חידושי הרד״ל על במדבר רבה· רבי דוד לוריא
פרק ח · פסקה ה
לה ע"י ישראל מתודים כו'. ספרי זוטא הובא בילקוט. ופי' מתודים וחייבים אם נשבע והודה כאמור בפרשה. וע' תוספתא פ"ו דב"ק חמור גזל כו':
לו תושבים. גרים תישבים:
לז להשוות אשה כו'. ספרי:
לח כי יעשו שחשבו לעשות כו'. ספרי זוטא הוכא בילקוט:
לט כמועל במקום. וצריך להתודות כששב. וכן מתפרש סיפא דעל הגניבות כו' ועל לה"ר כו'. שכלן לענין וידוי לכפרה קאמר [והרמב"ם בס' המצות עשין ע"ג הביאו ע"ש]:
מ חטאת האדם ממה שבינו לבין חברו. דרש חטאת האדם אשר אדם יחטא לאדם:
מא להביא הנשבע לשקר והמקלל. דסד"א שאלו משום חומרן אין מועיל להם הוידוי:
מב אין לי אלא במשקר באלו. כ"ה בספרי וכצ"ל וכל הברייתא שם:
מג אין במשמע ידוי אלא בארץ כו'. ספרי זוטא הובא בילקוט:
מד אשר עשו ולא על מה שעשה כו'. ספרי:
מה כשהוא בראשו כו' חומש ואשם. ספרי זוטא והובא בילקוט וכר"ש בב"ק ס"ה ב' דאשה נמי ליכא וע"ש ק"ט א' ובתו' ד"ה או אינו:
מו רנ"א הרי שהיה הנגזל כו'. ספרי ופסחים ל"א א' וש"נ:
מז אין לי אלא איש אשה כו'. ספרי וב"ק ק"ט א':
מח בכסף הכתוב כו'. ספרי:
מט לה' יכול מקודש לאסרו לזרים ת"ל לכהן קנאו כו'. כצ"ל וגי' הספר תמוה דאין אסור לזרים וחולין גמורין הם:
נ מלבד איל הכפורים מכאן אמרו כו'. ספרי זוטא הובא בילקוט:
נא משמרה שזכתה בכסף זכתה באיל. במתניתין דב"ק ק"י א' תנן נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא וע"ש בגמ' קי"א א' וכן לקמן בסמוך אר"ע מ"ל בין יהויריב נוטל בין ידעיה נוטל ואפשר כאן לכתחלה קאמר:
נב אשר יכפר צריך שיקדים כו'. שם קי"א א':
נג פרט לאיל שמת עליו היה רע"א כו'. בז"ר הביא הגי' לאיל שמת בעליו כו' רע"א כו' וכדמסיים ואזיל שכיון שמת כיפרה לו נפשו. וגירסת הספר אולי י"ל דלאו דוקא מת אלא נשחט קאמר וכדתניא בתוספתא דב"ק פ"י הביא אשמו ולא הביא גזלו לא יהא ממרס בדמו עד שיביא גזלו (דס"ד דלאחר שחיטה נמי איל מיקרי לענין זה וע' יומא מ"ט ב') ויחשב הקדים כסף לאיל:
נד היה רע"א כו'. סד"א כיון שאין יכול להוציא הכסף מהם כדלקמן ונעשה כפרה גם בכסף יכולים וחייבים היורשים להביא גם האשם לאחר מיתה קמ"ל דלא:
נה יצא מת שכיפרה לו נפשו. כצ"ל וכ"ה בספרי: