פרק א · פסקה ג
ה כל רוחו. משמע דבנוד מלא רוח מיירי ודלא כמובא הגירסא בתוס' שלהי ברכות נוד מלא יין ע"ש:
ו והאדם עשו מחילין מחילין. מה דנקט פליאה זו בפירוש עושה נפלאות יותר משארי פליאות הבריאה (ולפ"ד תוס' ברכות שם י"ל דנתכוונו לרמוז כוונת יסוד מטבע ברכת אשר יצר ע"ש) י"ל שנסמך למקרא (תהלים קל"ט י"ג) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד שנפשי יודעת להבחין זה בפליאת קישורה בגוף להחיותו שעיקרו ברוח כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ונקרא רוח חיים וז"ש שם אח"ז לא נכחד עצמי ממך כו' וממקרא זה נלמד לדרוש כן גם קרא דהכא בעושה נפלאות כו':
ז אימתי נבראו. לקמן ספ"ג ושוח"ט כ"ד ונראה דגרסינן האי אימתי בתר אידך דרשא ד"א כי גדול אתה כו' אתה לבדך כו' שלכן לא נבראו מלאכים ביום א'. וכ"ה בילקוט תהלים:
ח הוא לבדו מתקלס כו'. וז"ש לקמיה אין כמוך באלהים כו' ויכבדו לשמך לומר שאף באלהים מלאכי מעלה אין כמוך ולפיכך אין לקלסם ולשבחם כי גדול אתה ה' לבדך שלבדך בראת העולם וכלם נבראו אח"כ ומהראוי שכל גוים יכבדו לשמך לבדך: