אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות גטין · סימן קכ

סימן קיט

סעיף א

הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו. ואף אם שלוחו כתבו צריך שיהי' משל הבעל לכך נהגו כשהבעל מצוי שנותן לו הסופר הקלף והדיו (וי"א דאף הקולמוס ושאר כ"כ) במתנה קודם כתיבה. והבעל נותן שכרו ומפני תקנת עגונות תיקנו חכמים שהאשה נותנת שכר הסופר והקניהו לבעל:

א צריך כו' היינו כדעת הרבה פוסקים ז"ל דוכתב דקרא קאי אבעל כמו ונתן. רק הא דמהני מה שהסופר כותב הוא מטעם שליחות דשלוחו של אדם כמותו. וכדמשמע פשטא דש"ס צריך שיאמר לסופר כתוב כו'. והרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל תמהו עליהם מש"ס ריש זבחים דדייק רבא דסתמא לא הוי לשמה בגט ממתני' דהכותב טופסי גטין צריך שיניח כו'. ואי נימא דבעי שליחות בכתיבה מנ"ל דהתם משום לשמה. דלמא משום שליחות כנ"ל דהא לא עשאו הבעל שליח. ולכך דחו דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכ' דקרא קאי אסופר רק משום לשמה צריך ציוי הבעל ולכך לא בעינן בר שליחות וכה"ג ע"ש. הנה לכאורה קושייתם אינה מובנת איך אפשר במתני' דטופסי גיטין דנימא שאין הטעם משום לשמה. הא תני בהדיא ר' אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה. וא"ל דכוונתם להוכיח מר"א גופי' למה לי' טעמא דלשמה לימא משום שליחות. ז"א דלמה הוצרכו לאתויי ש"ס דזבחים וע"כ דמדר"א אין ראי' כיון דבאמת פסול משום לשמה מאי חילוק ובמאי עדיף יותר טעמא דשליחות מלשמה. וא"כ מאי הוכיחו מש"ס הנ"ל הא דייק שפיר ממתני' דסתמא לאו לשמה.

אך באמת מבואר למעיין ברשב"א ורא"ש שאין כונתם להקשות מאי דייק רבא רק שכתב תדע דדייק רבא כו' ומשני סתם זבחים לשמה אשה סתמא לאו לגירושין כו'. ושמעינן מינה דאי אשה לגירושין קיימי טופסי גיטין כשירים אף שלא עשאו שליח עכ"ל הרשב"א ע"ש. ועיקר ההוכחה מלישנא דרבא דהפסול רק משום לשמה כנ"ל. דאי הוי סתמא לגירושין הי' מהני כנ"ל ועוד דהוכיחו שפיר למ"ש תוס' זבחים שם ד"ה ואמר ר"י צריך כו' דלכך מייתי דר"י להוכיח דמתני' אתיא כר"א דעידי מסירה כרתי ע"ש. וא"כ ע"כ רוצה להוכיח רבא מת"ק דמתני' דאל"ה לא הוצרך לאתויי הא דר"י הא בסיפא תני בהדיא ר"א אומר כו' דסבר ע"מ כרתי וא"כ ע"כ בעי רבא למידוק מת"ק בלא ר"א וקשה שפיר כנ"ל דמת"ק אין ראי' דלמא טעמא משום שליחות. ועוד דאי מר"א דייק למה לא הביא כלל שם הא דר"א אומר כו'. ועוד דעדיין קשה מה דייק שם מהא דשמע קול סופר מקרין ע"ש:

ונראה לישב קושייתם הנ"ל. למאי דאמר בש"ס ב"מ ר"פ א"מ דפריך לאביי דסבר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מהא דתרומה דמהני באמר לו אח"כ כלך אצל יפות והא בעידנא דתרם לא הוי ידע ומשני דשוויה שליח כו' ע"ש ומבואר דלרבא דסבר יאוש שלא מדעת הוי יאוש הי' מהני כשאמר לו אח"כ כלך כו' ואף דלא עשאו שליח בשעה שתרם מ"מ עתה כיון שנתרצה לבסוף איגלאי מלתא למפרע דאלו ידע הי' עושהו שליח והוי שלוחו אף שלא ידע אז כמו ביאוש שלא מדעת. ואף דבש"ס אמר התם אח"כ תדע כו' דבשליחות לכ"ע לא מהני שלא מדעתו משום מה אתם לדעתכם כו'. מ"מ למ"ש תוס' ורשב"א נדרים ל"ו גבי תורם משלו על של חבירו דמיבעי' אי צריך דעת או לא והקשו הא בשליחות לא מהני דניחא לי' דגזה"כ מה אתם לדעתכם כו' ותירצו דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בשל בעל הכרי אבל כאן בדבר שאינו של בעל הכרי לא בעי שליחות לדעתו אלא בניחא לי' תליא ע"ש וכמו מזכה גט במקום יבם. וא"כ ממילא לרבא דיאוש שלא מדעת מהני. שוב אף בדבר דבעי שליחות מהני כשמרוצה לבסוף דאיגלאי מלתא כו' ובדבר שאינו של בעלים דלא בעי לדעתו כנ"ל. ועוד די"ל דוקא בתרומה מה אתם לדעתכם וכן בכל התורה דילפינן שליחות דידהו מתרומה בעי לדעתו. אבל בגט דכתיב ביה בהדיא ושלחה דמהני שליחות לא בעינן כלל לדעתו דלא כתיב בי' אתם ומתרומה ליכא למילף לענין זה דחולין מקדשים לא יליף ושאר פרכי כדאמר פ"ב דקדושין ועיין פ"י סוף פ"ב דגטין ומצאתי בב"ח אה"ע סי' כ"ח כתב ג"כ די"ל מה אתם דוקא בתרומה ע"ש והרמב"ם ז"ל פסק גם לדידן דמהני כלך בתרומה ע"ש.

וא"כ למ"ש מיושב קושייתם דרבא לטעמיה דסובר יאוש שלא מדעת מהני דייק שפיר מהכותב טופסי גיטין. דאף דבעי שליחות בכתיבה והסופר כותב שלא מדעתו מ"מ כיון שמרוצה לבסוף הוי כמו כלך אצל יפות דאיגלאי מלתא שאלו ידע הי' עושהו שליח. וכיון שאינו של הבעל מהני בניחא לי' לחוד. והוי לרבא כמו עשאו שליח בפירוש. בפרט למ"ש הר"ן ז"ל במתני' דכותב טופסי גיטין דאיירי כשהסופר רואה תגר וקטטה בינו לבינה כותב גט ומכין בשבילם ע"ש. וממילא מהני שפיר לרבא מטעם שליחות כיון שמרוצה לבסוף דאיגלאי מלתא כנ"ל:

אך באמת גם לרבא לא מהני דהא בדבר שיש בו סימן מודה רבא דאף דאייאש לבסוף לא מהני כיון שלא היה עומד להתיאש. רק בתרומה כתבו תוס' שם משום מצוה הוי עומד ע"ש. וא"כ כאן בגט דלא הי' עומד לכך לא מהני מטעם שליחות אף שהוא מרוצה לבסוף דהוי כמו בדבר שיש בו סימן דלא מהני לרבא ג"כ כנ"ל:

אמנם מיושב שפיר דכל זה לדידן למסקנא דאשה סתמא לאו לגירושין קיימא. אבל אי הוי אמרינן דסתמא לגירושין קיימא וכמ"ש המפ' כיון שיש קטטה כנ"ל הוי סתמא לגירושין או בזינתה כו'. או דנימא הוכיח סופו על תחלתו שהיתה עומדת לגירושין ע"ש שפי' שע"ז הביא רבא ראיה ממתני' דסתמא לאו לגירושין קיימא ע"ש. וא"כ דייק שפיר דאי נימא סתמא לגירושין קיימי שוב ליכא למימר דהטעם במתני' משום שליחות דז"א דשוב הוי כדבר שאין בו סימן דהא עומדת לכך ומהני מטעם יאוש שלא מדעת כמו עשאו שליח בפירוש כנ"ל, וע"כ דלאו לגירושין קיימא ושוב מוכח דלא הוי סתמא לשמה כנ"ל. ובפרט למאי דמבואר דראייתם רק מלישנא דרבא דתלי טעמא במאי דסתמא לאו לגירושין כו' ואל"ה היה מהני כמ"ש לעיל. וא"כ להנ"ל א"ש דבאמת רק הטעם כנ"ל דאי הוי סתמא קיימא לגירושין שוב גם משום שליחות לא הוי מיפסיל לרבא כנ"ל. אבל לדידן דסתמא לאו לשמה שוב בעינן שליחות בפירוש ג"כ דהא אינו עומד לכך. ובפרט דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן איגלאי כו' כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש תוספ' עירובין י"ג וגיטין כ' דלכך במגילת סוטה אף אי בעי לשמה כשר סתמא היינו משום דאין הכהן מקפיד כשיכתבנו אחר משא"כ בגט הבעל מקפיד כשכותב בלא ציויו לכך לא הוי סתמא לשמה ע"ש. ולכאורה מה היא הקפידה בגט. וי"ל דהטעם הוא כדאמר בש"ס גיטין כ"ט דלכך בכתיבה אין שליח עושה שליח אחר משום ביזיון דבעל כו' שמקפיד שלא יכתבנו אחר, שלא ציוה אותו. ופי' רש"י ותוס' ושאר פוסקים משום דעל הבעל לכתוב הגט דכ' וכתב ואינו רוצה שידעו שאינו יודע לכתוב ע"ש. ואף דרבא אמר טעמא אחרינ' התם מ"מ לא פליג אטעם הנ"ל ע"ש ונראה דזה עצמו טעם דברי תוס' הנ"ל שמקפיד שלא יכתוב אחר בלא ציויו היינו מטעם הנ"ל. ולכך לא הוי סתמא לשמה בגט כנ"ל:

אמנם כל זה שפיר אי וכתב דקרא קאי אבעל ומוטל עליו לכתוב ושייך כנ"ל. אבל אי וכתב קאי אסופר לא שייך הנ"ל דהא אינו מוטל כלל עליו. ולשטת הפוסקים הנ"ל דקאי אסופר באמת צריכין לדחוק בטעמא דאביי. וא"כ מיושב קושיתם הנ"ל מהא דזבחים די"ל דזה עצמו הי' הס"ד דסתמא לשמה בגט משום דנימא וכתב קאי אסופר ולא על הבעל. ושוב ליכא קפידא דליכא ביזיון כנ"ל. וממילא הוי סתמא לשמה כמו במגילת סוטה. ורבא סבר דוכ' קאי אבעל ואיכא קפידא ופסול סתמא כנ"ל. וממילא דייק שפיר ממתניתן דהכותב טופסי גיטין דסתמא פסול. דליכא למימר הטעם משום שליחות כנ"ל. ז"א דזה עצמו בא להוכיח דעכ"פ מוכח דבעי שליחות וממילא וכתב קאי אבעל ושוב ממילא סתמא פסול דאיכא קפידא ומוכח ממ"נ דסתמא פסול כנ"ל. ומיושב ג"כ המשמעות דפסול כו' אבל אי הוי סתמא כשר לא הוי מיפסיל משום שליחות ג"כ דהא בהא תלי' כנ"ל ולמסקנא יש לומר שפיר דבעי שליחות:

ולכאורה קשה לפוסקים הנ"ל דבעי שליחות בכתיבה וקאי וכתב אבעל א"כ מאי פריך הש"ס גיטין כ"א ע"ב ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה. ולהנ"ל הא בעינן וכתב שצריך הבעל בעצמו לכתבו או שלוחו דזה לא הוי ידעינן כלל מספר כריתות בלא וכתב. אך לא קשה למ"ש תוס' שם ד"ה בכתיבה דתרי וכתב כתיבי מחד דרשינן לשמה כו'. ואם כן הוי ידעינן מוכתב זה לחוד דצריך הבעל לכתבו ואף שאינו מיותר הוי ידעינן מקרא גופיה כיון דקאי אבעל דהא גם עכשיו דכתיבי תרווייהו אינם מיותרין ואעפ"כ ידעינן ממשמעותא דקרא כנ"ל. ופריך שפיר האי וכתב אחרינא מאי עבדי ליה. וצ"ל דהא דדייק ריש פרק כל הגט מוכתב לענין לשמה ג"כ אינו מיתורא דהא איצטריך דאל"ה לא הוי ידעינן דבכתיבה מתגרשת כו' דה"א דלא קאי רק שיכתבנו הבעל רק דיליף אף שאינו מיותר. דהא בל"ז איצטריך וכתב ולא וחקק ע"ש:

והנה שרמב"ם ז"ל ריש פרק ב' מהלכות גירושין כתב זה שנאמר וכתב כו' אחד הכותב בידו ואחד שמצוה לאחר לכתוב לא נאמר וכתב אלא להודיע שאינה מתגרשת אלא בכתב ע"ת. ופי' הה"מ דבריו מטעם שליחות דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו עיין שם. ולכאורה אין לשון הרמב"ם מתיישב לפירושו דא"כ מאי סיים לא נאמר וכתב כו' מה קשיא ליה הא באמת בעינן וכתב רק כששלוחו כתבו היינו וכתב דהוא כמותו. והי' נראה מזה להיפוך דהרמב"ם ז"ל סובר דלא בעינן שליחות ולכך כתב דלא נאמר וכתב כו' אבל לא למעט אחר אף בלא שליחות רק דבעינן שיצוה משום לשמה כנ"ל:

אך אי אפשר לומר כן דהא כתב עוד גבי נתינה ג"כ לשון זה אחד הנותן ואחד המצוה כו' לא נאמר ונתן רק שלא תטול מעצמה ע"ש והא בנתינה ודאי בעינן שליחות לכ"ע ולכך צריך לפ' דבריו דס"ד דוכ' ונתן אתי למעוטי שלא יהי' מועיל שליחות וכמו דממעט בש"ס גבי הפרת נדרים ים ובכמה דוכתי. ובפרט למ"ש הר"ן ז"ל נדרים ע' דלכך ממעט שליח מאישה הפירם משום דכתיב ב' פעמים ע"ש דמיותר. ואם כן גם וכתב דכתיב ב' פעמים הוי ס"ד דממעטינן ג"כ שליחות כנ"ל. וכן ונתן כתיב ג"כ תרי זימני כמ"ש הר"ן ריש פ' הזורק מהירושלמי ע"ש. והוי ממעטינן ג"כ שליחות ולכך כ' הרמב"ם ז"ל לא נאמר וכתב ונתן כו' ואינו מיותר וממילא מהני שליחות כנ"ל:

ולכאורה מוכח מדברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל שפסקו דבכתיבת התורף לא מהני כשכתבו חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביו ע"ש. וקשה קושית תוס' למה ליה לש"ס למימר הטעם בחליצה בחרש שאינו באמר ואמרה. הא בל"ז בעינן כוונה בחליצה וע"כ צ"ל כתירוץ התוס' דמה שהב"ד מלמדין ומזהירין אותן הוי כגדול עומד על גביו. וא"כ מוכח דמהני עומד על גביו במידי דבעי כוונה וא"כ למה יפסל בכתיבת התורף עומד על גביו. וע"כ משום דבעי שליחות ולאו בני שליחות נינהו אך י"ל דלא פסיל באמת רק מדרבנן בכתיבת התורף בגדול עומד על גביו,. ולכך לא גזרינן שם טופס אטו תורף לענין זה ע"ש משא"כ באין גדול עומד על גביו כו' או י"ל דסברי דלאו בני כריתות נינהו ולא כסברת התוס' דמשום כשישתפה כו' מיקרי גם עתה בני כריתות ע"ש. ויש לדחות:

או י"ל דסברי כמ"ש הרשב"א ז"ל חולין י"ב שתירץ בשם הרב ז"ל להפוסקים דגם בתורף מהני גדול עומד על גביו וכ' הטעם משום דהא בכתיבה הוא מטעם שליחות וא"כ יכול לעשות שליח גם על הכוונה ומהני עמידת הגדול עומד על גביו מטעם שליחות כנ"ל. מה שאין כן בחליצה דלא מהני שליחות לא מהני גדול עומד על גביו ג"כ ולכך בשוטה פסול שם. והא דאמר ר"י שאינו באמר ואמרה נקיט האמת לרבותא כו' דאפי' אלם ואלמת פסולין אף דבני דיעה נינהו כו'. ובשחיטה ג"כ לא מהני גדול עומד על גביו אי בעי כוונה כיון דמה ששוחט אחר אינו מטעם שליחות דיכול לשחוט שלא מדעת הבעלים רק דעת וכוונת השוחט בעינן וג"כ לא מהני עומד על גביו כיון שתלוי רק שהשוחט יכוין ע"ש. וא"כ י"ל לדידהו להיפך דכיון דסברי דלא בעי שליחות בכתיבה וקאי וכתב לה רק אסופר ותלוי ג"כ רק בדעת הכותב שיכוין לשמה בכתיבתו ושוב ממילא לא מהני גדול עומד על גביו כמו בשחיטה. דשלוחו של הכותב אינו יכול להיות דחרש שוטה וקטן לא מצי משוי שליח. ושל הבעל לא שייך כיון דאין צורך לשליחות מגרע גרע. ואף דבעי דעתו משום לשמה מ"מ זה אינו משום שליחות ולכך לא מהני בכתיבת התורף גדול עומד על גביו. ומחליצה לא קשה כמ"ש הרשב"א ז"ל כנ"ל. ואף דלכאורה קשה על דברי רשב"א הנ"ל דלדבריו א"כ ניבעי שיעשה הבעל שליח להגדול להיות עומד על גביו ואיך אמרו בש"ס סתמא דמהני גדול עומד על גביו איזה שיהי' ואף בלא דעת הבעל. וצ"ל דבאמת דוקא בממנה אותו שליח לכוין כנ"ל:

או י"ל דכמו דקי"ל באמר תנו גט לאשתי דנעשו שלוחים על הכתיבה ג"כ כיון דיודע דאי אפשר בלא כתיבה כו' וכן כאן כיון דיודע דאי אפשר לחרש שוטה וקטן לכוין הוי כעשה שליח לכל מי שירצה להיות עומד על גביו כיון שמצוה לכתוב. וכמ"ש תוס' ס"ו דאי אמר לב' כתבו כו' אי חתם סופר ועד פסול וידע שיצטרכו ליקח אחר הוי כציוה בפירוש ע"ש. ובלא ידע שהוא חרש שוטה וקטן י"ל דלא מהני דלא עשה כלל לאחר שליח על הכוונה ובל"ז י"ל דשייך קפידא דבעל כמו שאין שליח עושה שליח בכתיבה לאביי דאינו רוצה שידעו אחרים עיין שם כנ"ל:

עוד קשה לכאורה על הרשב"א איך מהני שליחות על הכוונה הא כתבו תוס' ור"ן נדרים דבמידי דלאו מעשה לא מהני שליחות כמו לענין שמיעה בהפרת נדרים ע"ש. אך לא קשה דדוקא במידי דאין שם מעשה כלל, אבל בדבר דיש בו מעשה מהני השליחות גם על הכוונה דהא מהני השליחות שהכותב בעצמו יכוין לשמה אף שיש דבר שאינו מעשה ג"כ מ"מ כיון ששייך להמעשה מהני כנ"ל וכן מהני על העומד על גביו גם כן כנ"ל. ומה שהקשו תוס' לשיטתם דגם בתורף מהני גדול עומד על גביו והוכיחו דלא בעי שליחות בכתיבה. וגם מדפריך והא לאו בני דיעה ולא פריך הא לאו בני שליחות כו' ע"ש:

וי"ל בפשיטות דהא חזינן סוף פרק קמא דגטין דאמר הש"ס בשלמא חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה ופסולין להבאת הגט ע"ש דמבואר פשטא דש"ס דלכך לאו בני שליחות משום דלאו בני דיעה ע"ש. וא"כ פריך שפיר והא לאו בני דיעה והיינו הקושיא דלאו בני שליחות. וי"ל דסברי דלא כרש"י דילפינן דחרש שוטה וקטן אין שליחות מגם אתם ע"ש רק מסברא כיון שאינם בני דיעה כפשטא דש"ס ע"ש. וא"כ משני שפיר בגדול עומד על גביו כיון דלתוס' יש להם דעת בכתיבת הגט כשמלמדין אותן. וממילא גם שליחות יש להם באופן זה. וא"ל דא"כ גם בשאר שליחות חרש שוטה וקטן יועיל כשגדול עומד על גביו. זה אינו כמ"ש תוספ' חולין י"ג דדוקא בכתיבת הגט שרואין שכותב שמו ושמה מהני גדול עומד על גביו דניכר כו' משא"כ בשאר דוכתי כנ"ל וא"ש:

ב הבעל או שלוחו. ופשוט דאם אין הבעל יכול לכתוב או שהוא גידם וכה"ג מ"מ יכול לצוות לסופר ומהני מטעם שליחות. ולכאורה קשה למאי דאמר בש"ס בבא קמא ק"ו ה"ד אי דלא מצי עביד עבודה האי זקן או חולה היכי מצי משוי שליח כו' ע"ש דמבואר דהיכא שאינו יכול לעשות בעצמו מפני שהוא זקן או חולה וכה"ג ג"כ שייך דר"ה דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ע"ש. וא"כ קשה בכתיבת הגט לא יועיל כשהוא חולה או גידם וכה"ג דלא מצי משוי שליח כנ"ל. והא ודאי ליתא כמבואר בשחט בו שנים וגוסס כו' ובכמה דוכתי דמהני. ואח"כ מצאתי בס' ב"מ סי קי"ט שהקשה כנ"ל והניח בצ"ע:

ונראה דלא קשה דהא קי"ל כהנים שלוחי דרחמנא נינהו והיינו שהתורה עשתה שלוחים לאנשי המשמר בע"כ של המקריב וכמ"ש תוס' יומא י"ט ע"ב דאף אי אמר לא בעינא שיקריב כהן שבאותו משמר לא מהני דאינו יכול לבטל שליחות של התורה כנ"ל. וזכתה לו ג"כ בעורו ועבודתו. רק כשהכהן בעצמו מקריב קרבנו זכתה לו התורה שיוכל לעבוד בעצמו דכתיב ובא ושרת. וא"כ איך יוכל לעשות שליח לכהן אחר הא ממילא כשעושה שליח נעשים הכהנים שבמשמר בע"כ השלוחים שלו. וא"ל כיון דהטעם דאינם שלוחי דידן הוא רק משום דר"ה דכל מה דלא מצי עביד כו' וא"כ בכהן דמצי עביד שוב ל הוי כלל שלוחי רחמנא רק דידיה. זה אינו כמו שכתבו תוספ' נדרים ל"ה והריטב"א פרק קמא דקדושין לענין מודר הנאה דגם בכהן המקריב קרבנו של כהן שלוחי דרחמנא הם ע"ש והיינו כיון דחזינן ע"כ בישראל שהם שלוחי דרחמנא שוב גם בכהן כן דאין חילוק כנ"ל. וא"כ כמו דבישראל אינו יכול לבטל שליחותם כמו כן בכהן שאינו עובד בעצמו היך יכול לעשות שליח אחר הא התורה אמרה שלא יוכל כהן אחר להעשות שליח רק מאנשי המשמר כנ"ל שנעשים ממילא שלוחים שלו כשאינו עובד בעצמו. רק דהיכא דיכול לעבוד בעצמו שפיר יכול לעשות שליח אף בכהאי גוונא. דהא מדעת אנשי המשמר יכול להקריב גם כהן אחר. רק דכתיב לבד ממכריו כו' דאי יכולין להפסיד זכותם בלא דעתם ואין כהן אחר א ליעשות שליח להפסידם. ולכך ממילא בכהן שיכול לעבוד בעצמו שוב יכול לעשות לכהן אחר שליח ג"כ דאין להם הפסד כלל בשליחות זה דאל"ה יפסיד בעצמו זכות שלהם. אבל בזקן וחולה שלא יוכל לעבוד בעצמו ויש להם הפסד בשליחות זה דאי לאו הכי ודאי יקריבו הם בזה פריך שפיר דלא מצי משוי שליח דשוב הם שלוחים בע"כ. אבל בשאר מילי דמהני משום שליחות שהוא כמותו שפיר אין זה נקרא לא מצי עביד כיון שבכוחו לעשות הדבר רק ידא הוא דכאיב ליה כנ"ל:

או י"ל למ"ש הרא"ש בבא מציעא בתופס לבע"ח דלא מהני ע"י שליח ג"כ דלא איתרבי שליחות היכא שיש חוב לאחרים בשליחות זה. ע"ש ובח"מ מבואר דכשהלוה בעצמו נותן לשליח לזכות בשביל המלוה מהני אף דחב לאחרים כיון שבידו ליתן לו בעצמו ולהפסידם שוב אין חב בשליחות ע"ש. וא"כ גם כאן בכהן אינו יכול לעשות שליח לכהן אחר כיון דחב לאנשי משמר והיכא דחב לאחרים לא איתרבי שליחות. רק דכשהכהן יכול לעבוד בעצמו הוי כמו שלוה מתפיסו כיון שיכול להפסידם כנ"ל. מה שאין כן בזקן וחולה שוב לא מהני מטעם חב, לאחרים מה שאין כן בשאר דוכתי שפיר מהני כנ"ל:

אמנם הי' נראה לכאורה ראיה דלא מהני אף כנ"ל. ממה שכתבו תוספות ישינים עירובין י"ג ע"א שכתבו וצריך לחלק בין וכתב לונתן דבנתינה בעי שליחות ולא בכתיבה משום דמסתמא איירי קרא שכל אדם יכול לגרש אשתו ואפילו ידיו קטועות כו' ע"ש. וכן כתב הרא"ש פרק ב' דגיטין דרוב אין בקיאין ע"ש. ואם כן מה ראיה זו הא אף אי וכתב קאי אבעל מ"מ יכול כל איש לגרש ויעשה שליח על הכתיבה. ומוכח כנ"ל דאי נימא דוכתב קאי אבעל שוב לא יועיל שליחות גם כן כשידיו קטועות משום כל דלא מצי עביד כנ"ל. ויש לדחות דכוונת ת"י הוא כיון דוכתב דקרא קאי אבעל רק ממילא מהני שליחות. וא"כ כיון דקרא קאי על כל אדם שירצה לגרש וכתב כו' והא יש שידיו קטועות ואיך אמרה תורה על כל אדם ומוכח דקאי אסופר. אבל לא שנאמר דלא יועיל שליחות בכהאי גוונא:

עוד אפשר לומר למאי דאמר בש"ס פרק קמא דבבא מציעא דאף דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואפילו עשאו שליח להרבה פוסקים. מ"מ שאני פועל דידו כיד בעל הבית. וכן כתב הש"ך סימן ק"ה דגם בתופס לבע"ח דלא מהני שליח מ"מ כשעשאו שליח בשכר ששכרו לכך מהני משום דיד פועל כיד בעל הבית אף דלא מהני מטעם שליחות ע"ש. וא"כ נראה דאף אי נימא דגידם וכהאי גוונא לא מצי משוי שליח משום כל מילתא כו' מ"מ בעשאו שליח בשכר לכתוב הגט מהני דהא ידו כיד הבעל ויש לו יד לכתוב. ואף להחולקים שם על הש"ך י"ל דמודים כאן כיון שבאמת יש בכוחו לעשות הדבר רק שאין לו יד וכיון דיד הפועל כידו היינו יד דידיה. וכמו בקטן כותב וגדול מוליכו בידו דמהני ע"ש. ואין חילוק בין כותב ע"י הקולמוס או ע"י יד של הפועל כנ"ל. וא"כ כיון דמהני בכהאי גוונא שוב מהני גם בעושה שליח לכתוב בחנם מטעם שליחות לחוד דלא שייך שוב כל מילתא דלא מצי עביד כו' שהוא גידם כנ"ל. דהא שפיר מצי עביד ע"י פועל בשכר ושוב מצוי משוי שליח ג"כ. וכדאמר גבי זקן דמצי עביד ע"י הדחק דהוי משוי שליח עיין שם בבא קמא ומיושב כנ"ל:

והי' מיושב בזה מה שהקשו תוספ' להפוסקים דבעי שליחות בכתיבה מהא דהכל כשרין לכתוב הגט אפילו חרש שוטה וקטן ופריך דלאו בני דיעה ולא משום שליחות כנ"ל. ולמ"ש י"ל כיון דהבעל נותן השכר סופר או שהיא נותנת ואקני ליה רבנן והוי הסופר שכירו לכתוב הגט. ואם כן אף חרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות מ"מ מהני מטעם פועל כו' דידו כיד הבעל דזה מהני אף היכא דליכא שליחות וכמו תופס לבע"ח דאימעוט שליחות בחב לאחרים. ומ"מ מהני מטעם פועל ולכך לא פריך רק דלאו בני דיעה כנ"ל. אך דא"כ יהי' מועיל גם בנתינה היכא דעשה לחרש שוטה וקטן שליח בשכר וגדול עומד על גביו או שאר בני שליחות מטעם פועל וזה ודאי לא מהני דלא אישתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן בנכרי וכהאי גוונא. ויש לחלק:

ולכאורה הי' אפשר ליישב קושית ת"י הנ"ל דכמו דונתן קאי אבעל כמו כן וכתב. וי"ל דאף דקאי אבעל. מ"מ לא מיפסל כשלא כתבו הבעל למאי דאמר בש"ס מועד קטן כ"א דפריך אלא מעתה ועמד ואמר בחליצה ותנן בין עומד בין יושב כשרה ומשני מי כתיב ויעמוד ויאמר כו' ע"ש דמבואר דמשום דלא כתיב לשון ציוי ויעמוד כו' אינו מעכב וכן כתבו תוספ' יבמות ק"ד ע"ב דלכך אין בילה מעכבת משום דלא כתיב ויבלול ע"ש. ובתוס' שם ק"ג ע"א ד"ה בין כתיב דהיכא דלא כתיב מעשה בתריה הוי לעיכובא רק התם משום דכתיב ועמד ואמר וכתיב מעשה אחר העמידה אינו רק סיפור עיין שם. וא"כ י"ל הכא בפשיטות כיון דלא כתיב ויכתוב רק וכתב ונתן ממילא הוי כמו עמידה דלא מעכבא ואף דקאי אבעל מ"מ אינו מעכב כשכתבו אחר כיון שאינו ציוי כנ"ל. ובנתינה שפיר מעכב אף דכתיב ונתן כיון דלא כתיב מעשה בתריה רק אכתיבה כיון דכתיב אחר כך ונתן הוי כמו ועמד ואמר כנ"ל. ולאו דוקא בעמידה שכתבו תוספ' שם כמו עמדו וקדשו כו' דהא לענין בעל מיפר בלא שמיעה כתבו תוספ' גם כן דושמע אינו לעיכובא משום דאורחיה דמילתא שאינו מיפר בלא שמיעה וכן בכתיבה ג"כ כנ"ל וי"ל דלכך לכתחלה באמת בעינן שיכתוב הוא או שליחו רק דלא מיפסל כנ"ל וכמו שכתבו תוס' גבי חליצה לחד תירוצא שם דבעינן עמידה לכתחלה עכ"פ מטעם הנ"ל. והי' מיושב בזה מאי דאמר אביי משום בזיון דבעל כו' ופי' רש"י ותוס' שעליו מוטל לכתוב דכתיב וכתב כו'. ותמוה דהתוספ' סברי דלא בעי שליחות. ולהנ"ל אתי שפיר דלכתחלה עכ"פ בעינן ושוב איכא בזיון דעליו מוטל כנ"ל. אך באמת יש לחלק בין ועמד ואמר לוכתב הנ"ל:

או י"ל דדוקא שם שייך כנ"ל ואמרינן דועמד לא נכתב כלל לקפידא בדיעבד וכן ושמע גבי הפרה כנ"ל ואינו מעכב. אבל כאן הא ילפינן מוכתב ג"כ בכתיבה מתגרשת ולא בכסף וכן לשמה מחד וכתב. וע"כ האי וכתב נכתב לעיכובא גם בדיעבד כיון דאותן הדברים פוסלין דיעבד. וא"כ שוב מאי דמשמע מוכתב שיכתבנו הבעל או שלוחו ג"כ הוי לעיכובא בדיעבד דהא חזינן דוכתב לא נכתב משום אורחא דמילתא כנ"ל. ולכך שפיר פסול להפוסקים הנ"ל דוכתב אבעל וקאי אפילו דיעבד ולהנ"ל הי' אפשר ליישב קושית הרשב"א ז"ל ג"כ מהא דריש זבחים דדייק דסתמא לשמה דילמא הטעם משום שליחות. ולהנ"ל י"ל דהא לר"י הגלילי דדריש מספר כו' דאינה מתגרשת בכסף ולא מוכתב כו' וכן פשטא דש"ס ריש קדושין ע"ש וא"כ לא שייך תירוץ הנ"ל דהא לא דרשינן כלל מוכתב לעיכובא ושפיר י"ל דאף דקאי וכתב אבעל מ"מ אינו מעכב דיעבד. אך י"ל דהא אף דלא בעינן שליחות מ"מ בעי שיכתבנו הבעל או אחר בציוי משום לשמה דפסול אפילו בדיעבד וא"כ כיון דבכלל וכתב גם דיעבד משום לשמה שיהא בציוי שוב ממילא צריך שיכתוב הוא או שלוחו ג"כ ומעכב אף דיעבד כתירוץ הנ"ל. אך כל זה לדידן דסתמא לאו לשמה ובעינן ציוי דוקא משום לשמה אבל לס"ד דרבא דסתמא לשמה ולא בעינן בציויו כלל שוב ממילא לא ילפינן כלל לעיכובא בדיעבד מוכתב ואינו מעכב משום שליחות גם כן כנ"ל מדלא כתיב ויכתוב ודייק שפיר דסתמא לאו לשמה ושוב גם שליחות בעי כנ"ל. ויש לדחות:

ג צריך שיהי' משל הבעל. הנה הטור כתב שצריך דוקא שהסופר יתן לו הנייר והדיו קודם כתיבה וכפי' הב"י לדעת הרא"ש דבעינן וכתב שיהי' בשעת הכתיבה של הבעל. ומשמע דפסול אפילו דיעבד. ומדברי שאר כל הפוסקים מבואר דאין קפידא דיעבד רק בשעת הנתינה שיהי' של הבעל וכשמקנה לו אחר הכתיבה ג"כ מהני. רק לכתחלה יקנה לו קודם כתיבה שמא ישכח אח"כ ע"ש. ובאמת יש לפרש גם דברי הרא"ש כן רק מהטור לא משמע כן ע"ש:

והנה קשה אי נימא דפסול כנ"ל א"כ מה דייק רבא ריש זבחים דסתמא לאו לשמה מהכותב טופסי גיטין כו' צריך שיניח כו' ולהנ"ל הא י"ל דהטעם משום דאין הנייר של הבעל בשעת כתיבה דהא אינו יודע עדיין הסופר מי יגרש שידע להקנות לו בשעת כתיבה ולכך צריך שיניח מקום התורף כדי כשיבא הבעל לגרש יקנה לו הנייר קודם כתיבת התורף כנ"ל. ומוכח מזה דאינו מעכב דיעבד כשלא הקנהו קודם כתיבה. ובמתני' משמע גם בדיעבד ע"ש:

והי' אפשר לומר בזה דמ"מ יוכל הסופר לזכות הנייר ע"י אחר קודם כתיבה והיינו שמקנה לאותו שיבא אח"כ לגרש בגט זה שיהי' שלו מעכשיו ואחר זוכה בשבילו כנ"ל. ואף שלא נודע אז מי מ"מ כשבא אח"כ לגרש בו איגלאי מילתא למפרע שקנה האחר בשבילו הנייר למפרע והי' שלו בשעת כתיבה. ועדיין אין צריך שיניח מקום התורף בשביל טעם זה דהא יכול לעשות כנ"ל ומוכח משום לשמה כנ"ל:

אמנם זה תלוי בברירה דאי אין ברירה ודאי לא מהני הקנין כנ"ל דהא הרמב"ן ז"ל סובר גם במשתעבדנא לכל מי שמוציאו דאי אין ברירה לא נשתעבד משום דלא הי' ידוע אז למי נשתעבד ולא אמרינן אח"כ איגלאי מילתא דלזה נשתעבד. ואף הר"ן ז"ל החולק ע"ש טעמו דמודה כאן בהנ"ל ג"כ. דהוי כמו לאיזה שתצא בפתח תחלה כו' וא"כ התם דמשני הש"ס מקודם שאני התם דאין ברירה ואח"כ פריך מטופסי גיטין כו' והא כיון דסבר עכשיו דאין ברירה אם כן לא מוכח מטופסי גיטין כלל די"ל הטעם משום הנייר דא"א להקנות כנ"ל דאין ברירה.

ואין לומר דהא אמר דאין ברירה היינו דוקא בכתיבת הגט מטעם שכתבו תוס' ריש פרק כל הגט דלא הוי לשם כריתות ברור וכ"ע מודים. משא"כ לענין להקנות הנייר דזה אינו תלוי בכריתות ושוב הוי כמו בכל דוכתי למ"ד יש ברירה. אך ז"א דמ"מ מאי דייק הא קי"ל דבדאורייתא אין ברירה בכל הדברים וי"ל כנ"ל. אך י"ל למ"ש הר"ן ז"ל אמתני' דטופסי גיטין דכשרואה הסופר תגר בין איש לאשתו מכין לו גט ע"ש. ואם כן יודע בשביל מי כותב ויוכל שפיר להקנות לו קודם כתיבה לזכות לו ע"י אחר ודייק שפיר דאין לומר הטעם כנ"ל. אמנם מאי דייק התם מהא דכתב לגרש ונמלך ומצאו בן עירו ששמו כשמו כו' ע"ש הא בזה שפיר י"ל הטעם משום שלא הי' של המגרש בשעת הכתיבה דהא הי' הנייר של הראשון ע"כ כנ"ל:

אך י"ל דהא ודאי תליא הא בהא דלהפוסקים דבעי שליחות בכתיבה וקאי וכתב דקרא אבעל אז שייך טעם הב"י דוכתב משמע שכל הכתיבה תהי' שלו. אבל להפו' דלא בעי שליחות בכתיבה דוכתב קאי אסופר א"כ לא שייך טעם הב"י דהא לא קאי כלל אבעל ואיך שייך למדרש מוכתב שתהי' הכתיבה משל הבעל ודאי לא בעינן שיהי' לו בשעת כתיבה רק לכתחלה שמא ישכח כנ"ל. וא"כ התם דקאי ע"כ בשעת אי אמרינן דלא בעי שליחות בכתיבה דאל"כ לא הוי דייק כמ"ש הרשב"א והרא"ש ור"ן ז"ל. וכיון דלא בעי שליחות ממילא גם טעם הנ"ל לא שייך דלא בעינן שיהי' שלו בשעת כתיבה כלל כנ"ל מה שאין כן לדידן י"ל כנ"ל:

ובאמת מאי דפריך מהא דטופסי גיטין בל"ז לא קשה כמ"ש לעיל דהא מבואר במתניתין להדיא טעמא משום לשמה כדברי ר"א. רק כל ראיית רשב"א ור"ן ז"ל ממשמעות הש"ס שם דאי לאו טעמא דלשמה הי' כשר. וא"כ בשלמא לענין שליחות דייק שפיר דאי בעי שליחות ליכא גוונא שיהי' כשר אף דסתמא לגירושין קאי ואיך משמע שכל הפסול משום לשמה הא בל"ז תמיד פסול משום שליחות. משא"כ לענין טעם הנ"ל דמשכחת גווני שיהי' כשר כגון דאיתרמי שהי' הקלף של הבעל והוצרך לטעמא דלשמה דתמיד פסול ואין ראיה כ"כ כנ"ל. אך מהא דפריך ממצאו בן עירו ונמלך קשה עדיין כנ"ל:

אמנם לכאורה נראה לע"ד טעם אחר שלא דיברו כלל הפוסקים. דצריך שיקנה לו קודם כתיבה. ואפשר דיש בו חשש פיסול אפילו בדיעבד. דהנה בש"ס יבמות נ"ב האומר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט אבל לאשה דעלמא שאינה ארוסתו אינו גט כו'. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק ג' מה"ג הלכה ו' הטעם מפני שלא היתה אז בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין ע"ש דמבואר כיון שאינו יכול לגרשה בשעת כתיבה לא הוי לשם גירושין. ואף שמצוה הבעל לכתבו בפירוש לשם גירושין. מ"מ כיון שאינו בידו לא מהני דלא מיקרי אז לשם גירושין ברור ע"פ ציוי הבעל כיון שבעצמו לא יוכל לידע שאינו בידו ע"ש:

והנה תוס' ריש זבחים אהא דסתמא לאו לשם גירושין כו'. כתבו דאפילו זינתה שעומדת להתגרש בודאי מ"מ לא מהני סתמא דאינה עומדת להתגרש בגט זה דוקא ע"ש דצריך שיהי' גט זה וכתב לשם כריתות שתתגרש בגט זה דוקא. וכן מוכח מש"ס גיטין פרק ו' ע"ב בשנים ששלחו ב' גיטין ונתערבו דאי הוי בעי נתינה לשמה לא הי' מהני אף שנותן לכל אחד שתי הגיטין כיון דלא ידעו בהי מינייהו מיגרשה ע"ש וממילא בכתיבה דבעינן לשמה צריך שיהי' עומד להתגרש בגט זה כנ"ל. וכן מוכח מכמה דוכתי. וא"כ כיון שבשעת נתינה לכ"ע צריך להיות הגט של הבעל דוקא. וא"כ שוב צריך להקנות לו קודם כתיבה ג"כ דאל"ה לא הוי לשמה בשעה שנכתב דהא בשעת כתיבה אין ביד הבעל לגרשה בגט זה דהא אינו שלו ושמא לא ירצה האחר להקנות לו. דכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דכיון שאינו בידו על גוף הגירושין לא הוי לשמה כיון שמחוסר מעשה. ממילא כן כיון דבעינן לשם גירושין בגט זה צריך שיהי' בידו לגרשה בגט זה דוקא אז ואי לאו הכי לא הוי לשמה כלל בכהאי גוונא כנ"ל:

ואין להקשות דא"כ למה ליה להש"ס בכתבו במחובר לקרקע תלשו ונתנו כו' דפסול משום מחוסר קציצה הא בל"ז פסול משום לשמה דלא הי' ראוי לגרש בגט זה בשעת כתיבה. דלא קשה חדא די"ל דזה עצמו הוא הטעם דא ר וכתב ונתן כו' שלא יהי' מחוסר והיינו שיהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה. ואף דגבי ג' דרכים שוו גיטי נשים פריך והאיכא מחובר כו' בין לרבה כו' ומבואר דאין הטעם משום לשמה. זה אינו דהתם קאי כשעדיין מחובר בשעת נתינה. ועוד דהתם בידו לקוצצו בשעת כתיבה ולא מיקרי מחוסר לענין לשמה כלל וצריך לטעמא דוכתב ונתן. ועוד דנקיט האמת דפסול משום מחוסר גרידא כנ"ל. משא"כ הכא שאינו בידו שיקנה לו וממילא יפסל משום לשמה כנ"ל. ואף שהתוס' יש להם שיטה אחרת בהא דכתיב גט כו' ע"ש. מ"מ צריכין לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים שפי' הטעם כנ"ל. ורש"י ז"ל פי' דצריך שיהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה ע"ש. ושייך גם כאן טעם זה. וכן תוס' נראה דסוברים טעם הרמב"ם ז"ל עיין שם:

ולמ"ש מיושב ג"כ הקושיא מהא דריש זבחים הנ"ל. די"ל שפיר דפסול אפילו דיעבד ומ"מ דייק שפיר. דכל זה הטעם הוא רק לדידן דסתמא לאו לשמה ובעינן בפירוש כנ"ל ולכך בכהאי גוונא לא הוי לשמה ופסול. משא"כ אי נימא דסתמא כשר וגם בנמלך כו' מהני. א"כ לא בעינן כלל שיהי' הנייר של הבעל בשעת כתיבה דאף שאינה עומדת להתגרש בגט זה מהני. ודייק רבא שפיר דסתמא לאו לשמה דאי לאו הכי גם טעם זה לא שייך. מה שאין כן למסקנא י"ל שפיר דבעינן שיהי' שלו בשעת הכתיבה מטעם הנ"ל כיון דבעינן בפירוש כו':

והנה אם הקלף של הסופר י"ל דמ"מ מהני דכיון שהוא הכותב ובידו להקנות להבעל שוב הוי לשמה דשפיר כותב גט זה לשם כריתות ע"פ ציוי הבעל ויודע בעצמו שעומדת להתגרש בגט זה שבידו להקנותו אחר הכתיבה. ואף שנגד הבעל לא הוי בידו מ"מ נגד הסופר הוי לשמה כיון שבידו כנ"ל. ואינו מוכרח. עיין בנדרים כ"ט בבעיא דר' אילא בנותן ב' פרוטות בא' התקדשי לאחר שאגרשך ע"ש ברשב"א ור"ן דאף שביד שניהם מ"מ כיון שאין ביד אחד הוי דבר שלא בא לעולם אף ששניהם רוצים עיין שם. ויש לחלק:

ובזה נתיישב לע"ד מאי דאמר ר"ח יכילנא למיפסלינהו לכולהו גיטי כו' דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ואמר רבא דאקנויי אקני ליה רבנן כו'. ותמוה כמו שכתב הרשב"א דהא מסיק גם בטבלא דידה דאשה ידעה לאקנויי ולמה ליה טעמא דאקנו ליה רבנן ע"ש,. וגם בתוס' נדחקו דקושית הש"ס מונתן כיון דוכתב לא קאי אבעל ע"ש ובאמת לשון הש"ס רק מוכתב דלא זכר כלל ונתן ע"ש. ולמ"ש אתי שפיר בפשיטות דפריך ר"ח כיון דהאשה נותנת השכר והקלף ג"כ שלה בסתם שקנהו הסופר על דעת בעל המעות וזכה בעבורה. וא"כ כיון דהיא שלה לא מהני אף דידעה לאקנויי ומקנית לו אחר הכתיבה מ"מ בשעת הכתיבה הי' שלה ולא של הבעל ולא של הסופר ולא הוי לשמה שאינו בידם כלל ולא הוי וכ' דעיקר לשמה מוכתב נפקא כדאמר ר"פ כהאי גוונא עיין שם. ופריך מוכתב כנ"ל ומשני אקנויי אקני ליה רבנן והוי שלו בשעת הכתיבה כנ"ל:

ומיושב להנ"ל דלא קשה הא מבואר במתני' דאשה עצמה כותבת גיטה ומקנית לו אחר הכתיבה ואף דנייר דידה לא אקני ליה רבנן וא"כ איך יאמרו ר"ח ורבא דהי' פסול משום דהיא נותנת השכר בלא טעמא דאקנו ליה רבנן. כיון דמוכח להדיא ממתניתין דמהני אף בלא טעמא דאקני ליה כו'. ולמ"ש אתי שפיר דמשם אין ראיה כלל דהתם כיון שהאשה עצמה כותבת הגט עדיף טפי דהוי שפיר לשמה כיון שבידה להקנות לו אחר הכתיבה וכמו בהקלף של הסופר כנ"ל. אבל כשהסופר כותב והנייר של האשה לא מוכח כלל כיון שאין ביד שניהם י"ל דפסול כנ"ל. וצריך לטעמא דאקנו לי' רבנן כו'.

ומיושב ג"כ קושית תוס' בבעיא דרב"ח אי אשה ידע' לאקנויי כו' ותמהו אטו לא ידע מתני' דהאשה כותבת גיטה כדמסיק ע"ש. ולמ"ש י"ל דזה שפיר ידע רמי בר חמא דכשמוסרת לו הגט ודאי מקנית לו רק הבעיא הוא אי ידעה לאקנויי קודם כתיבה שאינה עושה שום דבר. ושוב ע"ז אין ראיה ממתניתין דאשה כותבת כו' דשם אף אם לא הקנית לו קודם כתיבה ג"כ מהני כיון שבידה והוי לשמה כנ"ל. ולא מיבעיא רק כשהסופר כותב והטבלה שלה דצריך להקנות קודם כתיבה כנ"ל. והיך דדחו ממתניתין סברו דאין חילוק כיון דע"כ מוכח דידעה לאקנויי אחר כתיבה עכ"פ ממילא היכא דצריך להקנות קודם הכתיבה גם כן ידעה והוכיח שפיר מהא דזקן כו' ומהא דאשה כותבת כנ"ל וי"ל דסברי דלא כמו שפי' הר"ן ז"ל במתניתין דאשה כותבת כו' ע"ש. רק כמ"ש לקמן:

אמנם צריכין להבין באמת דמבואר מרוב הפוסקים שאין קפידא בדיעבד כשמקנה אחר הכתיבה וקשה כנ"ל דלא הוי לשמה. ועכ"פ היכא שהנייר של אדם אחר לא של הסופר לא יועיל מטעם הנ"ל שאינו בידו. ואפשר דכיון דאין הגט שוה כלום לאדם אחר רק לזה לגרש בו א"כ מהיכי תיתי שלא יקנה לו אותו אדם שהנייר שלו. והוי מסתמא עומד לכך והוי לשמה כנ"ל. אך כשהוא של האשה לא שייך זה דאולי בכוונה לא תרצה להקנות לי כדי שלא תתגרש ולא הוי לשמה כנ"ל. וי"ל דמ"מ כיון שיודעת שיוכל לגרשה בגט אחר ולא יועיל לה מה שלא תרצה שפיר תקנה לו ודוחק:

עוד יש לחלק בין כתוב גט לאשה דעלמא שאינה כלל בת גירושין לא חשיב לשמה משא"כ בזה שאינו אלא מחוסר מעשה כנ"ל. ודוחק דהם גם בתנאי קודם התורף להרמב"ם ז"ל לא חשיב לשמה כיון שאינו ברור לשם כריתו' וא"ל דגם התם הטעם משום תנאי קודם התורף כיון שפי' לכשאכנסנה אגרשנה כו' ז"א דא"כ גם בארוסתו לא יועיל דגם בתנאי שבידו סובר כן וע"כ שאין הטעם כנ"ל:

עוד נראה לישב קושיא הנ"ל מריש זבחים להפ' דבעי הקנאה קודם כתיבה. דהנה לכאורה למ"ש תוס' דוכתב דקרא קאי אסופר. וא"כ להפוסקים דאומן קונה בשבח כלי ויש להסופר זכות בגוף הגט וצריך להקנות לו קודם הנתינה שיהי' של הבעל לגמרי. א"כ ממילא כיון דאמרה [התורה] וכתב הסופר דמהני א"כ גלי קרא דלא בעינן שיהי' בשעת הכתיבה של הבעל דהא אף שהוא שלו מ"מ יש להסופר חלק בו וגלי דמהני מה שנעשה של הבעל קודם הנתינה ושוב אין חילוק ומהני גם כשכל הנייר נעשה שלו קודם נתינה כנ"ל:

אמנם נראה די"ל דלא שייך בזה אומן קונה בשבח כלי. דהנה קי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי וגבי קדשים שחייב באחריותן לא מיקרי וגונב מבית האיש כו' כיון שאין לו בו רק גורם לממון לא מיקרי שלו דלא כר"ש ע"ש וכן בב"ק ע"א ע"ב גבי נגמר דינו בבית שומר דאף שראוי לו לפטור עצמו הוי רק גורם לממון ולאו כממון ע"ש. והקשו בתוס' שם למה קי"ל בשורף שטרותיו של חבירו שחייב והא הוי רק גורם לממון כו' ותירצו דשטרות ששוה למכור לכל העולם בכה"ג כממון דמי משא"כ בהנ"ל אינו שוה למכור רק לזה ראוי לפטור עצמו לאו כממון דמי ע"ש:

וא"כ י"ל בפשיטות דבכל דוכתי אמרינן שפיר אומן קונה בשבח כלי כיון שהשביח דבר ששוה ממון ויש לו בו חלק כנ"ל. אבל בסופר הכותב שטרות דלא השביח כי אם שעשאו שטר ולא השביח רק דבר הגורם לממון ואי לאו כממון א"כ מה זכות יש לו בגוף השטר רק דבאמת בשטרות גורם לממון כממון דהשביח ג"כ דבר הראוי לכל העולם למכור כמ"ש תוס' לן אבל כאן בכותב גט דאף דשוה מ"מ במאי שעשאו גט לא השביח דבר שגופו ממון רק כמו שטרות ואין אלא גורם לממון. וכאן לאו כממון דמי דהא אינו ראוי כלל לשום אדם דהא בעינן לשמה ואינו שוה כלום רק לזה המגרש שנכתב לשמו לגרש בו א"כ בכה"ג לאו כממון דמי כנ"ל כמו בשור הנסקל כו'. וממילא אף דאומן קונה בש"כ בכל מקום מ"מ אין להסופר כאן כלל זכות בגוף הגט. וא"כ לא מוכח מקרא דוכתב ממילא שלא יצטרך להיות שלו בשעת כתיבה. דאין ראיה די"ל דוקא כשהגוף הנייר של הבעל משעת כתיבה אז מועיל כיון דאין אומן קונה בכה"ג ואינו צריך להקנות כלל אחר הכתיבה משא"כ כשהגוף הנייר של אחר בשעת הכתיבה י"ל שפיר דלא מהני. או מטעם שכ' הב"י ממשמעות דוכתב כו' או מטעם שכתבנו כנ"ל:

אמנם כל זה לדידן דסתמא לאו לשמה וכשנכתב לשם זה אינו ראוי לאחר לגרש בו. אבל למאי דדייק התם דאי סתמא לשמה והי' כשר בטופסי גיטין לכל מי ששמו כשמו ושמה כשמה וכן בנמלך כו'. וא"כ שייך שפיר גם בגט אומן קונה בשבח כלי דשפיר השביח דבר השוה למכור דראוי לכל מי ששמו כשמו כו'. וכמו בשאר שטרות דבכה"ג גורם לממון כממון דמי כנ"ל. וא"כ מוכח שוב מקרא דוכתב דלא בעינן שיהי' של הבעל בשעת כתיבה וסגי בהקנאה אח"כ כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב קושיא הנ"ל דנימא דסתמא כשר רק הטעם בטופסי גיטין ובנמלך כו' משום דצריך להקנות לו קודם כתיבה ולהנ"ל ז"א דאי סתמא כשר ממילא מוכח דלא בעינן הקנאה קודם כתיבה מקרא דוכתב כיון דשייך אומן קונה כנ"ל. ודייק שפיר דסתמא פסול וממילא שוב י"ל דבעינן הקנאה קודם כתיבה שלא מוכח כנ"ל:

אך יש לדחות די"ל שפיר סתמא כשר ואעפ"כ לא מוכח מקרא די"ל דמטעם זה עצמו לא שייך אומן קונה כו' דכיון שהקנה לזה בשעת כתיבה א"כ אינו ראוי לאחר לגרש בו משום שלא הי' שלו בשעת כתיבה. ושוב הוי רק גורם לממון דלאו כממון ואינו קונה כנ"ל אף אי סתמא לשמה. ושוב י"ל בטופסי גיטין הטעם משום הקנאה כנ"ל. ויש לדחות:

עוד נראה לע"ד טעם הרא"ש והטור הוא משום קושית הר"ן ז"ל במתניתין דאשה כותבת גיטה כו' וכתב הר"ן ז"ל ותמהני האיך אשה כותבת כו' והא מחסרת הקנאה בין כתיבה לנתינה כו' דהא לא אקני לי' נייר שלה כו' וליכא למימר בשהקנתה הקלף לבעל מעיקרא עסקינן כו' דהא לעיל פשטינן מינה בעיין דהי' מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב עלי' ויוצא מתחת ידו מהו דמשמע דאנן לא ידעינן מידי במלתא אלא חזקת טבלא שלה ושהיא יוצאה מתחת ידו. ועוד דאי בנתינה קודם כתיבה עסקינן ודאי בקיאה היא בהלכות הגט וידעה לאקנוי. ומתוך הדוחק יש לי לומר דהקנאה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה לא מיקרי מחוסר דדומיא דכתיבה בעינן דכתיב וכתב ונתן עכ"ל:

ולכאורה אין דבריו מובנים מ"ש דליכא למימר שהקנתה מעיקרא כו' מאי בכך דאנן לא ידעינן כו' הא זה עצמו הוא הספק אי ידעה לאקנויי כו'. וא"כ כמו שאנו מפרשין האיבעי' אי ידעה לאקנויי על אחר הכתיבה קודם נתינה. ממילא אם הדין הוא דצריך להקנות קודם כתיבה יכולין לפרש האיבעי' על קודם כתיבה אי ידעה כו' א"כ הקנתה לו קודם כתיבה כו' או לא ידעה ומאי חילוק. גם מ"ש ועוד כו' ודאי בקיאה היא בה' הגט כו' הא זה עצמו הוא הספק אי בקיאה היא וידעה לאקנויי או לא כנ"ל:

ונראה ע"כ לפרש דבריו דבשלמא על זה לחוד שהקנתה לו קודם נתינה שייך האיבעי' כיון שהגט יוצא מתחת ידו ויודעין שנתנתה לו כיון שהיה שלה ובידה מקודם ושייך הבעי' אי ידעה כו' ונתנתו בתורת קנין או לא ידעה ונתנה לו רק בתורת שאלה כמ"ש תוס'. אבל אי נימא דבעי הקנאה קודם כתיבה א"כ על זה אין לנו שום ראי' שאין תפיסתו מוכחת כלל שנתנה לו קודם כתיבה א"כ מאי מסופק אי ידעה הא ודאי בקיאה היא דחזינן שידעה ליתן לו קודם כתיבה כו' דבשלמא ממה שנתנה לו אחר הכתיבה אין ראיה דבקיאה כו' דהא ודאי היתה צריכה ליתנו לו כדי ליתן לה אבל כשנתנה לו קודם כתיבה מוכח דבקיאה היא כנ"ל:

אמנם נראה דהר"ן ז"ל לשיטתו שפי' בבעי' הנ"ל לעיל אי ידעה כו' דאף דממכרה מכר מ"מ שמא לא ידעה שצריך שטר מקנה ע"ש לפי' הא'. וא"כ כיון דהחשש הוא שא"י שצריך להקנות כו' כתב כאן שפיר דכיון שנתנה לו קודם הכתיבה חזינן דיודעת כנ"ל. אבל לפי' ב' שם בר"ן וכן פי' תוס' ושאר פוס' דאף שיודעת מ"מ אינה מקנית הקנאה גמורה כיון שסופו להחזירו לה ואין זה הספק מחמת חסרון ידיעה רק שאינה מקנית לגמרי. ובפרט למ"ש בטור וש"ע לקמן סי' קכ"ד דאיירי שאומרת שנתנתו לו ע"ש. א"כ י"ל שפיר דאיירי שאומרת שנתנתו לו קודם כתיבה ואעפ"כ מיבעיא אי ידעה ונתכוונה להקנאה גמורה או לא נתכונה ואף שנתנתו לו לא מהני כנ"ל:

וצ"ל דהר"ן ז"ל סובר דגם לפי' הב' החשש הוא רק מחסרון ידיעה כמשמעות פשט הש"ס והיינו שאינה יודעת שצריך הקנאה גמורה ולכך כיון שנתנה קודם כתיבה וידעה זה מסתמא ג"כ יודעת שצריך הקנאה גמורה ודוחק. ואינו מוכרח דהא צריכין להבין למה לא חיישינן על שאר פסולין בכתיבה שמא לא ידעה לכתוב לשמה או בכתבה על עלה זית שמא כתבה במחובר ולא ידעה שפסול וכה"ג כל הפסולין השייכים בכתיבה. וע"כ לומר או דעידי חתימה אין רשאין לחתום עד שידעו שנכתב לשמה וכדינו כמבואר לקמן בש"ע קל"א סי' ח' או דאמרינן מסתמא כיון שאין רוצים לקלקל עצמם ודאי לא כתבה עד שידעו שנכתב כדינו כנ"ל. וא"כ קשה דמאי הספק כאן יותר בפסול זה שלא הקנתה לו יותר משאר כל הפסולין. וע"כ דהספק הוא אף שודאי נתנתו לו וידעו העדי חתימה שהוא כדינו מ"מ שמא לא נתכוונה להקנאה גמורה. וא"כ שוב י"ל דצריך הקראה קודם כתיבה וידעינן באמת כמו בכל הדינים רק מ"מ שמא לא נתכונה כנ"ל:

אולם י"ל דאדרבה מזה הי' הוכחת הר"ן ז"ל. דלפי' הספק בחסרון ידיעה ולא הקנית בפירוש. וא"כ אי נימא דצריך קודם כתיבה לא הי' הע"ח רשאין לחתום אלא א"כ ידעו שהקנית לו בפירוש ולא הי' מיבעי' אי ידעה כו' ולכך הוכיח דלא בעי רק הקנאה אח"כ וזה אין צורך לע"ח לידע דכבר נגמר הכתיבה והחתימה כדין ועל אח"כ אין יודעין ומיבעי' שפיר אי ידעה לאקנויי. ואעפ"כ אינו מוכרח כיון שמבואר בש"ע דאומר שנתנתו לו. וא"כ י"ל שאומר שנתנה לו סתם קודם כתיבה ומבעי' אי ידעה ומסתמא נתכונה להקנאה גמורה או לא כנ"ל. ואף שבקיאה כנ"ל:

ונראה לע"ד פי' דברי תוס' ופ' מ"ש שאין מתכונת להקנאה גמורה היינו כמו דקי"ל נדרים מ"ח גבי מתנה דבית חורון כיון שלא נתנו לו אלא כדי שיבא אבא ויאכל הוי כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלל. וכן גבי פדיון הבן מבואר בש"ס ובש"ע י"ד סי' ש"ה דהיכא שנותן לו ה' סלעים בסתם ודעתו שיחזירם לו לא הוי מתנה כלל אף לשעה וגרע ממתנה ע"מ להחזיר בפירוש ע"ש. וא"כ גם הכא פי' הבעיא אי ידעה לאקנויי היינו דאף שהקנתה בפירוש מ"מ כיון שיודעת שסופו להחזירו לה אינה מתכוונת להקנאה גמורה רק כדי לגרשה בו ולהחזיר לה והוי ממש כמו מתנה דבית חורון והוי כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לא הוי מתנה כלל וכמו בפדיון הבן הנ"ל. וזהו מ"ש תוס' ושאר פוסקים דהוי רק כמו בתורת שאלה והוי רק כהערמה כנ"ל. או דידעה לאקנויי לחלוטין וא"כ לפי' הנ"ל אין ראיית הר"ן ז"ל מוכרחת די"ל שפיר דצריך הקנאה קודם כתיבה ואעפ"כ הספק כנ"ל. אך קצת ראיה דהא תוס' הקשו מאי דייק ממתני' דאשה כותבת כו' דילמא איירי בכותבת על קלף שלו ותירצו דאיירי מסתמ' בקלף שלה כיון דתני כותב' גיטה כו' ע"ש. וא"כ להנ"ל כיון דע"כ נימא דאיירי שהקנית לו קודם הכתיבה והיה בשעת הכתיבה שלו א"כ שוב מאי דייק דלמא איירי בקלף שלו לגמרי מאז ואין צורך להקנאה. כיון דב"כ וב"כ איירי שהוא שלו ומוכח כנ"ל דאיירי בהקנה לו אח"כ. אך למאי שפי' שאר פוסקים דדייק דאי בקלף שלו פשיטא ע"ש. א"כ אין ראיה. אך מהא דגיטין פ"ב ע"ב] דחמשה שכ' כלל בתוך הגט יש להוכיח כהר"ן. וגם לכאורה מהא דכיצד יעשה יטלנו ממנה כו' מוכח. אך ז"א דבשעת כתיבה לא הי' [שלה]:

שוב מצאתי אח"כ להרש"ל ז"ל ביש"ש שם שפי' בהדיא כוונת האיבעיא אי ידעה לאקנויי קודם כתבה או לא ע"ש ולא הביא כלל דברי הר"ן ז"ל הנ"ל. רק כתב שפירושו מוחוור מפי' המפרשים ע"ש ומסתמא ראה דברי הר"ן ז"ל. וא"כ כיון שהר"ן ז"ל בעצמו כ' שמתוך הדוחק נראה לו חילוק הנ"ל דאין אומרים מחוסר הקנאה והיינו מחמת קושייתו הנ"ל. וא"כ לפי' הרש"ל ולמ"ש דקאי על קודם כתיבה כנ"ל אינו מוכרח וי"ל שפיר דגם מחוסר הקנאה הוי מחוסר מעשה כמו קצוצה. ולכך הצריכו שפיר הרא"ש וטור ז"ל שיתן לו במתנה קודם כתיבה דאל"ה רק שיתן לו אח"כ הוי מחוסר כנ"ל. וי"ל דפסול אפי' דיעבד כנ"ל:

עוד יש לעיין לכאורה בדברי הר"ן ז"ל שכתב דלא הוי מחוסר מעשה דדומיא דכתיבה בעי שהוא מעשה בגופו של גט. והנה בש"ס פ"ב אמר וכתב ונתן שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כ' קציצה ונתינה. ומבואר דכמו דנימא דכתיבה מיעט רחמנא. כמו כן מעשה שהוא דומיא דנתינה ג"כ אימעוט דעל שניהם אמר שאינו מחוסר כו'. וא"כ ע"כ צריך לחלק בין נתינה ג"כ שהוא מעשה בגוף הגט משא"כ הקנאה כנ"ל וקשה דבשלמא מדאורייתא דמעות קונות לר"י שפיר אין ההקנאה מעשה בגוף הגט כלל דיכול ליתן כסף ולקנות הקלף ולא יעשה שום מעשה בגוף הגט ולא הוי דומיא דנתינה כנ"ל. אבל לדידן דמדרבנן אין מעות קונות רק משיכה או הגבהה וזה הוא בגופו של גט ממש כמו הנתינה שאינו ג"כ רק שנוטל הגט בידו ונותנו לה. דבשלמא בין כתיבה יש חילוק שזה שינוי בגוף הגט משא"כ הקנאה שאין הגט נשתנה ע"י כך מכמו שהיה. אבל הוי שפיר דומיא דנתינה. ובאמת הר"ן ז"ל לא נקיט רק דומיא דכתיבה ולא נתינה. וצ"ל שסובר אף דבש"ס נקט נתינה ג"כ מ"מ הכונה שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה היינו דאחר הכתיבה יהי' ראוי לנתינה ולא יהי' מחוסר מעשה הדומה לכתיבה קודם הנתינה והיינו מה שהוא בגוף הגט כמו כתיבה אבל דומיא דנתינה לא מיקרי מחוסר כנ"ל והוא קצת דוחק דמנ"ל למידרש הכי כיון דדרשינן מוכתב ונתן למה נמעט יותר מעשה כמו כתיבה ממעשה כמו נתינה כנ"ל. ומדאורייתא י"ל באמת דמהני משא"כ עכשיו מדרבנן כנ"ל:

עוד יש לישב הנ"ל דהא לכאורה קשה כשהעדים חותמין על הגט נימא דהוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה דמחוסר הוא חתימה וזה הוא מעשה דומיא דכתיבה בגוף הגט ובשלמא למ"ד עידי חתימה כרתי שפיר דוכתב דקרא קאי על החתימה אבל לדידן דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי וקאי וכ' רק אכתיבה ומה שהעדים חותמין אינו כלל מכלל הכתיבה של ספר כריתות רק מעשה אחרת והוי מחוסר כנ"ל. ובשלמא להפוסקים דדוקא במחובר פוסל מחוסר קציצה משום דאי אפשר בלא הקציצה ע"ש אתי שפיר דכיון דע"מ כרתי א"כ לא הוי מחוסר חתימה דהא היה אפשר ליתן בלא עידי חתימה בע"מ לחוד. ולר"מ דלא אפשר קאי וכתב אחתימה. אמנם להפוסקים דאף בחתך מקלף גדול פסול אף שהי' כשר בלא החתימה מ"מ כיון שחתך איגלאי מלתא שהי' מחוסר ופסול כנ"ל. וכן קשה במה שמאריך בלשון הגט אחר התורף במה שהיה כשר בלאו הכי הא נעשה באופן שהיה מחוסר וכתיב וכתב ספר כריתות ונתן והיינו שלא יהי' מחוסר כלל בין כתובה של הספר כריתות ובין הנתינה כנ"ל:

ולכך נראה ע"כ דלא ילפינן למעוטי רק אם מחוסר מעשה אחרת שאינה כתיבה ויהי' מעשה בגוף הגט דומי' דכתיבה כמו קציצה וכה"ג משא"כ כתיבה אף שאינו מהכריתות לא אימעוט כיון שאינו מעשה אחרת כנ"ל. וכמ"ש הר"ן ז"ל גבי פסיקת היניקה דלא מיקרי מחוסר ע"ש. וא"כ מיושבים דברי הר"ן ז"ל דהא אף נימא דאימעוט דומיא דנתינה ג"כ מ"מ ע"כ לא אימעוט רק מעשה אחרת שאינו בכל הנתינה כמו דאמרינן גבי כתיבה כנ"ל. וא"כ כיון דמעשה הנתינה הוא שנוטל הגט ונותנו לה. א"כ מאי שמחוסר הקנאה ונימא דמחוסר משיכה או הגבהה הא זה הוי בכלל מעשה הנתינה שנוטל הגט בידו כו' ולא מיקרי כלל מחוסר כמו בחתימה כנ"ל וע"כ לא קשה רק דניהו דהמשיכה לא מיקרי מחוסר מ"מ הא צריך שתאמר קנה ולכוין להקנות לו והוא יכוין לקנות. וזה הוא מעשה אחרת שאינו בכלל הנתינה ובזה הקשה דהוי מחוסר כנ"ל. וע"ז תירץ הר"ן ז"ל שפיר שאין זה מעשה כלל בגוף הגט ולא קשה מ"ש דהא זה אינו דומיא דנתינה ג"כ שאינו בגוף הגט האמירה קנה או הכונה כנ"ל. והמשיכה בל"ז אינו מחוסר שהוא מכלל הנתינה כנ"ל וא"ש:

ובס' ת"ג תירץ קושית הר"ן דלא הוי מחוסר שתוכל לעשות שליח לקבלה לזכות בשבילו ולא יהיה מחוסר ע"ש. ולא הועיל כלום להפוסקים דבחתך מקלף גדול פסול כיון שנעשה באופן שהיה מחוסר אף דאפשר בלא"ה וכן פסק בש"ע ע"ש וממילא גם כאן לא מהני אף שהיה אפשר כיון דנעשה באופן שהוא מחוסר כנ"ל ובל"ז אין מכוין כמ"ש לקמן:

והנה האחרונים הביאו בשם הג' מהר"י ז"ל שתמה על תירוץ הר"ן הנ"ל דהקנאה שאינו בגופו לא מיקרי מחוסר. ותמה מש"ס חולין ריש פ' כיסוי הדם דאמר בקדשים דכתיב ושפך וכסה שאינו מחוסר כו' יצא זה שמחוסר שפיכה פדיי' וכיסוי ע"ש והא פדיי' אינו בגופו כמו הקנאה ואעפ"כ מיקרי מחוסר כנ"ל. וכן ר"פ ראשית הגז גבי גיזה כשהקדיש אמר דפטור דכתיב ראשית גז צאנך תתן כו' יצא זה שמחוסר גיזה פדי' ונתינה וחזינן ג"כ דפדיי' מיקרי מחוסר כנ"ל. ונדחקו הרבה לישב קושיא הנ"ל. ובס' ת"ג כתב דלק"מ דשם לא משכחת מעשה בגופו וע"כ אתי למעוטי כנ"ל משא"כ הכא ע"ש. ולא הועיל שם גבי כיסוי הדם דמשכחת לה ג"כ מחוסר [גרירה] שהוא בגופו ואעפ"כ ממעטינן מחוסר פדי' ג"כ ע"ש בש"ס. ודוחק לומר דלס"ד לא ידע ממחוסר [גרירה] ולמסקנא באמת לא אמרינן מחוסר פדי' דדוחק. ועוד דהא גם למסקנא צריך לטעמא דמחוסר פדי' דאל"ה בקדשי בדק הבית למה פטור מכיסוי אף ששחטן בחוץ מטעם שחיטה שא"ר כמבואר בש"ס ורמב"ם שם וקשה קושי' הש"ס ליפריקנהו ולכסינהו דבחוץ לא מחוסר [גרירה] וע"כ משום מחוסר פדיי'. ומנ"ל שמא לא אתי למעוטי רק מחוסר [גרירה] ובקדשי מזבח דוקא וע"כ דמסברא ממעטינן מחוסר פדיי' וקשה כנ"ל. ויש לדחות:

ונראה בפשיטות דלא קשה דדוקא התם לענין החיוב שייך שפיר סברת הש"ס כמו דמבואר בש"ס פ' הזרוע כו' גר שנתגייר פטור ממתנות וראשית הגז בגזזו מקודם כיון דהחיוב על שעת גיזה ואז לא נתחייב ע"ש. ולא מיבעי' למ"ד יש דיחוי אצל מצות ובכסהו הרוח פטור ע"ש ואף דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ע"ש א"כ ודאי פטור שפיר מכיסוי מטעם דמיד כששפך לא נתחייב קודם פדי' ונדחה המצוה וב אינו נראה וכן בראשית הגז כיון שבשעת גיזה נדחה ממילא פטור גם אחר פדיי' כנ"ל. רק אף למ"ד אין דיחוי אצל מצות והכי קי"ל מ"מ הא כתב הרא"ש ז"ל סוף מועד קטן גבי קטן שהגדיל תוך ז' ימי אבילות כו' דאף דאין דיחוי היינו דוקא היכא שהי' החיוב עליו רק שהמצוה נדחית כמו כסהו הרוח כו' או בהדס דאשתייר כו' אבל דהחיוב בשעה שראוי לחול נדחה ולא. נתחייב שוב גם אח"כ שנתחייב ג"כ פטור דבכה"ג יש דיחוי וכמו חיגר שנתפשט ביום שני וקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני דפטור ע"ש ברא"ש שחולק על מהר"ם ז"ל וכן פ' בש"ע י"ד ע"ש. וממילא גם כאן בכיסוי כיון דבשעה ששפך שחל החיוב נדחה ופטור ממילא גם אחר שפדאו פטור דבכה"ג יש דיחוי. וכן בראשית הגז דדמי ממש לדין הרא"ש ז"ל הנ"ל כנ"ל. והפי' בש"ס ושפך וכסה שאינו מחוסר כו' היינו שמיד בשעת שפיכה יהי' מחויב לכסות יצא זה דמחוסר פדי' ולא נתחייב מיד בשעת שפיכה ושוב פטור גם אח"כ דיש דיחוי אצל מצות בכה"ג כנ"ל. וכן גבי ראשית הגז ג"כ הפי' כנ"ל שמחוסר ונדחה כנ"ל:

וגם לפי' התוס' שם דגם קודם פדיי' יתחייב מטעם שאם יפדה יהיה חייב ע"ש. מ"מ יש לפרש כנ"ל כיון דאם פטור עתה יהי' פטור גם אחר פדייה שוב פטור כנ"ל. אבל כאן בגט דדרשינן וכתב ונתן למעוטי מחוסר כו' דאינו תלוי בחיוב ולא שייך דיחוי רק שהגט נדחה אז שאינו ראוי לגרש בו ולא עדיף מכסהו הרוח כנ"ל. רק דדרשינן שיהי' בשעת נתינה כמו בשעת כתיבה בלא שינוי וע"ז כתב הר"ן ז"ל שפיר כיון שלא נתחדש מעשה בגוף הגט ולא נשתנה לא מימעוט מחמת מחוסר ומיושב כנ"ל:

עוד י"ל דהא מבואר בש"ס לענין דבר שלא בא לעולם דדבר שאינו בידו מיקרי מחוסר מעשה טפי מדבר שבידו אף שמחוסר מעשה בגופו כמו לאחר שתשתחרר וכה"ג ע"ש. וא"כ כאן בגט דממעטינן מחוסר קציצה אף שבידו ממילא אימעוט גם דבר שאינו בידו אף שאינו מעשה בגופו כנ"ל. וא"כ למ"ש הר"ן ז"ל פ"ב דפסחים דבידו לפדותו לא מיקרי בידו כיון שצריך לממון מיקרי אינו בידו ע"ש. וממילא מיושב דשם שמחוסר פדיי' אף שאינו מעשה בגופו מ"מ מיקרי מחוסר כיון שאינו בידו דמחוסר ממון כנ"ל. אבל כאן גבי אשה כותבת את גיטה כיון דמאי דמחוסר תלוי בדעת הסופר כמבואר בס' ג"פ ע"ש. וא"כ כיון שהיא נותנת לו במתנה ויש בידה ליתנו לו לא הוי מחוסר כלל כיון שאינו מעשה בגוף הגט וגם בידה כנ"ל שאינו מחוסר ממון כו'. אך א"כ כשהקלף של אחר או כשהוא של האשה והסופר כותב לא יהי' מהני דהא אין ביד הסופר להקנות לו והוי מחוסר כנ"ל. וא"כ קשה גבי טבלא שמוחזקין שהוא שלה דמשמע שהסופר כתבו וקשה כנ"ל דמאי מועיל ההקנאה. וצ"ל כנ"ל לפי' הר"ן ז"ל:

אבל עכ"פ לפי' הרש"ל. ולמ"ש אין הכרח לסברת הר"ן ז"ל וי"ל דגם הקנאה הוי מחוסר מעשה. וא"כ שפיר כתבו הרא"ש והטור דצריך דוקא להקנות לו קודם כתיבה הנייר כדי שלא יהי' מחוסר כנ"ל. או כטעם הא' שכתבנו דלא הוי לשמה כנ"ל. וא"ל דמוכח אי אומן קונה בשבח כלי א"כ תמיד מחוסר הקנאה כיון דוכתב קאי אסופר ומוכח דלא הקפידא התורה על מחוסר הקנאה. ז"א דלרוב הפוסקים לא שייך כלל בסופר אומן קונה כו' ועיין מ"ש לעיל. ועוד דמשכחת לה כשהקדים לו שכרו או בחנם. ועוד דאין צריך קנין חדש בזה משא"כ כשהקלף אינו שלו. ובפרט דלהרבה פוסקים לא אמרינן כלל אומן קינה בכל מקום. והא חזינן דהר"ן ז"ל בעצמו לא הביא ראי' זו. וראית הרמב"ן ז"ל מהא דמי שהיה מושלך בבור כו' שא"צ הקנאה כלל ע"ש. לא קשה כלל להפוסקים החולקין די"ל דמזכין לו הנייר ע"י אחר קודם כתיבה ונעשה שלו אז כנ"ל. ומאי בכך שאינו כאן:

לכן נראה לע"ד דניהו דבדיעבד אין כח בידינו לפסול כשלא הקנה לו קודם כתיבה נגד דעת רוב הפוסקים ז"ל. מ"מ לכתחלה נראה דודאי צריך להקנות לו קודם כתיבה היכא דלא שייך אקנויי אקני ליה רבנן. ואף שאין הבעל מצוי יזכה לו ע"י אחר דיש קפידא גדולה למ"ש. וגם להב"י צריך לכתחלה להקנות קודם כתיבה משום שמא ישכח אח"כ ולמ"ש הוא מדינא כנ"ל ודלא כפר"ח ע"ש. וכן משמעות הרא"ש ובס' בעל העיטור שכתב בדיני כתיבה שצריך להקנות. ולדבריהם היה לו לכתבו בדיני נתינה כו'. ולכן קשה לע"ד לקמן בש"ע ס' קכ"ג שכתב אפילו האשה עצמה יכולה לכתבו ותקנה לו קודם נתינה ע"ש והא לכתחלה ודאי שצריך להקנות לו קודם כתיבה. ויש לדחוק דגם שם הכונה שתקנה קודם כתיבה ע"ש:

ואפשר דלטעמי' שסובר רק משום שמא ישכח אח"כ להקנות א"כ דוקא בסופר חיישינן שמא יעשה אותו שליח ליתנו לה ולא ימסור אותו כלל להבעל ומ"ש הח"מ דכשהיא של השליח סגי כיון דשלוחו כמותו ע"ש. הוא תמוה כיון דצריך שיהי' של הבעל מאי מהני שהוא של השליח ואיך שייך על זה שהוא כמותו. דדוקא בדבר מעשה הוי המעשה שעושה השליח כאלו עשאו המשלח. אבל מי שמה שהוא של השליח יהי' כאלו הוא של המשלח. וכמ"ש הריטב"א ז"ל לענין מצות שאין גוף השליח נחשב כגוף המשלח. וכן בנדרים לענין שמיעת השליח שאין הבעל יכול להפר ע"ש בתוס' ור"ן ז"ל. ואף דכשנותן הגט לחצר השליח מהני היינו משום דהחצר הוי כיד השליח או שלוחו. ואדרבה חזינן שם דאל"ה לא הי' מהני ולא אמרינן דהחצר של השליח הוי כשלה כנ"ל ע"ש. ולכך כאן חיישינן שמא ישכח ולא יתנו הסופר כלל לידו ולא יקנה לו קודם הנתינה. משא"כ באשה עצמה כותבת גיטה דאינה יכול לעשות אותה שליח ותצטרך ע"כ ליתנו לידו אחר הכתיבה ולא חיישינן שתשכח להקנות לו כנ"ל:

או י"ל דהתם להרבה פוסקים גם טבלא דידה אקנו ליה רבנן. משא"כ כשהיא של הסופר דלכ"ע לא אקנו ליה רבנן כו' אבל למ"ש אין לחלק וגם התם לכתחלה תקנה לו קודם כתיבה כנ"ל:

ד שנותן לו הסופר הקלף והדיו כו'. הנה בש"ס [גיטין דף כ' ע"א] אמר ר"ח יכילנא למיפסלינהו לכולהו גיטי כו' אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן כו'. והפי' הפשוט נראה כמו שכתבו תוס' כ"ב ע"ב (ד"ה והא] להפוסקים דבעי שליחות בכתיבה וכתב קאי אבעל והכא איהי קא כתבה ע"ש. ולכאורה אינו מובן דמאי בכך שהיא נותנת השכר כיון שכותב בשליחות הבעל והוא כמותו והוי שפיר וכתב. וכמו אם משלמת לבעל עצמו שיכתוב הגט:

ולכאורה הי' נראה כדאמר בש"ס בבא קמא [דף נ"א ע"א] בור של ב' שותפין היכא משכחת לה אי דשוי' תרווייהו שליח כו' ע"ש דמבואר דכששנים עושים שליח לעשות דבר הוי הפעולה שעושה השליח כאלו עשו ב' המשלחים. וא"כ כאן כיון שהיא נותנת שכרו ומצוית ג"כ לכותבו הוי כאלו כתבו הגט הבעל והאשה שהוא שליח של שניהם וממילא לא קרינן וכתב ופריך שפיר דאיהי קא כתבה כנ"ל. אך זה אינו דאם כן מאי משני דאקנו ליה רבנן מה מועיל הא אף שאין השכר שלה מ"מ כיון שהוא בציוי' ג"כ הוי שליח שניהם ולא הוי וכתב. ועוד דאטו דאם האשה אומרת ג"כ לסופר שיכתוב יפסול דלא הוי וכתב וזה לא מצינו בפוסקים. וע"כ נראה לחלק דדוקא התם בבור וכהאי גוונא ששניהם מצוים אותו לעשות בשוה ועושה הדבר ע"פ ציוי שניהם מה שאין כן כאן בגט באמת אינו רק שליח הבעל רק שהאשה מצוה אותו ג"כ שיעשה שליחות הבעל. וניהו דיחשב לענין זה כמותה מ"מ לא גרע מהאשה עצמה כותבת גיטה דמהני כיון שכותבת בשליחות הבעל הוי היא עצמה כמותו וקרינן וכתב ואם כן מה שעושית אותו שליח לעשות שליחות הבעל לא גרע מעשתה בעצמה שליחות הבעל ולכך מהני כנ"ל. וא"כ עדיין קשה כנ"ל מאי פריך דאיהי קא כתבה כו' הא אף שהשכירות שלה מ"מ היא משלמת להסופר שיעשה שליחות הבעל והוי שפיר וכתב כנ"ל:

וי"ל למאי דאמר בש"ס ריש בבא מציעא דאף דמגביה מציאה לא מהני אפילו עשאו שליח מ"מ בשכר הוי יד פועל כיד בעה"ב אף היכא דלא מהני מטעם שליחות ועיין ש"ך גבי תופס לבע"ח כו' ע"ש. ואם כן הכא כיון שנעשה הסופר שכיר שלה הוי ידו כידה מטעם פועל והוי איהי קא כתבה כו'. ואף שהוא שליח הבעל מ"מ כיון שהיא אינה שלוחו גרע מאשה עצמה כותבת דהתם היא שלוחו מה שאין כן כאן כיון היא אינה שלוחו רק הסופר וממילא כיון שכתיבת הסופר הוי כתיבתה מטעם פועל והוי כאלו כתבה איהי שלא בשליחותו ומיגרע גרע כנ"ל. ומשמע דאקנו ליה רבנן ואינו פועל שלה. ומטעם ציוי' לחוד אינו נעשה כלל שלוחה כיון שמצוית רק לעשות שליחות הבעל. ולא הוי כלל כאלו כתבה היא כנ"ל וא"ל דא"כ גם גבי נתינה דכתיב ונתן ג"כ יפסל כשהיא משלמת לאחד להביא לה הגט ונימא דמיקרי היא נותנת לעצמה כנ"ל. אך ז"א דניהו דידו כידה הוי כנתנו הבעל לידה ואומר שלא תתגרש בו עד אחר זמן דמהני כנ"ל. או דהטעם הוא כמ"ש הנ"י בבא בתרא פרק ג"פ דכתיב וכתב ונתן משמע שהבעל הנותנו הוא מכתיבו שפורע שכרו והשתא שהאשה כו' והא דכתיב וכתב ונתן לא קשיא דצואת כתיבה קאמר עכ"ל. ודבריו תמוהים מאד דממ"נ אי צואת כתיבה כו' אם כן מאי פריך מוכתב כו' ואטו בשביל תקנת חכמים נשתנה פי' הקרא:

אמנם נראה כוונתו דהא בכל שליחות בעינן דוקא שהשליח יעשה הדבר בשביל ציוי המשלח ולכך פי' הראשונים בהאי דאין שליח לדבר עבירה משום דברי מי שומעין כו' דהיינו דמסתמא אין עושה הדבר בשביל שליחות המשלח רק מעצמו ע"ש. ובכל שליחות מהני משום דגם בסתם הוא רק משום שליחותו וכשאומר בפירוש שאינו עושה בשליחות ודאי בטל. ולכך אמרינן דרבתה התורה בשליחות שגרם זה שגורם המשלח שיעשה השליח ע"פ ציוי' יהי' כאלו עושה בעצמו. ואף דהיכא שמשלם לו ועושה בשביל שכרו מ"מ הא הוא הגורם כנ"ל. מה שאין כן כאן כשהאשה נותנת השכר ועושה הדבר רק מחמתה שהיא הגורמת כנ"ל לא הוי כלל כמותו כיון שהיא מחמת רצונה לשלם לו. ואף (דבדבר] אחר י"ל דלא אמרינן כנ"ל מ"מ כאן לישנא דוכתב ונתן משמע כנ"ל שהוא יהי' הגורם. אבל כל זה קודם דתיקנו רבנן אאשה אבל עכשיו דתקנו דהיא חייבת ליתן ואינו תלוי ברצונה כלל שוב הוי רק הוא הגורם דע"י ציוי' ממילא נתחייבה היא לשלם בע"כ והוי רק כמותו וקרינן וכתב וזהו שכתב הנ"י דעכשיו לא קשיא דקאי על צואת כתיבה כנ"ל. וגם בהא דאקנויי אקנו לי' רבנן סובר הפי' כנ"ל דהיינו שחייבוהו חכמים, ע"כ כנ"ל. או שמפרש כפירוש הפוסקים דהקושיא על הנתינה כנ"ל:

וכל זה להפוסקים דבעי שליחות בכתיבה אבל תוספ' ושאר פוסקים דלא בעי שליחות. ופי' קושית הש"ס דאיהי קא כתבה כו' קאי רק משום ונתן דבעינן שיהי' הקלף משל הבעל וכיון שהיא נותנת השכר הוי הקלף שלה ומשני דאקנו ליה רבנן השכר סופר והוא שלו כנ"ל. והפי' הפשוט הוא דמסתמא הקלף של הסופר והתשלומין הם בעד הקלף ובעד טרחו ועמלו ודעת הסופר מסתמא להקנות לבעל המעות המשלם לו וא"כ כשנותן הסופר לו מ"מ דעתו להקנות לה ומשני דאקנו לי' כו' השכר ונכלל בו גם הקלף ונעשה הכל שלו כנ"ל. כן פי' הרמב"ן ז"ל וממילא אין הסופר צריך כלל להקנות להבעל ושימשוך בתורת קנין רק מסתמא מהני כנ"ל ועיין בספר ת"ג שכתב דלהרמב"ן ז"ל דוקא כשמשלמת סתם אז נכלל הכל בשכירות הסופר כיון שהי' יכול לכתוב על עלה זית וכהאי גוונא אז אקנו ליה כו'. אבל כשנותנת בפירוש ה' זה' בעד הקלף וה' בעד טרחו אז לא מהני דהקלף לא אקנו לי' כיון שאין זה שכירות והיא שלה וצריך לקנות ממנה עיין שם. ולא ראה דברי הרמב"ן ז"ל בבא בתרא פרק ג"פ קס"ז ד"ה ולוקח נותן כו' שכתב וז"ל תקנת חכמים הוא כו' ומיהו נעשה כאומר הילך זוז והקנה השטר למוכר כו' והשתא דתיקנו רבנן שהאשה תתן שכר הגט הכי נמי אמרו שתהא כאומרת לו הילך זוז והקנה הגט לבעל לפיכך א"צ להיות הקסת כו' והקלף אלא של סופר והוא מוכר הכל באותו הזוז ע"ש. ומבואר להדיא להיפך דאף דקלף דידה לא אקנו לי' רבנן היינו כשהוא שלה מקודם אבל כאן שהוא של הסופר אף שהיא נותנת בעד הקלף ביחוד ולא אמרה להקנותו לבעל מ"מ תקנו חכמים שיהי' כאלו אמרה בפירוש הילך זוז והקנה לבעל דקונה מדין ע"כ כמבואר בש"ס ונדחה ג"כ מ"ש בספר פ"י שם עיין שם:

ובזה מיושב דלכאורה אינו מובן למה לי' להרמב"ן ז"ל לומר דתקנו כאלו אמרה הילך זוז כו' הא בל"ז כיון דאקנו ליה המעות ונעשה הוא בעל המעות קונה ממילא כנ"ל. ולהנ"ל אתי שפיר דהיכא שקנתה הקלף ע"י שמשלמת ביחוד עבור הקלף וקלף דידה לא אקנו והוצרך לטעם הנ"ל כמ"ש:

ולכאורה קשה להיפך יהי' די בתקנה זו לחוד כאלו אמרה הילך זוז והקנהו לבעל ולמה ליה לש"ס דאקנו לי' מעות השכירות הא אף שהוא שלה קונה הוא מדין ע"כ כנ"ל. ונראה דהרמב"ן ז"ל מפרש באמת כן בש"ס דאקנו לי' רבנן לא שתקנו שיהי' המעות שלו רק דאקנו לי' רבנן במה שתקנו שיהי' כאלו אמר הילך זוז וממילא קונה הוא כנ"ל:

עוד י"ל דסובר כהנ"י שכתב דבעינן שיהי' הבעל מכתיבו לא היא ע"ש. וא"כ כשהיא נותנת השכר קשה ב' קושיות חדא שאין הבעל מכתיבו שהיא משלמת שכר טרחו ולא הי' מועיל אף שהי' הקלף שלו. ועוד כיון שמשלמת גם בעד הקלף אין הקלף שלו ולא מיקרי ונתן וע"ז צריכין לב' טעמים הנ"ל דאקנו לי' רבנן מעות השכירות ושוב הוי הוא מכתיבו ואעפ"כ אין זה מועיל נגד הקלף דלא אקנו רבנן קלף שלה וצריך לזה שוב דהוי כאומרת הילך זוז כו' וקונה ממילא וטעם זה לחוד לא סגי דניהו דהוי אמרה בפירוש הילך זוז והקנהו לבעל מ"מ אין הבעל מכתיבו אף שהוא שלו כיון שהיא משלמת ולכך צריך לזה שפיר טעמא דאקנו לי' רבנן מעות השכירות ושפיר בעינן טעמים הנ"ל:

ובזה נראה פשוט דעת [הסמ"ג] והרא"ש וטור ושאר פוסקים דבעינן שיקנה הסופר בפירוש הקלף להבעל ותמה בספר פר"ח ושאר פוסקים דממ"נ אי איירי הש"ס בקלף שלו או שהקנה לו בפירוש למה ליה טעמא דאקנו לי"א רבנן מאי בכך שהיא משלמת כיון שמקנה לו בפירוש ואי איירי שאינו מקנה כו' מוכח שא"צ להקנות כנ"ל. ולמ"ש אתי שפיר דסברי כהנ"י הנ"ל דבעי שיהי' הוא מכתיבו ולא סברי כהרמב"ן דהוי כאומרת הילך זוז כו'. ולכך איירי בש"ס גם כן כשמקנה הסופר הגט בפירוש רק מ"מ פריך שאין הוא מכתיבו ומשני דאקנו לי' כו' מעות השכירות כנ"ל והוי מכתיבו אבל הקלף לא אקנו לי' ולכך צריך להקנותו בפירוש ואף שבכלל התשלומין הי' גם בעד הקלף מ"מ לא קנתה הקלף שלא נתנה על קלף מיוחד וגם מעות אינו קונה ויכול הסופר להקנות וצריך שפיר להקנות לו בפירוש:

או די"ל שאין השכירות כלל בעד הקלף רק בעד טרחו ועמלו כמו שכתב הפר"ח ומה שתמה דא"כ מאי קאמר פרק ג"פ כו' כיון דמקנה הקלף בפירוש אינו מעלה ולא מוריד מי נותן השכר ע"ש. ואישתמיט לי' דברי נ"י הנ"ל דאף שמקנה בפירוש לא הי' מועיל כיון שאינו מכתיבו וצריך לטעמא דאקנו לי' רבנן השכירות וכן ראי' השני' לא קשה מידי כמ"ש ע"ש. ומיושב ג"כ מ"ש הרא"ש וטור שיתן במתנה ותמוה דמה צורך למתנה. ולהנ"ל אתי שפיר כיון שאין בכלל התשלומין הקלף צריך מתנה כנ"ל. מ"מ אין לומר כן להרא"ש ז"ל דהא כתב גיטין כ"ב והא דאמר לעיל אילימא משום דכתיב וכתב כו' או נתן סמיך ע"ש. ולמ"ש שפיר הי' יכול לפרש משום וכתב דבעינן שיהי' הבעל מכתיבו כנ"ל ע"ש ומוכח דלא ס"ל כדברי הנ"י הנ"ל:

אך זה אינו דהרא"ש ז"ל שם כשהביא דברי תוספות דלא בעינן שליחות בכתיבה דלא קאי וכתב רק אסופר ולכך כתב שפיר כנ"ל דממילא לא בעינן גם כ שיהי' הבעל מכתיבו כיון דלא קאי וכתב כלל אבעל. וע"כ כנ"ל דאם לא כן עדיין קשה קושייתם מהא דריש זבחים דאיך דייק דסתמא לאו לשמה דילמא משום שאין הבעל מכתיבו וכן שאר הראיות שהביאו דלא בעי שליחות משם מוכח גם כן דלא בעי כנ"ל. אבל למאי שהביא הרא"ש בסוף דעת הר"י דבעי שליחות וכתב קאי אבעל סבר שפיר דבעי שיהי' מכתיבו כנ"י הנ"ל ויש לפרש שפיר דלא אקנו לי' רבנן הקלף רק השכירות כדי שיהי' נקרא מכתיבו כנ"ל אבל צריך להקנות בפירוש הקלף כנ"ל. ומדוקדק זה בלשון סדר הגט שכתב הרא"ש ז"ל שהסופר יקנה הקלף כו' דבעינן וכתב ונתן שיהי' הגט שלו ואחר כך כתב ושכר הסופר יתן הבעל ואם נתנתו האשה כשר משום עיגונא הפקירו חכמים ממון האשה ונתנו לבעל והוי כאלו הבעל נתן השכר עכ"ל ע"ש ולא כתב זה בחדא שיתן השכר ג"כ משום דבעי שיהי' הגט שלו. ומבואר להדיא דהם ב' דברים דהקלף צריך להקנות דע"ז לא תקנו חכמים כלל ובעינן שיהי' שלו והשכר צריך הוא ליתן לא מטעם הנ"ל רק שיהי' הבעל מכתיבו וע"ז הי' התקנה שאף שנותנת היא השכירות אקנו לי' רבנן והוי מכתיבו כנ"ל:

ומיושב ג"כ מ"ש הטור תקנו חכמים שהיא תתן השכר ותקנהו לבעל היינו כנ"ל היכא שהיא קנתה הקלף כגון שנתנה על קלף מיוחד דמעות קונה מן התורה או שלקחה ממנו צריכה להקנות דע"ז לא תקנו כנ"ל. ואין צריך למאי שכתבו הדו"פ עיין שם:

עוד תמה אני על הרב"י ושאר פוסקים שתפסו בפשיטות דזה קיימא למסקנא דאקנו לי' רבנן ולא הביאו כלל דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב אהא דבעי רמי בר חמא במוחזקין בטבלא שהיא שלה כו' שהאריך ומסיק ועוד נ"ל דר' אשי לית לי' סברא דרבא א"נ רבא גופיה לא סבירא לי' דהוי משום הפקר ב"ד אפי' בכל גיטין כו' אלא לטעמא דר"ח אמר דס"ל דלא ידעה איתתא לאקנויי אבל לדידן דידעה לאקנויי הטעם משום דאשה עצמה מקנית לבעל וזה כפי' רש"י ז"ל ע"ש. ומבואר דלדידן צריכה להקנות לו ואם אינו רוצה להקנות הגט בטל או כשהוא של הסופר צריך הוא להקנות. וי"ל שגם הטור סבירא ליה כן ולכך כתב ותקנהו לבעל כפשוטו:

והנה הרשב"א ז"ל כתב באמת דלמאי דאמר אקנו לי' רבנן גם טבלא דידה אקנו לי' דמה חילוק ע"ש. ולרש"י ותוספ' ושאר פוסקים שפי' דאקנו לי' הדמים שנותנת קשה באמת למה הוצרכו להקנות המעות ולא הקנו גוף הגט שהוא שלה וממילא גם בקלף דידה יהי' מהני כמ"ש הרשב"א כנ"ל:

אמנם י"ל טעם נכון לדעת הרבה פוסקים דבקידש במעמד ג' או בגזל אחר יאוש כשקונה מדרבנן לא הוי רק קדושין דרבנן כיון שמה"ת אינו שלו ע"ש. אמנם זה נראה פשוט היכא שהי' לו ממון שהוא שלו מדרבנן וקנה בו חפץ וקידשה אחר כך בחפץ זה הוי קדושין דאורייתא דכיון שנתן לו ממון שהוא שלו מדרבנן ויש לו הנאה שיכול לעשות בו מה שירצה והוא שוה כסף והקנה לו החפץ וקנאו מן התורה ממילא יכול לקדש בו. רק כשגוף החפץ אינו שלו מה"ת לא נקרא מקדש בדבר שלו מה"ת כנ"ל. וא"כ אתי שפיר דתקנו חכמים ואקנו לי' המעות שנותנת היא וממילא שוב גוף הגט שלו מה"ת שנתן להסופר מעות שהוא שלו מדרבנן וקנאו מדאורייתא ויועיל הגט מה"ת כנ"ל. מה שאין כן אם היו מקנים לו רק גוף הקלף שוב לא היתה מגורשת מן התורה כיון שלא קנאו רק מדרבנן ומן התורה אינו שלו ולא הוי נתינה ולכך טבלא דידה לא אקנו לי' דמ"מ תהי' אסורה להנשא כיון שמן התורה אינה מגורשת ולא שייך תקנת עגונות כלל. רק המעות שפיר הקנו לו והוי שוב שלו מה"ת. ולהרשב"א ז"ל שסובר דאקנו ליה גוף הגט ואע"פ כן מועיל מן התורה י"ל דאף להפוסקים הנ"ל מ"מ הא ודאי דכשרוצים החכמים יכולין לתקן שיהי' שלו לגמרי מדאורייתא בדבר שבממון כמו שכתב הר"ן נדרים מ"ח. רק הפוסקים הנ"ל נחלקו בכל הקנינים דרבנן אם היתה התקנה להפקיע לגמרי הדאורייתא או לא והיינו בכל הקנינים שהיתה התקנה בממון ואיתרמי לענין קדושין וגיטין שייך מחלוקת הנ"ל אבל בדבר שהיתה תחלת התקנה בגט וכה"ג א"כ אנו רואין שתקנו שיהי' שלו לגמרי מדאורייתא ודאי מהני דיש כח בידם כנ"ל. ולכך גבי ד' אמות אי יכולה לשמרו בגט דמהני אף שהוא תקנת חכמים מ"מ מהני מה"ת כיון שעיקר התקנה הי' בגט כנ"ל. וכן כאן שפיר אקנו לי' רבנן והוי שלו מה"ת כיון שהי' התקנה כנ"ל. ולהחולקים הטעם דלא רצו לתקן רק כמו בכל הקנינים כנ"ל:

ובספר גט פשוט הקשה ניהו דיש כח ביד ב"ד להפקיר כו' אמנם איך יזכה הבעל ויקנה המעות כיון שאינו בידו הגם שהם הפקר דלא מצינו בשום דוכתי דיש כח בב"ד לאוקמי ברשות אדם מה שאינו שלו ולא החזיק בו עדיין ע"ש. ואישתמיט לי' דברי הרשב"א ז"ל גיטין ל"ו ע"ב ד"ה רבא אמר הפקר ב"ד כו' שכתב מינה שמעינן שכח ב"ד יפה להפקיע ממון מזה ולזכותו לזה אפי' קודם שבא לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות כו' אף ראשים מנחילין וזוכה בו מעתה ע"ש. וכ"כ הר"ן ז"ל גיטין ס"ד ע"ב שכתב ואני תמה למה הוצרך לומר ש"מ דרבנן כו' אפי' דאורייתא כו' כיון דאית לי' זכיה מדרבנן הא קי"ל הפקר ב"ד הפקר מיהו אשכחן זכיה דרבנן דקלישא מזכי' דאורייתא כו' כיון דאכתי לא אתי ממונא לרשות זוכה כו' ומיהו התם הם אמרו והם אמרו ע"ש דמסיק דגם במה שלא בא לידו מהני זכי' דרבנן מן התורה היכא שלא אמרו בפירוש כנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ה' קדושין סי' כ"ח. אמנם נראה דהרמב"ן ז"ל לא סבירא ליה כנ"י הנ"ל שיהי' הבעל מכתיבו דאם לא כן מאי הקשה על [הסוברים] דצריך להקנות לו ממש ודחה דא"כ מאי פריך איהי כתבה ליה הא כיון דגיטא גופיה דבעל הוא שקנאו במשיכה ממש מאי בכך שהיא נותנת השכר ע"ש. ולהנ"י הנ"ל לא הוי מקשה מידי דהא מ"מ אין הבעל מכתיבו ופריך שפיר וע"כ לא סבירא לי' כנ"ל וצ"ל כמ"ש לעיל. או דסובר כיון שע"י ציוי הבעל נתחייבה היא לשלם לו מיקרי שפיר הבעל מכתיבו כמ"ש לעיל כיון שכותב רק ע"י גרמת הבעל כנ"ל:

והנה בס' ת"ג האריך לדחות דברי הב"ש שאין טעם הרמב"ן ז"ל דקונה במעות לחוד דהא מעות אינו קונה ואף שאמר בפירוש זבין לי הגט בעד המעות ונתרצה ואח"כ לקחו שלא מדעתו אינו גט דלא אקנו לי' א הסופר ושמא חזר בו רק פי' דברי הרמב"ן דכשנותנו הבעל אחר כך סתם אז מהני כיון שמשך אף שלא אמר בפירוש ודעתו להקנות לבעל המעות מ"מ אקנו לי' והוא בעל המעות אבל צריך משיכה ע"ש. ועיין מ"ש לעיל:

והנה בר"ן שם גיטין מבואר להיפך שכתב שמעינן מינה שא"צ שיתן הבעל הקלף כו' אלא בהאי זוזא דאקני לי' קונה הסופר הקלף וזוכה לו לבעל דהוא כשלוחו אבל אם הקלף של הסופר יש שכתבו שצריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאין הסופר זוכה לו במאי שהוא שלו כו' אבל אחרים אומרים שאינו צריך דבאותן דמים שהיא נותנת לסופר אקנו רבנן לבעל בין קלף בין דיו וטרחו ועמלו של סופר כו' ע"ש. ומבואר דדעת היש שכתבו הי' דבלא משך הבעל כלל אינו מועיל כיון שכתבו הטעם דאינו זוכה הסופר בשלו ואי איירי בנותן לו הסופר למה לא יקנה גם לדעתם הא סברי דכוונת הסופר להקנות לבעל רק שאינו מועיל וע"כ בלא משך כלל והסופר עצמו הוא השליח ודלא כהרמ"ה וכמו שכתב הב"ש וממילא האחרים החולקים שהביא הר"ן ז"ל סוברים דמהני אף בלא משך כלל רק דבמעות שנתנה לו לחוד קונה הוא הגט כמבואר למעיין שם ע"ש. ומה שתמה דהא מעות אינו קונה אין זה תימה דהא קי"ל מן התורה מעות קונה רק מדרבנן ובכמה דוכתי אוקמי' אדאוריית' שיקנה במעות לחוד כמו בד' פרקים וכהאי גוונא. וכן כאן אקנו לי' רבנן שיקנה במעות לחוד. ועוד נראה די"ל דכאן מדינא מעות קונה דהא מבואר בח"מ סימן קצ"ח דהטעם רק שלא יאמר נשרפו חטיך בעלי' וכשהי' אונס לא יהי' טרח ומציל ולכך בשכירות וכהאי גוונא דלא שייך טעם הנ"ל מעות קונות כמבואר בש"ע שם ע"ש:

והנה בח"מ סי' ס"ו וסי' ש"ג בש"ך ס"ק ה' מבואר דבאומן וכהאי גוונא כשנאבד באונס צריך ליתן לו שכרו משלם כמבואר בש"ס בגזברים נשבעין ליטול שכרם ע"ש דכיון שעשה פעולתו חייב לשלם לו. ואם כן כאן בגט דנותן לו הדינר בעד הכל ונכלל בו הקלף וטרחו ועמלו ויכול לכתוב אף על דבר שאינו שוה פרוטה וממילא נראה דכשכותב הסופר הגט ונאנס ממנו אח"כ אין הסופר צריך לשלם כלום מהשכירות שקיבל אף שלא קנה הבעל עדיין הקלף דמ"מ גמר פעולתו כמו בהקדשות כנ"ל ואינו יכול לנכות אף בעד הקלף דהא הי' יכול לכתוב על עלה זית וכהאי גוונא וכל השכירות נחשב רק בעד שכר פועלה וכמו שכתב הת"ג בעצמו. ואף אם לא שילם לו עדיין חייב לשלם לו כיון שהוא באונס כנ"ל. וא"כ שוב נראה דמעות קונות כאן כיון שנותן לו השכירות שיקנה הגט כשיהי' כתוב על הקלף דזה מהני בקנין מעות כמו אחר ל' יום כו' וא"כ כשכתב עליו קונה שפיר ממילא דלא שייך נשרפו חטיך כו' שלא יהי' טרח ומציל ולכך לא יקנה דז"א דאף אם נאמר שאינו קונה גם כן לא יצטרך להחזיר כלל דניהו דלא קנה מ"מ מגיע לו השכירות כנ"ל כיון שיאבד באונס וג"כ לא יצטרך לטרוח ולהצילו. ואם יאבד בפשיעה א"כ הוא להיפך דאף אם יהי' מעות קונה מ"מ אינו מגיע לו השכירות עכ"פ וגם יצטרך לשלם הכל כמבואר שם בח"מ. וא"כ הוי ממש כמו בשכירות שם ושפיר מעות קונה מדינא וכתב הר"ן ז"ל שפיר דבמעות שנותנת היא כיון דאקנו לי' רבנן והוי כנותן הוא שפיר קונה הכל. ומדוקדק לשונו שקונה בין קלף בין טרחו ועמלו דמשום שנכלל הכל לכך קונה במעות לחוד כנ"ל. גם מ"ש בפשיטות בת"ג הנ"ל דאם לקחו שלא בפניו וגירש בו אפילו בדיעבד אין הגט גט אף שנתן מעות דאינו קונה. לא ידעתי איך כתב שאינו גט הא גם לדבריו עכ"פ מן התורה מעות קונות והוי גט מה כמבואר בטור ח"מ ושאר פוסקים דאם קדש הלוקח במעות הוי קדושי דאורייתא כיון שמה"ת הוא שלו ע"ש וכן כאן אינו רק פסול מדרבנן עכ"פ לפוסקים הנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה