חידושי הרד״ל על קהלת רבה· רבי דוד לוריא
פרשה א · פרק ב
א ז' קדירות כו' של עליונה אין בו ממש. עי' זוהר ר"פ ויצא בס"ת:
ב עופא דעבר. בב"ר פצ"ו הלשון דפרח:
ג ז' עולמות שאדם רואה. תנחומא פקודי ס"ג:
ד באספקרפסטי. פי' בערוך ערך סקפטס עגלת צב ע"ש הוא משל על העריסה שהתינוק נתון בו:
ה בביבין. עי' מ"כ וגרסתו היה כיבין בכ"ף ולגי' שלנו פירושו פשוט ביבין המקלחין מחצרות ומבואות כל זוהמות:
ו הרי הוא כחמור. בילקוט מסיים נעשה בעל מום לתורה. ור"ל כמ"ש רחיים על צוארו כו':
ז הוליד כו' ככלב. מסיים שם נעשה בעל מום למצות שע"י הטורח לפרנס בניו אין לו עוד פנאי אף לקיים המצות כראוי כבראשונה (ולכן בנים קטנים נענשים בעון האב):
ח כקוף. שאין בו כ"א דמיון צורת אדם כקוף והדעת אין בו:
ט אבל בבני תורה כו'. כמ"ש כ"ז שמזקינין מוסיפין חכמה:
י כנגד ז' ימי בראשית כו'. שוח"ט מזמור צ"ב:
יא בששי נעשה אדם וכן בהמה בששי נבראה קודם אדם. וזהו שמביא מקרא דאסף אדם ובהמה (ודברי היד"מ כאן הן מאיזו תלמיד טועה):