פרק יד
פסקה א
א שהיא מקשקשת עיסתה. כ"ה בירושלמי פ"ב דשבת (הל' ו') וכצ"ל ופירושו מגבלת וכן הלשון בשמ"ר פ' ו':
פסקה ד
ב כיון שהיתה הצרה באה עליו וכו'. בקה"ר פ' ח' פסוק ז' דרש לה מקרא אין אדם שליט ברוח:
פסקה ו
ג אמר ר"ל. כתיב (יהושע י') האדם הגדול למה קורא אותו האדם הגדול. שהיה ראוי להבראות קודם אדה"ר כצ"ל וכ"ה בילקוט ועיין בקה"ר (פ' ז' פסוק י"א) ור"ל שאברהם הוא גדול מאדה"ר:
פסקה ז
ד כבני כ' שנה כו'. בשה"ר ספ"ג דריש לה ע"ש וכמ"ש בחולין (ס' ע"א) בקומתן נבראו וכו':
ה אית דאמרי כו'. ועיין מ"כ בשם רש"י וכ"ה בשוח"ט מז' ב' ע"ש:
פסקה ח
ו המד"א מזבח אדמה וגו'. ויליף מן אדמה דהכא בג"ש מיניה כ"ה להדיא בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב ובתדב"א זוטא פ"ב ועיין רמב"ם הל' בית הבחירה:
פסקה ט
ז שאדם ישן. בשוח"ט מז' צ"ב הלשון שהנשמה עולה ויורדת בגוף:
פסקה י
ח עבד מכורן. דריש ויהי האדם לנפש חיה שעיקר הווית האדם להיותו משועבד אל הנפש להחיותה כדאיתא בתענית דאין אדם רשאי לסגף עצמו מהאי קרא נשמה שנתתי בך החייה:
ט לעי באורייתא. תיבת באורייתא (ועיין פ"ט) ט"ס ובקה"ר פ' ב' פי"ד ובאיכה רבתי פ' א' אי לא לעי ביממא בלילה לא אוכל קום.
י ולהלן הוא עושה נשמה רוח. היינו בס' נח דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (יפ"ת) ועל קרא זה אמר ליה בב"ר שם ס"פ ל"ב: