חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות גטין · סימן קכא
סעיף א
צריך שיהי' בדעתו בשעה שמצוה לכותבו לפיכך אם אחזו רוח רעה בשעה שמצוה לכותבו אין כותבין אותו אפילו לכשיבריא וכן השיכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין. ואם לא הגיע הרי זה ספק:
א צריך שיהי' בדעתו בשעה שמצוה כו'. דבין להפוסקים דבעי שליחות או לא עכ"פ בעי ציוי הבעל משום לשמה ובאחזו קורדייקוס אין ציויו כלום ובטל מן התורה כמו כתבו בלא ציוי הבעל ולא מהני בדיקה. דלא מספקינן כלל אלא הוא בחזקת ודאי שוטה ואפילו לקולא ולא הוי ספק. ובב"י דייק לה דלא הוי ספק מלישנא דמתניתין מי שאחזו כו' ואמר כתבו לא אמר כלום משמע שאינו מועיל כלל עיין שם. ולעניית דעתי מוכרח מסיפא באמר אל תכתבו אין בדבריו האחרונים כלום ומבואר דאפילו לקולא סמכינן דשוטה הוא כו'. ויש להסתפק בכתבו בעצמו הבעל בהיותו שוטה או קורדייקוס ונתפקח אי יכול ליתן הגט. או נימא דוקא כשמצוה לכותבו כו' אז כיון שאין בו דעת ורצון לא מיקרי ציוי מה שאין כן בכתבו בעצמו:
והנה באין גדול עומד על גביו נראה דודאי לא מהני דהא בעי לשמה אף שכותב בעצמו וכאן אין בו דעת. וכמבואר בש"ס פרק כל הגט הכל כשרין לכתוב הגט אפילו חרש שוטה וקטן כו' ומוקי לה בגדול עומד על גביו. וכן בש"ס חולין י"ב דאמר מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה כו' מבואר דאי בעי כוונה לא מהני כו' ופשוט. אמנם היכא שגדול עומד על גביו ומלמדו לכתוב לשמה י"ל דמהני כמו שמבואר במשנה דהכל כשרין לכתוב ט' דשוטה וגדול עומד על גביו יש לו דעת לכתוב לשמה. ובשלמא לענין הנתינה לא מהני עומד על גביו דמ"מ אין לו רצון להקנות מה שאין כן לענין הכתיבה שאינו רק משום כוונה ובעומד על גביו מהני כוונתו. ויכול שפיר ליתנו כשנתפקח כנ"ל. ואף לדעת הרמב"ם ז"ל דבעי שייר מקום התורף אפי' בגדול עומד על גביו. מ"מ להרבה פוסקים אינו אלא מדרבנן עיין שם. גם להרבה פוסקים הטעם משום דבעי שליחות וחרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו ולכך לא מהני בכתיבת התורף גדול עומד על גביו עיין שם בתוס'. מה שאין כן בכותב בעצמו י"ל דמהני לכ"ע בגדול עע"ג כנ"ל:
אמנם נראה להיפך דע"כ לא קאמר בש"ס דחרש שוטה וקטן כשרין לכתוב בגדול עומד על גביו אלא כשהבעל פיקח וראוי לגרש ואין הריעותא רק משום דלא בני כוונה לשמה נינהו כו'. אבל כשהבעל שוטה י"ל דלכ"ע לא מהני. דהא אמר בש"ס יבמות נ"ב האומר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט ולאשה דעלמא אינו גט כו' לפי שאין בידו לגרשה בשעת כתיבה. כן פי' רש"י ז"ל דבעינן שבשעת כתיבה יהי' ראוי לגרשם ובתוס' ז"ל עיין שם. וכן הרמב"ם ז"ל פי' משום לשמה דלא מיקרי וכתב לשם כריתות כיון שאינו יכול לגרשה אז עיין שם. וא"כ ממילא גם כאן כיון שהוא שוטה בשעת כתיבה ואינו יכול לגרשה דלענין נתינת הגט לא מהני גדול עומד על גביו. ממילא לא מהני הכתיבה ג"כ אף שכותב בעצמו דלא מיקרי לשמה כלל. וא"ל דלשיטת תוס' גם התם דוקא באמר ללבלר אבל בכותב בעצמו מהני. זה אינו דהטעם התם הוי רק משום מילתא דלא מצי למעבד השתא לא מצי משוי שליח. ומוכח דאינו יכול לכתוב בעצמו ג"כ. ואף שיש לפרש דדוקא על הנתינה קאי דלא מהני משום דלא מצי עביד כו'. ועיין במשנה למלך פ"ו מה"ג בהגהות שפי' כן מ"מ אינו נראה כן עיין שם. רק דגם הכתיבה לא מהני דהא לא הוזכר בש"ס רק הכתיבה. וכן מפי' רש"י ז"ל. ומכש"כ להרמב"ם ז"ל. ואם כן גם במ"ש לא מהני אף שכותב בעצמו. ועוד דהא חזינן לקמן באמר כתבו כשהי' בריא ונשתטה דלא מהני הכתיבה כו' וע"כ הטעם אי משום דלא מצי עביד בעצמו אז כשכותב או משום דבעינן שיהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה ועיין שם מ"ש לקמן. וא"כ מוכח דגם בכותב בעצמו לא מהני, דאי לאו הכי הוי מצי עביד בעצמו ג"כ ע"י עומד על גביו. וכיון שנעשה כמותו קודם שנשתטה והי' מהני וע"כ דגם בעצמו לא מהני:
אך י"ל דזה שוב מחוסר מעשה שיהי' גדול עומד על גביו ולר"י נקרא לא מצי עביד אף דסמי' בידן ולכך לא מהני ע"י שליח מה שאין כן בכותב בעצמו. ויש לדחות. ועוד דא"כ גם לר"ל בשוטה יהי' נקרא סמי' בידן דמצי עביד ע"י עומד על גביו כנ"ל. וע"כ דלא מהני כנ"ל. אך להרמב"ם ז"ל שאינו רק פסול דרבנן בנשתטה אחר שציוה ע"ש הי' אפשר דגם בהנ"ל אינו רק מדרבנן. אך אינו נראה דדוקא שם שנעשה השליח כמותו כבר כשהי' בריא ואינו צריך דעתו כלל והוי לשמה משא"כ בהנ"ל. ועיין לקמן:
עוד נראה דהא כיון דלענין נתינת הגט לא מהני עומד על גביו וכן בשאר קנין לפי שאין בני דעת ורצון שיהי' רצון שלהם נקרא רצון. רק לענין כתיבה לשמה שאין צורך לרצון רק כוונה ומחשבה לעשות הדבר לשמה בזה מהני עומד על גביו כו'. וא"כ בשלמא הכל כשרין לכתוב אפילו חרש שוטה וקטן היינו דכיון שגדול עומד על גביו וכותבין לשמה ובציוי הבעל דהא הבעל ציוה להם. אבל כשהבעל עצמו כותב כשהוא שוטה אם כן ניהו דגדול עומד על גביו וכותבו לשמה מ"מ הוי ככותב לשמה שלא בציוי הבעל דהא הרצון של עצמו אינו כלום אז דלענין זה לא מהני עומד על גביו. ואם כן הוי ככותבו אחר לשמה שלא בציוי הבעל ושלא מדעתו דקי"ל דהגט בטל וכן בהנ"ל הוי כותב שלא מדעתו כיון שאין דעתו כלום. וממילא לא מהני אף דעומד על גביו וחשיב לשמה כיון שהוא בלא ציוי כנ"ל:
אמנם י"ל להיפוך להפוסקים דבעי שליחות בכתיבה א"כ י"ל דהא דבעינן ציוי הבעל דוקא אינו משום דבלאו הכי לא חשיב לשמה רק משום דאף דהוי לשמה בטל משום דבעי שליחות. וכן מבואר להדיא בדברי הפוסקים מכל הראיות שהביאו דבעי שליחות עיין שם. וא"כ כאן כשכותבו הבעל בעצמו ולענין לשמה מהני גדול עומד על גביו. וא"כ אף שלא מדעתו וציויו ג"כ כשר כיון שהוא לשמה ובזה לא שייך למיפסל משום שליחות כיון שכותב בעצמו והוי שפיר לשמה ומהני. רק מטעם הראשון יש לפסול דכיון שאינו ראוי לגירושין לא נקרא לשמה. אך גם זה אינו מוכרח די"ל דוקא באשה דעלמא שאינה אשתו כלל בשעת כתיבה מה שאין כן בזה שהוא בעלה רק דבר אחר גורם שא"י לגרש. וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב גבי יבמתו לפי שאינה אשתו גמורה כו' הוי ספק. והא גם שם לא מהני הגירושין כלל קודם הביאה ואע"פ כן הוי ספק אף שאינו ראוי לגרש בשעת כתיבה. וע"כ הטעם כנ"ל לפי שאינו אשתו כלל כו' מה שאין כן ביבמה שזקוקה וממילא גם בשוטה אינו מוכרח כנ"ל. גם בקורדייקוס דסמי' בידן י"ל דדמי ליבמתו כיון שהוא בידו ומהני לענין לשמה והוי ספק. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל באמר כתבו מקודם שכשר מה"ת כנ"ל:
עוד י"ל דלא מהני בהנ"ל למה שכתב הרשב"א ז"ל פ"ק דחולין אהא דמאן תנא כו' דדוקא בכתיבת הגט דמהני שליחות לכך מהני גדול עומד על גביו ג"כ דנעשה שליח הבעל על הכוונה מה שאין כן בחליצה דלא מהני ע"י השליח לא מהני גדול עומד על גביו גם כן דהוי רק מטעם שליחות עיין שם. וא"כ כשהבעל בעצמו שוטה דלא מצי משוי שליח שוב לא מהני גדול עומד על גביו ג"כ שיהי' נקרא כוונה לשמה והוי כמו בחליצה ודוקא בהא דהכל כשרין כו' שהבעל בן דעת כנ"ל. אך התוס' חולקין על סברא הנ"ל ומחלקין דבכתיבת הגט כיון שכותב שמו ושמה ושאר דברים ניכר יותר שכותב לשמה ומהני עומד על גביו אף בשוטה ועדיף מחליצה עיין שם. ועדיין צריך להתישב בדבר כנ"ל. אי ודאי בטל מן התורה או ספק:
והנה בזה שצריך שיהי' בדעתו בשעת ציוי נראה ב' טעמים. א' דהא בעינן שיצוה ברצון ואי לאו הכי לא הוי שליחות ולא לשמה וכיון דלאו בני דיעה לא מהני אף אם הי' יכול לעשות בעצמו. ב' משום כל מילתא דלא מצי עביד השתא בשעת ציוי לא מצי משוי שליח כמבואר בש"ס נזיר י"ב וכיון שבעצמו אינו יכול לכתוב אז לפי שאינו ראוי לנתינה או שאר טעמים כמ"ש ממילא לא מהני הציוי ג"כ אף לכתוב אחר שנשתפה ולהפ' דלא בעי שליחות שייך רק טעם הא' כנ"ל. ויש נפקא מינה בין ב' הטעמים היכא שהי' הבעל פיקח רק האשה היתה שוטה בשעה שציוה לכתוב דלטעם א' מהני דהא הוא בן דעת וממילא כשנתפקחה יכולין לכתוב ולטעם הב' גם בזה לא מהני כיון דקי"ל שוטה אינה מתגרשת מן התורה דמשלחה וחוזרת עיין שם [יבמות קי"ג ע"ב]. א"כ לא מצי למעבד בשעת ציוי דג"כ אינו ראוי לנתינה ולא יועיל הכתיבה ולא מהני השליחות כנ"ל. ועיין בהגהות משנה למלך שם פ"ו מה"ג. ונראה שהוא ספק גט בכהאי גוונא דהא להפוסקים בעי שליחות בכתיבה לא שייך טעם הנ"ל. גם לטעם הרמב"ם משום לשמה באשה דעלמא יש לחלק כמ"ש לעיל. ואפילו כתבו הגט כשהיתה שוטה ונתנו כשנתפקחה יש להסתפק:
ב וכן השיכור שהגיע כו' אין כותבין כו'. היינו אפילו אם כתבו הגט בטל מן התורה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כאן ופרק כ"ט מהלכות מכירה דהוא כשוטה וכקטן פחות מבן ו' שנים שאין מעשיו כלום כיון שעושה ואינו יודע מה עושה עיין שם. וכן פ"א מה' נזירות כתב שאם נדר בנזיר אינו כלום עיין שם. ואינו ספק כלל וכן כתב הריא"ז ריש פרק מי שאחזו דאפילו ריח הגט אינו עיין שם:
והנה לכאורה משמע קצת להיפוך מש"ס עירובין ס"ד דתניא שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה או מלקות ממיתין ומלקין אותו כו'. אמר ר"ח לא שנו אלא שלא הגיע לשיכרותו של לוט אבל הגיע פטור מכלום ע"ש. וא"כ למה נקיט דפטור היינו ממיתה ומלקות דבזה אפי' מס' פטור הו"ל למינקט דאין ממכרו מכר ויכולין להוציא מיד הלוקח כיון דהוי ודאי ואפשר לומר דזה רבותא טפי דחזינן לענין לשמה ושאר דברים מהני גדול עומד על גביו. ואם כן במיתה ומלקות דצריך התראה אם כן העדים שהתרו בו הוי גדול עומד על גביו דהא מלמדים ומזהירים אותו והוי ס"ד דחשיב בן דעת וחייב קמ"ל דמ"מ פטור דמ"מ דעת ורצון שלו לא מיקרי דעת כלל ודוקא לענין לשמה מהני גדול עומד על גביו וכמ"ש לעיל. וכמו פיתוי קטנה דקי"ל אונס הוא שאינו נקרא רצון כמו כן בהנ"ל. והוי שפיר רבותא טפי משאין ממכרו מכר. וזה לא רצה להאריך שאינו מכר אף בגדול עומד על גביו שלא נזכר כלל. או דס"ד כיון דקיבל עליו התראה נחזיקנו טפי לבן דעת קמ"ל. וכן בקדושין כתב הרמב"ם ז"ל דלא הוי קידושין בהגיע כו' אלא שכתב ומתישבין בדבר כו' היינו לידע בבירור שהגיע אבל אם ידוע בבירור אין חוששין כלום כן כתב הג"פ. וכן בגט מתישבין בדבר לענין לקולא שיהי' בטל ודאי לפסול לכהונה וכהאי גוונא או בציוי לכתוב ונשתכר אחר כך והגיע כו' ואמר אל תכתבו כו' ג"כ צריך להתישב דאם לא הגיע הגט בטל בודאי. אבל אם הגיע לא הוי חזרה כלל. וכן כתב הח"מ וב"ש סי' מ"ד לענין קידושין דמתישבין היינו אם הגיע כו'. וצ"ע לעניית דעתי אם יש לסמוך ע"ז להשוות אותנו לבקיאין ולהקל בהגיע כו' ופשוט לשון הרב המגיד פ"ד מה"א שהרמב"ם ז"ל מחמיר בערוה החמורה אף שנדמה לנו שהגיע עיין שם ומה שפירש הג"פ דמשום ערוה החמורה נצרך להתישב ולידע בודאי שהגיע עיין שם. נראה דוחק. דלמה לנו ערוה החמורה ולמה לא כתב כן פ"א מה' נזירות ג"כ שמתישבין דהא פשיטא שגם שם צריך לידע הבירור שהגיע כו' ואל"ה ספיקא לחומרא וע"כ דכוונתו כאן אף שדומה לנו שהגיע. ואפשר דשם בנזיר יכול לידע בעצמו ונאמן על זה מה שאין כן בקדושין וגירושין כו'. ומ"מ צ"ע:
והיכא שציוה לכתוב ואח"כ נשתכר והגיע לשכרותו של לוט כו'. כתב הב"ש נראה לכאורה דמותר לכתוב הגט בעודו שיכור דכיון דאמר בש"ס בקורדייקוס דלכך לא מדמי לה ר"י לישן משום דמחוסר מעשה ושיכור שאינו מחוסר מעשה דמי לישן כו' ע"ש. ונראה שאינו ברור אצלו דין הנ"ל. ובפר"ח כתב בפשיטות דמותר עיין שם משום דממילא יפוג יינו כו'. ולעניית דעתי נראה דלא דמי לישן דבזה בשעה שכותב בידו להקיצו ויהי' ראוי דזה לא מיקרי מחוסר מעשה גם לר"י ולכך נקרא מצי עביד. אבל בשיכור שהגיע לשכרותו של לוט כו' דעכשיו אי אפשר שיהי' ראוי לגרש ואף דאחר שעה יהי' ראוי ממילא מאי בכך מ"מ עתה אינו ראוי בודאי והא בעתים חלים ועתים שוטה אף שעה אחת וציוה בהיותו חלום מ"מ הדבר פשוט דאין כותבין כשהגיע השעה שנעשה שוטה דהרי הוא כשוטה לכל דבריו ואף דהא ג"כ יהי' ממילא ראוי אחר שעה מ"מ ודאי לא דמי לישן כיון שעכשיו אינו ראוי ולא מצי למעבד בשום פנים. וכן בנשתכר עד שהגיע דהוי ממש כשוטה בשעה זו ואח"כ ישתפה כנ"ל. ואין להביא ראיה מש"ס בכורות מ"ט דיכול לפדות בנו תוך ל' על אחר ל' כו' ואף דקי"ל בלאחר שאתגייר דהוי דבר שלא בא לעולם ובש"ס פרק אע"פ [דף נ"ט] בכתובות דאמרינן כל מה. דלא מצי עביד עיין שם. [וצ"ל משום דמחוסר זמן לא חשיב שלא בא לעולם כיון שיהי' ראוי אחר כך ממילא וכמו שכתב] במשנה למלך פרק ד' מה"א ה"ז. וגם כאן נימא דמיקרי מצי עביד בעצמו כיון דממילא יהי' ראוי כנ"ל ומהני השליחות כנ"ל דזה אינו דהא במידי דבידו מבואר להדיא בש"ס דלא מיקרי דבר שלא בא לעולם דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ואע"פ כן לענין שליחות מבואר כאן דנקרא לא מצי עביד ולא מהני השליחות בקורדייקוס אף דסמי' בידן. ובתוס' נזיר י"ג כתבו להדיא דלא מהני אף שבידו שיהי' נקרא מצי עביד ע"ש:
אמנם נראה ראיה מש"ס זבחים י"ב וסנהדרין מ"ז דאמר ר"י אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ואידחו אידחו עיין שם. ולא אישתמיט שום פוסק לומר דבהפריש קרבן ונשתכר אח"כ קודם שהקריבו עד שהגיע לשכרותו של לוט שלא יוכל להקריבו עוד דיהי' כנשתטה בינתיים. וע"כ דזה לא מיקרי דחוי כלל ויכולין להקריב עליו אף בעודו שיכור. ועוד דתוס' סנהדרין שם הוכיחו דאף שהוא ישן יכולין להקריב עליו מהא דשולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן הוא עיין שם. וא"כ עדיין קשה ניחוש שמא שיכור הוא ומוכח דמקריבין וממילא מוכח בגט ג"כ דאל"כ בשולח גט ממדינת הים למה נותנין אותו ניחוש שמא נשתכר. או באמר כתבו ותנו והלך למדינת הים איך כותבין. וע"כ כב"ש ופר"ח כנ"ל:
אך יש לדחות דשכרות כשל לוט הוי מילתא דלא שכיחא ולא חיישינן כמו דלא חיישינן שמא נשתטה ורשאין ליתן אבל אם ידעינן דנשתכר אין נותנין באמת כנ"ל. אך א"כ יהי' הוא אסור להשתכר שמא יתנו אז ומשמע דאין זה מזיק כנ"ל. ולכאורה מוכח מריש השולח דאמר האי דאשקליה לגיטא ואמר לסהדי אותיבו קירי באודנייכו כדי שלא יוכל לבטל בפניהם עיין שם. ומה מועיל והא יוכל להשתכר בשעה שיכתבו או יתנו שלא בפניהם ויהי' בטל. אך י"ל כיון דסבר כרשב"ג דבטלו אינו מבוטל משום תקנת ממזרות או עגונות א"כ ממילא אם בהנ"ל בטל הגט ג"כ לא מועיל כשישתכר שלא בפניהם כיון שע"י זה בטל הגט ושייך ממזרות ועגונות וכמו ביטול בפיו שאינו מועיל כנ"ל:
ג ואם לא הגיע הרי זה ספק. והיינו אפילו ודאי לא הגיע וכגירסת הרמב"ם שלפנינו וכמ"ש הב"י להחמיר עיין שם. ותמוה מאד כמו שכתב הנ"פ ופר"ח דהא עירובין ס"ד תניא בהדיא שיכור כו' עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו ואמר עלה ל"ש אלא שלא הגיע כו' ואם הי' ספק בלא הגיע ודאי דאין ממיתין אותו מספק. ולמה נחמיר יותר גבי גט מלענין מיתה. ועוד דבקדושין כתב הרמב"ם ז"ל סתם דשיכור שלא הגיע כו' קדושיו קדושין ע"ש:
ונראה לעניית דעתי בפשיטות דהנה הג"פ כתב דהגיע לשכרותו של לוט הוא שעושה ואינו יודע מה עושה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ולא הגיע כו' כתב דהיינו עכ"פ שעושה מעשים שלא הי' עושה אותם אם לא הי' שיכור רק שיודע מה עושה עיין שם. ואי לאו הכי נקרא רק שתוי כו'. והנה לכאורה קשה בלא הגיע למה חייב מיתה ומקחו מקח הא כיון שעושה מעשים שלא הי' עושה בלא שיכרותו אם כן שמא גם עבירה זו לא הי' עובר בלא שכרות וכן מקח זה לא הי' קונה כלל רק ע"י השכרות ולמה יתחייב ויועיל המקח כנ"ל. אך לא קשה מידי דהא חזינן דגם אדם שיש לו תמיד דעת כזה שהוא בעת שכרותו ג"כ חייב מיתה על עבירה שעבר ומקחו מקח כמבואר בפוסקים באדם שדעתו חלושה כיון שאינו שוטה הוי כפיקח לכל דבריו וא"כ חזינן שחייבה תורה מיתה על מי שעובר בדיעה כזו וממילא אם השיכור לא הי' עובר מ"מ מה בכך עכ"פ על עכשיו שעובר בדיעה כזו ג"כ חייב מיתה. וכן לענין מקח אף שבלאו הכי לא הי' קונה אינו מזיק דמ"מ עכשיו גם בדעה זו מהני הקנין כיון שיודע מה עושה וחשיב דעת כנ"ל:
והנה בגט דבעינן כתיבה לשם כריתות היינו שתתגרש בגט זה ולכך לא מהני כשכותב הסופר לשמה בלא ציוי הבעל כיון שאין ביד הסופר לגרשה אין כוונתו מועלת כלל רק כשהבעל מצוה הוי לשם כריתות דכיון שבידו לגרשה ומצוה לכתוב לגירושין שפיר עומדת בשעת כתיבה להתגרש בגט זה. ואף שיכול הבעל לחזור בו ויכול להיות שלא יגרשנה מ"מ אינו עומד לזה ועכשיו עכ"פ עומדת דמסתמא לא יחזור בו כנ"ל. וא"כ בשיכור שעושה מעשים שלא הי' עושה בלא השיכרות ממילא י"ל שפיר דלא מהני דאף שמצוה לכתוב מ"מ אינה עומדת כלל להתגרש בגט זה כיון שהוא רק ע"י השכרות ובלאו הכי לא הי' מצוה כלל לכתוב א"כ אחר כך לא יגרשנה כלל ואין ראי' כלל מציוי עכשיו שיהי' כך ויגרשנה וניהו דאדם שיש לו דיעה כזו מהני ציויו היינו משום שגם אחר כך יהי' בדעה זו וממילא הוי לשם כריתות דעומד כנ"ל. מה שאין כן בשיכור ולא דמי כלל לשאר דברים שהם גמר מעשה כמו מקח וממכר וכהאי גוונא דאף שהוא שיכור נגמר הדבר כיון שיש לו דעת. מה שאין כן בכתיבת הגט שצריך שיהי' לשם כריתות שיתן אח"כ ותתגרש ממילא אינו מועיל כמ"ש כיון שעושה מה שלא הי' עושה בלא השיכרות כנ"ל. והא אפילו בתנאי קודם התורף פוסק הרמב"ם ז"ל דבטל משום שאינו עומד לכריתות ברור ע"ש וכן בהנ"ל. ופסק שפיר שהוא ספק אף בודאי לא הגיע. ומיושב דנקיט הרמב"ם ז"ל הדין רק במצוה לכתוב כשהוא שיכור. ולא בנתינה דנימא ג"כ שהוא ספק כשנותנו שיכור. ולמ"ש אתי שפיר דבנתינה שהוא גמר הדבר שפיר מהני דמאי בכך שלא הי' מגרש בלא השיכרות. מ"מ עתה שמגרש בדיעה זו מהני ג"כ. רק גבי ציוי לכתוב כנ"ל. וכן גבי קדושין כתב הרמב"ם ז"ל שפיר סתם דהוי קדושי ודאי כנ"ל:
והג"פ כתב דדוקא התם איירי בימי הסנהדרין שהם היו בקיאין לחקור מפי העדים אם לא הגיע מה שאין כן אנן אין סומכין עיין שם. ויש להחמיר גם בנתינה וכהאי גוונא אף בלא הגיע עיין שם. ונראה לדעתי דאי' דאף דתני התם כללו של דבר הוא כפיקח לכל דבריו מ"מ הוא לאו דוקא. ממשנה פ"א דמסכת תרומות חמשה לא יתרומו כו' ותני השיכור והסומא משום שאין לו דעת לבחור היפה ע"ש. וע"כ איירי בלא הגיע לשיכרותו של לוט דאם הגיע גם דיעבד אין תרומתו תרומה כמו שוטה. וע"כ דגם בלא הגיע לא סמכינן לכתחלה דיש בו דעת כפיקח כנ"ל:
והטור ז"ל גורס כהרמב"ם ואם ספק אם הגיע כו' הרי זה ספק. ולכאורה מה קמ"ל בזה הא כיון דאמר דאם הגיע לא מהני ולא הגיע מהני ממילא פשיטא דבספק הוי ספק. גם למה לא כתב הרמב"ם ז"ל דין זה בקדושין. ונראה דקמ"ל למ"ש תוס' ריש כל הגט גבי לאיזה שארצה כו' דאף מאן דאית ליה ברירה מודה לענין כתיבה לשמה דלא מהני שצריך להיות מבורר לשם כריתות ודאי. וכן בתנאי קודם התורף שאינו לשם כריתות ברור. וממילא הי' אפשר כאן בספק אם הגיע דלא מהני כלל שאינו לשם כריתות ברור בשעת כתיבה דשמא הגיע ואין כאן ציוי הבעל כלל והוי הספק בלשמה ולא מהני כלל. וקמ"ל דמ"מ הוי ספק ולא דמי לתנאי קודם התורף שגם אצל הבעל אינו לשם כריתות ודאי מה שאין כן דהספק הוא אם ציוי הבעל או לא הוי כשאר ספיקות שהוא לכל העולם. ולכך לא כתב הרמב"ם זה בקדושין דפשיטא כנ"ל. ויש להסתפק אי הוי רק ספק מדרבנן דמן התורה מוקמינן לה בחזקת אשת איש או אפשר דנגד זה יש לו חזקת בן דעת שהי' מקודם מסתמא לא יצא עדיין מחזקתו. גם איתרע כיון שציוה לכתוב כנ"ל:
סעיף ב
הי' בריא בשעה שציוה לכותבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחליו. ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא אם הוא חולי דסמי' בידן הרי זה פסול ואם לאו אינו גט. אבל לאחר שנתרפא כותבין ונותנין אפילו מיחה בחליו שלא ליתנו:
ד היה בריא בשעה שציוה כו'. הנה דעת הטור ושאר פוסקים דהגט בטל מן התורה אם כתבו בעודו קורדייקוס. ודעת הרמב"ם ז"ל שאינו אלא פסול מדרבנן וכתבו האחרונים ז"ל דלא כהב"י שמחלק בין סמי' בידן או לא. רק שהרמב"ם ז"ל סובר דאף שנשתטה לגמרי מ"מ כיון שבשעה שציוה הי' פיקח ונעשה שלוחו ממילא כשר מה"ת אח"כ רק מדרבנן שלא יאמרו שוטה מגרש כנ"ל:
והנה לכאורה הטעם לטור ושאר פוסקים דבטל מה"ת ואף דהא השליח כשנעשה שלוחו יכול אח"כ לכתוב וליתן שלא מדעתו ואין צורך עוד לדעת המשלח ולמה לא יוכל לכתוב כשנשתטה. וצ"ל ע"כ משום דכמו דקי"ל כל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח וסוברים דגם בשעה שעושה השליח שליחות צריך להיות המשלח מצי עביד בעצמו ואל"ה לא מהני כמו בשעה שעושהו שליח כנ"ל. וכ"כ הפ"י ושאר אחרונים. והרמב"ם ז"ל סבר דלא בעינן שיהיה מצי עביד רק בשעה שעושהו שליח וכיון שנעשה שלוחו לא בעינן אח"כ שיהי' מצי עביד כנ"ל:.
ולהנ"ל ע"כ להרמב"ם ז"ל הא דמבואר במשנה האומר תן גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה משום דאין גט לאחר מיתה ואף דהא כבר נעשה שלוחו מחיים והוי כמותו ויכול ליתן אף שפסק א המשלח. וצ"ל כמ"ש רש"י ז"ל פ"ק דגיטין י"ג דכיון דמית פקע רשותו מיני' ע"ש וכן בגט כיון שמת ונפקע האישות ממנו לא מהני הגירושין וכמו במוכר בעצמו על אחר ל' יום וקודם לכן מכרו לאחר דאין חל קנין של זה לאחר ל' כיון שכבר אינו שלו. וכמבואר פרק האומר בקדושין ע"ש וכן בהנ"ל כיון שפקע מקודם אין הגירושין מועילים כלום אח"כ. שוב ראיתי בס' ב"מ דחה טעם זה משום דהא מה שהגט יועיל הוא שלא תהיה זקוקה ליבום ולענין הזיקה עדיין הוא מחמת אישות הראשון ושפיר מהני הגט גם לאחר מיתה להפקיע הזיקה אי לאו משום דלא מצי עביד ע"ש. ואין דבריו נראין לע"ד לא מבעיא למ"ד פ"ק דיבמות מיתה מפלת כו' ודאי לא שייך הנ"ל. אלא אפי' למ"ד נשואין מפילין כו' היינו שצריכה להיות בשעת נשואין זקוקה ליבום אם ימות. אבל ודאי כשמת אינו אשתו עוד דקונה עצמה במיתת הבעל רק שאמרה תורה שהיא זקוקה ליבום ולא תהי' כו' שאסורה לעולם כשהיתה אשת המת. רק היכא שגירשה מקודם אינה זקוקה דהא בשעת מיתה לא היה אשתו שתהיה זקוקה. אבל היכא שלא גירשה מחיים ונפלה ליבום ע"י מיתתו ונאסרה לעולם, איך יהי' מועיל אח"כ הגט ניהו שהגט ג"כ מפקיע האישות מ"מ הא גם בלא הגט נפקע ע"י המיתה ואעפ"כ אמרה תורה כיון שהיתה אשת המת בשעת מיתה אסורה ולמה יפקע הגט איסור זה יותר מהמיתה. הא מ"מ בשעת מיתה היתה אשתו ונאסרה לעלמא ושייך לא תהיה כו':
ועוד דאמר בש"ס פ"ק דקדושין ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו כו' ומסיק דממעטין נעל אין מידי אחרינא לא כו' ע"ש וכיון דילפינן שאיסור זה אינו נפקע בגט רק בחליצה ממילא גם הגט של הראשון אינו יכול להפקיע כיון שאין כאן רק האיסור זיקה וזה מיעטה התורה שאין גט מפקיע. ורק כשגירשה מקודם לכן ממילא אינה זקוקה כו'. משא"כ בהנ"ל שכבר זקוקה. ואין להקשות א"כ למה ליה טעמא דאין גט לאחר מיתה הא אף אם היה הגט חל לאחר מיתה מ"מ לא היה מועיל לפוטרה מיבום כיון שנאסרה כנ"ל. דז"א דהיינו הך טעמא דאין גט לאחר מיתה משום שכבר נפקע וזקוקה. וגם לכהונה אינו פוסל כיון שהיא כבר הותרה קודם חלות הגט גם לכהן
והנה בהדיא אמר בש"ס גיטין פ"ג ע"ב דפריך אמאי דקאמר היכן מצינו דזה אוסר וזה מתיר. והא יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר ומשני התם יבם הוא דקאסר לה דאי מבעל הא שרייא וקיימא כו' ע"ש ומבואר דאין האיסור כלל רק מחמת היבם. וממילא לא מהני גט הבעל להפקיע איסורו:
ונראה דדומה ממש להא דאמר בש"ס ב"ב קל"ז ע"א גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דמודים שאם נתן הראשון במתנת שכיב מרע דלא מהני דאי מתנת ש"מ חל אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ע"ש. וכן גבי יבם אמרה תורה שאחר הראשון נקנית להיבם וכמו אחריך הנ"ל וממילא כיון שגיטו לא יחול אלא אחר מיתה כבר קדמו היבם ולא מהני הגט כנ"ל. או י"ל דבעינן שיהי' הקלף של הבעל לעיל סי' ק"ב וכיון דמת אין הקלף שלו ולא מיקרי ונתן כנ"ל:
אמנם לכאורה קשה לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו והרבה פוסקים כוותיה ומבואר פ"ק דב"מ דלמ"ד זכות הוא לעבד שיוצא לחירות אמרינן בשטר שיחרור ג"כ עדיו בחתומיו זכין לו והיכא שכתב הגט ומכרו לאחר קודם הנתינה ואח"כ נתנו לו יוצא לחירות כמו במכירה כמבואר בש"ס שם ע"ש דנשתחרר למפרע בשעת כתיבה רק דבעינן מטי לידי' לבסוף וכשנותן לו אח"כ מהני למפרע כנ"ל. וא"כ למה תני בתן שטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. מאי בכך דפקע רשותיה מקודם הנתינה כמ"ש רש"י ז"ל דחייל עליה רשות יורשין הא לא עדיף ממכרו לאחר וגם כאן הא כבר נשתחרר קודם שמת מטעם עדיו בחתומיו זכין לו וממילא כיון דשלוחו כמותו גם לאחר מיתה והוי כאלו נתנו לו בעצמו וממילא הוי מטי לידיה ושוב מהני למפרע דבשלמא להטור ושאר פוסקים אתי שפיר דלא מיקרי מטי לידיה כיון שנתבטל השליחות כשמת הוי כנותן לו אחר או קיבלו בעצמו דלא מיקרי מטי לידיה. אבל להרמב"ם ז"ל דהשליחות לא נתבטל מה"ת והוי גם אח"כ כנתן לו בעצמו רק שלא יועיל משום שנפקע זכותו מקודם א"כ לענין זה שייך עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל:
אך מש"ס לא קשה די"ל דמתניתן לר"מ דחוב הוא לו או דלא גרסינן גט ושטר שיחרור זה רק סתם תנו גט כו' כמ"ש תוס' שם דף י"ג והיינו שלא נכתב עד לאחר מיתה. ואף דהתוס' לחד תירוצא כתבו דגרסינן גט זה רק שלא מסרו מיד ליד ע"ש. מ"מ היינו דתוס' סברי באמת כהטור ושאר פוסקים דנתבטל השליחות. אבל הרמב"ם ז"ל י"ל דסבר כנ"ל. ואף דהתם ט' אמר מלתא דאיתא בשטרות לא קתני. ואף דשייך עדיו בחתומיו זכין לו. מ"מ י"ל דהתם בש"מ שאמר כתבו ותנו כו' היינו ג"כ שלא נכתב עד לאחר מיתה דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו ועכ"פ איתא גם בשאר שטרות הא דאין שטר לאחר מיתה כנ"ל. או דקאי למ"ד דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל:
אמנם קשה דהרמב"ם ז"ל פ"ו מעבדים כתב להדיא תנו גט זה ושיחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה ואף דזכות הוא לו מכל מקום כיון שאמר תנו לא משתחרר עד דאתי לידיה ע"ש. וקשה כנ"ל כיון שנכתב מחיים נימא עדיו בחתומיו זכין לו. ועל הרמב"ם ז"ל לא קשה דהא לטעמיה אזיל דפוסק כר' אסי פ"ק דב"מ דלא כאביי ולא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. אך מכל מקום הא ע"כ גורס במשנה תנו גט זה כמבואר ברי"ף ז"ל דמכאן כל ראייתם דאף דזכות הוא ולא מצי למיהדר מ"מ לא משתחרר עד שיגיע לידו ע"ש. וא"כ קשה לאביי ממשנה הנ"ל דנימא עדיו בחתומיו זכין לו כיון דמהני השליחות גם אח"כ שפסק כח המשלח ונקרא מטי לידיה כנ"ל:
אך י"ל כיון דלהרמב"ם ז"ל עכ"פ בנשתטה פסול בגט מדרבנן. י"ל דגם בשיחרור עכ"פ פסול מדרבנן ואף דלא שייך בלאחר מיתה שיאמרו שגירש עכשיו כמו בשוטה. מ"מ הא שייך שיאמרו שלא נכתב עד לאחר מיתה וכה"ג. וממילא פסול עכ"פ מדרבנן ולא קשה לאביי ועוד דהא תוס' ב"מ דף כ' כתבו דהא דעדיו בחתומיו זכין לו לאביי הוא רק מדרבנן ע"ש וא"כ כיון דפסול בכה"ג ולא נקרא מטי לידיה מדרבנן שוב לא מהני לא מה"ת ולא מדרבנן כנ"ל ובטל לגמרי:
עוד י"ל דהא התוס' שם כתבו דכיון דהא דעדיו בחתומיו זכין לו הוי רק מדרבנן אם כן לענין לישא בת חורין לא מהני דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ודוקא לענין השיעבוד שייך הפקר ב"ד הפקר או נגד הנכסים שקנה אבל לא להתירו בב"ח ע"ש. ולכאורה קשה הא אמר פ"ק דגיטין הטעם דלרבנן זכות הוא לעבד שיוצא לחירות ואף דנאסר בשפחה היינו משום דניתר בבת חורין והא עדיפא ליה ע"ש. וא"כ איך אמרינן בשיחרור עדיו בחתומיו זכין לו משום דזכות הוא לו הא כל הטעם שהוא זכות הוא רק משום שניתר בבת חורין. והא לענין זה לא מהני עדיו בחתומיו זכין לו ועדיין אסור בב"ח כיון שהוא דרבנן א"כ שוב אינו זכות כלל ולא שייך כלל עדיו בחתומיו זכין לו אף לענין ממון ולמה יהי' כשר מקודם א משום עדיו בחתומיו זכין לו:
אך לא קשה דבכתבו ליתן לו בניסן ולא נתן עד תשרי וכה"ג אמרינן שפיר עדיו בחתומיו זכין לו דהא ניהו דעד תשרי אינו מותר בב"ח כיון שהוא רק דרבנן מ"מ אחר דמטי לידי' משוחרר מה"ת והוי זכות דאז מותר בב"ח ואם לא יהי' עדיו בחתומיו זכין לו יהי' פסול משום מוקדם ויהי' אסור גם אח"כ ושפיר הוי זכות לזכות לו עכשיו כדי שישתחרר מה"ת כשמטי לידי' לבסוף כנ"ל ואף שמכרו מקודם מ"מ נגד קנין ממון הפקר ב"ד הפקר ואינו מועיל המכירה כיון דמטי לידי' אח"כ ושפיר מהני השיחרור אז מה"ת כנ"ל:
וא"כ מיושב דהכא שמת שפיר לא מהני כלל מטעם עדיו בחתומיו זכין לו דהא אף דנימא עדיו בחתומיו זכין לו מ"מ יהי' אסור בב"ח גם אחר דמטי לידיה דגם אז אינו משוחרר מה"ת. דמה"ת דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ממילא נפקע כוחו ע"י המיתה ולא מהני השיחרור כלל אח"כ דאין גט לאחר מיתה אף דמטי לידיה. וא"כ גם אחר דמטי לידיה לא יועיל רק מטעם עדיו בחתומיו זכין לו שהוא דרבנן ויהיה אסור בב"ח לעולם ושוב ממילא לא הוי זכות כלל ולא אמרינן כלל עדיו בחתומיו זכין לו כמו לר"מ כנ"ל. כיון שלא יועיל להתירו בב"ח כנ"ל. ואפשר לדחות דמ"מ בשעת הכתיבה לא היה יודע שימות ושפיר זכו לו אז שהיה זכות ושייך עדיו בחתומיו זכין לו. ואינו מוכרח כיון שנודע שלא הי' זכות כלל:
אמנם קשה מהא דאמר בש"ס גיטין כ"ט דאמר ר' אשי אם מת שליח ראשון בטלו כולן ודחה מר בר ר' אשי מכדי כולהו מכח בעל קאתי איתנהו לבעל איתנהו לכולהו כו' ע"ש. וא"כ למה ליה הא דמכח בעל אתו הא ניהו דהוי סבר דשליח השני מכח שליח ראשון אתי מ"מ מאי בכך שמת הא אעפ"כ יהיה מועיל כיון שכבר נעשה שלוחו של הראשון מחיים הוי כמותו ויכול לעשות השליחות אף שמת אף דלא מצי עביד כמו נשתטה וכאן לא שייך שפקע האישות כיון שהבעל קיים. וכעין זה כתב ג"כ בית מאיר ע"ש:
ולכאורה אפשר לומר דבמת בטל השליחות מטעם אחר למאי דאמר בש"ס כ"ד ע"א ובפ' התקבל דבעינן חזרה שליחות אצל הבעל כו' ופי' רש"י ותוס' ז"ל שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שלוחו ולומר עשיתי שליחותך כו' ואל"ה לא מהני ע"ש. וא"כ במת ניהו בשלוחו כמותו ונעשה מחיים מ"מ הא לא חזרה שליחות דאינו ראוי לחזור אצל שולחו כנ"ל כיון שמת ושפיר בטל כנ"ל. וכן לר' אשי דשליח ב' מכח הא' אתי ג"כ היה בטל במת הא' כיון שאינו ראוי לחזור אצל הא' שהוא שולחו והוצרך לומר דמכח בעל קאתי ויש לדחות קצת:
או י"ל דעכ"פ היה פסול מדרבנן במת הראשון כמו בנשתטה די"ל שחכמים פסלו בכל מקום היכא דלא מצי עביד בעצמו בשעת עשיות השליחות אטו היכא דלא מצי עביד בשעה שעושהו שליח ולאו דוקא בשוטה. ולכך צריך לומר דמכח בעל קאתי:
או י"ל דס"ד דר' אשי הוי דמה דמהני שליחות אינו שנעשה מיד כמותו בשעה שעושהו שליח. דממילא לא שייך שיהי' כמותו. רק אח"כ בשעה שעושה השליח המעשה ע"פ ציוי המשלח אז נעשה כמותו וחשיב כאלו עשאו המשלח. ולכך אין שליח עושה שליח מצד כח המשלח דהא עדיין אינו כלל כמו המשלח קודם שעושה המעשה. רק הא דעושה שליח ב' היינו משום דבשעה שעושה שליח הב' המעשה הוי שלוחו של אדם כמותו וכאלו עשאו שליח הא' וכיון שהוא כעשאו שליח הא' ממילא נחשב אז כאלו עשאו המשלח. ולכך אמר שפיר דאם מת שליח א' בטל הב' דלא שייך שיהי' אז כמותו דהא לא מצי עביד אז כנ"ל. דכיון דלא נגמר כלל שיהי' השליח כמותו עד שעושה המעשה ואז לא מצי עביד שפיר לא מהני כלל כמו לדידן בשעה שעושהו שליח דאמרינן מה דלא מצי עביד לא משוי שליח. ומר בר ר' אשי דחה דמכח הבעל קאתי היינו דשלוחו של אדם נעשה מיד כמותו כיון שיכול לעשות הדבר מיד ולכך עושה שליח ב' דכמו שהבעל יכול לעשות שליח כמו כן יכול השליח כיון שהוא כמותו. ולכך ממילא אף שמת שליח הא' לא בטל. וממילא למסקנא שפיר י"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דאף דלא מצי עביד בעצמו מ"מ כיון שאז הוי מצי עביד כשעשאו שליח נעשה כמותו ויכול אח"כ לעשות אף שנשתטה וכה"ג. כיון שכבר נעשה כמותו. משא"כ לס"ד דב"א לא נעשה כמותו עד עשיות השליחות כנ"ל:
עוד י"ל דאדרבה יש קצת ראיה משם להיפך דלכאורה אינו מובן מאי דדחי מר ב"ר אשי אטו מת בעל מידי מששא אית בהו כו' מכח בעל קאתי איתנהו לבעל איתנהו לכולהו כו'. דהא מה דילפינן מושלחה דשליח עושה שליח יש לומר באמת דאין הטעם כמ"ש דכמו שהבעל יכול לעשות שליח כמו כן השליח. דהא אטו בשביל שעשאו שליח ליתן גט נעשה כמותו לכל דבר הא אינו כמותו רק על הדבר שעשאו שליח וא"כ לענין שיעשה שליח שלא ציוה אותו אינו כמותו כלל ולא הוי כלל כאלו עשאו הבעל שליח להב'. רק הטעם כנ"ל דכיון שעושה שליח להב' ונחשב [המעשה של השליח הב'] כאלו עשאו הא' כיון שהוא שלוחו כמותו וממילא כיון שעשאו הא' הוי כעשאו המשלח כיון שהא' שליחו כנ"ל. וא"כ מה דחה דברי ר"א ממת בעל הא אמר שפיר דאם מת שליח הא' בטל הב' כיון שהוא רק מחמת שליחותו ואעפ"כ אם מת הבעל ג"כ בטל דמה בכך שהוא כעשאו שליח הא' הא צריך שיהי' כעשאו המשלח וכיון שמת בטל. ולא גרע מת בעל ממת שליח הא' דלא מהני לר' אשי כנ"ל. ולכך מוכח להיפך דמר בר"א סבר דאם הטעם כנ"ל א"כ למה אמר ר"א דבמת שליח הא' בטל הא כיון שעשאו שליח מחיים נעשה כמותו ואף שמת הוי כנשתטה ומה שעושה שליח הב' הוי כמותו אף שמת וממילא הוי כעשאו הבעל ושפיר היה מהני לטעם הנ"ל אף שמת שליח הא' כנ"ל. וע"כ טעמא דר' אשי דהיה סבר דהא דמהני שליחות הוא להיפך שכל הכח שיש להבעל מוסר להשליח ונסתלק הבעל המשלח לגמרי ויכול לגרש אח"כ ולעשות המעשה מצד עצמו ולא מחמת כח המשלח כנ"ל ולכך יכול לעשות שליח ג"כ. ואעפ"כ לא אמרינן גם בשליח א' שמוסר כל הכח להב' כיון שאין לו מצד עצמו רק מכח המשלח. ולכך אם מת בטל והקשה שפיר דא"כ אם מת בעל יהי' מהני וע"כ דרק מכח בעל אתי וממילא גם במת הא' מהני. ויש לדחות דא"כ נימא גם אצל הא' שמוסר כל כוחו להב' ואף מת א' לא יתבטל כנ"ל גם לר' אשי. ועוד דעדיין נימא דאף שבא מכח הא' ומת יהיה כמותו כמו נשתטה. ולכך הנכון כמ"ש לעיל:
והנה למ"ש הפ"ח וח"מ וב"ש ושאר פוסקים דגם בנשתטה סובר הרמב"ם ז"ל שאינו אלא פסול דרבנן וא"כ מה דאמר בירושלמי בנתן לה גט ואמר לא תתגרש בו עד למחר ואחזו קורדייקוס תליא בפלוגתא דר"י ור"ל כו' וא"כ להרמב"ם ז"ל גם בכה"ג בנשתטה בשעת חלות הגט ג"כ אינו אלא פסול דרבנן דג"כ אינו צריך דעתו כלל ונתינתו. דהא גם בשליח מהני אף שאין הגט חל עד שעת נתינה ואז הוא שוטה. ומכש"כ בהנ"ל שכבר נתנו לה כשהיה בריא:
ולכאורה חשה מהא דאמר קדושין ע"ח יכיר למה לי כו' ומסיק לר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם משכחת לה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופירשו תוס' ורוב הפוסקים שם דאף דגוסס כחי לכל דבריו מ"מ מסתמא נשתתק ואין יכולין לבודקו ונשתטה ע"ש. ואף דיכול להקנות לו עתה כשהוא בריא הנכסים שנפלו לו אז מ"מ כיון דבשעה שיחול הקנין אינו יכול להקנות אז לא מהני. וא"כ מבואר להדיא דמדאורייתא לא מהני אף שהקנה לו בעודו בריא על אח"כ ובשעת חלות הקנין נשתטה דהא מוקמינן קרא דיכיר להכי ומוכח דלא מהני מה"ת. ואף לדעת ר' יואל דגוסס חשיב כמת מ"מ הא מודה במידי דממילא שהוא כחי עיין שם דהא מיקרי מוחזק לענין בכור, ואם כן כיון שנותן בעודו בריא למה לא יועיל אף על הנכסים שנפלו כשהוא גוסס הא אז חייל ממילא וע"כ דגם לדידיה בכה"ג לא מהני מדאורייתא. ובפרט למאי דקי"ל דהוי כחי ע"ש ולקמן בספר זה א"כ מוכרח לפרש שם כשיטת תוס' והפוסקים משום דצריך לבודקו וכל זמן שלא יבדקוהו מספקינן לי' בשוטה כנ"ל. ומאי בכך שהוא שוטה הא חל ממילא ומוכח דמה"ת לא מהני בדין הירושלמי. וממילא בעשאו שליח כשהי' בריא ג"כ בטל כשנשתטה אח"כ. ולשטת מרן הב"י דמחלק בין סמיא בידן בדעת הרמב"ם ז"ל לא קשה דהתם בגוסס דאין סמיא בידן שפיר לכ"ע בטל מה"ת. משא"כ לפר"ח ושאר פוסקים דגם באין סמיא בידן סובר הרמב"ם שהוא דרבנן הוא תמוה כנ"ל:
אך אפשר לומר דיש לחלק בין לדידן בנותן לה גט או מתנה ואומר שלא יחול עד אחר ל' יום דהא עכשיו עכ"פ מצי למעבד איהו ולכך אף שנשתטה בעת חלות הדבר מ"מ מהני מה"ת כיון שהקנה בעודו בריא והי' אפשר שיחול הקנין גם אז. וכן בעשה שליח כשהי' בריא כנ"ל. אבל התם בש"ס דהוי דבר שלא בא לעולם רק לר"מ מהני אז כשבא לעולם. אבל קודם לכן לא הי' באפשרי שיחול הקנין. ולכך שפיר בהוא שוטה כשבא לעולם לא מהני מה"ת דלא הי' אפשר בשום פעם שיחול הקנין ולא הי' שעה שיהי' יכול להקנות לא מהני מה"ת כנ"ל. וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל סוף קדושין ע"ש. אך מ"מ הוא דוחק דהא תוס' קדושין ס"ג כתבו דלר"מ שוה ממש דבר שלא בא לעולם כמו לדידן דבר הבא לעולם ע"ש. וא"כ ממ"נ אי בעינן שיהיה ראוי ליתן בשעת חלות הקנין גם לדידן גבי לאחר ל' יהיה בטל מה"ת ואי לאו גם לר"מ יועיל ומה בכך שהיה אפשר כו' כיון שלא הקנה אז רק על אחר ל':
גם אין סברא לחלק בין נותן מעצמו על אחר ל' ונשתטה דבזה בטל מה"ת ובין כשעשה שליח כשהיה בריא המועיל מה"ת כיון דנעשה כמותו. וכמ"ש תוס' גיטין י"ב דלא הוי ידעינן מהא דה"ז גיטך אם מתי. שלא יהיה מועיל ע"י שליח בתן גט זה כו' וקמ"ל ע"ש דז"א דא"כ איך אמר בירושלמי באומר לא יהא גט עד למחר ואחזו קורדייקוס דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל מנ"ל הא דלמא דוקא בשליח סבר דמהני אף בעודו קורדייקוס כיון שנעשה כמותו. אלא ע"כ דאין חילוק רק התם כתבו תוס' דהיא קצת רבותא אבל עכשיו קמ"ל שאין חילוק כנ"ל:
אך י"ל כיון דטעמא דר"ל דמדמי ליה לישן א"כ שוב שפיר מהני גם בנותן בעצמו כמו בישן אחר ל' ומדמי לה [הירושלמי שפיר] משא"כ בשוטה גמור לענין שיהי' בטל מה"ת שפיר יש לחלק בין שליח כנ"ל. אך באמת מבואר בירושלמי דגם בשוטה גמור פליגי דלא כש"ס דילן ע"ש מהקריב קרבן ונשתטה כו'. ומוכרח דאין חילוק בין שליח או נותן בעצמו. וגם מסברא גרע יותר בשליח. ואף דלכאורה משמע מדברי הרא"ש ז"ל סוף קדושין ג"כ לחלק בכך שכתב שם לישב דעת ר' יואל מהא דכל גט בהניחו גוסס דאין נותנין רק משום דרוב גוססין למיתה ואל"ה הי' נותנין כו'. ותירץ דאיירי בעשאו שליח כשהי' בריא ואח"כ נעשה גוסס ע"ש דהוי ממילא ולכך הי' יכול ליתן כו'. והא ע"כ לר' יואל בנותן בעצמו על אח"כ ונעשה גוסס בשעת חלות הקנין לא מהני אף שהוא ממילא כדאמר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וא"כ למה יועיל ע"י שליח יותר מה בכך שהיה בריא כשעשאו שליח כיון שעתה גוסס בשעת חלות הגט בשעת נתינה כנ"ל. ומוכרח לכאורה הרא"ש ז"ל מחלק ג"כ כמ"ש בין שליח לנותן בעצמו או בין דבר שלא בא לעולם לר"מ ובין לדידן בדבר הבא לעולם כמו שכתבתי לעיל:
אמנם נראה לע"ד דז"א רק הפי' בדברי הרא"ש הוא דבאמת יש לפרש כמ"ש הר"ן ז"ל בהניחו גוסס דלא אמרינן שנתרפא עתה ויתן לה רק אמרינן רוב גוססין כו' ומסתמא מת או עדיין גוסס. רק דמ"מ הי' ראיה משם דמשמע והניחו גוסס היינו שעשאו שליח כשהיה גוסס וא"כ מוכח דיכול לעשות שליח כשהי' גוסס דלענין זה אינו מועיל אף שנתרפא אח"כ כיון שבשעת ציוי הי' גוסס וע"ז כתב הרא"ש ז"ל דאין ראי' די"ל דאיירי שעשאו שליח כשהיה בריא ואח"כ נעשה גוסס והוי ס"ד דיכול ליתן בחזקת שנתרפא וקמ"ל דאין נותנין וכפי' הר"ן ז"ל ואח"כ כתב הרא"ש ז"ל בשם הר"י דהא דכל הגט ראיה גדולה הוא דדוקא חיישינן שמא מת אבל אם היה ידוע שהוא עדיין כמו שהניחו היו נותנין אע"פ שהוא גוסס ואי לאו בר נתינה הוא משום דחשיב כמת גם שלוחו לא מצי יהיב כו'. והיינו דעתה מביא הראיה דניהו דנפרש כמ"ש קודם שעשאו שליח כשהיה בריא מ"מ מוכח משם דלא כפי' הר"ן ריש פרק מי שאחזו כו' רק דאם הוא כמו שהניחו גוסס מצי יהיב ומוכח דיכול ליתן גם אז כנ"ל. אבל אינו מחלק בין נותן מעצמו לע"י שליח כנ"ל. ואדרבה מוכח להדיא דגם הר"י ז"ל סבר כהטור ורא"ש דאין חילוק דא"כ מה ראיה ממה שיכול ליתן הא כיון שעשאו שליח בעודו בריא מהני כיון דגבי גוסס לא נפקע האישות ולא שייך הטעם שכתבנו לעיל גבי גט לאחר מיתה דהא קרינן מצוי לגבי בכור כשהוא גוסס. וא"ל דעכ"פ מדרבנן פסול כשנעשה גוסס כמו נשתטה. דא"כ מה ראיה הא הוצרך לומר הטעם דרוב גוססין למיתה כדי שיהי' בטל מה"ת דאם הוא כמו שהניחו אינו רק פסול דרבנן. ויש לדחות קצת.
עכ"פ מבואר מתוס' ורא"ש דאין חילוק בין נותן בעצמו על אחר ל' או בשליח. וא"כ מוכח מש"ס הנ"ל מקרא דיכיר דבטל מה"ת היכא דבשעת חלות הגט הוא שוטה. ואין להקשות דא"כ קשה גם לתוס' שסוברים דגוסס הוא משום שאינו יכול לדבר מסתמא ומחזקינן בשוטה א"כ עדיין למה ליה משום שמא מת הא אף אם הוא כמו שהניחו אינו יכול ליתן השליח דהא מחזקינן ליה בשוטה. ז"א די"ל הניחו גוסס ויכול לדבר ואינו שוטה ולכך לא מיפסל רק משום שמא מת. וא"כ מהנ"ל ראיה לדברי הב"י ז"ל דבנשתטה מודה הרמב"ם ז"ל דבטל מה"ת:
אמנם מדברי הרשב"ם ז"ל ב"ב דף קל"ז דאמר אביי מתנת ש"מ עם גמר מיתה וקאמר דהדר בי' מהא דה"ז גיטך אם מתי כו' או לאחר מיתה לא אמר כלום. ופי' רשב"ם דאם הוי הגט חייל עם גמר מיתה אמאי לא הוי גיטא ע"ש. והא ברגע האחרון הוא גוסס וא"כ לא מהני אף שנתן לה קודם כיון דבשעת חלות הגט הוא גוסס וכדאמר בש"ס בנכסים שנפלו כשהוא גוסס כו' ואיך קאמר הרשב"ם דהוי גיטא בכה"ג. וע"כ דסובר חילוק הנ"ל בין התם בדבר שלא בא לעולם שלא היה אפשר מעולם לחול משא"כ בהנ"ל וכמ"ש לעיל:
אך אינו מוכרח די"ל לדעת רוב הפוסקים דגוסס כחי לכל דבר רק הא דלא מהני בנכסים שנפלו כו' הוי משום דמספקינן לי' בשוטה. ואף דהא הוי ספק אם הוא שוטה גם בלא בדיקה. דאם היה ודאי לא הי' מועיל בדיקה כמו בקורדייקוס כמבואר בש"ס וע"כ שאינו רק ספק. רק דמ"מ אמר שפיר דאיצטרך יכיר דלא הוי מיגו דהא לא יוכל להוציא מהיורשים מספק שמא שוטה הוא כיון שא"א לבודקו. וא"כ התם פריך שפיר למה בה"ז גיטך אם מתי לא אמר כלום הא עכ"פ הוי ספק גט שמא ברגע האחרון היה בן דעת ואף שא"א לבודקו מ"מ הוי ספק ופוסל לכהונה ואינה מתיבמת כנ"ל ופריך שפיר דע"כ כונתו לאחר מיתה.
ואין להקשות מש"ס דאמר מתנת ש"מ עם גמר מיתה והא הוי ספק עכ"פ שמא שוטה אז. דז"א דהתם היה כך התקנה או מה"ת מטעם ירושה דהא קי"ל דלאחר מיתה הוא דקני ואעפ"כ מהני במתנת ש"מ. ולולי פי' הרשב"ם ז"ל אין ראיה מפשטא דש"ס דפריך מה"ז גיטך אם מתי כו'. דיש לפרש בפשיטות דטעמא דאביי דאמר מתנת ש"מ עם גמר מיתה כו' ולא אחר מיתה היינו דסבר דלא תיקנו חכמים במתנת ש"מ שיועיל יותר משאר מתנה ולכך אם הי' כונתו לאחר מיתה לא הי' מהני כלל ולכך סבר דמסתמא כונתו רק ברגע האחרון שהוא אפשר שתחול המתנה והיינו עם גמר מיתה דאז עדיין אפשר לחול דאח"כ שוב לא יועיל כנ"ל:
וממילא י"ל כמ"ש הפר"ח על קושית הרשב"א שהקשה מהא דאמר מעת שאני בעולם גבי גט שכיב מרע והא אז מסתמא שוטה ותירץ הפר"ח כיון דכונתו שיחול רגע האחרון שאפשר לחול ממילא אם אז שוטה כונתו על הרגע אחרון קודם שנשתטה ע"ש. וא"כ גם בהנ"ל במתנת ש"מ אמר שפיר עם גמר מיתה דמסתמא כן כוונתו ממ"נ אם אז בדעתו מהני ואם אז שוטה כונתו על הרגע קודם שנשתטה והוא ממש כדאמר בגט שכ"מ כנ"ל. וע"ז פריך הש"ס שפיר מה"ז גיטך אם מתי כו' והיינו דהא מבואר בש"ס פרק מ"ש דאם מתי ב' לשונות משמע משמע מהיום ומשמע לאחר מיתה ע"ש ומהיום אם מתי היינו ג"כ מעת שאני בעולם היינו רגע האחרון כמבואר שם בש"ס וא"כ פריך לאביי דאמר בסתם בש"מ כונתו שיחול כיון דאי לאחר מיתה לא יהי' מועיל א"כ גם באם מתי נימא דודאי הי' כונתו מהיום היינו מעת שאני בעולם כמו במתנת שכ"מ כדי שיחול כיון יהי' כונתו לאחר מיתה לא יועיל כלל דאין גט כו' וג"כ יהי' מועיל ממ"נ דאם נשתטה אז ברגע האחרון ממילא יחול הרגע קודם כנ"ל ואמאי לא הוי גט. ולכך ע"כ דש"מ דעתו לאחר מיתה ואף שע"י כן לא יועיל וממילא גם במתנת ש"מ ע"כ כונתו כן וע"כ דהי' התקנה שיהי' מועיל גם לאחר מיתה כו' או מטעם ירושה דכ' והעברתם את נחלתו כנ"ל. ופריך שפיר ואין ראיה מש"ס כנ"ל
שוב נראה דיש לפרש גם דברי הרשב"ם ז"ל כן ואף שכתב אהא דאמר עם גמר מיתה דלאשמעינן אתא דחולקין בשוה ואי נימא דכונתו על הרגע קודם א"כ אין לאחריך כלום מ"מ כיון שהוא ספק אם שוטה אז א"כ הוי הספק להיפך כיון דהי' כוונתו שיחול רגע האחרון שאפשר לחול א"כ שוב הוי ספק שמא הוא בדעתו אז וא"כ חל ברגע האחרון ממש כיון שאפשר וממילא חולקין דאז חל גם האחריך. ואפשר דאם הי' ידוע שהי' שוטה אז היה להיפך והי' חל רק המתנת ש"מ דאז חל ברגע הקודם ואין לאחריך כלום רק כיון דהוי ספק חולקין. ואף דכאן הספק על מחצה הב' ומחצה ודאי יש לו ומהראוי ליטול ג' רביעי ועוד דהוי כס' ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי. אך אינו מוכרח:
ואף דמדברי הירושלמי משמע שאינו ספק רק ודאי נטרפה דעתו שעה אחת קודם מותו דאמר ואפשר שלא נטרפה דעתו כו' עיין שם. מ"מ היינו דהירושלמי לשיטתו שאינו סובר תירוץ הש"ס דדעתו צילותא הוא רק כחישותא הוא דאתחיל ביה כו' ולכך דחה דברי ר"ל ע"ש. אבל לש"ס דילן הוי רק ספק ואתי שפיר כנ"ל:
או י"ל דפריך שפיר אאביי דסבר עם גמר מיתה והטעם כנ"ל דאחר מיתה לא יועיל. וקשה דהא עם גמר מיתה אינו מועיל דנשתטה. וע"כ דסבר כר"ל בירושלמי דגם בנשתטה מהני כשנתן מקודם ופריך שפיר מה"ז גיטך אם מתי דגם אז יהי' מועיל כיון דסבר כנ"ל ופי' הרשב"א ז"ל שפיר לסברת אביי. אבל למאי דמסיק באמת גם עם גמר מיתה אינו מועיל מטעם הנ"ל וע"כ דהי' התקנה בשכיב מרע שיועיל ולכך שוב לאחר מיתה הוא דקנה דאין חילוק דגם עם גמר מיתה אינו מועיל מצד עצמו כנ"ל:
ובמ"ש מיושב מ"ש בת' הרא"ש ז"ל כלל פ"ד בדברי השואל דמתנת שכיב מרע תמיד ליתי' למקנה בעולם בין אי עם גמר מיתה בין אי אחר מיתה עיין שם. וקשה דמבואר בש"ס וברשב"ם דאי עם גמר מיתה הוי אשתני הי' למקנה. ולמ"ש אתי שפיר דלדידן אין חילוק. דהא עכ"פ נטרפה דעתו והוי ליתני' כנשתטה ולא הי' מהני אי לאו משום התקנה כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן ס' זה דמוכרח לפרש כמ"ש דלמסקנא אינו חל עם גמר מיתה כנ"ל:
ואין להביא ראיה לכאורה מדתנן גיטין כ"ג בעשאו שליח כשהי' פיקח ונשתטה בשעת עשיית השליחות דלא מהני עיין שם. ואף דהא סבר נעשה כמותו כשהי' פיקח לא מהני. וא"כ גם במשלח נימא כן דהא תרווייהו מחד קרא נפקא כמו שכתב הראב"ד ז"ל פ"ו מה"ג דאתם גם אתם מה [אתם] ב"ד אף שלוחכם ב"ד נמצא שהשליח והמשלח צריכין להיות ב"ד ע"ש. וא"כ אי נימא דבשעת עשיית השליחות אין המשלח צריך להיות בן דעת א"כ גם השליח אינו צריך ואמאי לא מהני כשנשתטה. וע"כ דגם המשלח צריך מה"ת כנ"ל. אך אין זה ראיה די"ל דוקא גבי השליח דהא צריך שיכוין השליח לעשות הדבר בשליחות המשלח ולכך כשאינו בן דעת לא מהני מה שאין כן גבי משלח שאין צורך עוד לדעתו כלום לא איכפת לו במה שאינו אז בן דעת. וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל שם שכתב כיון דטעמא משום דעת הוא וצריך להיות בן דעת לעשות שליחותו כו' משמע כמ"ש. והא דהוצרך הראב"ד ז"ל לטעמא דמה אתם כו' הא בל"ז לא מהני כשהשליח אינו ב"ד כנ"ל. י"ל דטעם הנ"ל לא שייך כשעשאו שליח כשהי' קטן והגדיל חרש ונתפקח דבשעת עשיית השליח הוי בן דעת ומכוין לעשות שליחותו ואע"פ כן לא מהני כמבואר במשנה. וע"ז כתב הראב"ד ז"ל שפיר הטעם מאתם גם אתם כו' דבשעה שעשאו שליח צריך ודאי להיות המשלח בן דעת מה"ת וצריך גם השליח כנ"ל:
אך מ"מ נראה לעניית דעתי מדברי הראב"ד הנ"ל דבטל מן התורה בנשתטה המשלח דהא קאי התם על מה שכתב הרמב"ם קטנה אינה עושה שליח כו' ע"ש. וכתב הוא ז"ל הטעם דאתם גם אתם כו' וא"כ אין לפ' כוונתו דמקיש השליח להמשלח דהא אדרבה התם קטנה מקבלת גיטה אף שאינה בת דעה. גם הא לא מיירי התם משליח שאינו בן דעה. וע"כ כוונת הראב"ד ז"ל דמקשינן להיפוך מה השליח צריך להיות בן דעת כן המשלח ואי לאו הכי לא מצי משוי שליח. א"כ ממילא גם בשעת עשיית השליחות שייך טעם הנ"ל דמקשינן המשלח לשליח דמה השליח צריך להיות אז בן דעת כמבואר במשנה הנ"ל כמו כן המשלח. וממילא בטל מן התורה כנ"ל. אך אפשר דלא שייך ההיקש משלח לשליח הנ"ל רק על שעה שעושהו שליח כיון שאז נעשה כמותו אבל לא על אחר כך. אך אם כן מנ"ל להראב"ד ז"ל למידוק מה השליח בן דעת דילמא גם השליח לא צריך בשלמא בשעת עשיית השליחות י"ל מסברא כמו שכתב רש"י ז"ל. אבל בשעה שנעשה שליח מנ"ל שצריך דעתו. אך י"ל דגם זה מסברא דצריך שיתרצה להיות שלוחו. אך זה אינו דא"כ נדע מסברא ג"כ דהמשלח צריך שיהי' בן דעת שיעשהו שליח:
והי' אפשר לפרש כוונתו כיון דחזינן דקטן פסול להיות שליח ומנ"ל וע"כ דיליף מגם אתם מה אתם בני דעת כו'. וממילא מוכח דצריך להיות המשלח בן דעת דאם לא כן מנ"ל דהשליח צריך שיהי' בן דעת כנ"ל ודוחק דזה אינו ראיה שלא כדברי הרמב"ם דהא לא מוכח מקרא רק מהמשנה ועדיין צריך טעם מנ"ל:
עוד הי' אפשר לומר דגם שם בקיבל השליח כשהי' פיקח ונשתטה אפשר דג"כ אינו פסול אלא מדרבנן כמו בנשתטה המשלח. וקצת ראיה לזה דקשה למה תני בקיבל כשהי' קטן והגדיל ותני אח"כ בקיבל כשהי' פיקח ונשתטה וחזר ונתפקח דכשר והשמיט במתני' דין הנ"ל בקיבל כשהי' פיקח ונשתט' רק הוכיח בש"ס מדיוקא דחזר ונשתפה ומזה הכלל כו' ע"ש. ולמה לא תני ליה ברישא כנ"ל. ולמ"ש מיושב דבגוונא דתני במתניתין בטל הגט מן התורה מה שאין כן קיבל כשהי' פיקח ונשתטה דאינו פסול רק מדרבנן. ולכך תני אח"כ דתחלתו וסופו בכשרות כשר היינו אפילו מדרבנן ולדיוקא אתי דכשהי' פיקח ונשתטה אינו כשר והיינו דפסול מדרבנן כנ"ל. גם הרמב"ם ז"ל כתב בדין קיבל כשהי' קטן והגדיל דבטל מן התורה ודין הנ"ל בפיקח ונשתטה השמיט רק מדיוקא וכן בטור וש"ע עיין שם כנ"ל. וגם ממתניתין אינו מוכח רק שאינו כשר כנ"ל אך מלשון רש"י ז"ל משמע דגם בכהאי גוונא בטל מן התורה עיין שם מטעם הנ"ל דצריך בן דעת כו':
ה ואם כתבוהו כו'. הרמב"ם ז"ל כתב שפסול מדרבנן והקשה הב"י הא כל מילי דשוטה לית בי' ממשא ותירץ דכיון דסמיא בידן לכך כשר מן התורה מה שאין כן בשוטה גמור מודה הרמב"ם ז"ל דבטל מה"ת. וטעם הב"י פשוט דכיון דלא מצי למעבד בעצמו לא מהני השליחות כמ"ש לעיל. והיינו דניהו דשלוחו של אדם כמותו והוי כעשאו הבעל וכיון שהוא שוטה הא לא מהני מידי. והנה זה שפיר להפו' דבעי שליחות בכתיבה אבל לדעת רוב הפו' דלא בעי שליחות רק דצריך ציוי הבעל משום לשמה וא"כ למה יהי' בטל בזה הא כיון שציוה בעודו בריא הוי לשמה דהא כותב ע"פ ציוי הבעל ומה בכך שנשתטה ונתבטל השליחות. וגם על הרא"ש וטור קשה כנ"ל למה בטל גם בקורדייקוס בכתיבה דהם סוברים דלא בעי שליחות בכתיבה. ומדבריהם מבואר דאף שנתנוהו כשהבריא רק הכתיבה הי' בעודו שוטה ג"כ בטל מן התורה וקשה כנ"ל:
אמנם באמת לשון הטור אין כותבין עד שיתרפא ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא אינו כלום כו' עיין שם. ולמה התחיל בכתיבה לחוד ואח"כ כתב ואם כתבו ונתנו ולא כתב בכתיבה לחוד שאינו כלום. מזה משמע באמת דסובר כמ"ש דלכתחלה אין כותבין ג"כ וי"ל זה באמת מדרבנן. ודיעבד שכתב אינו כלום דהיינו שבטל מה"ת לכך כתבו אם כתב ונתנו דבנתינה בעי שליחות ושייך טעם הנ"ל מה שאין כן בכתיבה י"ל גם הטור מודה שאינו אלא מדרבנן. והדו"פ כתב דמה שכתב הטור אם כ' ונתן ע"ש. ולעניית דעתי אינו מוכרח. ואפשר דדייק כמ"ש למה ליה להזכיר כלל הכתיבה הי' לו לכתוב אם נתנו לחוד דאף שהכתיבה הי' בעודו בריא לא מהני. ומדברי הפרישה מבואר דבכתיבה ג"כ בטל:
ונראה הטעם כמו שכתב רש"י ז"ל יבמות נ"ב באומר כתבו גט כו' לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנו אינו כלום ופי' רש"י ז"ל דכתיב וכתב ונתן שיהי' ראוי לגירושין בשעת כתיבה ע"ש וא"כ לא מיבעי' היכא שלא עשה שליח בעודו בריא רק על הכתיבה א"כ ודאי לא מהני מטעם הנ"ל דהא אינו ראוי לנתינה בשעת, כתיבה כיון שהוא שוטה. רק אפילו ציוה ליתן ג"כ מ"מ כשנשתטה כיון דלענין הנתינה בעי שליחות משום שאינו ראוי לנתינה כיון דלענין הנתינה בטל כנ"ל משום שליחות שוב מצאתי בספר פ"י ריש פרק מ"ש שכתב הטעם כנ"ל מסברא דנפשיה דבעי ראוי לנתינה בשעת כתיבה ע"ש. ובאמת מוכח מש"ס כנ"ל:
וכן לטעם הרמב"ם ז"ל פ"ו מה"ג דלכך אינו גט באשה דעלמא שלא הוי לשמה כיון שאינה אז בת גירושין ממנו ע"ש. י"ל גם כאן דלא הוי לשמה דאף שציוה הבעל הא כוונת הסופר לשמה לא מהני בלא ציוי הבעל משום כיון שאינה עומדת להתגרש אין כוונתו מועלת כמו שכתב הרמב"ן ז"ל רק כשהבעל מצוה כיון שבידו לגרשה עומדת היא לגירושין והוי לשם כריתות. וממילא כיון שנשתטה ואינה עומדת להתגרש דהא לא יוכל ליתן לה ואם לא ישתפה לא יועיל ממילא לא הוי לשמה כנ"ל באף שציוה הבעל מקודם:
אמנם לפ"ז קשה לעניית דעתי דהא בעי התם בש"ס ליבמתו מהו כו' וסלקא בתיקו ופי' הרא"ש ז"ל אי נימא כיון דבידו לבא עליה בע"כ ולגרשה מיקרי גם קודם לכן מצי עביד או לא ע"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וטור וש"ע דהוי ספק וע"כ מפרשים בעיא דש"ס כנ"ל דלא כתוס' עיין שם. וא"כ כאן בקורדייקוס כיון דסמיא בידן כמבואר בש"ס א"כ לא גרע מיבמה דאף דמחוסר מעשה מיקרי ראוי לנתינה כיון שבידו וגם לשמה. וממילא גם כאן כיון שבידו הוי ראוי וכיון דלכתיבה לא בעי שליחות ממילא הוי רק ספק ולמה כ' שאינו כלום. וכן לענין הנתינה דבעי שליחות יש להועיל ג"כ בקורדייקוס דהא הרא"ש ותוס' ושאר פוסקים פירשו שם משום דלא מצי עביד השתא לא מהני השליחות כיון שאינה אשתו בעת שציוה ע"ש. ואעפ"כ גבי יבמתו הוי ספק גם בנתינה דשמא מיקרי מצי עביד כיון שבידו ליבמה בע"כ ויהי' ראוי לגרש ע"ש. ואם כן גם כאן כיון דהפסול בנתינה משום דלא מצי עביד בשעת עשיית השליחות ועכ"פ לא גרע מהתם. וממילא כן דסמיא בידן וע"י מעשה יהי' מצי עביד ויוכל לגרשה ממילא נקרא מצי עביד גם מקודם ומהני השליחות והוי רק ספק כמו התם כנ"ל. ונראה חילוק הב"י מוכרח בין סמיא בידן או לא רק לא כמו שכתב הוא ז"ל שאינו רק פסול דרבנן כו'. ולמ"ש בסמיא בידן הוי רק ספק. ובאין סמיא בידן בטל מן התורה. ולשיטת תוספ' שם ביבמות דאף שבידו לא מהני מן התורה וכן כתבו תוס' נזיר י"ב ממילא לא מהני גם כאן כנ"ל. באבל באמת הרמב"ם ז"ל והרא"ש וטור וכל הפוסקים לא ס"ל כשיטת תוס' שם עיין שם רק דהוי רק ספק גט ביבמה כנ"ל:
אמנם למ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דפי' הבעיא הוא משום דנימא כיון שבידו להתירה בחליצה ולכך יכול לעשות שליח על הגט ג"כ שאחר שיכנסנה דאף שהגט אינו בידו אז מ"מ ההיתר לשוק בידו עיין שם. ממילא לא קשה הנ"ל ושפיר כאן לא מהני אף שבידו כיון שקודם המעשה אינו בידו כלל. אך לפי' הרא"ש ז"ל שפיר י"ל כנ"ל. ואפשר יש לחלק קצת דבשוטה ניהו דסמיא בידן מ"מ בעצמו אינו בידו שהוא שוטה רק אנו יכולין לעשות לו רפואה וזה לא מיקרי בידו מה שאין כן התם דבידו כנ"ל. ומדויק לשון הש"ס דלא אמר סמיא בידיה רק בידן כו':
או י"ל דהרא"ש ז"ל סובר ג"כ דלענין מילתא דלא מצי עביד דלא משוי שליח לא מהני מה דמצי עביד ע"י מעשה אף שהוא בידו וכמו שכתבו תוס' נזיר עיין שם. רק דהא הוא ז"ל סובר הטעם שאינו יכול לגרשה קודם משום דהוי דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה כו' יכול ליתן גט לאשה דעלמא כשאקדש אותך תהי' מגורשת כמו בעבד ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל לדידן דאין אדם מקנה כו' מ"מ היכא שבידו יכול להקנות ולא הוי דבר שלא בא לעולם כמבואר בש"ס כתובות נ"ט ובכמה דוכתי א"כ ממילא ביבמה יכול ליתן לה הגט קודם שמיבמה שתהי' מגורשת אח"כ ולא הוי דבר שלא בא לעולם כיון שבידו ליבמה בע"כ. וא"כ שוב מצי עביד גם אז קודם שמיבם אותה כיון שיכול ליתן לה ולגרשה כנ"ל. לכך שפיר מצי משוי שליח ומהני. ומבעיא ליה שפיר ביבמתו כו'. והוא ממש כמו שכתבו תוס' נזיר לענין חלה ע"ש:
ומזה תמוהים לי דברי תוס' יבמות שם ד"ה ליבמתו כו' שכתבו דאין לפרש שתהי' ניתרת בגט זה כו' דהא אינו בידו אז כשציוה כו' ע"ש. והא תוס' בעצמם כתבו מקודם דלמאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לגרשה. ובנזיר כתבו תוס' דנקרא מצי עביד כיון שבידו א"כ ממילא שפיר מיבעיא ליה ביבמה כיון שבידו ויכול לגרשה גם קודם שידמה כמו בחלה שכתבו תוס' נזיר ע"ש:
ובמ"ש מיושבים דברי הרא"ש וטור שהביאו פי' ר"י דלמאן דאמר אדם מקנה מהני עיין שם. שתמוה דלא קי"ל הכי ולמ"ש אתי שפיר דמשום הכי מיבעיא ליה שפיר אח"כ ביבמתו מהו ואין צ"ל כפי' תוס' שם כנ"ל. ויש לדקדק באמת למה מיבעיא ליה הא בחלה כתבו תוס' לפשוט דמהני כיון שבידו ע"ש. ויש לחלק. ואין להאריך כאן. וא"כ כאן בשוטה דלא מצי עביד כלל אז ממילא אף דסמיא בידן לא מהני דאף שבידו לא מהני לענין מצי עביד כדעת תוס' נזיר י"ב הנ"ל:
אמנם לטעמו של הרמב"ם ז"ל משום לשמה אם כן ע"כ סבר ביבמה כיון שבידו הוי לשמה ממילא גם כאן כיון דסמיא בידן חשיב לשמה. וגם אין סברא לחלק מ"ש שאין בידו רק בידן דמאי בכך מ"מ עומדת להתגרש שנעשה לו הרפואה ויגרשנה. ואפשר סבר ג"כ דכיון שיכול לגרשה באופן הנ"ל לאחר שייבמה דלא הוי דבר שלא בא לעולם שוב מיקרי לשמה שהיא בת גירושין ממנו. ודוחק:
גם מלשון הרמב"ם שם שסיים ביבמה לפי שאינה אשתו גמורה. נראה דאם היתה אשתו גמורה הי' מהני אף דמחוסר מעשה כיון שבידו. ולכך י"ל שפיר כדברי הב"י ז"ל כדעת הרשב"ם לחלק בין סמיא בידן דאינו פסול אלא מדרבנן והיינו כטעם הנ"ל ובין אין בידן. ומה שהקשה הב"ח מש"ס דהא ר"י אינו מחלק בין סמיא בידן ע"ש. אינו קושיא דלא אמר רק כיון שמחוסר מעשה ודומה קצת לשוטה יותר מישן לכך פסלוהו חכמים גזירה אטו שוטה גמור ור"ל סבר כיון דסמיא בידן דומה לישן ולא שייך למיגזר אטו שוטה ובזה פליגי אבל לענין דינא דאורייתא שפיר י"ל דמודה ר"י דלא דמי לשוטה וכדקי"ל בכמה דוכתי כל שבידו לאו כמחוסר מעשה כו'. ותוס' ורא"ש לטעמייהו דלא נקרא מצי עביד אף שבידו כנ"ל. לכך גם כאן דאינו כלום ובטל מן התורה אף דסמיא בידן משום דלא מצי עביד כנ"ל. וכן בכתיבה דבעינן ראוי לנתינה כנ"ל:
אמנם י"ל למ"ש רש"י ז"ל פרק קמא דגיטין י' ע"ב דפריך והא לאו בני כריתות נינהו ופי' רש"י דכיון דלא שייכי בתורת גיטין וקדושין כו' דכתיב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה ע"ש. וא"כ כאן בעשאו שליח כשהי' בריא לכתוב ואח"כ נשתטה א"כ כיון שכתבו בעודו שוטה ניהוי דנימא דמהני השליחות כיון שעשאו קודם מ"מ הא שלוחו של אדם כמותו וכיון שהשליח כותב כשהבעל שוטה והוי כאלו כתבו אז הבעל ואם כן כיון שאינו בן כריתות אז דהוא שוטה ואינו ראוי בעצמו לגיטין וקדושין ואינו בנתינה א"כ ממילא כתיבתו בטלה. ואף ששלוחו כותבו מ"מ כיון שהוא ככתבו הוא בשעת כתיב' א"כ כתבו אדם שאינו בן כריתות. דבשלמא לענין מה שאינו בן דעה שייך שפיר כיון ששלוחו כותב שהוא בן דעת ניהו דשלוחו כמותו וכאלו כתבו הוא מ"מ הא הוי כאלו כתבו בעצמו לשמה ובדעת כיון שבאופן זה יש לו דעת. אבל לענין בן כריתות שהפסול הוא על האדם שאינו בן כריתות ואינו בנתינה א"כ כיון דשלוחו כמותו הוי כ' אדם שאינו בן כריתות כיון דאז הוא שוטה וממילא לא הי' מהני מן התורה כנ"ל. ויש לדחות כיון דבאופן זה ראוי לנתינה ג"כ ע"י השליח שעשה כבר. אך אינו מוכרח דמ"מ עכשיו אינו ראוי לנתינה מצד עצמו. גם באמר כתבו לחוד לא יועיל מטעם הנ"ל:
אך באמת ז"א דתוס' כ"ב כתבו דחרש שוטה וקטן בני כריתות כיון דכשישתפה כו' ע"ש. ואף דלמאי שכתבו אח"כ אין זה מוכרח מ"ע ממ"נ אי כמ"ש אח"כ א"כ לא בעינן בני כריתות בכתיבה ולרש"י ז"ל דבעי בני כריתות מדרשא הנ"ל א"כ שוב קשה איך מהני גדול עומד על גביו בחרש שוטה וקטן ומוכח ע"כ דחשיבו בני כריתות כיון דאם ישתפה כו'. אך לשיטת הרמב"ם דקאי אטופס י"ל דלא מיקרי בני כריתות ע"ש. אבל להפוסקים הנ"ל לא שייך טעם הנ"ל וצ"ל כטעם הנ"ל דצריך שיהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה אך אם כן למה ליה להש"ס במחובר למימר דמחוסר קציצה הא בל"ז אינו ראוי לנתינה בשעת כתיבה כיון שהי' מחובר. וצ"ל ע"כ דזה עצמו הוא דרשה הנ"ל שמחוסר קצוצה וכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר היינו שבשעת כתיבה יהי' ראוי לנתינה מיד כנ"ל. אך א"ם הא הר"ן ז"ל אמתניתין דאשה כותבת גיטה כ' דמחוסר הקנאה שאינו בגופו של גט לא מיפסל דדוקא קציצה שהוא מעשה דומיא דכתיבה עיין שם. וא"כ חזינן דאף דבשעת כתיבה לא הוי ראוי לנתינה שאינו שלו מ"מ כשר. וא"כ כאן בשוטה הא אינו מחוסר מעשה בגוף הגט. וכן גבי אשה דעלמא כשאכנסנה אגרשנה הא אינו מחוסר בגוף הגט:
אך נראה החילוק פשוט דבמחובר הוא משעת כתיבה ראוי לגרשה רק הפסול בגט זה שהגט אינו ראוי ולכך צריך שיהי' החסרון מעשה בגוף הגט מה שאין כן התם שאינו ראוי כלל לגרש אשה זו מיקרי אינו ראוי לנתינה אף שאין החסרון בגוף הגט. אך הא חזינן דלא דמי דמחובר להתם דהא ליבמתו מיבעיא ליה משום שהוא בידו כנ"ל. ובמחובר אף שבידו לקוצצו פשיטא להש"ס דלא מהני. ועוד דגם בתלוש בחתך מקלף גדול דעת הפוסקים דלא מהני אף שהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה. וע"כ דהדרשא שם להיפך דצריך להיות בשעת נתינה כמו בשעת כתיבה כנ"ל. וא"כ מנ"ל למידרש התם מסברא מוכתב ונתן כו' ולכך נראה דגם כוונת רש"י ז"ל ביבמות נ"ב מ"ש הואיל ולא הי' ראוי לגרש כו' הוא כדברי הרמב"ם ז"ל דלא מיקרי לשמה כנ"ל. וכן בשוטה י"ל ג"כ טעם הנ"ל משום לשמה כיון שאין יכולין ליתן כנ"ל. וממילא נראה בקורדייקוס דסמיא בידן שאינו ודאי בטל דלא גרע מיבמה התם כמ"ש. ואף שכתב המרדכי יבמות סוף פרק ר"ג דכיון דבעי דעתו משום לשמה הוי כשליחות ע"ש לא דמי לכאן דהתם כיון שאינו ראוי אז כוונתו דלא מיקרי לשמה כיון שאינו בידו וכמ"ש הרמב"ם ע"ש דכוונתו כנ"ל. מה שאין כן כאן דבשעת ציוי בריא ויש כאן דעתו לענין לשמה. רק הטעם כמ"ש כיון דבשעת כתיבה הוא שוטה ואינו ידוע אם ישתפה ויבא לידי כריתות לא הוי לשם כריתות ברור. וגרע מתנאי קודם התורף להרמב"ם ז"ל. וממילא בקורדייקוס דסמי' בידן שפיר ידוע שתתגרש והוי לשם כריתות. ולא דמי לתנאי קודם התורף דלא מהני אף בתנאי שבידו דז"א דשם אין ציוי הבעל בבירור דאינו ברור אצלו לכריתות מה שאין כן כאן שהציוי הי' ברור לכריתות וכיון דסמיא בידן שפיר עומד כנ"ל:
גם י"ל הטעם כמו שכתבו תוס' גיטין ס"ו דאף דלא בעי שליחות מ"מ כשאמר כתבו מגרע גרע ובעי שליחות. וכן כאן כיון שאמר כתבו בעודו בריא בעי שליחות ובטל כשנשתטה כנ"ל. וכן כתב בספר ת"ג עיין שם. ועיין מ"ש לעיל סי' ק"כ דאין זה ברור ולעניית דעתי ליתא ע"ש וע"כ הכא הטעם כמ"ש. אך כאן י"ל מ"מ כנ"ל בשביל שאמר כתבו כיון שלא ידע אז שישתטה והי' כוונתו בתורת שליחות שפיר לא מהני כיון שנתבטל השליחות ולא דמי למה שכתב שם עיין שם:
ו ואם כתבוהו ונתנוהו כו'. הנה לכאורה קשה לטעם הנ"ל דלכך בטל לטור ושאר פוסקים משום מילתא דלא מצי עביד בשעת עשיית השליחות לא מהני כנ"ל. והא חזינן פרק קמא דקדושין כ"ב דבעי עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו כו' אי נימא כיון דלא מצי לקבל בעצמו לא מצי משוי שליח ע"ש דמסיק דמשוי שליח ולא דמי להא דכהני שלוחי דרחמנא כו' משום דהתם ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל אבל עבד שייך בתורת גט שיחרור. ולכך אף דלא מצי עביד מהני ומצי משוי שליח ע"ש. וא"כ הא לענין השליח גם כן קי"ל דעבד אינו נעשה שליח לקבל גט אשה לפי שאינו בתורת גיטין כו' וכן בכתיבה בעי בני כריתות. ואעפ"כ כתבו תוס' גיטין כ"ב דלכך חרש שוטה וקטן כשרין לכתוב הגט דחשיבו בני כריתות משום כשישתפה ולכך אף בעודו שוטה חשיב בן כריתות ומיקרי בתורת גיטין וקדושין כנ"ל. וא"כ ממילא יהיו יכולין לעשות שליח ג"כ דאף דלא מצי עביד מ"מ הא שייך בתורת גיטין כו' אף בעודו שוטה כנ"ל. ומצי משוי שליח וכמו התם בעבד כו'. אך זה לא קשה דודאי אין יכולין לעשות שליח דניהו דשייכי בתורת כו' ולא מיקרי כל מילתא דלא מצי כו'. מ"מ הא עשיית השליח צריך דעת כמו כל הדברים וקנינים שצריך שיהי' ברצון וכיון דחרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו לאו כלום הוא מה שעושין שליח ולא מהני כנ"ל. אמנם כאן שעושה שליח כשהי' פיקח ונשתטה דבאמת הועיל כבר מה שעשאו שליח שהי' מדעת. רק דנימא דלא מהני משום כל מילתא דלא מצי עביד בשעת עשיית השליחות וא"כ לענין זה שוב מהני מה דשייך בתורת אותו דבר וכיון דשוטה מיקרי בתורת גיטין כנ"ל ממילא מהני השליחות כמו בעבד לענין גט שיחרור כנ"ל ולמה יהי' בטל הא מהני שפיר השליחות כנ"ל. ואף דלמאי שכתבו תוס' י"ל דחרש שוטה וקטן לא מיקרי בני כריתות רק דלא בעי בכתיבה בני כריתות מ"מ הא לשיטת הרמב"ם ז"ל שעבד פסול דבעי בני כריתות בכתיבה, וא"כ ע"כ צ"ל דתירוץ תוס' דחרש שוטה וקטן חשיבו בני כריתות ואף שיש לדחות. מ"מ נראה מוכרח סברת תוס' למאי דאמרן בש"ס פ' המגרש חוץ מקדושי קטן מהו כו' ופשיט מהא דתנן קטנה מתגרשת בקדושי אביה והא בעינן ויצאה והיתה שתהי' ראוי' להוי' אחר הגט וע"כ כיון דאתי לכלל הוי' שוב מיקרי גם עכשיו בר הוי' עיין שם וא"כ ממילא גם בחרשת ושוטה דקי"ל דמתגרשת אי לאו טעמא דמשלחה ואינה חוזרת או משום גרירה. ואף דהא אינה ראוי' לקבל קדושין וע"כ גם כן כסברת הש"ס דמיקרי' גם עכשיו בת הוי' כיון דכשישתפה תהי' ראויה ודמי לקטנה א"כ מוכח כסברת התוס' דמיקרי שפיר איתנהו בתורת גיטין וקדושין גם עכשיו כיון דכשישתפה כנ"ל:
אך אין ראיה משם דהטעם כמ"ש רש"י ז"ל שם שלא הקפידה התורה שתהי' מיד בת הוי' רק אתי לכלל הוי' ע"ש ואינו מוכח שתהי' נקרא עכשיו בתורת כו'. אך לכאורה מוכח משחיטה דקי"ל שחיטת כותי נבילה כיון שאינו בר זביחה ואע"פ כן תני דשחיטת חרש שוטה וקטן כשרה באחרים רואין אותן ומוכח דנקראים בר זביחה כסברת תוס'. ויש לדחות:
והי' אפשר לומר שזה באמת טעם הרמב"ם ז"ל דלא מיפסל אלא מדרבנן. ומיושב מ"ש לעיל מהא דגוסס דהתם דלא שייך טעם הנ"ל דאתי לכלל בטל מה"ת משא"כ בכאן בשליחות. שוב נראה דליתא למ"ש דאי אפשר לומר דהיכא דשייך בתורת דבר משוי שליח אף דלא מצי עביד דהא מבואר בש"ס נזיר י"ב דכיון דלא מצי עביד השתא שהיא ערוה עליו ג"כ לא מהני השליחות אף דג"כ שייך בתורת קדושין ואף שמהרי"ט ז"ל מפרש שאין בדעתו לעשות שליח כו' ע"ש הא דחה דבריו המל"מ כמבואר בש"ס שם מהפרת נדרים וע"כ דליתא. רק התם בעבד נראה הטעם כמו שכתב הר"ן ז"ל ריש פ"ב דקדושין דזכיה מטעם שליחות ולכך בקטן דלא מצי עביד אין לו זכיה מן התורה ואף דבעבד בעי למימר דלא משוי שליח ואע"פ כן מהני הזכיה היינו דעבד יש לו יד רק שצריך שיצא לרשות שאינו שלו ולכך מהני הזכיה אבל קטן שאין לו יד כלל לא מהני ע"ש. וממילא לא קשה מהא דנזיר דדוקא בעבד לא מיקרי לא מצי עביד כסברת הר"ן ז"ל ומטעם זה עצמו מהני השליחות מה שאין כן בהא דנזיר כנ"ל. וצ"ל להר"ן ז"ל עצמו החילוק של הש"ס דשייך בתורת גיטין כנ"ל:
עוד יש לחלק בפשיטות דבעבד כיון דאמר בשטר ע"י אחרים ואף אי לא מצי משוי שליח מהני על ידי אחרים מטעם זכי' וא"כ שוב לכך יכול לעשות שליח ג"כ דשפיר נקרא מצי עביד דהא עכ"פ יוכל להשתחרר כנ"ל. ואף שאינו יכול לקבל בעצמו הגט מ"מ יכול להשתחרר וגוף השיחרור מצי עביד ושפיר משוי שליח וזהו סברת הש"ס דשייך בתורת גיטין ולכך מהני באופן זה דמצי עביד גוף הדבר מה שאין כן דהא דנזיר דאינו יכול עתה לקדש ולעשות הדבר בשום אופן שפיר לא משוי שליח. וא"כ ממילא גם בחרש ושוטה לא מהני דלא מצי עביד כלל בעצמו גם השליחות לא מהני. ואף דכשישתפה יהי' יכול לעשות זה לא מהני לענין שליחות כיון דעכשיו אינו יכול וכמו בהא דנזיר:
ולכאורה תלוי במחלוקת בגירסת הש"ס בבא מציעא פרק, א"נ ע"א ע"ב קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה כו'. ופי' הרבה פוס' דהוי רק מדרבנן ויש פוסקים דאית לי' זכיה מדאורייתא משום דאתי לכלל זכיה עיין שם ובתוס' כתובות י"א. ולהפוסקים דלא מהני מן התורה מוכח דגם קטן נקרא לא מצי עביד אף לכשיגדיל כו'. אך זה אינו דבקטן אין הטעם כלל דלא משוי שליח משום דלא עביד רק כמ"ש רש"י ז"ל דכתיב איש גבי קדושין ותרומה ומיעטה התורה קטן מדין שליחות ע"ש ברש"י פרק ב' דקדושין וגיטין כ"ג. ולכך אי זכיה מדין שליחות לא מהני אף שיהי' נקרא מצי עביד. והא קטנה שאמרה התקבל כו' דמצי עבדה בעצמה לקבל גיטה ואעפ"כ לא מהני השליחות אך שם י"ל משום דלאו בני דיעה לעשות שליח. מה שאין כן בזכיה. ולכך כתב רש"י ז"ל באמת הטעם מקרא כנ"ל:
ובזה הי' מיושב דברי הפוסקים ח"מ סי' רמ"ג דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת קנה והקשו דהא אמר בש"ס רק קטן דאתי לכלל זכי' מה שאין כן שוטה ולהנ"ל אתי שפיר דדוקא קטן אימעוט כמ"ש רש"י ז"ל מאיש. אבל על חרש ושוטה ליכא קרא למעוטי דהם לא ממעוטי מאיש כמבואר בש"ס בחליצה דממעט חרש שאינו באמר כו' ובכמה דוכתי. וא"כ הטעם בחרש ושוטה רק משום דלא מצי עביד. וממילא לזה מהני כיון דכשישתפה יהי' בר זכיה כמו שכתבו תוס' לענין בני כריתות ונקרא מצי עביד. אך גם זה אינו מהא דנזיר כנ"ל. גם אין לומר דהא לכאורה אי זכיה מטעם שליחות הוי כעשאו שליח בעודו בריא כיון שא"צ דעתו ונעשה שליח ממילא ואע"פ כן אינו מועיל מה"ת להפו' הנ"ל ודמי לנשתטה כאן. דזה אינו דהתם אף דזכיה מהני מטעם שליחות שלא מדעתו מ"מ לא מהני רק דהיכא דשייך ומהני ביה שליחות משא"כ בלא מצי עביד אינו נעשה כלל שלוחו משא"כ הכא שכבר נעשה שלוחו בעודו בריא י"ל שפיר דלא בעינן מצי עביד אח"כ:
עוד הי' אפשר לומר, טעם הרמב"ם ז"ל דפסול רק מדרבנן. דהא להפוסקים דזכיה אינו מטעם שליחות וזכין לחרש שוטה וקטן מן התורה היכא שהוא זכות. וא"כ למה שכתב הרא"ש ז"ל פ"ב דקדושין דבגילה דעתו שחפץ לקדש ואחר כך הלך השדכן וקדשה דמהני קדושין מטעם זכיה דזכין לאדם שלא בפניו כו' וכן מבואר בש"ע סימן ל"ה עיין שם:
והנה בגט אמתניתין דהתקבל גט זה כו' אם רצה לחזור כו' פריך בירושלמי הגע עצמך שצווחת להתגרש כו' אני אומר שמא חזרה בה כו' ע"ש בתוס' ופוסקים הובא לקמן סי' קל"ט עיין שם. ומבואר דאף בגט דהדבר מצד עצמו חוב לה מ"מ כשאמרה מקודם שרוצית להתגרש הוי זכות והיתה מגורשת מיד מטעם כין לאדם כו'. רק דאמרינן שמא חזרה בה. ואף דהא בעשתה שליח לקבלה לא חיישינן שמא חזרה וביטלה השליחות. וע"כ דבשליחות גמור לא חיישינן שביטל כיון שעשתה שליח רק בזה דלא עשתה שליח רק אמרה דניחא לה שוב חיישינן שחזרה בה כנ"ל כיון שמצד עצמו אינו זכות. וא"כ הכא בציוה בעודו בריא ועשאו שליח לכתוב וליתן ונשתטה אחר כך ממילא ניהו דנימא דנתבטל השליחות משום לא מצי עביד מ"מ הא מהני מטעם זכות דזכין לאדם כו' דהא גילה דעתו מקודם שרוצה לגרשה וכמ"ש הרא"ש ז"ל הנ"ל. וזכיה מהני אף בשוטה לפוסקים הנ"ל ויכול לגרשה מטעם זכיה רק בכל דוכתי לא מהני אף שגילה דעתו שרוצה לגרשה דחיישינן שמא חזר בו כיון שלא עשאו שליח וכנ"ל באשה. אמנם כאן דעשאו שליח כשהי' בריא וקודם שנשתטה הי' מהני מטעם שליחות א"כ לא שייך שמא חזר בו קודם שנשתטה דהא בשליח לא חיישינן שחזר בו ואז הי' שליח. וא"כ ממילא כשנשתטה אף שבטל השליחות שוב מהני מטעם זכיה כיון שלא חזר בו מהני הגילוי דעת כיון שציוה מקודם ויודעין שרוצה לגרשה. ואחר שנשתטה לא שייך שמא חזר בו דאז לא מהני חזרתו כלום כמבואר במשנה באמר אל תכתבו כו'. וממילא שפיר יכול לכתוב וליתן מטעם זכיה. ולדעת הרשב"א והר"ן ז"ל נדרים ל"ו דכשאינו מזכה לו דבר לא מהני מטעם זכיה דניחא ליה רק מטעם שליחות ע"ש לא שייך כאן מטעם זכיה ודוקא בקדושין כתב הרא"ש שפיר דהאשה נקנית והוי מזכה לו וכן בירושלמי בגט לגבי דידה דקונה את עצמה הוי ג"כ מזכה לה גופה ומהני מטעם זכיה כנ"ל. אבל בגט לגבי דידיה שאינו קונה רק מקנה לא שייך זכיה. אמנם לדעת הת"ה סי' קפ"ח הובא בש"ע י"ד הלכות חלה להלכה דבכל דבר דליכא קפידא מהני מטעם זכיה היכא דידוע בשעת מעשה דניחא ליה אף שאינו מזכה לו דבר ע"ש. ממילא גם כאן מהני מטעם זכיה.
וכן נראה לעניית דעתי מדברי תוס' גיטין ע"ב ד"ה קולו שכתב שם דמסתברא דהרכנה מהני כיון דקים ליה שמתרצה כו' כמו תן גט זה לאשתי אם הי' זכות לה לא הי' יכול לחזור בו ע"ש. ומאי ראיה דלמא לגבי דידה שפיר מהני מטעם זכיה כיון שמזכה לה דקונה עצמה כו' מה שאין כן לגבי דידיה וע"כ דסבר כת"ה הנ"ל שאין חילוק. וכן מהרא"ש ז"ל סוף פרק התקבל שכתב דדוקא לענין ציוי הבעל בעינן שמיעת קולו כו' דגבי תן גט אם הי' זכות כו' ונראה דאיש ואשה שוין בדבר כו' משמע ג"כ כנ"ל וממילא כאן דשמע קולו בעודו בריא וקים לו שמרוצה על הנתינה ג"כ שוב אף שבטל השליחות מהני מטעם זכיה כנ"ל. ומהא דנזיר לא קשה דהא במידי דזכיה קי"ל הגדילו יכולין למחות בכתובות י"א והתם אינו רוצה עכשיו כנ"ל. מה שאין כן כאן. וי"ל באמת כשאינו רוצה אחר שנתרפא מודה דבטל מן התורה. רק בסתם מהני שפיר מה"ת כנ"ל רק דפסול מדרבנן שלא יאמרו שוטה מגרש כו':
אמנם יש לדחות דעד כאן לא כתבו תוס' ורא"ש ות"ה דמהני מטעם זכי' אף שאין מזכין דבר רק משום דלטעמייהו אזלו דזכי' מטעם שליחות והיינו דאנן סהדי דהיה עושהו שליח כמ"ש רש"י ולכך ממילא אין חילוק דאף שאין מזכין לו דבר מ"מ כיון דקים לו שמרוצה וניחא ליה שייך אנן סהדי שהי' עושהו שליח ומהני כנ"ל. אבל להפוסקים דזכי' לאו מטעם שליחות וא"כ אינו מטעם אנן סהדי כו' רק משום דיליף מקרא דנשיא א' פ"ב דקדושין א"כ לא מוכח רק במזכין לו דבר וי"ל דודאי לא מהני בנתינת גט וכה"ג כיון דבעי נתינתו מיד ליד צריך שליחות דוקא וכנ"ל. וא"כ ממילא הכא דנשתטה ואי זכי' מטעם שליחות לא מהני ושוב ממ"נ לא מהני כיון שאין מזכין לו דבר כנ"ל. אך מ"מ י"ל כן לגירסת תוס' קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכי' מדאורייתא ואף דלא מצי משוי שליח מ"מ מהני בתורת זכי' מה"ת אף דזכי' מטעם שליחות מ"מ דוקא הוא אינו יכול לעשות שליח אבל זכי' שריבתה התורה בשליחות מהני כיון דאתי לכלל כנ"ל. וכן בחרש ושוטה דעת הפוסקים דמהני זכי' מה"ת כסברת תוספות כאן דכשישתפה כו' מיקרי אתי לכלל שליחות. וא"כ שפיר מהני גם כאן מטעם זכי' שהוא מטעם שליחות אף שאין מזכין לו דבר: