פרק יד · פסקה י
ח עבד מכורן. דריש ויהי האדם לנפש חיה שעיקר הווית האדם להיותו משועבד אל הנפש להחיותה כדאיתא בתענית דאין אדם רשאי לסגף עצמו מהאי קרא נשמה שנתתי בך החייה:
ט לעי באורייתא. תיבת באורייתא (ועיין פ"ט) ט"ס ובקה"ר פ' ב' פי"ד ובאיכה רבתי פ' א' אי לא לעי ביממא בלילה לא אוכל קום.
י ולהלן הוא עושה נשמה רוח. היינו בס' נח דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (יפ"ת) ועל קרא זה אמר ליה בב"ר שם ס"פ ל"ב: