חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות גטין · סימן קיט
סעיף א
לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר בטור סי' ב' הביא זה בשם הרמב"ם ותמה ב"י. דמוכח בש"ס מהנהו עובדי דמאן הוי ליומא כו' ע"ש. והג"פ תירץ דלשנוי' בתרא דיחודי בעלמא כו' אינו מוכח כו'. וכבר הובא בב"ש סי' ב' בשם ט"ז כנ"ל. וכן כתב בפרישה שם. והוא פי' הראב"ד פרק (י"א] מהלכות איסורי ביאה וכבר קדמם רש"ל ביש"ש יבמות פ"ד ס"ו לדחות דברי ב"י כנ"ל. ופסיק לדינא דאסור גם בהודיעה דקי"ל כלישנא בתרא. וגם לתירוץ א' י"ל שאם היו רוצים לילך עמהם לא היו מגרשים רק אם לא ירצו לכך מותר מה שאין כן בהנ"ל ע"ש. וכן משמע מהרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל פלפול הש"ס והביאו הברייתא סתם. ומזה דנקט רש"ל וב"ש סי' ב' דלא מחלקין בין ת"ח ע"ש. א"כ משמע ג"כ דגם הך דינא דהודיע מותר לא ס"ל דאל"כ הי' להם להביא כנ"ל. ויש לדחות כיון דהגמ' לא מיירי מזה אין הוכחה דלא ס"ל מדלא הביאו. ואדרבה י"ל מדלא מייתי הש"ס לאקשויי ארבנן הנ"ל מברייתא זו דראב"י דלא ישא כו' מוכח דזה פשיט' לש"ס דהודיעה מותר ולא הוצרכו להביא. וזה י"ל טעם הרמב"ם ג"כ מאחר דהוי פשוט להש"ס גם לתירוץ ב' כן אף שאין הוכחה ואף דקי"ל כלישנא בתרא הא לא ע"ז נחלקו. ואין סתימת הפ' מוציא מידי ד' רמב"ם ורמ"ה וטור וש"ע המפרשים להיתר:
עוד הקשה ג"פ דהא הוי בני גרושת הלב ותי' דצריך שיגמור בדעתו שאם תתעבר לא יגרשה. או דבהודיע מותר והמשנה למלך פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה דחה תירוצו. דהביאה אסור אף שאינה מתעברת. ותירץ הוא דדוקא כשרוצה לישא אחרת אסור משא"כ רבנן שהי' להם נשים ובכה"ג מיירי ב"י דמתיר ע"ש. ואין נראין דבריו כלל לא בפוסקים שסתמו דבריהם. ולא גו הדין שלו ופשוט דאסור גם כשאין רוצה ליקח אחרת כסתמא דש"ס ופוסקים. ואיני יודע מה קשיא להו. דמבואר ברמב"ם ור"ן נדרים בני גרושה כו' אחר שגמר בלבו לגרשה אסור לבא עלי'. אבל כשהודיעה שנושאה לזמן וכל הזמן אינו רוצה כלל לגרשה לא מיקרי גרושת הלב כל הזמן הנ"ל. וכן כתב ב"ש ס"ק א' עיין שם:
ולע"ד רבותא גדולה מה שסתם הרמב"ם דהודיעה מותר. ומשמע אף בזיוג ראשון דאסור מה"ת לגרשה רק משום ערוה או דבר מכל מקום כה"ג שהודיעה מותר לגרשה אחר הזמן אף בלא דבר. ואף דנראה דאף תנאי לא מהני שיוכל לגרשה בלא דבר דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שאינו בממון. דאף דמדעתה מותר מכל מקום גם עונה יכולה למחול ותנאי לא מהני מ"מ י"ל כיון דזיוג ראשון דילפינן מהוא חברתך כו' זה דוקא בנשאה סתם שהוא על לעולם משא"כ בהודיעה לזמן כו'. וזה אינו מוכח מש"ס דעובדא דרבנן הנ"ל לאו זיוג ראשון הוי דהי' להם נשים. וגם דלמא סברי כר"ע דבלא דבר יכול לגרשה משא"כ למאי דקי"ל כב"ה. והוצרך הטור ללמוד מהרמב"ם כנ"ל. וגם להפוסקים דגם זיוג שני אסור בלא דבר י"ל כיון דנתרצית בשעת נשואין וע"ד כן נשאה לא בעינן דבר דע"כ לב"ה הטעם שצריך איזה סיבה וטעם למה שרוצה לגרשה מאחר שהנשואין הי' לעולם משא"כ בהנ"ל. ואפשר דלא מיירי מזה רק מאיסור דעתו לגרשה. ומ"מ אינו רשאי לגרשה אחר כך בלא דבר:
ויש להסתפק אם דוקא דעתו לגרשה בע"כ כדין הש"ס זה אסור כיון דבדידי' תלי' ומטעם אותה. מה שאין כן כשדעתו לגרשה ע"י ריצוי לרצותה שתקבל גט לא מיקרי דעתו כו' דאם לא תרצה לא תקבל וא"כ אחר חדר"ג לא שייך דין הנ"ל ומדלא הגיה רמ"א משמע דגה עכשיו הדין כנ"ל. ודוחק לפרש דדעתו לעבור באיסור ואשמעינן דמיד בנשואין אסור. דדוחק. ומשמע דגם כה"ג כיון שדעתו לעשות פעולות לגרשה אף ע"י רצוי ג"כ קרינן בי' אל תחרוש כו'. וא"כ ג"כ מיושב קושית ב"י דקמ"ל מהרמב"ם דאף בזיוג ראשון דאסור בלא דעתה מדינא וע"כ דעתו לגרשה ע"י ריצוי וזה לא מוכח מרבנן דהתם דזיוג שני הוי מ"מ אסור כנ"ל. וא"כ י"ל דמה דמותר בהודיעה גם כן דוקא בע"י ריצוי. ולא מבעיא בהודיעה שרוצה לגרשה בע"כ ולעבור י"ל דאסור הנשואין דבאיסור אמרינן עביד דגזים כו' וסומכת שלא יעבור אף שהודיעה לא מיקרי הודיעה כלל. ורק בדין הש"ס שהי בהיתר שייך הודיעה. ומה דסתם רמ"א דגם עתה בהודיעה מותר היינו ע"י ריצוי כנ"ל:
אך סתימת רמ"א לא משמע כן מדלא הגיה משמע דאף שהודיעה שרוצה לגרש בע"כ אין איסור בנשואין. אבל מכל מקום אסור בודאי אח"כ לגרשה בע"כ אף שהודיעה. דא"ל דלא תיקן ר"ג רק בסתם נשים משא"כ כשהודיעה דבידה שלא לינשא לו. וכמו בקבלה גט ברצון ונמצא פסול דיכול לחזור לגרש בע"כ כמ"ש רמ"א. וע"כ דאף דבריצוי לחוד יכולה לחזור בה ואין רשאי לגרשה מ"מ בקיבלה ברצון שע"י מעשה עדיף מריצוי גרידא בדיבור ופקע חדר"ג. וא"כ בהודיעה שנתרצית בשעת נשואין לקבל הגט אחר כך י"ל גם כן דלא חל:
אך ז"א דלא אישתמט שום פוסק להודיענו חדוש כזה ומשמע דאין חילוק כלל. ורמ"א שלא הגיה על הא שכתב המחבר ואם הודיעה מותר. היינו משום דלא מיירי מדין הגירושין רק מאיסור הנשואין והתירה אבל לגרשה ע"כ ודאי אסור אף שהודיעה. והחילוק בין קיבלה גט ברצון דאין כאן חדר"ג אינו יכול לחזור אח"כ אף דנמצא פסול כבר פקע כיון שלדעתה קיבלה בר ונתגרשה. משא"כ בזה אף שנתרצית שיוכל לגרשה בע"כ הוי ריצוי שיוכל לעבור על חדר"ג אבל במאי פקע האיסור וכמ"ש לקמן בעז"ה:
ב נושא אותה לימים כו'. היינו שנפרש שאחר כך רוצה לגרשה. אבל סתם לשון זה משמעותו שאח"כ יפקעו הנשואין ממילא. וקי"ל קדושת הגוף לא פקעה בכדי ומקדש לזמן מקודשת לעולם. כמבואר בירושלמי ובר"ן נדרים וש"ע סי' מ' ובקדושי שטר ספק ואף דיש להסתפק קצת בקנין הנשואין דהירושלמי ראיתו הוא שלא מצינו א"א יוצאה בלא גט ע"ש בר"ן. ואם כן לענין קנין הנשואין אפשר דמהני לזמן ואח"כ תהי' ארוסה כקודם הנשואין. אך ודאי אינו כן דאי אפשר לנשואה שתחזור ארוסה וכן מוכח מכמה דוכתי בש"ס פרק נערה מאורסה דפשיט לי' דמשנשאת אין לאבי' רשות בה ואי נימא כנ"ל הוי משכח שקדשה והשיאה לזמן. וע"כ דגם בנשואין ליכא קנין פירות כמ"ש הר"ן דגם זה קנין איסור מסקילה לחנק ולהפרת נדרים וממילא הוי על לעולם. או דכמו שאין תנאי בנשואין לא מהני ג"כ לזמן. אך אפשר דמטעם זה לא מהני הנשואין כלל כמו בקדושי שטר דהוי ספיקא ע"ש. ואף דמפרק נערה מאורסה אין ראיה דכיון דהוי נשואין שעה אחת פקע רשות האב כדאמר כתובות מ"ט ואימא כו' דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ודחה מתנא דבי ר"י כיון שיצאה שעה אחת כו' ע"ש וא"כ אף שפקע אחר זמן כבר יצאה כו'. מ"מ נראה דגם נשואין לא שייך לזמן כנ"ל, ועכ"פ צריך שיפרש שנושאה לימים שיגרשה אחר כך כנ"ל:
סעיף ב
לא ותהי' יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה:
ג לא תהי' כו'. בח"מ מסופק בהודיעה ע"ש. ונראה פשוט כהדו"פ דאסור בהודיעה אח"כ. דהרמב"ם כתב ב' הדינים יחד ועל דין אחד כתב בהודיעה מותר ובדין הב' כתב סתם. וכן לשון הש"ע מוכח דלא מהני הודיעה דמה לה לעשות כמ"ש הח"מ. ובכלבו כתב לא תהי' יושבת כו' ואם הודיעה בשעת נשואין מותר ע"ש. מבואר דאח"כ לא מהני. וע"כ לא ראו דבריו מדלא הביאוהו. ע"ש סוף הלכות אישות. ולדעת מהרש"ל גם בהודיעה מתחלה אסור אחר כך. וגם גירסתו סוף גיטין רק רישא דקרא אל תחרוש כו' ומפרש הגמ' כך אף דליכא סיפא דיושב לבטח כו' וזה לא מוכח מברייתא דראב"י ופשיט רבא דאסור מרישא דאל תחרוש ע"ש דלא כח"מ דדייק מסיפא דקרא כו':
הב"ש הקשה מה מבעיא לי' הא בני ט' מדות כו'. או דכיון שאין דעתו לגרשה עתה רק אחר זמן אין איסור דט' מדות ורק מאל תחרוש כו'. או דבני גרושה כו' היינו מאלו שכופין להוציא כו'. ותירוץ אחרון סתר ב"ש בעצמו דלא מצינו זה רק דברי טור לפרש דבל"ז בני שנואה נינהו ומפרש כנ"ל. וכתב הב"ש שוב מצאתי בבעה"ת כו' ע"ש. וא"י כוונתו הא בבעה"ת מפורש ג"כ כדברי טור ורא"ש שלא יקשה בל"ז בני שנואה ומפרש בני גרושה מאלו שכופין אפילו אינה שנואה כו'. אבל איסור דבני גרושת הלב אין חילוק בין מאלו שכופין או לא. ותירוץ ב' של ב"ש ג"כ אינו דברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"ג מבואר כל הט' מדות לאיסורא עלי' דידי' וכן כתב הב"י א"ח סי' ר"מ אפילו מעוברת כבר ע"ש. ותירוץ ג' כיון שאין דעתו לגרשה עתה מותר ורק משום אל תחרוש כו' זה נראה נכון. ולע"ד ראיה כמו שדייק הראב"ד וטור וב"י א"ח סי' ר"מ דבני שנואה דוקא בשעת תשמיש אבל אם רצוי' אז אף ששנואה מותר מיעקב אבינו עליו השלום איך דר עם לאה ע"ש. א"כ מוכח ממדרש ב"ר הובא ברמב"ן פרשת ויצא כיון שראה יעקב כו' נתן דעתו לגרשה ואחר שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש כו' ע"ש. א"כ מוכח דמשום שלא הי' דעתו לגרשה עד אחר צאתו מלבן לא הי' איסור בני גרושת הלב. ואל תחרוש לא הי' שייך מאחר שנשאת שלא מדעתו כנ"ל. וא"כ גם לב"ש אין הוכחה ללמוד היתר רק בהודיעה בשעת נשואין ודעתו לגרשה אחר זמן דלא שייך ב' האיסורים ולטעם א' דלא כתב משמשתו כו' י"ל גם כה"ג אסור התשמיש דגם זה מיקרי גרושת הלב אף על אחר זמן. וראי' הנ"ל יש לדחות דתוס' יבמות ע"ו כתב דלאה נתעברה מביאה ראשונה א"כ י"ל דשוב לא הי' דעתו כלל לגרשה ובל"ז יש לדחות. ולרש"ל ג"כ אסור וכן משמע ממ"ש רש"י פ"ב דגטין שנדחק לחלק בין סתם שליח דלא חיישינן לגט ישן ובקובע זמן שיתנו אחר ל' וכה"ג דחיישינן שבא עלי' והוי גט ישן. ולהנ"ל הי' טעם פשוט דכה"ג איכא איסורא דבני גרושה משא"כ בקובע זמן דעתה אין דעתו לגרשה ומשמע דאין חילוק, ויש לדחות. עכ"פ אין ראיה להתיר ומרבנן דמאן הוי ליומי'. לשנוי' בתרא דיחודי מיחדי אין ראיה לא לשיטת הראב"ד ושאר פוס' דרך הזמנה. וגם לשיטת רמב"ם ותוס' אין ראי' דאף שביבמות כ' אם תתעבר כו'. ביומא כ' רק שגמרו בדעתם אם הי' בא עלי' שלא יגרשה ע"ש ואין ראיה כלל. וגם לתירוץ קמא אין ראי' שי"ל כפי' הב"ח ודו"פ שהיו נשארים שם על זמן שיהי' שם לעולם ולא היו מגרשין אותם כלל. וי"ל דדין א' לא ישא כו' ואם הודיעה מותר לא נלמד כלל מהני עובדא דשם לא הי' דעתו לגרשה. רק מסברא דהטעם שמטעה אותה וכשהודיעה מותר הנשואין וכנ"ל. או שנלמד מריש יומא בכה"ג דאמר דכניס ומגרש כו'. או מעובדא דר"ט שקידש ש' נשים בשני בצורת להאכילן תרומה עיין שם בירושלמי. וע"כ הי' צריך לישא אותן בחופה דארוסה אין אוכלת. ובודאי שהי' מגרשן אחר כך. וא"כ ע"כ שהי' מודיען ומותר הנשואין אבל מהביאה לא מיירי כלל וי"ל כשרוצה לבא עלי' צריך לגמור בדעתו שלא יגרשה כדי שלא יהי' בני גרושת הלב. ומדוייק לשון הרמב"ם שכתב ב' הדינים יחד מקודם מיירי רק מהנשואין לחוד וכתב דהודיעה מותר ואחר כתב לא תהי' בלא תשמיש. ומשמשת אסור בל"ז משום בני גרושת הלב:
ובאמת לע"ד הפי' בגמרא דבעי ר"מ מרבא אם לבו לגרשה והיא ית' ומשמשתו מהו קרי עלי' אל תחרוש כו' ע"ש. ויש כמה קושיות. חדא הא ברייתא היא פ"ד דיבמות כמ"ש רש"ל ומזה הוכיחו איסור אחר הנשואין ע"ש שדחה רש"ל דמה חילוק. ב' דבל"ז הן בני גרושת הלב כמ"ש ח"מ וב"ש. ומ"ש הפר"ח דהיינו הך איסורא ע"ש. אינו במשמע דהא שם אף שמוסכמים שניהם הוא לגרש והיא להתגרש אסור דהוי בני גרושת הלב. אך דלא שייך אל תחרוש כלל. וכן הרמב"ם כתב דין זה לבד וזה לבד. ג' דאין ענינו שם בגיטין כלל דמיירי מקודם פלוגתא דב"ה ור"ע דבלא דבר אי רשאי או דכופין להחזירה. ואח"כ גם כן מיירי מזה ובאמצע כתב שם הגמרא הך בעיא. דשייך ביבמות שם גבי ברייתא דראב"י. ועוד מ"ש רש"י ז"ל מהו יש עונש בדבר או לא. ורש"י דייק לשון הגמ' דאמר אם לבו כו' מהו. וקשה באמת לא בעי אי מותר או אסור. כלשון הש"ע לא תהי' כו' וכלשון ראב"י לא ישא כו'. וגם הלשון קרי עלי' אינו מובן. גם יש שינוי דברייתא דראב"י לא ישא כו' ודעתו לגרשה. והכא אמר אם לבו לגרשה כו':
לכן לענ"ד בעיית הש"ס אדלעיל דפסיק רבא כב"ה דבלא דבר א"ר לגרשה דכן משמש לא מצא כו' דבר כו' וכדקי"ל כב"ה דלא כר"ע. ובעי ר' משרשיא אם לבו לגרשה רק שאינו רשאי מחמת האיסור ובאמת אינו רוצה לגרש באיסור כשלא ימצא פשיעה נגדו. רק מ"מ לבו לגרשה ורוצה לגרשה כשתפשע נגדו הקדיחה תבשילו וכה"ג. ומה שאינו מגרש הוא משום האיסור. ובעי' מרבא אם עונש יש בדבר אם לא ואינו ענין כלל לבני גרושת הלב דהא לא גמר בדעתו כלל לגרש כשלא תפשע לעולם לא יגרש באיסור. וכן להא דראב"י ג"כ לא דמי דשם ע"ד כן נושא שבאמת יגרש ולהכי אמר שם דעתו לגרש. והכא אמר אם לבו לגרשה. ובעי מיני' מה יעשה כיון שבלבו כן ואינו רשאי לגרש וגם מחויב בעונה. קרי רבא עלי' אל תחרוש כו' היינו שכיון שאינו רשאי לגרש מחמת האיסור בלא דבר מחויב לסלק השנאה מלבו ולהסיר דעתו מלגרשה כשימצא עילה. דשייך גם בזה אל תחרוש כיון שע"כ צריך לדור עמה. ומדויק שמביא שם בעיא הנ"ל ומיושב הכל בעזה"י. וא"כ אין הוכחה כלל שלא יהי' שייך בני גרושת הלב אף בגמר בדעתו לגרשה אחר זמן. וכן נראה דלא מצינו חילוק בזה. ועובדא דרבנן דיבמות י"ל כפי' הב"ח והדו"פ או שא יומא. אף דבני שנואה דוקא בשעת ביאה משום דלא מיקרי שנואה אבל גמר בדעתו לגרש י"ל דמיקרי בני גרושה כנ"ל. והא חזינן דחכמים תקנו כתובה והקפידו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וחשבו כביאת זנות מה"ט. וכן שלא ייחד המעות לכתובה מה"ט שעדיין קל בעיניו לומר טלי כתובתך וצאי. מכש"כ כשגמר בדעתו להוציאה אף שהודיעה נראה דאסור כנ"ל. וכן [משמע בגיטין דף י"ח] מהא דגט ישן דשמא פייס. דמשמע בלא"ה אין ראי' שיבא עליה. אף בלא הפסול דהגט. ומה"ט מונין משעת כתיבה וכן מכתבי' ואנחי' בכיסתי' כו' דלא חיישינן ע"ש:
סעיף ג
לא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר (אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בע"כ אבל אם מגרשה מדעתה מותר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שני' אם שנאה ישלחנה:
ד לא יגרש כו'. גטין צ' ב"ש אומרים לא יגרש כו' וכתבו תוס' ד"ה מה כו' בעדים ברורים בירושלמי פריך דאמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה ת"ל דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור עליו בב' לאוין עכ"ל. והג' מהרי"פ מיהר להגיה צ"ל בלאו וכן הוא בהדיא בירושלמי ע"ש. ודבריו ע"פ בעל ספר פנים מאירות שכ' סי' ק"ד בסוף נ"ל להגיה בבירור בתוספ' כו' טעות סופר הוא וצ"ל לעבור עליו בלאו כו' עיין יבמות י"א דלריב"כ לאו בסוטה לית לי' ולרבנן נמי ילפינן לאו בסוטה מהאי קרא לשוב לקחתה כו' וא"כ לא מקשי תוספ' מידי אלא ע"כ צ"ל בלאו וכן הוא בהדיא בירושלמי ליתן עליו בל"ת ותמה אני על גדולי ראשונים שלא הרגישו בזה עכ"ל. ואיני מבין דבריו כלל. ולענ"ד פשוט וברור כמ"ש בתוס' לפנינו. דקושייתו הא לרבנן צריך קרא הנ"ל דלא הוי ידעינן כלל לאו בסוטה בלא"ה כנ"ל. ולק"מ דמבואר שם בגמ' להדיא יבמות י"א דלרבנן זה ב' לאוין לא יוכל לשוב לקחתה כו' היינו מחזיר גרושתו ואחרי אשר הוטמאה קאי ג"כ על לא יוכל היינו סוטה שנבעלה. ומפקי לה רבנן מפשטי' ע"ש לענין טומאה דכ' אבל לאו דמחזיר איכא אף בלא טומאה. והפי' בקרא לא יוכל כו' או להחזיר אחר שנשאת או אחרי אשר הוטמאה בזנות תחתיו אף בלא נשואי אחרים עיין שם. וכן מבואר ברמב"ם פרק י"א מה"ג הלכה י"ב י"ג י"ד ע"ש ובהה"מ וכ"מ. וא"כ פריך הירושלמי שפיר עכשיו דכתב ב' הלאוין ולב"ש דלא יגרש כו' ומיירי קרא בגרשה בעדים שזינתה א"כ למה לי' לאו דמחזיר גרושתו היינו מה דכתיב לשוב לקחתה הא סגי בלאו דאחרי אשר הוטמאה. ולכתוב רק לאו זה לחוד לא יוכל כו' אחר אשר הוטמאה בלא נשואי האחר דגם כן קיימא עלי' בלאו והיינו שהעתיקו תוס' לישנא דקרא לשוב לקחתה כו'. ומשני לעבור בב' לאוין כשנשאת לאחר משום זנות ומשום מחזיר גרושתו. ומ"ש בירושלמי ליתן עליו בל"ת יש לפרש ב' פירושים או דהפי' ליתן בל"ת היינו על מחזיר גרושתו לבד היינו בעבר וגרשה דהתורה לא מיירי מזה רק אסרה שיש ל"ת על חזרתו אחר הנשואין מצד החזרה לחוד ממילא אם גרשה בלא עדים שזינתה אין כאן רק ל"ת חדא ואם ע"י עדי זנות עובר בב' לאוין או דהפי' בירושלמי למאי שהקדים שם דתני ב"ש אין לו אלא הוצאה משום ערוה כו' היוצאת וראשה פרוע כו' ת"ל כי מצא כו' דבר כו' ע"ש. ומאן דמקשה ע"ז ס"ל כמ"ש ירושלמי ריש סוטה דר"א דאמר מקנא ע"פ ב' ומשקה ע"פ עד אחד כבר כב"ש דלא יגרש כו' ומפרש לקרא ערות זו סתירה דבר זה קינוי ומה להלן ב' כו' לכך קינוי בפני ב' ע"ש. והובא בתוס' סוטה ב' ע"ב. וממילא קרא לב"ש בסוטה ספק בקו"ס ואינה אלא בעשה דונטמאה כדאמר שם ביבמות לכך אמר הירושלמי ליתן עליו בל"ת איצטריך לאו דמחזיר גרושתו דבלא"ה אינו רק בעשה דבהכי מיירי ערות דבר כו'. ולכך תוס' ציינו בגמרא דידן דאמר בעדים ברורים כו' דע"כ הפי' עדי זנות דאי הפי' עדי קינוי כנ"ל א"כ מאי אקשי להו ב"ה מי כתיב ערוה בדבר כו'. הא לא שייך כלל למכתב כך דמשמע זנות בעדים. ושפיר כתיב ערות דבר דהיינו ספק זנות ע"י דבר עדי קינוי כנ"ל. וע"כ גמ' דילן לא מפרש לב"ש בקו"ס רק עדי זנות ממש. דגם בריש סוטה לא אמר בגמ' טעם הנ"ל לר"א. ולכך מייתי תוספ' קושיית ירושלמי והתי' לעבור בב' לאוין דבטומאה ודאי איכא לאו כרבנן שם וכיון דקרא בהכי מיירי לב"ש ע"ע לעבור בב' לאוין כנ"ל:
אמנם קשיא לי דתוס' יבמות י"א ע"ב הקשו איך מפקי רבנן קרא מפשטי' דכתיב במחזיר גרושתו ומוקי לה לסוטה ותירצו משום דלא מסתבר להו למיקרי טומאה לנשואי גרושה שהוא בהיתר ע"ש. וא"כ קשה לב"ש אדרבה נוקי קרא כפשטי' על מחזיר גרושתו ומ"מ כתב שפיר אחר אשר הוטמאה היינו בעודה תחתיו דהא גרשה משום הכי. ואמרה תורה דלאו דמחזיר הוא רק בגרשה משום ערוה שכבר נטמאה ואיכא עשה וכשגרשה ונשאת ומחזיר עובר עוד בלאו ושפיר כפשטי'. ואם כן תמוה מנ"ל בעבר וגרש בלא ערות דבר או מדעתה וכה"ג שיהי' לאו במחזיר לב"ש. וגם לאו בסוטה ודאי אין ללמוד דדילמא תרתי בעי לעבור בלאו כנ"ל. וגם אין לומר דסברי ב"ש כריב"כ דלאו בסוטה ל"ל אפילו זנאי כו' דהא אמר התם טעמא רק משום דהוי' ואישות כ' ע"ש בתוספ' ולהנ"ל אין הוכחה כלל דשפיר אף דליכא לאו בסוטה רק עשה אמרה תורה דדוקא בגרש משום טומאה שיש עשה ונשאת עובר בלאו כשמחזיר כנ"ל. ועדיין תמוה מנ"ל במחזיר לחוד בגרש בלא ערות דבר ודאי אין שום ה"א שיחלק ב"ש על לאו דמחזיר לחוד:
אולם למ"ש ספר קרבן עדה דהך מאן דאמר דמקשה על ב"ש כנ"ל לא ס"ל כרבא וסבר דאף דיעבד לא מהני בגרש בלי ערות דבר. וכן בעדי כיעור ומדעתה לא מהני רק ערוה דוקא ולכך מקשה מקרא דלא יוכל דלא משכחת כלל גירושין בענין אחר ע"ש. א"כ לא קשה דבין אי סברי בית שמאי כריב"כ לא קשה מנ"ל מחזיר לחוד דהא באמת לא משכחת מחזיר גרושתו בלי טומאה וגם אי פי' הקרא כנ"ל אין נ"מ ובאמת כן דבזנות ליכא לאו ומחזיר יש לאו כה"ג כנ"ל. וגם אי כרבנן ג"כ לא קשה דע"כ לחלק לב' לאוין אתא דאי ליכא לאו בזנות לחוד ומחזיר לחוד למה לי' כלל למכתב אחר אשר הוטמאה. דסגי בלא יוכל לשוב לחוד כיון דא"א גרושה בלא"ה. ושפיר כנ"ל:
ובזה נתישב לי דברי רשב"א בת' סי' תקנ"ז שהוכיח דרגמ"ה לא תיקן בע"כ מהא דב"ש ואע"ג דיליף בגמ' מג"ש דבעדים מיירי נראה דלאו בעדים ממש קאמר דא"כ למה הוצרך הכתוב לומר לא יוכל כו' והלא אסורה היא לו כו' ע"ש. ותמוה איך לא הביא הירושלמי הנ"ל. והרי בעצמו מביאו בחידושיו ואדרבה הא מוכח שלא כדבריו מקושית הירושלמי כנ"ל. ולמ"ש אתי שפיר דלדידן דמסיק רבא דדיעבד מהני בגרשה. ע"כ אי אפשר לומר כירוש' הנ"ל לעבור בלאו או ב' לאוין. דא"כ קשה כנ"ל מנ"ל דמחזיר גרושתו בלי טומאה בלאו וכן טומאה לחוד סוטה ודאי כנ"ל. וע"כ דדוקא הירושלמי ס"ל דגם דיעבד לא מהני וכן משמע מח' רשב"א דירושלמי סבר כנ"ל. וכיון דלא משכחת בלא"ה י"ל כנ"ל. אבל לדידן אי אפשר לומר כנ"ל לב"ש וגם דיעבד אי אפשר לומר בקרא דהא קאי קרא דלא יוכל אדלעיל שמגרשה ע"י ערות דבר. והוכיח שפיר דמיירי בעדי כיעור ועלה קאי לא יוכל לשוב כנ"ל:
ואין להקשות דעדיין קשה מנ"ל להוציא קרא מפשטיה דילמא תרתי בעי כנ"ל די"ל דתליא הך בהך דהא קי"ל אין איסור חע"א ואף לאו על איסור עשה כ' תוס' פסחים ל"ו דלא חל והנה תוס' חולין פ' גיד הנשה צ' ע"א כ' דאסור גיד חל על אבר מן החי כיון דלא משכחת לעולם אלא כה"ג לא שייך אין איסור חל על איסור עיין שם וא"כ בשלמא למאי דסבר הירושלמי דלא משכחת גרושה לב"ש רק בעדי טומאה א"כ איסור מחזיר גרושתו א"א כלל בענין אחר. שפיר מוקי לקרא לעבור בלאו או ב' כנ"ל. אבל לדידן דאפשר לגרש דיעבד וכהאי גוונא דאז משכחת מחזיר גרושתו בלי איסור טומאה שוב אין סברא לאוקמי קרא כשיש כבר איסור טומאה שיחול עלה איסור מחזיר. כיון דקי"ל אין איסור חל על איסור דמה"ט דחה הריטב"א פירש"י קדושין ע"ח דאימא אלמנה גרושה זונה כו' דנימא דאיסור חל על איסור דא"כ ניליף מיניה ע"ש. דאף דמצינו בהא דחלב נבלה כו' אמרה תורה יחול כו'. וכן חולין ל"ז דבעי למימר דילמא מסוכנת בעשה וטרפה בלאו ועשה כו'. מ"מ גם משם מוכח דהיכא דאפשר לא מוקמינן כנ"ל כיון דבל"ז אסור ע"ש. ולכך ס"ל לרבנן דלאו דמחזיר בלא טומאה איירי. ושפיר הוכיח הרשב"א לדידן קשה לב"ש דקרא איירי רק בעדות דבר ועלה כתיב לא יוכל כנ"ל. והוכיח שפיר דקרא איירי בין בעדים ברורים ובין עדי כיעור ועלה קאי לא יוכל כנ"ל. ובגמ' ריש קדושין דבעי למימר אהך לאו דלא יוכל דילמא לכ"ע בעשה כו' היינו ג"כ כיון דא"א בענין אתר עיין שם:
ותוס' סוברים דאין סברא שהירושלמי יאמר דלב"ש לא משכחת גט כלל רק בעדי זנות. ושיחלוק גם על רבא דגם דיעבד לא מהני שאינו גט. כמ"ש קה"ע הנ"ל דזה א"א דא"כ לא יוכל לשלחה דאונס ומוציא שם רע היכא משכחת לה. וע"כ מודה דיש אופנים דמהני הגט. רק קושית הירושלמי דהא קרא מיירי במגרש משום ערות דבר בעדים לב"ש וע"ז משני לעבור בב' לאוין דגם בזה גלי דאיסור חל על איסור. דאף דמשכחת לה מ"מ הא קרא איירי בהכי כפירש"י קדושין ע"ח. ומגמרא הנ"ל לא קשיא להו. דהא גם לב"ה קשה לכאורה הא קרא מיירי בשניהם ערוה או דבר. א"כ נימא דתרתי דוקא דאמר קרא לא יוכל כו' אשר הוטמאה היינו דוקא בגרשה משום ערוה. הגם די"ל דקרא סתמא לא יוכל דמשמע אתרווייהו בין יצאה משום ערוה או משום דבר מ"מ הא כתבו תוס' סוף גטין עלה דר"מ ושלחה מצוה כו'. דלב"ה אמר וקאי על ערוה לחוד ע"ש א"כ גם בהנ"ל י"ל כן וע"כ דלא מסתבר לחכמים לומר דתרתי בעי. שאין שייכות, צירוף טומאה דזנות דתחתיו למה שנשאת לאחר. דאם א' אינה אוסרת וע"י שניהם יאסר. אף דבגרשה זונה כו' אמר הש"ס כן מ"מ זה תלויה אי מסתבר להו לחכמים. דשם שניהם איסורים שוים לכהונה. משא"כ אלו דברים נפרדים או איזה טעם דמשמע להו דלא תרתי קאמר. א"כ גם לב"ש כן. וגם אין להקשות דילמא ניהו דחדא חדא מ"מ שמא קמ"ל אחרי כו' שחל איסור מחזיר על טומאה דתחתיו דאף שנטמאה יש איסור מחזיר ומנ"ל לאו בסוטה. ורק על עשה ג"כ איצטריך דחייל להפוסקים דלא חל. וכמו דדריש בחלב כו' אמרה תורה יחול כו' די"ל דלשון אחרי אשר הוטמאה משמע דזה גורם האיסור. לא לרבותא דאף שנטמאה חל. ודייק שפיר דע"כ או נשואי אחר קורא טומאה או שהוא לאו מיוחד על סוטה כנ"ל:
ה מצא בה ערות דבר. ב"ש הקשה על הרמב"ם דמסיים הקרא שנאמר כי מצא ערות דבר כו'. ותמה דהא כב"ש דדריש לקרא הכי ע"ש. ותמהני דבמשנה איתא להדיא דגם ב"ה ילפי מקרא זה וב"ה אומרים אפילו הקדיחה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ופירש"י דערות דבר היינו שום סרחון. והא דפליגי על ב"ש ומנ"ל דב"ש אינו אומר כן היינו דב"ש אמרו לא יגרש כו' אא"כ מצא בה דבר ערוה שנאמר והיפך לשון הקרא ודבר ערוה היינו זנות. וזה הלשון מבואר גם במשנה כתובות פרק א"נ באונס נמצא דבר ערוה אינו רשאי לקיימה כו'. מה שאין ערות דבר משמע לב"ה אפילו הקדיחה כו'. והרמב"ם בכוונה שינה מלשון ב"ש וכתב לא יגרש אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר. ונקיט הרמב"ם והש"ע ממש לישנא דב"ה במשנה והיינו אפילו הקדיחה כו'. רק דסבר דלמסקנא דש"ס דמחלק דלא ר"י ור"י רק הא בזיוג ראשון והא בזיוג שני ומייתי ראי' מקרא דאשת נעורים כו'. וזיוג שני אם שנאת שלח כר"ע כמ"ש רש"י ור"ן. ובזיוג ראשון אם שנואה למקום כו' או שנוי המשלח. ממילא הא קי"ל כב"ה ובמאי איירי הא זיוג שני מותר בשנאה לחוד כר"ע. וע"כ פלוגתא דב"ש וב"ה ור"ע בזיוג ראשון וכפשטיה דקרא דבזיוג ראשון כתיב אם לא תמצא כו' כי מצא כו' ערות דבר ובבעל שני כתיב והיתה לאיש אחר כו' ושנאה איש אחרון וכתב לה כו' דבזיוג שני בשנאה לחוד לכ"ע מגרשה. ורק בזיוג ראשון דכתב קרא דמצא ערות דבר בהא פליגי ב"ש וב"ה והא דתנן סתם לא יגרש אשתו כו' מ"מ כיון דב"ש מייתי הפסוק שנאמר כי מצא כו' וגם ב"ה אמר שנאמר כי מצא כו' והי' אם כו' וקראי בזיוג ראשון כתיב. שפיר הוי כמפרש בזיוג ראשון דוקא. דהא בזיוג שני כתב קרא ושנאה לחוד כנ"ל. וניהו דבלא קרא דמלאכי לא הוי מחלקינן אבל עכשיו דמוכח מקרא דקבלה דיש חילוק בין זיוג ראשון לזיוג שני שפיר פשטיה דקרא כדכתיב כנ"ל. וב"ש וב"ה בזיוג ראשון מיירי כנ"ל. ולכך גם בזיוג ראשון ליכא איסורא אלא בלא דבר כב"ה אבל הקדיחה מותר רק שנוי המשלח. וזיוג שני בשנאה לחוד מותר ואינו שנוי:
ומיושבים דברי רמב"ם וש"ע כפשטן לא יגר אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר כב"ה והיינו אף הקדיחה כו'. ומ"מ אין למהר לשלח אשתו ראשונה משום דבר דשנוי כנ"ל. אבל שניה אם שנאה ישלחנה. היינו כי שנא שלח דאמר בגמרא. וכן מוכיח לשון הרי"ף ז"ל דאמר מקודם כב"ה דבלא ערוה ובלא דבר לכתחלה לא. וא"כ מייתי הך דכי שנא שלח ומחלק דבזיוג ראשון שנוי וזיוג שני אם שנאה ישלח דהיינו כר"ע אף בלא דבר כמ"ש הר"ן ז"ל. א"כ ע"כ הך דלכתחלה לא בלא דבר היינו בזיוג ראשון. ומשום דבר מותר רק שנוי הוא כנ"ל פשוט וכמ"ש הב"ש ס"ק ד'. והב"י מפרש אם שנאה היינו הקדיחה תבשילו כו' דמסתמא בשביל דבר שנאה ע"ש. ותמוה דרש"י ור"ן פירשו כי שנא כו' כר"ע. ואינו במשמע כלל בסתם שנאה שע"י דבר והוי לו לרמב"ם לפרושי:
אמנם בה"ג ריש הלכות גטין ראיתי שכתב כדחקא בה מילתא דלא מיתבא דעתיה כו' ואע"ג דפליגי ב"ש וב"ה עלי' דר"ע היכא דלא אשכח בה מילתא וגירשה מידו דמה דעביד עביד ול"א לי' קום אהדרה דאמר לי' ר"פ לרבא כו' ואפילו לר"ע ה"מ בזיוג שני, דכי מצא אחרת כו' אית ליה רשות לגרשה. אבל בזיוג ראשון לא מבעיא לי' לגרשה כי לא חזא בה מילתא דכתיב כי שנא שלח כו' ואמרינן ולא פליגי הא בזיוג ראשון והא בזיוג שני כו' ור"י ור"י אליבא דר"ע קאמרי דאי כב"ש וב"ה אפילו בזיוג שני נמי עד שימצא בה דבר או ערוה כו' ע"ש. ומבואר מדבריו דסבר פלוגתא דב"ש ור"ע בין בזיוג ראשון ובין בזיוג שני. וגם מבואר מדבריו דמשום דבר מותר לגרש אף זיוג ראשון והא דשנוי המשלח בזיוג ראשון דוקא בלא דבר אלא משום מצא אחרת כו' דאליבא דר"ע הוא דפליגי כנ"ל. גם מבואר דלא כב"י רק הפי' שנאת כפי' רש"י ור"ן כר"ע דהיינו לא תמצא חן כו'. ומהתימה שלא הביאו דבריו. גם משמע דפוסק כר"ע משום דסתם גמרא מוקי פלוגתא דר"י ור' יוחנן תרווייהו אליבא דר"ע והא דבעי ר"פ לא מצא כו' אליבא דב"ש וב"ה בעי כמ"ש בה"ג כנ"ל. והוא ממש כמ"ש בדעת הרמב"ם ז"ל ומדוקדק לשונו דפסק ג"כ כר"ע ולא יגרש אשתו ראשונה היינו כר' יוחנן דשנוי בזיוג ראשון אא"כ מצא ערות דבר היינו כב"ה דגם משום דבר מותר ואפילו שנוי לא הוי דלא כמ"ש לעיל. ולכך לא נקיט לישנא דשנוי. רק כתב דאין למהר לשלחה משום דבר דהא מ"מ איתא לדר"א דכל המגרש אשתו ראשונה מזבח כו' מה שאין כן שניה אם שנאה ישלחנה כר"י וכר"ע דאף בלא דבר כדברי הגאון בה"ג כנ"ל:
ומיושב תמיהת הפר"ח למה השמיט הרמב"ם דלא מצא ערוה או דבר וגרש דמה דעביד עביד. ועל הרמב"ם היא תימה רבתי שאין דרכו להשמיט המפורש בגמרא. ולמ"ש אתי שפיר דע"כ לא בעי אלא לב"ה דמן התורה אסור בלא דבר מקרא דכי מצא כו' אבל למאי דפסק כר"ע ובזיוג ראשון דאסור רק מקרא דשנוי המשלח. ודאי לא ס"ד שיהי' שייך בו עביד לא מהני. וכדפי' הגאון דבעיא דר"פ רק לב"ה כנ"ל. והפר"ח כתב גם כן מסברא דנפשיה דפסק הרמב"ם כר"ע ודי"ל דהלכה כר"ע מדאמורא סבר כן ע"ש. ואישתמיט ליה ג"כ דברי הגאון שכתב להדיא כן. וכן הב"ש שמסופק אי פלוגתא דב"ש וב"ה דוקא בזיוג ראשון או דוקא בזיוג שני ע"ש. ג"כ לא ראה בה"ג הנ"ל דפלוגתייהו בין זיוג ראשון ובין זיוג שני כסתמא דמתניתין כנ"ל:
אך מ"מ נראה דאינו מוכרח. דהא הרמב"ם בפי' המשנה כתב דהלכה כב"ה. וכן הרי"ף ז"ל שהביא הא דר"פ וכתב ש"מ דבלא דבר לכתחלה לא ואחר כך הביא סתם דלא פליגי כאן בזיוג ראשון כו'. לכן י"ל דגם בה"ג לא פסיק כלל הלכה אי כב"ה אי כר"ע רק כתב ב' האופנים מה שהוא לכ"ע דאפי' לב"ה אי עביד עביד ול"א קום אהדרה וכן לר"ע מ"מ בזיוג ראשון אסור בלא דבר. דהא ממה שפסק ר"י כר"ע אין ראיה כלל. דמ"ש הפר"ח מאחר דאמורא פוסק כר"ע כן הלכה אין ראיה כלל דהא ר"פ ורבא דאמר לא מצא ערוה ולא דבר כו' מה דעביד עביד כו' דמזה דייק הרי"ף דסברי לכתחלה לא דהיינו כב"ה, ובתראי נינהו מר' יהודא ופשיטא דהלכה כוותייהו. רק דנימא הוכחה מסתם גמרא דאמר ולא פליגי כאן בזיוג ראשון כאן בזיוג שני ולמה לא מוקי ר' יוחנן כב"ה ולכך שנוי המשלח ויהי' מוכח דסתם גמרא פסק כר"ע ולכך מוקי תרווייהו כר"ע. ז"א דאם כן למה ליה לר' יוחנן למדרש מקרא דקבלה דשנוי. או סבר כב"ה דבלא דבר אסור מן התורה. ואי כתנאי אמאי לימא מר הלכה כר"ע ומר הלכה כב"ה. ולכך ע"כ מוקי הגמרא תרווייהו לר"ע והא בזיוג ראשון כו'. וא"כ אין הוכחה רק דר"י ור"י סברי כר"ע וממילא הלכה כרבא ור"פ נגדם כנ"ל. הגם שאין הכרח כ"כ די"ל דר"פ בעי לב"ה וממילא נ"מ לר"ע בזיוג ראשון דמודה דאסור בלא דבר כנ"ל. מ"מ אינו נראה כן כיון דמתניתין בין בזיוג ראשון ובין בזיוג שני ונקטי סתמא לב"ה משמע דהכי ס"ל:
וא"כ י"ל להיפוך דלכך מייתי פלוגתא דר"י ור"י דשנוי המשלח בזיוג ראשון היינו אליבא דר"ע דמה"ת רשות בשנאה לחוד גלי קרא דמלאכי דמ"מ שנוי הוא ואין הוכחה לר"ע רק בלא דבר וי"ל בהקדיחה וע"י דבר גם שנוי לא הוי כנ"ל אבל לדידן דקי"ל כב"ה ובלא דבר גם בזיוג שני אסור. ורק משום דבר א"כ ע"כ קרא דמלאכי דגלי דזיוג ראשון שנוי מה שאינו כן בזיוג שני. ע"כ דאף במגרש ע"י דבר אתי לאורויי דמ"מ בזיוג ראשון שנוי כנ"ל. ונראה שזו דדייק רש"י ז"ל כדר"י דשנאת שלח פי' כר"ע ובר"י דאמר שנוי המשלח פי' אף לב"ה ניהו דלא כייפינן כו' ע"ש. והא אמר בגמרא דלא פליגי ולמ"ש כוונתו דממילא לב"ה מוכח מקרא דאף דבר לב"ה אסור ושנוי הוי כנ"ל. וגם כוונת הרי"ף ז"ל כן דמייתי מקודם הא דבעי ר"פ מרבא דמוכח דבלא דבר לכתחלה לא ולא חילקו כלום בין זיוג ראשון לשני וכב"ה כנ"ל ואח"כ מייתי פלוגתא דר"י ור"י דאמר ל"פ כו' וקרא דזיוג ראשון דכל המגרש כו' דניהו דגמרא מוקי לה לר"ע מ"מ מינה נשמע לדידן דקי"ל כר"פ ורבא דפסקו כב"ה דשוב גם ע"י דבר אסור זיוג ראשון ושנוי הוי כנ"ל:
וכן י"ל דברי בה"ג ג"כ דמייתי רק דאפילו לר"ע מודה בזיוג ראשון דאסור בלא דבר מקרא דמלאכי כנ"ל וממילא לדידן אי קי"ל כב"ה מוכח ממילא דזיוג ראשון גם ע"י דבר אסור. מ"מ פשט לשונו אינו מורה כן רק כפי' א' הנ"ל. וכן לשון הרמב"ם ז"ל מורה כנ"ל:
מה שתמה פר"ח קרא דאם לא תמצא חן לב"ש ולב"ה למאי אתא ע"ש. לק"מ דלדיוקא אתי דדוקא אם לא תמצא חן משום כי מצא ערוה או דבר רשאי לגרשה. אבל בלי ערוה או דבר אף שלא תמצא חן אסור לגרשה לאפוקי מדר"ע. ומ"מ בדברי הטור מפורש דפוסק כב"ה ובין זיוג ראשון ובין זיוג שני אסור בלא דבר וע"י דבר זיוג שני מותר וזיוג ראשון אסור דשנוי הוי ע"ש. ועכ"פ לדינא בזיוג ראשון לכ"ע לכתחלה לא אי הלכה כב"ה מה"ת אסור ואף לר"ע שנוי הוי בלי דבר וע"י דבר להטור והרי"ף נראה דשנוי מיהו הוי. וגם לרמב"ם ובה"ג אין למהר כנ"ל. ובזיוג שני לרמב"ם ובה"ג נראה דמותר אף בלא דבר בשנאה לחוד. ולהטור אסור בלא דבר וכן משמעות הרי"ף ז"ל:
ו אלא א"כ מצא כו'. ודיעבד מהני וא"צ להחזירה כלל כמבואר בגמרא. וכבר תמה פר"ח על שהשמיטו הרמב"ם ומחבר דין המפורש ועיין מ"ש לעיל. ובפשיטות י"ל דע"כ לא מבעיא להש"ס רק אי כב"ה ובין זיוג ראשון ובין זיוג שני אסור לגרש בלי דבר שייך למבעי' כנ"ל. אבל לדידן דרק זיוג ראשון אסור א"כ אם עבר וגרש איך שייך להסתפק דנימא שיצטרך להחזירה הא כיון דעכ"פ הגט כורת ומהני. רק דנימא שיחזור וישאנה א"כ שוב יהי' זיוג שני ויהי' מותר לגרשה בלא דבר א"כ למה נחייבו להחזירה הא כמו שיהי' רשאי לגרשה אם יחזור וישאנה מכש"כ דרשאי שלא ישאנה כיון דכבר בטל זיוג הראשון ושפיר לא הוצרכו הרמב"ם לכתוב כיון שכתב רק לא יגרש אשתו ראשונה כנ"ל:
עוד י"ל דהא דבעי הוא רק לרבא לטעמי' דמה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וניהו דמ"מ הגט כורת כמ"ש תוס' תמורה ד' מהיקש גט למיתה. מ"מ לענין זה נימא דלא מהני שיצטרך להחזירה כמ"ש רש"י ז"ל אי כופין להחזירה כנ"ל כדפריך הש"ס תמורה שם והיינו דבעי דאף דהא מוכח מכמה דוכתי דכשלא יתוקן האסור אי לא מהני לא אמרינן דלא מהני כמ"ש מהרי"ט בשוחט בשבת. וכאן דאיתקש ועכ"פ מגורשת א"כ לא יתוקן. אך זה הספק של ר"פ דבעי דניהו דלא יתוקן הכל מ"מ יתוקן שיחזירה וכיון דהתורה הקפידה שלא לגרשה בלא דבר בכלל הקפידא הוא שלא תהי' מגורשת ממנו וכשמחזירה עכ"פ יתוקן זה שהיא אשתו מחזרה ואילך. ושייך אי עביד לא מהני או דנימא שזה כשאר נשואין חדשים ואינו מתוקן כלל דהא הגט הי' על לעולם והיינו דבעי ר"פ. ופשיט ליה מדכתיב באונס כל ימיו כו' מכלל דמסברא אינו מתוקן כלל בחזרה כיון דכבר מגורשת דאל"ה למה איצטרך כל ימיו בעמוד והחזיר הא בל"ז כיון דכתיב לא יוכל כו' נאמר דאי עביד לא מהני וחייב להחזירה וכדאמר בתמורה וע"כ מוכח דמסברא בכל דוכתי מה דעביד עביד וכיון שמגורשת אינו מתוקן כלל במה שמחזירה וכקדושין חדשים דשאר אשה. ולכך לא הי' שייך גם שם באונס אי עביד לא מהני שיתחייב להחזירה דכיון דלא יתוקן כנ"ל. וגלי קרא כל ימיו בעמוד והחזיר כנ"ל. וממילא הכי מה דעביד עביד כנ"ל. וא"כ ממילא הרמב"ם ז"ל לא מבעיא למ"ש הרבה פוסקים דפוסק כאביי דאי עביד מהני ממילא אין ספק כאן ולא הוצרך להשמיענו דדיעבד א"צ להחזירה כנ"ל. רק אף להפוסקים דרמב"ם פסק כרבא דאי עביד לא מהני מ"מ כיון דלדידן האיסור רק בזיוג ראשון א"כ איסור זה שוב לא יתוקן כלל במה שנאמר דלא מהני כיון דמגורשת. ובמה שיחזירה לא יהי' זיוג ראשון א"כ לא יתוקן כלל מן האיסור ולא שייך כלל אי עביד לא מהני כנ"ל:
ומיושב מה שתמה הפ"י גטין שם מה דייק רבא הא צריך כל ימיו שיהי' ניתוק לעשה כדאמר בתמורה ע"ש ותירוצו אינו מובן כלל שכתב דהוכחה מדב"ש דלמה לי' לא יוכל לשלחה הא בלא ערוה בל"ז אסור כו' וכקושית הב"ש ס"ק (ב'] וכ' דליכא למימר דאתי ללאו דכיון דלא לקי לא מוקמינן ללאו יתירא ותמוה למה לא לקי הא בכהן לוקה ואינו מחזיר וכן בישראל כשלא קיים בנתקדשה לאחר או מתה כמבואר בגמרא ורמב"ם להדיא וגם על הב"ש תמוה הא פשוט דאף דיש איסור לב"ש בלא ערות דבר מ"מ איצטרך לא א ללאו שילקה כנ"ל. כיון דהגט מהני רק שצריך החזירה כדברי תוס' תמורה הנ"ל דאיתקוש למיתה וע"כ סברת תוס' מוכרחת ע"ש וכן פירש"י ז"ל האיבעיא א מצא ערות דבר כו' רק אי צריך להחזירה. ואין הקשות על סברת, תוס' דא"כ כל פסולי גטין נימא דמהני דאיתקוש וע"כ דלא איתקוש רק גט כשר א"כ גם כאן] י"ל דלא מהני. ז"א דלא קשה דודאי לא הוקש רק גט כשר כנ"ל. רק בהנ"ל שהגט כשר רק שנבטלו מצד האיסור ע"ז שייך ההיקש כמ"ש תוס' דבצורם אוזן בכור וכה"ג לא שייך אי עביד לא מהני דיהיה כנעשה ממילא מ"מ מהני שכבר נעשה וא"א לבטלו אף שעשייתו הי' באיסור כן לענין זה איתקוש למיתה דממילא כן בגט כיון שנעשה כהלכתו כורת ולא שייך שיבטל מחמת שהיה באיסור כנ"ל. ורק לענין שיהי' חייב להחזירה כנ"ל. א"כ תמיהת הפ"י במקומה דצריך להיות ניתוק ומה הוכחה דאי עביד בלא ערות דבר דא"צ להחזירה כנ"ל:
ולמ"ש מיושב דהא דפריך בתמורה ארבא מהא דאונס מחזיר ואינו לוקה ע"ש. היינו דמה דלא חשיב לס"ד שם עשה דולו תהי' לאשה לניתוק לאו דלא יוכל אף בלא כל ימיו. היינו למסקנא דהכי דמאי דעביד עביד ואינו מתוקן במה שמחזירה. ולכך אף שחייב להחזירה משום עשה דלו תהי' לאשה מ"מ הוי רק לאו שקדמה עשה ואינו מנתק הלאו דאינו מתקן האיסור דהשילוח היה על לעולם כנ"ל. ומה"ט הוא דפריך שם ארבא דאף שמחזירה לילקי דעבר דהשילוח הי' על כל ימיו. ואינו מתקן בחזרה כנ"ל ומוכח כאביי דאי לא מהני לא לקי ולכך התם דהקפידה תורה לא כו' לשלחה כל ימיו דהקפידא שלא תהי' משולח כל ימיו ולא מהני דהא חייב להחזירה משא"כ לרבא ומשני דכל ימיו מיותר. וע"כ דכל ימיו בעמוד והחזיר דשפיר מתקן בזה וחשיב ניתוק כמ"ש תוס' דאין הקפידא על שעת הגירושין לחוד רק במה שע"י הגט הוא כל ימיו וממילא בחזרה מתקן כנ"ל ע"ש בתוס'. וכן ללשון הב'. אבל אי הוי אמרינן דבכל מקום בלא ערות דבר ג"כ חייב להחזירה וע"כ שתמיד הוי זה תיקון במה שמחזיר. ודאי דהוי חשיב ניתוק לעשה אף אי לא הוי כתב כל ימיו. דמ"מ כיון שמחזיר ומקיים לו תהי' לאשה גם אחר שילוח מתקן. וכמו נותר ותשביתו וכה"ג דהוי ניתוק גמור. ופשיט רבא שפיר דבכל מקום מה דעביד עביד ואינו מתקן כלל במה שמחזירה. ולכך לא הוי חשיב ניתוק וצריך כל ימיו שיהי' ניתוק כנ"ל ופשוט:
ז אבל אם מגרשה מדעתה מותר. לכאורה הא מהירושלמי מוכח דלב"ש לא משכחת שום אופן להיתר בלי ערות דבר דאל"כ מה מקשה מהא דלא יוכל כו' וצריך לאוקמי בשני לאוין הא איצטרך על מדעתה וע"כ דגם מדעתה אסור ומינה לב"ה בלי דבר. אך פשוט דאין ראי' מירושלמי כיון דלב"ש קרא מיירי כי צא ערות דבר בעדים ועלה קאי לא יוכל לשוב לקחתה א"כ קאי על אופן זה שגרשה ע"י ערוה. דבשלמא לב"ה קרא כ' גם דבר ומוקי לא יוכל על גרש משום דבר משא"כ לב"ש. אף שיש אופנים להיתר מ"מ קרא הא מיירי בע"י ערוה וכן תי' הפ"י. אמנם הפ"י הביא דברי רשב"א שהקשה על הירושלמי למה לא מוקי בעבר וגרש בלא ערות דבר דמהני דיעבד ותירץ דאי לא כתב קרא ע"ש. א"כ ע"כ הרשב"א לא סבר כתי' הנ"ל א"כ מוכח דעת רשב"א דאין אופן כלל לב"ש שיהי' מותר לכתחלה בלי ערות דבר ואף מדעתה דאל"כ עדיין קשה על הירושלמי. אולם הפ"י תמה על רשב"א דהא בש"ס יבמות ע"ט דאי לאיסורא כתב קרא וכן בספר קה"ע על הירושלמי הקשה כן על רשב"א והניח בצ"ע. ותמהני מאוד על הגדולים הנ"ל שמבואר להדיא ברשב"א שכתב על הירושלמי כו' ולמאי דאסיקנא בגמרא כו' דלא מצא כו' וגרשה מה דעביד עביד נראה דלא צריך לאוקמי בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרש תהא אסורה לחזור לו ומיהו לא מיחוור דבהאי לא מישתעי קרא עכ"ל. והפי' פשוט כתירוץ הנ"ל דהא לב"ש מיירי קרא בהיכא שמגרש ע"י ערוה דמותר לא בגרש בלא מצא ערות דבר והיינו ממש כתי' פ"י הנ"ל:
ונראה שהי' חסר נקודה א' במ"ש רשב"א דבהאי לא מישתעי קרא. וחשבו שכ' בדאי לא מישתעי. ואינו כן רק כמ"ש לפנינו ברשב"א דבהאי לא משתעי קרא דהא קאי אדלעיל כי מצא בה ערות דבר כו'. ושפיר גם הרשב"א מודה דאיכא גווני דמותר לכתחלה גם לב"ש כגון מדעתה וקרא ושלחה ונתן דמיירי בע"כ בזה בעי ע"ד. ומה"ט לא מקשה הירושלמי מקרא דגרושה לכהן כמו שהקשה מהרמשי"ף והפ"י. וכן קשה מהא דבת כהן כו' גרושה דהדרה לתרומה דבי נשא והא לא משכחת גרושה בלי זנות דנפסלה מתרומה דב"נ. וע"כ כמ"ש דגם לב"ש משכחת דמותר ולא פריך רק אקרא דלא יוכל דקאי אדלעיל בגרש משום ערות דבר כנ"ל. וכן הקשה בני ר' אברהם מרדכי שיחיה לב"ש למה תיקנו רבנן כתיבה הא לא שייך קלה בעיניו להוציאה וכדאמר באונס דל"ל כתובה מה"ט. והגם שי"ל משום דיעבד אין סברא כיון דאסור מה"ת ובערות דבר אין לה כתובה. ועוד דא"כ הוי ליה לגמרא לפשוט מזה דעבד וגרש מהני. וגם משום חינא לחוד א"ל דהא סוף פרק האשה שנתארמלה בכתובות דבראשונה הי' מיחד כו' וכשהי' כועס הי' אומר טלי כתובתך וצאי עד שתיקן שמעון בן שטח שיהי' כל נכסיו אחראין כו'. ואטו פליג ב"ש על שמעון בן שטח. ולהנ"ל דמדעתה מותר יש לומר דסבר ב"ש כרב"י כתובות ל"ט ע"ב דגם אונס אית לה כתובה דמצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך ע"ש ולהפוסקים דבזיוג ראשון פליגי י"ל דסברי ב"ש כתובת בתולה דאורייתא. והוצרכו לתקן בז"ש כנ"ל. דז"ר היינו בתולה כמ"ש פר"ח ע"ש:
ומלשון הר"ן בת' הי' נראה דקאי רק אמגרש ע"י דבר ורק משום דזיוג ראשון אסור בזה מותר מדעתה דקרא אל תבגוד בגדת בה כו' הוא בע"כ אבל בלי דבר דלב"ה אסור אפשר דגם מדעתה אסור דמתניתין סתמא תנן אל יגרש כו' וכן משמע קצת לשון רמ"א שכתב אבל בלא"ה מזבח כו' וע"ז כתב מדעתה מותר דבש"ע הפי' ערות דבר פריצות ועלה קאי אבל בלא"ה היינו עכ"פ ע"י דבר. מ"מ אינו נראה כן דלא עדיף מאונס דלא יוכל לשלחה ומ"מ מדעתה מותר. וניהו דעשה דולו תהי' מדעתה כדאמר בכתובות מ"מ מנ"ל דאחר שנשאה שהלאו דלא יוכל לשלחה ג"כ דוקא בע"כ. וע"כ דלשון לשלחה בע"כ משמע א"כ גם דיוקא דאיסורא לב"ש מכי מצא ערות דבר ושלחה ג"כ רק אבע"כ כנ"ל. וכן לב"ה בלא דבר כנ"ל. ומהירושלמי דגט ישן שהביאו תוס' אין להוכיח דאסור גם מדעתה די"ל כיון דרוב פעמים מגרשה ע"י ערות דבר לב"ש לא תיקנו לפסול גט ישן. אך ומגרש ולנה עמו בפונדק קצת קשה למה סתמו ב"ש לטעם הירושלמי ע"ש:
אולם הא חזינן דלטובתה מותר בגט ש"מ שמגרש בלא דבר. וכן כל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו. וודאי ב"ש ג"כ אינו חולק ע"ז. וכן זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה. ואין אסור בל"ד כיון שהיא לטובתה ממילא. וכן ב"ב קע"ד ע"ב משה בר עצרי ערב דכתובה דברי' הוי מדעתה מותר דאמר אביי ליכא דליסבי' לי' עצה שיגרש אשתו ויגבה כתובתה ויחזירה ומשמע דאין איסור. ואפשר דניהו דמה דעביד עביד מכל מקום ע"ד להחזירה אין איסור ודוחק דלא חילקה התורה. וכיון שאינו מתקן בחזרה איסורא עביד אולם הב"י ורמ"א שהוצרכו ללמוד מס' אגודה דמותר מדעתה ע"כ ס"ל דיש חילוק בין לטובתה ובין מדעתה די"ל דמצער לה עד שמתרצית כדאמר בכתובות ל"ט ע"ב כנ"ל. א"כ אין ראיה מהגמ':
ח ואין ראוי למהר כו' אבל שני' אם שנאה ישלחנה בחלקת מחוקק הקשה הלשון אין ראוי כו' ומקודם משמע איסור ע"ש. והנה הי' נראה דהא הרמב"ם ז"ל פסק במאיס עלי דכופין אותו לגרש שאינה כשבוי' שתבעל לשנוא לה. וא"כ הא ודאי דלא עדיף כח אשה לב"ש מכח האיש כמ"ש הרא"ש גם אחר חדר"ג. ואיך לא יוכל לגרשה בשנואה לו אף בלי דבר לב"ה. וע"כ הטעם דהא בידו לישא אחרת וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה להדיא דמה"ט אין הלכה כר"ע דהא יכול ליקח אחרת ע"ש. אמנם איך יעבור אלאו דעונתה לא יגרע. ולשמש כששנואה א"א כמבואר ברמב"ם וש"ע סי' ע"ז במורד דמה"ט אין כופין לשמש ע"ש וב"ש ס"ק ד' דאיסור הוא. אולם הרמ"א כ' סי' ע"ז ס"א כשירצה לגרשה וליתן כתובה והיא אינה רוצה לקבל דנ"ל דגם בלאו דלא יגרע אינו עובר ע"ש. אך ע"כ לא קאמר רמ"א כך כשהמניעה מצדה דמחויבת לקבל הגט ואינה רוצה וע"ש בב"ש. אבל אי נימא דמחמת שנאה אינו רשאי לגרשה בלא דבר לב"ה מה"ת י"ל דלא פקע כלל בשביל שנאה שלו לאו דלא יגרע. וא"כ מטעם זה גופא י"ל דמותר לגרשה כיון שאסור לשמש עמה וגם עובר בלא יגרע והיא לא עדיפא ממנו וכיון שא"א לשהות עמה שוב מותר לגרשה. ושוב כשאינה רוצה לקבל י"ל באמת שאינו עובר בלא יגרע כיון דרשאי כנ"ל. אבל א"א לומר דאסור לגרש דא"כ מה יעשה וע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה ור"ע רק באפשר לשהות עמה. ויכול לישא האחרת כמ"ש הרמב"ם. ולא תמצא חן לאו היינו שנואה ומותר לשמש כנ"ל. משא"כ שנואה או דאף אם לא תמצא חן היינו שנואה מ"מ מיירי במוחלת העונה ורצונה להתגלגל עמו אז אסור לגרשה. משא"כ באינה מוחלת. וי"ל דכוונת הרמב"ם ג"כ כן לא יגרש כו' דאסור זיוג ראשון והיינו כשאפשר לשהותה. וכ' ואין ראוי למהר היינו כשאינו עובר זמן העונה או מוחלת. והי' אפשר לקיים גרסת הטור ברמב"ם אבל שנאה גם זיוג ראשון מותר היינו בא"א לו לסלק השנאה אז ע"כ יגרשה כיון שאינה מוחלת כנ"ל. ולגרסת ב"י בשני' אם שנאה כו' ודומיא דזה בזיוג ראשון כתב אין למהר דשמא תסתלק השנאה אבל כשמשהה ועדיין שנואה והיא אינה מוחלת י"ל דרשאי כנ"ל. אך הפ' לא פירשו כן ובת' ר"א מזרחי ס' א' הוכיח מהטור דאף במאיס עלי' אסור בזיוג ראשון דשנואה היינו מאיס עלי' ומ"מ אסור. והרא"מ סבר באמת דאינו עובר אלא יגרע כיון דאנוס אף שאינו בסיבתה דמייתי מחלה ע"ש והרמ"א סבר ג"כ כנ"ל. ועכ"פ שוב נראה בשנואה דמאיס שוב ממ"נ אינו עובר בלא יגרע כשרוצה לגרש אף שאינה מוחלת דהא מוכח או דאינו עובר באונס בשנואה אף שאינו בסיבתה. ואם הדין דעובר שוב רשאי לגרשה וכשאינה רוצית שוב מצדה העיכוב ואינו עובר. ושפיר פסק רמ"א סי' ע"ז דאינו עובר כנ"ל וי"ל:
סעיף ו
יכול לגרשה בלא דעתה. (ואפי' אין לו לשלם הכתובה ונדונייתא א"י לעכב בשביל זה הגרושין אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה. וכ"ז מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת וכמ"ש לעיל סי' קט"ז ואפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה אין לגרשה בזה"ז שלא מדעתה. עבר וגרשה בע"כ בזה"ז ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין. גרשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול אח"כ לגרשה בע"כ [נולדו] בה [מומין] ע"ל ס"ס קי"ז אינו יכול לגרשה בע"כ. י"א דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירים לו לישא ב' נשים (וכמ"ש לעיל סי' א') לפיכך קטנה מתגרשת אע"פ שאין בה דעת גמורה אפי' אם קיבל בה אביה קדושין שהם דאורייתא או חרשת שנתקדשה כשהי' פקחת ונתחרשה אבל אם נשתטית וא"י לשמור עצמה אינו מוציאה עד שתבריא שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפיכך מניחה ונושא אחרת ומו"מ משלה ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה ואינו חייב לרפאותה (וי"א דחייב במזונותי' ורפואתה כו' וכן עיקר) ולא לפדותה ואם גרשה מגורשת והוא שתהא יודעת לשמור גיטה (וי"א דאפילו בדיעבד אינה מגורשת. אבל בעתים חלומה ועתים שוטה וגרשה בעת חלימותה שהי' נראה שתשאר כך לא מהדרינן עובדא) ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור ולטפל בה:
ט יכול כו' בלא דעתה כו'. מבואר במשנה פ' חרש וגטין דהאשה כו' שלא ברצונה. ובכמה דוכתי גרושין דבע"כ. אולם אינו מבואר מנ"ל והב"ח כ' מאם לא תמצא חן כו' דיליף הרמב"ם דמדעתו ממילא איהי דלא גלי מהני בע"כ. והדו"פ כתב ושלחה משמע בע"כ. והרשב"א ז"ל גטין ע"ה תמה למה לא דקו מקרא דנתינה בע"כ שמי' נתינה מגט דכתיב בי' ונתן וקי"ל דמהני בע"כ ותי' ומסתברא דל"א נתינה בע"כ לא שמי' נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי כו' דאשה קנוי' היא לו וקנינו קרי' רחמנא דכתיב כי יקח כו' וקנין כספו כו' והלכך כשאתה בא לסלקו אל תסלקנו בע"כ משלו כו' ודכ' בתי ערי חומה דמכר קרי' כו' ומה שזיכה לו לגאול כו' כמי שהתנה אם כו' אחזיר לך ובכי הא נתינה בע"כ לאו שמיה נתינה אבל בגט שאין בעלה קנוי לה כו' אלא שיש לאשה שיעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שיעבודו אם תאמר שא"י לסלקו אלא מדעת האשה אתה מחייב את שלו בע"כ ואל תחייבהו כו' וכיון שכן בפריעת בע"ח נמי נתינה בע"כ של מלוה הוי נתינה כו' ע"ש. והפר"ח כתב דלא קשה קושית רשב"א דושלחה בע"כ משמע ע"ש. ותמוה דקושית הרשב"א רק דנידוק מזה דבע"כ הוי נתינה ע"ש. שוב ראיתי שגם בס' ב"מ דחה דבריו כנ"ל:
אמנם לע"ד אין ראיה כלל מושלחה ניהו דבע"כ משמע היינו כשאופני הגירושין נעשו כתיקונו וכשקיבלה הגט מדעת ואומרת שאין רצונה להתגרש בו אף שמקבלתו. דבכה"ג בקדושין פשוט דאינה מקודשת כשמקבלת הכסף קדושין ואומרת שאין רצונה להתקדש בקבלה זו. ובגט לא בעי דעתה ומתגרשת בע"כ. וזה מוכח מקרא דושלחה כיון שיש כאן נתינה. אבל בנותן בע"כ שאינה רוצה לקבל אי נתינה בע"כ [ל"ש] נתינה. א"כ אין כאן ונתן דאמרה תורה. מנ"ל שתהי' מגורשת כמו אם לא נתן לה כלל דלא שייך שתהי' מגורשת וע"ז אין שום הוכחה לא מושלחה כמ"ש דו"פ ופר"ח. ולא מקרא דחן כנ"ל. דניהו דלגרש יכול בע"כ היינו כשיש, כאן נתינה ואי בע"כ לאו שמיה נתינה מנ"ל שיועיל. והא בבתי ערי חומה גופי' וגאל כו' בע"כ דלוקח. ואעפ"כ מספקא לי' אי נתינה בע"כ מהני אף בפניו וע"כ כנ"ל. וגם לומר רק מסברא שכ' הרשב"א כמו כפריעת בע"ח. ודאי [לא דמי] דבפריעת בע"ח לא הי' חיוב מעולם על הלוה רק לשלם לא שיקבלם המלוה וכשנותן א"א לחייבו יותר. ומה"ט אף אם לא קיבלם פטור. משא"כ בגט אף שהוא קנינו מה בכך הא התורה הטילה תנאי שא"א לפטור קנין זה וגם האיסור שבו רק ע"י נתינה דגט. ומה חילוק בין שהוא מתנה הרי זה גיטך ע"מ שתתני כו' או שהתורה התנה דוקא שיתן ואי בע"כ לאו נתינה לא נעשה אופן זה שאמרה תורה. ודברי הר"י בירב שכתב הב"י סי' [קמ"ג] אף שנראה שהב"י מסכים דבנותן ליד המקבל אף בע"כ לכ"ע הוי נתינה. תמוהים ומבואר בכל הפוסקים ובגמרא ותוס' ורשב"א להיפוך ואין כאן מקומו. וע"כ דהרשב"א כתב סברא זו רק דעכשיו דידעינן דבגט מהני נתינה בע"כ א"א ללמוד מזה בה"ז גיטך ע"מ שתתני כו' די"ל כסברתו אבל לא שנדע מסברא דמהני בגט. וא"כ עדיין קשה מנ"ל להש"ס דמהני נתינה בע"כ בגט גוף הנתינה ובאמת מבואר בגמ' בכמה דוכתי דגם זה מהני בגט. פ' הזורק ופ"ב בחצר דומיא דידה בע"כ כו' ושאר דוכתי.
וצ"ל דכיון דמוכח מקרא דחן או ושלחה דהגירושין מהני בע"כ שוב אמרינן מסברא דגם הנתינה מהני דאם לא יועיל א"כ עדיין יצטרך דעתה לקבל הגט וכיון שתלי' הא בהא אין סברא דקרא מיירי רק כשמתרצית בקבלה ולא בגירושין. כיון דמשמעות הקרא דבדעתו תלי' ולא בדידה ממילא משתמע דגם הנתינה מהני בע"כ. רק ללמוד מכאן שייך שפיר סברת הרשב"א כנ"ל. ואף דמקרא דושלחה לע"ד אין ללמוד דהא ריש יבמות ח' ע"ב כתבו תוס' בהא דויבמה בע"כ דמ"ה דריש לה יבם ויבמה ע"ש. ומהא דושלחה דריש ריש פ"ב דקדושין כל הג' דרשות למילי אחריני שלח ושלחה ע"ש. ולשיטת תוס' י"ל דמהך דרשא דושלחה למעט משלחת וחוזרת מוכח ממילא דמהני בע"כ דאל"ה לא צריך למעט קטנה וחרשת. אך לרש"י לא מוכח דצריך ע"י אביה ע"ש:
אך י"ל דאף דויבמה לא משמע בע"כ מ"מ ושלחה משמע גם בלא יתירא בע"כ שמשלחה ומגרשה משמע ע"כ. דהא בכתובות ל"ט ע"ב באונס דכתיב לא יוכל לשלחה והפי' בע"כ דמדעתה מותר דכתיב לו תהיה מדעתה ע"ש. וגם מזה הקרא דאונס מוכח דבשאר אשה יכול לשלחה בע"כ כנ"ל. גם מקרא דאם לא תמצא חן מוכח דבדידיה תליא. ממילא אמרינן גם לענין הנתינה כנ"ל. וכן עיקר דמאונס אין ראיה על הנתינה בע"כ דמהני כיון דקרא אתי לאיסור היינו אף שמקבלת מדעתה רק אינה רוצה להתגרש ולא שייך כנ"ל. רק מאם לא תמצא חן כנ"ל. אולם מ"ש הב"ח דאיהי דלא גלי ממילא מהני בע"כ א"כ אין שום ראיה מקרא. ובל"ז ג"כ תמוה דברי הרמב"ם למה ליה קרא דלא מהני בע"כ דידיה הא עכ"פ כשאר קנינים דדעת מקנה בעינן. ורש"י ז"ל קדושין מ"ד דמדעתה דבעינן דעת מקנה כו' ומ"ש רש"י יבמות י"ט על קדושין מדעתה והלכה והיתה לאיש כו' מדעתה משמע ע"ש. נראה דלא צריך קרא רק משום דס"ד להקיש הוי' ליציאה שיועיל בע"כ. לכך יליף רש"י מוהיתה כו'. אבל אי ליכא גם בגירושין שיועיל בע"כ ממילא מסברא כשאר קנינים דצריך דעת מקנה וקונה. דהא תנן וקונה את עצמה בגט:
ונראה דעיקר דמייתי הרמב"ם הך קרא דאל"ת חן הוא משום מה דמסיק אבל האשה כו' אף שלא לרצונה. כיון דתליא קרא באל"ת חן בעיניו משמע דרק ברצונו תלוי ולא בדידה כנ"ל. אך יש לומר דכוונת הרמב"ם על תלוה וגרש דבקדושין פסק דמהני תלוה כו' וכן במכר ולא הזכיר רוצה אני ובגט כתב סתם במעושה שלא כדין דאינו גט ע"ש שתמהו למה. ולמ"ש י"ל דיליף לה מקרא דאל"ת חן בעיניו דכשלא אמר רוצה אני לא מהני כלל ע"ש. אך נראה עיקר כנ"ל דעכ"פ צריך שיהי' איזה לימוד דמהני ע"כ דידה. דאל"ה עכשיו דכתיב והיתה כמ"ש רש"י דקדושין מדעתה נקיש יציאה להוי' דליבעי דעתה בגט. וע"כ דמקרא נפקא לה אך אפשר דלמאי דאמר קדושין י"ג דמיתה איתקוש לגט. וכן גט למיתה כמ"ש תוס' ריש תמורה לענין דלא שייך אי עביד לא מהני. וממילא ס"ד דאיתקוש גם לזה דלא בעי דעתו רק שיעשה הגט כדינו כורת ממילא כו' ולכך צריך הרמב"ם קרא דחן דמדעתו דוקא. וממילא יש לומר כמ"ש הב"ח דאיהי דלא גלי שוב איתקוש למיתה דכורת בלא דעתה כנ"ל. אך על הנתינה שוב לא היה אפשר ללמוד שיועיל בע"כ אי בע"כ ל"ש נתינה חסר מאופני הגירושין וכיון שאין קרא מיותר לא שייך מ"ש לעיל דממילא שמעינן. דאדרבא בשביל זה צריך דעתה לקבל כדי שיהי' נתינה וע"כ כנ"ל דמקרא דחן מוכח על דידה דלא בעי דעתה. וממילא מסברא גם על הנתינה כנ"ל:
והנה קשיא לי על תמיהת הרשב"א ז"ל. ע"כ לא מבעי' להו בש"ס נתינה בע"כ אי שמה נתינה רק בדבר שהוא בתורת נתינת ממון כמו ע"מ שתתן לי מאתים זוז או בתי ערי חומה שהוא בתורת תשלומין. שייך הספק כיון שאין זה זוכה בע"כ כמ"ש הרשב"א שם ממילא י"ל דגם לגבי הנותן אין כאן נתינה דהא לא נתן לו כלום שלא זכה בו. אבל בגט דקי"ל כתב על אסורי הנאה כשר וכן אין בו ש"פ דפריך עלה בש"ס גטין כתיב ונתן ולא קיהיב מידי ומשני נתינת גט הוא כו' וכמ"ש תוס' וכל הפוסקים דהיכא דכתיב נתינה בתורת דמים צריך שיהי' ש"פ משא"כ כאן דנתינת ספר כריתות הוא אף שאינו שוה כלום מהני ע"ש. ממילא גם לענין נתינה בע"כ שפיר זה החילוק עצמו. דמה בכך שאין זוכה בע"כ מ"מ נתינת ס' כריתות איכא כנ"ל. דהא באסורי הנאה שאין שום זכות ואעפ"כ חשיב נתינה כנ"ל:
ונראה דרשב"א סובר דהא חזינן מ"מ אמר הנייר שלי אינה מגורשת ופירש"י כיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום ואותיות פורחת כו' ובתוס' ד"ה התקבלי כו' אע"ג דעל א"ה כשר דיהיב לה מיהא כל הגט אבל הכא לא יהיב אלא בתורת פירעון ע"ש. עכ"פ חזינן דכששווה דבר מה הגט צריך ליתנו שיהי' נעשה שלה. דא"ל דהטעם משום דאגוד בבעל דהא גם בנייר גזול כתבו כל הפוסקים דאינה מגורשת. וא"כ ע"כ בכלל ונתן ההקנאה ג"כ. רק דא"צ אופני קנין רק בנתינת הגט נעשה שלה. ושפיר הקשה רשב"א דכיון דלענין זכי' אין זוכין בע"כ שוב לא יהי' נתינה גם לגבי הבעל. וכמו בע"מ שתתן כנ"ל. והוצרך רשב"א לתי' כנ"ל: