חידושי הרד״ל על שיר השירים רבה· רבי דוד לוריא
פרשה ג · פרק ז
שהן מגברין את ישראל א"ר עזריה כו'. ישא ה' כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה כצ"ל. וכ"ה בבמ"ר:
שהן נלחמין בכל מיני פורענות. וי"ל אחוזי חרב. שהן אוחזין ביד חרב נוקמת שלא תצא לעולם:
ויקרא ק"ש ויתפלל תפלתו. בבמ"ר ליתיה. ולגי' דהכא י"ל דדרש ליה אחזי חרב זו ק"ש חרב פיפיות כו' ומלמדי מלחמה זו תפלה כמ"ש בזוהר עידן קרבא וגם בב"ר פ' אמרו בא וקרב עלינו כו':
וי"ב מחלוקת כו'. פי' בס"ד בהגהותי לבמ"ר ע"ש:
וקמיצה שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר"י בש"ר אמי מבקרי מומי כו' כצ"ל. ולא קאתי לדרוש אחזי חרב על מבקרי מומין אנא הוא סיום המאמר בירושלמי בענין נוטלי שכרן מתרומת הלשכה:
מלומדי מלחמה כו' יעשו עבודה. ומלחמה של תורה היא:
בנותרות. וזהו מפחד בלילות. שלא ילינו ויותירו עד הבקר:
כלם משננין ההלכה כחרב. כ"ה בבמ"ר וכצ"ל:
הכל נושאין ונותנין האיך להוציא כו'. זהו איש חרבו על ירכו להלחם זה כנגד זה במו"מ במלחמתה של תורה בשעת הדין להוציאו לאמתו. ומפחד בלילות דרש מתפחדין מדינה של גיהנם. ובבמ"ר נתוסף מלשון הש"ס בסנהדרין (ז') תוך המאמר כאלו החרב מחתרת בין ירכותיהן:
כאילו שיצאת מיריכך. כלומר בתך. שאין אדם מהרהר בה כמ"ש מתייחד עם בתו. ומפני שמדבר עמה על עסקי כתמה ונדותה יש מקום לחוש שיהרהר בה. לכן אמרו שיראה כאלו היא בתו. ובבמ"ר נ"א בזה:
א נטל חרבו על יריכו ומל עצמו. ולפ"ז מפחד בלילות היינו מפחד הלילה ההיא שעבר ה' לנגוף את מצרים ועל בני ישראל פסח בראותו את הדם:
ב כיון שחוטא כו' ומתפחד כו'. כמ"ש שלהי ברכות האי מאן דמפחד חטאיה כו':
ג היו רואין שבע מחיצות של אש בוססות זו בזו. כ"ה בבמ"ר ובפסיקתא וכצ"ל (יותר היה מכוין לגרוס תוססות):
ד ורפה ידים והחרדתי אותו עד שלא כצ"ל:
ה דהוו רזיין בהון. צ"ל אזיין וכ"ה במ"כ וז"ש שהיה רודה בשדים שיסיקו לו המרחצאות (ולשון רודה צא מהמקרא (מלכים א' ה') כי הוא רודה כו' ושלום לו מכל עבריו מסביב ודרש ליה שלום מפחד המזיקין המסבבין האדם כמ"ש דקיימי עלן כי כסלא לאוגיא. והן היו לו לעבדיו בשלוה בלי פחד):