י רחיצה והוא רוחץ בהם רק שאינו נהנה מרחיצה זו באופן שעומד להנאה זו רק ממה שניתר ע"י הרחיצה אבל עכ"פ עושה כדרך הנאתו וכיון שנהנה מהרחיצה י"ל דאסור ולא מיקרי כה"ג שלא כד"ה וכן בחליצה דמה שלובש הסנדל הוי כדרך הנאתו רק ההנאה אינה מזה. ולכאורה מוכח כנ"ל. דאל"כ למה ליה בטבילה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הא אף אם הי' המצוה הנאה מ"מ הא הוי שלא כדרך הנאתו דאין עומד להנאות המצוה. ואפשר דזה הוי כדרך הנאתו דמים עומדים ג"כ לטבול בהם טבילת מצוה. גם דבמודר הנאה אסור אף שלא כדרך הנאתו כמו בהנך איסורים דלא כתיב בהו אכילה דמבואר בש"ס דאסור שלא כדרך הנאתו ג"כ וכן במודר הנאה והוצרך לטעם דלאו להנות והרשב"א לטעם דהוי רק גורם ודלא כמ"ש תוס' פ"ב דפסחים ע"ש:

אמנם מהרשב"א ז"ל נדרים ל"ה משמע דגרם הנאה מותר אף שלא במקום מצוה ע"ש גבי פורע לו חובו כו' וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל שם מ"מ נראה שם דוקא שאינו נהנה מיד ליד רק באחר דהוא מדנפשי' קא עביד ואידך ממילא קא מיתהני ע"ש משא"כ באיסורי הנאה שגורם לעצמו דהא בנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר הוי אסור משום פרוטה דר"י ומאן דמתיר הוא רק משום דפרוטה דר"י לא שכיח אבל בלא"ה אסור ע"ש. ואף דממילא מיתהני וגם אינו עומד להנאה זו והוי שלא כדרך הנאתו אף שרק גורם. וע"ש ברשב"א ולכן נראה להחמיר דאף שכבר נכתב הגט על איסורי הנאה אסור לגרש בו דכ"ש בזה שמתכוין להנאה זו לפטרה כנ"ל:

והיכא שאין הקלף של הבעל רק הסופר קונה בשבילו או שמזכה לו ע"י אחר י"ל דלא מהני באיסורי הנאה אף דיעבד דאינו זוכה בשבילו שאינו מזכה לו כלום כיון שהוא איסורי הנאה אינו זכות כלל ולא מהני כיון שאינו של הבעל כמבואר לעיל סי', ק"כ וכיון שציוה סתם כתבו ותנו לא מהני. רק כשהקלף שלו או שנותן הגט בעצמו אח"כ אז מהני כנ"ל. ואף הסופר שכתב בדיעבד י"ל דאסור ליקח השכר דהוי משתכר באיסור הנאה ע"ש בי"ד קל"ג וא"ח ת"ן. וגם דיעבד י"ל דאי אומן קונה בשבח כלי הוי השכר חליפי איסורי הנאה ואסור גם דיעבד למחליף עצמו. עיין בר"ן פ' השוכר כו'. ויש לדחות כיון דאסור ליקח י"ל דלא שייך אומן קונה כו'. ועיין מ"ש לעיל סי' ק"כ:

ב על א"ה כשר כו' דאף דכ' ונתן מ"מ לא בעי נתינת ממון שיהי' ש"פ או פחות רק נתינת גט הוא כו' ש"ס שם. וק"ל הא מבואר בש"ס גיטין כ' דצריך שיהי' קלף הגט של הבעל דוקא ליתנו לה שמקנה לה שיהיה נעשה שלה בנתינה זו ע"ש דמה שהיא נותנת השכר אקנו ליה רבנן. וכן מבואר שם ע"ב בטבלא שלה אי ידעה לאקנויי כו' ובש"ע לעיל סי' ק"כ דבטל מה"ת כשאינו שלו ע"ש וכן כשאינו מקנה לה הנייר בטל מה"ת ע"ש ע"ב באמר והנייר שלי אינה מגורשת כו'. וברש"י שם דמקום הגט בעי למיתב לה מתנה גמורה דכתיב ונתן כו' ע"ש. וא"כ הא מבואר בש"ס פסחים ו' ע"ב דחמץ לא מצי מבטל לי' דב' דברים אינן ברשותו כו' ולא מצי מבטל ופירש"י ז"ל שאין שלו ואפי' איסורי הנאה דרבנן אינם שלו ואינו יכול להפקירו ולא להקנותו לשום אדם דהא מייתי עלה הא דמקדש באיסורי הנאה ע"ש. וא"כ קשה איך מהני הכא בגט שנכתב על א"ה ניהו דנתינת גט הוא מ"מ הא אין הקלף של הבעל כלל דכיון שהוא א"ה אינו שלו ואנן בעינן שיהי' של הבעל. וגם הא צריך להקנותו לה וא"ה אינו יכול להקנות כלל שאין ברשותו, כו' ואין כאן ונתן ולא מהני וכן מבואר בש"ס ב"ק מ"ה משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופירש"י ז"ל דלאו ברשותיה דמרי' קאי לאקדושי' כו'. וכן פסק רמב"ם ז"ל פרק י"א מה' נ"מ דגם הפקירו אינו מופקר. וכן פשטא דש"ס ב"ק ע"א כיון דשחט פורתא כו' איסורי הנאה הוא ולאו דמרה קטבח כו' ע"ש וקשה כנ"ל למה כשר בגט. ומהתימה על הפ' שלא ביארו בזה.

והנה הרשב"א ז"ל סוכה ל"ד ע"ב במתני' של ערלה ושל תרומה טמאה פסול כתב איתא בגמ' תרי טעמי כו' ונקיט הראב"ד ז"ל דברים כפשטן דכיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון והו"ל איסורי הנאה לא קרינן ביה לכם דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן כו' ול"נ כו' דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינן כו' ע"ש. וד' ל"ה שם כ' ג"כ כנ"ל וריש פרק לולב הגזול שם אהא דשל אשרה כו' הביא ג"כ הראב"ד ז"ל וחילק דאף איסור הנאה הוי לכם ע"ש. וא"כ להרשב"א ז"ל אתי שפיר דמיקרי שפיר הקלף של הבעל אף שהוא איסור הנאה. אמנם עדיין קשה גם לרשב"א ז"ל. דהא קשה לדידי' מש"ס דפסחים הנ"ל וכן מהא דשור הנסקל כו'. וע"כ דסבר ניהו דאיסורי הנאה הוי שלו אבל עכ"פ דבר שאינו ברשותו מיקרי ואינו יכול להקנותו ולהפקירו. וכן משמע לשון הש"ס לאו ברשותיה דליבטליה כו' אבל הוי שלו ונקרא לכם. שוב מצאתי כן בס' קצה"ח סי' ת"ה ע"ש וא"כ קשה כיון דהיכא דאמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת. וא"כ באיסורי הנאה לרשב"א ז"ל דהוי שלו ואינו יכול להקנותו וא"כ עדיין הנייר שלו שא"י להקנותו לה בנתינת הגט. והוי כמו הנייר שלו דלא מהני כיון שנא קנתה הנייר והוא שלו עדיין כנ"ל:

והיה אפשר לומר בזה דהטעם דא"י להקנות הוי כמו בנגזל דא"י להקדיש ולהקנות דילפינן מה ביתו ברשותו והיינו שיכול לעשות בו מה שירצה משא"כ בגזול דאינו ברשותו להשתמש בו. וכן באיסורי הנאה שהתורה נטלה ממנו כח זה ואין לו רשות להשתמש בו הוי דבר שאינו ברשותו ואינו יכול להקנות כנ"ל. אמנם בגט דאף דצריך שיתן לה מ"מ הא מגרשה בע"כ ואף שא"י להקנות לאדם בע"כ. ומוכח דאמרה תורה ונתן בידה ומתגרשת וממילא ע"י הנתינה נעשה שלה ואף שאינה רוצה לקנות. וא"כ כאן כיון דנתינת גט ואף באיסורי הנאה מיקרי נתינה וכיון שיש כאן נתינת הגט ממילא קנתה הגט בזה ונעשה שלה כיון שאין זה כשאר קנינים רק ע"י נתינת הגט בא ממילא הקנין. וא"כ בשלמא בהנייר שלו אין כאן נתינה כלל כיון שאינו נותן לה הנייר. משא"כ באיסורי הנאה שהוא שלו ונותן לה לגמרי רק הקנין לא מהני. וממילא כיון שיש נתינה שוב בא הקנין ממילא שזה מסתעף ממה שהוא נתינה כנ"ל. והיה נ"מ מזה לדינא היכא שאינו נותן הגט לידה רק מקנה לה באגב לרש"י ז"ל דמהני או בשאר דרכי הקנין דהוי ג"כ נתינה לפי שבא מרשותו לרשותה ע"ש. בזה באיסורי הנאה לכ"ע לא מהני דכאן הוא להיפוך שהנתינה מסתעף ממה שהוא קנין שע"י שמקנה והיא קנתה חשיב נתינה וממילא כיון שא"י להקנותו שוב אין כאן נתינה כנ"ל:

אמנם נראה דליתא דא"כ גם כשהנייר אינו שלו רק של אחר נימא ג"כ כיון שהוא נותן הכל קנתה ממילא כו' וע"כ כיון שא"א להקנות דבר שאינו שלו לא הוי נתינה כלל. וכן דבר שאינו ברשותו כיון שא"י להקנות ממילא אינו מתחיל להיות נתינה כלל. דניהו שיכול ליתן בע"כ היינו דאמרה תורה דא"צ דעתה ולגבי דידה אינו דומה לשאר קנינים אבל לגבי דידיה בעינן שפיר כמ"ש רש"י ז"ל דבעי למיתב לה מתנה גמורה כו' שיהי' יכול להקנות לה בנתינה זו וממילא כיון שאינו ברשותו לא מהני כנ"ל ונשאר שלו עדיין כיון שאין בכוחו להוציאו מרשותו כלל שלא יהי' שלו דאף להפקירו אינו יכול כנ"ל:

גם דעדיין קשה אף דנימא סברא הנ"ל לרשב"א דהוי אינו ברשותו מ"מ זה ניחא אהא דאמר דלאו ברשותיה דליבטל ליה אבל מ"מ קשה הא דאמר ר"א שם ב' דברים אינם ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו והיינו כמ"ש רש"י ז"ל שם שלא הי' ראוי לעבור בב"י כיון שאינו שלו דאיסורי הנאה הוא ע"ש. וא"כ בשלמא לראב"ד ז"ל דאינו שלו אתי שפיר כיון דכ' לך שלך אי אתה רואה כו'. אבל לרשב"א כיון דקרינן ביה לכם לענין אתרוג וכה"ג וא"כ ניהו שא"י להקנותו מטעם אינו ברשותו מ"מ שפיר עובר בבל יראה דקרינן ביה שלך אי אתה רואה ומה מהני שאינו נקרא ברשותו שלא יעבור בב"י. ואף דתנן במכילתא הובא בהרא"ש ור"ן ז"ל (פ"ק דפסחים] למה נאמר בכל גבולך כו' יצא חמצו של ישראל בביתו של נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו כו' וא"כ יש לפרש דמטעם דאיסורי הנאה אינם ברשותו ג"כ לא עבר עליו בב"י רק דעשאן הכתוב כו'. דז"א דאף דגם זה ילפינן מבביתך מה ביתו ברשותו אף בכל גבולך ע"ש. מ"מ הא חזינן דלא דמי להא דילפינן מאיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו כו' דהא פיקדון קי"ל דיכול להקדישו ולהקנותו דכל היכא דאיתא ברשותי' דמריה איתא ודוקא גזל א"י להקדיש כו' ובחמץ ממעט ישראל שהפקיד אצל נכרי ג"כ. וע"כ החילוק פשוט דהתם קאי ביתו על דבר שמקדיש דכתיב כי יקדיש את ביתו ילפינן שפיר דומיא דביתו שמקדיש דבר שיכול לעשות בו מה שרוצה יצא גזל שאינו ברשותו וא"י לעשות בו כלום משא"כ פקדון הוי דומיא דביתו שיכול ליקחו כיון דלא כפרי' כנ"ל. אבל בחמץ דכתיב לא יראה כו' בביתך והיינו שהחמץ יהי' מונח בביתו וילפינן גבולך דומיא ג"כ שיהי' מונח ברשותו כמו כשמונח בביתו שמונח ברשותו ולכך אימעוט פקדון שאף שהוא ברשותו ליקח ולעשות צרכיו מ"מ אינו מונח בביתו וברשותו כנ"ל ואינו עובר. וא"כ איסורי הנאה ניהו דנקרא אינו ברשותו שאינו יכול לעשות בו צרכיו ושפיר א"י להקדישו ולהקנותו דאימעוט מכי יקדיש את ביתו. אבל לענין חמץ מ"מ הוא מונח בביתו וברשותו ולא אימעוט מבביתך כנ"ל וודאי עובר בב"י כיון שהוא שלו ומונח ברשותו וקשה כנ"ל להרשב"א ז"ל.

אמנם הי' אפשר לפרש הא דאמר ר"א ב' דברים כו'. דהא אף להרשב"א ז"ל דאיסורי הנאה מיקרי שלו מ"מ הא מבואר בש"ס כריתות כ"ד שור הנסקל כו' כל המחזיק בו זכה וכן עיר הנדחת כו' משום דאפקורי מפקיר להו כשרואה שנגמר דינו ויצא לסקילה או לשריפה. וכן ב"ק ריש מרובה אמר מכי מטי עידן איסורא מיאש. ואף רגע קודם כיון שיודע שיצא לשריפה מפקר לה. וכמו מציל מן הארי ומן הדוב ב"מ ע"ש בתוס' ב"ק קי"ו כיון שהוא ודאי הוי הפקר וא"כ גם לרשב"א ז"ל מ"מ מטעם הפקר אינו שלו דהא הפקירו כשנעשה איסור הנאה כיון דגם איסור הנאה הוי שלו יכול להפקיר או דלא נימא סברא הנ"ל דמיקרי אינו ברשותו. או דמפקירו רגע קודם שנעשה איסור הנאה כנ"ל. רק דמ"מ כתב הרשב"א שפיר דהוי יוצא באתרוג של אשירה או של ערלה דקרינן בי' לכם דניהו דהפקירו קודם מ"מ יכול לזכות בו ולצאת בו והוא של כיון שמצד עצמו הוא שלו רק משום שהפקירו ושפיר זוכה בו כשאר הפקר. גם אם קנה את האתרוג כשהוא כבר איסור הנאה ממילא הוי שלו כיון שקנה אותו. וכן של אשירה ועיר הנדחת ניהו שהפקירוהו בעליו אבל הוא זוכה ויצא בו כנ"ל. אבל בחמץ אמר ר"א שפיר ב' דברים כו' דהא חזינן בשור הנסקל וכה"ג אף שלא אמר בפיו כלל. וא"כ ממילא בחמץ כיון דכשבא זמן איסורו הוי הפקר כמו שור הנסקל והיינו משום שמפקירו אף שלא אמר כיון דידוע כנ"ל. וא"כ לא הי' ראוי לעבור בבל יראה דהא אינו שלו כלל כאלו הפקירו בפירוש. ואעפ"כ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו כו' ועובר. ולכך אמר ג"כ לאו ברשותיה דלבטליה דהא כבר הפקירו ואעפ"כ אמרה תורה שעובר כל זמן שלא הפקיר בפירוש קודם זמן איסורו וממילא אח"כ כיון שכבר הפקר אינו יכול עוד הפעם להפקירו. אך לפ"ז א"כ גם לאחר איסורו יכול לזכות בו ולהפקירו בפירוש כיון דמהני ביה זכי' רק שהוא הפקר מצד שהפקירו א"כ כשזוכה בו ומפקירו בפירוש אינו עובר עוד דשפיר מהני הפקר שלו. אמנם בפסח אפשר דהא אינו רשאי לעשות מעשה ולזכות בו דהא בזכי' זו עובר בב"י וכמ"ש הרמב"ם בקונה חמץ דלוקה. אך קשה קודם הלילה וכן בשש דאיסורא דרבנן למה אמר דלאו ברשותיה הא שפיר יכול לזכות דעדיין אינו עובר ואח"כ יכול שוב להפקירו בפירוש ולא יעבור עוד בב"י שאינו שלו. ועל תירוץ הש"ס אהא דנבטלי' בשית לא קשה דמ"מ משני שפיר דלא תיקנו שיבטל בשית כיון דאז לא סגי בביטול לחוד וצריך לזכות בו כנ"ל. גם בחמץ שאינו ידוע לא יועיל. ואף דיכול לכוין שיקנה חצירו מ"מ באינו ידוע כלל אין חצר קונה כמ"ש תוס' פ"ב דב"מ (דף כ"ו] גבי מצא בגל ע"ש. והי' נראה דין חדש לדידן דגם בשש בלא ביטול מקודם יש תקנה לזכות בו ולהפקירו בפירוש בשעה ששית אף דכבר אסור בהנאה מדרבנן. וגם בפסח אם עבר וזכה בו יכול אח"כ להפקירו כנ"ל. אמנם מדברי כל הפוסקים לא משמע כן. ועוד למ"ש הר"ן יומא דמותר לשחוט ולעבור פעם א' כדי שלא יאכל נבילה ויעבור על כל כזית ע"ש. וא"כ בפסח יהי' מותר גם לכתחלה לזכות בו ולעבור פעם א' על לאו שיש בו מעשה כדי שיוכל להפקירו ולא יעבור על לאו שאין בו מעשה בכל רגע כנ"ל היינו ביו"ט או בשבת ויש לדחות כיון שהיא ע"י פשיעה כמ"ש תוס' שבת דף ד' ואף דשם התירו לו לרדותו כו' אף שע"י פשיעה היינו באיסור דרבנן ע"ש אבל איסור דאורייתא היכא שע"י פשיעה י"ל דלא אמרינן כנ"ל ודוקא בחולה כתב הר"ן שפיר. אך בל"ז כתבו הפוסקים דבשבת ויו"ט שא"י לבערו הוי אנוס ואינו עובר וממילא אינו רשאי לעבור בידים כנ"ל:

והיה אפשר לומר בזה דניהו דלרשב"א ז"ל הינא שהוא שלו מכבר לא נפקע כחו במה שנעשה איסור הנאה ועדיין שלו הוא אבל י"ל דמודה הרשב"א דזכיה מחדש לית ביה ואין יכולין לזכות באיסורי הנאה שיהיה נעשה שלו כיון שאינו שוה כלום. וא"כ י"ל כמ"ש דהא דחמץ אינו שלו הוא מטעם שהוא הפקירו ואעפ"כ אוקמיה ברשותו לעבור בב"י וממילא שוב אינו יכול להפקירו עוד הפעם כיון שכבר הפקר. ולא קשה כנ"ל שיזכה בו ויפקירו ז"א דאינו יכול כלל לזכות בו כיון שכבר הפקר ואינו שלו רק זכי' חדשה מההפקר וזה לא מהני בא"ה כנ"ל. ואף שכתב הרמב"ם הקונה חמץ בפסח דמהני זכיה י"ל רק לענין ב"י. וכן מצאתי בס' נודע ביהודא ח' א"ח סי' י"ט כתב מסברא דנפשיה שאינו יכול לזכות באיסור הנאה רק הוא כתב שג"כ אינו שלו ממילא בכל איסור הנאה ע"ש. ואישתמיטתיה דברי הראב"ד ורשב"א ור"ן סוכה הנ"ל. גם מה שהבאתי לקמן אבל מ"מ לרשב"א י"ל כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ג"כ בגט על איסורי הנאה דכשר דכיון שהוא שלו א"כ שפיר הוי נתינה ואף שאינה יכולה לזכות בהנייר מ"מ הא לגבי דידה לא בעי זכיה כלל כיון שמתגרשת בע"כ וע"כ כיון דהוי נתינה זכתה שוב ממילא ונעשה שלה. ולכך באיסור הנאה אף שאין יכולין לזכות מ"מ כיון שהוא שלו והוי נתינה שוב נעשה ממילא שלה כיון שמתגרשת ולא בעי זכיה כנ"ל:

אמנם עדיין קשה הן בגט והן באתרוג של ערלה שכתב הרשב"א דמיקרי לכם ניהו דמיקרי שלו מ"מ עכ"פ אינו שלו מטעם הפקר שהפקירו כשנעשה איסור הנאה כמו בשור הנסקל וכנ"ל. ולא מיקרי תו לכם ולא שייך מה שכתבנו דאיירי שזוכה בו או שקנה איסור הנאה דהא זכי' לא שייך באיסור הנאה. וכשנעשה אצלו איסור הנאה הפקירו כנ"ל. ודוחק לומר דאיירי שאמר בפירוש שאינו מפקירו. ובתרומה טמאה י"ל כיון שמותר להסיקו כו' אינו מפקירו וא"ש.. אבל בשאר א"ה קשה וכן בגט כנ"ל:

והיה אפשר לומר דע"כ לא קאמר בש"ס כריתות דהוי הפקר רק בשור הנסקל ועיר הנדחת דאינו יכול להשהותו כלל דהב"ד יסקלו אותו וישרפו בזה מפקיר אבל בשאר איסור הנאה כיון שיכול להשהותם אינו מפקיר כלל ואתי שפיר דברי הרשב"א ז"ל. ולכך בחמץ ג"כ אמרינן שהפקירו כמו בש"ה כיון שאסור להשהותו וכל רגע עובר בב"י ותשביתו וכנ"ל. והא דאמר ב' דברים כו' היינו עכשיו שכבר אמרה תורה שעובר א"כ הי' ראוי שלא לעבור דהוי הפקר כנ"ל. אך א"כ למה אמר בשית כיון דאיסורא דרבנן עליו לאו ברשותו כו' הא כל שש שאינו עובר עדיין בב"י א"כ עדיין לא הפקירו דשוב הוי כשאר איסורי הנאה שיכול להשהותו:

אך י"ל כיון דמ"מ יצטרך לשורפו עכ"פ בשש שוב מפקירו מיד כשנעשה איסורי הנאה. משא"כ בשאר איסורי הנאה שיכול להשהותם כמה שירצה. ואף דמשום תקלה צריך לשורפו מ"מ אינו עובר בכל שעה כנ"ל וגם בגט א"ש כיון דבשאר איסור הנאה הוא שלו ולא הפקירו כנ"ל מיקרי ונתן כנ"ל. ובשל עיר הנדחת י"ל באמת דלא מהני. דהא בל"ז פ' הרמ"א דבהנך איסורי הנאה דעומדים לשריפה לא מהני ע"ש משא"כ בהנך דמותר להשהותם לא מפקיר להו דיכול ליהנות בחולה שלא כדרך הנאתו וכה"ג. אך הר"ן ז"ל נדרים פ"ה כתב דבאוסר הנאת נכסיו על עצמו הוי הפקר ויכול כל א' לזכות בו דכשאסר הנאתו אז אפקורי מפקר ליה ע"ש. ומבואר דאף שיכול להשהות מפקיר כיון דאסור בהנאה. אך אין ראיה דהתם כיון שבעצמו אוסר נכסיו הוי כהפקירו ממש בפי' כיון שרוצה לסלק עצמו משא"כ באיסורי הנאה שנאסרו ממילא ואין לו ראיה כלל שהפקירו. רק באותן שלא יוכלו להשהותם הוי כמציל מן הארי או שטפה נהר כיון דודאי יאבד וישרפו אותן או יסקלו השור. ואתי שפיר דלא נקיט הש"ס כריתות כל איסורי הנאה שבאו עדים ואמרו לו נתנסך יינך וכה"ג דג"כ הוי הפקר ולמ"ש אתי שפיר דדוקא בהנך כנ"ל:

עוד י"ל דאינו מפקיר קודם רק כשנעשה איסור הנאה ואז י"ל דלא מהני דהא אינו הפקיר רק כשיוכל כל אדם לזכות בו. ואם אין הכל יכולין לזכות בו אף שאינו מצד המפקיר שהוא הפקיר לכל מ"מ לא מהני כמ"ש תוס' ב"ק פרק מרובה ד"ה כל הנלקט כו' דלכך לא הוי יאוש כהפקר שא"י לזכות בו שצריך להגזלן ע"ש וא"כ למ"ש דזכי' לא מצי זכי באיסורי הנאה ממילא אף שהוא שלו אינו יכול להפקירו כיון שאין יכולין לזכות בו שהוא איסור הנאה ואף שנכרים יכולין לזכות בו מ"מ אינו הפקר לכל ולא מהני ולכך אמר שפיר דלאו ברשותי' דלבטליה כיון שהוא שלו עדיין [ובהא דר"ן נדרים הנ"ל א"ש] דיכולין לזכות בו דלכ"ע מותר בהנאה ויש להם זכיה ולכך הוי הפקר משא"כ באיסורי הנאה לכל העולם כנ"ל. ולכך אחר זמן איסורו אין תקנה בחמץ דלהפקירו אינו יכול ולמכרו לנכרי או ליתנו במתנה אסור דאיסורי הנאה נינהו וצריך לבערו כנ"ל ובש"ה ועיר הנידחת הוא משום שהוזמו עדיו והיה מותר וכמ"ש בס' קצה"ח שם:

אך עדיין קשה מהא דב' דברים אינם ברשותו ועשאן הכתוב כו' וכיון דאמרינן שאינו הפקר דאינו מועיל א"כ למה לא יעבור כיון שהוא שלו. וי"ל דהוי כפרורין דממילא בטלי ובפרט למ"ש הר"ן דיליף מלא יראה לך בטל בלבך שלא יהי' חשוב בעיניך וזה הוא ממילא רק דעשאן הכתוב כו' ודוחק:

והא דאמר פרק מרובה כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח ומשמע דא"ה אינו שלו י"ל בפשיטות דהא תוס' שם הקשו בכל טביחה נימא כיון דשחט פורתא קניא בשינוי אידך לאו דמריה כו' ותירצו דלא קנה דזה לא מיקרי שינוי ע"ש. ותוספות גיטין פרק הניזקין נ"ב כתבו דאי היזק שאינו ניכר שמיה הזיק קניא בשינוי כיון דשמיה היזק הוי מה שאסרו שינוי מעשה ע"ש. וא"כ ניהו דלדידן היזק שאינו ניכר לא שמיה הזיק מ"מ כאן כיון דשחט בה פורתא אסרה וזה היזק ניכר ושוב הוי שינוי מחמת שאסרו והזיקו וניהו דמעט ששוחט לא הוי שינוי בכל מקום כמ"ש תוס' מ"מ בזה כיון שאסרה בשחיטת פורתא הוי שינוי מצד האיסור כיון שניכר ופריך שפיר אידך לאו דמריה קטבח כנ"ל:

ויש לדחות קצת למ"ש תוס' ב"ק ק' ע"ב במטמא דאף שרואין שרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו ואין זה ניכר שהוכשר לטומאה ע"ש. וא"כ גם בשוחט לע"א כיון דאף דניכר ששחוט מ"מ אינו ניכר ששחט לע"ז ונאסר וההיזק אינו ניכר וממילא לא הוי שינוי מעשה כמו בכל שחיטה כנ"ל:

אך בל"ז לא קשה דשם אמר רק לאו דמריה כו' היינו שאין לו בו זכות ממון שאינו שוה כלום וא"כ שחט דבר שאינו שוה כלום. ואיך ישלם ד' וה' וכמ"ש רש"י ז"ל דהוי כאיבדו והשליכו לאור קודם שחיטה. רק פשט הלשון לאו דמרי' לא משמע כן וכן לקמן שם בשור הנסקל אמר ג"כ האי לישנא ע"ש:

והנה הר"ן ז"ל ע"ז ריש פרק כל הצלמים שמ"ח ע"ב כתב וז"ל ומצא טבעת ולא רצה להגביה עד שיבטלנה העכו"ם משום דאי הוי מגביה לה מקמי הכי הוי ע"ז של ישראל שאינה בטלה עולמית והכי אמרינן לעיל בהדיא כו' ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר לישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל. נראה מדבריו דשאר איסורי הנאה שאין להם תקנה לא מהני בהו זכי' ואף שהר"ן ז"ל סוכה פ' לולב הגזול כ' כדברי הרשב"א ז"ל דאיסורי הנאה הוי שלו ומיקרי לכם מ"מ זכיה חדשה לא מהני כמ"ש לעיל רק שלא נפקע כחו מכבר כו'. ורק בע"ז מהני הזכי' משום דיכולה להתבטל ותהיה מותרת. ואף דהא כשזוכה בה נעשית של ישראל שאינה בטילה עולמית וא"כ איך יהיה לו זכיה בה כיון דכשזוכה הוי איסורי הנאה לגמרי מ"מ כיון שקודם הזכיה שוה שיוכל להתבטל ממילא חלה הזכי' ושוב הוי שלו. ולא דמי להא דתמורה כ"ד אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה כו' דברי הרב כו' ע"ש וכאן ג"כ בא בב"א דברי הרב שלא מהני זכי' כאחת עם זכייתו והי' ראוי שלא יועיל כנ"ל. אך ז"א דשם בל"ז הוא דברי הרב אבל כאן הדברי הרב שלא יועיל בא ע"י הזכי' ואי לא יהי' זכי' אין כאן דברי הרב כלל ולכך מהני ביה זכי' כנ"ל:

אמנם אין דבריו מובנים מ"ש גבי חמץ דמכאן מוכח דמהני ביה זכי' בשל עכו"ם כו'. הא חמץ של עכו"ם אסור בהנאה ג"כ וא"כ כיון שגם קודם זכייתו הי' איסור הנאה איך מצי זכי בי'. וע"כ צ"ל דהא פסחים כ"ט קאמר בש"ס דחמץ של הקדש כו' מיקרי דבר הגורם לממון כיון שאחר הפסח ג"כ מדרבנן. וא"כ כתב הר"ן ז"ל שפיר דבחמץ של עכו"ם קודם הזכי' שפיר יש בו דין ממון דהוי גורם לממון שיוכל להשהותו עד אחר הפסח ויהי' מותר דחמץ דנכרי שעבר עליו הפסח מותר גם הנכרי מותר להשהותו. וממילא אף בפסח מצי ישראל זכי ביה. ואף דאם יזכה בו שוב אין לו תקנה ואסור לעולם מ"מ כיון דקודם הזכי' יש תקנה מצי זכי כמו בע"ז והוכיח שפיר כנ"ל. ואף למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון. מ"מ לענין זכי' י"ל דשוב שייך ביה זכי' כיון שיש בו גורם לממון כו'. עכ"פ מוכח מדבריו דבשאר איסורי הנאה שאין להם תקנה לא שייך בהו זכי'. והי' נ"מ כאן בגט ניהו דכשהוא שלו מכבר מהוי בכ' על איסורי הנאה ונתנו לה דניהו דלית ביה זכי' מ"מ כיון שהוא שלו הוי נתינה וזכתה ממילא וכמו שמתגרשת ע"כ וכמ"ש לעיל. אמנם כשקנה קלף של איסורי הנאה לא מהני דהא לית בי' קנין ואינו שלו עדיין ואין כאן נתינה רק באותן שיש להן תקנה בלא הזכי' בזה שפיר נעשה שלו ומהני הנתינה אח"כ ממילא כנ"ל:

אמנם אינו מוכרח דהא לכאורה סברת הר"ן ז"ל אינו מובן כיון דסובר דלא שייך זכי' בא"ה והיינו משום שצריך לזכות באיזה דבר השוה כלום. וא"כ מאי מהני בע"ז מה שבלא הזכי' הי' לו תקנה ע"י ביטול הא מ"מ אינו זוכה בשום דבר כיון שאחר הזכי' אין לו תקנה ואינו שוה כלום. ואיך יועיל הזכי'. ולכך אפשר דגם הר"ן ז"ל סבר דמהני זכי' בכל איסורי הנאה. רק בהנך דעומדים לשריפה דאמרינן בהו כל העומד כו' כשרוף דמי והוי כמאן דליתנהו כלל כמ"ש הר"ן ז"ל בגט. וא"כ לא שייך בי' זכי' שאין כאן דבר מה לזכות בו וע"ז כתב שפיר כיון דקודם הזכי' היה אפשר בביטול ולא היה עומד לשרוף כלל ויש כאן מה לזכות וממילא מצי זכי ביה להיות נעשה שלו שלא יועיל ביטול וכן בחמץ לא הי' עומד לשרוף וחלה הזכי'. אבל שאר איסורי הנאה שאינם עומדין לשריפה י"ל דמהני בהו זכי'. וא"כ אין נ"מ בגט דבאותן העומדין לשריפה באמת לא מהני כו'. אך לשון הר"ן ז"ל אינו מורה כן רק מצד איסור הנאה לחוד שאין בה דין ממון אתי עלה לא משום עומד לשרוף כנ"ל. וצ"ל כמ"ש דאף דסובר כהרשב"א מ"מ זכי' חדשה לא מצי זכי ואעפ"כ לא קשה בגט כמ"ש דא"צ זכי' כנ"ל ולזכות מחדש באמת לא מצי זכי רק כשיש לו מכבר הוי שלו כנ"ל. וגם הרשב"א ז"ל בעצמו בתשובה סי' תר"ב כתב באשה שאסרה כל נכסי פלוני עלי' וקדשה אח"כ דלא מהני משום דאינה יכולה לזכות בו כיון שאסור בהנאה ולא נעשה שלה כלל כו' דאם היתה זוכה רק מטעם שאינה יכולה להנות היה מהני משום הואיל אי בעי מתשיל כו' ע"ש דמבואר דליכא זכי' באיסורי הנאה. דא"ל דהתם מטעם הפקר ז"א דאין אדם מפקיר מה שאינו שלו גם היתה יכולה לזכות בו. וע"כ כמ"ש דגם הרשב"א מודה דלא מהני זכי' כנ"ל רק בדבר שהוא שלו מכבר לא נפקע כחו במה שנעשה א"ה ומיקרי שלו:

אמנם בתשובה סי' אלף קס"ו כ' ומ"ש ראיה מהא דר' גידל דאמר המקדש בחמץ מו' שעות כו'. אינה ראי' דהתם כל שאסרוהו רבנן בהנאה הרי הוא הפקר וכאלו קידש בממון שאינו שלו שהרי יש כח ביד חכמים להפקיר ממון כדאמר כו' מנין להפקר ב"ד כו' עיין שם. וקשה דהוא עצמו סובר שאפילו איסורי הנאה דאורייתא נקרא שלו ואם כן במאי הפקיעו חכמים ניהו שאסרו בהנאה אבל לא הפקיעו שלא יהי' שלו דלא העדיפו מאיסורי הנאה דאורייתא. ואם כוונתו כיון דאסרוהו בהנאה שוב אינו שוה כלום ובמה תתקדש הא אינו שוה פרוטה דע"ז לא הי' לו להביא הא דהפקר ב"ד כו' שאינו שלו הא אף שהוא שלו לא מהני. וע"כ דמשמע לי' דכיון דמייתי לה ריש פסחים אהא דלאו ברשותי' דלבטלי' מהא דר' גידל כו' מוכח דמשום שאינו שלו אינה מקודשת לו מטעם שאינו שוה:

ואין להקשות מנ"ל באמת לש"ס לאתויי ראי' מר' גידל דלמא הטעם משום שיוי שאינו שוה פרוטה. י"ל דלא קשה דמדנקיט סתמא י"ל דאף ששוה הרבה שלא בדרך הנאתן או האפר שוה יותר מפרוטה דקשה קושית תוס' פרק ב' דקדושין למה אינה מקודשת. רק לטעם דאיסורי הנאה אינו שלו לא קשה דהא לא מהני מה ששוה מכל מקום אינו יכול עתה לקדש בו שהוא דבר שהוא אינו שלו. ואם כן דייק שפיר דכל זה באיסורי הנאה דאורייתא אבל באיסורי הנאה דרבנן דהוי שלו מה"ת רק שלא יועיל מטעם שאינו שוה פרוטה ע"ז קשה שוב קושית תוס' היכא דשוה לאפר וכהאי גוונא ומוכח דלענין זה עצמו מהני כיון שאסור בהנאה מדרבנן שוב אינו שלו מה"ת ולא מהני אף ששוה ומייתי שפיר ראיה מר' גידל דלאו ברשותי' דלבטלי' כו'. וכתב הרשב"א ז"ל שפיר הטעם כנ"ל:

עוד י"ל, למ"ש הר"ן אהא דשוה פרוטה במדי דאף דכאן אינו שוה כלום מ"מ כיון ששוה באיזה מקום ויש עליו תורת כסף שוב כיון שמתרצית הוי כאומרת לדידי שוה לי ומהני ע"ש. א"כ גם האיסורי הנאה דרבנן כיון שמה"ת יש עליו תורת כסף שמותר שוב אף שעתה אינו שוה מחמת התקנ' מ"מ מהני לדידי שוה לי כנ"ל אף שאינו שוה כלום ומייתי ראי' שפיר כנ"ל. או י"ל דמיקרי שוה כסף כיון דמצד עצמו היא שוה רק איסורא הוא דרביע עלה והי' מהני אי לאו דאינו שלו כנ"ל:

אבל עכ"פ מוכח מדברי רשב"א הנ"ל דאיסורי הנאה מיקרי אינו שלו לגמרי וסותר למ"ש בסוכה שם. והי' אפשר לפרש דג"כ מטעם זכי' כיון שאינו יכול לזכות באיסורי הנאה ובקדושין בעי שתזכה בו לכן כיון דהפקר ב"ד כו' לא מצי זכי בי'. אך אין לשונו כן רק שאינו שלו. גם אין לפרש משום שהפקירו בעצמו כמ"ש לעיל דז"א דא"כ לא הי' צריך להפקר ב"ד כנ"ל. כיון דהפקירו בעצמו כנ"ל:

והיה נראה מזה כמ"ש לעיל דבחמץ מודה הרשב"א ז"ל דאינו נקרא שלו כלל אך לא כמ"ש דהוא הפקירו רק מצד עצמו כיון דאמרה תורה שעובר בבל יראה ואסור להשהותו כלל א"כ הפקיעה התורה כל זכותו שיש לו בו ואין לו שום זכות והוי הפקר כמו שמיטה שג"כ היא מחמת הפקעת התורה. והוי ממש כשטפה נהר כו' שאבוד ממנו לגמרי. וכן בשור הנסקל שמחויבין לסקלו ולכך פסק הרמב"ם ז"ל שפיר דהפקירו אח"כ אינו מופקר כו'. ואמר שפיר דחמץ אינו ברשותו כו'. אבל שאר איסורי הנאה שיכול להשהותו לא נפקע כל זכותו שלא הפקיע תורה כוחו רק שלא יוכל ליהנות ממנו אבל מ"מ אינו אבוד ממנו. ויכול לשהות ולהנות לחולה שלא כד"ה. או לחולה שיש בו סכנה וכהאי גוונא. ולא הפקיע התורה שלא יהי' נקרא שלו כלל כנ"ל. ועדיין דוחק לחלק בין הנך דמצותן בשריפה כמו תקרובת ע"ז וכהאי גוונא וערלה דנקרא שלו ואף שאינו עובר בכל רגע מכל מקום מחויב לשרפו:

ובקדושין נ"ח כתב הרשב"א ז"ל אהא דאמר חולין בעזרה כו' ובסוף כתב מיהו אכתי קשה מדגרסינן כו' השוחט לע"ז כו' ואקשינן כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' חשבינן לי' כו' ותירצו דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשותו כאלו אינו דמרי' ויש שלא החמירו עליו כ"כ כו' עיין שם מבואר מדבריו דעכ"פ באיסורי הנאה דאורייתא ודאי לאו דמרי' רק בקצת החמירו כדאורייתא שיהי' אינו שלו כו'. ושם לא איירי בחמץ רק בתקרובת ע"ז. ואם נאמר דבכל איסורי הנאה שעומדים לשריפה מודה באמת הרשב"א דנקרא אינו שלו כמ"ש דהוי כאבוד כו'. א"כ קשה מ"ש על דברי הראב"ד בלולב של אשרה ושל ערלה ודחה דבריו דקרינן בי' לכם והא הנך מצותן בשריפה ושפיר אינו שלו כנ"ל:

אמנם אפשר לומר שדחה דברי הראב"ד רק במה שכתב דגם בלא טעמא דלשריפה עומד וכתותי מכתת שיעורי' ג"כ אינו יוצא משום דאיסורי הנאה אינו שלו כו' ע"ז דחה שפיר דאי לאו דלשריפה עומד שפיר הי' נקרא שלו דשאר איסורי הנאה הם שלו וע"כ הוצרך לטעמא דלשריפה עומד ואף דמשום זה אינו שלו שוב ג"כ מ"מ עכ"פ צריך לטעמא דלשריפה כו' וממילא בטל מטעם כתותי מיכתת כו' ופסול כל ז' כנ"ל ע"ש דקאי על היכא שהע"ז ביד נכרי לראב"ד שאינו עומד לשריפה דמהני ביטול ודחה שפיר דשוב נקרא שלו ג"כ. וכן מ"ש הרשב"א ז"ל אהא דשל ערלה כו' יש לפרש ג"כ כמ"ש דאי לאו משום דלשריפה עומד לא הי' פסול משום לכם כו' ע"ש. גם משום דערלה אינו. חייב בשריפה רק עומד לכך כמו שכתב הרשב"א שם ושוב י"ל דלא שייך כנ"ל כיון שיכול להשהותו ומיקרי שלו כנ"ל. אבל באותן דחיובן בשריפה שפיר מודה. ומיושב שפיר הא דחמץ דאינו ברשותו. ושור הנסקל כו'. ומאי דקאמר אידך לאו דמרי' טבח כו':

והיה נראה לפ"ז כאן בגט דבאותן איסורי הנאה שחייב בשריפה ממילא בעל מטעם שאינו של הבעל ולא מיקרי ונתן ואף דבל"ז כתב הרמ"א דפסול מטעם כל העומד לישרף כו' מ"מ הא הב"ש ושאר פוסקים נסתפקו אי הלכה כר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי או כרבנן והוי ספיקא כו' ע"ש. ולמ"ש אף לרבנן בטל דניהו דלאו כשרוף דמי מ"מ בטל משום שאינו שלו כיון דחייב בשריפה דבזה גם הרשב"א מודה כנ"ל

אמנם מ"מ קשה למה לי' להר"ן ז"ל באמת לומר דבאותן העומדין לשריפה בטל משום כל העומד כו' למ"ד כשרוף דמי ע"ש הא בל"ז בטל לכ"ע כיון שאינו שלו כנ"ל. ואפשר דצריך משום אותן שאינו חייב בשריפה רק עומד לכך כמו ערלה וכהאי גוונא דבזה שלו רק מטעם כל העומד בטל לר"ש. ודוחק:

גם קשה מ"ש הר"ן ז"ל בע"ז דלכך מהני ביה זכיה משום דקודם הזכי' יש לה ביטול מכל מקום מה בכך כיון דאחר הזכי' אין לה ביטול וחייב בשריפה א"כ מיד כשזוכה בו נעשה אינו שלו כיון דבהנך שחייב בשריפה לא הוי שלו ועדיין אינה ע"ז של ישראל דבשלמא אי אמרינן כמ"ש לעיל דשפיר הוא שלו רק דלא מהני בי' זכי' מחדש כתב שפיר כיון דהזכי' חלה דאז עדיין יש לה ביטול וכיון שחלה ממילא הוי שלו גם כן אח"כ דמה שהוא שלו לא נפקע ע"י שהוא איסורי הנאה אף שעומד לשרוף כנ"ל. אבל אי נימא דגם זכי' שלו פקע ע"י שחייב בשריפה ונעשה אינו שלו כנ"ל א"כ מה מהני הזכי' מ"מ מיד אח"כ דשוב אין לה ביטול נעשה ברגע זו אינו שלו:

אך יש לדחות כיון דחייבה תורה או החכמים לע"ז של ישראל בשריפה ושלא יועיל ביטול ואף שכל ע"ז של ישראל כיון שחייב בשריפה אינו שלו וע"כ דאוקמי' ברשותו לענין זה א"כ ממילא כיון שהזכי' חלה ברגע זו שוב הוי כשאר ע"ז של ישראל דלא מהני מה שנעשה אינו שלו ע"י החיוב שריפה ואין לה ביטול שוב וכתב שפיר כנ"ל אבל י"ל דמודה כמ"ש דמ"מ אינה שלו לכל הדברים. ואדרבה קצת ראי' לפי' זה דאי לא נימא חילוק הנ"ל בין עומד לשרוף כו' רק בין שהוא שלו מכבר וזכי' לא מהני בכל איסורי הנאה. אם כן כיון דחזינן לראב"ד ז"ל דסבר אף בע"ז שיש לה ביטול ואינה עומדת לשריפה מכל מקום נקרא אינו שלו כל זמן שלא נתבטלה והיא איסורי הנאה כמבואר ברשב"א שם בהא דשל אשירה כו'. וא"כ להר"ן לענין זכי' אז לא מהני בא"ה ממילא דינו כמו לראב"ד ז"ל שאינו שלו. וא"כ איך מהני הזכי' ניהו דקודם הזכי' הי' אפשר להתבטל מ"מ כל זמן שלא נתבטל איסורי הנאה הוא ולא מהני זכי' כמו להראב"ד הנ"ל לענין אינו שלו כנ"ל. אבל למ"ש אתי שפיר דסבר דמהני זכי' בשאר א"ה רק באותן שחייב בשריפה אינו שלו. ולכך כתב שפיר דקודם הזכי' לא הי' עומד לשריפה דהי' אפשר להתבטל דלענין זה שפיר לכ"ע החילוק בין אפשר להתבטל דלא מיקרי עומד לשרוף והוי רק כשאר א"ה וחלה הזכי' והוי ע"ז של ישראל דהוי שלו לענין זה שלא יועיל ביטול כנ"ל. אך מ"מ אינו מוכרח די"ל ניהו דסבר לענין זכי' בא"ה דלא מהני מ"מ בזה פליג אהראב"ד ז"ל וסובר לחלק בין א"ה שאין להם תקנה או לא:

עוד הי' נראה לומר בדעת הרשב"א ור"ן ז"ל דבאמת בא"ה יכול כל אדם לזכות בו אף שהוא של זה יכול כל אדם ליטלו ע"כ. דהא זה נהנה וזה לא חסר פטור ואפילו כופין על מדת סדום כו'. וא"כ כשיש לא' איסורי הנאה ואחר צריך לאותו דבר לחולה להנות שלא כדרך הנאתו וכהאי גוונא וזה אינו רוצה ליתנו לו יכול ליקח בעל כרחו דהוי זה נהנה וזה לא חסר כיון שאסור למכרו ומכל שכן בהנך דאסור להשהותן. ועוד דהא בש"ס סנהדרין נ"ז אמר דפחות משוה פרוטה איסורא הוא דאיכא ופירש רש"י ז"ל דכתיב לא תגזול והשיב כו' במידי דהשבון הוי גזל ואידך לא כו' עיין שם דכיון דהוא פחות משוה פרוטה דלא קרינן והשיב אינו עובר בלא תגזול עיין שם. והא דאית ביה איסורא היינו מטעם דחצי שיעור אסור מן התורה כמ"ש הסמ"ע סימן שנ"ט ס"ק ב' עיין שם. ואם כן דוקא בפחות משוה פרוטה דחזי לאצטרופי הוי כשאר חצי שיעור. אבל באיסורי הנאה דלא חזי לאצטרופי כלל לא שייך בי' איסורא דחצי שיעור ומותר ליקחו על כרחו לכתחלה ואין בו משום גזל כנ"ל. (ויש לפרש בזה הש"ס דאמר שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי כו' היינו דלא הוי הפקר והיא שלו כיון שאסור לגוזלו מטעם חצי שיעור כנ"ל משא"כ איסורי הנאה דלא חזי לאיצטרופי ויכול כל אדם ליקחו אינו שלו ולא הוי גט דליכא ונתן כנ"ל). ועדיף יותר מדבר שאין דרך בני אדם להקפיד עליו המבואר בח"מ שם עיין שם:.

ונראה דבזה פליגי הראב"ד ורשב"א ז"ל דהראב"ד ז"ל סובר כיון דיכול כל אדם ליקחו בעל כרחו שוב הוי הפקר ממילא ולא נקרא שלו כלל ואינו יוצא בו בלולב וכהאי גוונא. והרשב"א סובר דהא חזינן דפליגי בנדרים ר"י סבר דכל הפקר לא נפיק מרשותי' עד דאתי לרשות זוכה עיין שם ואם כן ניהו דקיימא לן כרבנן היינו בדבר שהפקירו הוא יצא מרשותו מיד אבל באיסורי הנאה דאינו הפקר רק שיכול כל אדם לזכות בו ממילא שאינו גזל ואין בו איסור מכל מקום כל זמן שלא זכה בו אחר לא יצא מרשותו כלל דעדיין הוא שלו לגמרי ומה בכך שיכול לזכות בו מכל מקום הוא שלו כל כמה שלא לקחו אחר ולכך שפיר יוצא בלולב דמיקרי לכם. ומדוקדק לשונם דהראב"ד ז"ל כתב ומאן דגזל לאו גזלן הוא כו' והיינו כמ"ש. והרשב"א ז"ל דחה דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות כו' עיין שם. והיינו כנ"ל:

וא"כ מודה הרשב"א ז"ל שפיר דלהפקיר איסורי הנאה אינו יכול דהא הפקר צריך שע"י ההפקר יוכל כל אדם לזכות בו. וכאן כיון שבל"ז יוכל כל אדם לזכות בו ולא ניתוסף שום דבר ע"י ההפקר שלו שיוכל לזכות בו יותר מבלא הפקירו ולא הוי הפקר כלל ולא יצא מרשותו ועדיין שלו. דאמרה תורה דההפקר מהני היינו שהי' לו זכות בחפץ זה שלא הי' יכול שום אדם ליקחו ועתה מפקיר זכות זה שיוכל כל אדם לזכות בו ואמרה תורה שבדיבור זה יוצא מרשותו מיד ואינו שלו שוב למאי דקיימא לן כרבנן אבל באיסורי הנאה לא הי' לו כלל זכות זה בהחפץ שלא יוכל אחר ליקח כנ"ל רק שהוא עדיין שלו ואם כן מה מפקיר הא זכות זה אינו שלו כלל שבל"ז הי' יכול ליקחו כל אדם וגרע מהפקיר לעניים לבד ולכך עדיין שלו. ואמר הש"ס שפיר בחמץ דלאו ברשותי' דלבטלי' ועדיין שלו לעבור עליו בבל יראה. וכן להקנות אינו יכול שכל הקנינים הם ג"כ רק שמקנה לו שיהי' מיוחד לו שלא יוכל אחר ליקח ממנו מה שאין כן בהנ"ל שזכות זה אינו שלו ומייתי שפיר מקדושין שאינו יכול לקדש באיסורי הנאה דרבנן דכיון שהפקירו ממנו כמ"ש בתשובה הנ"ל אינו שלו מן התורה לענין זכות זה להקנותו לאחר. דזה לבד מה שנקרא שלו זה אינו להקנות כלל דהא אמר גיטין פרק השולח במפקיר עבדו ומת דאין לו תקנה דאיסורא לא מורית כו' והיינו דאף דאחר ההפקר מכל מקום יכול הוא לשחררו להתירו בבן חורין משום שהוא שלו עדיין לענין זה מכל מקום זה לא יכול להוריש כו' ואף דקיימא לן התם דיכול היורש לשחררו היינו משום דירושה ממילא ויורש גם זכות זה. אבל זה פשוט דכשהפקיר עבדו אינו יכול אחר כך למכרו לענין זה שיוכל הלוקח לשחררו בגט להתירו בבת חורין שיהי' נקרא שלו כנ"ל. וע"כ דלזה לא מהני קנין. וכן באיסורי הנאה שפיר אינו יכול להקנות כנ"ל ואין קנין נתפס בזה. וכן זכי' לא שייך כיון שאינו יכול לזכות שיהי' שלו ולא של אחר כנ"ל. וממילא מיושב דבגט דלא בעי קנין רק ונתן וכשאינו שלו לא מיקרי נתינה ולכך גם באיסורי הנאה כיון שהוא שלו מיקרי שפיר ונתן וגם זכי' לא בעי רק ממילא כנ"ל ומהני. ועוד דכשמוכרו או נתנו לאחר שוב אין הלה זוכה בו מצד מכירתו רק מצד עצמו ועיין שם בבא קמא פרק מרובה גבי עקוץ תאנה כו' כיון דאלו תבע לי' בדינא כו' לא הוי מכירה כו' ואף דתוספות שם כתבו דמכל מקום הוי מתנה כו' היינו משום דקיימא לן דוקא חיוב נפטר ע"י קם לי' בדרבה מיני'] אבל גוף החפץ אינו קונה בקם לי' בדרבה מיני' ע"ש היטב:

עוד י"ל דאף דהוי הפקר שיכול כל אדם ליקחו היינו משום שאין צורך לו ולא חסרי' כנ"ל. ותוספות פרק מרובה ד"ה כל הנלקט כו' כתבו דכיון דצריך לנגזל לפטור עצמו אין רשאין לזכות בו עיין שם. וכן בש"ס לר"ש בשור שנגמר דינו וגנבו מבית שומר משלם כפל כיון שהי' יכול לפטור עצמו באיסורי הנאה אלו ולומר הרי שלך לפניך חסרו ממון זה עיין שם. ונראה דאף לרבנן דלאו כממון דמי היינו שאינו משלם כפל אבל מכל מקום אסור לאדם אחר ליטלו ממנו כיון שמפסידו כנ"ל דגרם היזק אסור על כל פנים. וכן בש"ס שם ע"ח באמר הרי עלי עולה כו' וגנבו עיין שם כיון שגרם לו בגניבה זו שיצטרך להפריש אחרת לצאת ידי חובתו ואם כן באתרוג של ערלה וכהאי גוונא באיסורי הנאה כיון דיכול לצאת בו דמצות לאו להנות ניתנו. ואם כן הוי שוב גורם לממון דיכול לפטור נפשי' באתרוג זה ולא יצטרך ליקח אחר וכשלקחו אחר מפסידו זה וכמו דהרי שלך לפניך אם כן על כל פנים אסור לאחר ליקחו על כרחו שגורם לו היזק ושוב ממילא לא הוי הפקר כלל. ואף שאין לומר דבשביל זה נקרא שלו משום שאין אחר יכול ליקח כנ"ל. דהא אדרבה כיון שאינו יכול לצאת בו דלא הוי לכם שוב יכול כל אדם ליקחו. מכל מקום ז"א דהא באמת הוא שלו וראוי לצאת בו רק דנאמר בשביל שיכול לזכות כל אדם לא יהי' שלו. וממילא אמרינן להיפך כיון שיוצא בו שוב אין רשאין לזכות בו כלל כנ"ל. וממילא בגט י"ל ג"כ כנ"ל כיון שכתבו על איסורי הנאה ויכול לגרש בו הוי שלו ואינו הפקר דאין רשאין ליקח ממנו כנ"ל כיון שצריך לו לגרש:

אמנם זה דוקא אי רשאי לכתחלה לגרש בו כשכבר נכתב אתי שפיר שצריך לו כו' ואף דבשעת כתיבה הי' אסור לכתחלה מכל מקום הא לא בעי' שיהי' שלו רק בשעת נתינה ואז כבר נכתב וצריך לו כנ"ל. אבל אי נימא דאף שנכתב אסור לכתחלה לגרש בו לא שייך סברא הנ"ל דשוב רשאין לזכות בו דבשביל מה שיכול לעשות באיסור לא מיקרי צריך לו ואינו שלו וממילא גם דיעבד לא יועיל. וכן בלולב כיון דאמר רבא של ע"ז לא יטול לכתחלה שוב לא יועיל גם בדיעבד משום לכם כו'. דלא מיקרי צריך לו כיון שאסור לכתחלה והוי הפקר רק בערלה וכהאי גוונא שייך כנ"ל דמותר גם לכתחלה:

עוד הי' אפשר לכאורה למאי דאמר בש"ם בבא קמא דף פ"ט] דאי קנין פירות כקנין הגוף דמי אין האשה יכולה למכור נכסי מלוג אף שהגוף שלה כיון שאין לה הקנין פירות שהוא של הבעל ואינה יכולה למכור הקנין הגוף לבדו עיין שם ובתוספות דא"צ לתקנת אושא כו' ואם כן כיון דחזינן בכל דבר יש לבעל החפץ בו קנין הגוף מקנין פירות. ולכך באיסורי הנאה הפקיעה התורה הקנין פירות שאינו יכול ליהנות בו. אבל הקנין הגוף נשאר עדיין שלו ואף על פי כן אינו יכול להקנות כנ"ל. ויש לדחות. והנה עכ"פ להראב"ד ז"ל קשה שסובר בכל איסורי הנאה דלא מיקרי שלו כלל. א"כ למה כתב על איסורי הנאה כשר הא לא קרינן בי' ונתן. ונראה לעניית דעתי דהנה הטעם דבעינן שיהי' הקלף של הבעל כתב הב"י ז"ל סימן ק"כ וז"ל והרא"ש כתב בסדר הגט והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעינן וכתב ונתן שיהי' הגט שלו עכ"ל כלומר כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם. וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו עכ"ל הב"י:

והנה טעם א' שכתב הב"י ז"ל דאימעוט שאינו שלו דבעי דוקא כדרך שבני אדם כותבין כו' וע"כ שאין דרך לכתוב על דבר שאינו שלו משום איסור גזל ואינו מובן לעניית דעתי כלל דאם כן גם באיסורי הנאה לדעת תוס' דאיסורא דאורייתא איכא לכתוב על איסורי הנאה א"כ גם דיעבד יהי' בטל כיון שאין דרך בני אדם לכתוב על איסורי הנאה ומה חילוק בין שאין דרך משום איסור גזל או שאר איסור. וכן בכתיבת קעקע יהי' בטל דאסור מה"ת ואינו כדרך בני אדם ומבואר להדיא פ"ב דכשר. וכן כתב הגט בשבת ויו"ט יהי' בטל משום שאינו כדרך בני אדם. וכיוצא בזה פריך בש"ס בבא מציעא ט' אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת כו' שאין דרך בני אדם להגביה ארנקי בשבת לא יקנה כו' עיין שם. וכן כאן אי ניבעי דוקא כדרך בני אדם כותבין. וע"כ דליתא רק כטעם הב' דלא שייך נתינה כשאינו שלו:

ונראה דהא באמת מצינו כמה פעמים נתינה אף שאינו שנו. כמו כי יתן ממנו על זר וכהאי גוונא וכן ונתן לכהן כו' אף דאי טובת הנאה אינו ממון היא כבר אינו שלו משעת הפרשה וכנ"ל. רק עיקר הטעם כיון דכתיב ונתן בידה דהיינו רשותה דמרבינן חצירה כו' והיינו שיבא הגט מרשותו לרשותה ואם כן כשהנייר של אדם אחר וכל היכא דאיתא ברשותא דמרי' הוא א"כ אינו נותנו לידה כלל דהיינו רשותה דהא עדיין היא ברשות זה שהוא שלו ולא בא לידה כלל וכן באומר ה"ז גיטך והנייר שלי ג"כ בטל דלא בא לרשותה דעדיין ברשותו גם אחר כך. וכן להיפך בקלף שלה גם כן לא מהני היכא דלא אקניתי' לי'. ואף דבזה בא שפיר לידה מכל מקום גם כן בטל כיון דצריך ונתן בירה שע"י נתינה זו יבא לרשותה וכאן הי' ברשותה גם קודם הנתינה כיון שהיא שלה ולא בא לרשותה מחמת נתינתו ושפיר בטל כנ"ל:

וא"כ ממילא אתי שפיר באיסורי הנאה דלא מיקרי שלו להראב"ד ז"ל מכל מקום כיון שאין לאחר רשות וזכות בו ממילא כיון דלא בעי נתינת ממון רק נתינת הגט א"כ שפיר הוי נתינה שבא הגט מרשותו לרשותה ע"י נתינה זו דמכל מקום הוא ברשותה ונתן בידה ושפיר הוי נתינה אף דלא מיקרי שלו כנ"ל דכאן א"צ כלל מצד עצמו להיות שלו רק כדי שיהי' שייך בי' ונתן בידה וכיון דשייך כנ"ל מהני. ואף דלכאורה בגזל הא לא מיקרי ברשותו של הנגזל דקי"ל גזל שניהם א"י כו' זה לפי שאינו ברשותו כו' וא"כ מיקרי בא לרשותה ותתגרש. אך אין מזה קושיא על הראב"ד ז"ל. חדא דאין זה מבואר בש"ס בנתכוין לגזול הקלף שלא תהי' מגורשת. ועוד די"ל ניהו דמיקרי אינו ברשותו של הנגזל שלא יוכל להקדישו מכל מקום לא מיקרי לגמרי ברשות הגזלן כנ"ל. וכן משמע מלשון הרמב"ן ז"ל:

ובמ"ש אפשר ליישב דברי הח"מ לעיל סימן ק"כ שכתב דמהני כשהקלף של השליח ג"כ דשלוחו כמותו כו' עיין שם. ותמוה מאד כמ"ש שם דמה בכך דשלוחו כמותו היינו לענין המעשה אבל מ"מ אין הקלף של הבעל עיין שם. ולמ"ש י"ל כיון דהטעם דצריך שיהי' שלו הוא רק כדי שיהי' שייך ונתן בידה ואם כן כיון שהשליח נותן לה ומקנה לה הגט ובא שפיר לידה ורשותה שנעשה שלה ולענין הנתינה שפיר הוא שלוחו כמותו וממילא מהני דהוי ונתן בידה ואף שאינו של הבעל מהני כנ"ל. ויש לדחות דמכל מקום מה שבא לרשותה אינו מחמת נתינת הבעל רק מחמת הקנאת השליח דלענין ההקנאה אינו כמו הבעל שאין בידו להקנות שאינו שלו ולא הוי ונתן בידה דמצד נתינת הבעל לא בא כלל לרשותה. ואינו מוכרח:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה